העיר שוממת, את ריקה
ממשהו, מישהו או בכלל
ערב רד
על בית לבד
ועל הרגש שלך שחדל

מנסה להביט רחוק וקדימה
בתוך רחוב ללא מוצא
את בפינה
לא מבינה
את הדברים שאת רוצה

את מרחיקה ממך כל שמץ אנוש
מגדירה עצמך כהימור מסוכן
יש אנשים שהולכים על בטוח
במקום רחוק ואחר מכאן

העצב הזה לא מרפה לרגע
מחזיק אותך בציפורניו
זה לא ילך
בסוף כולך
נעה ממנו ואליו

בין כאב לכאב קשה לחייך
ממש כמו לצעוק בין שתיקה לשתיקה
יש שמחות שגדולות מהעצב שלך
במקום רחוק ואחר מכאן

אם תכריחי בת צחוק לעלות על שפתך
שניה קצובה, שבריר דקה
תוכלי לראות
שבכל זאת
יש גם מקום אחר מכאן.