ישבתי במסעדת שאלתיאלי
ושאלתי את אלי מדוע ישבתי,
ואלי ענה לי בסמליו שלו שלי,
שרק לו ולי ידעתי.

ישבתי במסעדת שאלתיאלי
כי אותך ראיתי כולי,
רק אותך ראיתי.
היית כה מלאכית רק
אותך ראיתי כולי.
עינייך ושפתייך ואפך וגופך
הרך וכחולות כל כך,
והחולצה האדומה שלך,

ישבתי במסעדת שאלתיאלי
ואלי אמר לי שבאתי לראות רק אותך
ואכלתי אותך במסעדת שאלתיאלי,
עד שלא יכולתי לאכול את האוכל
של שאלתיאלי

כי אכלתי את עינייך הכחולות
ואת שפתייך ואת מבטך הרך והמופתע
לראותני,
וכאשר היא הלכה לשירותיה,
החברה שלך, שמאחור נראתה
לי כל כך זקנה ובלה ומלפנים
היתה יפה שכמותה וטובה
ונעימה לא כמוך,
אבל בדרכך.

חיבקת אותה כשנפרדתן,
היה לי רגע של שמץ
של סלידה בין נשים.
ולא ידעתיך,
כמה אהבה רכה זרמה ממך
אל מבטך, אל מבטי.
כמה רכה וכמה מזמינה
אלי
במסעדת שאלתיאלי,
וכמה רצית שאבוא להתחיל איתך,
כמו כולם.

אבל אוריאל הוא אל,
שאלתי אלי.
הוא אל שאיננו כמו כל האלים.
אוריאל הוא אל
במסעדת שאלתיאלי.

ואולי לעולם לא נתראה עוד,
כי כך ברא אלי את מסעדת
שאלתיאלי.

ואולי שאלתי את אלי,
ואולי תזמן לי אותה שוב כדי שאוכל
לאכול אותה שוב
במסעדת שאלתיאלי,
לאכול אותה ממרחק,
לאכול בעיניי אותה,
את נשמתה,
לא את גופה.
ישבתי וסעדתי את ליבי
במסעדת שאלתיאלי.