לא היו לה הרבה חברים. תמיד הסתכלתי עליה במבט מלא רחמים למרות
שחששתי שהיא תיפגע אם היא תדע מה אני חושבת עליה.
בכל מקום יש את המישהו מישהי שיישבו לבד ויהיו מרוכזים בעצמם
אולי כי היא פשוט סתם אדישה או אולי לא היה לה עלמה לדבר
איתנו, או שפשוט היא שנאה אותנו שנאה קשה, למרות שזה לא נראה
לי הגיוני.

הייתה פעם אחת שהיא ממש התעצבנה על שי הוא עשה או אמר לה משהו,
אני לא ממש זוכרת אבל מה שממש נחרט בזיכרוני היה אותו כיווץ
משונה בשפתיים שלה, לא עצבני או כועס, כיווץ מאופק ומיד אחריו
הגיעה הבעת פנים מוזרה כאילו היא משלימה עם המצב ונכנעת לעובדה
שאין לה מה לעשות איתו משהו כזה.
ניסיתי לדבר איתה לפתח שיחה פשוטה לא משהו רציני, אבל זה לא
הלך זה לקח בדיוק ארבע שניות והמחשבה הראשונה שעלתה לי לראש
הייתה מי היא חושבת שהיא?!תגובה נורמלית כי הייתי רק בת 14.
האמת היא שאני חושבת שרוב הפעמים שאנשים אומרים את זה הם
מתכווניםמדוע היא מתייחסת אלי ככה?  ובכלל, אנשים אומרים הרבה
דברים כדי לנסות לצאת "מנצחים" בסיטואציה שנקלעו אליה בלי לשים
לב, שחס וחלילה המוניטין שלהם לא ייהרס והם ייפגעו ממשהו.
אבל זה לא קשור לסיפור שלי, אולי כן, קצת.
אז כמו בכל הספרים והסרטים הגישה שלה אמרוה להיות כזו בגלל
משהו רע שקרה לה אונס, הורים גרושים, חוויות קשות מעבר. משהו
בסגנון אבל האמת היא שלא קרה לה שום דבר, בדקתי.
איני יודעת מדוע בדקתי מהסקרנות אולי, או אולי בגלל הרצון העז
לדעת ממה היחס הזה נובע ומאיפה הגישה הזו.

כשעברו שנתים מ"ניסיון הדיבור" שלי עוד פעם הופיע הכיווץ הזה,
הוא היה מופנה לשתי חברות שלי הן אמרו עליה משהו.בעצם כולם
דיברו עליה, גם אני אבל קשה לי להאמין שהיא הופתעה מזה,"היא לא
מדברת עם אף אחד, לא עושה כלום, אין לה חברים" המחשבות האלה
תמיד עלו במוחי. זה  עצבן אותי במעט,בעצם זה היה אמור להעציב
אותי רציתי שזה יעציב אותי אבל זה רק עצבן אותי, אפילו היום
כשעברו כמעט 50 ,שנה עדיין עוברת בי אותה תחושה כשאני נזכרת
בתגובות שלה כלפי אנשים שניסו לדבר איתה, אולי שמסתכלים על זה
מהצד רואים את האינסטינקטים של האדם הממוצע, עצבים זה דבר
שמאוד מאפיין בני אדם.אך זה לא היה זה, זה היה מעבר לתחושה
השטחית, מן תחושה פנימית כזו שיש לרוב בני האדם התחושה המגיעה
אחרי העצבים - זה לא פייר! כי אני, כמו 90% מהאוכלוסייה חיה
ברצון לחברה, אנשים תמיד חיפשו אחרי פופולאריות אחרי חברים
ידידים וכו'. ובסופו של דבר הם מאושרים כי בסיומו של מאבק
ממושך הם מצאו את מה שחיפשו, אבל היא הייתה מאושרת בלי כל
המאבק הזה, כאילו היא לא הייתה צריכה אף אחד בשביל להיות
מאושרת, כאילו יש לה עולם משלה והוא מספיק לה! זה עורר בי במבט
לאחור קצת קנאה, אני לא יכולה להגיד שלא.

אתמול הייתה ההלוויה שלה וגל הזכרונות הציף אותי, הייתי חייבת
לכתוב את זה, לשפוך את הלב בפני משהו שלא יחזיר לי תשובה, רק
יקשיב.
היא מתה מדיכאון,זה מה שהפסיכולוגים אמרו, אני אומרת שהיא מתה
מוות נורמלי, טבעי, כי היא הייתה נורמלית רק עם השקפת עולם
שונה.
כן, שיניתי את הדעה שלי מקצה לקצה כי כשחיים 63 שנה מבינים
דברים שלא ממש מבינים שצעירים יותר. רשמתי על פתק מה שהיה כתוב
בספר ליד המצבה שלה:
"כולם צבועים, לא שולטים במה שיוצא להם מהפה, לא בכוונה זה
פשוט טבעם של בני האדם- לפגוע, להיפגע לאכזב ולהתאכזב. אני
בחרתי לחיות בלי כל אלה,בלי בני אדם ובטוח יהיו כמה שיבלבלו לי
את השכל עם סיפורים יש אהבה ויש צחוק ושמחה, כן יש אבל יש את
כל התופעות לוואי של הדברים האלה לב שבור, קמטים ועצב שתמיד
מגיע אחרי השמחה.
אז אולי יראו בי פסימית משוגעת ,אבל אני מציאותית, רק מלהביט
על החברה שלנו הבנתי שבני אדם הם עם מסובך שקשה לו להבין ולקבל
את השונה ממנו. לא רציתי להיות חלק מהחברה הזו, מפחד, מחשש,
מאכזבה ,העדפתי להעביר את זמני בכתיבה, טבע, דברים אחרים.
אז איך נפרדים בפעם האחרונה?
שלום, זאת שלא היו לא חברים."

היא מתה רווקה בלי ילדים, רק אני ואח שלה היינו בהלוויה.
היא בחרה דרך שונה וזה מה שהדהים אותי, כי להיות שונה בחברה
שלנו זו מעמסה כל כך גדולה ואישה אחת חייתה איתה בהשלמה ובלי
שום בעיה.