זיו, אני לא יודעת איך זה הרגיש באימונים וגם לא כשעליתם לקו,
איך זה הרגיש להרוג מחבל או להוציא את הילד המבוהל ההוא מהבית
שהפצצתם עמוק בתוך שטח מדינה שהיא לא שלנו או איך זה שזרקו
עליכם אבנים וכשחזרתם צעקו עליכם שאתם בוגדים. אני גם לא יודעת
איך זה הרגיש בארוחת ערב הראשונה על מנות קרב או כשהתקלחתם
כולכם בזרם מים קרים כשגם ככה היה חורף מטורף או איך הייתם
יושבים כל הלילה ומדברים על מה היה יכול להיות אם ומה עכשיו או
מחר במקום להירדם כשכבר ארבע ואתם קמים בשש. אני לעולם לא אדע
איך זה הרגיש כשהראשון מבניכם נפצע, איך תחת אש פיניתם פצועים,
איך החבר הכי טוב שלך מת לך בידיים, איך זה הרגיש להסתכל
להורים שלו בעיניים. אני לא מבינה איך העזת ככה להרגיש כל-כך
אשם אחרי שנתת הכל, אחרי שאיבדת את הכל, איך העזת לברוח, איך
העזת לעזוב אותי.

אח שלי לא נהרג במלחמה, גם לא חבר אהוב, גם לא ידיד.
כשחושבים על זה, רק דוד של אמא שלי במלחמת יום כיפור, אבל לזה
בכלל יש יום אחר.
ובכל זאת אני ניצבת מול קבר שעדיין מריח טרי, רוצה כל-כך לחבק
אותו, אבל הוא עומד שבור בין חברים לקרב, אפילו לא מסתכל עליי.
אני לא אוכל לתאר מלחמה.


אם היה בי הכוח הייתי כותבת לו שיר אבל עייפתי כל-כך, אולי
פשוט התגעגעתי נורא לריחות... לנשום עמוק ולדעת שזה הריח שלנו.
אני לא זוכרת חיבוקים, גם לא נשיקות, רק את תווי הפנים העדינים
שלו כשהוא פוקח עיניים בבוקר, את מגע היד שמלטף לי את הלחי,
כל-כך עדין וכל-כך בטוח.
אולי בכיתי בפעם הראשונה שהוא נישק אותי אחרי שהם חזרו, ריח של
מוות עמד באוויר כשהוא נכנס אליי לחדר והתקפל לי כמו תינוק על
המיטה עם הראש מונח על הרגליים המשולבות שלי וזרק בכעס את
הכומתה הסגולה שלו על הרצפה. ליטפתי לו את הראש בעדינות,
מעבירה אצבעות בשיער שכבר הספיק לצמוח, מלא באבק ואותות מלחמה.
כל-כך חלש הוא היה בלילה ההוא שלא יכולתי לא לאהוב אותו עד
כלות הנשימה. הוא נשכב לידי ובעדינות ממכרת פשט את בגדיי מעליי
ואת שלו, מלטף ונושק והלב הרגיש... היה זה לילה עצוב. אולי
בכיתי. כנראה.



"כמה זמן עבר מאז?" אני מציתה סיגריה בטעם מנטה שזרוקה לעמית
על המיטה ובוהה באוויר.
"אין באמת תאריך, נראה לי, אולי שנה."
מהמרפסת של החדר שלו הכל תמיד נראה הגיוני יותר, האוויר נקי
יותר ולים יש צבע של שמיים. אמרנו אותנטי?
יש משהו מאוד מבלבל באימיילים של שברי מילים, ישירות מדרום
אמריקה. הוא בברזיל, או לפחות היה לפני שבועיים, הגבר האבוד
שלי. כשבכלל הרי, מזמן הוא לא שלי, בעצם.
"כשנער פוגש נערה..."
"זה נקרא סיפור אהבה." עמית משלים אותי וצוחק. זה כבר לא אומר
לשנינו כלום, לפחות לא משהו חשוב.
את זיו, פגשתי בסיום מסלול של החבר הכי טוב שלי בלכת. באנו
עמית, רוני, אפרת ואני. שם פגשנו את נעמה ולירן ואיכשהו הגענו
למצב שאני רוקדת ליד נעמה ושני בחורים ניגשים להגיד שלום ללירן
ויומיים אחרי, אחד מהם מתקשר אליי, "לא יכול להוריד ממך את
העיניים."
ידעתי שהוא הסתכל עליי במסיבה, היה לו חיוך מתוק-חצוף ומבט
כובש, פז"מ של סיירת מובחרת מעבר לגבול ואושר של חצי שנה לפני
שחרור.
לא יכולתי שלא להתמכר למילים הנעימות שלו בבית קפה קטן בעיר,
היה קצת אחרי חצות כשהוא התקרב ושאל אם מותר והטעם נשאר טעם של
עוד והימים הלכו ובאו... משהו הריח טוב מידי.
"כנראה שאני סתם מתגעגעת לריח של העוגיות של אמא שלו בימי
שישי." אני אומרת לעמית ומריחה את הריח של הטבק המוזר.
"תפסיקי עם זה, ממתי את מעשנת?"
"ממתי אנחנו עוצרים את הזמן וקוברים את החברים שלנו?"
"אל תכנסי לזה שוב." הוא מסתכל עליי במבט עייף, אולי מעט
משועמם.
"כשלאלוהים יש את כל הקלפים, כולל את הכדור. נבחרת הנוער שלנו
לא תנצח לעולם."
"כמה פיוטי מצדך."
"לא דיברתי כבר יותר מחודש עם נעמה."
"יש לה מישהו חדש." עמית עונה בלי ששאלתי ומשהו מתכווץ לי
בפנים. החיים ממשיכים, כנראה.



