אנשים בלי צוואר העירו את יונה, הם היו חמישה. תחילה הוא הביט
בהם מבוהל, ממלמל, "מי אתם?". אך הם רק ענו בתקיפות "קום,
השכמה, זמן לקום". הוא היה עייף מדי בשביל לייחס לזאת כל
חשיבות. "אני חוזר לישון", הכריז בפה סגור. אך אותם אנשים לא
נכנעו בקלות לכיסופי השינה של יונה, ושפיכת מים קלה הבהילה את
יונה בפעם השנייה.

יונה היה בטוח שהיה זה חלומו שהשתבש ושנמשך גם בזמן הערות. הוא
גרר את עצמו בכבדות לחדר האמבטיה, הם נשקפו אליו מהמראה:
"יונה, זה הזמן שלך להציל את העולם, כלומר אותנו", אמר אחד
מהם. "קשה לי עם המלחמות שלכם", אמר אחר. "לא לדבר על
השחיתויות", אמר נוסף. וכך הם המשיכו בהמוניהם להטיח ביונה את
כל עוולות  ונגעי העולם הזה, ולא רק זאת, אלא גם הפצירו ביונה
לתקן אותם. "הסוף קרב", הם סיכמו.

אבל ליונה היו תכניות אחרות שכללו בעיקר שינה, מזון ואלכוהול.
גם  לא היה יכול להאמין שאלו המדברים אליו הם ישויות אמיתיות.
אמנם ראה בעבר אנשים בלי צוואר, אבל לא רבים כל כך ותובעניים
כל כך.  הסיבות הנראות לעין הן השינה המרובה או האלכוהול או
הבדידות. זה שנים שלא דיבר עם איש, מפני שאיש לא משתוקק לשוחח
עם מנמנמים סדרתיים - הם מקשיבים גרועים ביותר.

"אל תחשוב שאנו מהמתים", הקדים אחד מחסרי הצוואר את מחשבותיו
של יונה.  יונה התעלם וניגש למכונת הקפה שקנה ביום גילופים.
הקפאין ודאי יצליח לרסק כל דרישה ממני לתקן את  העולם, חשב.
לאחר דקות אחדות הטלפון צלצל, יונה רצה רק לשבת ולחשוב על מה
שקרה, אך הטלפון המשיך והמשיך לצלצל. "הלו", ענה בקולו הצרוד.
היה זה חברו הטוב ביותר, נוזי, שאיתו לא דיבר 5 שנים.

- "אני חייב לדבר איתך",  הקול מהאפרכסת אמר נחרצות.
- "חייב?", שאל יונה.
- "כן, אני מרגיש שהחיים שלי תקועים, אתה מבין?"
- "תקועים?
- "כן, כל הזמן להיות מנהל זוטר? אני יכול הרבה יותר. אני יכול
להיות ספורטאי".

בשלב זה יונה התחיל לתת לנוזי עצות מצוינות. הוא הסביר לו על
תולדות הספורט ועל הקשר שלו לאדם המודרני בעולם הפוסטמודרני,
ואיך כל זה קשור לנוזי. נוזי השתכנע, לכן הם קבעו להיפגש בים
למשחק כדור-עף ולבחון את העניין מבחינה אמפירית לפני שהם
מגיעים לכלל החלטה.

הדרך לים הייתה נקייה מפקקים. אנשים חייכו ליונה. אפילו כששכח
את האור הירוק בעת שחשב על כדור עף, על אנשים בלי צוואר ועל
פלאי השינה, אנשים חייכו אליו ועודדו אותו להיות מרוכז יותר
ברמזור הבא.

