כשטאטאו לה את טלאי הסודות מהמברשות
בחדרים, הריח לא נעלם. הוא התנקז אל תוך
הלינולאום לבוש גפרית-סמוקה. היו לו אצבעות משלו
הוא לקח את מצנפת הלילה התמידית
ופיזר בה את הסודות המבוישים:
ואיך אבק האיברים הסמויים שייט
בבליל השכחה כמו שן-שבורה
קבורת-כרית. היו לו זרועות משלו
וכעת ידע במדויק את הכישופים
של הילדה, היא אחזה אהבה בשיניה המלאות.
ומשחפן את שיניה האחוריות בשבריר אחוז התחתית,
הם גמלו אחד את השני. לריח כבר לא היה ריח.
הוא הטמין את הטעם שלה בעיניו וקרא למכשפות
הבוגרות, כיסה אותן במאור שיניה. נגמרו לו הזרועות.
:
הם עודם מצמידים את חומם אל הקירות הקרים
של מוזיאון הגופות. הוא לא מסתכל אל ערוותה הפעורה
או אל פניה הקטנים. הגוף שלה הוא מונומנט
למה שאף פעם לא יכול להיווצר בין קיפאונו. אך
הריסים שלו נשואים לעיניו, זו מידת האהבה
שהוא יראה לה מעכשיו: גופו הקדמי יהיה למחיצתם,
האחורי לדגם-מכונית למכירה. יהיה לה את הממון הגדול מכל,
מבעד לגוף המגורש וקריש הדם של הקרנפים המתים
ביערותיה הצמאים, יהיה לה את ריח העצב העמוק ביותר
שריסים יכולים להבקיע, ולידות העצב הכרומאטיות
ימתחו עד פעירה גדולה. מתוך המערות, מחופים
עד לשד-נשימתנו, רוחשים כמו מים. יש לי ארבעה ידיים
ופה-ריק כדי למשות את טלאיך השלמים מקיבת הגופים ההפוכים. |