חדר מיון. חדר גדול המחולק לשניים על-ידי מסדרון רחב. במסדרון
טכנאים המגלגלים מכשירי בדיקה שונים, אחיות המחזיקות טפסים או
דוחפות עגלות טיפולים ורופאים. משני צידי המסדרון תאים הסגורים
על-ידי וילונות ירוקים, כדי לאפשר פרטיות מסוימת לחולים.
בתא מספר שבע שוכב אדם זקן. אבא שלי. ידיו, שמורטות את הסדין
ונקמצות לאגרופים, נפתחות ושוב נקמצות וחוזר חלילה, מלמדות על
הכאבים החזקים שחש. אני מנסה לעזור באמצעים לא יעילים ביותר:
מלטפת את ידיו, מנגבת את פניו הרטובים מזיעה ומדמעות ולוחשת: "
עוד מעט תרגיש טוב יותר, קיבלת זריקה, עוד מעט."
וכך היה.
כבר הרבה מאד זמן, שאנחנו משפחה: אישה, גבר וילדה. תמיד הייתי
ילדה, גם כאשר כבר הייתה לי ילדה משלי. "ילדה שלי, קניתי לך
ספר." אמר אבא. "ילדה מוכשרת שלי, אני אעזור לך להשחיל את החוט
במחט." אמרה אימא. גרנו בדירה מרווחת בשכונה ירוקה. בסופי שבוע
נהגנו לטייל בפארק, לשוט בסירה על הנהר וגם לארח. החברים של
אימא ואבא שאלו מדי פעם: "ילדה, למי את דומה, לאימא או לאבא?"
ואני, בעיניים בורקות, עוצרת צחוק מתפרץ, הייתי עונה: "אני
דומה לדוד." וממהרת לשידה שבחדר השני, כדי להביא את התמונה של
הדוד.
כנראה שנרדמתי, כי פתאום חשתי מגע קל על כתפי ושמעתי קול:
"גברתי, אנחנו מאשפזים את אבא שלך."
מאותו הרגע נכנסנו למערבולת של בדיקות, תרופות וטיפולים. קראנו
חומר רב על המחלה ובדקנו דרכים אלטרנטיביות לטיפול. היו לנו
תקוות גדולות שהתבדו - אבא נפטר.
ביום האחרון של השבעה באה חברה של הורי. היא חיבקה אותי ואחרי
מספר דקות אמרה: "עכשיו אני יודעת למי את דומה, ילדה. את נראית
בדיוק כמו אבא!" ואני במבוכה קלה, מחייכת מתוך הדמעות, השבתי:
"הוא לא היה אבא שלי."