וחומה של דמעות מלפניך ה' מפרידה ביני ובינך, עליה אתרפק בימים
קשים ואצמיד אוזני אל סדקי שפיות לשמוע את דברי תנחומיך. ערום
מכל אסתתר מפניך, חסר כל אבוש וידי ריקות. ושום קורבן אין
בליבי לתת.
והמלח של הדמע והדם שבפצעיי, משאירים כאב, צלקת וזיכרון. כי
כשנפשי אי שם גוססת ובדמה מתבוססת אני מרגיש אותך זועק.
וגם פעם, לעיתים, אתה רוקם אלי דרכים וקורא לי לחזור. אבל חשש
מנקר בי, אולי זה לא הזמן.
כי כשאקום אולי אפול, ואם אפול אולי אסבול... והפצעים הפכו
גלדים? והשבילים, מפוצלים?
ואף במחבואי בתוך השכחה אשמע את זאת הזעקה מפלחת שמים. הקול
תרועה, אך ליבי שברים.
וזה מרגיש כמו נצח... שם ישבתי בדד. ואני מכיר כל סדק, כל
פירור אדמה שלרגלי. ואת פצעיי אמשיך למנות.
על חומה של דמעות, נשענתי. לומר תפילה, חששתי. שמא ימצאוני
שומרך ויעשו בי שפטים, שמא שפיותי מעלי תפסח ולעומקי חשכת
מעשיי אברח.
גם בחשכה עוד אזכור, את אותן אותיות אור. קולן כקול הזעקה,
שירתן רכה וזכה. הן מבטיחות, ידיעה, הן שורשי הישועה.
אמן.