אני בוהה בפעם המי-יודע-כמה בחלון המסנג'ר ואתה עדיין לא
מחובר.
אני יכולה לעצום עיניים ולדמיין את תווי הפנים הברורות שלך
ללקק את השפתיים ולהרגיש את הטעם שלך על הלשון,
כמה שנישקת אותי יפה.
לא דיברנו חודשיים ואני כותבת לך שירים,
מתגעגעת על גבי אותיות בשחור ולבן וצלילי מקלדת צורמים.
לתווים שתשיר לי יהיה צליל עדין שאתמכר אליו,
אתה תשב שוב מולי בגיטרה ואני לא אוכל להיפרד.
שום דבר כבר לא נשמע כמונו, גם לא הזמרים מפעם, שהרדיו לא
מפסיק לנגן
לפעמים שירי מלחמה הם הדבר הכי מנוכר שקיים.
הם לא אנחנו.
הם לא יודעים איך שכבנו ימים שלמים על הדשא ונבלענו במבט,
הם לא יודעים שהשמש שקעה כשנגענו,
הם לא יודעים שליטפת אותי כשהירח בער מעלינו והיינו אחד.
הם לא יודעים כמה אהבתי,
הם לא יודעים שלא אפסיק לעולם.
כשרקדנו לצלילי הטרנס והפופ ולא היינו לבד אבל היית איתי ולא
ידעתי להפסיק לחייך
וכולם הסתכלו בפליאה כי בכל זאת היינו אנחנו, אבל קיבלו את זה
בהכי הרבה אהבה.
היית איש הסוד שלי, אני מודה.
אף אחד לא ידע אותי כמוך, גם לא במילים.
חיבקת אותי כשהלב נשבר עוד לפניך והבטחת שתשים סוף לכאב ונישקת
אותי עד שלא הרגשתי יותר כלום חוץ מאותך. עד ששכחתי הכל לפני
היום שבאת אליי. עד שהחזקתי לך את היד ולא הסכמתי לעזוב.

הלכת ממני.
לחשת מילים יפות בעיניים כנות וחיבקת אותי חזק.
לא חזרת שוב.
בלילות אני חולמת לפעמים כי אבדת ותיכף תשוב ותדפוק על דלת
הבית וכולם יזהרו לבואך ותעלה אל חדרי ותעטוף אותי מאחור במגע
ששמור רק לי, תנשק לצווארי ואני אתעורר ותהיה שם.
אבל אתה כאן ואתה לא יכול לחזור.
שיש ואדמה של ארץ בוכייה מפרידים בינינו.
אני סופרת דקות והזמן עומד במקום.
אני קוראת לך בלילות מקווה שתציל אותי.
אני זוכרת
את כל הימים שלא יכנסו למכונות הגריסה הנפלאה שבנינו לנו,
אנחנו כבר לא נתמחזר יקירי,

לא הפעם.


6.9.07