אני שונאת אותך, אתה בטח יודע את זה. איך לא תדע? קשה לי
להסתיר רגשות, בטח כעס, אני הרי ישר מתחילה לבכות. נו, אתה
מכיר אותי. לא?


זה התחיל קצת אחרי שהוא אמר לי שהוא לא מת על זה שחברה שלו
יוצאת למסיבות, אז הפסקתי, היה בזה משהו הגיוני אחרי הכל. זה
גם הרגיש דיי נעים לדעת שיש מישהו שלא הרבה זמן בשטח אבל
המחשבה עליי מפזזת על רחבה גדולה רוויה באלכוהול זול עם מחשוף
עמוק ושגברים חצופים ומזיעים יתחילו איתי, הטרידה אותו.
ואז גם וויתרתי בשבילו פעם כן-פעם לא-פעמיים כן, על פק"ל
הפאבים של יום חמישי עם חברים כי זה היה הרבה יותר כייף להירדם
בבוקר שישי אחרי שחזרנו מיציאה ושכבנו מחובקים שעות ולקום רק
בערב כשהאוטו של אמא בבית ואין באמת איך לחזור מחיפה בשש בערב
יום שישי.
ואז תליתי תמונה שלנו על הלוח שהם על הקיר ושמתי אחת בארנק
וישנתי מחובקת עם הדובי שהוא קנה לי בלילות והייתי מתעוררת
להודעות קיטש והולכת לישון עם לילה טוב מנומנם על הקו כי הוא
תמיד  היה כזה כשהייתי מתקשרת כי הוא היה הולך לישון לפניי.
ואז פתאום אחרי כמעט חצי שנה, הוא אמר לי שהוא לא אוהב אותי.
ולא הצלחתי אז להיזכר, אם הוא בכלל אי פעם אהב. ושתיתי המון
בלילה ההוא והרגשתי שוב אני, כאילו איתו הייתי מישהי אחרת.
ומצאתי נחמה בחיבוק חצי זר שהיה שם כבר קודם, שידעתי שאיתו אני
לא צריכה להתאמץ כי זה מספיק. אני זה מספיק.
כנראה.

"אולי ציפיתי ממך ליותר מידי."
הוא מעביר ערוצים בטלוויזיה בלי סוף, נעצר על פרקים חוזרים של
'סיינפלד', זורק בי מבט ואומר: "מה ציפית לעזאזל?"
"לא יודעת," אני אומרת לו ולובשת חזייה, תחתון וג'ינס... לא
מצליחה למצוא את החולצה שלי לרגע. "כנראה להרגיש שהתגעגעת
אליי."
"אמרתי לך שהתגעגעתי אלייך מאי, בגלל זה באת לפה." הוא אפילו
לא נאנח כמו שהוא בדרך כלל עושה שאין לו כוח להיכנס איתי
לשיחות כאלה.
"ואני אמרתי שכבשנו שוב את חצי האי סיני, יופי דגן."
"יופי מאי."
"טוב, יודע מה, לא חשוב, בוא תקפיץ אותי לרכבת." אני לובשת
חולצה ומגפיים ומחכה שהאדון יתרומם מהמיטה הזוגית שלו ויתארגן
על עצמו לתזוזה. זה לוקח מספר דקות והשהות שלי בחדר הזה מעיקה
עליי. אני חושבת על ליל אמש וכמה זמן שכבתי בעיניים פקוחות
עטופה בחיבוק שלו ולא הצלחתי לנשום סדיר, הקשבתי לפעימות הלב
שלו והתגעגעתי כל-כך. שזה טיפשי כי הוא שכב לידי, ישן עמוק,
תווי הפנים שלו עדינות ויפות ורק רציתי ללטף אותן בלי סוף כמו
שאהבתי כל-כך לעשות פעם. ללמוד אותו כדי שגם אם תפרוץ מלחמה
וחושך יכסה את הכל, אני אוכל לזהות אותו בחושך... אולי כדי
שאני לא אשכח.
לא הצלחתי לישון ומליון מחשבות טסו לי בראש ואף אחת לא נעצרה
לשתף אותי. פחדתי לעבור את הכל שוב מחדש ולא הצלחתי למצוא תרוץ
מספיק טוב, איך שלושה חודשים אחרי, כשאני כבר מסוגלת לעבור יום
שלם מבלי כמעט להישבר ולהרים אליו צלצול, אני אצלו ערומה
במיטה, בוערת מחום הגוף הממכר שלו. או אולי סתם בוערת מבפנים.
הכל כל-כך טיפשי.

