התנפצות


כל אדם נושא חלום,
כל חלום נישא על גל,
האחד רודף אחר משנהו,
חלומי שלי, אייהו?
לכל נחשול יש זמן,
רגע בו יתנפץ
אל סלע משונן,
ככלי שביר, חפץ,
רגע התנפצות האדם
סמוך לאזור הפחה,
אשר לחוף בתˉים.

נכתב ביום 9.6.2000


     
                             
                                     י  ש  ר  א  ל  י י  ה





                                                ה ק ד מ ה



ספרי "ישראלייה" נכתב על שתי משפחות, שהאחת מוצאה מטורקיה
והשנייה מפולין, אשר חלק מבני המשפחה מפולין - נספו בשואה.  

כמו כן, משולבת ההיסטוריה המשפחתית בהיסטוריה של עם ישראל כולל
הגלויות, כולל ההעפלה (שאימי, אחותה ואחיה, היו בין מעפילי
"אקסודוס"), וכן כולל מלחמות ישראל -  מלחמת העצמאות ועד מלחמת
ששת הימים, תיאור ההווי של השכונות לאורך השנים, כולל השכונה
ברח' יהל"ם בר"ג על שלל כוכביה, וכולל השכונה "רמתˉיוסף"
בבתˉים על שלל כוכביה, שתועדה בשירו של השכן ברי סחרוף
בשיר: "כמה יוסי".

כל שמות בני משפחתי, אשר רבים מהם אף נספו בשואה, מקוריים ע"פ
אילן יוחסין שבניתי, לאחר שאספתי פרטים מהאתר של "יד ושם", ששם
ישנם דפי עד לגבי משפחת ניוורט מצד סבתי שפרינצה, ומשפחת פייט
מצד סבי גרוינם, והמטרה - להנציח את כל בני המשפחה.

דבר כתיבת הספר פורסם הן בפורום גינון:

http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=465&MessageId=107622683&r=1

והן בפורום מוסיקה עברית ישנה וחדשה, לאחר שנכתבו שלושת הפרקים
הראשונים של הספר:

http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=347&msgid=113190746


היום, 13.7.2011, נודע לי מפיה של לאה כספי, כי חברו הטוב של
אבי ושכנו בשכ' טופחנה באיסטנבול, משה כספי, הלך לעולמו. למשה
כספי ז"ל יש חלק נכבד בספרי זה.  
י ה י  ז כ ר ו   ב ר ו ך!


ביום, 17.4.13 נפגשנו עם ד"ר טרי פיית (פייט), שבאה לישראל עם
עוד 4 טייסים אנשי המח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) שלמעשה, עזרו בהקמת
חיל האוויר הישראלי, וזאת במטרה להפיק סרט. הייתה שיחה מרתקת
עם אחד האנשים בשם שוורצברג, שהסביר לנו איך הם הבריחו ארצה
כלי נשק, מנועי מטוסים, מסיכות גז וכד'. ד"ר  טרי  פיית היא
נכדתו של אברהם פייט, אחיו הצעיר ביותר מבין 8 של נפתלי הרץ
פייט, סבנו רבנו. בנו של אברהם Abe פייט הוא המנצח והמלחין
המפורסם, פרסי פיית (פייט), ודוד לטרי.  

לאחות של סבנו רבנו, חיה גולדה, ולבעלה אלימלך נולדו 7 בנים
ובנות, שאחד מהם, פסח פול פייט התחתן עם אסתר בלום ועבר
להתגורר איתה בוינה, אוסטריה. לשניים נולד בן יחיד, וולטר
פייט, אשר נשלח ללונדון עם ילדים יהודים נוספים ברכבת במסגרת
מבצע להצלת ילדים יהודים ה- Kindertransport, יומיים לפני פרוץ
מלחמת העולם השנייה. שני הוריו מצאו מותם במחנה בוכנוואלד
בגרמניה. וולטר פייט הפך למתימטיקאי מפורסם, לאחר שעבר להתגורר
בארה"ב.

http://www-history.mcs.st-andrews.ac.uk/Biographies/Feit.html


עוד חבר מוצלח, בן למשפ' פייט, הוא הסופר Nicholas Faith, שהוא
נכדו של צ'ארלס, אחיו של נפתלי הרץ, אשר היגר לאנגליה. ניקולס
פייט ידוע כסופר מצליח באנגליה.

https://www.amazon.com/Nicholas-Faith/e/B001HMMAH6

http://horecanytt.no/cognac-solgt-130-000-kroner-p%C3%A5-auksjon



5 אחים של סבנו רבנו נפתלי הרץ, עברו להתגורר באנגליה, ארה"ב
וקנדה בתחילת המאה הקודמת בערך בשנת 1900. בשלב מסויים, השאיר
נפתלי הרץ את בני המשפחה בפולין והצטרף לשני אחיו מקס ו-Abe
בקנדה, שם עשה כסף טוב. כשביקש לצרף את המשפחה אליו, סירבה
אשתו חנה רוזה להצטרף אליו בטענה ש: "בקנדה זה  לא kosher",
וכך נאלץ הרץ לחזור לרודניק נד  סאנם. בפולין  נותרו להתגורר
אח  אחד, נפתלי הרץ ושלוש אחיות: גולדה פייט, אסתר לינדנבאום
לבית פייט וחנה אמר לבית פייט וארבעתם נרצחו בידי הגרמנים.

שמות הוריו של פסח פייט, אביהם של סבנו רבנו נפתלי הרץ ושבעת
אחיו ואחיותיו, הם מנדל פייט ורחל פייט לבית אוסטר, ומכאן שם
החברה/אגודה שניתן לה על שמם: Feit &-Auster Society שבארה"ב.



Thanks to Bill Faith ,Toronto, Canada who gave me all the
details about the Feit family


                                                           
                           
                                     פ ר ק    א'



רמתˉגן, ינואר 1956


"היום החל בסערה..." - חשב לעצמו הגבר בעל השפם, לבוש החליפה,
ששיערו משוח בברילנטין כמנהג הימים הללו. הוא יצא אל פתח בית
החולים ליולדות שבקרייה וניסה לתור אחר מונית מבעד לגשם
הזלעפות, אשר הסתיר לו במקצת את מרחב הראייה. אחריו יצאה אל
פתח בית החולים אישה יפת מראה וצעירה בשנות העשרים המוקדמות
שלה, כשבידיה היא אוחזת בחוזקה "חבילה" עטופת שמיכה ורודה. את
פני "החבילה" אי אפשר היה לראות כלל. פני "החבילה" הוסתרו הסתר
היטב מפני הקור העז ששרר באותו בוקר, כשהאם מאמצת אותה לחיקה,
ועל פניה ניכרים הן שמחה ואושר רב, והן חשש שנבע מחוסר ניסיון,
שהדבר ניכר באופן אחיזתה הלופתת את "החבילה" האנושית.

בפינת הרחוב, כהרגלו מדי בוקר, ציפה במונית הנהג להזדמנות שבה
יוכל לצוד את ה"קליינטים" הראשונים לבוקר גשום וסוער זה, אשר
נדמה היה כי הבריח את כל האנושות אל מתחת למחסה, ואשר בגינו
בוששו נוסעים אפשריים לצאת כעת ממקום מסתורם ולהידרש לשירותיו.
הרחוב היה ריק מעוברים ושבים. מבעד לתנועת המגבים שמאלה וימינה
וחרף מטר הגשם העז, שניתך בחוזקה על שמשות המונית, הבחין בגבר
אחד נרגש, אשר אותת לו להתקדם לעבר פתח בית החולים.

"כאן מתרחשות רק שמחות" - הרהר בינו לבין עצמו, תוך שהוא מתקדם
לעבר פתח בית היולדות. "כאן מתחילים חיים חדשים, מלאי תקוות.
מה צופן להם העתיד, לתינוקות אלו? יותר גרוע ממה שהיה עד כה
כבר לא יכול להיות, והדרך סלולה בפני הדור הזה לחיים טובים
יותר. הרי שואה גדולה מזו שהתרחשה לעם הזה, לא יכולה להתרחש
שוב. יש גם פרנסה, ברוך השם. אומנם, עדיין יש לחשב כל גרוש וכל
לירה בקפידה. אותות תקופת הצנע עדיין ניכרים, ויש לחשב מתי
ניתן יהיה לקנות לילד הגדול נעליים, שכן נעליו כבר התבלו, או
סוודרים לכל הילדים בחורף קשה שכזה. צריך לנהוג בכסף בזהירות,
ולדעת איך לחלק אותו, כך שיספיק אף למזון. הילדים זקוקים גם
לפירות מזינים ומלאי ויטמינים, כמו תפוחים ובננות." עכשיו נזכר
כי חסרים בבית קצת פירות, וכי יש לקנות כמה עבור הילדים. לעצמו
לא הרשה לקנות מצרכי מותרות שכאלה. "העיקר שהילדים יגדלו
ויצמחו" - חשב לעצמו.

"לאן אתם צריכים?" - קרא אל הגבר הנרגש. "לכיוון רמתˉגן,
לרח' יהל"ם מס' 49, ממש מול ביתו של ראש העיר ינובסקי" - ענה
לו האיש הצעיר. הוא פתח מטרייה כהה, רחבה, ענקית וגברית, וכיסה
בה את ראשה של האישה הצעירה ואת "החבילה" המתנועעת שבידיה,
בידו הפנויה אחז בזרועה וכך, בזהירות מרובה, ירדו במדרגות בית
החולים לעבר המונית, כאשר השמיים ממשיכים להמטיר קילוחיהם
בעוצמה רבה מלמעלה. הגבר פתח את הדלת האחורית של המונית, נטל
את "החבילה" מידיה של האישה, אשר נכנסה פנימה ואחר כך,
בזהירות, הניח אותה בחיקה של האישה. הוא פתח את הדלת הקדמית של
המונית, נכנס פנימה, והמונית החלה לעשות דרכה לכיוון העיר
רמתˉגן. התנועה הייתה דלילה, ומכוניות מועטות נסעו בכביש
בדרך ז'בוטינסקי, הן מפאת מזג האוויר הסוער והן מפאת מיעוט
כלי
הרכב. מעטים היו בעלי המכוניות, ורק בני המעמד העשיר, שמספרם
היה מועט, הרשו לעצמם לרכוש כלי רכב. בהגיעם לפינת הרחוב עם
רחוב ביאליק פנתה המונית ימינה, המשיכה עד לכיכר "אורדע", ושם
פנתה שמאלה  לרחוב הרא"ה. הבית היה קרוב עתה ומוכן לקבל את
החיים החדשים לזרועותיו.

"תמשיך עד לפינת רח' יהל"ם ותפנה ימינה ליד בית הספר בפינת
הרחוב" - הורה הגבר הצעיר לבעל המונית. הנהג הנהן בראשו לאות
הסכמה והמשיך בשתיקתו הארוכה, כשבכל משך הנסיעה לא פצה את פיו,
כדי שלא להפריע את האושר הגדול שהיה תלוי בחלל המונית.

ברח' יהל"ם התנהלו החיים על מי מנוחות ובשגרה הרגילה,
האופיינית. הלימודים בבית
הספר החלו הבוקר תוך ריצה מטורפת של ילדים, אשר הגשם האיץ בהם
לרוץ אל פתח בית הספר, שכמו שאב אותם לתוכו אחד אחד. בשעה 8.00
בדיוק, החלו התלמידים והמורים להיבלע בכיתותיהם והשיעורים החלו
להתנהל. מאחת הכיתות נשמעו צלילים מוכרים: "ערב של שושנים...."
- שרו התלמידים את שירו של המורה לזמרה החביב עליהם, יוסף הדר.


החלבן לא הגיע היום. מזג האוויר החורפי הביס אותו, והוא המתין
להפוגת מה של הגשמים כדי לפזר את בקבוקי החלב בפתחי הבתים. גם
חנניה, בעל חנות המכולת שבקצה הרחוב, ישב בחנותו בחוסר מעש
בינות הגבינות, הזיתים והלחם הטרי, שהגיע כבכל בוקר בארגזי
קרטון, והפיץ ריחו למרחוק. חנניה חיכה אף הוא להפוגה בגשמים,
אשר תביא עימה את עקרות הבית לקניות של מצרכי הבוקר. לחם, שמן,
קמח, חלב וביצים היו המצרכים הנדרשים ביותר בימים אלו.

במרחק כמה בתים משם, התעורר זאטוט בן שנה וחצי ליום חדש. אביו
ואחיו עזבו מוקדם יותר. האב השכים קום כבכל בוקר, ומיהר אל
חנות הירקות שברשותו בקצה הרחוב, ואילו הילד מיהר להגיע לפני
השעה 8.00 אל בית הספר הסמוך, כשהילקוט העשוי עור תלוי על גבו.
האם, הגב' מרפל הצעירה, התפנתה להכין לילד את הדייסה של הבוקר,
שבה הייתה מלעיטה אותו  מדי בוקר. "הילד רזה מדי, צריך
להשמין..." - חשבה לעצמה והאכילה אותו כף אחר כף. "צריך לגמור
את כל הצלחת! פאשטיין?" - פנתה אליו. לאחר מכן, כאשר סיימה
להאכילו, הניחה אותו בלול הרחב, פיזרה כמה צעצועי גומי כדי
להעסיקו ופנתה לעיסוקיה. היא הציבה את הפרימוס במרכז החדר,
ומשהבעירה אותו, עלה ממנו ריח חריף שהתפשט בבית כולו. היא
הניחה עליו את ה"פיילה" מלאת המים, הניחה בתוכה את כביסת
המשפחה, פיזרה מתוך שקית שבבי סבון והחלה להרתיח את הכביסה,
תוך שהיא מסובבת אותה במקל ארוך.  

מול הבית מס' 49, מעבר לכביש, קם לבוקר חדש ראש העיר הנערץ על
בני עירו, מר ינובסקי, אשר בחן את סדר היום שלו, המתוכנן
בקפידה, לאותו היום.  בעוד יומיים צריך הוא להשתתף בנטיעות של
ט"ו בשבט, וכן "יש לתכנן את הנשף ואת החגיגות ליום העצמאות
השמיני של מדינת ישראל" - חשב לעצמו והחל בארוחת הבוקר שלו.

מאחורי הבית מס' 49  ישב לו בביתו המשורר הדגול, מר שרוני, אשר
זכה בלא מעט פרסים לספרות. לפנות ערב, יישמעו זעקותיו למרחוק,
או לפחות עד לבית הסמוך הניצב בחזית הרחוב.

ממש באותה שעה של בוקר, הגיעה המונית לקרבת בית הספר שבפינת
הרחוב, פנתה ימינה, המשיכה מעט ונעצרה מול הבית מספר 49. הגשם
עדיין המשיך להצליף ללא רחם, עד שקשה היה לצאת מן המונית. הגבר
הצעיר פתח את דלת המונית, שלף רגל אחת מתוכה, וזו נרטבה מייד
כל כולה. במהירות שלף את הרגל השנייה, יצא מן הדלת הקדמית, פתח
שוב את המטרייה הגדולה, פתח את הדלת האחורית, נטל מידי האישה
את "החבילה" העטופה ונס איתה לעבר פתח הבית. הוא עלה במהירות
במדרגות, הוציא מפתח מכיס מכנסיו, פתח במהירות את הדלת שמימין
והניח את התינוקת שבידיו במיטה החדשה, אשר לקראת הלידה הצפויה
נרכשה בתשלומים. הוא השאיר את הדלת פתוחה לרווחה, ופנה שוב
לעבר המונית, שילם לנהג את שכרו, אחז בזרועה של האישה היפה
שיצאה מן המונית, ושניהם, תחת מעטה המטרייה, עלו מהר ככל האפשר
במדרגות לעבר הבית. כשהם רטובים עד לשד עצמותיהם, הגיעו לבסוף
הביתה.

נהג המונית החל לנוע בחזרה אל מקור פרנסתו, בית היולדות
"הקרייה" בתלˉאביב, תוך שהוא חושב לעצמו: "חיים חדשים,
בית חדש, במדינה חדשה, הגיעו אל מחוז חפצם."

בפתח דלת ביתה עמדה דורין, השכנה שעלתה מעירק ביחד עם בעלה
סלים ומשפחותיהם, כשמביתה עולה ריח הסבון ששימש לשטיפת הרצפה,
שכן היה זה נוהגה מדי בוקר. הילדה עוזבת לגן הילדים, הבעל
לעבודתו והיא למירוק הרצפה ולבישול הקובה, האורז ושאר מאכלים.
היא עצמה הייתה בתחילת הריונה.

"מזל טוב, מזל טוב, בשעה טובה, שתהיה לכם הרבה נחת מהילדה" -
אמרה בהתרגשות להורים המאושרים והרטובים, ונכנסה עימם פנימה
כדי להציץ בתינוקת.

השכנה, הגב' סגל, מששמעה את קול ההמולה מעבר לפינת הבניין,
מיהרה עם מטרייתה לעבר חזית הבית. היא, הגב' סגל, ידעה הכל
ושלטה בכל ביד רמה. היא הייתה אמונה על המוסר של האנשים ועל
רמת הניקיון הסביבתי שבבניין, ולא החמיצה אף אירוע. ידה בכל
ויד כל בה. כך הגיעה נושפת אל הזוג המאושר. "מזל טוב, מזל טוב"
- אמרה בחטף ופנתה היישר לעבר המיטה, לבדוק שהתינוקת הגיעה
בריאה ושלמה ליעדה. מייד החלה לחלק הוראות: "צריך לחמם מייד את
התנור, הילדה עוד תחטוף דלקת אוזניים". הגבר הצעיר, אשר בדרך
כלל, משרק היה שומע את דבריה של הגברת סגל, היה מבצע מייד את
פקודותיה, פנה במהירות, שלף את תנור הנפט מפינתו, הוציא אותו
החוצה מעבר לדלת, מילא אותו בנפט, הצית גפרור והדליק את התנור.
ריח חריף של נפט התפשט מסביב. האב המאושר המתין כמה דקות,
ולאחר מכן הכניס את התנור אל תוך הבית. החדר החל להתחמם אט אט,
וסלומון פנה לעבר המזנון העתיק, אשר שלחו לו הוריו כמתנת חתונה
מאיסטנבול, הוציא מתוכו בקבוק יין, שלף כוסיות מעוטרות זהב,
מזג יין לכוסיות וחילק לנוכחים. "לחיים", "לחיים" - נשמעו
קריאות הנוכחים.

וכך החלו החיים החדשים לפרוח ביום לא שמשי אחד, גשום וסוער
במיוחד, מספר ימים שלפני ט"ו בשבט, דניאלה, רח' יהל"ם,
רמתˉגן, ארץ ישראל של שנות החמישים.




                                                      פ ר ק
 ב'


רמתˉגן - 1956


האישה הצעירה, שושנה, שאך חזרה לביתה אחרי שהות של שלושה ימים
בבית החולים ליולדות, נחתה היישר אל המציאות היומיומית, רק
בתוספת קטנה, תינוקת, שהצריכה טיפול ותשומת לב רבים, דבר שלא
הורגלה בו עד כה. בארון העץ פינה סלומון מקום לבגדי התינוקת.
סרבלים צמריים, גופיות קטנות, ערימת חיתולי בד, שתי מגבות
גדולות לתינוק ושלוש שמלות קטנות צמריות רקומות. את כל אלה רכש
כציוד ראשוני בגלנטריה של מר גלי, שהייתה ממוקמת במרחק של שתי
חנויות מן המכולת של חנניה. משחות, שמן תינוקות וטאלק, רכש
בבית המרקחת שברחוב הראשי. "מחר אני קופץ לצלמנייה "יפלא"
שברח' ביאליק, לבקש מהצלם לבוא ולצלם כמה תמונות" - אמר
לשושנה. "נקווה שהגשם הזה ייפסק עד מחר, אחרת, אי אפשר יהיה
להצטלם במזג האוויר הזה" - ענתה שושנה. סלומון, שעבד בסניף
הבנק ברחוב הראשי ברמתˉגן כקופאי, הרשה לעצמו לקחת יומיים
חופשה מהעבודה. הוא עבד בסניף הזה כבר 4 שנים ונחשב לוותיק.

בגיל 21 השתחרר מ"גבעתי", ועוד בחופשת השחרור חיפש לו עבודה.
חברו משה כספי, ששירת איתו בצבא והשתחרר חודש קודם לכן, הציע
לו להתחיל לעבוד איתו בבניין. "מצאתי עבודה בבניין, משלמים
טוב, אני יכול להמליץ עליך. תבוא אליי מחר לעבודה" - אמר
לסלומון. "מחר בשעה 6.00 אני אצלך באתר הבנייה" - ענה לו
סלומון. למוחרת התייצב סלומון באתר הבנייה. משה פגש אותו באתר
ולקח אותו אל מנהל העבודה. "הבאתי לך עובד חרוץ במיוחד" - אמר
למנהל העבודה. "מחר אתה מתחיל. תתייצב אצלי מחר בשעה 6.00
בבוקר"  - הורה מנהל העבודה לסלומון. "מחר ב-6.00" - ענה לו
סלומון.

עוד באותו היום לקח אותו משה לדירת הרווקים ברחוב הרצל בת"א,
שם הוא התגורר עם עוד שני חברים. "נסדר לך פינה עם מיטה משלך.
תצטרך להשתתף בהוצאות של מים, חשמל ושכר דירה" - אמר לסלומון.
באותו היום, לא היה מאושר יותר מסלומון. "גם עבודה וגם מגורים
מצאתי. אני יכול לצאת לאזרחות בראש שקט" - חשב בסיפוק. משה היה
חברו עוד מילדות. היו שכנים עוד בטורקיה. שניהם עזבו את
משפחותיהם כשהם עדיין נערים,  ועלו לארץ בגיל 17. הם הצהירו כי
גילם הנו 18, בכדי שיגוייסו. שניהם התנדבו לחטיבת "גבעתי", אשר
במסגרתה נלחמו במלחמת השחרור בדרום הארץ, או כמו שתמיד נהג
סלומון לומר: "אני הייתי בכיס פלוג'ה". בשנים הבאות, אף פעם לא
ידעו בני המשפחה אם יש אמת בדבר, או שזוהי מעין בדיחה צינית
שלו. בכל אופן, את סמל החטיבה ואת הבארט הצה"לי שמר במשך שנים,
ושני פריטים אלו העידו על כך כאלף עדים. "המפקד שלי היה
מורל'ה" - אהב תמיד לציין בגאווה.


עוד באותו היום, העביר את מעט החפצים שלו לדירת הרווקים שבבית
מס' 83 ברחוב הרצל בתלˉאביב, ולמוחרת היום התייצב אצל
מנהל העבודה בשטח הבניין הנבנה. סלומון, שעדיין לא השתחרר
לגמרי מהצבא, הגיע אל אתר הבנייה לבוש בחליפתו הטובה, בחולצה
ומכנסיים מגוהצים למשעי, שלא כל כך התאימו לעבודת בניין.
סלומון אהב להתלבש באופן אלגנטי, בעיקר כשהיה משתתף במסיבות
שערכו החבר'ה בכל יום שישי. הוא תמיד אהב להיות מסמר המסיבה,
רקד באופן שמשך תמיד את תשומת לב הסובבים, והכל כדי להרשים,
בעיקר את הבנות שנכחו במסיבה. תמיד היה עולה אל רחבת הנגנים
לוקח מיקרופון ושר במלוא גרונו, או פוצח בריקוד סוער, וכל
הנוכחים מתאספים סביבו וצופים בו  בהתפעלות. אחרי כל מסיבה כזו
הרגיש שהוא ממש "כוכב", ואין ספק שהיה הכוכב, של המסיבות
לפחות. הבחור היה מכור למוזיקה. כן, סלומון אהב את הנוחות
שבחיים ואת הבילויים.

"היום אתם צריכים לרצף את הרצפה של  הקומה השלישית" - ציווה
מנהל העבודה על הפועלים. סלומון פנה אל ערימת המרצפות והחל
בעבודה במרץ רב. הוא  החל להעביר בכל פעם כמה מרצפות אל המשטח
המיועד לריצוף, והדביק את המרצפות על גבי המשטח, אחת אחת. לאחר
מכן, חזר והביא ערימת מרצפות חדשה ושוב הדביק אחת אחת על גבי
משטח נוסף, וכך הלוך ושוב עד להפסקת הצוהריים. בהפסקת הצוהריים
הוציא מתיקו סנדוויץ' עטוף בנייר פרגמנט שהכין לו בבוקר, עם
פרוסות נקניק ומלפפון חמוץ, אשר קנה השכם בבוקר מן המכולת
הסמוכה לדירת הרווקים,  והחל לאכול בנחת, כפי שהוא רגיל לעשות
כל דבר. הבחור הצעיר אהב לעשות כל דבר בנחת. לשיטתו - "לכל דבר
יש זמן." בקושי חלפו כ-10 דקות, כשקול מצווה בתקיפות נשמע:
"הפסקת האוכל נגמרה, כולם לחזור לעבודה...". בלית ברירה, הכניס
את שארית הסנדוויץ' לתיקו ופנה שוב לעבודת הריצוף. בתוך תוכו
התפלל שיום העבודה הזה יסתיים, ובכל רבע שעה הציץ בשעון כדי
לבדוק מתי תגיע שעת סיום העבודה המיוחלת - השעה 17.00. למותר
לציין, שהשעון שענד על ידו נשרט כולו, וכולו היה מאובק מכף רגל
ועד ראש. החליפה הטובה, המכנסיים הטובים והחולצה שלבש, היו
עכשיו מסמורטטים והרוסים לגמרי. כרבע שעה לפני השעה 17.00, לא
יכול עוד לשאת את העבודה והחליט: "אני הולך".  וכך הסתיימה
עבודתו של סלומון בבניין עוד באותו היום. אל דירת הרווקים
השכורה שב בלי עבודה, אך עם תקווה גדולה.

לאחר שבועיים בדיוק, השתחרר סלומון מצה"ל. כעת היה חייב למצוא
לו עבודה כדי להתקיים. אומנם ההורים שלחו לו מעט כסף מטורקיה,
אך הכסף נעלם במהירות. "אולי אהיה שליח בבנק" - חשב לעצמו.
אומנם בקושי שרד יום אחד בעבודה בבניין, אך ביסודו היה אדם די
חרוץ ולא בזבז זמנו לריק. עוד ביום  השחרור מצה"ל החליט לפנות
לסניף הבנק שברחוב הראשי ברמתˉגן, ששם עבר עם חבריו כמה
ימים קודם לכן בדרך למסיבה, וראה מודעה תלויה על זכוכית החלון:
"דרוש שליח". הוא עשה עתה צעדיו במהירות לעבר הרחוב שבו ממוקם
הסניף, ונכנס פנימה במהירות. "זה הצ'אנס שלי" - חשב לעצמו.
"שרק לא יתפסו לי את הג'וב הזה". הייתה לו תחושה שזה המקום
המתאים לו ביותר להתחיל את החיים האזרחיים. "זה בקשר
למודעה..." - פנה אל הפקיד הראשי. הפקיד הראשי, שהיה עסוק
באותו רגע עם לקוח, אמר לו: "אתה יכול לשבת, אתפנה אליך בעוד
מספר דקות". הדבר רק הוסיף למתח הקל שהיה שרוי בו. "אני חייב
להשיג את הג'וב הזה" - מלמל לעצמו. הדקות עברו כמו נצח. הפקיד
הראשי ניהל דו שיח ער עם הלקוח. האחרון שאל אותו שוב ושוב
שאלות, ונראה כמי שמסרב לעזוב את המקום. לבסוף, כאשר קיבל את
כל התשובות שבעולם לשאלותיו, הואיל הלקוח לעזוב את המקום.