זיו, יום הולדת עשרים ושתיים חגגתי לפני שלושה חודשים. את
עמית, לירן, רוני ואפרת אני מכירה כבר... תשע שנים. ואותך
אתמול שנתיים. האזכרות עוד חודש וחמש עשרה יום ועדיין קריר
למרות שתכף נכנס מאי ואז היה בכלל יוני. יש תזוזה באוויר אבל
אני נוהגת להכחיש. וכולם כבר במקום אחר ורק אני... ואיפה אתה
ומה אתה עושה ורואה וחושב.... ומרגיש?

"בייב, גשי הלום." הוא היה מושך אותי אליו מהקצה של המיטה איפה
שיושב המחשב, ישר לתוך החיבוק העוטף שלו. "בואי לישון, שום דבר
לא ישתנה עד מחר בבוקר."
"אבל אפרת ורוני!" אני משתחררת וזוחלת שוב אל המקלדת.
"אפרת ורוני יסתדרו בלעדיך כמה שעות, תפסיקו להיות כאלה בחורות
יעלי."
ואני מסתכלת עליו וכל פעם מחדש לא יכולה על הפרצוף העייף שלו
וכל פעם מחדש מתמלאת בתחושה שזה פה להישאר ולא הולך לשום מקום,
כי מי יכול לנחש דברים כאלה. ואני חוזרת אליו, מלטפת לו את
הזיפים, נושקת לו על האף, על המצח, על השפתיים שלו שלא מרגישות
כמו שום דבר אחר, כמו אף אחד קודם או אחרי הרבה וודקה במועדון
אחרי שהוא עזב ולקום בבוקר עם האנגאובר והוא שם לרגע אבל לא.
ואני לא אשכח את הלילה ההוא שכבר לא היינו אבל התעוררנו למול
פרצוף האחר וזה לא הרגיש אותו דבר. כי בבוקר ההוא, נעמה קמה על
כרית רטובה מדמעות ולירן לא קם בכלל. וזיו נגע בי והיינו זרים.
וכשהוא התלבש והלך הוא רק לחש לי "סליחה." וישבתי למול המחשב,
עטופה בשמיכה והוא לא משך אותי אליו וחיבק, נושק לי על הכתף.
גם לא קרא לי אליו ולא חייך חיוך חם ומרגיע. גם לא אהב
אותנו... או אותי... או אותו.