"תעזבי לי את הרדיו." הוא מכריז כשאני מתעקשת להעביר לגלגל"צ
והוא לתשעים ותשע.
"סליחה באמת." אני צוחקת, הוא מצידו לא ממש.
"אני לא מבין מה את רוצה מאי, את ידעת יפה מאוד שזה מה יש."
"אני טובה בלשקר לעצמי, שכחת?"
"אוקיי, אז מה את פאקינג מאשימה אותי."
אני מחכה שהוא ייתן מכה חזקה על ההגה, כמו שהוא תמיד עושה
כשהוא כועס, אבל הוא לא עושה את זה. שזה מוזר, כשיש את הדברים
הקטנים האלה שקל כל-כך ללמוד על בן-הזוג שלך ואז פתאום אחרי
כמה זמן כשאתם נפגשים, דברים נראים אחרת ואת שואלת את עצמך אם
איתך זה באמת היה הוא.
"תגיד דגן, הרגשת אליי משהו בכלל?"
"אנחנו חייבים שוב לעשות את השיחה הזאת?"
"אני פשוט שואלת..."
"כן, הרגשתי אלייך משהו. כן, הייתי רק איתך ולא עם אף אחת אחרת
אז. לא, זה לא משנה עם כמה בנות אני שוכב כרגע, זה לא היה ככה
איתך."
אני לא בטוחה אם לבכות או לצחוק ולרגע אחד פשוט ממש מובכת.
"אתה יודע," אני אומרת לו, "זו הרגשה שאתה גרמת. תחשוב איך זה
מרגיש כשמישהו אחרי חצי שנה ביחד פתאום אומר לך שדיי בלי הודעה
מוקדמת והסבר הגיוני. שאני לא אחשוב שהייתה מישהי אחרת? שאני
לא ארגיש ששיקרת לי כל הזמן? היה לך טוב איתי בכלל?"
"כן מאי, תתפלאי, היה לי טוב. אבל גם היה קשה לי להתמודד איתך,
בדיוק מהסיבות האלה, לא סמכת עליי וחיפשת כל הזמן..." הוא עוצר
בפתח תחנת הרכבת, מכבה את המנוע ומסתכל עליי, "זה היה גדול
עליי ילדה."
אני חופרת בתוך העיניים החומות כהות שלו, חושבת לעצמי כמה
לילות שכבתי כל-כך קרוב אליו ושתקנו ככה, שעות. והרגשתי שאין
בן-אדם שיודע אותי יותר טוב ממנו, שראה איך הגלגלים הקטנים
מסתובבים להם בתוך הראש שלי.
אני יוצאת מהרכב והוא יוצא אחרי, מתקרבת אליו וכורכת את
הזרועות מסביב לצוואר שלו, הוא מחבק בחזרה וכשאני כבר עוזבת
הוא עדיין לרגע מצמיד אותי קרוב ואני מרגישה את הבל הפה המשכר
שלו באוזן.
"כן התגעגעתי אלייך." הוא לוחש ואני משתחררת מהאחיזה שלו,
נושקת לו על הלחי ונכנסת לתחנה בלי להסתכל אחורה. יודעת שהוא
עוד רגע עמד שם והביט בי, הוא תמיד היה עושה את זה ורגע אחרי
היה שולח הודעה שהיה נהדר או שהוא כבר מחכה לפעם הבאה או משהו
בסגנון.
אבל הפעם, גם כשאני גולשת כבר בתוך המושב הגדול והמרופד
הפלאפון שלי שותק.
יש שתיקות רועשות כל-כך.
ככה זה.


מחלונות הרכבת, הנוף המוכר הזה בדרך ממך אליי נראה מנוכר,
העצים עומדים יתומים בשולי הכבישים, זועקים לשמש מחממת.
אריק ברמן שר לי באם פי ש- "מי זה שדיבר גרם לך להרגיש קטנה
ואם הוא גבר שיבוא לדרוך אצלנו בשכונה." ואני נזכרת בכל מיני
חברים טובים שהיו שם כשזה נגמר.
יורד גשם בלי סוף עד שאני מתבלבלת בינו לבין הדמעות שלי.
מצחיק אותי להיזכר כמה הגשם הזה היה נעים עבורי כשהכרנו, כמה
אהבתי ללכת מהתחנה הביתה בים הטיפות ולדעת שאין רגש יותר נקי
מגעגוע טרי ורטוב.
אני שונאת אותך, אתה בטח יודע את זה. איך לא תדע?
הרי התכוונתי להגיד לך, ממש עכשיו, כשבכיתי מבפנים כשנפרדנו
לשלום.
דברים משתנים.



(25-27.9.07 בהשראת הזמר האהוב עליי ואתה, שהשארת טעם מבלבל
על הלשון.)