"גש הנה, בחורצ'יק" - פנה הפקיד הראשי שאול, אל סלומון. סלומון
התיישב במהירות מול שאול. "זה בקשר לעבודה כשליח. אני מחפש
עבודה והעבודה כשליח מאוד נראית לי". "ספר לי קצת על עצמך" -
אמר לו שאול. "אני יליד טורקיה, עליתי במלחמה לארץ והתגייסתי
ל"גבעתי". המפקד שלי היה מורל'ה. ואגב, יש לנו כבר במשפחה
בנקאי אחד. האבא שלי עובד בטורקיה בבנק עותומאן". "בנק
עותומאן? אם כך, כבר יש לך נקודת זכות אצלנו. העבודה שלך" -
צחק שאול. "המשכורת שלך תהיה שתי לירות בחודש, תקבל מאיתנו
אופניים והתפקיד שלך יהיה לעשות שליחויות עבור הסניף. שעות
העבודה מפוצלות משעה 8.00 ועד 13.00 בצוהריים, ואחר הצוהריים
משעה 16.00 ועד השעה 19.00 בערב.  אתה מתחיל מחר בבוקר".
סלומון קפץ משמחה. "המקום הזה כל כך מתאים לי, מקום אלגנטי" -
חשב באושר. "לא צריך לשבור את הגב בעבודת בניין ויש הפסקה
מסודרת לארוחת הצוהריים". "להתראות מחר" - אמר לשאול ויצא
מהסניף כולו אושר.

ביוצאו מסניף הבנק, פנה סלומון לעבר תחנת האוטובוס המוביל
לרחוב הרצל בת"א. רחוב הרצל היה רחוב ראשי מאוד סואן, שבו
התנהלו חיים ערים וסוערים. "היום אני ארשה לעצמי לחגוג במסעדה
טובה, ואולי אזמין גם את משה לארוחה". אוטובוס מרובע ורחב הגיח
מעבר לפינה והוא עלה לאוטובוס, שהיה חצי ריק. בשעה כזו היו רוב
עקרות הבית עסוקות בהכנת ארוחת הצוהריים, ורק הגברות המכובדות
יכלו להרשות לעצמן לצאת בבוקר יפה שכזה ללב תלˉאביב, כדי
לשבת בבית קפה לכוס קפה ועוגה עם ידיד או חברה. ברח' הרצל ירד
מן האוטובוס ופנה מייד אל דירת הרווקים. דירת הרווקים כללה חדר
גדול, תא קטן, ששימש כמטבחון וחדרון קטן נוסף, שהיו מותקנים בו
"דוש" ואסלה. סלומון נכנס לדירה וגל של ריח עישון כבד תקף
אותו. 4 מיטות סוכנות היו מפוזרות בחדר בפינותיו השונות. החדר
נראה כמו לאחר פוגרום. פריטי לבוש שונים היו פזורים בחדר
ובמקלחת ואי הסדר שרר בכל. בכיור נערמה ערימת כלים מלוכלכים.
"אני צריך לעשות כאן סדר, ככה אי אפשר לחיות בלכלוך הזה. אחרי
הארוחה אני מתלבש על הניקיון, עד שהדירה תבריק". סלומון אהב
תמיד סדר וניקיון.

במיטה אחת ישן לו חברו, משה, אשר חזר מאוחר בלילה ממשחק קלפים
עם חברים,  והחליט שהיום הוא לא מתייצב לעבודה בבניין. "היום
אני חולה" - קבע לעצמו עובדה. "אפ, אפ, אפ, השעה כבר שתיים
בצוהריים, קום" - ניער מעליו סלומון את שמיכת הצמר הכהה.
"הולכים לחגוג במסעדה. מצאתי עבודה". משה פקח את עיניו והחל
להתרומם בקושי מן המיטה. הוא לבש את מכנסיו, פנה אל המקלחת. שם
שטף את פניו במים קרים,  והחל לגלח בחופזה את זקנו בן היומיים.
כאשר סיים את הגילוח, מצא לו איזו חולצה מקומטת, לבש אותה
ואמר: "יצאנו?". "יצאנו" - אמר סלומון ושניהם יצאו מן הדירה
ופנו אל הרחוב למסעדה של מרקו. סלומון הזמין מאכלים כיד המלך.
"מותר לנו לחגוג פעם בכמה זמן" -  אמר למשה, ושני הבחורים
הרעבתניים החלו לאכול מכל הבא ליד.

לאחר שהבחורים סיימו את הארוחה, שבו אל הדירה. סלומון פשוט לא
יכול היה לחכות ולו דקה נוספת. מייד פנה לשטיפת הכלים בכיור.
לאחר שסיים, הפך את הכיסאות והציבם על גבי השולחן שניצב במרכז
החדר, אסף את כל המלבושים שהיו פזורים בכל מקום, והכניסם לשק
מבד יוטה גדול. "את הכביסה נשאיר למחר" - אמר למשה, תוך כדי
שהוא אוסף את כל הנעליים ומוציאן אל מחוץ לדלת. סלומון לקח דלי
מים מלא בסבון ושפך בבת אחת על גבי רצפת החדר. אחר כך נטל מגב
והחל לגרוף את כל המים לפינת החדר, סחט את סמרטוט הרצפה, שכך
הוא כינה את חתיכת הבד הזאת, והתחיל לייבש במרץ את הרצפה בעזרת
הסחבה. אחרי כן, עשה אותו דבר בתא המטבחון הקטן וכן במקלחת.
החדר אכן התחיל להבריק, בדיוק כפי שסלומון אהב. הוא ייבש גם את
השלולית הקטנה בפינת החדר, סחט שוב ושוב את הסחבה, ורוקן את
תוכנה לתוך הדלי. עכשיו רוקן את תוכן הדלי ישר לתוך האסלה,
ולאחר שהוריד את המים יצא אל מחוץ לדלת הדירה וחיכה עד שהרצפה
תתייבש. משה ישב לו על מיטת הסוכנות שלו, כשרגליו תלויות מעל
הרצפה, ולא העז לרדת ממנה.

תוך כדי שסלומון מנקה את הדירה, נזכר משה איך סלומון היה נער
קונדסי ביותר. שניהם גדלו בשכונת טופחנה, באיסטנבול. משפחת לוי
התגוררה בקומה שמעל דירתם של משפחת כספי. סלומון, הבן של
השכנים, לא התחשב הרבה בדיירי הבניין. הוא ואחותו, סולונז',
נהגו לעשן בסתר במרפסת הדירה, וסלומון היה מאפר היישר על
ראשיהם של השכנים מלמטה. את הכסף לסיגריות השיג מסולונז',
שהייתה מבוגרת ממנו בארבע שנים. סולונז' הייתה דוגמנית די
ידועה בטורקיה והשתכרה אז יפה. סלומון, האח הקטן, היה בא לבקש
ממנה בכל פעם קצת כסף. "תני לי בבקשה קצת כסף לממתקים" - נהג
לבקש בקול תחינה. סולונז' נטתה לסרב לו בתחילה, אך לאחר
שכנועים מרובים הייתה נותנת לו את הכסף. מייד היה רץ לקנות לו
סיגריות. הוא היה נער בן 13 כאשר החל לעשן בסתר, וידע כי אם
ייתפס על ידי הוריו, זה יהיה סופו. הייתה זו תקופה קשה של
מלחמת העולם השנייה. אומנם הגרמנים לא הגיעו עד לטורקיה, אבל
הורגש אז מחסור רב במזון, עד כדי רעב, ולבחורה הצעירה בת ה-17,
אשר התמזל מזלה לככב כדוגמנית על גבי שערי המגזינים שיצאו אז
לאור בטורקיה, היה די כסף כדי לפרנס משפחה שלמה בימים הקשים של
המלחמה. עכשיו הסתכל עליו משה מהצד, וחשב לעצמו: "הבחור באמת
השתנה לטובה". לא שסלומון הפסיק לעשן מאז גיל 13. נהפוך הוא.
קצב העישון רק הלך וגבר אצלו עם הזמן, ומעישון של קופסת
"פרלמנט" אחת ביום, עבר לעישון של שתי חפיסות ביום.

לאחר שהרצפה יבשה, קם משה לעזור לסלומון להוריד את החפצים
ולסדרם מחדש במקומם. באוויר היה ריח של ניקיון. "עכשיו אפשר
לחיות כאן כמו בני אדם" - אמר סלומון למשה, ושניהם התיישבו ליד
השולחן. "מה עושים בשבת"? - שאל סלומון את משה. "יש מסיבה בעיר
ושמעתי שיגיעו גם בנות". "נשמע נחמד" - אמר סלומון. אני אביא
כמה תקליטים שלי. פטיפון עדיין לא היה לו לסלומון, אבל התכוון
לקנות אחד כזה מייד כשיקבל את המשכורת הראשונה. בינתיים, קנה
לו כמה תקליטים, בעיקר של להקות ג'אז, שתצלומי הנגנים הופיעו
על גבי העטיפות. היו אלו בעיקר להקות שחורים, כשבכל להקה כזו
היו חברים נגן חצוצרה ונגני כלי מיתר.

הערב החל לרדת, ובינתיים הגיעו גם שני השותפים האחרים לדירה,
ציון ויואל, ושניהם התיישבו מייד ליד השולחן. סלומון הפעיל את
מכשיר הרדיו והחל לנסות לאתר תחנה מתאימה, המשמיעה מוזיקה
כלשהי.  ממכשיר הרדיו בקעו רעשים צורמים, עד אשר הצליח סלומון
לאתר את תחנת "קול ישראל". בתחנה הושמעה באותה השעה מוזיקה של
שאנסונרים צרפתיים. משה שלף חפיסת קלפים ממזוודתו המונחת ליד
מיטתו, והחברים החלו לשחק "רמי", כשאדית פיאף שרה ברקע את שירה
הידוע, "לה אקורדיוניסטה". כך ישבו עד כמעט חצות, תוך כדי
לגימת קפה ותה שהכינו מדי פעם. לקראת חצות, החלו אחד אחד
להיכנס למקלחת כדי "לעשות דוש",  ולאחר מכן פרש כל אחד למיטת
הסוכנות שלו.

סלומון כיוון את השעון המעורר לשעה 6.30 בבוקר, ניסה להירדם,
אך לא הצליח. לאחר שספר כבשים במשך כשעה וחצי, נפלה עליו
התרדמה, שבעצם הייתה יותר תנומה קלה. בכל שעה התעורר לכמה דקות
ונרדם שוב, וכך חוזר חלילה במשך כל הלילה. הוא פחד שמא לא יגיע
בזמן למקום העבודה החדש. למוחרת בבוקר, בשעה 5.30, קם ממיטתו
ופנה למטבחון להכין קפה שחור, חזק. לאחר שלגם מן הספלון, ירד
אל המכולת כדי לקנות לחם טרי ומצרכים לאותו היום. "חוזרים היום
לשגרה של הכנת סנדוויצ'ים" - חשב לעצמו. הוא קנה50 גרם גבינה
צהובה לארוחת הבוקר ו-50 גרם נקניק לארוחת הצוהריים, זיתים
ומלפפונים חמוצים. בעל המכולת הניח את הגבינה הצהובה שפרס על
נייר הפרגמנט, שהיה מונח על המאזניים הלבנים, שקל את הגבינה
ועטף אותה בנייר הפרגמנט. אחר כך רשם את מחירה בפתק קטן שבו
ערך את החשבון. בנפרד, פרס מגליל הנקניק שלוש פרוסות, ולאחר
השקילה עטף אף אותן בנייר הפרגמנט. אחר כך דלה מעט זיתים מפח
הזיתים ושני מלפפונים חמוצים מפח המלפפונים, אותם העביר לשקית
ניילון קטנה, אשר הניח על גבי המאזניים, שם משקולת אחת בצד אחד
של המאזניים ואת הסחורה בצידם השני, ומייד הוסיף את מחירם
לחשבון. סלומון שילם לבעל המכולת וחזר לדירה כדי להכין לעצמו
סנדוויצ'ים לעבודה.

בשעה 6:30 החל השעון המעורר לצלצל את צלצולו הצורם. סלומון
השתיקו ופנה למקלחת כדי לגלח את הזקן הטרי שצמח על פניו. הוא
לבש את החולצה הטובה שלו ומכנסיו המגוהצים, הכניס את
הסנדוויצ'ים לתיק העור  שלו, ויצא מן הדירה אל עבר תחנת
האוטובוסים המובילה לכיוון רמתˉגן. ברחוב התחילו להיראות
בעיקר גברים, אשר יצאו ליום עבודתם. האוטובוס הגיע כשהוא מלא
רק בחציו. סלומון עלה לאוטובוס עם מספר אנשים והתיישב במושב
שמאחורי הנהג, כשתיקו על ברכיו. הוא היה קצר רוח להגיע למקום
העבודה, והסתכל בכל רגע בשעון שעל ידו. האוטובוס עשה דרכו בנחת
ועצר בכל תחנה, אסף נוסעים, חלק הוריד, והמשיך בדרכו. בשעה
7:15 לערך הגיע לתחנה שברח' ז'בוטינסקי ברמתˉגן. סלומון
ירד בתחנה ופנה מייד לסניף הבנק. דלתות הסניף היו נעולות עדיין
והיה עליו להמתין עד אשר יגיע הפקיד הראשי. בשעה 7:45 ראה את
שאול מגיע מכיוון תחנת האוטובוס. "בוקר טוב לך, בחור" - בירך
אותו. "בוקר טוב" - ענה לו סלומון. שאול הוציא מתיקו את מפתח
הסניף ופתח את הדלת, ולאחר שהשניים נכנסו פנימה, סגר מאחוריהם
שוב את הדלת. הוא לחץ על מתג החשמל והדליק את האור הפלורסנטי
שהתפשט בחדר, הניח את תיקו על שולחנו ופנה אל סלומון: "בוא
איתי, אראה לך את מקומך. כאן תוכל לשבת בזמנים שבין
השליחויות".  הוא פנה לחדר צדדי והראה לסלומון את האופניים.
"כמו שאמרתי לך, תצטרך לבצע את השליחויות באופניים". סלומון
התיישב בפינה שהוקצתה לו, הניח את תיקו על השולחן, וכבר הרגיש
שהוא בבית. כל המתח שלפני יום העבודה הראשון, התפוגג בבת אחת.


בשעה 8:30 בדיוק, נפתחה הדלת לקהל הלקוחות חסר הסבלנות, שהמתין
מחוץ לדלת. לאחר כחצי שעה של המתנה, קיבל סלומון את המשימה
הראשונה. היה עליו להעביר דואר לסניף אחר. הוא נטל את תיק
המסמכים הגדול ויצא עם אופניו "החדשים" אל הרחוב. ממולו התייצב
צלם רחוב. "רוצה תמונה?" - שאל אותו זה. "כן" - השיב לו
סלומון. האיש לחץ על כפתור המצלמה והנציח את סלומון כשהוא יושב
על מושב האופניים, רגל אחת על ה"פדאל" ורגל שנייה ניצבת על
המדרכה, ותיק העור תלוי על ידית האופניים.

כך החלו חייו האזרחיים של מיודענו, סלומון לוי.

עד כאן הגהה 2





                                   

                                       פ ר ק    ג'


כפר הנוער, חסידים, חורף 1952.


שושנה קמה הבוקר לפרק חדש בחייה, עוד פרק בחייה הצעירים, גיוס
לצבא ההגנה לישראל. עבור הנערה בת ה-18 הייתה משמעות רבה
לגיוסה לצה"ל. רק לפני כארבע שנים עלתה ארצה עם אחיה צביקה
ואחותה מרים, והיא לא דמיינה לעצמה בחלומותיה הכי פרועים, כי
תזכה לשרת בצבא עברי, במדינה עברית. שושנה סידרה את המזוודה
שלה, הכניסה לתוכה את כל רכושה, מעט בגדים - חולצות רוסיות, 4
חצאיות, שני זוגות מכנסיים, שמלה אחת, לבוש תחתון, כלי רחצה
וכמובן, את קופסת הפח המעוטרת פרחים שלה, שבה שמרה את כל
התמונות המשפחתיות, אשר שרדו איתה את תלאות הדרך באירופה, ועד
עלייתה לארץ בשנת 1948. את מעיל הצמר היחיד שלה לבשה קודם לכן,
לקראת היציאה אל בסיס הקליטה. אחר סגרה את האבזמים החלודים
מעט, של המזוודה הישנה, שליוותה אותה עוד מזמן נדודיה באירופה,
נתנה עוד מבט בחדר ששימש לה מקום מקלט בארבע השנים האחרונות,
והחלה להיפרד מחברותיה לחדר. הפרידה הייתה קשה, שכן חבורת
הבנות שהתגוררו ביחד במשך השנים האחרונות, הפכו למעין משפחה.
תחילה פנתה לרבקל'ה, חיבקה אותה חיבוק חזק, כשדמעות בעיני
שתיהן, וכמו במקהלה, נפרץ לפתע סכר הדמעות מעיני הנוכחות בחדר.
ארבעתן, רבקל'ה, מירל'ה, זהבה והיא עצמה, שושנה, ידעו כי משלב
זה והלאה כל אחת תצטרך להיות עצמאית ולפנות לדרך חדשה, לאחר
שחסו תחת כנפיו של המוסד, אשר בו התחנכו ואשר סיפק להן את כל
מחסורן מאז הגיעו לארץ חסרות כל. כאן אף זכו להשלים  את ההשכלה
שלא זכו לקבל בזמן מלחמת העולם השנייה. עכשיו נפרדו בצער רב
האחת מרעותה. "תכתבי לי ושמרי על קשר" - אמרה לה רבקל'ה.
מירל'ה וזהבה הצטרפו לחיבוקים וארבעתן הפכו לדבוקה אחת שהתקשתה
להיפרד.

לאחר מספר דקות, נשמעו נקישות בדלת. שושנה פתחה את דלת החדר
ובפתח הופיעו צביקה, אחיה, שהתגייס לצה"ל שנתיים קודם לכן
ושירת במשמר הגבול, כשהוא לבוש מדים צבאיים ולצידו אחותם
הבכירה, מרים. שניהם היו בני המשפחה היחידים של שושנה, ושלושת
האחים מעולם לא נפרדו. לכל מקום הלכו ביחד. ביום הזה ליוו את
האחות הצעירה ביותר ללשכת הגיוס בחיפה. שושנה פנתה שוב אל
הבנות שאיתן חלקה את חייה בשנים האחרונות, חיבקה אותן שוב
וביקשה: "שמרו על קשר, ושמרו על עצמכן. אני אכתוב לכן מן המחנה
הצבאי". צביקה נטל את המזוודה ויצא עם שתי האחיות אל הרחוב.
הבנות רצו לחלון החדר ונופפו לשושנה לשלום. "בהצלחה!" - קראו
לעברה. שושנה נופפה להן בחזרה, ופנתה עם צביקה ומרים לתחנת
האוטובוס העובר במושב אחת לשעה, כשהיעד - לשכת הגיוס בחיפה.

כאשר הגיעו השלושה אל לשכת הגיוס, הבחינו כי הרחוב המה מעוברים
ושבים, ולא סתם עוברים ושבים, אלא אזרחיות וקרוביהן שליוו אותן
ליום השירות הראשון שלהן בצה"ל. הבנות וקרוביהן פנו  לעבר לשכת
הגיוס בהתרגשות רבה, אשר ניכרה על פניהן של הבנות, ולא פחות
נרגשים היו הקרובים המלווים את החיילות של צבא ההגנה לישראל,
החל מהיום. בצעדם כך לעבר לשכת הגיוס, ניתן היה לחוש  באווירה
של התגייסות כללית למען המדינה הצעירה. עבור הבנות, שרובן לא
נולדו כאן בארץ, היה זה יום חגיגי ומשמעותי ביותר. רובן עלו
ארצה אך לפני מספר שנים, ויש כאלו שממש עלו לישראל בשנה
האחרונה, והינה הן כאן, מתגייסות לצבא של מדינת ישראל, כאשר
כמה שנים קודם לכן לא חלמו אפילו כי יגיעו למעמד הזה. צבא
במדינת ישראל היה רק בגדר חלום כמה שנים קודם לכן.

מבין קבוצת האנשים אפשר היה להבחין בשלישייה הנרגשת, שהגיעה
מכפר חסידים. ברמקול החלו להכריז את שמות החיילות והן החלו
לעלות אחת אחת עם מזוודותיהן לאוטובוס שיוביל אותן למחנה
הטירונים בצריפין. "שושנה  פייט" - הוכרז שמה של שושנה. מרים
החלה לחבק את שושנה, תוך שהיא מזילה דמעות של התרגשות. "שלחי
לי גלויות" -  אמרה מרים לשושנה." וגם תאכלי טוב" - הוסיפה
לדבר אל הנערה שעמדה לעלות לאוטובוס. האחות הבכירה מרים,
הורגלה לדאוג תמיד לאחיה ואחותה הצעירים ממנה, עוד בזמן
המלחמה. זו הייתה הפרידה הראשונה של מרים מאחותה הצעירה.  תמיד
השגיחה עליה, מאז ילדותה, כאשר נדדו ממקום למקום, חסרי כל,
בזמן מלחמת העולם השנייה. גם כעת,  לאחר שנישאה לפני כשלושה
חודשים לבחיר ליבה, חיים, המשיכה להרגיש תחושת אחריות ודאגה
כלפי אחיה ואחותה הצעירים. כאמור, השלישייה הזו מעולם לא
התפרדה, תמיד היו ביחד.

את החתונה הזו של אחותה מרים, שושנה לא שכחה לעולם. בבוקרו של
יום החתונה, התעוררה במצב רוח מרומם, והחלה להתכונן לקראת הערב
המאושר. היא הוציאה מארון הבגדים את אחת החולצות הרוסיות
הרקומות היפות שלה וכמובן, את החצאית השחורה. היא נטלה  מגהץ
והחלה לעמול על גיהוץ החולצה הרוסית וגיהוץ החצאית. את נעלי
הלכה השחורות שלה מירקה עד שהבריקו. כעת, לאחר שפריטי הלבוש
היו מגוהצים למשעי, עד שהניחו את דעתה, ולאחר רחצה, החלה
להתלבש לכבוד היום הגדול, יום חתונתה של מרים. כך, כאשר חשה
עצמה מושלמת ממש, ציפתה לצביקה, אשר אמור לאסוף אותה ביחד עם
אליהו, חברו הטוב, בג'יפ הצבאי אל מקום החתונה. מעט לאחר השעה
11:00 בבוקר, הגיעו השניים לכפר הנוער "חסידים" כדי לאסוף את
אחות הכלה. צביקה נראה חגיגי במיוחד, לבוש חולצה לבנה חגיגית
ומכנסיים אפורים מגוהצים, לאחר שהסכים להיפרד ממדי החאקי
האהובים עליו. לכבוד נישואיה של אחותו, היה מוכן לעשות את
המחווה הקטנה הזו ולהתלבש בבגדי חג. אליהו שמח כל כך לפגוש את
שושנה. "מה שלומך? בואי, אעזור לך לטפס אל הג'יפ" -  הציע לה,
ותוך כדי כך עבר ממושבו הקדמי אל המושב האחורי." "טוב תודה" -
השיבה לאליהו, אשר הושיט לה יד ומשך אותה קלות מעלה, עד
שהצליחה לשבת במושב האחורי של הג'יפ. עתה היו השלושה מוכנים
לצאת לדרך, אל מקום החתונה בבתˉים.

בשיכון "עולה חדש" בשכונת "עמידר", עשתה הכלה מרים הכנות
אחרונות לקראת חתונתה הערב, כשגיסותיה וחמותה החל מהערב, מאמע,
איטק'ה ורוחל'ה, עוזרות בידה להתכונן לקראת הערב החשוב בחייה.
בערב הקודם ליוו אותה אל המקווה המקומי, וכעת הייתה שלמה וכשרה
לנישואין כדת וכדין.  חיים עצמו, לא שהה בבית מזה 7 ימים,
כנהוג בקרב שומרי המסורת, לאחר שאסור היה לו לפגוש בכלתו.
בימים אלו, ישן אצל חבר טוב עד ליום החתונה עצמו. בבית שבשכונת
עמידר, בשעות הצוהריים, עזרו איטק'ה ורוחל'ה למרים להתלבש
ולהתאפר. רוחל'ה מרחה שכבת איפור על פניה הצעירות, הקורנות
מאושר של הכלה, איפרה את עפעפי עיניה בעדינות, אך את משיחת
האודם השאירה לשלב שלאחר  לבישת שמלת הכלה, שחס וחלילה לא
יכתימה האודם. אחר כך נטלה את שמלת הכלה הצחורה כשלג הפרושה על
המיטה, והחלה לעזור למרים הרחוצה למשעי, ללבשה. מרים נראתה כל
כך יפה בשמלת הכלה. היא הביטה במראה שמולה ולא האמינה למראה
עיניה. בעוד מספר שעות תחליף את שם משפחתה מפייט ליבלונקה.
נותר רק למשוח את האודם. איטק'ה נטלה אודם אדום כדם, אותו משחה
בזהירות על שפתיה של הכלה. מרים נראתה  כעת כלה מושלמת. לכבוד
המאורע הוזמנה מונית, אשר תוביל את הכלה, גיסותיה וחמותה,
היישר אל מקום החתונה ברבנות של העיר בתˉים, שם היא אמורה
לפגוש בחתן.

בשעה 17:00 בדיוק, נשמעו צפירות המונית הממתינה ברחוב. איטק'ה
יצאה אל המרפסת ונופפה בהתרגשות לעבר הנהג. "אנחנו יורדות" -
קראה לעברו. מחדר המדרגות של הבניין בשיכון "עולה חדש" שבשכונת
"עמידר", יצאה מרים הכלה אל המונית, כשעיניהם של השכנים, אשר
יצאו למרפסותיהם, מלוות אותה בסקרנות, עד אשר התיישבה במושב
האחורי של המונית. איטק'ה אחזה קלות בזרועה של מאמע, ועזרה לה
ברדתה במדרגות הבית, וביחד עם רוחל'ה הצטרפו אף הן אל הכלה
הישובה במונית, אשר מייד החלה בנסיעתה הקצרה לכיוון הרבנות של
העיר בתˉים.

בפתח הרבנות ציפו לכלה בהתרגשות ניכרת אחותה הצעירה שושנה,
אחיה צבי וכמובן, החתן עצמו, חיים, ועוד קרובי משפחת החתן,
בעיקר. הדרך אל הרבנות לא ארכה זמן רב, ובתוך כ-10 דקות עצרה
המונית בפתח הרבנות. חיים התקרב מייד אל המונית. תחילה עזר
לאימו לצאת, אחריה יצאו מן המונית איטק'ה ורוחל'ה ולבסוף, ניגש
חיים אל המושב האחורי ועזר לכלתו מרים לצאת במלוא הדרה ובשמלתה
הלבנה אל מחוץ למונית. שושנה וצבי, קרוביה היחידים של הכלה,
ניגשו מייד אל אחותם, נישקוה וחיבקוה בהתרגשות, וכך עשו דרכם
פנימה הכלה, החתן, אימו ואחיותיו של החתן, ואחיה ואחותה של
הכלה. כעת ניגשו לשלב הצילומים. ידי הצלם היו עמוסות עבודה.
תחילה צילם את הכלה לבדה, אחר כך את הכלה והחתן, את החתן והכלה
כשלצידם עומדות אימו של החתן ואחיותיו, צילום נוסף של הכלה עם
אחותה ואחיה, שושנה וצבי האוחזים בידיה, ועוד צילומים של כל
הקרואים  בקבוצות, כשבתווך עומדים החתן והכלה, וכל הצילומים
כולם בצבעי שחור-לבן.

