זה בכלל לא משנה כמה חושבים על זה, זה בכלל לא משנה כמה מדברים
על זה, זה אפילו לא משנה שעברת את זה בעצמך ואתה יודע
שמיליונים עברו את זה גם. זה לא משנה כלל ועיקר ואולי בגלל זה,
זה כול כך מיוחד. אולי בגלל זה העיניים בכול זאת דומעות והלב
נצבט. אולי בגלל זה אתה כול כך חושש ודואג. אולי בגלל זה אתה
לא ישן בלילה אפילו שזה לא אתה עצמך.

כול החופש הגדול דברנו על כך, נסינו לשוות "עסקים כרגיל" אפילו
נסינו להפחית בחשיבות של העניין. הפחדים והחששות הוצנעו ואף
נראה היה כאלו נעלמו בכלל. המבט שלו היה מפוכח, הקשיב, הרצין
ונראה כי הבין. פעמים רבות נראה היה כי דאגתי הרבה יותר מדיי.

"זה לא שהוא הילד היחיד בעולם שהולך לכיתה א'" ניסתה אישתי
לעודד ספק אותי, ספק אותו . אבל משהו כרסם בי ככול שחלף הזמן.
משהו לא הותיר בי מנוח ונראה שהזמן מתקדם באכזריות מכוונת
ובכול ערב שחולף אני נכנס לחרדה. "אני לא רוצה שהוא ילך!"
רציתי לצעוק, "אני רוצה שיישאר לנצח כאן לידי. אני אבא שלו,
ואני אוהב אותו ואני יודע היטב מה טוב עבורו." חשבתי, אך שתקתי
משום מה.

ערב לפני, רחצתי אותו ואחר כך הלבשתי לו את בגדיי השינה. "אבא,
שב קצת לידי." הוא ביקש ועיניי הביטו בו בחשכה. ראיתי את הכול
מולי, ראיתי את עיניו התכולות מחייכות, ראיתי את שערו הצהבהב,
את חייוכו. ישבתי לידו זמן רב עד שנרדם, עד שגלש לממלכת החלמות
הקסומה. השינה שלו כול כך רגועה. ליטפתי את שערו לא יכולתי
להשאירו כך לבד.

אותו הבוקר קמנו מוקדם, הילקוט שהיה מוכן מבעוד מועד הונח על
כתפיו. רעדתי כאשר ידי התניעה את המכונית, התרגשתי כול כך.
המכונית שעטה כך ברחוב ההומה, תחילה של שנה חדשה. המוני ילדים
וילקוטים צבעו את הנוף ואת המרחב. צחוק  גדש את הרחוב, ורינה,
אך משהו כרסם - בי הדיר שלווה מתוך גופי, אך אינני יודע מה.

נכנסנו לכיתה, המוני ילדים צוחקים צועקים. הוא הניח את הילקוט
ליד השולחן. עיניו מבוהלות, תוהות וחוששות, הרגשתי כך . הרגשתי
כי הוא עוד ילד, הרגשתי שאני לא רוצה להיות שם. השיעור הראשון
התחיל, נכנסה מורה צעירה חייכנית באופן מוזר. המון הורים
מודאגים בפנים שואלות ותוהות, חוששים מפני מה? אחר כך טקס
בחצר, שירים ריקודים. אז - בלי התראה המורה ביקשה ללכת. כן
המורה ביקשה כך פתאום מההורים ללכת.

זה לא שזה בא לי בהפתעה, אבל רציתי להישאר רק עוד רגע אחד, רק
לבדוק שהכול איתו בסדר. אבל היא לא נתנה. עזבתי אותו, עיניו
הביטו בעיניי, הייתי חזק. יצאתי לאיטי מבית הספר, הוא נשאר שם
לבד. נכנסתי למכונית אבל לא נסעתי לעבודה. ישבתי שם ממול
והבטתי, הבטתי בחצר, המתנתי . חשבתי שאולי, רק אולי הוא יצטרך
אותי ואני לא אהיה שם .

אני יודע שהוא ילד נבון, אני יודע שהוא ילד חזק. אני יודע שהוא
חזק יותר מאבא שלו ולבטח הוא יסתדר שם. אני יודע היטב שהמורה
טובה ופניה נכונות לעזרה והיא תעניק לו הרבה, אני יודע היטב
שהשכלה חשובה. אבל הוא בני, בכורי, שלי, ושם הוא רק אחד מתוך
מקבוצה.

כול כך רציתי להיות תמיד שם בשבילו ולהסביר לו שהוא כול כך
מיוחד. להסביר לו שלא חשוב אם הוא ידע או לא, ולא חשוב בכלל מה
קיבל במבחן. לא חשוב מה אומרים אליו האחרים או אפילו המורה.
העיקר שיהיה עצמו כמו שהוא ממש.

היום הארור הזה סוף סוף ניגמר. רצתי לכיתה אספתי אותו בין
זרועותיי. חיבקתי אותו חזק. הוא סיפר מה היה ושבסך הכול הוא
נהנה. ויש לו הרבה חברים שם עוד מהגן. הוא הראה לי פרצוף מחייך
שהמורה צירה לו במחברת הכחולה  והיא אמרה לו שהוא כול כך חכם .


בערב לפני שהלך לישון הביט בי בעיניי ואמר "אבא, אל תדאג ".
האמת שזה לא בדיוק עזר. ישבתי עם איישתי וסיפרתי לה, סיפרתי מה
שהיה. היא צחקה ואמרה: "חכה, נראה מה תעשה שהוא ילך לצבא" .