הבטחת שתשמור לי על הילדה. זו עם השיער הארוך והעיניים
הגדולות.

אותה ילדה שהכלב מוציא אותה לטייל בלילות נטולי כוכבים, עם
טישרט ובוקסר ישנים שלך. יחפה, כי היא אוהבת להרגיש את הרצפה
הקרה, כשבפנים הכל בוער בה.
אותה ילדה שרצה אליך, פעם אחר פעם, בחיוך ובזרועות פתוחות
כאילו היא לא ראתה אותך שבועות, גם אם עברו רק כמה שעות.
אותה ילדה שבחורפים ישנה בתנוחת עובר, מכווצת לכדור קטן, עם
מוזיקה ברקע, כדי להשתיק את הרעמים.

אבל ברגעים האלו שלא הסתכלת, הילדה הקטנה הזו נפלה. שוב ושוב.
וכל פעם מחדש, היא הביטה בך בעיניים דומעות ולחיים סמוקות,
והושיטה לך ברך מדממת. אבל אתה היית עסוק בשלך, בתוכניות
הגדולות שלך.
אם רק היית מסתכל, היית יכול לראות בעיניים שלה כמה היא כמהה
למגע, כמה לפעמים היא רק צריכה ממך חיבוק.
אבל "לפעמים" לא היית נמצא, אז היא ניסתה לחבק את עצמה.

אותה ילדה שסלחה לך כל פעם מחדש, כי המילים שלך נגעו בה עמוק
בבטן וכי רק איתך היא הרגישה הכי ילדה שבעולם.
אותה ילדה שישבה בפינה חשוכה בחדר מדרגות נטוש עם נר בודד,
וקראה את כל המכתבים שכתבת לה אי פעם.
אותה ילדה שהפקרת בשדה המציאות, כי היו לך מקומות חשובים יותר,
בסוף העולם, להיות בהם.

הילדה שבי, הלכה איתך. ואני מתגעגעת.