עברי לידר שר שהיא עולה על מטוס לגרמניה אבל חוזרת אליו. ואני
לא תכננתי גרמניה בזמן הקרוב אבל יש מסיבה טובה ושם, עם מינון
נכון של אלכוהול ואנשים אהובים, השדים שלי לא רודפים אותי.
ארוחת ערב שגרתית ורוני ואפרת מחכות למטה, גופייה ומכנס
שחורים, צללית כהה מספיק בעיניים. אני עוצרת מול המראה בכניסה
לחדר ומחייכת חיוך שיגיד להם שאני משקרת אבל שאני בסדר. לוקחת
נשימה ארוכה, מכבה את האור, הדלת נטרקת. עמית מצלצל בתזמון
מרשים, הוא מחכה לנו כבר שם.
"נו, מתי הוא חוזר?" אפרת שוברת דקות ארוכות של שתיקה ואני
מופתעת לרגע מהמרחק שנפער בין שלושתנו.
"אני לא יודעת, הוא לא שלח מייל כבר שבועיים."
"הוא בטוח יגיע לשנה." רוני מסתכלת עליי במבט מנחם.
"אני לא חושבת שזה ישנה משהו."
מחוץ למועדון החיוכים אמיתיים והפינלנדיה חם בבטן. והחיוך
המקסים של עידן שמחבק אותי כשהוא ניגש להגיד שלום, יש בו משהו
מעודד.
"את חייבת לשחרר." עמית לוחש לי באוזן כשאני נכנסת איתו ועם
עידן פנימה, באופן מוזר מרגישה כל-כך נוח כל פעם מחדש בנוכחות
שלו, מה שלא הרגשתי עם אף גבר מאז שזיו טס, פחדתי, הרגשתי שאני
בוגדת במישהו... במשהו. ופתאום זה בסדר, אבל נזהרת, לא לדרוך
לעצמי על הזנב, לא לטעות עם מישהו עם מוניטין כמו שלו. כשכל-כך
כייף לי כבר יותר מחודש לרקוד איתו כל שישי וכשהוא מקרב אותי
אליו, מעביר לי יד בשיער ונושק... אבל מצד שני, להתחמק מלפגוש
אותו יומיים אחרי.
"ורצוי שזה יהיה עכשיו." עמית מוסיף, מסתכל קדימה במבט לא
מרוצה, מסתכל עליי.
ואני שואלת: "משהו לא בסדר מותק?"
ורואה מולי את איתמר מחייך ומנופף לשלום בין הקהל ברחבה
המרכזית. רק כשהוא זז לרגע הצידה להגיד שלום למישהו, אני
מבחינה בדמות מאחוריו, עם זקן מלא ומבט כל-כך בטוח, בוגר. אני
מרגישה את הכל נהיה עמום ואת כל המולת האנשים מסביב נמרחת לי
מול הפרצוף ורק העיניים החומות-כהות שלו חופרות לי בבפנים של
הבפנים.
שתי דקות אחרי זה עידן ועמית עומדים מעליי. עמית מחזיק לי את
השיער, עידן מביט בי במבט מודאג ורק זיו, בלילה ההוא, לא ראיתי
אותו שוב. לפחות לא בלילה ההוא. גם לא בבוקר אחרי, כשהתעוררתי
בחיבוק של עידן שהרגיש זר... ועם זאת, לרגע, כל-כך נחוץ ונכון.
אולי מנחם?



זיו, יש את הרגעים האלה בחיים שאתה מרגיש לבד ואף אחד לא יכול
להציל אותך מזה,
ככה אני מרגישה מאז שהלכת, אולי מאז שלירן הלך. מאז אני מרגישה
כמו רגע אחד כזה שפשוט נמרח כמו מסטיק בזוקה שעשו אותו טוב
מידי. לרגעים אני תוהה אם כולנו מרגישים ככה אבל כשאני מסתכלת
עליהם, לפעמים אני רואה פיסות של שלווה אמיתית. מעניין אם אני
אגיע להרגשה כזאת יום אחד, מעניין אם אתה הגעת אליה באשר
תהיה.
ויש ימים זיו, שאני סתם משתוקקת, למגע הזה שאני יודעת ששמור רק
לי כשאני עוצמת עיניים ואניח את ראשי על החזה הבוער, העולה
יורד, הפועם בקצב קבוע, כמעט ממכר. אני מנסה לשחזר מיליון פעם
מה קרה בלילה ההוא לפני שעזבת ואני רק זוכרת את שלמה ארצי
ברדיו, ברכב שלך בחזרה מהמסיבה ההיא, שר בפול ווליום שהוא הולך
לרקוד עם חיילים מתים בלב. זה בדיוק מה שאני עושה כבר חודשים.

לעזאזל, אתה קורא בכלל את המיילים האלה?



"האמת היא? האמת היא שאף אחד מאיתנו לא באמת יודע מה היה שם,
חוץ ממי שהיה שם..."
"אולי סיפורי מלחמה נוצרים רק כשמוכרז ניצחון... ובאמת בסופו
של דבר המבצע הושלם והוכרז כהצלחה... אבל איזו מן הצלחה זו
נראת לך כשלירן חזר בארון. זה נראה לך כמו משהו שקל לבוא
ולספר?"
"אולי את לא צריכה לצפות ממנו לבוא ולספר, נראה לי הוא האשים
את עצמו מספיק גם בלעדייך."
"בחיים לא האשמתי אותו." אני מרימה את הקול עד שהוא נשמע לי
כמעט זר, מזועזעת מהמחשבה שזו ההרגשה שנתתי לאדם שיקר לי מכל.
"יעל, אני אגיד משהו ואני מצפה ממך להקשיב לפני שאת יוצאת
עליי, טוב?" עמית מביט בי במבט רציני.
"דבר."
"איך את היית מרגישה, אם החבר הכי טוב שלך היה נהרג לך מול
העיניים, לא היית יכולה לעשות כלום כדי להציל אותו, היית צריכה
לחזור הביתה ולראות את המשפחה שלו, המשפחה שלך, החברים.
ובסוף... להגיע לחברה ושהיא תכעס עליך כי לא סיפרת לה מה בדיוק
קרה?"
אני באה לענות, הוא מכיר אותי, אני כועסת, בא לי לשפוך לו כמה
כל העולם לא בסדר, כמה הרגשתי ביום ההוא שזיו לא סומך עליי, לא
אוהב אותי, איך הרגשתי שהוא עזב אותי ולא עזב את עצמו. אבל הוא
ממשיך להביט בי במבט הזה שלו, שאומר לי- 'ילדה, לפעמים לא הכל
קשור אלייך.'
ולראשונה מזה שנה, אני באמת מבינה, שזה בכלל לא קשור אליי.
"בוא." אני אומרת לו, קמה ולוקחת את מפתחות המכונית מהשידה.
"יעלי, עוד מוקדם." הוא בא להדליק עוד סיגריה.
"לא מוקדם, סמוך עליי." אני לוקחת לו את המצית מהיד לפני שהוא
מספיק להצית.
הוא נאנח, נועל נעליים ואנחנו יוצאים.