כעבור כשעה נוספת, סובבה הכלה מרים פייט את החתן שבע פעמים
מתחת לחופה, כשהיא מלווה בחמותה מאמע, אחיותיו של החתן איטק'ה
ורוחל'ה ובאחותה הצעירה, שושנה, כולן אוחזות בנרות דולקים, עד
שנעמדה לצד החתן. "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל" - הכריז
חיים בפני הנוכחים וענד את הטבעת על אצבעה של כלתו, מרים.
"מקודשת, מקודשת, מקודשת" - הכריז הרב, שממש ברגע זה קבע בפני
קבל עם ועדה, כי החל מהערב נפרדת היא לעולם ועד משם משפחת
אביה, פייט, ושמה החדש: מרים יבלונקה.

לאחר תום חגיגות החתונה, בשעת לילה מאוחרת, הסיעו צביקה ואליהו
את שושנה למקום מגוריה בכפר הנוער "חסידים".  צביקה ליווה אותה
ממש עד לחדרה, ורק לאחר שווידא כי הכל כשורה, עזב את המקום.


כעת, בלשכת הגיוס בחיפה, עזר צביקה לשושנה לשאת את מזוודתה עד
לפתח האוטובוס,  ולאחר שהעלה את המזוודה אל האוטובוס עצמו, ירד
שוב לחבק את שושנה לפני עלייתה לאוטובוס שיסיע אותה אל מחנה
הטירונים של מחנה "סראפנט", או בשמו העברי - מחנה "צריפין".
"אני אבוא לבקר מחר" -  הבטיח צביקה. מרים חיבקה ונישקה את
שושנה, ולאחר שעלתה אל האוטובוס, התיישבה ליד החלון ויצרה קשר
עין עם הקרובים לה. מרים שוב החלה להזיל דמעות פרידה. היא חשה
כאילו היא נפרדת למשך זמן רב מאחותה, למרות שלמעשה, הייתה זו
פרידה לזמן קצר ביותר, אך צער הפרידה פעל את פעולתו וגרם לה
להזיל דמעות. אט אט עלו כל הבנות המתגייסות אל האוטובוס, הדלת
נסגרה אחרי החיילת האחרונה והאוטובוס החל לנוע קדימה. בני
המשפחות והקרובים החלו לנופף לשלום במרץ לעבר הבנות המתגייסות,
והן החזירו להם נפנופי שלום מחלונות האוטובוס, אשר החל להאיץ
מעט את מהירותו, עד שנעלם מן  הרחוב.  בשעת הצוהריים החל הרחוב
להתרוקן מאנשים, לאחר שהמלווים החלו להתפזר אט אט מן המקום, כל
אחד לעיסוקיו.

לצדה של שושנה, במושב האוטובוס הפלסטי, הכחלחל, התיישבה בחורה
עדינה, בעלת שיער גלי קצר, אשר היה משוך מעט מעל מצחה לאחור.
"מה שמך"? - שאלה אותה שושנה. "אני לאה". "נעים מאוד, אני
שושנה. "מאיזה מוצא את?" - "אני מטורקיה" - השיבה לאה. שושנה
לא שיערה, שכתוצאה משיחה ידידותית באוטובוס, בדרך למחנה
הטירונים, תצמח לה ידידות מופלאה ומכאן והלאה יהיו חייה קשורים
בעבותות שלא ניתן להתירם, לעדה הטורקית. "מתי עלית ארצה"? -
הסתקרנה שושנה.  "לפני 5 שנים עליתי באנייה מטורקיה. באנייה
פגשתי בחור אחד נחמד, משה שמו, שאיתו אני בקשר. הוא וחברו, הבן
של השכנים, סלומון לוי, התגוררו באיסטנבול ושניהם החליטו לעשות
עלייה. ומאיפה את הגעת?" -  "אני הגעתי  לארץ מאירופה, הייתי
בין מעפילי האנייה "אקסודוס", אבל זה סיפור ארוך. בהזדמנות
אספר לך את כל הסיפור" -השיבה שושנה.

כך פטפטו להן הבנות במשך הנסיעה, עד אשר הגיעו לבסיס הקליטה
"קלט" שבצריפין. כמו בסרט נע עברו החיילות אחת אחר השנייה בתור
לצילום, לקבלת מדים ולקבלת החיסונים. מכנסי החאקי שנועדו לשמש
כמדי ב', נראו לשושנה רחבות כבלון, כאשר מדדה אותן. לאחר מכן
מדדה את מדי א', פנתה אל המראה המלבנית הארוכה, הבלתי ממוסגרת,
והתבוננה בה בפליאה. פשוט לא הכירה את עצמה והרגישה כאילו היא
לבושה בתחפושת לפורים. חיילת בישראל. לאחר שנים רבות של נדודים
במזרח אירופה, תלאות, רעב וצמא, הבלתי יאומן קרה. "אני חיילת
בישראל" - חשבה לעצמה, ולא האמינה למראה השתקפותה במראה. מולה
הופיעה לאה, אף היא לבושה במדים. שתיהן הסתכלו אחת על השנייה
בהשתאות מוחלטת. שני קצוות של אירופה, מזרח ומערב, התאחדו ממש
כאן, בבסיס הקליטה לחיילים.

קצב הקליטה המהיר לא איפשר לשתי הבנות לבזבז זמן רב בהרהורים
ובמחשבות. לחדר נכנסה  חיילת, שעל שרווליה התנוססו שלושה פסים
לבנים לרוחב כל שרוול. "אני מבקשת מכל הבנות לארוז את הקיטבגים
ולהתאסף ליד האוטובוס תוך 5 דקות" - ציוותה הסמלת על הבנות.
שושנה הכניסה לקיטבג את מדי ב' שלה וכן את ה"מסטינג" המשקשק,
ופנתה במהירות שוב לאוטובוס. לאה מיהרה אחריה. הן כבר חשו
כאילו הכירו זו את זו במשך שנים. במציאות הישראלית החדשה,
התרגלו האנשים במהירות לאורחות חייהם של הסובבים אותם,
למנהגיהם שהביאו איתם מארצות מוצאם באירופה, אסיה וצפון
אפריקה, וכמובן למנהגים הקולינריים של כל עדה. כור ההיתוך הזה
פעל את פעולתו במהירות וביעילות. הגיבוש של יהודים מכל העולם,
היה מהיר. כך היה מהיר גם הגיבוש בין החיילות, שזה עתה התגייסו
לצה"ל. כולן עלו לאוטובוס, אשר פנה לעבר מחנה הטירוניות המצוי
לא רחוק משם, במחנה בצריפין.


צביקה חזר אל המחנה שבו שירת באזור ירושלים. צביקה, שהיה מחובר
לאחיותיו כמו אל חבל הטבור, חש שלא יוכל להיפרד יותר מדי זמן
מאחותו, שזה עתה התגייסה לצבא. עברו אך שעתיים, וכבר החל הבחור
הצעיר לדאוג לשלומה של אחותו. עבורו היתה תמיד הילדה הקטנה
שצריכים לדאוג לה לארוחות ולמקום לינה. עדיין לא השתחרר
ממוראות המלחמה, וזיכרונות המחסור והרעב היו עדיין שמורים
בתודעתו. תמיד היה מודאג. "מה יהיה אם היא לא תתרגל למשמעת?
הבחורה הזאת לא בנויה לקבל פקודות" - חשב לעצמו. עוד באותו ערב
החליט לבקר במחנה הטירוניות. הוא פנה אל המטבח במחנה, שם היו
לו קשרים עם הטבח. "תעשה לי טובה, אני צריך קצת מזון עבור
אחותי. היא התגייסה היום ואני פוחד שלא תאכל מספיק" - אמר
ליהודה הטבח. יהודה מייד הוציא 2 מיכלים עשויים פח מוזהב, אחד
של ריבה אדומה, אחד של ממרח שוקולד, נתח מלבני של גבינה צהובה
מצופה במעטה אדום, כמה קופסות סרדינים וקופסות לוף. "זה יספיק
לכמה ימים" - אמר לצביקה. בתקופה זו של צנע, היו אלו  מעדנים
אמיתיים ובבחינת שפע, על אחת כמה וכמה עבור פליטי המלחמה ההיא.
צביקה היה כל כך שקוע בדאגתו לאחותו, עד כי שכח כי אותם מצרכים
ממש מסופקים לטירוניות במחנה עצמו, וכי אין כל כך צורך במזון
נוסף, אך הוא רגיל היה לאגור תמיד מזון, שמא יחסר, חס וחלילה.
הוא הכניס את כל פריטי המזון לקיטבג שהכין, הודה לטבח יהודה
והחל לעשות דרכו לכיוון שער היציאה. הוא חשש כי הש"ג יבדוק לו
בקיטבג, אך הש"ג דרש רק את ה"פס" שצביקה דאג להשיג מבעוד מועד
ממפקדו, ואיפשר לו לצאת מן השער.

כעת, ניסה צביקה לעצור טרמפ שיוצא מן המחנה לאזור מחנה
"צריפין". חלפו כעשרים דקות, והטרמפ המיוחל לא הגיע. הוא החליט
לצעוד בדרך המובילה אל הכביש הראשי ולנסות לעצור משם טרמפ. תוך
כדי צעידה, נעצר לידו טנדר צבאי, כשבמושב הקדמי יושבים הנהג
וקצין בדרגת סג"מ. "לאן אתה צריך, חייל?" - שאל הנהג. "לכיוון
צריפין" - השיב צביקה. "עלה, אני נוסע במקרה דרך רמלה
לתלˉאביב" - אמר לו הנהג. הוא קפץ אל הטנדר הצבאי מאחור,
והתיישב על אחד הספסלים. כעבור כחצי שעה הגיע הטנדר ועצר לצד
הכביש הראשי, מול מחנה "צריפין". צביקה הודה לנהג וקפץ מן
הטנדר. בדרכו אל מחנה הטירוניות, חשב איך יוכל להתגנב אל תוך
המחנה כדי לפגוש את שושנה, ואיזה צי'זבאט יספר לש"ג, בכדי שזה
יאפשר לו להיכנס למחנה. לפתע ראה פרצה בגדר המקיפה את המחנה,
שכנראה שימשה להסתננויות פנימה והחוצה מן המחנה. צביקה חיכה
כמה דקות, עד שהבחין כי  במרחק מה, הש"ג עסוק בבדיקת החיילים
שהגיעו ויצאו מן המחנה, והופ, נכנס דרך הפרצה שבגדר אל תוך
המחנה. מייד החל לסייר בשטח, בחיפוש אחר האוהלים בהם התגוררו
החיילות. משהבחין בקבוצת האוהלים מצד ימינו, עשה דרכו לשם והחל
לעבור מאוהל לאוהל, כדי למצוא בין החיילות את שושנה. כבר כמעט
התייאש, אך באוהל החמישי, זה שלפני האחרון, משיצאה אחת
הטירוניות מן האוהל, הצליח להבחין מבעד לדלת הפתוחה בפנים
מוכרות. "שושנה!!!" - צעק בחדווה, כאילו לא ראה את אחותו שנים.
"צביקה, מה אתה עושה כאן"? שושנה הייתה בהלם. איך זה צץ לו
צביקה, ממש משום מקום, היישר אל פתח האוהל, שהיה למשכנה החדש
לתקופה של שלושת השבועות הבאים. "הבאתי קצת אוכל..." - אמר
בגאווה. "תכיר את לאה" - הציגה שושנה את לאה בפני אחיה. "יש לך
שתי דקות בדיוק להישאר כאן, לפני שמגיעה המ"כית למסדר שלפני
ארוחת הערב." שושנה כבר החלה להתרגל לרעיון, שבכל שתי דקות
נשמעות הפקודות מפי המפקדות, וכי עליה לציית להן מייד, אחרת
תחטוף תלונה בו במקום. לא הספיקה לסיים את המשפט, וכבר שמעה את
קולה של המ"כית מן האוהל הסמוך. "צא מייד!" - ציוותה על צביקה.
צביקה מיהר להניח את הקיטבג המלא כל טוב, ליד מיטתה של שושנה,
נתן חיבוק חם לאחותו החיילת הטרייה, ומיהר לצאת משם, תוך שהוא
מנופף לשלום לשושנה וללאה. "אגיע בשבת" - אמר בחטף והסתלק מן
המקום.

בקושי הספיק צביקה לצאת, וכבר המ"כית רינה הופיעה בפתח האוהל.
"עמוד דום!" - פקדה על הבנות, שעמדו אחת אחת לצד מיטתה, ואחר
החלה לבדוק את המיטות ואת הקיפול הצבאי של השמיכות. "שושנה, מה
זה צריך להיות?" - הפנתה את אצבעה לעבר הקיטבג שהיה מונח ליד
המיטה. "קיטבג עם חפצים אישיים" - ענתה שושנה, והתפללה שהמ"כית
לא תבקש לבדוק את תוכן הקיטבג. "את לא עומדת בזמנים" - אמרה לה
המ"כית בסבר פנים חמור. "כל החפצים צריכים להיות מתחת למיטה.
בפעם הבאה שלא תעמדי בלו"ז, תיענשי על כך". שושנה מיהרה להכניס
את הקיטבג אל מתחת למיטה הצבאית. "יש לכן 20 דקות עד לארוחת
הערב" - פנתה אל החיילות. "מחר תקבלו נשק וייקבע סדר השמירות.
נצלו טוב את השעות הבאות למנוחה, כי מנוחה תהיה מצרך נדיר
בשבועות הקרובים.  בשעה 22.00 אחזור למסדר כיבוי אורות. בכל
בוקר, בשעה 6.00 בבוקר, יתקיים מסדר. עליכן להיות לבושות במדי
ב', המיטות צריכות להיות מסודרות והשמיכות מקופלות בקיפול
צבאי. מחר תקבלו גם את כלי הנשק מסוג רובה צ'כי, ויועבר לכן
תדריך כיצד לפרק ולהרכיב את הנשק, ואיך לתחזק אותו. כעת אתן
יכולות ללכת לחדר האוכל". "כן המפקדת" - ענו לה הבנות במקהלה.
"מחר אלמד אתכן גם איך מצדיעים הצדעה נכונה למפקדת. "עמוד
נוח!" - ציוותה על החיילות ויצאה מן האוהל. צביקה כבר היה רחוק
משם, בדרך אל המחנה הצבאי שלו.


לאחר ארוחת הערב, חזרו הבנות אל האוהלים. לאה ושושנה, שהתמקמו
בשתי מיטות הצמודות זו לזו, התיישבו כל אחת על מיטתה. "הבטחת
לספר על עצמך ועל עלייתך לארץ. מאוד מעניין אותי מה קרה שם
במזרח אירופה" - אמרה לאה לשושנה. שושנה הוציאה את המזוודה
הגדולה מתחת למיטתה ושלפה משם את קופסת הפח הפרחונית. היא
הוציאה משם כמה תמונות, והחלה להסביר ללאה מי הדמויות שמופיעות
בתמונות. "האיש עם השטריימל הוא הסבא שלי, נפתלי הרץ. מצד ימין
עומדת דודתי אדל, שבאה לביקור מהעיר יבורוב בפולין ביחד עם
בעלה יעקב זומפ והילד לסוף השבוע. אחי צביקה חבוש הבארט מימין,
ואני עם סל הקש, בגיל שנתיים וחצי. וזו תמונה של אחי הגדול,
מנדל, כשהיה בן 14 לערך. החייל במדי הצבא הפולני הוא אבי,
גרוינם. "יש לך תמונה של אמך?" - שאלה לאה.  "לא, לצערי. תמונת
אמי אבדה לי תוך כדי הנדודים במזרח אירופה ולמעשה, לא נותרה לי
אף מזכרת מאמי, שפרינצה.  אני ילידת העיירה רודניק נד סאנם
שבגליציה, פולין ושם החל סיפור חיי..."

שתי הבנות החלו לחוש בעייפות. אחרי הכל, היה זה יום מרגש עבור
שתיהן.

"מחר אמשיך לספר לך את קורות חיי" - אמרה שושנה.

שתי הבנות פנו אל המקלחות, ולאחר שיצאו מהן רטובות שיער, החלו
להתכונן לקראת המסדר של "כיבוי האורות". בשעה 22.00 בדיוק
הגיעה המ"כית אל מתחם האוהלים והחלה לעבור מאוהל לאוהל, כדי
לפקח על כיבוי האורות. לאחר שכל המתחם הוחשך, נשמעו עדיין
קולות של פטפוטי הבנות, עד אשר השתרר שקט מוחלט במתחם האוהלים
כולו.


                                   פ ר ק    ד'


 
קיץ 1869, הכפר חוליביאנה גורה, אוסטרו-הונגריה


פסח התעורר הבוקר מוקדם מן הרגיל, לקול קריאות התרנגול שבחצר
הבית. לא סתם יום היה זה, אלא יום של שמחה עבורו. בעוד שעות
מספר יישא לאישה את בחירת ליבו, מרים. הפרה שבחצר החלה לגעות.
הוא קם ממיטתו, לבש את הציצית, לאחר מכן את בגדי העבודה
המהוהים שלו  ויצא אל החצר. אומנם יום שמחה הוא זה, אבל את
הפרה יש צורך לחלוב. פסח נטל את דלי החליבה מפינת החצר והחל
לחלוב את הפרה. הדלי החל להתמלא בחלב טרי. סיים לחלוב את הפרה,
ופנה ללול התרנגולות כדי לאסוף את הביצים שהטילו התרנגולות.
התרנגול הגבר הסתובב לו בגאווה בין ששת התרנגולות. בבית העץ
ישנו עדיין בני משפחתו: ארבעת אחיו - יעקב יצחק, משה נוטה,
נפתלי, קלמן והוריהם, רחל ומנדל. היה זה יום חג עבור משפחת
פייט. הבן השני לבית משפחת פייט, פסח, עומד להקים היום בית חדש
לעם היהודי. פסח הניח את הביצים בסל הקש ונכנס הביתה, כשבידו
האחת סל הביצים ובשנייה, הדלי המלא חלב. חלב הפרה ולול
התרנגולות שימשו את עיקר מזונה של המשפחה, וכן גם כמקור
פרנסתה. האם עסקה בייצור הגבינות והאב, ביחד עם הבן  פסח, היו
מובילים את תוצרת החלב, הירקות, הביצים וכדי החלב אל כיכר
השוק. בחצר גידלו כמה סוגי ירקות ואת הלחם נהגו לקנות בחצי
זלוטי אצל המאפייה של לייזר. פסח מזג לעצמו כוס חלב ושתה בבת
אחת את כולה, כאילו היתה זו כוסית יי"ש. לאחר מכן פנה לחמם מים
לרחצה. לכבוד יום חתונתו הכינה לו אימו רחל חולצה לבנה, נקייה,
שערב קודם עמלה לגהץ במגהץ הקיטור הכבד, כשהיא טופחת עם המגהץ
טפיחות גסות על משטח הגיהוץ. כן גיהצה לו ציצית חדשה שתפרה לו
כמה ימים קודם לכן מבד שרכשה אצל סוחר הבדים, יענק'ל. על הכיסא
בפינת החדר היו מונחים גם הקפוטה החדשה והשטריימל שנתפרו
במיוחד ליום חתונתו.

לא היה מאושר ממנו בבוקר זה. את מרים היה רואה בדרך כלל מרחוק
בשוק. אביה של מרים היה סנדלר במקצועו, ואף הוא נהג להביא את
תוצרתו אל כיכר השוק. בדרך כלל, התלוו אליו האם והבת, מרים,
נערה יפהפיה, בעלת עיניים כחולות וצמה זהובה שירדה עד למתניה.
יום אחד, כאשר הגיע לשוק עם אביו, בעודו מוריד את כדי החלב
והגבינות מן העגלה, עברה על פניו עם אמה, תוך שהיא מגניבה אליו
מבטים. באותה שנייה נשבה בקסמיה של הנערה היפהפיה ומאז, בכל
פעם כשהיו מגיעים לשוק, היה מייד מחפש את דמותה בין האנשים,
ומשהיה מזהה את דמותה, היה ליבו מפרפר מהתרגשות. זו היתה אהבה
ממבט ראשון. לאחר כחודש, החליט לעשות מעשה ולספר להוריו על
אהבתו למרים.

בשבת בצוהריים, לאחר שחזרו מבית הכנסת שבכפר, התיישבה המשפחה
סביב שולחן העץ הכבד. על השולחן הונחה הקדרה הענקית החצי מלאה
בצ'ולאנט של שבת, שהיה אמור להשביע את כל המשפחה במשך היומיים
של שישי - שבת. בנוסף, הניחה האם את הקרפלעך המסורתיים ומרק
העוף וכן את החלה שנותרה לשבת, אשר נהגה לאפות את החלות מדי
יום שישי, במו ידיה, בתנור הישן שבחצר. בנוסף, הונחו על השולחן
ירקות אשר נקטפו מגינת המשפחה. האב פנה לנטילת ידיים, אשר ביצע
בקערת נחושת מעוטרת, ולאחר שבירך את ברכת "המוציא", החלו
בסעודת השבת. פסח שקל בינו לבינו, מתי היא שעת הכושר המתאימה
ביותר כדי להיוועץ באימו ואביו לגבי השידוך למרים, שכן חש מעט
נבוך להעלות את הנושא בפניהם. האב אכל במהירות את כל מה שהונח
לפניו. לקראת סיימו את ארוחתו, אזר לבסוף פסח אומץ ופנה אל
אביו: "רוצה אני להתייעץ עימו בקשר לשידוך." האב רמז לאם לסור
עימו ועם פסח לחדר צדדי. "ובכן, במי המדובר?" - שאל האב. "הבת
של הסנדלר, מרים." - ענה הבן. "משפחה מכובדת" - ציינה האם,
"וגם פרנסה יש" - הוסיפה. "אם כך, מחר אדבר עם המחותן בבית
הכנסת, וגם את פי הנערה יש צורך לשאול..."  - אמר האב, ובזאת
חתם את נושא השיחה.

למוחרת התייצב מנדל, אביו של פסח, בבית הכנסת לתפילת מנחה,
כשהוא משתדל להימצא בקרבתו של לייבל'ה, אביה של מרים. בין מנחה
לערבית, פנה אל לייבל'ה: "יש לי מילה או שתיים להחליף עימו".
מנדל פנה עם לייבל'ה הצידה. "הבן שלי, פסח, היה רוצה להשתדך עם
בתו". "ובמי המדובר"? - שאל לייבל'ה, שכן בין ששת ילדיו היו לו
לא פחות מאשר ארבע בנות. " הכוונה לבעלת הצמה הזהובה הארוכה" -
ענה מנדל. "ואיך החתן?" -  שאל לייבל'ה. "אחר תרי"ג מצוות ממלא
הוא?" - "אל לו לחשוש. גם מצוות וגם חרוץ" - ענה מנדל. "אם כך,
נשאל את פי הנערה ואחר נברך על המוגמר" - ענה לו לייבל'ה. "אני
אדבר עם רעייתי שתחייה, ובתפילה של מחר אודיעך דבר". לאחר
תפילת ערבית נפרד מנדל לשלום מלייבל'ה ופנה שמח וטוב לב לעבר
ביתו. הינה, עומד הוא להשיא את בנו, פסח. הגיע לביתו, ומייד
פנה אל פסח כדי להודיעו אודות החדשות האחרונות. "דיברתי עם
המחותן, ומחר יהיו לנו בשורות טובות, בע"ה". "אומן" - ענה פסח
ופניו אורו. בתוכו התפלל שהנערה תסכים.

לייבל'ה שב אף הוא לביתו, ומייד לאחר הארוחה פנה אל רעייתו.
"חוהל'ה, אפשר להכין את הנדוניה, יש לנו שידוך מתאים עבור
מרים. זהו פסח, הבן של משפחת פייט". "נו, שוין, ילד טוב. אני
אדבר עם הילדה" - השיבה לו בשביעות רצון.  

כעבור מספר ימים, נרתמו האחים לבית פייט לעבודת בניית החדר
הנוסף, שנבנה עבור הזוג הצעיר כתוספת לבית העץ, מאחור. כולם
עסקו במלאכת ניסור העצים, חיברו את קורות העץ אחת לאחת והעמידו
אותן במקומן. לאחר יומיים הושלמה בניית החדר - משמע, הנערה
השיבה ב"הן".

בערב שלפני החתונה, רחץ עצמו פסח במקווה שליד בית הכנסת, כמנהג
החתנים, כשהוא מלווה בארבעת אחיו ואביו. גם הכלה מרים לוותה על
ידי אחיותיה, אמה וסבתה אל המקווה, בכדי לעבור את הליך הטהרה.
טבלה שבע פעמים ואחר הובלה אחר כבוד לבית אמה ואביה, על מנת
לשהות בו את הלילה האחרון, בעצם.

פסח המשיך הבוקר בהכנותיו לחתונתו. הוא הרתיח את המים בדוד
הגדול, והעביר את המים בדלי לאמבט שהיה מוצב באמצע החדר. הוא
טבל באמבט תוך שהוא מסבן עצמו ולאחר שייבש את גופו, החל ללבוש
את בגדי החתן שלו, תחילה הציצית ולאחר מכן את החולצה הלבנה,
הקפוטה ומכנסיו השחורים. לאחר מכן חבש לראשו את הכיפה הרחבה,
ומעליה  ניסה לחבוש את השטריימל החדש. "את השטריימל אחבוש
כשאצא מן הבית" - חשב לעצמו ותלה אותו על הקולב שבקיר.

תוך כדי כך, התעוררו שאר בני הבית והחלו אף הם בהכנות לחתונה.
תחילה פנו למלאכת הרחצה, ולאחר שהתלבשו בבגדיהם החגיגיים, יצאו
אל חצר הבית, שם הציבו שני שולחנות ארוכים, כשביניהם מחיצה,
והחלו לסדרם לקראת החתונה. בשעת צוהריים, הניחו על גבי
השולחנות את המאכלים, דגים ועופות צלויים, בקבוקי יין ואת החלה
הגדולה, הקלועה. לחתונה הוזמנו כל בני הכפר היהודים, אשר
הצטופפו בחצי היום בחצר הבית, כשהנשים מצידה האחד של המחיצה
והגברים מצידה האחר. שני הכלייזמרים הגיעו אף הם ופצחו בנגינת
כינורות עליזה. בינתיים הגיע גם הרב של בית הכנסת.

במרחק כמה בתים משם, יצאה הכלה מפתח ביתה והחלה לעשות את דרכה,
בלוויית משפחתה, אל עבר ביתה ומשפחתה החדשים, כשהיא לבושה
בשמלתה הלבנה ופניה מכוסים ומוסתרים היטב בהינומה. בהגיעה אל
חצר הבית, קיבלה את פניה רחל, אימו של החתן. בינתיים, החל הרב
בטקס עריכת הכתובה, כשהוא יושב באחד מחדרי הבית עם שני העדים
שאסף מבין הקהל, עם החתן פסח, אביו מנדל ועם לייבל'ה, אבי
הכלה. לאחר שחתם פסח ביד רועדת על הכתובה, אחזו בו בשתי
זרועותיו לייבל'ה מצד אחד ואביו, מנדל, מצידו השני, והחלו
לפסוע אל עבר החופה. כעת אחזו אמה של הכלה ואימו של החתן
בזרועותיה של מרים, והובילו אף אותה אל עבר החופה. בהגיעה אל
מתחת לחופה, החלה סובבת סביב החתן ולא חדלה, עד אשר הקיפה אותו
שבע פעמים תמימות, ולאחר  שהתייצבה לימינו, החל הרב בטקס
הקידושין.

