"ג'וני, אתה תמות על זה. סחורה חדשה רק עכשיו הגיעה. שאיפה אחת
של החומר הזה ואתה ברקיע השביעי". "אני סומך עליך, צ'רלי. בפעם
שעברה היה זוועה, חסר לך אם זה מה שיהיה הפעם". בזמן שאחי קונה
לעצמו סמים כדי להתכונן לעוד סוף שבוע של מסיבות חיכיתי לו
ברכב, לינקולן חומה זהובה מודל 77', מה שאני ואחי כינינו "רכב
הסרסורים של משפחת ניומן". לא היה אחד בשכונה שלנו בברוקלין
שלא הסתכל עליה כשנסענו אתה ברחובות, המכונית הייתה מסובבת
ראשים ועוד איך. הדלקתי את הרדיו, שמעתי קצת מוזיקה, התרווחתי
לי בתוך המכונית. כיסאות עם ריפוד עור חום, לוח מכוונים מהודר
בעץ מהוגני. באמת שזו הייתה מכונית יפה. אחרי כמה דקות של
מנוחה אחי נכנס למכונית. "יו, מייקל, נוסעים, שים גז". "לאן?"
שאלתי. "סע למזח, בא לי קצת אוויר". אחרי נסיעה של 10 דקות
הגענו למזח של ניו יורק. כנופיות של שחפים עפו להם באוויר.
עצרתי את המכונית, ג'וני יצא ואני אחריו. אחרי שהסתובבנו קצת
מצאנו לנו מקום לשבת. "קצת אוויר, הא מייקל?" "כן", עניתי בלי
לחשוב. אחרי כמה זמן של ישיבה בלי לדבר החלטנו לחזור הביתה,
בכל זאת מחר יום לימודים.
התעוררתי בתשע, שוב איחרתי לשיעור הראשון. "חרא", אמרתי לעצמי.
התארגנתי ויצאתי לכיוון בית הספר. בדרך חשבתי על כך שגברת
מוריס לא תוותר לי הפעם. רק זה חסר לי. ואכן בדרכי לכיתה אחד
התלמידים אמר לי שגברת מוריס מחפשת אותי. נכנסתי למשרדה. לוגו
בית הספר תלוי מעל לראשה - "were first humans then students",
תמונה של ילדיה על השולחן. "אתה יודע למה אתה כאן, מר ניומן?"
אמרה בטון תמים. אוך, כמה ששנאתי את זה. "קיבלתי פרס על תלמיד
מצטיין?" עניתי בציניות. "חוכמות כאלה לא יובילו אותך לשום
מקום, מייקל. אמרתי לך שאם עוד פעם תאחר לא אוכל עוד להגן עליך
בפני המועצה הפדגוגית. אני מכירה את הסיפור שלך, מייקל, אבא
שלך מת, אימא בכלא, אתה אצל אחיך. אני מבינה שזה סיפור מאוד
קשה אבל אני לא יכולה עוד להמשיך להתעלם מזה שאתה מאחר
בקביעות, מבריז לעתים קרובות ופשוט לא מתפקד." "אני יודע, גברת
מוריס", אמרתי. "מייקל, אני מאוד מחבבת אותך אבל שוב, אני לא
יכולה עוד להגן עליך, זה יצטרך לעבור הלאה ונראה מה יעשו אתך",
אמרה במבט הרחמני שלה, כאילו שאני צריך רחמים. עברתי הרבה
בחיים ובית ספר ממש לא משנה לי אז שיזרקו אותי. כאילו שזה ישנה
כבר משהו בחיים הדפוקים האלה. "אני מבין, גברת מוריס", חזרתי
על דבריי. "טוב, טוב, נקבעה עבורך פגישה עם המועצה בכדי שאלה
ידעו מה לעשות אתך. אני התעקשתי על הפגישה מכיוון שאני יודעת
שאתה ילד מאוד אינטליגנטי וכל הציונים שלך מאוד טובים. הפגישה
נקבעה למחר בעשר בבוקר פה במשרדי". "תודה, גברת מוריס. אני
אהיה פה". כן, ממש, כאילו שיש לי ברירה. כמובן שאני אהיה פה,
יש לי משהו אחר יותר טוב לעשות? חשבתי לעצמי. אחרי השיחה עם
גברת מוריס נכנסתי לשיעור ספרות אנגלית. תמיד אהבתי את השיעור
הזה. לשמוע את כל השירים האלו, לנסות ולהבין את משמעותם,
להתעמק בכל שיר ושיר. זה היה אולי השיעור היחיד שבאמת התחברתי
אליו. באותו שיעור למדנו על רוברט פרוסט, לא שבאמת כבר
התעניינתי בשיעור לאחר השיחה עם גברת מוריס. בזמן ההפסקה ירדתי
למגרש הכדורסל. צפיתי בשחקנים של הנבחרת של בית הספר. תמיד
רציתי לשחק כדור סל. אהבתי את המשחק אבל אף פעם לא יכולתי
להיות חלק. פעם, כשהייתי בכיתה ז', שיחקתי כמה זמן בנבחרת של
חטיבת הביניים אבל אז אבא שלי מת ועזבתי, ומאז לא ניסיתי שוב
לשחק. אחרי בית ספר חזרתי הביתה. ג'וני היה בעבודה, אם אפשר
לקרוא לסחר בסמים עבודה. מאז שאימא שלנו הפכה להיות זונה כדי
לעמוד בשכירות של הדירה ג'וני התחיל להתעסק בסמים. בהתחלה היה
סוחר סמים אבל מהר מאוד התחיל להיות גם מכור לסמים. לפני כמה
זמן לקחתי שקית קוקאין שמצאתי בתיק שלו והחלטתי לנסות לראות מה
זה. באותו רגע ג'וני נכנס, העיף לי כאפה ואמר לי שאם אני אנסה
שוב לגעת בחומר הזה אי פעם הוא יהרוג אותי. אמר לי שאני צעיר
מדי כדי להיות מכור לשטן.

