מתבונן לי עמוק בעיניים ומנסה להבין מה עובר לי בראש,
מחכה לי על גרם מדרגות מוגבהות רק כדי לראות אותי וכי לשניה
לפני שאני עולה לאוטובוס הביתה,
מתעקש להביא לי את המעיל שלך כשקר לי, מחבק כשגם הוא לא
מספיק...

מדביק לי פלסטרים על הפצעים שהחיים "העניקו" לי במשך החיים,
תופר את הצלקות על ליבי,
מנסה לנשק כדי שכל זה יעזוב לתמיד ואני נרתעת מעט...

החיים הם לא שחור-לבן, ישנם עוד המון צבעים שאני רואה עכשיו,
אבל אתה עדיין מנסה לגונן עליי,
כמישהו אצילי שגורר אותי אל האור.

אני כבר נמצאת שם, מנסה להסביר לך את זה,
ואתה מתעקש שאני פשוט אוצר... דבר מה שכל כך קשה למצוא בעולם
הזה...
-"אינני אוצר" אומרת לך ברוך, "רחוקה מכך..." - אם כי רואה את
ערכי וערכים שונים אחרים, אחרת.
-"את מלאך..." - אתה טוען, ואני בחיוך מוסרת לך את הכנפיים
השבורות שלי, "לכל אחד יש זוג כזה למקרה הצורך... או... במקרה"
- אני טוענת בחיוך.

אתה כמעט ויכול לקרוא אותי, ועם זאת טוען שאינך מבין אותי
לפעמים...
אני לא מתפלאת, גם לי קשה לפעמים לעשות זאת כלפי עצמי - אבל
למי זה לא קורה...