"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא פרי הגפן..."

"אומן"  - ענה לו הקהל במקהלה.

"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וצוונו
על העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות לנו על
ידי חופה וקידושין, ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על ידי חופה
וקידושין".

"אומן" - ענה הקהל.

הרב העביר לפסח את כוס היין אשר לגם ממנה לגימה קטנה, ואחר
העבירה לאם הכלה, אשר העבירה את הכוס למרים. פסח פנה אל הכלה
והרים קמעה את ההינומה מעל פניה, אשר היו מוסתרות במשך כל הטקס
בהינומה הלבנה, האטומה. כעת זכה לראות בפעם הראשונה את פניה
לאחר שזמן רב זכה לראות את מרים אך מרחוק, מרים לגמה לגימה
קטנה מן הכוס.


"הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" - פנה פסח אל מרים
וענד את הטבעת על אצבעה הימינית.

"מקודשת, מקודשת, מקודשת" - ענו לו הרב והקהל.

הרב החל מקריא את הכתובה בשפה הארמית.

לאחר שבע ברכות ולגימה נוספת מכוס היין, בירך פסח:  

"אם אשכחך ירושלים, תישכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא
אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי"

ומייד לאחר מכן, דרך בעצמה על הכוס העטופה נייר וריסק אותה.
"מזל טוב וסימן טוב, סימן טוב ומזל טוב, ... יהא לנו..." - החל
הקהל בשירה, כששני הכלייזמרים מלווים את השירה בנגינת כינורות
עליזה, תוך שבני הזוג פונים אל עבר פתח בית העץ...

"כך הוכנסה הסבתא רבתא שלי לחיק משפחת פייט...." - סיפרה שושנה
לחברתה, לאה, למוחרת, לאחר ששבו לאחר ארוחת הערב אל האוהל
שבמחנה צריפין.

                                   

                                      פ ר ק    ה'


יום חמישי, מחנה צריפין - סרפאנט

שושנה חשה בזרוע המטלטלת אותה, פקחה את עיניה ומצאה עצמה במיטה
באוהל. לרגע
שכחה איפה היא נמצאת ואיך הגיעה לכאן. הייתה זו לאה שטלטלה
אותה קלות. "כבר 5.30, בעוד חצי שעה יש מסדר". שושנה קמה
בעצלתיים ממיטתה הצבאית... "אין הרבה זמן" -  דחקה בה לאה.
"אנחנו צריכות להספיק גם להתרחץ ולסדר את המיטות". "בנות,
להתעורר,  להתעורר" - פנתה אל שאר הבנות שבאוהל. באוהל שכנו
עוד 8 בנות מלבד שושנה ולאה. האוהל הפך בבת אחת כמרקחה.  חלק
מהבנות נעמדו בתור לשתי המקלחות ולשירותים,  ודחקו אחת בשנייה
לסיים את הרחצה. חלקן החלו לשטוף את פניהן ולצחצח שיניים,
וחלקן סידרו במהירות את המיטות באוהל.

בשעה 6.00 בדיוק, החלו המ"כיות לעבור בין האוהלים, כשהבנות
ניצבות כל אחת ליד מיטתה הצבאית. רינה, המ"כית של כיתה 2,
נכנסה אל האוהל רחב הידיים, והחלה לעבור ממיטה למיטה. "ככה
מסדרים מיטה?" - פנתה לאחת החיילות. "זה לא סידור צבאי. אני
אראה לכן עכשיו מהו קיפול צבאי,  ואוי לה למי שמיטתה לא תהיה
מסודרת." היא נטלה את השמיכה הצבאית וקיפלה קיפול צבאי. "אני
מבקשת מכל הבנות לסדר תוך שתי דקות את המיטות ממש באותה צורה."
בן רגע, השקט הפך להמולה. "מה זאת הקצ'קיאדה הזאת?" -  עצרה
אותן. "אני יוצאת לשתי דקות, וכשאחזור אני רוצה לראות מיטות
ולא גיבובי שמיכות" - אמרה, ויצאה מן האוהל. איך שיצאה, חזרה
ההמולה לשכון באוהל. "בנות, בנות" - מלמלה לעצמה. "שום דבר לא
יעזור כאן..." היא עצמה הייתה רק בת 19 שנה, וחצי שנה לפני כן
עברה בעצמה טירונות.

כעבור כשתי דקות חזרה אל האוהל, והחלה לעבור ממיטה למיטה. "יש
לציין שחל שיפור מה" - אמרה לבנות. "אני מקווה שסידור המיטות
ייעשה ממחר בבוקר בצורה מהירה ויעילה יותר. התעכבנו יותר מדי
הבוקר. אבקש מכל הבנות להתייצב ברחבה שליד האוהלים, ולהסתדר
בשלשות.  במסדר תהיה לכן הזדמנות להכיר את המ"מ שלכן. לאחר כל
פנייה שלה, עליכן לענות ב-: כן המפקדת!"

שושנה ולאה יצאו ביחד עם שאר הבנות שבאוהל אל הרחבה שליד
האוהלים, שם נאספו בינתיים בנות נוספות משאר האוהלים והסתדרו
לפי הכיתות.

"עמוד דום!" - פקדו שלושת המ"כיות, כל אחת על כיתתה.

אל הרחבה צעדה המ"מ, תוך כדי שהמ"כיות מצדיעות לה.

בהגיעה אל הרחבה, החל טקס הנפת הדגל.

לאחר מכן, פנתה המ"מ אל הטירוניות:

"בוקר טוב לכל החיילות. ברוכות הבאות לצבא ההגנה לישראל. אתן
עומדות לעבור תקופה לא קלה של טירונות, שתיתן לכן הכשרה בסיסית
לתפקוד בצבא כגון: לתפעל נשק, להקנות לכן הרגלי סדר ומשמעת,
עמידה בזמנים ועוד. אולי הדברים לא ייראו לכן הגיוניים ואף
קשים לביצוע בתחילה, אבל עליכן לדעת שללא סדר, משמעת ודיוק, אף
צבא לא יוכל לתפקד כמו שצריך. לאחר שתוצבו כל אחת לתפקידה,
תיווכחו לדעת כמה הדבר חשוב ונכון. אני מקווה שתקופת הטירונות
תקנה לכן אף אורח חיים שישרת אתכן לא רק בצבא, אלא גם בחיים
בכלל. ועליכן לזכור: "כל בורג בצה"ל, הוא בורג טוב.

אני מאחלת לכולכן בהצלחה"

"כן המפקדת" - ענו הטירוניות במקהלה.

המ"מ הנאה פנתה בצעידה אל מחוץ לרחבת המסדרים.

נשמעה הקריאה: "עמוד נוח".

רינה, המ"כית של כיתה 2, פנתה אל חיילותיה: "בכל יום תצטרכנה
ארבע בנות לעשות תורנות מטבח. אני מבקשת להישמע להוראות עובדי
המטבח. לאחר חלוקת כלי הנשק והשיעור הראשון על אופן השימוש
בנשק, ייקבעו התורנויות השונות. יש לזכור שאת כלי הנשק
שתקבלנה, אסור לכן למסור לאף אחד אחר. הנשק הולך אתכן לכל
מקום. אתן ישנות עם הנשק, אוכלות עם הנשק ושומרות עם הנשק,
לאחר קבלת הנשק בנשקייה, עליכן לחזור אל רחבת המסדרים.  עמוד
דום - קדימה צעד" - פקדה. שיירת החיילות החלה לנוע לעבר
הנשקייה, כשרינה המ"כית מלווה אותן וממשיכה לצוות: "שמאל ימין
שמאל, שמאל ימין שמאל", וחוזר חלילה, עד אשר הגיעו למקום
הנשקייה.

בנשקייה עמד בחור יפה תואר, בעל בלורית צהובה, וחילק את כלי
הנשק לבנות. מאוחר יותר, התברר לשושנה שהבחור לא רק יפה, אלא
גם מחצצר בחצוצרה ותפקידו השני -  לחצרץ בחצוצרה מדי בוקר,
בזמן הנפת הדגל הכחול-לבן במסדרי הבוקר, ובכל מסדר חגיגי אחר.
שושנה קיבלה את רובה הצ'כי  לידיה, אך מהר מאוד הבינה שזה לא
קל לסחוב רובה צ'כי, שכן הרובה היה ארוך וכמעט הגיע לגובהה.
שושנה לא הייתה גבוהה במיוחד, רק 1.55 מ'. למראה הרובה ושושנה
לצידו, פרצה לאה בצחוק. "עזבי, זה לא בשבילנו העסק הזה" - אמרה
לה. "איפה הכדורים?" - שאלה את הבחור יפה התואר. "אם תתנהגו
יפה, תקבלו גם כדורים" - ענה לה יוסי, בעל הבלורית. כמובן
שיוסי לא התכוון ברצינות לדבריו. השימוש היחיד בכדורים חיים
היה מיועד רק למטווחים, אך הבנות עדיין לא ידעו מה שיוסי
ידע...

כשהן סוחבות בקושי את הנשק, הגיעו הבנות אל רחבת המסדרים.
"בנות, אבקש מכן  לשבת בצורת "ח" מתחת לעצים שמשמאל." - ציוותה
רינה. "כן המפקדת". הבנות התיישבו ליד העצים והשיעור החל.
"בנות, אבקש מכן לעקוב אחריי ולפרק את כלי הנשק לחלקים, כפי
שאראה לכן, שלב אחר שלב" - הורתה לחיילות. רינה החלה לפרק את
כלי הנשק על כל מרכיביו, לקחה את הפלאנלית והחלה לנקות את חלקי
הנשק שבידיה, כשהיא מראה לחיילות כיצד עושים זאת, והן עצמן
החלו לפרק את כלי הנשק שבידיהן ולשמנם בפלאנלית. תוך כדי כך,
עברה כיתת טירונים בסמוך, כשהמ"כ מצעיד אותם לעבר הרחבה
הסמוכה. כאשר הבחין כי כמה טירונים הפנו את מבטם אל עבר קבוצת
הטירוניות, החל לצעוק: "מי כאן מסתכל על בנות? אתה אתה ואתה,
נא לרוץ עד לגבעה ובחזרה עשר פעמים ולצעוק: "אני לא מסתכל יותר
על בנות..."

בבת אחת, פשט חיוך רחב על פניה של רינה המ"כית, שמאז אמש הייתה
די קשוחה. "יש בה משהו אנושי..." - חשבה שושנה. "סוף סוף
מחייכת".

הטירוניות אף הן, לא יכלו להתאפק ולעצור את צחקוקיהן, שהלכו
וגברו בכל פעם שהבנים עברו לידן, וצעקו: "אני לא מסתכל יותר על
בנות!!!" וכך עברו שעות הבוקר הראשונות עם כלי נשק מפורקים
ובצחקוקים. "צחוק צחוק, הבטן מקרקרת לי מרוב רעב, מתי היא
מתכוונת לשחרר אותנו?" - סיננה לאה מבין שפתיה לעבר שושנה.

בינתיים, הרכיבה רינה המ"כית את כל חלקי הנשק מחדש, עד ששוב
אפשר היה לזהות את רובה הצ'כי הארוך. לאחר שהשלימה את הרכבת
הנשק, החלה לשבץ את הבנות לתורנויות, אם למחסן הבגדים,
לנשקייה, למטבח, לשק"ם ועיקר העיקרים לשמירות. השמירות התפרסו
על פני שעות היום והלילה. את שושנה הציבה מייד לתורנות מטבח עם
עוד שלוש  בנות.

התורנות במטבח לא הייתה מלבבת במיוחד. עובדי המטבח די רדו
בבנות, והטילו עליהן כל עבודה קשה, אם בניקוי הסירים הענקיים
ואם בשטיפת כלים ובשטיפת רצפות. אפשר לומר,  שהייתה זו ממש
עבודת פרך,  והחשש העיקרי היה מפני איומי עובדי המטבח להגיש
תלונות נגדן. נקודת האור היחידה בתורנות זו, הייתה יוסי, יפה
התואר, שאותו זיהתה שושנה בין הסועדים.

לאחר ארוחת הערב, משסיימו התורנים לקרצף את הסירים, כלי האוכל
והרצפות, חזרה שושנה באפיסת כוחות אל האוהל. פתאום נראה הכל
קצת מאיים וקשה. למזלה, התורנות לא נמשכה זמן רב, שכן
הטירוניות היו אמורות  להשתחרר לבתיהן למוחרת לסוף השבוע.
למרבה הצער, לא לכל חיילת היה לאן לחזור. עוד באותו הערב, ערכה
רינה רשימה של בנות, אשר אותן הפנתה ל"בית חלוצות"
בתלˉאביב. שושנה, אשר עד לפני מספר ימים היה לה כפר הנוער
הדתי "חסידים" לבית, נותרה שוב, למעשה, ללא בית לחזור אליו.
התחושה של אי יציבות, נדודים ומחסור בבית, חזרה אליה באחת,
והשרתה עליה עגמומיות בערב זה, אך התנחמה בכך שחברתה הטובה
לאה, אשר עלתה אף היא ארצה ללא משפחתה, שובצה עימה ברשימה.


למוחרת בצוהריים נראו שתיהן, לאה ושושנה, כשהן גוררות את
ה"קיטבגים" לאורך רח' קינג ג'ורג' בתלˉאביב, עד אשר הגיעו
לפתח "בית חלוצות". בשארית כוחותיהן טיפסו במעלה המדרגות ביחד
עם המטען הנלווה אל הקומה השנייה, ששם הוקצה להן חדר למשך
תקופת השירות הצבאי. מייד עם הגיען, צנחו תשושות לגמרי על
המיטות, ונרדמו במדיהן.


בסביבות השעה 16.00 אחה הצוהריים, התעוררה שושנה לשמע נקישות
בדלת. כשהיא רדומה למחצה, פתחה את הדלת והופתעה לגלות את צביקה
וחברו הטוב אליהו, עומדים בפתח. צביקה נסע כמובן לבקר את שושנה
במחנה צריפין, אך משהתברר לו כי שושנה הופנתה ל"בית חלוצות"
בתלˉאביב, לא התעצל והגיע עד לתלˉאביב. למשימה גייס
את אליהו, שדי שמח להסיעו בג'יפ הצבאי, שכן היה קצת מאוהב בסתר
ליבו בשושנה. מדי ראש שנה נהג לשלוח לה ברכת שנה טובה,
כשתצלומו מתנוסס על גבי הברכה. למען האמת, שושנה לא ממש
התייחסה לחיזוריו, שכן חיבבה  בחורים דומיננטיים ותוססים יותר.
אליהו היה בחור די שקט וביישן. היא נזכרה כרגע ביוסי היפה,
שמצא חן בעיניה מרגע שראתה אותו, וחשבה כי תשמח לחזור ביום
ראשון למחנה בצריפין, ולו רק כדי לראותו שוב.

"שלום, מה אתם עושים פה? איך ידעתם איפה למצוא אותי?" - שאלה
מופתעת.

"שלום" ענה אליהו בחיוך מבוייש.

"היינו במחנה צריפין, והפנו אותנו ל"בית חלוצות". באתי לוודא
שהכל בסדר..." - אמר צביקה.

"אין לי אפילו שתייה להציע לכם. לאה עדיין ישנה ואנו צריכות גם
להתכונן לכניסת השבת. אולי תעשו סיור באזור, ותחזרו מאוחר
יותר?"

"זה רעיון טוב. מזמן לא ביקרתי בתלˉאביב. נחזור בעוד
שעה-שעתיים. אני אביא קצת אוכל ושתייה" - אמר צביקה, ויצא עם
אליהו שוב אל הרחוב. שניהם היו רעבים וצמאים, ופנו מייד אל
דוכן הפלאפל שליד "גן מאיר" הסמוך ל"בית חלוצות". צביקה הזמין
שתי מנות פלאפל ופעמיים גזוז אדום עבורו ועבור אליהו, ושניהם
התיישבו על ספסל בגן. לאחר שהשביעו את רעבונם וצימאונם, פנו
למכולת שברחוב בכדי לקנות כמה מצרכים לשבת עבור הבנות, ואחרי
כן המשיכו לסייר קצת בסביבה, פנו לרחוב דיזנגוף, תוך כדי שהם
חוצים את כיכר צינה, שבמרכזה הייתה מוצבת המזרקה המפורסמת.
הכיכר הזכירה לצביקה מראה אירופי במקצת, וניתן היה להתרשם ששני
הבחורים הצעירים די נהנים מסיורם.

שושנה החלה הכנותיה לקראת השבת. תחילה העירה את לאה משנתה. אחר
כך אספה את בגדיה, שהיה צורך לכבסם, לקחה איתה סבון רחצה  מסוג
"נקה 7", אשר זה עתה יצא לשוק, שפורפרת שמפו ומחצית מסבון
כביסה, שאותו חצתה לשני חלקים, ופנתה למקלחת המשותפת שבקצה
המסדרון. היא קרצפה עצמה מכף רגל ועד ראש ולאחר שסיימה להתלבש,
פנתה למלאכת הכביסה. היא שפשפה  בידיה במרץ את הבגדים והמדים  
במים חמים בכיור, שטפה וסחטה אותם היטב אחד אחד, ולאחר מכן,
פנתה שוב עם הכבסים הסחוטים לחדרה, שם תלתה את בגדיה על חבל
דק, שנמשך דרך קבע מן הוו התקוע מעל משקוף החלון ועד אל הקיר
הסמוך. כעת החלה לחוש באווירת הקדושה האופיינית לכניסת השבת.
היא הציבה על השולחן הקטן בחדר את שני הפמוטים העשויים נחושת,
שקיבלה כמתנה בזמן שהותה לאחר המלחמה במחנה רוזנהיים בגרמניה,
ועכשיו חיכתה ללאה עד שתחזור מן המקלחת, בכדי להדליק ביחד את
נרות השבת. עכשיו הרגישה לבושה חגיגית במיוחד בחולצה הרוסית,
הרקומה ובחצאית השחורה הארוכה.

לאה שבה אל החדר, ולאחר שסיימה אף היא את סידוריה, הצטרפה אל
שושנה להדלקת נרות השבת. עבור לאה, שלא גדלה בבית מסורתי, טקס
הדלקת נרות השבת היה לחוויה מיוחדת. שושנה הדליקה את הנרות
ובירכה עליהם.  "בשבוע הבא נדאג לך לפמוטים, כדי שתוכלי גם את
להדליק נרות" - קבעה עובדה. שושנה חשבה להקנות ללאה קצת מהלכות
הדת, אולם, בהמשך היכרותן התהפכו היוצרות ודווקא לאה היא זו
שהקנתה לשושנה הלכות חילוניות... אבל עכשיו הוקסמה לאה מאווירת
הקדושה שהשרו הנרות הדולקים בחדר.

בינתיים, לאחר סיור די מהנה בסביבות כיכר דיזנגוף, ארוחת פלאפל
חם ושתיית גזוז אדום, שבו צבי ואליהו אל הבנות, בידיים עמוסות
כל טוב, מצרכים מן המכולת ובנוסף, שתי מנות פלאפל הגונות מדוכן
הפלאפל הסמוך לארוחת ליל השבת. לאחר שהות קלה, ולאחר שצביקה
ווידא כי הכל מתנהל כשורה אצל אחותו, ותוך כדי קריצה לעבר
שושנה, פנה צביקה לחברו אליהו: "בוא, אליהו, אנחנו צריכים
לזוז. הבנות צריכות לנוח, ואנחנו אמורים לחזור לבסיס..." אליהו
נראה מעט מאוכזב, הוא רצה להישאר עוד מעט בקרבתה של שושנה, אך
לא העז לומר זאת בקול רם, וכך נפרדו השניים לשלום מן הבנות,
והשאירו אותן לנפשן.

"סיפרתי לך על נישואיהם של הורי סבי..." - אמרה שושנה, ושתיהן
שקעו שוב בנבכי עברה של שושנה לאורם המרצד של נרות השבת, שהחלו
להתכלות,  כשהשמש שוקעת אט אט ומפנה מקומה לחשיכה ולאורותיה
המנצנצים של העיר תלˉאביב...







פ ר ק ו'



החיים בכפר, חוליביאנה גורה, פולין


למוחרת טקס החתונה, התעוררו מרים ופסח השכם בבוקר. אומנם, כפי
שדמיינו בעיני רוחם, עתיד ורוד ציפה להם, אולם הפרנסה לא הייתה
מצויה בשפע בבית משפחת פייט, אלא די צרכם ובנוסף, היה צורך
לחסוך מן המעט, בכדי שהאח הבכור יעקב יצחק, שבהיותו תלמיד
הצטיין בלימודיו, יוכל בבוא היום ללמוד בעיר הגדולה וינה.
כמובן שהיה צורך גם היום לחלוב את הפרה, לאסוף את הביצים מלול
התרנגולות שבחצר, לקטוף את הירקות מן הגינה ולהעמיס את הסחורה
על העגלה, כמו גם  לרתום את הסוס לעגלה ולנסות אף היום למכור
את מרכולתם. על כן, למרות שהיו מצווים בשבע ברכות במשך שבעה
ימים, נרתמו השניים למלאכה במלוא המרץ החל מן היום הראשון
לנישואיהם, וכך הוכנסה מרים ללא שהיות לחיק משפחת פייט. פסח
מצא לנכון לצרף אליו ואל אביו מנדל את מרים, רעייתו הטרייה,
בכדי שזו תסייע להם במכירה, ואף כדי שתרכוש עבור המשפחה את
מצרכיה שלה.

וכך, משיצאו השלושה את הבית בשעת בוקר מוקדמת, סייע פסח למרים
לעלות אל העגלה, ולאחר שזו התיישבה מאחור בינות סוגי  הסחורה,
התיישבו האב והבן במושב הקדמי, כשמנדל מרעים בקולו בקריאה לעבר
הסוס: "דיו!", וכך החלה העגלה העמוסה בכל טוב לנוע בכבדות אחר
הסוס המושך אותה, לעבר השוק שבמרכז הכפר. למען האמת, פסח חפץ
בקרבתה של רעייתו יותר ויותר, עד כמה שאפשר, והרי היה זה ירח
הדבש שלו ושל מרים. כמובן שהיה גאה בה מאוד, וחפץ להציגה בפני
כל כרעייתו. מרים הצטרפה בשמחה אל השניים, מאחר ואף ידעה כי זו
הזדמנות טובה לפגוש בשוק את אביה.

בשעת בוקר זו, המה השוק מסוחרים וקונים, יהודים ולא יהודים,
שהגיעו מן הכפרים  שבסביבה. סחורות עברו מיד ליד ומטבעות
הועברו מן הקונה אל הסוחר, וכך באו כל באי השוק על סיפוקם. האב
ובנו מצאו להם פינה ליד תלולית של עפר, הורידו את מרכולתם מן
העגלה וסידרו בצורה שובת עין, את הירקות, הביצים, הגבינות וכדי
החלב. כצפוי, עמד ממול לייבל'ה, אשר ניסה להתמקח עם גוי אחד
לגבי מחיר הנעליים  שהלה ביקש לרכוש אצלו. מרים  לא התמהמהה
ונחפזה מייד לעבר אביה, שהרי לא נפגשו מאז אמש. לפתע גברו
געגועיה אל הוריה ומשפחתה, שכן עדיין היה קשה לה להתרגל לעובדה
שאינה מתגוררת עימם עוד, אלא בביתה החדש אצל משפחת פייט. כמובן
שלייבל'ה שמח מאוד לראות את בתו, שלא שיער שכבר למוחרת החופה,
ימצא אותה ממש כאן, בשוק של הכפר. מייד עזב את ענייניו עם
הלקוח הגוי, שכבר הוציא כמה שטרות כסף מכיסו, וחיבק את בתו
חיבוק אמיץ ואוהב. בעודו מפגין גילויי חיבה כלפי בתו, אורו
לפתע עיני הגוי למראה האישה הנאה, שראשה עטוף במטפחת, כמנהג
הנשים הנשואות. כעת, היה שיער ראשה הבהיר מכוסה לגמרי, ורק
קבוצת שיער בצבצה ממצחה מבעד למטפחת, ועדיין ניכרו בפניה אותות
של יופי. "ומי היא האישה הנאה הזו?" - שאל האיש הגוי את
לייבל'ה, בעודו מוסר לו את התמורה עבור נעליו החדשות. "הייתי
ברצון לוקח אותה לביתי ונושא אותה לאישה..." לייבל'ה לא האמין
למשמע אוזניו, הרי רק אתמול השיא את בתו ליהודי כשר, והינה בא
הגוי הגמור הזה וחושק בבתו, רחמנא לייצלן. "לך, לך לך לדרכך,
בתי נשואה ואשת איש..." - אמר לגוי, שם בידיו את זוג הנעליים
החדשות, המבהיקות, ודחף אותו קלות לדרכו. וכך נאלץ הגוי בעל
כורחו להתרחק מן המקום, כשהוא עושה דרכו משם בחוסר רצון ניכר,
אך עדיין הפנה מבטו לאחור מדי פעם, תוך כדי הליכה, עד אשר נעלם
מן העין. לייבל'ה היה עכשיו חרד עד מאוד לבתו. הוא חשב כי מוטב
לה, כאישה נשואה, להישאר בביתה. בנחישות ובצעדים מהירים פנה בו
במקום עם מרים לכיוונם של מנדל ופסח, ולאחר שהחליף עימם מספר
מילים, הוחלט פה אחד כי השוק מועד לפורענויות, וכי מרים לא
תתלווה עוד אל השניים.

כבר למוחרת היום, חברה מרים אל חמותה רחל בעזרה בעבודות הבית,
אשר העסיקו את השתיים מבוקר עד ערב. וכך, בימים שלאחר מכן, תוך
כדי בישול, כביסה,  נשיאת דליי מים אל הבית וחביצת הגבינות,
החלו השתיים להתקרב זו אל זו, עד אשר נפלה המחיצה שביניהן,
ומרים חשה כי היא נטמעת לחלוטין בבית משפחת פייט, וכי הייתה
לאחת מהם.

