אוקיי נתחיל, אמר המומחה לקבלת החלטות, בעודו יושב בראש השולחן
ופתח קלסר עב כרס, "שירה ראובן, ת.ז. 03264589". רעש של רשרושי
נייר ותקתוק עטים מילא את חדר הישיבות, כל המומחים הוציאו את
הקלסרים והלפטופים ורק אני עם המחברת הקטנה והמבולגנת שלי. כדי
להראות עסוק וחשוב הוצאתי גם אני עט והתחלתי סתם לצייר במחברת,
כמו שאני עושה בכל ישיבה.

לדעתי כדאי שנתחיל מהפרטים הביוגרפיים, הציע המומחה להיגיון -
כמובן, השיב המומחה לקבלת החלטות, השתעל באלגנטיות והתחיל:
ובכן, שירה נולדה ב1987, בקיבוץ גבעת השלושה, לרפי, רופא מרדים
דאז ומנהל המחלקה הכירורגית בבי"ח מאיר היום. אמא שלה הייתה
ועדיין סוכנת נסיעות בדיזנהויז. ההורים גרושים והיא מתגוררת עם
אמא שלה בכפר סבא. יש לה אח גדול ואחות קטנה, האח הגדול השתחרר
ומטייל בדרום אמריקה והאחות הקטנה בכיתה י'. נראה לי שזהו לגבי
הפרטים הביוגרפיים, ועכשיו נציג את הבעיה - יש לנו את הבחורה
הזאת כבר כמעט שנה, ועכשיו עולות לגביה כל מיני קושיות
ומחשבות.
בשלב הזה כולם נעצו בי מבטים, הם ידעו שהוועדה הזאת מתקיימת
בגללי. הכיסא פתאום התחיל להיות הרבה פחות נוח.
השאיפה שלנו היא לצאת מפה עם החלטה - או שהבחורה הזאת ממשיכה
איתנו, או שאנחנו אומרים לה יפה שניפרד כידידים. אז קדימה מי
מוכן להתחיל?

אני! קפץ בהתלהבות המומחה לסקס, נשען אחורה על הכיסא
בנונשלנטיות, התרוצץ מספר שניות עם העיניים על הלפ-טופ ולבסוף
אמר: תשמע, לא יעזור כלום, הבחורה יודעת איך להזדיין -
אתה יכול קצת יותר לפרט? דרש המומחה לקבלת החלטות -
תשמע אחי, בסופו של דבר, אני לא מודד אותה לפי איך שהיא
מזדיינת מבחינה אוניברסלית, אני מודד אותה לפי איך שהיא
מזדיינת איתנו, אם יש התאמה או אין, וההתאמה היא מצוינת.
תנועות הגוף, ההגעה לאורגזמה, הנשיקות, הליטופים, הכל מצויין.
ואני אפילו לא אדבר על זה שהיא כוסית על. אם אתה רוצה את דעתי,
אפילו אם כל שאר המומחים יגידו שצריך לחתוך, עדיין שווה להשאיר
אותה בסביבה רק בגלל הסקס, הרי לבגוד בה תמיד אפשר -
תגיד אתה השתגעת?! רטן המומחה ליחסי אנוש, על דבר אחד אסור לנו
להתפשר פה וזה על הנאמנות. אני מבטיח לך שזה יעשה רק רע לקשר
וחוץ מזה אנחנו גם לא עובדים ככה מתוך אידיאולוגיה.

המומחה ליחסי אנוש צודק, אמר המומחה לקבלת החלטות, אנחנו לא
נבגוד. אם אנחנו נשארים איתה אז אנחנו נשארים איתה עד הסוף,
ואם לא אז לא. אין פה אפור. ואם נגלה שמכלול הנתונים לא מתאים
אז נצטרך להפסיק את זה למרות ההתאמה המינית. מה לגבי להיות
יזיזים? שאל המומחה להיגיון - בוא נבדוק את זה, אמר בטון עסוק
המומחה ליחסי אנוש ופתח את הקלסר שלו. לאחר שתי דקות של עיון
אמר בצורה חד משמעית: זה לא ילך. היחסים יותר מידי מעורבים
ברגש, ויכניסו אותנו רק לעוד סרטים. "כוסאמק" פלט המומחה
לסקס.

