יצאנו לדרך עם רקיע תכלת מעל
וקצת העננים לא הפריע בכלל;
תמיד מצאנו את האדמה המוצקה -
גם אם לא כביש סלול היא הייתה.
אהבה שכזאת - לשנינו לעולם לא הייתה
ופרי הבוסר - כל-כך מתוק היה
ואפילו קולות עורב צורמים
כקול הזמיר היו נשמעים.
ברגעים קשים באמת
הייתי נושא עיניי לשמים ומבקש:
"עשה שלא יהא יותר רע מכפי שעכשיו
גם אם נגזר שלא יהא יותר טוב לעולם".
אתך תמיד הסתפקתי במה שיש
ולא השקעתי מחשבותיי במה שאין,
נמנעתי מלהקשיב ללשונות הרעות;
הייתי מרוכז בנגינות יפות, לצאת במחול.
כל הסוברים שהכירוך באמת
לא באמת הכירו את תוכך
או, לא באמת חיפשו את טובתך
ואולי אף כיוונת שיטעו בקנקנך.
לא, אין לי שום כוונה להפריעך -
כלא נמצא, כשותק אשר בקרבתך -
אצפה בך סורגת את המשך חייך
ואשמח מקרב לבי בהצלחותייך.
רק בלילות, אצלול לחלום ואטפס על שדייך הצחורים,
אגיע עד לכוכבים שפעם היינו יחדיו מרימים
בלבותינו הפועמים ובחושינו הנופלים
כצמד תפוחים בשלים ועסיסיים.
26/09/07
|
