נסעתי למשתלה.
כיצאתי מהג'יפ הכחול-מטאלי שלי, שקיבלתי מהחברה, טרקתי אחרי את
הדלת בעוצמה כל כך רבה, שאפילו להקת העורבים מהעץ ברוש שליד
התעופפו להם אל שמי העיר.
נכנסתי פנימה, והלכתי ישר אל הקופה.
"שלום", אמרתי לקופאית החייכנית שעמדה בקופה, נראיתה בלתי
מרוצה להפליא מהפרעתי הגסה כל כך לרומן שניהלה בטלפון. "אפשר
לעזור?" היא שאלה, מיד אחרי שלחשה כמה מילים בטלפון וסגרה אותו
בשקט. "כן... הייתי רוצה בבקשה איש".
הקופאית קמה, ולקחה אותי לקצה המשתלה.
לקחתי עציץ קטן, שהיה רשום עליו בכתב יד צפוף ומסודר, מסתלסל
מעט בקצוות "שתיל אנשים גמדי".
שילמתי עליו עשרים וארבע שקלים ותשעים אגורות, שמתי אותו לידי,
במושב בג'יפ הכחול והמלוקק במקצת שלי, חגרתי אותו טוב טוב (שלא
יפול וישבר, בטעות. חבל על הכסף.) ונסעתי הביתה.
כשחזרתי, אישתי קצת כעסה עלי. "באמת, שוב פעם אתה מנסה עם
הגננות הזאת? אתה זורק ככה מאות שתילים, ככה. הם תמיד מתים
בסוף, מרוב שאתה שוכח להשקות אותם. מה הבאת הפעם? עוד גרניום,
או אולי שתיל אקליפטוס מצויץ?".
"לא" אמרתי לה בפשטות וברוגע שלא התאים לי במצבים האלו. בדרך
כלל הייתי מתלהם עליה בחזרה. "הפעם הבאתי איש".
שתלתי אותו בעציץ מוארך, כיסיתי באדמה, והקפדתי מאוד להשקות
ולזבל אותו כל יום, בדיוק כמו בהוראות על המדבקה שהייתה על
העציץ שבו הוא היה כשקניתי אותו. הסוג הזה החום, הקטן, עם
החורים למטה שהשורשים יוצאים מהם.
לאט לאט, האיש-שתיל שלי גדל.
הוא התחיל לצאת החוצה מהאדמה. לאט לאט.
יום אחד, נסעתי ליפן. היה שם איזה כנס של החברה, שנשלחתי
להרצות בו.
הייטק, אתם יודעים.
הכנס היה מעניין, אבל למדתי שם משהו מאוד חשוב.
ביפן, הראו לי שהם משקים את האנשים-שתילים שלהם בהמון מי מלח.
הם אומרים שזה עוזר להם לגדול יותר מהר.
בגלל שרציתי שהאיש השתול שלי יצליח בחיים, אז כשחזרתי הביתה,
גם אני התחלתי מיד במלאכה, וכמו כל היפנים השקיתי את האיש שלי
במי מלח.
קנקן שלם שלוש פעמים ביום.
אחרי שבוע, האיש שלי מת. ראיתי אותו ככה, עם העיניים בחוץ,
הלשון בחוץ, ולא מדבר את הדיבורים הרגילים שלו, על איך היה
בבית הספר.
מסתבר שלא כל מה שטוב לאנשים-שתולים ביפן טוב גם לאיש השתול
שלי.