הגעתי הביתה, הדלקתי את הרדיו, הורדתי את התיק ונכנסתי להתקלח.
אחרי המקלחת הכנתי לי משהו לאכול ושכבתי לי במיטה. אחרי שישנתי
לי כמה שעות ג'וני נכנס, הוא היה "דלוק". קמתי מהמיטה והתחלתי
לטפל בו. אחרי שהוא נרדם, התחלתי עם שיעורי הבית שלי. אחרי
שסיימתי חיבור על חייו ושיריו של רוברט פרוסט לשיעור ספרות
אנגלית חזרתי לישון. הפעם התעוררתי בזמן. הגעתי לבית ספר ואחרי
השיעורים הראשונים, ביולוגיה וכימיה, נכנסתי לפגישה. כשנכנסתי
ראיתי מולי שלושה אנשים, האחד בעל משקפיים ושער חום בעל קמטים
בפניו ולצדו ישבה בחורה בעלת שער בלונדיני שרואים כי היה צבוע
והשורשים החומים כבר צומחים מחדש, ומצדו השני של הבחור הממושקף
ישב בחור שנראה בעל סבר פנים חמורות בעל מעט מאוד שער בצדי
ראשו. "שלום, מר ניומן, אני ג'ון מיטשל, זאת מישל ויליאמס
ולימיני מר רוברטס". "שלום", עניתי, מתבונן בשלושת האנשים
שלצדי. "ובכן, אנו חושבים שאתה יודע מדוע הנך כאן", אמר מר
מיטשל. "כן", שוב עניתי בקול לקוני. "ובכן, אנו מבינים שאתה
מבריז הרבה. מדוע, מייקל?" אמרה גברת ויליאמס. "יש ימים שלא בא
לי ללמוד". "כן, אבל מייקל, זאת חובה להיות בבית הספר", ענה לי
מר מיטשל. "יש לי המון בעיות, בית ספר לא תופס אצלי כאופציה
ראשונית". "כן, אנו מודעים לבעיותיך המשפחתיות, מייקל, אבל אנו
לא נוכל עוד להתעלם ממה שקורה פה. אנו נהיה חייבים להגיב".
"אני מבין, מר מיטשל". ופתאום מר רוברטס הרים את קולו: "מייקל,
מכיוון שאתה בכיתה י"ב והנך עומד לסיים את הלימודים אנו ניתן
לך את ההזדמנות לסיים פה את השנה אך רק אם תבטיח שתוכל לא
להבריז או לאחר". באותו רגע שאמר את דבריו הרגשתי הקלה כל כך
טובה. "אנו מוכנים לתת לך הזדמנות זאת אך ורק מכיוון שציוניך
הם ציונים טובים ומכיוון שכל המורים אומרים שהנך תלמיד טוב בעל
פוטנציאל", מר רוברטס המשיך את דבריו. "כן, מר רוברטס, תודה.
אני מבטיח, אני אשתדל". "זה כל מה שרצינו לשמוע ממך, ילד",
חייך אליי מר מיטשל. "תודה", אמרתי והלכתי. כשיצאתי מבית הספר
חשבתי - מה בעצם ישתנה? מה יגרום לי פתאום לא להבריז ולאחר.
ועוד פעם אחת כזאת הם בטוח יזרקו אותי מבית הספר ואני יכול
להגיד שלום לתעודת הבגרות שלי.

