יכול להיות, אבל רק יכול להיות שכל אתמול בלילה היה טעות.

אני קם מן המיטה באיטיות מביט לכיוון המצעים, הפה שלי עדיין
כואב קצת, אני רואה שמה את רוני.
רוני הייתה טובה אלי במשך כל כך הרבה זמן... וככה אני גומל
לה.
אני הולך לכיוון המרפסת מסתכל על הנוף הכפרי שמבצבץ לו. נוף
שגם כאן העיר מאיימת לעכל, אם מנסים להבחין היטב כבר אפשר
לראות, את המוסדות החדשים, הספריות, האנשים החדשים. אנשים
יגידו שזה, בפני עצמו קצת תרבות, אבל אם מסתכלים על התמונה
הגדולה יותר, רואים עיר בהתהוות, שתהרוס בעצם את כל הכפר
שבגללו אנשים הגיעו לכאן.
אני חושב על כל התלונות שלי ומערבב לי מיץ תפוזים, ויודע שאם
מתים בסוף ויש יותר מסתם שחור, אני הולך ישר לגיהנום.

"רוני תקשיבי... איך להגיד את זה, אתמול בליל... אני חושב שאני
וא... יכול להיות שהתחלנו משהו שלא..."
אני מנסה יותר מדי, ורוני רק מקבלת את המבט המוכר. המבט שאומר
"עברנו את זה לא פעם".
"תקשיב" היא שולחת לי, נותנת מבט רב תבונה בעינייה הגדולות.
"אני יודעת לאיפה זה מתגלגל, זאת לא הפעם הראשונה, אפשר כבר
לספור בעצם, ואם להגיד שלא ידעתי שזה כנראה יבוא מאיזה מקום
יהיה שטות. אז אי אפשר לזרוק הכל עלייך".
היא מתרוממת לה בינתיים, מיישרת את החולצה מרימה את התיק השחור
הקטן והאלגנטי שלה, מיישרת את דש החצאית ומיישרת גם אלי מבט.
"תתקשר אלי כשתרצה משהו, סביר להניח שזה אני ואתה נרצה
"משוהים" שונים אבל על זה אנחנו תמיד מתפשרים".
היא פונה לכיוון הדלת, משאירה את כל החדר/עולם הזה מאחוריה.
ואז בסיבוב חד היא מסתובבת, ואומרת "יום יבוא ותבין את זה כבר,
אתה והיא זה לא מה שהגורל חקק באבן. היא שמה, במגדלי השן שלה
חולפת מאחד לאחד. יום יבוא תתעורר עם כזאת כאפה של הגעתי לגיל
הלא נכון למצב כזה. שתרים אלי טלפון במהירות, ותציע "משהו"
בסגנון שלי יותר.
"כרגע זה עדיין אפשרי אבל הימים מתקצרים, הזמנים חולפים, וחלון
ההזדמניות גם הזה נהיה קטן יותר  מיום ליום..."
סוגרת את הדלת בטריקה קטנה, קטע דרמתי שכזה לא מתאים בדרך כלל
לרוני, אבל אין מה לעשות, כנראה שבאמת עליתי לה על העצבים עם
השטויות שלי בזמן האחרון.
יש לה עיניים גדולות שיכולות לדבר במקומה, היא משכילה
ותרבותית, מברברת עם החברות וחברים על אוצרותיו של העולם. אבל
כמה שהעיניים שלה ידברו במקום הפה, יש לה חסרון אחד שמתנוסס
גבוה. היא לא דניאל...

ומאידך קצת אחרי הכפר, בליבו של הצפון התל אביבי קמה לה
דניאל. פלאפון הדור שלישי שלה,מנגנן לה ג'אז רך. גופה הקטן
מתמתח. היא מסתכלת על צגו של הפלאפון המשוכלל הזה שלה. הודעה
התקבלה הוא כותב באותיות מסתלסלות. היא פותחת את ההודעה ומקבלת
תמונה, על הצג מסתתרת לה תמונה של 32 אלף צבעים, או ככה לפחות
הבטיח המוכר באורנג', של ורד אחד בודד, מוחזק בפיו של מישהו,
התמונה נשלחה ב3 בלילה, והיא פשוט לא יכולה להפסיק לחשוב
בסגנון של, אני באמת מקווה שהקוצים לא חתכו אותו יותר מדי/אורן
והשטויות שלו.