התור של המומחה להיגיון הגיע, והוא לא היה צריך להסתכל במחשב
או בקלסר, הוא את השיעורי בית שלו כבר עשה. טוב תראו, האמת
שלדעתי כל הוועדה הזאת מיותרת. הבחורה מתאימה מבחינת התכונות
האישיות שלה. היא אינטילגנטית, היא אשת שיחה מעניינת, היא
מבינה ותומכת, וחשוב יותר מהכל - היא אוהבת. ואם המומחה לסקס
אומר שהיא גם טובה במיטה אז מה הבעיה?
האמת שאני די מסכים איתו, אמר המומחה ליחסי אנוש, היחסים סך
הכל בסדר, אין איזה משבר חריף. היא מסתדרת עם כל שאר החברים
וגם ההורים מאוד אוהבים אותה, והחבר'ה כבר מעורבבים. מצטער אבל
אני באמת חושב שמדובר פה במציאה שחבל על הזמן ואני לא מבין מה
הבעיה.

עכשיו הגיע תורי, כולם חיכו כבר לשמוע את הפצצה שאני הולך
להפיל, את הסיבה לכינוס הוועדה הזאת. רציתי להרוויח עוד קצת
זמן. דפדפתי במחברת מעמוד לעמוד, למרות שהכל היה מלא קשקושים
וציורים. כיווצתי את העיניים ושיחקתי כאילו אני קורא. נו? עוד
היום?!  העיר המומחה לקבלת החלטות. נלחצתי והפלתי את המחברת על
השולחן, כל הציורים נחשפו. יכולתי לראות את המומחה להיגיון ואת
המומחה ליחסי אנוש מחליפים ביניהם מבט מזלזל אבל המומחה
להחלטות קטע את הרגע המביך וצעק לי: תגיד לי, אתה רוצה להגיד
לנו מה הבעיה?
התחלתי לגמגם: אממ, לא יודע, זה... זה... -
מה לא יודע?! הוא צרח והיכה עם האגרוף בשולחן. סתם עשינו את
הוועדה הזאת?! חביבי כדאי שיהיה לך משהו חכם להגיד אחרת אני
אישית אדאג לזה שתפוטר.

אם מקודם הכסא נהיה לא נוח אז עכשיו הוא כבר התחיל להצמיח
קוצים. התכרבלתי בתוך עצמי כמו עובר, השפלתי ראש ואמרתי בחוסר
ביטחון טוטאלי: לא יודע, זה פשוט לא זה לדעתי...
המבטים של כל המומחים מסביב היו מלאי שנאה. והוא המשיך להתנפל:
זה לא זה?! זהו? זה כל מה שיש לך להגיד?! - חשבתי קצת, היססתי
ולבסוף אמרתי: כן, אין לי מה להוסיף.
המומחה להחלטות עבר את שלב הכעס וכבר היה נראה משועשע. טוב
חבר'ה, מן הסתם ההחלטה היא ששירה ראובן ממשיכה איתנו, יום
טוב.

ההשפלה הייתה איומה, מבטי הבוז ננעצו מכל עבר, רציתי להיקבר.
הרמתי את המחברת המקושקשת שלי וחשבתי לעצמי שבוועדה הבאה אני
אראה להם מה זה, אני אקום, אצעק, אהפוך את השולחן ואגיד שאני
החלטתי שזה לא זה וזהו, והמילה האחרונה תהיה שלי. אני אראה להם
שיש גבול לכמה אפשר להתעלם ממני. בקצה האוזן יכולתי לשמוע את
המומחה להיגיון מתלחשש עם המומחה לקבלת החלטות: תגיד לי המומחה
לרגש הזה תמיד היה ככה? נראה כאילו עובר עליו משהו...