זה היה יום שישי. החלטתי שאת יום שישי הזה אני מנצל לצאת. אני
לא אשאר לעוד מסיבת סמים שאח שלי מארגן. "היי, ג'וני, לאן אתה
יוצא?" שאל אחי כשהייתי בדרך החוצה. "אני לא נשאר למסיבה,
ג'וני". "למה לא? הבאתי כמה חברים שתכיר, יהיה ממש כיף. תישאר,
מייקל, יהיה נחמד", אמר בטון שלא אכפת לי שתלך אני רק אנסה
להראות כאילו אכפת לי. "מצטער, ג'וני, אני הולך", ויצאתי.
לקחתי את הלינקולן ויצאתי לסיבוב בניו יורק. התחשק לי לבלות
ובצורה ממש טובה. לקחתי את המכונית והגעתי אל סטודיו 54.
החניתי את הרכב והגעתי אל הכניסה שהייתה מפוצצת באנשים. נדחפתי
לתור. הסלקטור נתן בי מבט אחד והכניס אותי. כשנכנסתי למועדון
זה היה כמו עולם אחר. מוזיקת דיסקו מפוצצת, דברים שיורדים
מהתקרה, מוכרי משקאות חצי ערומים, אנשים יפים בכל מקום. נראה
לי שאני הולך ליהנות מהמקום הזה. נכנסתי לרחבת הריקודים
והתחלתי לרקוד. זרקתי את החולצה באיזה שהוא מקום ושכחתי לרגע
עד כמה החיים זה חרא. אחרי כמה דקות של ריקודים הזמנתי משקה
מהבר והלכתי לי לשבת באחד השולחנות. כשהתיישבתי קלטתי מישהו
מסתכל עליי, מחייך. בעודו מתקרב אליי חשבתי הממ... הוא נראה
טוב. לא הייתי הומו, טוב, לפחות לא מוצהר. תמיד חשבתי על
בחורים ופנטזתי עליהם כשהייתי נער אבל זה עדיין לא הגיע לידי
מימוש אמיתי. כשהייתי נער הייתי פותח מגזין של חוברת היאבקות
ומסתכל על כל הגברים האלה, החצי ערומים, מתאבקים אחד בשני. זה
כל כך עשה לי את זה. הייתי בטוח שאני חוטא, שאלוהים ישלח אותי
בטוח לגיהינום, אבל היי, כבר חייתי בגיהינום עלי אדמות, אז מה
זה משנה כבר. בטח אלוהים כבר לא שם עליי מזמן. בעודו מתקרב
חייכתי אליו. הוא היה גבוה, הייתי אומר מטר שבעים ושמונה
סנטימטר. היו לו שער שחור קצר, עיניים כחולות וחיוך נורא נחמד.
הוא נראה סימפטי. אחרי הליכתו הקצרה הוא הגיע אליי. "היי,
ראיתי אותך יושב לבד. אכפת לך אם אני אשב פה?" שאל. "לא",
עניתי, משחק אותה בתמימות. "אני בריאן, דרך אגב". "היי, בריאן,
אני מייקל", "נעים מאוד, מייקל". "כנ"ל", השבתי לו. "אז אתה
אוהב מוזיקת דיסקו?" שאל כאחד שאין לו מה לשאול. "כן, היא
נחמדה. אתה יודע, קדחת הדיסקו, קל מאוד לתפוס אותה". "אתה
צודק", צוחק. בעודו צוחק ראיתי בו חן מסוים. "יש לך חיוך יפה,
בריאן", אמרתי לו וחייכתי. "תודה", ענה קצת נבוך. "גם לך",
השיב לי. באותו רגע עטפה אותי חמימות נורא נעימה. "אתה מניו
יורק?" שאל. "כן, מברוקלין. ואתה?" "אני רק עכשיו הגעתי לניו
יורק, אני מויצ'יטה קנזס". "זה רחוק", השבתי לו במבט משתאה.
"כן, טוב, אתה יודע. לא יכולתי לחיות שם, לא היה לי מה לחפש".
"אני מבין", עניתי, מסתכל לו בפנים. היו לו פנים של מישהו שעבר
הרבה בחיים, היה בו עצב מסוים. "אתה רוצה לרקוד?" שאל. "טוב",
עניתי. יצאנו שוב לרחבה ובעודנו רוקדים אני מרגיש את שתי ידיו
עוטפות לי את הגב. הוא התקרב אליי, הסתכל לי בעיניים וחייך.