בחודשים הבאים, נהגה רחל לבחון את מרים, את התנהגותה, את הרגלי
האכילה שלה ואת גזרתה, ולא מצרות עין חס וחלילה. היה טעם לדבר.
רחל ציפתה יותר מכל לנכד ראשון, אשר ימלא שוב את הבית בשמחה,
והרי מזה שנים מספר לא נשמע קולו של תינוק בבית משפחת פייט.
אולם, ככל שהתאמצה, לא הבחינה בשום אות וסימן לכך שכרסה של
כלתה תופחת. למען האמת, קשה היה להבחין בשינוי כלשהו אצל מרים,
אשר נהגה ללבוש שמלות רחבות. ועל כן, כל שנותר לרחל לעשות,
פשוט להמתין בינתיים בסבלנות. אולם, משחלפו כארבעה חודשים מאז
חתונתו של פסח שלה, החלה כבר לדאוג דאגה של ממש, שמא קיימת
איזו בעיה אצל בני הזוג. היא כבר שקלה לפנות לרבצען ולהתייעץ
עימה באשר ל"בעייה" וכיצד ניתן לפתרה. "אולי אף יש צורך בתפילה
מיוחדת לצורך זירוז "העניין" - הגיעה למסקנה. אין ספק, שרחל
הייתה מוטרדת עד מאוד, עד כדי כך שהייתה חושבת על כך בלילות.
אפילו מצבה של קופת החסכון, שהכספים נועדו ללימודיו של יעקב
יצחק, אשר התעתד להתחיל לימודיו בוינה בסתיו הבא, לא הטריד
אותה באותו אופן. "שנה היא זמן רב, עוד חזון למועד, ועד אז
הקופה תתמלא ממילא" - חשבה בינה לבינה.  חלומו הגדול של יעקב
יצחק היה להיות אדם בעל השפעה בעולם הזה. הוא לא חפץ לעסוק
בעבודת השדה כמו אביו ואחיו. הוא חלם ללמוד משפטים בעיר הגדולה
וינה, וקיבל תמיכה מלאה מהוריו ואחיו, אשר תלו בו תקוות
גדולות. אין ספק, שנכון לו עתיד מזהיר.

בליל שבת האחרון, ניסתה רחל לעורר את נושא הילודה במשפחה, בעוד
בני המשפחה יושבים סביב השולחן הגדול. מוקדם יותר, בזמן הדלקת
נרות השבת, כאשר הדליקה עם כלתה את הנרות, לאחר  הברכות, ביקשה
מן האל בקשה צנועה באין שומע, "להגדלת המשפחה בקרוב במהרה
בימינו", אך כיוונה לכך שבקשתה החרישית תישמע, עד כמה שחרישית
הייתה, באוזניה של מרים. אחר כך הביטה בפניה של כלתה, אך זו
נדמתה בעיניה כחירשת, משלא הנידה עפעף. לאחר מכן, לאחר הקידוש
ובזמן הסעודה, ניסתה היא שוב לרמוז כי הגיע הזמן להרחיב את
המשפחה, אולם נדמה היה לה כי איש אינו שם ליבו אליה. נראה
שמלבדה, אין הנושא מטריד במיוחד איש מבני המשפחה, אשר שוחחו
בעיקר אודות הפרנסה ומצב הגידולים בשדה הקטנטן הסמוך לביתם,
אשר חכרו מבעליו הפולני, איש גברתן, שדרש את דמי החכירה מדי
חודש בחודשו. בתחילת השבוע הבא, נשתכח העניין אף ממנה והיא
חזרה לעסוק בעבודות ביתה, ושקעה מכח ההרגל בשגרת יומה.

לאחר כשבועיים, ביום שמשי יחסית, החליטה רחל, שהייתה ידועה
כ"בלבוסטה" אמיתית, שהיום הזה מתאים לכביסת בגדי המשפחה. לאחר
שהבנים והאב עזבו את בית העץ ופנו כל אחד לעיסוקיו, החלה לאסוף
במרץ רב את בגדי בני המשפחה ומצעי הכותנה. מרים, אשר נהגה תמיד
להושיט ידה לעזרת חמותה, לא ישבה מנגד, ומייד הצטרפה אליה
באיסוף הכביסה המלוכלכת, כשהיא משליכה את הבגדים אל תוך סל
נצרים ענק, וכשזה התמלא עד קצהו, אחזו כל אחת בידית אחת של הסל
מכל צד וכך יצאו אל החצר, היכן שהיה מוצב המתקן המיוחד המיועד
לכביסה. כך עסקו בשפשוף הכביסה זמן מה, ומשסיימו פנו לתלות את
הכבסים על מתקן חבלי הכביסה שבחצר הבית. תוך כדי פטפוט עם
כלתה, שהייתה עסוקה ממש ברגע זה בתליית ציפה ענקית על החבל,
כאשר זו הושיטה ידיה מעלה, הבחינה רחל לפתע כי כלתה שמנה מעט.
בתחילה לא ייחסה לכך כל חשיבות. אולם, בשעה שמרים המשיכה
במלאכת תליית הכביסה, כשידיה מושטות מעלה ושמלתה נמשכה מעט מעל
לקרסוליה, ותוך שמתגלה טפח של רגליה הגרובות בגרביים דקות
חומות, שמה לב כי אכן, הפעם יש דברים בגו.  בפרץ של שמחה שלא
ידעה גבולות, התחילה לחבק ולנשק את כלתה ההמומה מגודל האהבה
והשמחה הללו, שכך סתם, לפתע פתאום, נתקפה בהן חמותה. "הניחי
לכביסה" - פקדה רחל על כלתה, מרים. "אנחנו הולכות מייד להתייעץ
עם המיילדת" - ציוותה בקול סמכותי ויודע דבר. היא כל כך
התרגשה, עד כי נדמה היה כאילו הלידה עומדת להתרחש בתוך השעות
הקרובות."אבל... הכביסה...." - מלמלה מרים. רחל אפילו לא
המתינה לתשובה, ובו ברגע משכה בזרועה את כלתה ומיהרה איתה אל
ביתה של המיילדת. בהגיע השתיים, נקשה רחל בנחישות על דלת הבית
ולא הרפתה, עד אשר הואילה זו לפתוח את דלת ביתה. משנכנסו
השתיים, ביקשה רחל להתייעץ עימה באשר לתאריך הלידה המשוער.
המיילדת בחנה קלות את מרים, הצמידה מעט את שמלתה על כרסה,
וקבעה נחרצות: "הלידה צפויה להתרחש בתוך כחמישה חודשים" -
בישרה לשתיים. פניה של רחל אורו. היא לא שיערה עד כמה קרוב
מועד הלידה. "אם כך, לא נותר זמן רב. יהיה עלינו להתחיל מייד
בתפירת בגדי התינוק, ונראה כי אף נזדקק לעזרתך בקרוב". אמרה
למיילדת. "כן יהי רצון, אמן ואמן. אני לרשותכן, ניתן להזעיק
אותי בכל שעה משעות היום והלילה" - השיבה לה זו, בסגרה אחר
השתיים את דלת הבית.

מכאן, ביקשה מרים לפנות אל בית אביה כדי לבשר את הבשורה הטובה
לאמה ולמשפחתה. היא חשה כי בשעה זו זקוקה היא עד מאוד לקרבתה
של אמה, וכך עשו דרכן השתיים אל בית משפחת ריבנר, שם בישרו לאם
את הבשורה הטובה, כי בעזרת השם, עתידה בתה ללדת את הנכד הראשון
לבית ריבנר.

בשבועות הבאים, שמרה רחל את צעדיה של כלתה מכל משמר. היא
הקפידה להכין לה מיני מזונות בריאים, השקתה אותה בחלב טרי מדי
בוקר, ודאגה לה מבוקר ועד ערב. כמובן שהקפידה על כך שכלתה לא
תתאמץ יתר על המידה, ואף וויתרה ברצון על כל עזרה שלה בעבודות
הבית. רק בעניין אחד התירה לה לעסוק, בתפירת בגדי התינוק. אך
לא אחת כמרים תשב בחיבוק ידיים, והרי הורגלה בעזרה בעבודות
הבית עוד מבית הוריה, ועל אף שכרסה הלכה ותפחה, השתדלה לעזור
לחמותה ככל יכולתה.

ככל שחלף הזמן, כך נעשה מזג האוויר גשום וסוער יותר, ולקראת חג
החנוכה כיסה שלג כבד את אדמת הכפר ואת גגות בתיו. מזג האוויר
החורפי גרם לנזקים לגידולי הירקות, וכך נאלצה משפחת פייט
להתפרנס ממוצרי החלב שייצרה הפרה וממכירת ביצי התרנגולות בלבד.
בימים קרים ומושלגים אלו, היה אף קשה לעמוד זמן רב בקור העז
ברחבת השוק של הכפר, והמסחר הפך למהיר. סחורה עברה במהירות מן
המוכר אל הקונה, ובשעת הצוהריים  כבר אספו הרוכלים את שארית
מרכולתם ופנו איש איש לביתו. רחל דאגה עד מאוד, שמא לא יחסכו
די ללימודיו של יעקב יצחק, ואילו מנדל, הוא היה תמיד שמח וטוב
לב. "אל לך לדאוג..." - נהג להרגיע את רעייתו. "הכל יבוא על
מקומו בשלום וב"ה, גם יעקב יצחק שלנו יגיע לגדולות. הכל בידי
שמיים..." ורחל, היא עשתה ככל שביכולתה על מנת שהדבר יתקיים.
הווה אומר - בכל ליל שבת, בעת הדלקת נרות השבת, נהגה להתפלל
בכוונה גדולה עבור פרנסה טובה, עבור בריאות תקינה של כל בני
המשפחה, והצלחתו של כל אחד ואחת מהם. מזמן שנודע לה דבר הריונה
של כלתה מרים, הוסיפה עוד בקשה צנועה לרשימת הבקשות אל
המקום:"עשה נא שהלידה ההולכת וקרבה תהא קלה, ושהרך הילוד יוולד
בריא ושלם".

חג החנוכה קרב ובא, וכבכל שנה הוציא מנדל את חנוכיית הכסף
המפוארת ממקום מחבואה בארון העץ,  והחל למרקה. הייתה זו
חנוכייה גדולה, בעלת קנים מעוטרים, כאשר במרכזה, מתחת לקנה
המשמש כשמש, עוצב מגן דוד גדול, וכל כולה של החנוכייה - כסף
אמיתי. למעשה, הייתה חנוכייה זו הרכוש היקר ביותר של משפחת
פייט, כמו גם פמוטי הכסף, אשר עברו בירושה מדור לדור, מאב לבן
ומאם לבת. בערב חנוכה הציב מנדל את החנוכייה בקרבת החלון. אין
ספק, שלהבות נרותיה המרצדים של החנוכייה חיממו במקצת את הלבבות
בימי סגריר אלו, כמו גם הלביבות המסורתיות שהוכנו בידי רחל
ומרים לארוחת החג, אשר נתנו תחושה של שובע בימים שבהם היה צורך
לחסוך ולהשתמש במצרכי המזון על פי מידה. כך הוארו בתי היהודים
אף השנה בימי החנוכה בכפר חולביאנה גורה, והמראה המשובב של
החנוכיות הדולקות, שנשקף מבעד לחלונות הבתים, שגגותיהם מכוסים
במעטה לבן של שלג, יצר תחושת אושר וחמימות בבתים פנימה, להבדיל
מן הקור העז ששרר בחוץ.

השנה הכה החורף בכל עצמתו, ונדמה היה כנצחי. מדי פעם התרחשו
סופות שלגים והקור היה כבד מנשוא. כעבור מספר שבועות,  ביום קר
וסוער במיוחד,  בלית ברירה, עשו מנדל ופסח דרכם אל השוק. היה
זה החודש השני לספירת הגויים. הבוקר שרר קור עז במיוחד.
הברומטר התלוי על הקיר הראה ספרה עגולה של 0 מעלות. מזג האוויר
היה סוער, רוחות עזות נשבו והשלג לא פסק מרדת. במצב זה,  קשה
היה להם לצאת את פתח הבית אולם, הצורך בפרנסה דחק בשניים לצאת
לעמל יומם, וכך העמיסו בכל זאת את תוצרת החלב על העגלה ויצאו
אל עבר השוק. בשוק נראו מעט אנשים, בעיקר אלו אשר המזווה בביתם
התרוקן לגמרי בימים האחרונים, והיה להם צורך מיידי לרכוש את
מצרכי המזון הבסיסיים למשך הימים הקרובים. למזלם, חלה הפוגת מה
והסופה שככה מעט. הייתה זו הזדמנות פז למכור את תוצרת החלב,
אשר נמכרה עד מהרה, מאחר ומעט האנשים אשר הגיעו לשוק  לא השתהו
במקום זמן רב, אלא רכשו את מצרכיהם והשתדלו לשוב לביתם מהר ככל
האפשר, מפאת הקור העז ומחשש כי ייקלעו לסופת שלגים נוספת. פסח
עבד במהירות, כשהוא חותך בידיים קפואות את גושי הגבינה שבסירים
הגדולים וכן, מוזג את השמנת הטרייה הבהירה, מעשה ידיהן להתפאר
של רחל ומרים, לכליהם של הקונים,  אשר הביאו עימם לצורך זה.
תפקידו של אביו, מנדל, היה לצקת במצקת את החלב אל מיכלי החלב
הקטנים, העשויים אלומיניום, של הקונים.

לקראת השעה 14:00 בצוהריים, החלה הסופה להכות שוב בכל עוזה
ושלג כבד החל לרדת על הארץ. מנדל, שהיה נותן ההחלטות, החליט
שלא לקחת סיכון וכי עליו ועל פסח לשוב מייד לביתם, למרות
שעדיין מיכל החלב הענק לא התרוקן לגמרי מתכולתו ועדיין נשארו
מעט מוצרי חלב וביצים, שאותם לא הצליחו למכור עד לשעה זו. וכך,
כששלג כבד החל לרדת על ראשיהם, ציווה מנדל על פסח: "בני, אין
מנוס, עלינו לשוב מייד הביתה". פסח, שידע כי כל זלוטי היה חשוב
לפרנסת הבית" - השיב: "ומה יהא על הסחורה?" "אל דאגה" -  השיב
לו חמו, תוך שהוא מעמיס בחופזה את שארית הסחורה על העגלה.
"אמך, רחל, תדע להכין לנו מטעמים לשבוע הקרוב... ואף מרים
זקוקה בימים אלה למזון בריא, עבורה ועבור התינוק..." וכך, לאחר
שהעמיסו את שארית הסחורה על העגלה ולאחר שמנדל ציווה על סוסו
ממרום מושבו: "דיו, דיו..", נסו השניים מן המקום כל עוד נפשם
בם.

הדרך לביתם לא הייתה ארוכה. היה זה כפר קטן, ובית משפחת פייט
שכן לא רחוק משם.  אך עד שהשניים הגיעו אל פתח הבית, כוסו
לגמרי בפתיתי שלג מכף רגל ועד ראש, כמו גם תכולת העגלה. פסח
הכניס מייד את מיכל החלב, הביצים ותוצרת החלב, הביתה, לאחר
שניער מן הכלים את פתיתי השלג שכיסו אותם, ואילו מנדל שחרר את
הסוס מרתמתו והובילו היישר אל האורווה הסמוכה לבית. אחר כך פנה
לביתו, ולפני שנכנס הביתה, חלץ את מגפיו, וניער קלות את כובעו
ואת מעילו מפתיתי השלג אשר דבקו בהם. באותה שעה  שהו כל בני
הבית בבית, וניסו להתחמם מעט בלגמם מספלי המרק החם, אשר הכינה
להם רחל. פסח עמד ליד האח וניסה לחמם את ידיו הקפואות. נראה
היה, כי לפחות בימים הקרובים, ייאלצו בני הבית להישאר בביתם.
דווקא בשעת דחק שכזו, כאשר הקור העז קיבץ את כל בני המשפחה,
חשו הם בחמימות רבה העוטפת את בית העץ שלהם.

בחוץ השתוללה עדיין סופת השלגים במלוא עוצמתה, ולא ניתן היה
בשום אופן לגשת אל בית הכנסת לתפילות מנחה וערבית. כמו כן,  לא
ניתן היה לקיים אף בביתם את התפילות, ללא מניין. הדבר ציער
מאוד את מנדל, שכן נהג לקיים מצוות באדיקות. לבסוף החליט לנסות
ולגייס מניין אצל השכנים, והרי היו חסרים רק חמישה בעלי מצווה
להשלמת המניין.  "משה נוטה, לך אצל השכן מרדכי, ושאל אם חפץ
הוא להשלים מניין לתפילה בביתנו." - ציווה על בנו השלישי.
מרדכי זה היה בעל משפחה מרובת ילדים, שלושה עשר ילדים במניין
הביאו הוא ורעייתו צילה לעולם, מהם שבעה בנים, אשר חלקם הגדול
היו בעלי מצוות, והוא עצמו - השמיני במניין. משה נוטה עשה
כמצוות אביו ותוך מספר דקות, שטף זרם של מבקרים בעלי פאות
מסולסלות, לבושי קפוטות וחבושי שטריימלים בני כל  הגילאים את
בית משפחת פייט. הללו לא התעכבו, ומייד החלו בתפילת מנחה
כשפניהם לירושלים, שכן עוד מעט קט היה צורך להתפלל אף תפילת
ערבית. בעודם מתפללים, הכינה להם רחל את המזון הדרוש לברכות,
ואחר פנתה לעיסוקיה במטבחה. ואילו מרים, אשר אירחה לה לחברה,
עסקה באותה שעה בתפירת בגד לרך הנולד, אשר היה צפוי להגיח
לאוויר העולם בכל יום. בינה לבינה הרהרה, כי לא היה זה יום
מתאים ללידה, וכי עדיף לה לסערת השלגים לחלוף. אולם, נפלאות הן
דרכי האל.

בימים אלו, ירדה החשיכה על הארץ מוקדם מן הרגיל, ובהגיע שעת
תפילת ערבית, כבר שררה בחוץ עלטה מוחלטת. לא הספיקו להתפלל
מנחה, וכבר היה צורך להתפלל תפילת ערבית. על כן, התקבצו
הנוכחים שוב כשפניהם ירושליימה, והחלו להתפלל בכוונה גדולה.
הייתה זו שעה של נחת עבור רחל, אם המשפחה, אשר ניצלה את דקות
התפילה להתבוננות בפניהם האהובות של יקיריה, בהציצה לעברם
ממטבחה. הינה עמד והתפלל שם אישה היקר, מנדל, כשלצידו מתפללים
בדבקות יתירה ארבעת בניה, וכאן לצידה ישבה כלתה, אשר עתידה
ללדת את נכדה הראשון ממש בימים הקרובים. בעודה בוחנת באהבה את
דמויותיהם של בני המשפחה, שבה להביט באהבה בדמותה של כלתה,
היושבת עימה. בעודה מביטה כך במרים, שמה ליבה לכך כי  זו אינה
שלווה, שלא כדרכה. לפתע הבחינה, כי מרים זעה באי נוחות בכיסאה,
תוך כדי עווית של כאב ולאחר כמה דקות, נרגעה מעט. מרים עצמה לא
הבינה במה מדובר וחשבה כי מדובר בכאב חולף. אולם, רחל הבינה
מייד את המצב לאשורו. הלידה לא צפויה להתרחש  בימים הקרובים,
אלא כבר בשעות הקרובות. היא המתינה בסבלנות עד לסיום תפילת
ערבית, שכן לא רצתה לעורר מהומה טרם זמנה, ודאי שלא בפני קבוצת
המתפללים. אך מייד בסיום התפילה, לאחר שעזבו האורחים את ביתם,
פנתה בדחיפות אל אישה, מנדל, ונטלה אותו עימה אל החדר הסמוך.
"נראה כי הלידה צפויה להתרחש עוד הלילה הזה..." - בישרה לו.
"נו, ומה עושים עכשיו?" - שאל מנדל... "מה עושים?" - ענתה בקול
סמכותי. "יש צורך להזעיק מייד את המיילדת, כל עוד ניתן הדבר -
ובמזג האוויר הסוער הזה, יפה שעה אחת קודם..."  "כמובן, כמובן"
- השיב מנדל ושניהם יצאו מייד את החדר.

רחל שבה אל כלתה, הקימה אותה מכיסאה והובילה אותה אל חדר
המגורים של הזוג הצעיר, שם ציוותה עליה לשבת על גבי המיטה. היא
עצמה נטלה כיסא והתיישבה מולה. "מרים, איך את מרגישה?" - חקרה
אותה. "חשתי בכאב קל בגבי" - השיבה לה כלתה - "אך נראה כי
מדובר בכאב חולף." מרים הביטה בכלתה בעיניים אוהבות, תוך שהיא
מסבירה לה: "נראה שאין מדובר בכאב חולף. נראה כי הגיעה שעתך
ללדת..." מרים הביטה בה כלא מאמינה, והרי הכאב חלף. "מרים..."
- פנתה אליה שוב רחל. "שימי בי מבטחך, והכל יבוא על מקומו
בשלום..." לא נותר לה למרים, אלא להנהן בראשה, למרות שבשלב זה,
לא נטתה להאמין לגמרי לחמותה. אולם, כעבור פחות ממחצית השעה,
שוב נתקפה בעווית של אותו  הכאב, שאחז בה לאורך גווה. הפעם
הייתה מרים תקיפה יותר, ופשוט ציוותה על כלתה לשכב מייד
במיטתה. מרים, אשר לא ידעה מה הם כללי ההתנהגות בשעה שכזו,
צייתה להוראות חמותה ועשתה כמצוותה. כעת, נראה היה, שאכן צפויה
היא להביא לעולם את ילדה הבכור.

"אני מייד חוזרת..." - אמרה רחל בהשאירה את מרים המבוהלת
בחדרה. היא יצאה מן החדר אל בני המשפחה, אשר החלו להבין את
גודל המעמד . "פסח, צא מייד אל בית המיילדת וזמן אותה לכאן!!!"
- ציוותה על בנה. "יעקב יצחק, יש להביא דלי מים ולהרתיח
מים..." - הורתה לבנה.

פסח לא המתין דקה אחת נוספת. הוא לבש בחופזה את מעילו, עטף
היטב את צעיף הצמר מסביב לראשו, נעל את מגפיו ופנה לצאת אל
מחוץ לבית. הוא נאבק קלות בדלת הבית, אשר בתוך דקות ספורות
נערם שוב לא מעט שלג מעברה השני. לאחר מאמץ, משהצליח לפתוח את
דלת הבית, נהדף קלות לאחור. את פניו קיבלה רוח עזה מלווה
בפתיתי שלג כבד, אשר חדרו פנימה מבעד לדלת אל תוך הבית. פסח
פנה מייד אל האורווה, הוביל את סוסו החוצה ורתם אותו לעגלה.
אולם, משאך החל לטפס אל מושב העגלון, נעמד הסוס על שתי רגליו
האחוריות, כשהוא משמיע קול צניפה רמה, ותוך כדי כך הוטח פסח
בחבטה אדירה היישר על האדמה המושלגת. כשהוא נאנק מכאב, קם  על
רגליו, למרות הכאב העז. "עליי להביא לכאן את המיילדת ויהי
מה... אצטרך ללכת אליה בעצמי..." - החליט. הוא שחרר את הסוס
מרתמתו ותוך כדי צליעה, החזירו אל האורווה. אחר יצא שוב אל
הסופה
המושלגת שבחוץ.

בחוץ כבר שררה חשיכה מוחלטת. בשלב זה, חש פסח כי הקור העז כמו
עומד להקפיאו על מקומו, וכי הוא עלול להפוך לנציב קרח. הרוח
נשבה על פניו בעוצמה רבה, ופתיתי השלג איימו לכסותו. כששיניו
נוקשות זו בזו מקור וגופו רועד, החל לצעוד תוך צליעה כנגד
הרוח, לכיוון ביתה של המיילדת, בקצהו השני של הכפר. המרחק לשם
לא היה רב, אך הדרך הייתה קשה עקב תנאי מזג האוויר, והיה עליו
למהר. הוא ניסה להאיץ את הליכתו, אך הייתה זו מלחמה של ממש
כנגד סופת השלג. לבסוף, לאחר כמחצית השעה של הליכה בחשיכה,
הבחין במרחק של מטרים ספורים בביתה של המיילדת. מבעד לחלונות
הבית לא נראה אורה של עששית. הבית היה חשוך לגמרי. לפתע, נשמע
קול חבטה אדירה. למזלו, הוא זז לאחור כשנייה לפני שעץ הברוש
הענק, שניצב לצד הדרך, כרע תחת הסופה העזה וקרס בקול חבטה
אדירה, על הארץ, ממש לפניו, תוך שהגזע חוסם את הדרך לרוחבה.
בנס לא נפגע. פסח לא השתהה, הוא דילג על גזע העץ שעמד בדרכו,
ובכוחותיו האחרונים הגיע אל פתח דלת ביתה של המיילדת. עכשיו
התפלל לנס, וייחל לכך שהגברת תימצא בביתה. ביד קפואה ונוקשה,
נקש בחוזקה על דלת הבית פעם אחת, אך לא זכה לכל מענה. פסח כמעט
נואש, אך לא הרפה ונקש שוב ושוב על הדלת, עד ששמע את קול צעדיה
הכבדים של המיילדת אשר, למרבה המזל, שהתה בבית באותה השעה, אלא
שהייתה שקועה בשינה בערב סגרירי שכזה.

נדמה היה לו לפסח, כי עבר נצח מאז יצא לדרכו לכאן. משנפתחה
הדלת, פנה פסח אל המיילדת בהתרגשות: "מהרי, מהרי, מרים כורעת
ללדת". אולם, נראה היה כי המיילדת לא מתרגשת לשמע הידיעה
המרעישה. היא כבר הייתה רגילה ומנוסה בכגון אלה ולא היה זה
היילוד הראשון, אשר עזרה   להביא לאוויר העולם. בפנים חתומות
לבשה את מעילה הכבד, את כובע הצמר שלה, וכאילו הקור העז והסופה
המשתוללת בחוץ לא הטרידו אותה כלל, יצאה החוצה עם פסח לעבר
האורווה שבחצר ביתה, רתמה את סוסתה לעגלתה, ולאחר שטיפסו
והתיישבו השניים במושב העגלון, החלה הסוסה לצעוד בצייתנות
לכיוון צידו השני של הכפר.

באותה השעה, בבית משפחת פייט, הלכו ותכפו הצירים שאחזו במרים,
ומדי פעם פילחו את חלל הבית זעקותיה, אשר זיעזעו את בני הבית
חסרי האונים, אשר לא יכלו להועיל במאומה. רחל שהתה כל העת
בחדרה של מרים וניסתה להרגיעה בעזרת מטלית לחה, אותה העבירה
מדי פעם על מצחה של היולדת, אשר למרות הקור העז, ניכרו אגלי
זיעה על מצחה. בני הבית ציפו בקוצר רוח לשובם של פסח והמיילדת,
אך משום מה, אלו בוששו לבוא. רחל, המנוסה בעניין לידות שחוותה
על בשרה, כבר התכוננה ליילד את כלתה בעצמה, במקרה
חירום, אך לפתע שמעה קול פרסות סוס העושה דרכו מחוץ לבית, עד
שפסק מלכת. היא פנתה מייד אל החלון, בהסיטה את וילון התחרה
ומשהבחינה בסוסה עם עגלתה הנעצרים מול הבית, פלטה אנחת רווחה.
היא עוד הספיקה לראות את פסח והמיילדת יורדים ממרום מושבם למטה
ועושים דרכם אל הבית פנימה, כאשר מרים פרצה שוב בזעקת כאב
נוראית, אשר הרעידה את קירות הבית. הפעם המיילדת לא התמהמהה
עוד. מייד נכנסה עם רחל אל חדרה של היולדת. המים החמים כבר
הוכנו. היא נטלה רטיות חמות, וניסתה להקל על כאביה של היולדת
בעזרת הרטיות בהניחה אותן על גופה. לאחר כמה דקות, הבחינה כי
הלידה עצמה החלה. היא ניסתה למשוך מעט את ראש התינוק אל מחוץ
לגוף האם הדואב. "לחצי, לחצי, נשימה עמוקה, לחצי..." - ציוותה
על היולדת. מרים עשתה מאמץ נוסף להוציא את היילוד מקרבה.
המיילדת משכה עוד מעט את הגוף הזעיר החוצה, אחזה בזהירות בכתפו
האחת, אחר בכתפו השנייה, כאשר מרים זעקה עוד זעקה אחת אחרונה
ובבת אחת, חשה כי היילוד נמשך מקרבה החוצה, אל אוויר העולם.
מייד נטלה המיילדת את הרך הנולד, הפכה אותו כשפניו כלפי מטה,
טפחה קלות על עכוזו ולא הרפתה, עד אשר נשמע בכיו הזעיר בחלל
החדר.

