פס ארוך ניגר על פניה. פס ארוך של דם, זורם במהירות לכל אורך
פניה, כמו בתעלה לניקוז הדם בסין העתיקה. היא הטתה את ראשה
הצידה וחייכה חיוך מר. שפתיה נפתחו באיטיות, זיו עיניה
האלוניות לא ניצב ולא אופקי לשתי שפתיה. כאילו הן משחקות
במגרשים שונים, מימדים אחרים ועולמות מקבילים. טיפת הדם שהייתה
ראש החץ של מכאובה כבר פילסה לה את דרכה לזווית חיכה, והיא
ליקקה אותה עם לשונה בחולמניות מעושה, בכוונה ברורה להתריס.
יפה להכעיס.

פס ארוך הוטל לפני פניה. היא היטתה את ראשה קדימה, רכנה
באיטיות לעבר נקודה בלתי נראית באוויר. השיער הכהה הזה הוטל אל
האוויר כמו תינוק שנשמט מידיה של אימו - בהפתעה, וכשכל רגע
ורגע ממנו מוטח במציאות בהילוך איטי, בפלאשים, מתועד ונחקק
לנצח.

היא קפאה במקומה. לבה העדין פעם דרך החזה שלה, דפק ומישש את
דרכו החוצה, בניסיון נואש להמריץ את הדם לפניה - לכסות על מה
שכבר אבד ולהציל את מה שנשאר. אבל זה כבר היה מאוחר. היא עצרה
באוויר, בהתה בחלל, פניה נעצרו ולוטשו כמו בפסל יווני של
אפרודיטה. למביט מהצד זה היה מראה מופלא. הרוח פיזרה ובידרה
בעדינות את פס השיער שלה לקצוות עדינות, כמו נול ישן שפורם
חולצה, כמו חתול שמסתבך עם פקעת חוטים. והיא כל כך יפה.
הן אלה שנפלו ראשונות לתרדמה, הקצוות. התקשו והאפירו, נעצרו
בחלל לנצח, נדמו בדומייה. שניות היו קצוות ידיה, כריות כפות
רגליה, שיפולי בטנה, חמוקיה, אגנה ולבסוף גם אותו צוואר חד, כל
כך צח שאפשר לחתוך איתו גם את האוויר בסדום.
"סדום ועמורה", חייכו שפתיה הבשרניות ולחייה המכורכמות, "סדום
ועמורה." קרצו עיניה הברקה אחרונה, לפני שנפלו לדממה.

תמיד תהיי בליבנו אשת לוט.