"הלוואי שאני הייתי יכולה לכתוב במין פתיחות שכזאת על האהבה
שלי, בלי שזה ישמע קשקוש ילדותי של ילדה בת 12 על פרחים
ופרפרים". אמרתי לבועז בעוד אני מקשקשת במחברת שלי בעצבנות.
כיביתי את הסיגריה שהעסיקה אותי למשך כמה דקות. לא ציפיתי שהוא
יענה והוא אכן לא ענה, רק אחרי כמה דקות שאל, בנימה פילוסופית:
" יש תענוג יותר גדול, באמת, ממנצ'יס?". עניתי לו שכמובן שאין,
אז החלטנו להוריד כמה ראשים. בועז כבר פרו בהורדות, אני עדיין
טירונית מסריחה, שיצאה ממסגרת דמוקרטית ובועתית. השתעלתי קלות,
התנשמתי בכבדות, וצנחתי אחורה לבהייה ארוכה בתקרה. אחרי עוד
איזה חמישה ראשים, בועז צנח לידי, גמור כמוני, וידעתי ששנינו
חשבנו ברגעים אלו את אותה מחשבה " מתי יגיע כבר המנצ'יס?".
בעוד חיכינו לרגע הטריפה המיוחל, בועז התהפך אלי, ונצנץ אלי
זוג עיניים אדומות במיוחד.
"על מה אתה מסתכל המפקד?"
"על זוג עיניים אדומות, אוהבות."
"חולות אתה מתכוון."
"מלאות געגועים."
צחקתי צחוק מיואש כזה ואמרתי לו "היש אדם המכיר אותי יותר
מאדוני?"
"ברור שאין, גברתי הנאווה מכולן."
"זה יעבור?" שאלתי אותו, כאילו הוא הדאלי לאמה שמחזיק את כל
התשובות בכף ידו.
"אני מבטיח, רק שלא ירחיק לכת."
"מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת שיש לך אותי תמיד"
בועז לא היה מסוגל להצהיר על שום רגש, לא כך, לפחות. הוא היה
חייב לחזור לאדישות, כדי לשרוד. "גם לך יש אותי, אתה יודע..."
אמרתי, זורמת עם הכיוון שבועז לקח את השיחה.
"לא כמו שהייתי רוצה."
הוא נשק על תריסי החלונות האדומים, ואחר-כך על מנגנון הדיבור
שלי. לא ניתקתי ממנו, נשארתי בנשיקה מעכלת תוך כדי, את
ההתרחשות. נסחפת, רחוק.
שוכחת געגועי.
שותקת לתוך אהבה חדשה.