"מזל טוב וסימן טוב, יש לך בן זכר" - הודיעה ברשמיות ליולדת.
אחר נטלה את המספריים החדות, וביד מיומנת הפרידה את החבל המקשר
בין העולם הדומם לבין העולם הזה. לאחר שעטפה את הגוף הזעיר,
הניחה את התינוק על בטן אימו המאושרת. אחר כך השלימה את כל
תהליכי הלידה, שטפה ידיה במים חמים ויצאה אל מחוץ לחדר כדי
לבשר לאב המאושר: "בשעה טובה, נולד לך בן זכר. אתה מורשה
להיכנס לחדר היולדת." פסח נכנס בחיל ורעדה אל החדר, שם הבחין
בתינוקו המונח על בטן אימו, ולא היה קץ לאושרו. הוא ניגש אל
השניים, ותוך כדי שדמעת אושר זולגת על לחיו, נשק את רעייתו
מרים על מצחה וליטף מעט את ראשו של תינוקו, תוך כדי שאימו רחל
חומקת מן החדר, בהותירה את המשפחה השלמה לרגעי אושרה.

למוחרת, בבוקרו של יום, שככה סערת השלגים ושלווה גדולה ירדה על
העולם. רק מעטה השלג הצחור, אשר כיסה עכשיו את בתי הכפר והאדמה
כולה, העיד כאלף עדים על אשר התרחש כאן אמש.  

כעבור 8 ימים, התכנסו בני משפחת האם ובני משפחת האב בבית הכנסת
שבכפר, שם  נערך טקס ברית המילה לרך הנולד בהשתתפות קהל רב,
ושמו, אשר ניתן לו ביום כריתת
הברית, חיים דוד, בן פסח ומרים פייט.



פ ר ק    ז'



מן הכפר אל הכרך הגדול (1871)


אין ספק, כי התינוק הרך חיים דוד, הביא עימו שמחה רבה ואושר
גדול לבית משפחת פייט. כנכד ראשון, קיבל התינוק תשומת לב יתירה
מן הסובבים אותו. לעולם לא נשאר בעריסתו מבלי שמי מבני המשפחה,
הסבים או הדודים, יעבור ליד העריסה וינסה לשעשע את התינוק הרך.
לסבתו רחל, היסב הנכד הזה אושר רב והיא לא פסקה מלטרוח סביבו.
למשמע קול בכיו הזעיר, הייתה קופצת מייד כנשוכת נחש לברר מה
שלום האינגל'ה, ומייד נוטלת אותו  בזרועותיה, מרגיעה אותו
ומספקת לו את כל מחסורו. הדבר  הקל מאוד על כלתה מרים, אשר ככל
האימהות הצעירות שזה עתה ילדו את ילדן הראשון, הייתה זקוקה
להדרכה ולעזרה בגידולו הראשוני. הסב מנדל, רק ציפה לבוא האביב,
שאז אפשר יהיה להוציאו אל מחוץ לבית ולהביאו לתפילות בית הכנסת
למען יציג את נכדו היקר קבל עם ועדה. כל כך היה גאה בו. נדמה
היה לו, למנדל, כי הזמן עד לבוא האביב יימשך לנצח נצחים. בכל
בוקר, עם יציאתו לעבודתו, נהג להביט כלפי השמיים ולבדוק בתקווה
שמא השמש תפציע היום מבין מצבור העננים הצפוף, המזיל גשמים
ושלג ללא הרף, ותסמן את בוא האביב המיוחל. אולם, משאך הביט
מעלה, החלו אלה להמטיר גשם זלעפות ופתיתי שלג על ראשו. היה זה
החודש הרביעי לספירת הגויים, אך היה זה חודש חורפי לחלוטין ולא
היה סימן וזכר לבוא האביב.  במזג האוויר הזה, משלא יכולה הייתה
מרים להוציא את התינוק אל מחוץ לבית, נהגו בני משפחת ריבנר,
שהיו גאים לא פחות בנכדם ואחיינם הבכור, לבקרם בבית מחותניהם,
וכך הפך בית משפחת פייט הומה ממבקרים ואורחים, אשר לא פסקו
מלבוא ולצאת את פתח ביתם, עד שהשמחה שרתה בו החל מהנץ החמה ועד
לשקיעתה.

את ליל הסדר של פסח חגגו השנה בני המשפחה ומחותניהם יחדיו
בחודש הרביעי לספירת הגויים ועדיין, בליל הסדר של השנה, שרר
מזג אוויר קר וגשום עד מאוד. האביב איחר לבוא. מזג האוויר
הסגרירי עורר אצל יושבי השולחן הגדול מעין אווירת געגועים אל
מקום אחר, מקום רחוק, חמים ושמשי. בתוככי ליבם ידעו בני
המשפחה, כי למרות שנולדו כאן בארץ ניכר, גדלו וגידלו משפחה
לתפארת העם היהודי, משהו כאן בליל הסדר הזה חסר, משהו לא מושלם
וכאילו הם משולים לנטע זר במקום. תחושה זו התחדדה עוד יותר
משסיים ראש המשפחה מנדל את קריאת ההגדה תוך אנחה גדולה,
במילים: "לשנה הבאה - בירושלים הבנויה", תוך שהוא מוסיף:
"הייתי חפץ להיות שם כעת, בארץ ישרואל, והרי שם זורחת השמש בכל
ימות השנה, אביב, קיץ, סתיו וחורף". האיש נאנח שוב ושלח מבט
אוהב אל עבר עריסתו של נכדו, אשר שכן שם אחר כבוד. לכל הפחות,
התינוק היסב לו אושר רב. אולם, ככל שהתינוק היסב לו אושר, כך
ידע כי עם בוא הקיץ ייאלץ להיפרד מאחד מבניו לתקופה בלתי
ידועה. הוא הפנה את מבטו מעריסת התינוק לעבר בנו האהוב יעקב
יצחק, אשר נועד לגדולות, וכל עתידו היה לפניו ומשבחן את פניו,
נעטף לפתע בתוגת מה.  התחושה כי בקרוב יעזוב בנו את הבית,
העיבה מעט על אושרו, והרי הוא ורעייתו רחל לא הורגלו לעולם
בפרידות מעין אלו.

כך התערבו להן תחושות האושר והתוגה זו בזו בליל הסדר של השנה.
בנוסף, החל מנדל להרהר בינו לבינו במעבר אל מקום אחר, עיירה
גדולה יותר, ששם תהא הפרנסה מצויה בשפע, שכך יוכל לכלכל את
משפחתו ברווחה ואף לממן את לימודיו של בנו היקר בוינה ולשלוח
לו מדי פעם כמה שטרות כסף למחייתו. "הגיע זמן של שינויים" -
חשב. "אחרי החג אתייעץ עם רוחל בעניין..." - החליט החלטה
אחרונה וסופית לערב זה, ופנה להשתעשע עם נכדו. הוא נטל בזהירות
את התינוק הרך מעריסתו, אימץ אותו אל חזהו ונשקו על פלומת
השיער הרכה אשר עיטרה את ראשו. אחר כך מסרו לידי אימו מרים,
שכעת אחזה בו בטבעיות ובבטחה כלמודת ניסיון רב, כאילו היה שם
מאז ומעולם. אחר כך, במחווה של רצון טוב, העבירה את הרך לידיה
של אמה חוהל'ה, אשר נטלה את נכדה הבכור מידיה בזהירות רבה,
כשארשת של אהבה נסוכה על פניה. כך עבר התינוק במשך הערב מספר
ידיים, עד אשר החליט פסח אביו, כי היה זה די והותר לתינוק הרך,
ובמבטו רמז לרעייתו להשיבו אל עריסתו. "זה הקטן, גדול יהיה..."
פלט לייבל'ה, סבו, באנחת אושר, וכך הוחזר לבסוף התינוק אחר
כבוד למקומו הטבעי בעריסתו, כשמנדל מכריז: "חסל סדר פסח
כהלכתו."

כדרכו של עולם, הגיע לבסוף גם הקיץ למחוז הכפר חוליביאנה גורה.
בעת הזאת, אפשר היה לו למנדל להביא את נכדו, שבימים אלו מלאו
לו 4 חודשים תמימים, בפעם הראשונה בחייו לתפילת יום השבת בבית
כנסת, למען יציגו קבל עם ועדה ואף יזכה הרך לקבל את ברכת הרב.
ואכן, בשבת אחת, השכם בבוקר, עשו בני המשפחה דרכם אל בית
הכנסת.  משנכנסו בשעריו, עלו הנשים לעזרת הנשים, ואת התינוק
חיים דוד השאירו בידי אביו וסבו. במשך התפילה, מדי פעם, ניגש
מי מקהל המתפללים להציץ על פני התינוק ולברך את הסבים והאב
הגאים. באותה השבת, אף ניתן להם  הכבוד לעלות לתורה, אשר
בסיומה, לאחר החזרת ספרי התורה אל ארון העץ המהודר, המכוסה
פרוכת רקומה, פנה הרב לברך את התינוק הוורדרד אשר אחז פסח
בזרועותיו, ובהניחו ידו על ראש התינוק, ברכו: "ברוך אתה ה',
אלוקינו מלך העולם, הטוב והמיטיב....". לאחר שבורך התינוק קבל
עם ועדה,  ניתן היה לומר בפה מלא, כי התינוק חיים דוד פייט
נמנה כעת עם קהילת היהודים אשר בכפר חוליביאנה גורה.

מכאן ואילך, חזרו החיים בבית משפחת פייט למסלולם הרגיל, שסבב
בעיקר סביב העבודה היומיומית של ייצור תוצרת חלב, גידול ירקות
ושיווקם בשוק המקומי. אומנם, מנדל התייעץ עם זוגתו רחל באשר
למעבר לעיירה הגדולה רודניק נד סאנם, אשר בקרבת נהר הסאן,
אולם, לעת עתה, סירבה רחל לעזוב את הכפר הקטן, שכאן הייתה
בטוחה יותר באשר למקור פרנסת המשפחה, וחשבה כי עדיף לה למשפחה
להתבסס על הקיים ולא לקחת סיכון במקום אשר העתיד בו לא ברור.
על הפרידה הצפויה להם מן הבן יעקב יצחק בסיומו של הקיץ, לא
שוחחו כלל וכאילו דחו את הקץ. אולם, ככל שדחו את הדבר, כך
התקרב מועד הפרידה עוד ועוד, עד אשר הגיע ערב הפרידה ממש.
בשבועיים האחרונים לשהייתו של יעקב יצחק בבית הוריו, עשתה רחל
מאמצים רבים לארגן את חפציו. כמו כן, הלכה אצל החייט להזמין לו
חליפה טובה אחת. "הבן שלי, יעקב יצחק, יוצא אל העולם הגדול" -
הודיעה לחייט ברוב חשיבות. "שם, בעיר הגדולה וינה, הוא יצטרך
לחליפה טובה אחת לפחות, לשתיים-שלוש כותנות ושני זוגות של
מכנסיים טובות." בידיים רועדות פתחה את צרור הבד שבו הצפינה את
כל חסכונות המשפחה, ושילמה לחייט מראש את שכרו. אצל מחותנה
לייבל'ה הזמינה עוד לפני כחודש שני זוגות נעליים טובות עבור
הבחור, בצבעי חום ושחור, וזה אף עשה לה הנחה עקב הקרבה
המשפחתית שבין שתי המשפחות.

רחל השתדלה להעסיק עצמה, ובכך הדחיקה מעט את עצב הפרידה. בערב
הפרידה, השלימה את אריזת שתי המזוודות הגדולות עבור יעקב יצחק
ומשנותרה בחוסר מעש, הכתה בה העצבות במלוא העוצמה. עכשיו הכירה
בכך, כי ייתכן ויחלוף זמן רב עד אשר תזכה לראות שוב את פניו של
בנה האהוב. הינה, יוצא הבן לדרך חדשה. אומנם, הייתה גאה בו
מאוד. מיחד, בנה שלה עומד להגשים חלום גדול ולהפוך לסטודנט
למשפטים, שאין הדבר נפוץ בקרב בני הקהילה שבכפר, אך מאידך, הבן
שלה, בשר מבשרה, עומד להינתק מבית אביו ואימו. במשך כל אותו
הלילה לא פסקה רחל מלהזיל דמעות של עצב, כשמנדל מנסה לנחמה.
יעקב יצחק עצמו השתדל לבלות את הזמן שנותר בחברת אחיו. הוא ידע
כי יתגעגע עד מאוד אל התינוק, חיים דוד, אשר נקשר אליו ואהבו
אהבת נפש. באותו הערב שהה בחברתו, ניסה לשעשעו עד אשר נרדם
התינוק בעריסתו.

השכם בבוקר, ביום רביעי בשבוע, בהנץ החמה, עזרו לו אחיו לשאת
את שתי מזוודותיו הגדולות ולהעמיסן על העגלה, אשר עמדה מחוץ
לבית רתומה לסוס. וכך, כשהוא לבוש בחליפתו החדשה, הגיעה שעתו
של יעקב יצחק לצאת אל העולם הגדול. בני המשפחה, אשר נאספו ליד
העגלה והסוס, התקשו להיפרד מיעקב יצחק. הם חיבקוהו ונישקוהו
שוב ושוב, כשהם מסרבים להיפרד ממנו. לבסוף, לאחר שמנדל דחק בו
ממרומי מושב העגלון לעלות מעלה, כי הינה עומד הוא לאחר את
הרכבת, ניתק מהם במאמץ רב, וטיפס אף הוא מעלה. "דיו..." - קרא
מנדל בקולו הרועם לעבר הסוס, ואחר ניתקה העגלה ממקומה, כאשר
הסוס מושכה אל עבר העתיד.

"כרטיסים בבקשה, כרטיסים..." - נשמע קולו הרועם של הכרטיס
הלבוש במדיו האפורים, כשלראשו חובש הוא כובע מצחייה שחור, ותיק
העור החום שלו כרוך סביב צווארו ומשתפל  אל מותנו הימנית. קולו
הרועם של זה, העיר בבת אחת את יעקב יצחק, שהיה שקוע בסרעפיו.
יעקב יצחק חש דכדוך מה וככל שקול שקשוק גלגלי הרכבת הלך
והתמשך, חש כי המועקה בקרבו הולכת וגוברת עם כל כברת דרך נוספת
שהרחיקה אותו מביתו ומשפחתו. הכרטיסן, שעשה דרכו מקרון אחד
למשנהו, נראה לו חמור סבר ביותר, כאילו היה לכל הפחות, קצין רם
מעלה בצבא. אולם, כל תפקידו היה אך ורק לבדוק את כרטיסי  נוסעי
הרכבת, ולנקבם. ניכר עליו, על יעקב יצחק, כי היה מעט מבוהל.
הוא לא היה רגיל בנסיעות ארוכות, והרי מעולם לא עזב את תחום
הכפר הקטן. מייד החל לפשפש בכיסי מכנסיו החדשים בקדחתנות, עד
שהעלה משם לבסוף את כרטיס הרכבת שרכש עבורו בתחנת הרכבת, מנדל
אביו. עדיין נותרו לו כשלוש שעות נסיעה, עד אשר יגיע אל העיר
הגדולה, וינה. לאחר שמסר את כרטיסו לכרטיסן וזה השיבו לידיו
מנוקב, שקע יעקב יצחק שוב בסרעפיו. הוא ניסה לתכנן כיצד יתנהג
ולאן יפנה ברדתו בתחנת היעד, וינה. העתיד נראה לו עכשיו מאיים
מתמיד. כעת היה הוא לעצמו בעולם ונתקף בתחושת בדידות תהומית.
לבסוף השעין את ראשו על אדן חלון הרכבת ונרדם. בשנתו חלם על
אימו ואביו. דמותה של רחל הופיעה ונעלמה לסירוגין, ואילו אביו
כאילו ניסה לשוחח עימו, אך לא הצליח בכך.  כעבור כשלוש שעות
נוספות, התעורר למשמע קולו של מאן דהוא, אשר הכריז: "תחנה
סופית - וינה. כל הנוסעים מתבקשים לרדת מן הרכבת".

ברוב לאות ובחוסר רצון מוחלט, הוריד פסח את מזוודותיו ממקום
אחסונן בתא שמעליו והתכונן לרדת אל הלא נודע. משעצרה לבסוף
הרכבת את נסיעתה, החל לנוע עם שאר הנוסעים שזרמו בזרם בלתי
פוסק אל פתח היציאה. לבסוף, ירד מקרון הרכבת והניח את
מזוודותיו על הארץ. כעת היה אובד עצות. לאן עליו לפנות? אביו
מנדל צייד אותו בפתק שבו רשם בכתב ידו את כתובתו של קרוב משפחה
רחוק בשם יוחנן, אשר הקצה לו חדר בבית מגורים שבבעלותו ברובע
היהודי, ושם אמור הוא להתגורר בזמן לימודיו. תחנת הרכבת של
וינה המתה מאנשים. כך עמד שם מספר דקות, עד שלבסוף אזר אומץ
ועצר זוג, גבר ואישה מהודרים, אשר חלפו על פניו. "יסלח לי
אדוני..." פנה אל האיש בעל המגבעת, "כיצד אני מגיע אל תחנת
הרכבת החשמלית?" - שאל בנימוס. ועוד לפני שהלה הספיק להשיב,
הנחתה האישה, העטופה במעילה השחור בעל צווארון הפרווה, את יעקב
יצחק והורתה לו את הדרך. "אני מודה לכבודם..." הודה להם, ואחר
נטל את מזוודותיו ופנה אל הרכבת החשמלית. הייתה זו שעת ערב
מאוחרת, אך אפילו בשעה זו המה הרחוב מאנשים. יעקב יצחק נפעם מן
המראות שנקרו בדרכו. באחת נגלו לעיניו מראות העיר. לאורך הרחוב
ניצבו בניינים עתיקים, מפוארים ומעוצבים בשיש ובמיני אבנים
משובחות, כשבחזיתם מרפסות קטנות מעוצבות, אשר ניכר כי תוכננו
כיד הדמיון הטובה על הארכיטקטים של אותם ימים. היה זה עולם אחר
לגמרי ממה שהכיר עד כה. עולם מופלא. הוא לא הספיק לחזות במראות
הרחוב ההומה, וכבר הגיעה הרכבת החשמלית. לפתע חש כי המזוודות
הכבידו עליו. עכשיו נתקף  בלאות נפשית וברעב וכל שרצה היה,
להגיע אל ביתו של קרוב המשפחה, יוחנן. כשהוא אוחז שוב בשתי
מזוודותיו, עלה אל הרכבת החשמלית הדחוסה באנשים. הינה, בעוד
מספר דקות, יגיע למעונו החדש. שוב הציץ בפתק שבידו, שם רשם
אביו מנדל באותיות של קידוש לבנה : "JUDENPLATZ". הייתה זו
הכיכר המרכזית של הרובע היהודי, אשר בקרבת מקום, ובאחת הסמטאות
ניצב בית המגורים של יוחנן.

יעקב יצחק חש מעט נבוך. הוא לא ידע באיזו תחנה עליו לרדת מן
הרכבת החשמלית. ברכבת עצמה הבחין בלא מעט יהודים, אשר זיהה על
פי לבושם המסורתי. הוא הניח, כי רובם ככולם ירדו בתחנה הסמוכה
לרובע היהודי. כך סימן לעצמו לעקוב אחר נוסע אחד, בחור צעיר
יהודי חובש כיפה, אשר עקב אחריו בעיניו, עד אשר הבחין כי הבחור
הצעיר מתקרב אל פתח היציאה. יעקב יצחק עצמו לבוש היה בחליפתו
וחבוש מגבעת, ועל פי  מזוודותיו הגדולות המונחות לרגליו, ניכר
היה בו כי הגיע מרחוק. הבחור הצעיר, אף הוא שם ליבו לכך. הוא
הבחין מייד במבטיו האבודים ואובדי העצות של הבחור הזר. בעודו
מתקרב אל פתח היציאה, החליט לפנות אליו ולנסות ולעזור לו. "לאן
פניו מועדות?" פנה אל יעקב יצחק. פניו של יעקב יצחק אורו בבת
אחת. בשמחה גלויה הראה לו, לבחור הצעיר, את הפתק הרשום בכתב
ידו של אביו. "או, לכיכרJUDENPLATZ", לבית המגורים של יוחנן" -
אמר הצעיר, כיודע דבר ."אין מי שאינו מכיר את בית המגורים של
יוחנן. אני מתגורר בסמוך לשם. בוא איתי. שמי יוס'ל, אני אלווה
אותך עד למקום." - הוסיף.  "רוב תודות, אני יעקב יצחק." - השיב
יעקב יצחק, בהרימו את שתי מזוודותיו, ומשעצרה הרכבת החשמלית,
ירדו ממנה השניים והחלו לצעוד לכיוון כיכר הרובע היהודי, תוך
כדי שיוס'ל מנסה לברר מהי מטרת בואו של הבחור הזר לכאן. בהגיעם
אל הכיכר המרכזית, הציגה יוס'ל בפני הזר: "זוהי כיכר
Judenplatz". יעקב יצחק הביט סביבו משתאה, בשעה שיוס'ל הובילו
לאחת הסמטאות הסמוכה לכיכר. אחר צעדו עוד מספר מטרים בסמטה
האפילה, אשר הוארה אך במעט באור עששיות עמום, שבקע מבעד
לחלונות הבתים, עד אשר נעצרו ליד בית מגורים בעל 3 קומות. "זהו
בית הדירות של יוחנן". יעקב יצחק פלט אנחת רווחה. הינה, הגיע
מסעו לקיצו. הוא הניח לרגע את מזוודותיו ארצה, הודה שוב ושוב
ליוס'ל, עד אשר נפרד ממנו לבסוף לשלום.

יעקב יצחק עמד שם עתה מול בית המגורים המוקף בגדר של ברזל,
כשהוא מביט באור העששיות העגמומי הבוקע מחלונותיו. לבסוף, נטל
את מזוודותיו, חצה את שער הכניסה לבית וצעד אל עבר דלת הכניסה.
לאחר שנקש בחוזקה על דלת הכניסה, נפתחה זו על ידי  אדם מבוגר,
כפוף מעט, האוחז בידו האחת עששית ובשנייה צרור מפתחות. על פי
מראהו, נראה כי גילו נושק לגיל ה-70. יעקב יצחק הציג עצמו מייד
בפני האיש. "אני בנו של מנדל פייט מהכפר חולביאנה גורה. יש לי
מכתב עבורו מאת אבי". "בוא, היכנס, ציפינו לבואו" - השיב
יוחנן. "בוא איתי, אראה לך את חדרך." אחר החל לטפס אט אט
במדרגות הבית, כשיעקב יצחק מתחקה אחר צעדיו. בהגיעם אל הקומה
האחרונה, שלף מצרור המפתחות שבידו מפתח ופתח את דלת החדר
לרווחה, ומייד ניגש להדליק את העששית. לאחר שעשה כן, נגלה
לעיניו של יעקב יצחק חדר לא גדול, שבו ארון קטן ומיטה. באמצע
החדר ניצבו שולחן קטן שעליו מונחת העששית, ושני כיסאות מצידיו.
יוחנן החל מייד להסביר את הנהלים הנהוגים בבית. "יש לשלם שכר
דירה מראש בכל ראש חודש" הסביר לדייר החדש. "לשם רחצה וטהרה,
תוכל להשתמש בשירותי המקווה שליד בית הכנסת, ואילו רעייתי
שתחיה, ביילה, מבשלת בכל יום ארוחה חמה ותמורת כמה מעות
נוספות, תוכל ליהנות אף ממאכליה, והכל כושר, כמובן. הנח את
המזוודות ובוא איתי, אראה לך את המטבח." יעקב יצחק פתח מייד
מזוודה אחת, שם היה מונח מכתבו של אביו מנדל, ומסרו לאיש.
במכתבו אל האיש, הנחה אותו הנחיות מדוייקות כיצד לנהוג בבנו.

"מפקיד אני בידיך את בני היקר לי מכל" - רשם מנדל. אנא, דאג
לכל מחסורו. "ובאשר לכסף, אל יהא מודאג... אני אדאג, בעזרת
השם, לשלוח את כל הדרוש בעבורו..."

לאחר מכן, ירדו אל המטבח של ביילה, אשר בקומת הקרקע. "זה יעקב
יצחק, הבן של מנדל פייט, והוא הדייר החדש שלנו." - הציגו יוחנן
בפני ביילה. ביילה, בעלת הלחיים הסמוקות, העגלגלה ונמוכת
הקומה, הביטה בשניים ורק הנהנה בראשה לאות שלום. אחר פנתה מייד
למלאכה. לפניה ראתה צעיר מורעב עד מאוד. מייד הגישה לשולחן
צלחת מרק. "שב!!" - ציוותה עליו. יעקב יצחק התיישב מייד אל
השולחן והחל לגמוע מן המרק ברעבתנות. אחר כך הגישה לו מנת
טשולענט נכבדה, שאף אותה סיים במהירות, לאחר שמן הבוקר לא בא
אוכל אל פיו. לאחר  ששבע, ביקש לעלות לחדרו. הוא שילם עבור
ארוחתו, נפרד מן השניים וחזר אל החדר שהוקצה לו. מייד פשט את
חליפתו הטובה, הניחה אחר כבוד על מסעד הכיסא ונפל שדוד על
מיטתו, כשהוא שוקע בשינה עמוקה.  

למוחרת בבוקר הקיץ יעקב יצחק בשעה מוקדמת, כהרגלו, הניח תפילין
ורק אחר כך התפנה להציץ מבעד לחלון חדרו החוצה. הציץ ימינה,
הציץ שמאלה, ושוב השתאה לנוכח הבניינים המהודרים שניצבו ממול
לאורך הרחוב. הוא לא השתהה זמן רב. "היום ארוך והמלאכה
מרובה..." - האיץ בעצמו. הבוקר היה עליו להתייצב באטליז של
זליג הקצב, אשר לאחר חליפת מכתבים עם מנדל אביו, שהפעיל קשריו
עם קרובי משפחתו של הקצב, הבטיח לו זה כי יעסיק את בנו בשעות
אחר הצוהריים לאחר שעות הלימודים. יעקב יצחק ירד מחדרו אל
מטבחה של ביילה, אך למען האמת, לא ציפה לפגוש שם איש בשעת בוקר
כה מוקדמת. אולם, למרבה ההפתעה, ניצבה שם ביילה כאילו הייתה שם
מאז הלילה הקודם, ועמלה על הכנת ארוחת הבוקר."צפרא טבא לך" -
קיבלה את פניו במאור פנים. הייתה לה תחושה לביילה, כי ממש כאן,
בבית זה, עומד לצמוח עילוי. מייד עם הגיעו של יעקב יצחק אמש,
ידעה לזהות כי מדובר בבחור נבון, ותחושותיה של ביילה לעולם לא
הכזיבוה. "בוא, טעם ממרקחת תות השדה שהכנתי." היא שלפה צנצנת
זכוכית ענקית מלאה בריבה אדומה, ולאחר שפרסה לפרוסות לחם טרי
שהספיקה לאפות השכם בבוקר, מרחה עליהן כמות נדיבה של חמאה ומעל
הוסיפה ומרחה בנדיבות מן הריבה, מעשה ידיה להתפאר. אחר כך
הציבה קנקן תה חם על השולחן. יעקב יצחק החל לחוש כאן בנוח.
אומנם התגעגע אל אימו, אך נראה היה שהחיבור עם ביילה מיידי,
וכך מצא לו תחליף אם, אף שהיה זמני. הוא הודה לביילה לאחר
שסיים ארוחתו, תוך שהוא מלקק אצבעותיו מן הריבה שדבקה בהן, נתן
בידה כמה מעות, ולאחר שהסבירה לו כיצד להגיע לאטליז של זליג,
הקצב, יצא לדרכו.

