יובלי,

יובלי. מתוק שלי.
הלכתי אליך היום. התיישבתי על יד הקבר הטרי שלך. מכוסה בפרחים
שנובלים לאיטם. האדמה מעובדת ואתה שוכב לך כמה מטרים ממני.
במרחק נגיעה. שליו לשם שינוי, עוצם עיניים, רגוע.
עכשיו כבר כלום לא מטריד אותך יותר.

ישבתי חצי שעה שלמה על ידך, וסיפרתי לך כל דבר קטן שריקד
במוחי. ראית אותי בוכה לך, מרטיבה את האדמה המתקשה על גופתך,
מנסה להחיות את מה שכבר אבד.
את מה שניתן, אי אפשר להשיב. הדהד לי קול בראש ולפתע מצאתי את
עצמי מתייפחת מחדש על אובדנך בעוד גל מטורף של דמעות שוטף את
לחיי ומרטיב את שמלתי.

בהלוויה שלך לא יכולתי להתקרב הרבה. כשראיתי שהביאו את הארון
שלך, אוטומטית לקחתי צעד אחד אחורה, והלב שלי התחיל לפעום
בצורה כל כך חזקה, שכבר הייתי בטוחה שעוד שניה הוא יוצא לי
מהגוף בטיסה. כמה אנשים באו יובלי. המון. המון אנשים באו
להלוויה שלך.

זה מוזר, כי למרות שאנשים אומרים שזה לא היה כל כך מפתיע, אני
עוד ראיתי בך תקווה. כן, גם תקווה פנימית, שהמחלה הזאת שלך לא
תפיל אותך אל הקרשים, אלא תרים לך את הראש גבוה לשמיים. אני כל
כך רציתי לראות את הצד האופטימי שבך פורח. וניסיתי הכל כדי
לגרום לחיוך על פניך היפות.

יום לפני שזה קרה ביליתי איתך את רוב היום. זה היה יום כיפור.
די חם היה אז. היינו בחדר של יונתן ושכבת על המיטה כשאתה רדום
מעייפות.
באתי והעפתי עליך כריות. רק רציתי שתחייך. הייתי מוכנה לעשות
הכל כדי שתחייך.
"איי איי ריימונד, איזה חברה מתוקה יש לך." הוא אמר שוב ושוב
לחבר שלי, ואני מצאתי את עצמי מחייכת ומובכת בצד, רק ממשיכה
להרביץ לו עם הכרית כדי שלא יוריד את החיוך.
"אתה רואה למה אני אוהב אותה ג'ון? תראה איך היא גורמת לי
לחייך." הוא המשיך להגיד. ואני לא וויתרתי עליך יובלי. אני עוד
האמנתי שאתה תתגבר. שתפסיק לשתות, שתפסיק להפיל את עצמך שוב
ושוב לבורות העמוקים האלה שאתה חפרת לעצמך במשך כל כך הרבה
זמן.

שמנו אום כולתום מהפלאפון שלך. תמיד מוזיקה מזרחית שימחה אותך,
אח"כ גם שריף הילד הדרוזי העלה את מצב הרוח. ואני התחברתי
לצלילים, אום כולתום תמיד ידעה לכבוש אותי כל פעם מחדש.
וכשראיתי אותך עוצם את העיניים ומזיז את ידיך בשמחה, הרגשתי
משהו מתאחה בלב שלי. "יובלי שמח" חשבתי לעצמי. "יובלי מחייך".

באותו היום כבר שמעתי ששוב נפלת ושתית יותר מדי. וגם יום
למחרת. המחלה השתלטה לך על הנשמה לאט-לאט ולקחה אותך רחוק מפה.
רחוק מהמציאות. וכשדיברנו נשמעת לחוץ, מוטרד.
משהו היה חסר בקול שלך באותו היום יובלי. משהו היה חסר. אבל
בחיים לא הייתי מתארת לעצמי שזוהי הפעם האחרונה שאשמע את
קולך.

הלכתי לישון מוקדם באותו היום. יום ראשון זה היה. 10 וחצי כבר
נרדמתי ברוגע על הכרית. חלמתי שאני מחייגת אליך יובלי, ואנחנו
מדברים. אני מרגיעה אותך לאט-לאט ואני מרגישה בטוחה שכעת אתה
בסדר.
אחרי 12 בלילה קיבלתי צלצול מג'ון.
עניתי לטלפון חצי רדומה ושמעתי את קולו רועד בצד השני.
"מה קרה ג'ון?" שמעתי אותו ממשיך ובוכה. "מה קרה?" המשכתי
ללחוץ עליו לתשובה.
"הוא התאבד." הוא אמר בקול חרישי. בעודו בוכה ברקע. ואני, כלא
מאמינה, אוחזת את הטלפון בידי, ואיני מסוגלת להאמין למשמע
אוזניי.
כל-כך קיוויתי שזה היה חלום רע. שהוא עוד שניה יגמר. התחלתי
לצבוט את עצמי אך שום דבר לא התבהר.

זה היה לילה לבן. יותר מדי לבן. לא ידעתי שגוף האדם מסוגל
להכיל בתוכו כל כך הרבה דמעות.
זה כבר לילה שלישי שאינני מצליחה להירדם. מטיילת מעץ לעץ,
מעבירה את הזמן מסיגריה לסיגריה. מנסה להטביע את היגון שלי בכל
דבר אפשרי. רק לא להיזכר.

אבל זה רודף אותי יובלי. אין דקה שאינני נחנקת מהמחשבה עליך.
אני רק כל-כך מצטערת שלא הספקתי להגיד לך
עד כמה היית חשוב לי. ועד כמה רציתי לעזור.

כמה שרציתי לעזור.

"תבטיחי לי שלא תלכי לקבר שלו לבד".
ג'ון לחש לי אתמול כששכב לידי.
"אני לא יכולה". נחנקתי שוב
ובשקט הזלתי עליו דמעות של געגוע.

יובלי - 23/9/07