אנחנו משחקים משחק של חתול ועכבר, אני ואת.
נדמה לי שכשאני מדבר איתך את אטומה אלי... מיתממת...

אני לפעמים חושב לעצמי... שאת הבחורה הכי יפה שנישקתי.
ואני מתרגש מזה, אבל כשאני אומר לך - בשבילך זה עוד מחמאה
מגבר. וזאת המחמאה הכי גדולה שנתתי לבחורה אי פעם.

כשאני רואה תמונות שלך, זה כמו שוט קפוא של וודקה. קצת שורף,
אבל מחמם, ומטשטש... אני לא מוכן לוותר לך, ואני מרגיש עם זה
טיפש.. בסך הכל עוד בחורה, וזה לא שאני מאוהב בך, אני בטוח
בזה.
אבל כל כך הרבה שנים?

בטח יש פואנטה מאחורי זה, לא יכול להיות שאני אקשר אליך ככה.
אין אף אחת שכתבתי לה ועליה כל כך הרבה, אין אחת שאני חושב
עליה כמו שאני חושב עליך... כל כך הרבה זמן.

כן יש בינינו נתק מסוים, קשה לי איתך, יש חומה, שצריך לפרוץ
אותה. לעבור את המכשול.
לא עשיתי איתך אהבה.
שכבנו...
הזדיינו...
אבל לא אהבה.

את חסרה לי, קשה לי עם בנות אחרות, וגם איתך.
אבל את שווה את זה. טוב לי איתך.
יש לי פרפרים בבטן כשאני איתך.
וכמעט שכחתי אותם, כי הרבה זמן לא התראינו.

אני לא אשכח אותך אף פעם. וניסיתי... ולא הצלחתי.
ועצוב לי עם זה. כי את נפגעת ממני, ואני לא רוצה לפגוע בך.
לא היה לי כיף כל כך להסתכל על אישה כמו שכיף לי להסתכל עליך.

ואת נעלבת, ואת מרגישה שהכבוד שלך נשחק, ונשבר, ואני רק מנסה
לתקן, לא הכל זה הצגה, לא לכל דבר שאני אומר לך יש מניעים
נסתרים.
אני רוצה שתסמכי עלי, לפחות קצת, לפחות בהתחלה. תני לי את
ההזדמנות, את ההסכמה שלך, את החשק, תני לי להרגיש שאת שלי,
לא כאילו אני במבחן, או באודישן. פשוט שלי.

את גאה, וזקופה, ואני מעריך את זה. ואת יודעת מה את מחפשת, מה
את רוצה.
תאפשרי לי להתקרב אליך מספיק כדי לנשק אותך, וכדי שתביני את מה
שאני רוצה להגיד לך.
אני רק רוצה שתתני לי הזדמנות להחזיר הכל אחורה, לתקופה של
המכתבים והמתנות.
כי לא הייתה לי תקופה כזאת אף פעם.