היה זה יום חמסין. החלטתי שנשבר לי כבר ממצפה רמון, ארזתי תיק
גדול עם הרבה דברים, וברחתי חזרה למרכז באוטובוסים. הנסיעה
הייתה ארוכה, משהו כמו חמישה אוטובוסים. בדיעבד, חבל שלא
נשארתי במצפה, אחרת כל זה לא היה קורה והחיים שלי היו נראים
אחרת. למרות שהיום, בגיל שלושים ושלוש, כבר יש לי כמעט הכול.
כל מה שצריך בשביל לחיות חיים מספקים ומאושרים. מה שכן, יש לי
הרבה נפילות במצב הרוח מדי פעם כאשר אני נזכרת במה שעברתי.
הגעתי הביתה, ילדונת בת ארבע עשרה, אבא ואמא נדהמו כיצד נסעתי
לבד את כל הדרך הזו, ועוד לא הודעתי לאף אחד שאני מגיעה. "ממש
לא בסדר". היה לי כיף בבית, יותר לא הרגשתי הקטנטונת של
הפנימייה, זו שעוד ציצים אין לה, ושלבשה חזייה מספר אפס, פעם
ראשונה, שם. פשוט היה לי כיף. מה שכן, לא אוכל יותר לראות את
דני, איזה אחד שם, יותר גדול ממני בהרבה, שגרם לי לפרפורים
בבטן. ביום שישי אמא בישלה ארוחת צהריים, ישבתי ואכלתי היה
משביע (משביע = לא טעים אבל משביע). יום ראשון מתקרב. ביום
ראשון אני הולכת עם אמא לבית הספר. אני חוזרת ללמוד בבית הספר
הישן שלי עם המחנכת עדנה. לא סובלת אותה, ולא את ליאורה מלכת
הכיתה, זונה מזדיינת, גם זאת וגם זאת. ביום ראשון אבא הקפיץ
אותנו עם החיפושית פולקסווגן מודל 74 לבית הספר. תמיד התביישתי
ברכב הזה. הייתי מסוגלת להוריד את הראש בכדי שאף אחד לא יראה
אותי ברכב הזה. לכל ההורים של הילדים האחרים היו רכבים
מפוארים, ואני המסכנה עם החיפושית משיקום שכונות. אני בבית
הספר הזה רק בגלל שהחליטו על אינטגרציה, כך הילדים המסכנים
יתערו בילדים יותר מפותחים, נו באמת. תמיד הרגשתי נחותה, למרות
שהיום בשנת אלפיים ושבע חיפושיות ישנות הפכו ללהיט. היום כבר
לא אכפת לי באיזה רכב אני נוסעת. טוב, כנראה הייתי דפוקה קצת
בילדותי, או שלא, או שבעצם אף אחד לא חינך אותי, חינכתי את
עצמי, רק פגעו? אבל בטוח עשו משהו שגרם לכל הבלאגן.
הגענו לבית הספר. לאחר שיחה ארוכה עם המנהל, נכנסתי לכיתה,
פגשתי את כל החברים שלי שם. חלקם, מי שנשאר. בגלל שגרתי רחוק
מהעיר היה לי קשה להגיע לחברות שלי ואבא היה צריך להסיע אותי
כל הזמן, ולא תמיד הוא יכל. אבא עבד קשה בשביל לפרנס את הבית.
הוא היה קם מוקדם, חוזר מאוחר ומרוויח פרוטות, ואני ילדה שדרשה
ודרשה, וגם קיבלה. לא היה חסר לי כלום למרות שלא היינו עשירים.
מפונקת קטנה, הילדה הכי קטנה בבית, הנכדה הכי קטנה במשפחה, זאת
שצורחת ומקבלת. השיעור עבר, הפסקה, ונכנסנו לשיעור אמנות
במקלט. אהבתי מאוד אמנות, לפסל, לצייר, היה כיף. לא זוכרת מה
גרם לי להרים את הקול, אבל אני וליאורה הזונה התחלנו לריב,
נדמה לי שאני התחלתי, לא יודעת. חזרתי עצבנית. הייתי צריכה
להסתגל מחדש לבית הספר, לשינויים. ברחתי למצפה כי רציתי להגיע
למקום חדש, מקום שבו כולם שווים, מקום שבו אוכל להרגיש טוב.
כנראה שהייתי עוד זקוקה לאבא ולאמא, לבד לא יכולתי להישאר שם.
קללות שלי ושל הזונה, המורה עדנה המטומטמת החלה לצעוק, תעופו,
תצאו החוצה. לא יכולתי, התחלתי לבכות ויצאתי בריצה מהכיתה.
התיישבתי מול המזכירות שכל המורים והמנהל יראו (הפגנה) ובכיתי,
ובכיתי, ובכיתי. כולם באו, לא ידעו מה יש לי, המנהל אמר לי
ללכת ליועצת. לא רציתי. לשתות מים, לא רציתי. בכיתי ובכיתי
ובכיתי. יכול להיות שהבכי לא היה קשור למריבה, אלא להצטברות של
כל התקופה הזאת, הבריחה, החזרה, השינוי. התקשרו לאבא ולאמא. הם
הגיעו מהר עם החיפושית. ראיתי אותם ונרגעתי.
יצאנו החוצה עם התיק, אני, אבא ואמא. נסענו לאיזה מקום, לא
יודעת לאן. כאשר הגענו, לא הבנתי מה אנחנו עושים במגן דוד
אדום. אני לא חולה ולא פצועה, אבא ואמא מרגישים טוב, טפו טפו
טפו, והכול בסדר, סתם היה כיף לחוש באוויר של חופש מבעד החלון
של החיפושית. נכנסנו לשם, ושם בדקו אותי מכף רגל ועד ראש. לא
הבינו כל כך הרופאים שם מדוע שלחו אותי למגן דוד, אמרו שהכול
בסדר. אבא ואמא התקשרו לבית הספר, שם דרשו שיבדקו אותי שוב, נו
באמת. אז במגן דוד שלחו לי הפניה לבית החולים אסף הרופא. נסענו
שוב, כיף, יום של חופש, לא צריך ללמוד, לא צריך כלום, רק
לטייל. לא הבנתי כלום, ולא רציתי להבין, הכול היה סתמי ולא
ברור. בדרך לבית החולים נשבה רוח של קיץ באוויר, חמימה ונעימה,
כיף, הבכי השתלם.
הגענו לבית החולים, ושם נרשמנו וחיכינו וחיכינו.