בים לא היו גברים, לא היו ילדות ולא קשישות. כולן היו נשים
חטובות, ואף אחת מהן לא העזה ללבוש בגד ים שלם. יונה בחן את
הים. מזמן שלא ראה אופק כל-כך רחוק.  הוא בחן את הנשים
החטובות, הוא מזמן לא ראה נשים כל-כך קופצניות. אישה נחמדה
עברה ושאלה בקולה הצרוד והמפתה אם הוא מעוניין בשוקו-שוקו או
בשוקו-בננה. זו הייתה אחת השאלות הקשות ביותר שנשאל זה זמן רב.
הוא גם תהה מדוע אין ארטיק בננה-בננה. הוא היה יכול להרהר בכך
שעות, אלמלא החפץ שקרץ אליו. היה זה כיסא נוח פשוט שבאותו רגע
בשל השמש היה דומה לכס מלכים. יונה ישב על כס המלכים ונרדם.

באותו זמן נוזי שחה עם הבחורות.הוא סיפר להן שהוא מנכ"ל של
חברה שבן רגע תכה את הבורסה, אבל בגלל אופיו האמנותי הוא עזב
את החברה כדי לצייר נופים קסומים, כמו ים, שקיעה ובחורות. הוא
האמין שיש לכך ביקוש. כשהן ביקשו שהוא יצייר אותן, הוא הסביר
להן  שהוא צריך ללמוד את הנוף. הוא דיבר בכזו התלהבות, עם
תנועות ידיים לכל הכיוונים. האינטונציה שלו הזכירה לא במעט
יצירות אופרה שונות. היה משהו בדיבור שלו ובתנועות שלו שכמעט
גרם לאחת הבחורות להאמין לו.

השעות חלפו בהנאה מרבית לשניהם. יונה לא חלם על אנשים בלי
צוואר, ונוזי הצליח להמציא את עצמו מחדש חמש או שש פעמים, עם
הפסקות קצרות בלבד, שבהן הנשים לעגו לו. נוזי רק שמע את המילים
ולא את האירוניה שבקולן, לכן הוחמא מאוד והודה להן מקרב הלב.

לחלומו של יונה, שכלל בעיקר בחורות בבגדי ים, נכנס צליל צורם.
הייתה זו היצירה "אגדו" לבוני אם. צליל זה שימש בחוף אות. אות
לזמן שבו משחקים כדור עף. נוזי התלהב. הנה הוא עומד להגשים את
יעדו, להיות אלוף החופים בכדור עף. וכפי שאמר אחד המצביאים
החשובים, "גם מסע של די הרבה קילומטרים מתחיל בצעד אחד". הוא
לא זכר מי היה המצביא, לכן הניח שהיה זה טרומפלדור.

הבנות הציעו שהן יהיו קבוצה, ונוזי ויונה יהיו קבוצה. לפני
שנוזי הספיק להתלונן, הן נשקו על לחיו והסבירו לו שהן נשים והם
גברים חסונים, לכן יהיה זה אך הוגן שהבנות ישחקו נגדם. ליונה
לא היה אכפת. הוא דימה שהכדור הוא כדור שינה. הוא חלם שהוא
נכנס לתוך פיו ומביא אותו למקום היחיד עלי אדמות שהוא באמת
אוהב. לכן הכדור פגע בראשו כמה וכמה פעמים. גם נוזי לא הצטיין
במשחק. הוא העדיף להסתכל על הנשים קופצות בכל מיני צורות. זה
היה אחד הרגעים היחידים שבהם האמין באלוהים המשחק הסתיים באפס
נקודות ליונה ולנוזי, והבנות כבר הפסיקו לספור את הנקודות.
נוזי התרעם וקפץ, הוא דרש משחק חוזר. השמש הייתה לכיוון שלהם.
זה בגלל שהם מעטים מול רבים. והוא בכלל הוא רגיל לכדורים
עגולים יותר, והשותף שלו לא יוצלח. הבנות צחקו. "הכל בגללך",
אמר נוזי ליונה תוך כדי דחיפות וצעקות. חלומו החדש היה לשמור
על העבודה שלו בתור מנהל זוטר.

