היא בנתה מגדלים מגדלים של פחד, והם הגיעו נורא גבוה.
אז היא תפסה בשתי ידיים שני קצוות של שמיים ומתחה אותם עד
שכיסו לה את כל הפחדים.

היא שתלה זרעים זרעים של שתיקה והשקתה בכל יום.
אז היא דרכה עליהם בדרך הביתה עד שנדם כל השקט.

היא תפרה חלומות חלומות מתוקים על מרבדי עננים.
אז היא פרמה תפר תפר כדי לא להתאכזב.

אז היא נגעה ונכוותה ונתנה וקיבלה והלכה ורצה ונפלה וברחה
וצרחה ושתקה ורצתה ושמרה וגילתה ופחדה ושמעה והרגישה ורקדה
והשתתקה ושמחה ובכתה וקפצה וסגרה ופתחה וחלמה...
ואהבה.
או ככה לפחות חשבה.
אז היא לקחה ים של בדידות ושחתה בו עד שטבעה.

ילדה יפה.
יש לך רגליים קצרות וצעדים קטנים...
ואתם עדיין באותו הקצב.
את הולכת יד ביד עם הפחד בלי לפחד.