אני חייכתי אליו בחזרה ולא הייתי מוכן לגמרי למה שהוא עשה אחר
כך. הוא קירב אליי את פניו, את שפתיו, ונישק אותי. "מה אתה
עושה?" עצרתי אותו. "מנשק אותך, מה אתה חושב שאני עושה?" "כן,
אני יודע, אני שם לב, פשוט אף פעם לא נישקו אותי ואני..." לא
היה לי מה להגיד, הייתי די משותק. "תירגע, חמוד, תן לי להוביל
אותך", הוא המשיך לנשק אותי, ואז לקח אותי לחדר צדדי שהייתה בו
מיטה. הוא הוביל אותי למיטה בעודו ממשיך לנשק אותי, הניח אותי
על המיטה שם והתגפפנו לכמה זמן. ואז אני מרגיש את היד שלו
יורדת לי למכנס. שוב עצרתי אותו. "די, תפסיק, אני לא יכול,
בבקשה". "די, חמוד, תן לי, אתה תהנה מזה, זה כיף", הוא דיבר
בטון אינטרסנטי בלתי מתחשב. "לא, בבקשה, בריאן". "די, חמוד, תן
לי להראות לך שזה כיף". הייתי משותק, לא זזתי, לא יכולתי לזוז,
לא אמרתי מילה. הוא המשיך במעשיו, הוריד ממני את המכנס, הוריד
את התחתונים, הוא עצמו התפשט. לא יכולתי לזוז, הרגשתי מת
מבפנים, משותק, אבל רוצה שהוא ימשיך, רוצה להרגיש את זה, לחוות
את זה. עשינו הכול. אחרי שאני גמרתי והוא אחריי, הוא התלבש,
אמר תודה והלך.

הייתי מבולבל כמו שבחיים שלי לא הייתי מבולבל. לא הבנתי מה
קורה פה. מה פתאום הוא עוזב? מה אני עושה? אני חרא של בן אדם,
אני אפס, אני גרוע. התלבשתי, יצאתי מהמועדון, לקחתי את
הלינקולן למזח, ישבתי שם ובכיתי. בכיתי כמה שעות, הרגשתי הכי
בודד בעולם, רציתי למות. חזרתי הביתה בשעת בוקר מוקדמת
ונרדמתי. ישנתי כמה שעות טובות עד הערב. קמתי מבולבל, רוצה
לשכוח את מה שהיה. ראיתי את ג'וני יושב מול הטלוויזיה. "היי
ג'וני", אמרתי במלנכוליות מסוימת של בוא תציל אותי מעצמי כי
אני עוד שנייה מתאבד. "מה קורה אחי? אתמול פספסת מסיבה שחבל על
הזמן אחי". "כן, הא? מסתבר שבאמת הפסדתי". "מה קורה אחי? אתה
נשמע מדוכא", ג'וני שאל כאילו באמת אכפת לו מה עובר עליי. הבן
אדם כל כך מסומם שהוא לא יודע כבר לזהות את עצמו במראה. "אני
מדוכא? מה פתאום, סתם עייף. אתה יודע, חזרתי אתמול מאוחר".
"יפה, יפה לך, אחי הקטן תפס לעצמו זיון, מה? נו, איך היא
הייתה? טובה? נראתה טוב?" שאל בתמימות, ואני רק יכולתי לצחוק
על כל פעם שהשתמש במילה המתארת נקבה. "כן, היא הייתה ממש טובה,
זיינתי אותה ממש טוב". "זה האח שלי, גבר גבר אתה". באותם רגעים
שהוא אמר את זה התחשק לי לקפוץ מהחלון של הדירה שלנו בקומה
השביעית. נכנסתי למטבח, הכנתי לעצמי כריך ואכלתי אותו בחוסר
תיאבון לגמרי. רציתי למות, אני כזה אפס אידיוט. אין לי אף אחד,
שום חבר, שום דבר, הולך ומזדיין עם גברים. הומו מסכן. כן, זה
מי שאני, איזה הומו אחד. ביליתי את סוף השבוע בדיכאון אחד
רצוף, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. שכחתי קצת מהעניין כשחבר של
ג'וני טומי הגיע. שתינו כמה בירות ביחד וראינו את משחק הפוטבול
של יום ראשון. למחרת קמתי לבית הספר ונכנסתי לכיתה. הרגשתי
שאני בכלל לא שם אלא צל של עצמי, חצי אדם. כמה מהמורים שאלו אם
הכול בסדר אתי וכמובן שאמרתי כן אני בסדר גמור, חסר בעיות, אני
הילד הכי מושלם בעולם. לא יכולתי לסבול את המחשבה שמישהו יידע
שאני בעצם אפס, חסר חשיבות, חסר ביטחון שלא יודע להתמודד עם
הבעיות של עצמו. החלטתי שאני שוב חייב לנסוע לנמל. לברוח
מהכול.