אבל איפשהו קצת דרומה מן הראש, למרות שהיא אף פעם לא תודה בזה,
לעצמה או לכל אחד אחר, הרגשה חמימה התפשטה לה קצת במעלה הגוף.
והמשיכה ביומה, לנדוד בתוך מגדלי השן...

בימים צעירים יותר, כשהיה לי שיער מעט ארוך יותר, והיינו
ישובים מסביב למדורה כל החבורה, חבוקים, באותם ימים של תמימות,
שגם דניאל הייתה חבוקה בי. אמרתי לעצמי שאני הגיע לגיל הזה,
אני אכתוב בשביל לחיות, אכתוב על מה שרע, ואיך זה יהיה טוב,
ואכתוב גם סתם על עלמות ואבירים, כדי שלאנשים יהיה קצה של
חיוך. ואחרי שכולם הלכו ואודי המדורה גם הם נכבו להם אט אט,
היינו נשארים רק אנו מחלקים ביננו את השאיפות האחרונות. וידעתי
שזה יהיה לנצח, חבל רק שדניאל לא ידעה את זה...

אבל דבר אחד נשאר, באמת אני כותב כדי לחיות. אומנם זאת לא
הכתיבה שהתכוונתי אליה בימים ההם, אבל עדיין סוג של כתיבה.
"ואז בסופה של הפרסומת אנחנו רואים את הילד החמוד מרים את
הפנים, שפתאום הפכו להיות חלקות ונקיות, עם חיוך גדול, כשהוא
מחזיק משחת שיניים, וכתוב באותיות גדולות "אם נקיון, אז רק
הנקיון של קרסט..."
אהוד, הבוס שלי מהנהן לי באישור מאחורי כסאו.
מר קרסט, יושב לו מאחורי השולחן חושב לעצמו. זה תמיד קורה עם
מר קרסט, אנשי פרסום ותיקים מכירים כבר את הטריק שלו. תמיד
לאחר פרזנטציה, הוא מתחבט דקה שלמה עם עצמו, ואז מחייך או מביט
בסוג של פרצוף צונן ואומר שהוא יחשוב על זה.
דקה אחר כך, מר קרסט אומר לאהוד שהיה מאוד נחמד, והוא יחשוב על
זה. הפסדתי בקרב הזה.
"אתה חייב להתאפס על עצמך אורן, בזמן האחרון אתה פשוט לא כתמול
שלשום."
אני עומד במקום בין הפלזמה לפסל הנשר מארד של אהוד, הוא קרה
יותר מדי ספרי הנהלה שכתוב בהם על הפגנת כוח.
"זה הלקוח החמישי בזמן האחרון שיוצא מפה עם פרצוף כזה...
קרה משהו אורן? זה בגלל הבחורה ההיא בתמונות במשרד שלך"
אני רוצה לצעוק עליו, שהבחורה ההיא הייתה הסיבה בכלל שהגעתי
לכאן, ושאז באתי לכאן עם שיר בלב, היום אני רק חושב על 5 בערב,
יותר נכון 10 בלילה, על כיסא וכוס נחמדה ביד.
"סתם אהוד, בעיות. לא משהו רציני. אני מבטיח לך שאני אתאפס."
הוא משיר אליי מבט, "אני מאמין בך אורן, אל תטעה אותי."

היום חולף לו וממשיך אורן מגיע אל הבאר החביב עליו, באחד
הקיבוצים הקרובים, שמה הוא שותה לשוכרה.
הוא חיכה לרגע הזה כל היום, מהרגע שהוא התעורר והבחין בתוואי
גבה של רוני מופנה כלפיו. כולל הפקקים, והפרצוף העגום של מר
קרסט.
