בא לי לצעוק.

האמת? בא לי לצרוח.

נראה כי אין עוד דבר שיעמוד בדרכי, נראה כי היעד הושג.

זה לא שלא מגיע לי, זכיתי בו ביושר אבל הטעם, הטעם קצת נפגם.

מכל מקום, לא בכל יום זוכה אדם לומר כי זכה עוד בחייו הוא
בהשגת מטרותיו בחיים. ההישג בפני עצמו כמוהו כנכס צאן ברזל
ואינו דבר של מה בכך.

ימים רבים עמלתי על שראו עיניי ונתתי את כל כולי למטרה, זה לא
היה קל. ההקרבה העצמית שנדרשת כמוה כמחיר בלתי ישוער אך שכרה
במקומו מונח.

אף אחד לא עזר לי, נלחמתי את כל מלחמותיי לבד, ואולי נהפוך הוא
- רבים עמדו מולי וניסו לשלול ממני את ההישג.

אבל אני לוחם מבטן ומלידה, לוחם בכל רמ"ח איבריי. כל אויב שעמד
בדרכי לא יכל והרי ידי הייתה על העליונה. דמו ניגר על רצפת
בטון מעופשת וידי היא כרגיל על העליונה.

עולם כמנהגו נוהג והרי אין רחמים וכי איש ריחם עליי?

כך גם אני לא ריחמתי על איש, הבסתי כל אחד שעמד בדרכי, השפלתי
אותו עד אפר.

והרי תרועת המנצחים מתנגנת באוזניי אך הטעם, הטעם איננו
כבעבר.

איני מבין מדוע לו יכלו היו תוקעים יתד בלבי.

אינני מבין מדוע הרגש המזופת הזה אוחז בי, והרי זכיתי ביושר.

האמת היא כי אינני מבין למה עליי לחוש כמתנצל - זה היה או אני
או הם, אז מה עדיף?

החזק מנצח, הרי אלו חוקי הטבע ממש כפי שברא היושב במרומים ואנו
הרי חיות וחוקי הג'ונגל תקפים. אז כמה נפגעו בדרך, וכמה משפחות
נהרסו. אנשים איבדו עבודה, התגרשו, אז מה? אם זה לא אני אז היה
משהו אחר אז בטוח שעדיף שזה יהיה אני ולא הם.

המטרה מקדשת את האמצעים, את זה כולם יודעים והמטרה הרי ברורה -
המטרה היא הפסגה. כיבוש בפסגה, האסטרטגיה תמיד ניצבה מולי.
ידעתי את הדרך, נלחמתי ללא רחם וכבשתי את הפסגה.

זה לא שאני חושב שזה העיקר בחיים, העיקר הוא האושר והמימוש
העצמי, אז מימשתי את עצמי.

קניתי לי מרצדס חדשה וגם וילה ענקית ומשקפי השמש שלי עולים כמו
משכורת חודשית.

השגתי את המטרה כמו שכולם מצפים, סללתי את הדרך אז מה אם היו
בדרך כמה נפגעים.

הרי המימוש העצמי חשוב והמטרה חשובה, כך כולם אומרים, אז אל
תשנאו אותי על שעשיתי כך.

אז מה אם יש ילדים רעבים ומיליוני רעבים ואין תרופות וניצולי
השואה סובלים. זה לא שזה לא כואב לי אבל זו בהחלט לא הבעיה
שלי.

אני השגתי את שלי לפי מה שלימדו אותי ועכשיו אין לי על מה
להתנצל, עכשיו תלבינו מקנאה, אותי זה בטח לא מעניין.

אני הקפיטליזם בעצמו, אני מה שבישלתם בעצמכם.