יונה הצליח לתהות למשך פחות מדקה אם הוא הפסיד את חברו הטוב או
שמא אויב מבית. לבסוף הוא החליט שלא אכפת לו כל-כך. מה שכן צרם
לו הייתה העובדה שהם הפסידו במשחק. הוא חשב על הטיעונים
המגוחכים של נוזי. לו היה ברור: הוא הפסיד כי הוא לא הקשיב
לאנשים בלי הצוואר. באותו הרגע נתקבלה לו בו ההחלטה שיחנך את
ילדיו ההיפותטיים להקשיב לאנשים בלי צוואר. המחשבה על כך
שבקושי זז לא הספיקה לעלות בדעתו.

יונה רץ לביתו באמוק. הוא הפך את ארון הבגדים כדי למצוא חליפה
התואמת לאדם שאמור לרפא את חוליי העולם. הוא מדד תחפושות
מפורים, שכללו גיבורי על, מסופר-מן עד בטמאן, ולבסוף הגיעו עד
לליצן הבוכה. מתוך הארון יצאו האנשים בלי הצוואר . הם הכפילו
את עצמם. הפעם ליונה היה קשה להבין אותם. הם התחילו לעטר את
דבריהם  במילים לטיניות ובאיזמים למיניהם. לאחר כל המדידות הוא
החליט שהצלת העולם יכולה להסתפק בטישירט ובג'ינס.

הוא היה עוצר מכוניות וקורא להן להיזהר, כי הסוף קרב: צריך
להפסיק את השחיתות, את האלימות ואת הקטל בדרכים. אנשים לא
הבינו מה הוא רוצה. רובם פשוט סגרו את חלונותיהם בפניו, הטובים
שבהם הביאו לו שקל הפרוט לעשרות אגורות. הוא היה נכנס לקניונים
וצועק שהסוף קרב, אך קולו נבלע בקולות הכרוזים שהכריזו על
מבצעים שבהם מוכרים סט צלחות בחצי המחיר. לבסוף, מישהו שמע
אותו, היה זה המאבטח שהוציא אותו מהקניון.

יונה לא ויתר. הוא ניסה אולמות אירועים, בתי קפה, בתי ספר,
תנועות נוער, ובלילות מועדונים, פאבים ופיצוחיות. איש לא שמע
אותו. יונה לא הבין איך אפשר לשנות עולם ברעש כזה. המקום השקט
היחיד שהוא יכול לחשוב עליו הוא אותו חוף. הדרך לשם ריקה
ממכוניות, האנשים נחמדים, וכולם שם מבינים את חיוניות השינה
ליונה. הוא נכנס למכוניתו, אך זו לא התניעה. בראשו התגלגלו
קללות ברוסית, בערבית ובאנגלית. הוא יצא מהמכונית והתחיל לרוץ
כאילו עיניו מכוסות. לא פעם נתקע באנשים, בעמודים ובתחנות
אוטובוסים, אך הוא היה מחויב למטרה. הוא הגיע מיוזע כולו לצוק
המשקיף לחוף. לפתע נשמע צליל שצרם ליונה יותר ממקדחות: היה זה
השיר הידוע במילותיו "הילה הילה אי אה הו הו הו".