עכשיו זה הוא והבירה גולדסטאר שלו. ויש גם את מיקי, הברמן
שתמיד סימפטי, וגם הסימפטיה גובר ביחס ישיר לכמות הגולדסטאר
שהוא משחרר.
באותו הרגע ממש, נכנס ארז לבאר. ארז אחיו הגדול יותר נכנס. הוא
דיבר מקודם עם אורן. אורן לא נשמע לו טוב מדי. וידע שהוא חייב
לקפוץ.
ארז הכיר את המקום, אחרי הכל הוא הכיר אותו לאורן בימים עברו.

"מה נשמע מיקי? איפה הוא?" מיקי מצביע לי לי על אזור כללי אפוף
עשן.
"אורן..." אני שם לו יד על הכתף, מייצב אותו. "איך לעזאזל חשבת
לחזור במצבך הבייתה?"
"היי, אני נוהג יותר טוב כשאני שיכר, חוץ מזה המגאן הזאת קיבלה
איזה 15 כוכבים במבחן בטיחות שתמיד מדברים עליו בעיתון."
תמיד ליצן...
אני משלם למיקי את מה שנשאר לו וסוחב אותו סחיבת פצוע, יש
דברים שאף פעם לא ישתנו. ואח גדול זה אח גדול.
"אמרתי שתרדמו בנמם" אני חושב שהוא מנסה למחות על הסחיבה
שלו,"תאמין לי אורן שגם לי זה לא נעים, אבל ראיתי אותך מנסה
ללכת במצבים האלה וגם זה לא נעים יותר מדי."
חיפשתי בכיס מכנסיו עד שמצאתי את המפתחות שלו, והוצאתי אותנו
במגאן לכיוון הבית שלו.
תמיד היה לי עצוב לראות את הבית הזה שפעם היה כל כך מלא אור,
חשוך וכבוי במצבו הנוכחי. אין מה להגיד מאז שדניאל עזבה ליבו
של אחי הקטן נשבר למיליון רסיסים, ועד היום הוא מנסה להדביק
אותם בחזרה.
כשאחי הקטן יוצא מהרכב אני תופס אותו ביד, "נמאס לי שאתה ככה,
מחר תבוא אלינו, ורד תעשה ארוחה טובה וגדולה, כמה שאתה אוהב.
נשתה כמה בירות. ברמת ההגיון" אני שולח לו מבט מסביר.
"תבוא תשב קצת, נדבר יהיה ממש נחמד, ואתה יודע איך חן אוהבת
אותך, היא ממש מתגעגעת אתה יודע..."
"הממפ, אולי באמת... נראה כבר" "אה ואין לך ממש ברירה כי האוטו
שלך נשאר אצלי עד שאתה מחזיר לי את שלי מהפאב, ואני יודע שאם
יש משהו אחד שאתה יותר שונא מלנסוע לעבודה באוטובוס, זה לנהוג
בידני. אז אצלי מחר ב8 בערב," האוטו מתחיל להתרחק כשאחי הקטן
מבין מה אמרתי לו ומתחיל להתמרמר כשהוא מבין שעוד 4 שעות הוא
צריך להתחיל לחפש אוטובוסים. "ותביא את הבירות" אני צועק לו
מהחלון.

ב7 ו50 בערב אורן מסיים להתארגן. הוא נותן לעצמו עוד רגע
להביט במראה, מפטיר לעצמו שהוא נראה עדיין די טוב, השיבה עדיין
לא תפסה אותו. כנראה שסגנון החיים שלך הוא כמו של צעיר מטומטם,
זה משמר כמה תכונות פיזיות של צעיר מטומטם.
הוא נכנס לפורד הישנה שלו, ומתחיל לנהוג לכיוון הבית של ארז.
ממלמל בדרך כמה הוא שונא סטיק.

"דוד אורן! דוד אורן! דוד אורן!" בום! קפצתי וחיבקתי את דוד
אורן, כבר הרבה זמן שלא ראיתי אותו. אבל דוד אורן הוא הדוד
שאני הכי אוהבת, למרות שאסור להגיד.