משהגיע לאטליז של זליג, הבחין מבעד לחלון הזגוגית בעופות, אשר
הובאו במשלוח אל האטליז בשעת לילה מאוחרת, כשהם תלויים
בגרוגורותיהם על ווי תליה, הנעוצים לרוחב המתקן הפרוס מקיר אל
קיר, ממש מעל הדלפק שבו אמור היה לעבוד עם זליג. יעקב יצחק
הזדעזע למראה העופות התלויים. היה זה מראה קשה מדי עבורו, ועוד
יותר קשה הייתה לו המחשבה כי זה יהיה בעצם עיסוקו. אך מראה  זה
היה כאין וכאפס לעומת המראות שעוד עתיד היה לחוות בהמשך היום.
זליג עצמו, עדיין לא פתח את חנותו, לכן  הסתובב אנה ואנה ובחן
את שאר החנויות שברחוב. לבסוף הבחין בדמות חבושת כובע בארט
ועטויית מעיל גשם אפור ארוך, שהתקרבה בנחישות אל עבר האיטליז.
היה זה זליג הקצב.

"בוקר טוב, מייד אני פותח..." - פנה אל יעקב יצחק בסברו כי
מדובר בלקוח. הוא לא השתהה ופתח מייד את דלת האטליז. אחר תלה
את מעילו על הקןלב שמאחורי דלת הכניסה, ונטל סינר לבן מוכתם
בדם, אותו כרך מסביב לגופו עב הכרס. את השלט שהיה תלוי על דלת
הזכוכית הפך כשהכותרת "פתוח" מופנית כלפי חזית החנות, ואחר פנה
לחדר צדדי ויצא משם עם נתח בשר פרה אדום ענק,  ותוך כדי שהחל
לפרוס אותו לנתחים, הזמין את יעקב יצחק, שעמד בפתח הדלת,
להיכנס. "בוא היכנס... הסחורה היום שופרא ד'שופרא". יעקב יצחק
חש כי הבחילה עולה בגרונו וכי והוא עומד להקיא את בני מיעיו בו
ברגע. אך לא הייתה לו ברירה. הוא לא רצה לבייש את אביו כבר
ביום הראשון לבואו לכאן. יותר מכל רצה לרצות את אביו ואימו
ולשוב אליהם עם התואר המיוחל: "עורך דין." לבסוף, נכנס אל
החנות עצמה. "לא בעניין הסחורה אני כאן, אלא בעניין פרנסה" -
השיב לזליג. "אני בנו של מנדל פייט מהכפר חוליביאנה גורה..."
"הו, כן, טול סינר מן הקולב. ראשית, נצטרך לבחון את
כישוריך..." יעקב יצחק נטל סינר, כרך אותו סביב לצווארו קשר את
שרוכי הסינר סביב למתניו, ונעמד מאחורי הדלפק לצידו של זליג.
"עכשיו טול את הסכין ונסה לחתוך את הבשר לפיסות, לא גדולות ולא
קטנות מדי..."  - הורה לו זליג. יעקב יצחק הביט על הסכין
הגדולה החדה, אחר הביט בנתח הבשר הגדול שהיה עליו לבתר, ונמלא
זעזוע. אך הוא לא הרשה לעצמו להתמהמה, ומייד עשה כמצוותו של
זליג הקצב, והחל לבתר את נתח הבשר. "בסדר גמור, התקבלת" - בישר
לו זליג. "הישאר היום עד הערב כדי לצבור ניסיון, וממחר יהיה
עליך להתייצב בכל יום החל מן השעה שלוש אחר הצוהריים ועד לשעה
תשע בלילה, ובימי שישי החל מן השעה שמונה בבוקר ועד צוהרי
היום, שעיקר המלאכה נעשית לקראת ההכנות לשבת בימים חמישי
ושישי."

ואכן, ביום חמישי זה נוכח יעקב יצחק כי זרם הלקוחות לא פסק
לרגע ולמעשה, האטליז של זליג היה עסק משגשג למדי. במשך כל אותו
היום לא נח יעקב יצחק לרגע מעיסוקו, ונדמה היה כי כל יהודי
הרובע היהודי ביקרו כאן באטליז. הוא אך ציפה לסיום יום העבודה
המייגע הזה. לבסוף, בשעה תשע בלילה בדיוק,  סגר זליג הקצב את
דלת האטליז, הפך את השלט התלוי על דלת הכניסה לצדו השני,
כשהכותרת: "סגור" מופנית כלפי חוץ, הסיר את סינרו מעליו ושחרר
את יעקב יצחק לדרכו. "לך, לך לדרכך.." - ציווה עליו. יעקב יצחק
חש מייד בהקלה עצומה, הסיר מייד את הסינר המוכתם מעליו, שטף את
ידיו בקערת מים וסבון, נפרד לשלום מזליג הקצב ויצא את פתח
האטליז, תוך אנחת רווחה.

יעקב יצחק לא יכול היה לשאת עצמו לאחר יום עבודה ארוך באטליז
של זליג, ומייד עשה דרכו אל המקווה שליד בית הכנסת. בהגיעו,
פשט את בגדיו וצלל אל מי המקווה. הוא טבל שוב ושוב במימי
המקווה, עד אשר חש כי התנקה מן הזוהמה שדבקה בו במשך היום.
עסקי הבשר הללו לא היו לרוחו כלל וכלל. הוא התנחם בכך, כי
למוחרת היום, ביום השישי, לא יצטרך לעבוד עד שעות הערב
המאוחרות. ביום שני הקרוב היה עליו להתייצב ליום הלימודים
הראשון באוניברסיטה. כל כך היה עסוק מאז הגיע אמש, עד כי לא
נתן דעתו לכך שהוא נמצא בארץ זרה, ללא נוכחותם של קרובי
משפחתו. אולם, עובדה זו הכתה בו למוחרת, משתמו ההכנות לשבת,
ואיש איש התכנס בביתו עם בני משפחתו. עתה, בשעת אחר צוהריים
מאוחרת זו, חסרו לו עד מאוד אימו, אביו, אחיו ובמיוחד אחיינו,
חיים דוד. הוא הציץ שוב מבעד לחלון אל עבר הרחוב, וחש באווירת
הקדושה ששרתה בכל פינה. אחר כך הבחין בגברים שהחלו לצאת מפתח
בתיהם לכיוון בית הכנסת. יעקב יצחק כבר היה לבוש בכותונת
הטובה, הלבנה והנקייה, אשר נדף ממנה עדיין ריח הסבון שהשתמשה
בו אימו רחל  לכביסה. לפתע חש את ריחו של הבית, שהביא עימו מן
הכפר חוליביאנה גורה. יותר מכל חפץ היה עתה לצאת עם אביו ואחיו
לתפילת ליל השבת, אך הרהר בכך, כי בני המשפחה תלו בו את כל
תקוותם וציפו ממנו לגדולות. בו ברגע החליט, כי לא יאכזבם
לעולם. עתה היה נחוש בדעתו להתגבר על כל המכשולים ולשוב הביתה
עם המקצוע הנכסף: "עורך דין". בדמיונו ראה עתה את פניה הזורחות
מאושר של אימו, כאשר ישוב הביתה עם התואר הנכסף. בבת אחת
התעודד, לבש את ג'קט חליפתו, וירד למטה כשפניו אל בית הכנסת
שבכיכר.

בדרכו פגש יעקב יצחק ביהודים נוספים שעשו דרכם לשם, ואלו
החליפו עימו מספר מלים עד הגיעם אל בית הכנסת. בהיכנסו לבית
הכנסת, חש כי הוא נמצא בין בני משפחה אחת גדולה - משפחתו של כל
יהודי באשר הוא. הוא התפלל בכוונה גדולה,  ומצא כי הקדושה
מעלימה כבמטה קסם את עקבות הדכדוך שדבק בו מאז יצא את ביתו
שבכפר. בתום התפילה, לאחר שבירכו איש את רעהו בברכת "א - גוטה
שאבעס", נפרדו המתפללים לשלום ואיש איש פנה לדרכו.

בשובו אל בית המגורים של יוחנן, מקום משכנו החדש, כבר ציפתה
ליעקב יצחק ולשאר המתפללים, בעלת הבית, ביילה. הפעם ערכה שולחן
גדול עבור דיירי הבית ובו מטעמים כיד המלך, מעשה ידיה להתפאר,
ולאחר שיוחנן סיים את מצוות הקידוש, החלה להתרוצץ בין הסועדים
ולמלא צלחותיהם בכל טוב. וכך, שבע וטוב לב, לאחר ארוחה דשנה,
עלה יעקב יצחק אל חדרו, לנוח את מנוחת השבת הראשונה לשהייתו
בעיר הגדולה, וינה.

ביום שני עשה יעקב יצחק דרכו אל שערי האוניברסיטה. היה זה מבנה
מרשים עד מאוד, שכמוהו לא ראה מימיו. "לו רק היו כאן אמי ואבי
לראות את המראה הזה, היו ודאי מאושרים..."  - הרהר בהיכנסו
בשערי הפקולטה למשפטים, כשהוא מתערב בזרם הסטודנטים אשר שטף את
האוניברסיטה ביום הראשון ללימודים. עכשיו היה הוא גאה בעצמו עד
מאוד. הינה, כאן, ממש בשעה זו, מתחיל הוא בדרך חדשה. השעות
הראשונות ללימודים חלפו במהירות, ולאחר שקיבל את רשימת הספרים
הדרושים לו ללימודיו, מיהר  אל חנות הספרים לרכשם בכספו של
אביו מנדל, אשר צייד אותו בכסף הדרוש לספרי הלימוד. אחר כך
מיהר עם ערימת הספרים אל האטליז של זליג, שם אמור היה לעבוד עד
שעות הלילה.

בראותו את העלם הצעיר, אשר ידיו עמוסות ספרים, נכמרו רחמיו של
זליג עליו עד מאוד ולא איש כזליג יגרום להכתמת ספרים בעבודת
קצבים. "לך לביתך, והנח את ספריך שם..." - ציווה על יעקב יצחק.
"ואל תשכח להתייצב מחר במועד..." - הוסיף. יעקב יצחק  היה
מאושר וכשהוא נזהר שלא לשמוט ספר מספריו ארצה, נפרד לשלום
מזליג הקצב.  כך החל יומו הראשון של יעקב יצחק כסטודנט מן
המניין בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה בעיר וינה.




            פרק    ח'




משפחת פייט - ואלה שמות

יעקב יצחק לא נח לרגע. מיום הגיעו אל העיר הגדולה, וינה, לפני
כשלוש שנים, היה עסוק יותר ויותר בלימודים ובעבודה. בבקרים למד
בפקולטה למשפטים, ומשעות הצוהריים עבד באטליז אצל זליג. תמיד
הקפיד להיטהר במקווה לאחר יום עבודה, ורק לאחר מכן היה שב
לחדרו אשר בבית המגורים. את ארוחותיו נהג לאכול בחטף, ולאחר
מכן היה ממהר אל חדרו, שם המשיך בלימוד ובשינון חומר הלימודים.
מחלונו הפונה אל הרחוב, ניתן היה להבחין באור העששית הבוקע
ממנו עד לשעות הלילה המאוחרות ולמעשה, זכה לישון מספר מועט של
שעות בכל לילה. לעיתים, במוצאי השבת, הרשה לעצמו לבקר במרכז
העיר. בדרך כלל, היה מגיע אל בית האופרה וצופה מן הצד בזוגות
הלבושים בהידור הנכנסים בזה אחר זה אל תוככי המבנה המפואר.
"ביום מן הימים אזכה אף אני להכנס בשערי בית האופרה הזה" - היה
מהרהר בינו לבינו. היה זה לו חלום שנראה לא מציאותי ורחוק
מתמיד, לבקר בקונצרטים ובמחזות אופרה ואף להתנסות בריקוד הואלס
באחד מן הנשפים לריקודי ואלסים, שנערכו כאן לעיתים ברוב פאר
והדר. הוא אהב הן את הקצב הסוחף של המוזיקה והן את ריקוד
הואלס. בעיני רוחו, אהב לדמות זוגות מחוללים בריקוד ואלס סוחף
ברחבת הריקודים של אולם נשפים מפואר ונוצץ. אין ספק שכאן,
בוינה, נראו החיים עשירים ונוצצים, להבדיל מן החיים בכפר ממנו
בא, שאירועי השמחה היו שונים
כל כך, והמוזיקה השלטת הייתה בעיקר נגינתם של כליזמרים בחתונות
ובטקסי בר מצווה, אשר היו האירועים המשמעותיים ביותר בחיי
הכפר.

בסופי השבוע, כשיכול היה לנוח לבסוף מתלאות השבוע החולף, משחש
בבדידות הרחק מקרובי משפחתו, התפנה להרהר בם. מדי חודש, היה
מקבל לפחות איגרת אחת מאת מנדל
אביו, אשר כתב לו בשמו ובשמה של אימו. כך התבשר על נישואיהם של
אחיו נפתלי, קלמן ומשה נוטה, אשר לא זכה להשתתף בטקסי הנישואין
שלהם מפאת חוסר הזמן וחוסר הכיס. התשלומים, הן ללימודי המשפטים
והן למחייתו ולצרכיו היומיומיים, הכבידו עליו עד מאוד. אומנם,
מנדל נהג לשלוח לו מפעם לפעם מעט כסף, אך הייתה זו טיפה בים.
מחד, שמח מאוד לדעת כי אחיו הקימו משפחות, אך מאידך, חש בעצב
רב וכי אף הוא רוצה בבת זוג משלו, אשר עימה יוכל להקים משפחה.
מדי פעם נהג אביו מנדל, לרמוז לו באגרותיו אליו, כי: "למשפחת
קאופמן, משפחה יהודית כשרה, ישנה בת קסומה, נאה וחסודה, ששמה
גלה (Gella), והרי ודאי יודע הינך במי המדובר. מה דעתך? אולי
ניתן יהיה לברך על המוגמר?". יעקב יצחק אכן ידע במי המדובר ואף
נשאה חן בעיניו הנערה, אולם היה כה עסוק וטרוד בעבודה ובהשגת
היעד הנכסף, תואר במשפטים, עד שלא מצא זמן להתפנות לעניין הקמת
משפחה משלו. מנדל ניסה לדחוק בבנו מפעם לפעם: "מהר, פן יהיה
מאוחר...". בחג הפסח האחרון, חש כי הבדידות חזקה מכל. אומנם,
ביילה אירחה גם הפעם, כבכל שנה, את ליל הסדר לדיירי בית
המגורים, אולם השנה חש את חסרונה של המסגרת המשפחתית בעוצמה
רבה. עוד במוצאי החג, החליט לעשות מעשה ולכתוב איגרת אל אביו,
אשר בה התיר לו להסדיר את עניין השידוך עם משפחת קאופמן. "מוכן
אני להקים בית בישראל" - רשם באיגרתו - "ואת החופה ניתן יהיה
לקיים בחודש תמוז הקרוב, אם ירצה השם, שאז אוכל להגיע לביקור
לזמן קצר. כל שנותר, לשאול את פי הנערה..."

לא היה קץ לשמחתה של רחל בהגיע האיגרת ותוכנה המבשר בשורות
טובות מאת בנה המלומד, יעקב יצחק. אומנם, רוותה נחת מכך שבנה
עושה חיל ומתקרב צעד אחר צעד לקראת היעד הנכסף, אולם היצרה
מאוד על כך, שזו לה השנה השלישית שלא זכתה לפגוש את בנה יקירה.
בעיני רוחה, ראתה אותו בעל מקצוע מכובד ובעל משפחה. מסביבה
זכתה לראות בהתרחבות המשפחה וכיצד בניה נישאים בזה אחר זה,
ועתה נותרה בליבה אך דאגה אחת, לזכות לראות את בנה עומד תחת
החופה. "מה יהא בגורלו של יעקב יצחק..." - נהגה לשפוך ליבה
בפני מנדל ואף הייתה מזילה דמעה או שתיים, וזה היה מרגיעה: "אל
דאגה, הכל יבוא על מקומו בשלום..." ואכן, הגיע יום. מנדל לעולם
לא יידע את רעייתו בדבר ניסיונותיו לרמוז למר קאופמן אודות
"שידוך אפשרי בעתיד הקרוב מאוד" של בתו עם בנו. מר קאופמן
מצידו, לא טמן אף הוא ידו בצלחת והעביר את דבר הרמז לרעייתו
ולבתו גלה, שכן סבר הוא שמדובר בשידוך לעילא ולעילא. דומה היה,
שאף בתו הסכימה להמתין בסבלנות עד אשר יתאפשר הדבר.
בכלˉאופן, לא שללה את הדבר עד כה.  

מרגע זה ואילך, לא פסקה רחל מלדחוק במנדל להסדיר את עניין
השידוך, כבר למוחרת היום "פן יהיה מאוחר...". מנדל חיכה לשעת
כושר, לכל הפחות עד לזמן תפילת לילˉהשבת בבית הכנסת, שהיה
זה המקום הנוח ביותר להסדרת עניינים מן הסוג הזה. רחל הייתה
קצרתˉרוח עד מאוד. ממש ספרה את ימי השבוע שנותרו עד
לתפילת לילˉהשבת. בהגיע יום השישי, טרחה עם כלותיה להכין
את ארוחת לילˉהשבת. עם התרחבות המשפחה והולדת נכדיה,
התארך אף שולחן השבת משנה לשנה, וכך התארכו אף ההכנות לקראת
הארוחה. ככל שנקפו השעות, כך הייתה רחל קצרתˉרוח. לבסוף,
בשעות הערב, לאחר שהשולחן היה ערוך ומוכן לקראת הקידוש, ולאחר
שהדליקה את נרות השבת בצוותא חדא עם כלותיה, לא נותר להן,
לנשים המבושמות והלבושות במיטב מחלצותיהן, אלא להמתין עם
הנכדים הפעוטים, שלא מכבר הצטרפו למשפחה, לשובם של האב ובניו
מן התפילה.

מייד עם היפתח דלת הבית, משחזרו האב והבנים מבית הכנסת, מיהר
מנדל לכנס את הנוכחים סביב השולחן הערוך. "רעייתי היקרה, בניי
וכלותיי, יש עמי בשורה טובה לבשר לכם בערב זה. בחודש תמוז,
שיבוא עלינו לטובה, נזכה לראות את בננו, יעקב יצחק, עומד תחת
החופה עם בתו של מר קאופמן, הלא היא גלה". לא היה קץ לאושרה של
רחל לשמע הבשורה הטובה מכל. הינה תמה ונשלמה משימתה, לחתן את
כל בניה, ומזה האחרון, אף רוותה לא מעט נחת. במשך כל הערב לא
פסקה מלעלוץ ולעלוז, ושמחתה דבקה אף בבניˉהמשפחה. אפילו
הקידוש על היין נשמע הפעם כאילו נערך בכוונה יתירה, וקול שקשוק
הצלחות נשמע הפעם עליז במיוחד.  

השמועה בדבר שובו הקרוב של התלמיד החכם יעקב יצחק אל הכפר,
פשטה במהירות בקרב יהודי חוליביאנה גורה. אלו היו גאים מאוד
בעובדה שהינה, ממש כאן, בכפר הקטן, צמח וגדל עילוי של ממש.
רבים מהם תלו בו תקוות וראו בו משענת להשען עליה בעתיד הלא
רחוק, כנציגם בפני השלטון האוסטרו-הונגרי, בעניינים שונים,
כגון: השגת היתרים לעסוק במסחר, ובהשגת קרקעות לבניית בתים
נוספים עבור בני משפחותיהם, אשר הלכו והתרחבו. בבית פייט עצמו,
נאלצו בניˉהבית לבנות שלושה חדרים נוספים עבור שלושת
האחים שנישאו לא מכבר, ושניים מהם אף הפכו לאבות. הבית המה
מאנשים, נשים וטף. לא היה לו ספק, למנדל, כי בשלב מסויים יהיה
לבניו צורך בבית משלהם.

בראש חודש של תמוז, עשה דרכו הסטודנט, יעקב יצחק, אל עבר הכפר
בו נולד וגדל, ששם אמור היה להנשא בתוך שבוע ולהקים את משפחתו
שלו. בשורה טובה אחת הייתה עימו לבשר להוריו. הוא התקבל
להתמחות במשרדו של עורךˉהדין שלוסברג בעיר וינה. אומנם,
התחבב עד מאוד על מעסיקו, הקצב זליג, אולם שמח מאוד לסיים את
עיסוקו זה בעבודת קצבים. בנסיעתו זו, חש משוחרר לגמרי. אפילו
הכרטיסן חמור הסבר, שדרש לבדוק את כרטיסי הנוסעים, לא הטריד את
מחשבתו כהוא זה. הוא נהנה להביט מבעד לחלון הרכבת בנופים
החולפים על פניו, עד אשר הבחין לבסוף בנוף המוכר של הכפר. מחוץ
לתחנת הרכבת, ציפה לו אביו הנרגש מנדל, אשר הגיע עם עגלתו
וסוסו. "אמתין לך מחוץ לתחנת הרכבת" - רשם לו באיגרתו האחרונה
אליו.

ואכן, בצאתו את הרציף, הבחין באביו העומד ליד עגלתו וסוסו. הוא
מיהר מייד עם מזוודתו ועט על אביו בחיבוק עז. שלוש שנים שלא
זכה לראות את אביו ומשפחתו. מנדל התקשה לדבר ורק דמע מעט.
הינה, הגיע הרגע המיוחל. בנו שלו, המלומד, שב לביתו. לאחר
שהתעשת, הזמין את בנו לעלות אל מושב העגלון המוכר. יעקב יצחק
כבר לא היה רגיל בכליˉתחבורה שכזה. הוא הורגל לנסוע ברכבת
החשמלית, בעיקר. במשך הדרך הקצרה אל בית משפחת פייט, חלפו על
פני בתי הכפר, אשר נראה לו עכשיו מוזר מעט, לאחר שהורגל בשנים
האחרונות למראותיה של העיר הגדולה, וינה.  עוד בדרך, סיפר
לאביו אודות המשרה החדשה שהשיג כמתמחה במשרדו של עו"ד שלוסברג
והינה, יפגוש עוד מעט את בני משפחתו.

בהתקרבם אל הבית הבחין, כי מחוץ לבית המתינו לו בני משפחת
פייט, ולא רק הם. ליד ביתˉהעץ הגדול, התקבצו מספר יהודים
סקרנים, תושבי הכפר, אשר הגיעו לברך את התלמיד החכם בשובו אל
הכפר. יעקב יצחק היה מופתע עד מאוד מקבלת הפנים הזו. הוא עצמו
לא הבין במה זכה לכבוד הזה. עוד הבחין ממרומי מושב העגלון בבני
משפחתו, אימו רחל וארבעת אחיו, על נשותיהם ותינוקותיהם. מעט
נבוך ונרגש, ירד ממושב העגלון למטה. ראשית, פנה  לחבק את אימו
רחל, אשר הבעת חשיבות וגאווה רבה ניכרו על פניה. רחל התקשתה
לשחררו מחיבוקה. היא ידעה כי הביקור משמח אך קצר. לאחר שנעתרה
להרפות מבנה, פנה הוא לחבק את אחיו פסח ורעייתו מרים, אשר נשאה
בין זרועותיה את אסתר, תינוקת כבת שנה. ניכר היה עליה, על
מרים, ששוב מצפה היא. את אחיינו הקטן בן השלוש, חיים דוד, נטל
מייד בזרועותיו וזה לא עזבו מעתה לרגע, וכשהוא בזרועותיו,
החליף חיבוקים עזים עם שלושת אחיו, אשר הציגו בפניו את
נשותיהם, כששתיים מהן אוחזות אף הן  בתינוקותיהן.  "אצטרך לשנן
את שמות בני המשפחה החדשים" - הרהר בקול, תוך כדי חיבוקים
נרגשים. נראה היה, כי ידי המיילדת היו עסוקות למדי בשלוש השנים
האחרונות אצל משפחת פייט, וכך נוספו עוד שלושה תינוקות למשפחה.
אסתר - זו של פסח, אסתר - זו של נפתלי ומקס - זה של משה נוטה.
קלמן, אשר נישא אך לפני כמחצית השנה, ציפה אף הוא לילדו בכורו.
"בקרוב אצלך, בקרוב אצלך" - בירכוהו יהודי הכפר. יעקב יצחק לחץ
במבוכה עוד כמה ידיים מושטות ואחר נכנסה המשפחה כולה אל הבית
פנימה.

חתונה כזו לא ידע הכפר חוליביאנה גורה מימיו. הורי החתן, אשר
חיתנו את הבן הרווק האחרון שלהם, היו מאושרים והורי הכלה
החסודה, אשר המתינה בסבלנות אין קץ לחתנה, היו מאושרים פי אלף.
לחתונה הוזמנו כל יהודי הכפר, בלי יוצא מן הכלל. מייד לאחר
שבירת הכוס עלˉידי החתן המלומד והכרזת הרב: "מקודשת,
מקודשת מקודשת", ניתן האות וכל הנוכחים  פצחו בריקודים חסידיים
סוערים. בין ריקוד חסידי אחד למשנהו, התרוצץ אבי הכלה  בין
המוזמנים ודחק בהם לאכול ולשתות מן המטעמים שהוגשו לשולחנות
כיד המלך,  ואשר הוא עצמו דאג לכך שאוכל ומשקאות לא יחסרו
בחתונה הזו של בתו בבחינת: "כל המרבה, הרי זה משובח". וכך נהנו
בני הכפר מאוכל ושתייה בשפע על חשבון בעלי השמחה במשך שבעת
הימים הבאים.

עם הצטרפות הכלה החדשה גלה לביתם, ולו לזמן הקצר עד לעזיבת
הזוג לוינה, חשה מרים כי הבית נעשה צפוף והומה אדם עוד יותר,
שהדבר מילא אותה גאווה גדולה. היא נתנה דעתה לכך שביתם הולך
ונעשה צר ומן הסתם, ביום מן הימים, יהיה להם, לבניה, צורך
להקים להם בתים משל עצמם. "הינה, פסח, מצפה לילדו השלישי ועוד
היד נטויה...חדר אחד לא יספיק למשפחתו" - הרהרה.  

