זמר נזמרה לתכול העיניים,

יקרעו צלילנו שערי רקיע,

על נסיך הכתר כבימי הביניים,

שאל שעריכם עתה הגיע.

מילדותו לא ידע טעם עוני,

והיו הכל משבחים:

עולל זה לא כמוך או כמוני,

מסביבו פמליית מלאכים.



אור השמש היה לו לרע,

בני כנף התעופפו לעברו,

על מחצלת היה משתרע,

עת ניסו מזלן הנערות.

ההורים שמחו על השוני,

הללוהו דודות ואחים:

עלם זה לא כמוך או כמוני,

הוא מכותר בצבא מלאכים.



כשטיפס ועלה ונסק,

לא שכח יורדי סולמות,

צחוק אחד ומיד נרסק,

קול צחוקן של העלמות.

לשנות עולמות זה הגיוני,

כך היו לו הכל מבטיחים:

נער זה לא כמוך או כמוני,

לעזרתו חשים המלאכים.



עת הגיע הזמן לצבא,

את מדיו הוא לבש והצהיר:

לא אשוב עוד לזאת הסביבה,

עד שאת השלווה לה אחזיר.

מטפחות נמלאו דמעות יגונים,

אך בהצלחתו הם היו בטוחים:

בחור זה לא כמוך או כמוני,

מתאבק באבק מלאכים.



ברעום קרב, באש צולבת,

אז צעק המפקד: לירות!

אך היראה ללב מתגנבת,

מעוורת עיני הבריות.

כשנפצע כל עוטי השריונים,

הסתכלו בו, מוטל בדרכים,

ואמרו: הוא כמוך וכמוני,

לא זורם בו דם מלכים.



הוא הושב לסביבתו המוכרת,

אף על פי שעוד אין בה שלווה,

והעיר עצובה ומנוכרת,

ואין בה דמעות גאווה.

כשהורידוהו אלי אדמה,

הסתכלו בו הכל נבוכים:

הוא נולד, חי ומת, בשביל מה?

כנראה לא היה עם מלאכים.



ובין נחל הדמעות צצה קשת,

לא נצטרף הוא לבכי יגונם,

התקרב אז חבר לו לנשק,

אל אותם ששכלו פרי בטנם.

הסתכל בם, מוכי שכול אביונים,

ואמר להורים הבוכים:

כך או כך, אם כמוך או כמוני,

הוא עכשיו בחברת מלאכים.