"דוד אורן מה הבאת לי?". דוד אורן מחייך פורם לי את השיער שולח
לי לאוזן, ו... מוציא לי מטבע מהאוזן!. "דוד אורן, אני יכולה
לשמור את המטבע אני שואלת אותו. "כן אחיינית חן," "מה זה
אחיינית דוד אורן?" "זה ההפך של דוד". אני חושבת על זה רגע,
ומבינה.
אחרי זה אנחנו מתחילים לאכול, אבא אומר כמה דברים, על איך
שזכיתי בתחרות בגן, ואיך שאימא כבר מתחילה לגדל בטן עם התינוק
החדש, ואז אימא עושה כזה פרצוף נעלב, ומרביצה קצת לאבא.
ודוד אורן נראה קצת מוזר, הוא  נורא אוהב את הבירה הזאת שהוא
מביא. אבל הוא כל הזמן מסתכל רחוק, לאיפשהו אחר... והעיניים
שלו... "דוד אורן מישהו צבע לך את העיניים באדום?" "אותו בחור
שכנראה צבע לך את השיער באדום". "היי השיער שלי לא כזה, הוא
בכלל חום אדמדם" אני מרימה ומושכת אותו למעלה, "רואה?".
דוד אורן צוחק, ופתאום נשמעת דפיקה על הדלת, ונכנסת הביתה דודה
דניאל, המון זמן לא ראיתי את דודה דניאל, אז אני עושה את מה
שאני תמיד עושה כשאני לא רואה מישהו שאני אוהבת הרבה זמן.
"דודה דניאל!, דודה דניאל!, דודה דניאל!" וקופצת עליה.
"דודה דניאל!, את כבר לא באה בכלל, את בקושי דודה יותר!" "אני
מצטערת, חנו'ש, פשוט הייתי עסוקה. שלום ורד, ארז, אורן" היא
מחייכת את החיוך היפה שלה, דודה דניאל כל כך יפה ונחמדה, יש לה
שמלה לבנה שכזאת, וחיוך שהיא מחייכת היא גורמת לך להרגיש נעים
מבפנים ויש לה שיער ארוך... בצבע חום זהבהב.
דוד אורן פותח פה גדול, לא נראה לי שהוא מצליח לדבר כל כך,זה
מוזר כי כל שאר הדודים, סתם כל היום רק מדברים, הם לא נראים
יותר דוד ודודה. אלא דוד ודודה שלא מכירים.
"דניאל... הרבה, באמת הרבה זמן, מה..."
"אני הזמנתי אותה אורן. אני חושב שאתה ודניאל צריכים לדבר קצת.
בעצם חייבים לדבר קצת."
אבא אמר את זה כמו שהוא אומר לי לסיים הכל מהצלחת.
"ארז, היית באמת צריך להגיד לי משהו. דניאל נעים שבאת, ארז בוא
עכשיו למטבח"
והם דיברו ודיברו והיה אפשר לשמוע קצת, דוד אורן אמר לאבא,
שאין לו זכות להתעסק בחיים הפרטים שלו ככה. ואבא אמר שכבר יותר
מדי זמן דוד אורן מתנהג כאילו אין לו בשביל מה להתעורר והגיע
הזמן שיתעמת עם זה. דניאל כל הזמן עמדה שמה בצד והתחילה להיות
קצת אדומה כששמעה את אבא אומר מה שהוא אמר.
"דודה דניאל מה את עושה היום?" "טוב חן, אני יזמית פרויקטי
חוץ, בחברת תקשורת" "זה אומר שאת נמצאת בחוץ הרבה?" הייתי קצת
מבולבלת. "גם בחוץ יוצא לי להיות." ואז ראיתי שלדניאל יש טבעת
חדשה וממש יפה על אצבע האמצעית. "יו, דודה דניאל, מאיפה יש לך
כזאת טבעת יפה?" דודה דניאל שוב נהייתה אדומה, ודוד אורן היה
אומר שהבחור שצובע אנשים באדום בטח עובד שעות נוספות היום.
