אז זהו, אני סוגרת מעגל בדמעות גדולות.
עברו כבר ארבע שנים מאז, בעצם, ארבע שנים וחודש... מאז הלילה
ההוא שנסעתי אליך ואמרת שאבא שלך שם ואמרת לו שחברה שלך באה.
ואז מחוץ לפאב ההוא ביקשתי מבחור גדול שיעזוב את חבר שלי בשקט.
ואז כבר התבלבלנו לגמרי.
אתה רק אומר לי דיי עם הסרטים ו... ושאתה אוהב אותי. עכשיו
כשכבר תכף, תכף אתה כל-כך רחוק. כשאני כל-כך צריכה ממך טיפת
הגיון, טיפת כנות שתשפוך אור על החדר החשוך הזה שאני יושבת בו
ולא מצליחה לגשש אחר החלקים שאיבדתי בפינה. כנראה שוויתרתי.
כנראה שבגדת בי.

יש שיגידו שלא התגברתי עליך מעולם, לעיתים, גם אני נוטה לחשוב
ככה, ברגעים כאלו אני חושבת שעם אף אחד אחריך לא היה לי ככה
טוב. ואז אני נזכרת שפשוט עם הבאים בתור לא הייתי כזו תמימה.
שכנעת אותי פעם שכולם רק רוצים לזיין אותי, כשהאמנתי, אמרתי
לעצמי שגם אם זה הבסיס, קשרים עם אנשים הם כמו משחק דוקים.
חובת ההוכחה עליי כמובן, בעדינות בעדינות צוברים נקודות, אולי
יש אנשים שגנבתי להם את השחור. אולי יש אנשים שאפילו חושבים
שאני אינטליגנטית?

נתקעתי ברוטינה והם כולם היו אתה והקשר איתם היה אנחנו, נתתי
להם את היתרון כדי להיות יכולה להרגיש חולשה, להרגיש שמישהו
אמור להציל אותי. אני לא זוכרת מתי התחלתי להאמין באבירים ומתי
התחלתי לשחק את הנערה במשבר גיל ה-20 שרק מחכה שזה שהוא לא
אתה, ינער אותה.
פשוט, פשוט רציתי להוכיח לכולם שאני יכולה להיות זו שהיא לא אף
אחת אחרת עבורך. רציתי להוכיח שאני אוכל לשנות אותך. שתאהב
אותי כמו שפעם אמרת שרצית להרגיש שאתה לא יכול לחיות בלעדיי
כשאתה קם בבוקר.
האמנתי לדנה ברגר ששרה ש- "אם אתה הולך ממני, אתה נשאר לבד."
נכשלתי. שכחתי לרגעים, שאתה פשוט אתה.
ואז כשבא ההוא וזה שאחריו, חיפשתי מה לא נכון, לא הייתי מוכנה
לקבל שטוב לי, שכנעתי את עצמי ששוקולדים וחיבוקים חמים הם
מניפולציות. שמה יותר טוב לגבר מאשר חברה ביד וזיונים מזדמנים.

לרגעים אהבתי אחר.
הם כולם היו אתה?

אולי אתה חולה באיזו מחלה או פיצול אישיות וכשהיית איתן, בכלל
היית ג' ולא היית זוכר כלום ביום שאחרי כשהיית שולח לי בוקר
טוב של קיצ' עם כוונות אמיתיות.
וזה בכלל לא משנה אם זו הייתה ההיא שראתה אצלך סרט או ההיא
שהלכת איתה לרקוד או ההיא שלא ידעתי בכלל שפגשת... כי לא
דיברנו בשעה ההיא ולא ידעתי מה אתה עושה 24/7.
נראה לי שזה נקרא אמון.

וכשנגמרנו, נשברתי
התמכרתי לחום של ידיים יפות שלא שלי אבל גם לא של אף אחת
אולי כאלו שהיו צריכים חיבוק כמוני
אולי תשוקה.
חיפשתי להתפרק, להפוך לקונפטי וליפול לתוך מישהו שיורד אצלו
בלב גשם...
אולי השלכת הזו שנושבת כבר לא השאירה שום בסיס לתבנית
הגיונית.

התבלבלתי לגמרי?

מי כמוך יודע כמה אני פרנואידית, כמה אני פחדנית, כמה אני
אמיתית עם כולם. כמה מכשילה אותי המחשבה הבסיסית שאנשים טובים
מיסודם ואף אחד לא יכנס לי לחיים כדי לעשות לי רע בכוונה. הרי,
הרי חיפשתי אותך. התאהבתי לרגעים במבט החצי שטני שלך, המזמין,
המתגרה. שכחתי שהוא לא שמור רק לי. אימצתי אותו ולמדתי ממך את
כל מה שאסור.
הלכתי מאנשים טובים מידי. נשארתי איפה שכואבת הבטן מרוב
מחשבות.
היו לילות שלמים שלא ישנתי.

אז כולם בני זונות מניפולטיביים ואף אחד כבר לא מתגעגע כי אני,
אני. אולי גרמתי לכל אחד מהם ללכת. אולי פחדתי נורא לקום בבוקר
ולנסות להתמודד עם העובדה שאני לא מצליחה לשכוח. שהאבן הזו
שמכבידה לי על הלב, שוקלת עוד 70 ומשהו קילו עם עיניים חומות
כי ירוק זה אחד הצבעים השנואים עליי. אז הכרחתי אותם לשנוא
אותי, אז עשיתי כל-כך רע שכבר אי אפשר היה להסתכל לי בעיניים.

אז אולי הרסתי משהו טוב?

אז זהו, השלמתי עם זה שלעולם לא תודה בזה, גם עכשיו כשאתה כבר
כמעט לא פה, כשאתה כבר כמעט כל-כך רחוק. השלמתי עם זה שבגדת
בי?

מצטערת,
הוא מנשק אותי תמיד אחרת...
תות שדה על הלשון.

זה לא אתה, זו אני.



2.8.07