מכירים את הפאזלים האלה של אלף החלקים, שאף פעם אף אחד לא
מצליח לגמור?
אתה קונה קופסה עצומה, עם ציור גדול וצבעוני, אולי אפילו
מצחיק, על המכסה.
כשאתה חוזר הביתה מחנות הצעצועים אתה מוריד את הניילון הדק,
שהוא הדבר היחיד שאי פעם יכול לגרום לקופסה להיסגר, וברור לך
שאתה לא תוכל לגרום לזה להיסגר שוב אי פעם, מה שלא מונע ממך
לפתוח את הקופסה, ולא להיות מופתע כשכל אלף החלקים שהיו בפנים
קופצים החוצה ומתפזרים לך על כל השטיח.
אתה אוסף מהר מהר את כל החלקים מהשטיח ומתחיל להרכיב.
אתה מרכיב ומרכיב, והתמונה העצומה לאט לאט מקבלת מסגרת.
ומהמסגרת אתה מתחיל למלא.
להתלבט בין חתיכות הקרטון שמייצגות מים לבין אלו שמייצגות
שמים,
בין אלו הצהובות של השמש לאלו של ההילה שמעל ראש הדמות שמתחילה
אט-אט להיבנות מול העיניים שלך.
בסוף בסוף, אחרי שאתה גומר למלא את המסגרת במסגרת, ואת המסגרת
של המסגרת למסגר בעוד מסגרת, ושמרוב מסגרות (שאתה חייב לשים,
ככה קראת באינטרנט. הצורה היחידה לסיים פאזל עם אלף חלקים -
היא לעשות אותו במסגרות) אתה כבר בעצמך ממוסגר, והעיניים שלך
שהיו שש-שש נהיו שתיים-שתיים אחרי שרכנת על הפאזל והמסגרות שלך
במשך חודשים, סוף סוף אתה רואה תמונה.
אתה רואה ים, ואתה רואה שמים.
ואתה רואה דמות.
ופתאום אתה מגלה שחסרה לך חתיכה קטנה, ואתה מתחיל להפוך את
השטיח, ולחפש מתחת לכורסה ורץ עם זכוכית מגדלת על כל הרצפה,
ואחרי שאתה מחפש ומחפש,
ולא מוצא,
אט-אט אתה מתחיל להתייאש.
ואחרי שאתה מתייאש, אתה אומר לעצמך שלא נורא, ושאין הבדל בין
פאזל של תשע מאות תשעים ותשעה חלקים לבין אחד של אלף, ושזו בסך
הכול חתיכה של מסגרת. אמנם מסגרת מאוד פנימית, אבל מסגרת.
ואז אתה הולך לזגג שמזגג לך את הפאזל, וממסגר אותו בעוד מסגרת
אחת אחרונה,
ואתה תולה אותו על קיר.
ואתה חוזר הביתה, ותולה את הפאזל על הקיר וכבר בקושי רואה אותו
בגלל שהעיניים שלך כבר בקושי רואות משהו, אבל אתה בכל זאת גאה
בעצמך על זה שאתה האדם הראשון שאולי באמת עשה פאזל של אל...
סליחה, תשע מאות תשעים ותשעה חלקים.
אבל עמוק בפנים קצת עצוב לך כי אתה יודע שהילד שבפאזל,
שעומד על המים, מתחת לשמיים, תמיד ישאר עם חתיכה חסרה בדיוק
איפה שהיה אמור להיות לו הלב.