"מבחור שקוראים לו רני. הוא מאוד נחמד אלי" "באמת? יותר מדוד
אורן?" "גם דוד אורן היה נחמד אלי חנו'ש?" "היה? הוא כבר לא
נחמד יותר?, תגידי לי ואני ארביץ לו אם זה ככה!"
היא שוב חייכה, אבל הפעם החיוך שלה היה עצוב יותר, כאילו
השפתיים שלה עלו כלפי מעלה, אבל העיניים שלה היו במקום אחר.
רחוק. ממש כמו דוד אורן.
ואז כאילו שהיא פתאום נזכרה במשהו, דודה דניאל פשוט נעמדה
ואמרה "כדי שאני אלך",
"אל תלכי דניאל. אני מצטער על איך שהתנהגתי, סתם הייתי טיפש,
אין סיבה שלא נאכל ארוחת ערב מתורבתת כמו בימים של פעם."
דניאל חייכה שוב.
"דוד אורן אם תציק לדודה דניאל, תזהר כי אני ארביץ לך." "אז
אני באמת אשתדל שלא."
אימא הכינה אוכל טעים, ופירקה לי את כל העוף מהעצמות. ואז כולם
דיברו על דברים משעממים של מבוגרים. דוד אורן סיפר סיפור מצחיק
אחד על מר קרסט. שלפי הפרצופים שלו, אפשר להגיד כמה הבוס שלו
יציק לו מאוחר יותר. דניאל סיפרה על כל מיני אנשים עשירים
בעולם שהיא טסה אליהם והם מדברים על כסף ואיפה הם ישימו אותו.
ואימא ואבא רק דיברו על התינוק שבועט בבטן של אימא. עד שנתתי
לאבא מבט כועס שיתחילו לדבר גם עלי קצת. לא לחינם זכיתי בתחרות
בגן.
אבל בשלב די מהיר הם שוב חזרו לדיבורי מבוגרים משעממים. והראש
שלי צנח קצת למטה. ואז הרגשתי שאני מתרוממת.
"זה בסדר ארז, אני כבר אקח אותה." ודודה דניאל הצטרפה אל דוד
אורן ושניהם עלו ביחד.
אורן סידר לי את המיטה ודניאל הלבישה אותי בפיג'מה. שניהם
נישקו אותי על הראש. ואמרו לילה טוב.
לפני שהם סגרו את האור. שאלתי את דוד אורן "אתה לא באמת חושב
שאני הולכת לישון בלי סיפור?"
אורן גילגל את העיניים ואמר. "את הילדה הכי תחמנית שאני מכיר
חנו'ש".
"מה זה תחמנית דוד אורן?"
"זה כשמישהי מסדר אותך יותר מפעם אחת..."
חשבתי לרגע, "כן אז אני תחמנית. אני טובה בלסדר אנשים."
"רק אל תגידי לאבא שאמרתי את זה."
"אוקי, סיפור! אני רוצה את פו הדוב!"
דוד אורן בא להוציא ולהקריא לי, ואז התחלחל קצת כשהוא ראה
שהוסיפו לפו וחזרזיר את החברים החדשים רן ונינט.
"אני לא מקריא את זה". "אתה כן, הבטחת. חוץ מזה אם לא תקריא,
אני אגיד לאבא שאמרת שאני תחמנית."
דוד אורן שוב גילגל עיניים, ואם מתאמצים אפשר היה לשמוע אותי
שוב אומר תחמנית. ואז הסתכל על דודה דניאל ואמר. "יש לי סיפור,
את לא מכירה אותו. אני אספר לך אותו".
"הוא יפה? יש בו את רן ונינט?"
"יש בו רן... אבל הוא שייך רק לסיפור אחר שבא אחר כך"
"טוב, אז תתחיל דוד אורן"
"פעם פעם פעם, בזמנים ממש רחוקים, או לפחות בשבילך ממש רחוקים.
חיו להם בממלכה לא כל כך רחוקה. ילד וילדה..."
"רן ונינט!!!"
"הממ, הם יכולים להיות רן ונינט. רן הלך למסיבת חוף עם אחיו
הגדול, שקצת מזכיר את אבא ארז. ורן לא הרגיש כל כך שייך, הוא
היה בסך הכל בן 16, וכולם שמה היו מבוגרים יותר ממנו, ודיברו
על דברים שמבוגרים מדברים.