זיו, אני מקווה שיגיע היום ותסלח לי, הייתי אנוכית אני מודה,
ידיד טוב שלי מת, החברה הכי טובה שלי איבדה את האהבה שלה ואני
רק רציתי להציל את שלי. לא הצלחתי להבין שאתה לא מתרחק ממני,
אתה מתרחק ממנו, שאתה צריך לסלוח לו ולא לעצמך או לי או לכל
אחד אחר.
אני לא יודעת מה קרה... רק שהוא קפץ החוצה ראשון, זה לא אומר
לי הרבה כי אין לי בכלל מושג איפה הייתם. אבל זה לא מפתיע
אותי, לירן תמיד שם את עצמו לפני האש, תמיד שמר על כולנו.
אני מתגעגעת אליך, אלינו... מה שאנחנו כבר אומר לעזאזל.

בתי קברות.
כבר קיץ ובכל זאת רוח נושבת בעלי העצים הגדולים ומעבירה בי
צמרמורת, כאילו מוחה על דברים שאין בידינו לשנות, בטח שלא
בידיי.
אנחנו עושים סיבוב גדול בים הקברים עד שאני נושמת עמוק, אוחזת
לעמית חזק ביד ופוסעת בצעדים איטיים לעבר החלקה שאליה מיועדות
פנינו. מספר אנשים כבר עומד שם, ההורים של לירן יושבים על ספסל
קטן שעומד ליד, אמא שלו בוכה, לידה עומדת נעמה ומנחמת אותה
במילים רכות.
אחיו הקטן, תומר, עומד ומדבר עם מי שכנראה החדש של נעמה...
ואיתם איתמר ורוני.
אני ועמית נעמדים בפינה מתחת לאחד העצים ומחכים, קהל מתחיל
להתגודד ואני סורקת אותו ולא רואה את זיו. רק כשאבא של לירן
נעמד להקריא תפילה, אני רואה אותו מסתנן בין האנשים בשקט.
ואני ניצבת מול קבר שעדיין מריח טרי, רוצה כל-כך לחבק אותו,
אבל הוא עומד שבור בין חברים לקרב, אפילו לא מסתכל עליי. אני
לא אוכל לתאר מלחמה.
אני לא יכולה לתאר את הצליל הזה של השקט שעוטף את כולם כשהם
מביטים באותיות הגדולות על השיש.
אני מתרחקת מעמית ומוצאת את דרכי בין האנשים, נעמדת ליד זיו,
הוא מביט בי בעיניים נוצצות.



זיו, מעניין איך היו נראים הדברים היום אם לא הייתם יוצאים
ביום ההוא לשטח, אם המודיעין היה נכון, אם היית מצליח לעצור
אותו. מעניין אם הוא היה מתחתן עם נעמה, אם היינו כולנו עוברים
לתל-אביב או טסים לעבוד בחו"ל ולתפוס שיזוף נכון על חופי
קולומביה.
מעניין אם הוא היה מגדל שוב שיער ארוך כמו שהוא תמיד רצה ורוני
ונעמה היו פותחות דוכן למכירת קקטוסים בנחלת בנימין.
מעניין אם היית עדיין אוהב אותי.

הוא מחליק את היד הגדולה שלו בשלי ומקרב אותי אליו, אני מניחה
ראש את הכתף הכל-כך מוכרת, שואפת עמוק את ריח האוויר המהול
בריח שלו כאילו אומר לי... "אני כאן עכשיו."
מנגבת את הדמעות ומביטה בכל האנשים האלה שאני כל-כך אוהבת,
חושבת לעצמי את החיים של כולנו פסקו מלכת ביום אחד לפני שנה.
ואז העין שלי נתפסת על אח של לירן, צעיר נאה במדים ירוקים כשעל
כתפו נחה לה, כומתה סגולה.


לפעמים כולנו חיילי צעצוע של החיים.