צליל זה סימן בחוף את זמן הפריזבי, או כפי שקראו לו הבחורות:
"ד'ה פריזבי טיים". "עצרו!", צעק יונה בעוצמה שלא האמין שקיימת
בו. הן עצרו. יונה היה נרגש מכך שהן היו מוכנות להקשיב לו,
והוא התחיל לדבר במשפטים קטועים ובפאתוס על שחיתות, סוף העולם,
אנשים בלי צוואר. הן עמדו לחזור למשחק, אך קיקי, אחת הבחורות
ששמה עין על יונה מהרגע הראשון שבו פגשה אותו, ביקשה שייתנו לו
לסיים. יונה סיפר את הסיפור, הפעם נהיר יותר ובהיר יותר.
הקוהרנטיות לא עזרה, ועדיין יונה נתפס כמשוגע. כולן, חוץ
מקיקי, חזרו למשחק. יונה ירד מהצוק לחוף וניסה להסתכל להן
בעיניים, לשכנע. קיקי ניגשה אליו ואמרה לו שיכול להיות שהוא
צודק, אבל מה בדיוק הוא רוצה שהן יעשו. שאלה זו הפתיעה אותו,
הוא ידע שיש בעיות בעולם, ויש לפתור אותן. אבל איך? הוא חשב על
זה ונזכר בנביא שהוא קרוי על שמו. הוא נזכר באנשי נינווה, והכי
חשוב הוא נזכר במורה שלו לתנ"ך, רחל בלובשטיין, שאמרה שאנשי
נינווה צמו והיו צנועים, לא נסעו בשבת, התפללו ונשותיהם התלבשו
צנוע, וכך נינווה ניצלה.

רגשות רליגיוזיים הציפו את יונה, והא אמר לקיקי בפירוש שאינו
משתמע לשני פנים:
- "אתן צריכות לצום."
- "אנחנו דוגמניות", היא צחקה, "אנחנו עושות את זה ברוב ימות
השנה".
- "דוגמניות?", הוא שאל בעיניים מוארות.
- "כן".
- "אתן צריכות לשמור על צניעות".

היה נדמה ליונה שהיא לא ירדה לסוף דעתו. באותו רגע עלתה במוחו
התמונה שראה באחת התחנות שנתקע בהן, והוא הכריז בקול:

"כאשר נראה חלק מגופך השכינה מסתלקת על-כן עלינו להדר ולדקדק
במצוה זו ועוד יש בזה עוון של החטאת הרבים ובזכות הצניעות
ימנעו מחלות רבות אשר מתרבות מיום ליום בזכות שמירה על צניעות
הלבוש ניצולים מכל צרות מחלות ומלחמות ועל ידי כך נשפעות כל
הטובות והברכות שבעולם.
וכל הנשים שישמרו הצניעות בקפידה יתברכו בבני חיי ומזוני ובשפע
ברכה וכל טוב וה' ישמור ביתם מכל רע ויצליחו בגוף ובנפש בעולם
הזה ובעולם הבא ובשכר נשים צדקניות עתידין להגאל כל כבודה בת
מלך פנימה ממשבצות זהב לבוש האשה צריך להיות צנוע שלא יראו
חלקים מגופה אין לחשוף איברים בגוף הצריכים להיות מכוסים יש
להתלבש בצורה עדינה מבלי למשוך את העין בת ישראל הינה כיהלום
כשם שיהלום שומרים בתוך קופסא יפה כך על בת ישראל להתלבש
בצניעות:
אנא כסי את גופך, וינוחו ברכות על ראשך.
האריכי את שרווליך, ותראי ברכה במעשה ידייך.
ותרי על המחשוף, ותאמרי לצרותיך סוף.
האריכי את חצאיתך, ותשרה ברכה בביתך"

קיקי התפקעה מצחוק. היא הציעה לו מבקבוק היין שהיא אחזה בו.
בהתחלה הוא התנגד, אך היא החלה ללטף את חזהו. מחשבות על
צניעות, על שינה, על אנשים בלי צוואר, על חברות, על השחיתות,
על העולם נמוגו כלא היו. שניהם שתו וסיימו את הבקבוק.

כשיונה התעורר בצהריים, קיקי ישנה ערומה במיטתו. הוא יצא אל
תיבת הדואר בתחתונים, היו שם מעטפות ממס הכנסה, מחברת החשמל,
מביטוח לאומי, מהעירייה וברכת שנה טובה המעוטרת בציור של
ג'ירפה. אנשים בלי צוואר לא היו בשומקום. הוא חשב ששינוי העולם
גדול עליו, אבל אולי היום הוא ילך ללשכה.