"ואז כשהוא על החוף הוא ראה בחור שישן, ולידו הייתה גיטרה,
ושרידים של מדורה. אז רן לקח את הגיטרה והתחיל לנגן.
כל שאר האנשים היו עסוקים בדברים אחרים אז זה היה רק רן הגיטרה
והבחור היושן.
כשלפתע הגיעה משום מקום נסיכה."
"נסיכה אמיתית?!" "הכי אמיתית שרק אפשר" ושוב הוא הסתכל קצת
עצוב על דודה דניאל. וגם לדודה דניאל היה קצת עצוב בעיניים.
"בכל מקרה הנסיכה התיישבה לידו, היא אהבה את איך שרן ניגן. אז
היא התיישבה לידו. ורן לא הבין איך נסיכה אמיתית ויפה שכזאת
יושבת לידו, אז הוא שאל אותה אם היא מכירה פה מישהו. והיא אמרה
שהמסיבה נערכה לכבוד אחיה הגדול. והרבה חברים שלה היו פה.
"ורן הבין לפי איך שהיא דיברה, שהיא כנראה ממש לבד, למרות כל
החברים הטובים שהיו שמה בשבילה במסיבה. אז רן לקח את הגיטרה
והקדיש לה שיר שהוא תמיד שר לעצמו כשהוא הרגיש קצת לבד ועצוב.
"והנסיכה האמיתית הצטרפה אליו והם שרו ביחד, כשהם שרים. "מחר
זה מחר, מחר היא תחזור".
רן הבין, שהנסיכה היא הדבר הכי מיוחד ויפה שקרה לו בחיים. והוא
חייב להשיג אותה. אז בערב כשהם הלכו, אחד ליד השני ורן פחד שהם
לא ידברו יותר שוב כי הנסיכה לא תרצה לדבר סתם עם פשוט עם. אז
הוא עלה למעלה על צלע הצוק של החוף וראה את הפרח שהנסיכה הכי
אוהבת.
זה היה ורד ובגלל שהידיים שלו היו עסוקות בטיפוס. הוא קטף לה
את הפרח עם הפה. וכל הקוצים פצעו לו את הפה. אבל כשהוא ירד
אליה למטה. היא הסתכלה עליו במבט שהיה גם תמיהה על הבחור
המשוגע שירד וקטף לה ורד מן ההר, עם הפה שלו."
"אבל גם בהרבה אהבה, תחושה שהייתה לה חדשה אבל למדה להתרגל
אליה." דודה דניאל חייכה. והמשיכה. "הוא הוציא את הורד מן הפה
ואמר לה שתיקח אותו ככה. כי זה הדם שלו, שזורם היישר מן הלב
שלו, שהכפיל את הפעימות שלו מהרגע שהוא ראה אותה. כנראה כדי
להגיד לו משהו,
"והוא נישק את הנסיכה על השפתיים ונשאר לה קצת דם על השפתיים
בבוקר שלמחרת אפיל. אבל זה היה זכרון נחמד כשהיא התעוררה וקבעה
אחר כך עם אותו פשוט עם להיפגש."
דוד אורן ודודה דניאל חייכו אחד לשני, חיוך נחמד כזה ולרגע הם
שוב חזרו להראות כמו דוד ודודה.
"זה באמת סיפור יפה, רק חבל שיש את כל הנשיקות האלה"
"לא נורא חנו'ש, את תתרגלי לזה ביום מן הימים."
ואז דוד אורן התכפוף לנשק אותי על הראש ולפני שהם הלכו תפסתי
את דודה דניאל ואמרתי לה שלא תשכח אותי ושתבוא לבקר יותר.
דודה דניאל הסתכלה עלי ואז על אורן ואמרה שהיא תתקשר ותשתדל
לבוא יותר.

יכול להיות, אבל רק יכול להיות שמחר בבוקר אני אקום ואגיד
לעצמי שאתמול לא היה טעות.