מוכרת הפרחים שישבה לאורך הכביש גילתה שגנבו לה ת'כיסא. היא
סידרה את הזרים בדליים כחולים גדולים והכל נראה ססגוני וצבעוני
אפילו יותר ממקודם, כאילו מוכיחה לעולם שהיא לא צריכה את הכסא
בכלל. בסוף נעמדה בין כולם, קצת לא רגילה לתנוחה החדשה ובהתה
בקווים מאיצים שהחליפו צבעים על הכביש המהיר. הפינה שלה נראתה
רגועה כלכך ויציבה כלכך ורציתי לגשת. אבל רמזור שהתחלף שילהב
תנועה שהתחדשה באון ואני נגררתי בתוכה.
נגררתי שנתיים אחריך כשאני גאה, מעריצה כל הבל פה וכל זיף
שעלה. היית קשוח באותה מסיכה שלבשת, שלפעמים שכחת להסיר גם
כשהיית איתי. בלילה הייתי מדמיינת עצמי קמה, מקלפת אותה מפניך
ותולה ביראת כבוד על אנקול גבוה כמו שעשתה אשתו של רוטשילד
לכינורו של רוטשילד בסיפור שלמדנו פעם.
מחלף גלעם פקוק ויש למצוא דרכים חלופיות ואני מנסה את דרכי.
מנסה את דרכי. גוררת את המזדה בין כמה צפירות ועולה על 781 -
דרך עכו-צפת. נוסעת כמה מטרים עד שברמזור אדום מתדפק חרדי
בגסות על החלון הקרוב אלי, מנפנף בחומר קריאה ואני מנצלת את
התזוזה ובורחת, תוהה על כך שאולי אני בעצם חרדה ממנו הרבה
יותר.
בדיעבד, הבנתי שהפחד הגדול שלך היה מאינטימיות, שפחדת להיות
חשוף ופגיע. שתמיד העירום שלך היה בחושך מוחלט. שמחיצה שקופה
הייתה בינינו תמיד אבל אני סונוורתי מדברי חלקות בקול נמוך
ופוזה מוצלחת. שנתיים. אני שמה עליי משקפי שמש. העקלתון הביא
לימיני שוב את מוכרת הפרחים. עדיין עומדת לבדה בין דליים
כחולים. רגועה כל כך. במחשבה שניה, אני מנענעת את הראש, הפחד
הגדול שלך היה להישאר לבד. וגם אף פעם לא קנית לי פרחים.
באמצע כביש 79 חריקות בלמים וצפירות נשמעו בסימפוניה עצבנית
כשמזדה אפורה עשתה לפתע פרסה לנתיב הנגדי ועצרה באמצע התנועה.
התקדמתי לאט וניגשתי למוכרת הפרחים, קונה ממנה בנחת זר פרחים
צהוב. נשקתי לה בחופזה ונעלמתי בכביש המהיר. |