כך עברו להם שבעת ימי הברכות שלאחר החופה, כשכל ערב היווה
חגיגה בפני עוצמה.  אחר כך הגיעה שוב שעת הפרידה. מלבד הקמת
משפחה היו לו, ליעקב יצחק, עוד מטלות חשובות, כגון: להתחיל את
תקופת ההתמחות אצל עו"ד שלוסברג, אשר הבטיח לו להתחיל בעבודתו
מייד לאחר החופה וימי שבע הברכות. לכל הפחות, את דרכו חזרה
ברכבת העושה דרכה לוינה, לא היה צריך הפעם לעשות לבדו. כעת,
הייתה לו מלווה נצחית, את גלה. בדרכם, תיאר לרעייתו את מראות
העיר וינה והבטיח לה כי היא תאהב את אורחות החיים בעיר עד
מאוד. "החלום שלי מאז הגיעי לוינה הוא, לבקר בהצגת אופרה
בביתˉהאופרה המפואר שבעיר" - סיפר לרעייתו. "אני מבטיח
לך, כי ביום מן הימים, אקחך לשם..."

בהגיעם לעיר וינה בשעת צוהריים מאוחרת, ניכר היה בה בגלה, כי
היא נפעמת עד מאוד. הכל היה לה חדש. מראות העיר והסביבה השונה,
שיעקב יצחק כבר היה מורגל בהם לאחר שהייה של שלוש שנים בעיר
הגדולה, הרשימו אותה עד מאוד.  "מחר אערוך לך סיור בעיר" -
הבטיח לה יעקב יצחק, שככל הנראה, יהיה זה לו היום החופשי
האחרון לפני שיחל בעיסוקו התובעני כמתמחה במשרד עו"ד שלוסברג.


בביתˉהמגורים כבר ציפו לזוג בעלי הבית, ביילה ויוחנן, אשר
קיבלו את פניהם במאור פנים. ביילה הייתה מאושרת מעצם הרעיון כי
אישה צעירה תתגורר בבית המגורים, שהמה תמיד מרווקים פוחזים.
כמוˉכן, היו לה תכניות משלה לגבי הכלה, אשר שמרה לעצמה,
לעת עתה. לאחר חילופי דברים קצרים עימם, עלו בני הזוג אל חדרו
של יעקב יצחק, שמעתה, לפחות לזמן מה, היה לבית המשפחה של הזוג
הצעיר. מייד לאחר הניחם את המזוודות, הציע יעקב יצחק לגלה
לעשות לה הכרה עם הבית וסביבתו. תחילה, ירדו השניים מטה אל
המטבח של ביילה, אשר טרחה על הכנת ארוחתˉהערב. "זה המטבח
של ביילה" - הציג בפניה את המטבח המהולל. "מדי בוקר אשאיר לך
מספר מעות על השולחן בחדרנו, כתשלום עבור הארוחות." ביילה, אשר
אוזנה הייתה כרוייה לשיחת השניים תוך כדי הבישול, קפצה מייד על
המציאה כמוצאת שלל רב. "אולי לא יהיה בכך צורך, בתשלום עבור
הארוחות..." - התערבה בשיחה. "כלומר?" - שאל יעקב יצחק.
"כלומר, אני זקנתי וגם עייפתי מעבודת הבישול. אולי תסכים העלמה
גלה לעזור לי בעבודת הבישול תמורת תשלום ותמורת ארוחות חינם
לזוג הצעיר..." להצעה כזו אי אפשר היה לסרב, לא עתה, משיש
עכשיו שניים לפרנס. אומנם, יעקב יצחק חלם להגיע לגדולות וליום
אשר בו תהפוך רעייתו לגבירה של ממש, ממש כמו אלו אשר הבחין בהן
בהכנסן הדורות ונוצצות אל ביתˉהאופרה.  גלה לא הראתה
התנגדות כלשהי והסכימה מייד לרעיון הבישול עבור דיירי
ביתˉהמגורים, והרי הייתה היא מורגלת בעזרה בעבודות הבית
עוד בבית אמה, מה גם שכאן תקבל אף תשלום עבור עבודתה. מייד
הנהנה לאות הסכמה. "אם כך, קח את גלה אל זליג הקצב, הצג אותה
בפניו והורה לו לספק לה את נתחי הבשר המשובחים ביותר שבנמצא" -
הורתה לו ביילה, ליעקב יצחק. נראה היה, כי כולם מרוצים מן
העסקה החדשה שנרקמה, וכך יצאו גלה ויעקב יצחק ראשית, אל מקום
האטליז של זליג הקצב.

זליג שמח כלˉכך בראותו את העובד המסור שלו ואת כלתו, עד
שמייד הסיר מעליו את הסינר הלבן, אך המוכתם בכתמי דם, ומייד
פנה לשטוף את ידיו. רק אחר כך העז לברך את בני הזוג הצעיר לרגל
חתונתם. "הינה לכם, כמה מעות כמתנת חתונה, שיהיה בעושר ובאושר"
- בירך את בני הזוג, ומסר להם צרור בד קשור בסרט ובו מספר
מעות. יעקב יצחק לא ידע כיצד להודות לאיש. "אין לי מילים
להודות לו...בקרוב אצל בתו ובע"ה בשורות טובות..." - השיב לו
יעקב יצחק בתודה ובברכה. "זוהי רעייתי, גלה" - המשיך והציג
בפניו את הכלה. "גלה התמנתה כמבשלת בביתˉהמגורים של יוחנן
וביילה, והיא תגיע מפעם לפעם כדי לרכוש את מצרכי הבשר עבור
הבית." "אל דאגה" - השיב זליג. "אצלי היא תקבל את נתחי הבשר
הטובים ביותר, שופרא ד'שופרא" - הבטיח הקצב ליעקב יצחק.
"בכבוד..." - ענה לו האחרון, לפני שבני הזוג נפרדו ממנו
לשלום.

הכל נראה כעת מבטיח. התחלה חדשה, משפחה חדשה, עבודה חדשה,
ונראה היה כי החיים מחייכים אל הזוג הצעיר. משם המשיכו בסיור
אל עבר בית הכנסת והמקווה. גלה התפעלה מאוד מן המבנה המרשים של
בית הכנסת. מייד עלתה אל "עזרת הנשים" ומשם השקיפה מטה, מבעד
לוילון התחרה, אשר היווה חייץ מסויים בין "עזרת הנשים" ל"עזרת
הגברים", על חתנה המתפלל תפילת מנחה. שם למעלה, ב"עזרת הנשים",
חשה כי היא מושלמת ומאושרת ממש. אחר כך פנו השניים לרחוץ
במקווה ומשם חזרו טהורים וזכים  ל"ביתם", אשר בבית המגורים של
יוחנן.

כעבור יומיים, משתמו חגיגות החתונה באופן רשמי, התייצב יעקב
יצחק בשעה 8.00 בדיוק
במשרדו של עו"ד שלוסברג. היה זה משרד אפרורי למדי, אשר
שולחנותיו היו עמוסים לעייפה בניירת ובתיקי קרטון שהוערמו אחד
על גבי השני כמגדלים. ממבט ראשון, נראה היה כי עבודה לא תחסר
כאן. ואכן, מרגע הגיעו אל המשרד ועד לשעות הערב המאוחרות,
כשכבר היה צורך באורה של העששית, לא פסק יעקב יצחק מעבודה.
עו"ד שלוסברג, לאחר שהראה לו את מקום מושבו, הטיל מייד על
הבחור הצעיר כל משימה שהיא, החל בכתיבת כתביˉהגנה של
הסניגוריה, הכנת בקשות מבקשות שונות אל ביתˉהמשפט וקבלת
לקוחות. כך נזרק הוא היישר אל תוך המים הקרים והחל, למעשה,
להתנסות בעבודת המשפטים. בסופו של יום, כאשר כבר היה מותש
מעבודת ניירת ומצליליהם מחרישי האוזניים של מקשי מכונת הכתיבה
השחורה, עליה עמל במשך היום במרץ רב, שב תשוש אל חדרו ואל
רעייתו.

גלה לעולם לא התלוננה בפני יעקב יצחק על כי בילה את רוב שעותיו
במשרדו של עו"ד שלוסברג. ידע ידעה כי נישאה לבחור מלומד, אשר
נכון לו עתיד מזהיר, והיא השתדלה לתמוך בו ולעודדו. לכן,
התנחמה בימי השישי והשבת, שאז התאפשר לה לשהות במחיצתו זמן רב,
יחסית. אומנם, יעקב יצחק היה תשוש ממש בהגיע יום השישי, אך עצם
העובדה שהשיל מעליו את כל ענייני העבודה עם היכנס השבת, היסבה
לו הקלה רבה. הינה, ילך הוא למקווה, ירחץ עצמו ויתבשם, ילבש את
חליפתו הטובה ויפנה אל בית הכנסת לתפילת ערב שבת. אחר כך יחזור
אל רעייתו ואל ארוחת ליל השבת, ואף יזכה לשוחח מעט עם גלה,
לשאול לשלומה וכיצד עבר עליה השבוע. בדרך כלל, היה נרדם תוך
כדי שיחה עימה, כלˉכך היה יגע  ותשוש.


למרות שגלה לא הלינה על העדרויותיו הרבות, היה יעקב יצחק מודע
לכך, כי רעייתו זקוקה לחברתו יותר מתמיד, גם בשל מצבה המיוחד.
מדי פעם נהג להתבונן בה, בשעה שלא חשה בכך, ובגזרתה המשנה
צורתה עם כל חודש שחלף. כרסה הלכה והתעגלה, והיא הייתה זקוקה
לשמלות רחבות יותר. לקראת סיום התמחותו, אמור היה הוא להפוך
לאב.

וכך, בליל שבת אחד, לאחר התפילה בבית הכנסת, בעודו עושה דרכו
אל ביתˉהמגורים של יוחנן, הרהר כיצד יוכל הוא לפצות את
רעייתו. "ראשית, אשלח אותה לתופרת. גלה זקוקה לבגדים המתאימים
יותר לגזרתה החדשה." - הרהר בינו לבינו. אך לא היה לו די בכך.
יעקב יצחק חפץ היה לעשות מחווה שלא תישכח במהרה. לפתע, תוך כדי
צעידה, צץ בראשו רעיון כביר. "אוכל לקחת כמה מעות שדרוש לצורך
העניין מן החסכונות שצברתי ונבקר, הגברת שלי ואני,
בביתˉהאופרה".

עם צאת השבת, לאחר שנספרו שלושת הכוכבים שבשמיים והאפילה שלטה
בכל, הופתעה גלה לגלות, כי במקום לפנות לעיסוקו בתיקי המשרד,
אשר הביא עימו לחדר המגורים של הזוג, כהרגלו מדי
מוצאיˉהשבת, הוציא יעקב יצחק את מזוודתו מתחת למיטה, פתח
אותה לרווחה, ושלף אחר כבוד את צרור הבד הקשור היטב, אשר שימש
כקופת החסכון שלהם, שפך את תוכנו על שולחן העץ, והחל למנות
לאור העששית את השטרות והמעות, אשר נחסכו בעמל רב. גלה התבוננה
במעשיו בהשתאות. לאחר שסיים את מניית הכסף, ערמו בערימות
קטנות, תוך שהוא ממלמל דברים סתומים. לבסוף, השיב את רובו של
הכסף אל צרור הבד, והשיבו אל המזוודה, אשר דחף אל מקומה מתחת
למיטה. סקרנותה של גלה הלכה וגברה. "מה הוא מעולל?" - חשבה
לעצמה, אך לא טרחה לשאול במה מדובר, שהרי ממילא התשובה לכך
תגיע במוקדם או במאוחר.

"הגיע זמן לחגוג" - בישר לה לפתע, תוך כדי שהוא אוסף מן השולחן
את שארית השטרות והמטבעות שנותרו על השולחן.

"במה מדובר"? - שאלה גלה המופתעת.

"הינה לך, כמה שטרות... לכי וקני לך בדים לתפירת שמלות חדשות,
הרי לא תוכלי להתלבש  עוד בשמלות הצרות מלהכיל... ואחר כך,
מייד אל התופרת! וכמובן, תוכלי לבחור לך בד לשמלה מפוארת
במיוחד. אנו עומדים לבקר בבניין האופרה, כלומר, לחזות באופרה
של ממש. מחר ארכוש לנו כרטיסי כניסה לאופרה "ריגולטו".

גלה חשה בבתˉאחת בהתרוממות רוח האוחזת בה, והחלה לרחף
קלות בחדר במעין ריקוד. כך ריחפה לה כמעט עד אובדן חושים, עד
אשר נחתה לבסוף היישר אל בין זרועותיו של יעקב יצחק. לא הייתה
מאושרת ממנה. הינה, תזכה היא להכנס בשערי ביתˉהאופרה, עם
כל הגברות המהודרות ובני זוגן, שלא לדבר על החוויה הראשונית של
צפייה במחזה שכזה. ויעקב יצחק, הוא ידע כי ברגע זה ממש קנה את
עולמה של רעייתו.

למוחרת, בבוקר יום ראשון, בשעת בוקר מוקדמת, מיהרה גלה לצאת אל
הקצב, כלומר, חשבה לעצור אחר כך איפה שהחנות למכירת בדים. לפני
יציאתה, פנתה אל ביילה, שכבר עמלה על הכנת המטעמים לאותו היום.
"מה יום מימימה?" - שאלה זו את גלה, אשר לא רגילה הייתה לפגוש
בה בשעת בוקר כה מוקדמת. "אני? אל הקצב... ואחר כך, לקנות בדים
לתפירת שמלות חדשות. והרי לא אוכל להתהלך עוד בשמלותיי הישנות
מפאת מצבי..." -  רמזה רמז עבה לביילה, אשר ממילא הבחינה בכך
מזה כמה חודשים. "הינה, קחי לך את הסכום עבור נתחי הבשר, ואל
תשכחי לציין בפני זליג הקצב: "זה עבור ביילה". ושידאג לספק לך
את נתחי הבשר המשובחים, כך שיהיו ראויים למאכל..." "כמובן,
כמובן" - השיבה גלה, נטלה את שטרות הכסף ונעלמה מן המקום כהרף
עין.

לקראת הצוהריים, משסיימה קניותיה, שבה גלה אל ביתˉהמגורים
של יוחנן כשבידיה שלל רב, נתחי בשר משובחים עבור ביילה ושלוש
חבילות ארוזות היטב בנייר חום דקיק, אשר בתוכן היו מונחות אחר
כבוד, שלוש יריעות בד שונות בצבעים שונים עבור השמלות החדשות
של גלה ובנוסף, שקיק בד קטן ובו כפתורים נוצצים אשר יעטרו את
השמלה החגיגית.

גלה מצאה עצמה עסוקה לפתע יותר מתמיד. עוד באותו אחר צוהריים,
עשתה דרכה אל בית התופרת, אשר שמחה לצרף לקוחה נוספת לשורותיה.
היה עליה להמתין כמחצית השעה עד אשר התפנתה אליה התופרת.
בינתיים, העבירה את הזמן בהתבוננות במעשה ידיה של התופרת,
וכיצד זו מצמידה סיכות אל הבד המוצמד לגופה של לקוחה אחרת.
לאחר שהתפנתה, פנתה  התופרת אל גלה. "כן, במה אוכל לעזור?" -
שאלה. "אני מבקשת לתפור שלוש שמלות בהתאם למצבי..." - אמרה
גלה, והצביעה על כרסה התופחת. היא הושיטה לתופרת את שלוש
החבילות הארוזות. "שמלה אחת מיועדת לאירועים מיוחדים." -
הוסיפה בגאווה בלתי מוסתרת. התופרת פתחה את החבילות הארוזות,
מיששה מעט את הבד וכבר צצו רעיונות בראשה, כיצד עליה לתפור את
השמלות עבור האישה ההרה. "בסדר גמור, חזרי אליי שוב מחר בשעות
הצוהריים למדידה".

כעבור מספר ימים, היו שלוש השמלות החדשות של גלה תפורות
ומוכנות לשימוש, וכך אף נרכשו עלˉידי יעקב יצחק הכרטיסים
לאופרה "ריגולטו", אשר הציגה באותה עת בביתˉהאופרה של
העיר וינה. את החליפה הטובה הכחולה של יעקב יצחק, נתנה גלה
לניקוי לידי ביילה, שהייתה מומחית במין ניקוי שכזה, וזו הבטיחה
להשיבה לבעליה כחדשה.  כעת, לאחר שהושלמו כל ההכנות לקראת
האירוע הגדול, לא נותר לבני הזוג אלא לצפות בהתרגשות לערב
המיוחל.

נדמה היה לו, ליעקב יצחק, כי הימים חולפים לאט עד למועד האירוע
הגדול שבו היו הוא וזוגתו אמורים לקחת חלק בו. לזמן היה קצב
משלו. ברצותו, חלף הזמן מהר וברצותו, הזדחל באיטיות, עד שהימים
סירבו לחלוף. יעקב יצחק ראה בעיני רוחו אותו ואת בת זוגו
פוסעים מעדנות אל תוככי אולם האופרה המפואר. הוא דמיין לעצמו
כיצד זמרי האופרה בתחפושותיהם, עולים על הבמה ושרים במלוא
גרונם בקולותיהם המיוחדים. יעקב יצחק נמשך לכל אשר נגעה בו
הנשמה, והוא הכיר רק את מה שראו עיניו ושמעו אוזניו בסביבתו
בכפר, בעיקר שירי חזנות ותפילה בבית הכנסת. הוא היה צמא לתרבות
מסוג אחר והפעם, אמור היה הדבר להיות שונה בתכלית השינוי.
כמובן שגם עבור גלה, רעייתו שתחייה, היה זה אירוע מרשים ומלא
הוד והדר.  

לבסוף, לאחר כשלושה שבועות של ציפייה, הגיע מועד הצגת האופרה
"ריגולטו". לכבוד האירוע, דאג יעקב יצחק ליטול חופשה בת יום
אחד מעבודתו במשרד עוה"ד שלוסברג. הוא רצה להרגיש כמלך ליום
אחד ולהגיע אל האירוע רענן, לאחר שירחץ במקווה ויתלבש בנחת.
בבוקר ירד למטה אל הגב' ביילה בכדי ליטול ממנה את חליפתו
הטובה. משהבחינה בו, ביעקב יצחק העומד בפתח דלת המטבח, זנחה
הגב' ביילה מייד את עיסוקיה במטבח, נטלה את ידיה היטב ופלטה
בחופזה: "כן, אני יודעת, אתה זקוק לחליפה... אל דאגה, החליפה
מוכנה, כחדשה..." - אמרה ומייד נעלמה בפתח אחד החדרים, משם
יצאה כעבור דקותיים כשבידה אוחזת היא מתלה, שעליו מונחת
החליפה. יעקב יצחק בחן את החליפה, שמכנסיה השתלשלו כלפי מטה,
ואכן הבחין כי החליפה נראית כחדשה, כאילו זה עתה יצאה מאצל
החייט, וצבעה - כחול בוהק. יעקב יצחק היה מרוצה מהתוצאה, ומייד
שילשל מספר מטבעות לידיה של ביילה ואף הודה לה מקרב לב. מששב
לחדרם, מצא כי גלה כבר הוציאה את שמלתה החדשה מן הארון וזו
הייתה פרושה על גבי המיטה הרחבה. היא עצמה הייתה עסוקה בענידת
עגילי הזהב וטבעת האירוסין, אשר קיבלה ביום אירוסיה. טבעת
הנישואין שלה, השלימה את המראה.  אחר כך נטלה את השמלה והניחה
אותה על גופה מול המראה לבדוק, האם תכשיטיה תואמים לשמלתה.
דמותה המשתקפת במראה, נראתה הדורה ויפה, כיאה למי שעומדת לבקר
בביתˉהאופרה של העיר וינה. יעקב יצחק הביט בה, בגלה, כשעל
פניו נפרשה ארשת התפעלות. עבורו, היה זה אחד מן הימים הללו
שאדם חש באושר, והיום הזה היה יום מאושר עבורו. "את נראית
נפלא..." - החמיא לרעייתו ובינו לבינו, הודה לאל על כל אשר
בורך בו.

בשעות הערב, בשעת דמדומים, יצאו השניים את בית הדירות של יוחנן
לבושים היטב - יעקב יצחק בחליפתו הכחולה ונעליו הטובות וגלה
בשמלתה ההדורה. מול שער הכניסה לבית, המתינה לשניים כרכרה של
ממש אותה דאגה ביילה להזמין עבורם מבעוד מועד. גלה חשה כאילו
היא היא הקיסרית בכבודה ובעצמה ובעזרתו האדיבה של בן זוגה,
עלתה והתיישבה במושב הכרכרה המהודר. אחריה טיפס ועלה יעקב יצחק
והתיישב אף הוא לצידה. הוא חש מעט מוזר לשבת בכרכרה שכזו והרי
רגיל היה הוא לשבת במושב העגלון בעגלתו של אביו. לאחר שהתיישבו
בנוחיות, נתן הרכב אות לסוסתו, והכרכרה ההדורה יצאה לדרכה אל
עבר ביתˉהאופרה.

לאחר כברת דרך, בהגיעם אל המקום, נגלה מחזה מרהיב לעיניהם של
גלה ויעקב יצחק. ביתˉהאופרה, הבנוי קשתות קשתות, זהר באור
נגוהות ושיווה מראה מוזהב לבניין על כל חלקיו. בסביבתו של
ביתˉהאופרה ניכרה תכונה מיוחדת. אל המקום הגיעו זוגות
זוגות בכרכרותיהם, ולאחר שהג'נטלמנים עזרו לגברות לרדת מהן,
פסעו אל תוככי הבניין המפואר, תוך רפרוף שובלי שמלותיהן של
הנשים הפוסעות על גבי המרצפות המהודרות.  גלה לא תיארה לעצמה
את גודל המעמד הזה. משנעצרה כרכרתם בחזית הבניין, ירד תחילה
יעקב יצחק, ואחר עזר לרעייתו לרדת אף היא. לאחר ששילם לבעל
הכרכרה את שכרו, אחז בזרועה של גלה ושניהם צעדו נפעמים אל עבר
דלת הכניסה, שם הציגו את ההזמנה שבידיהם לסדרן לבוש מדים, ואחר
נבלעו אף הם  בתוככי האולם. באולם עצמו ציפה להם סדרן לבוש
מדים נוסף, אשר ליווה אותם למקומם. גלה נשאה עיניה סביב סביב,
והתפעמה מגודל הפאר וההדר. מראות כאלה לא זכתה לראות מימיה.
היא הביטה מעלה, שם היו תאי צפייה, אשר אט אט תפסו שם בעלי
ההזמנות המיוחדות את מקומם.

לפתע הושלך הס באולם. אי משם, החלו להישמע צליליה הראשונים של
התזמורת. יעקב יצחק בדק מהיכן בקעו הצלילים, ואחר הפנה את
תשומת ליבה של גלה לראשו המבצבץ מתא מיוחד של המנצח על
התזמורת, אשר נופף במרץ בשרביטו וניצח על תזמורת נעלמה. את
התזמורת אי אפשר היה לראות. ואז, לפתע עלה מסך הקטיפה האדום
מעלה. לעיניהם של הצופים נגלה מחזה מרהיב. נשים וגברים הלבושים
בתלבושות רומאיות  פצחו בריקוד ובמשחק סוערים, תוך שירה בשפה
האיטלקית. מדי פעם הציצו גלה ויעקב יצחק בתכניה המהודרת שקיבלו
עם כניסתם לאולם, וניסו להבין במי ובמה מדובר. מסתבר, שכוכב
האופרה היה דוכס סורר כלשהו. אין ספק, שההצגה הייתה דרמטית
ומרהיבת עין ובסיום המערכה הראשונה, פצח הקהל במחיאות כפיים
סוערות. יעקב יצחק נהנה בכל רגע ורגע  מן המחזה שהוצג בפניו,
אשר נמשך עוד ועוד, עד אין קץ.  העלילה עצמה לא הייתה מרנינה
במיוחד, שלא לומר, טראגית. בזמן הסיום הטראגי ומותה של גיבורת
המחזה, אף הבחין בדמעה הזולגת מעיניה של גלה, אשר הייתה מרותקת
אף היא לכל אשר התרחש על הבמה.

בסיומה של המערכה השלישית, יצאו שניהם מן האולם המפואר ונשמו
אוויר מלוא ריאותיהם, תוך הבטחה של יעקב יצחק לגלה, כי הם עוד
ישובו לבקר בבניין האופרה מפעם לפעם.  מזגˉהאוויר היה
קריר למדי בשעת לילה זו, והגיעה שעתם לחזור אל המציאות. למוחרת
היום אמור היה יעקב יצחק לשוב אל התיקים המשפטיים במשרד עו"ד
שלוסברג, ואילו גלה לעבודתה במטבחה של ביילה.

כעבור כחודשיים נוספים, סיים יעקב יצחק את התמחותו
בעריכתˉדין, ולאחר מכן שבו הוא וגלה רעייתו לכפרם,
חוליביאנה גורה. גלה ביקשה להיות בקרבת משפחתה בזמן הלידה
ההולכת וקרבה, ואילו יעקב יצחק החל לתור אחר מקום מרכזי וראוי
לפתיחת משרד עורךˉדין עצמאי משלו. לבסוף, מצא כי העיר
סוקולוב מלופולסקי מתאימה למטרותיו. זוהי עיר מרכזית שאינה
רחוקה מרחק רב מכפרו ומשפחתו. הוא חיפש וגם מצא דירת מגורים
בעיר, ובסמוך לאחר לידת ילדו בכורו, אמורה הייתה המשפחה לעבור
להתגורר בביתם החדש שבעיר סוקולוב מלופולסקי. לפי שעה, התגוררו
בבית משפ' פייט. מנדל, הסב הגאה, נהג להביט בחיבה בבני ביתו,
על בניו, נשותיהם ונכדיו ובהתנהלותם בביתו, אך מפעם לפעם, היה
שוטח מצוקתו באוזניה של רעייתו, מרים שתחייה: "הבית צר מלהכיל,
צר מלהכיל.. מי ייתן והבנים יפרחו מן הקן.." - וזו הייתה
מהנהנת בראשה לאות הסכמה וממלמלת: "אכן, מי ייתן...". עתה,
מששבו בנו וכלתו, גלה ויעקב יצחק לביתם, לא המתין מנדל זמן רב,
ובהזדמנות הראשונה פנה הוא בבקשה אל בנו המלומד:

"נשמח מאוד באם יואיל העורךˉדין המכובד לדאוג לאחיו,
ולבקש אצל השלטונות אפשרות להקמת בתים משלהם..." - "כך אעשה,
מייד עם המעבר לעיר..." - הבטיח לו יעקב יצחק, אשר אומנם
הצפיפות הזו בבית הייתה חמימה ונעמה לו מאוד לאחר העדרות של
כארבע שנים, אולם אין ספק כי היה להם, לבני המשפחה, צורך בבתים
משלהם. מעתה, היו כל מחשבותיו נתונות לאחיו, וכיצד יוכל לטפל
בעניינם בהקדם האפשרי.

כעבור כשבועיים נקראה המיילדת שוב הפעם לביתם של משפ' פייט,
ולאחר מספר שעות נולדה בשעה טובה ובמזל טוב, פעסיל, בתם הבכורה
של יעקב יצחק וגלה פייט.

בשנים הבאות נראה היה, כי ידי המיילדת היו עסוקות עד מאוד. אין
ספק, כי משפ' פייט העסיקה אותה רבות ומדי מספר חודשים נקראה
ליילד את אחת מנשות משפ' פייט, וכך באו לעולם בזה אחר זה בנים
ובנות לרוב, ואלה שמות:

פעסיל, פריינדל, זלמן, חנה, מישה, דניאל משה, אברמש'ה, יוסל
יוחנן, היימן וחיים ליעקב יצחק ולגלה לבית קאופמן;

ואסתר, גלה וחיים  - לנפתלי ולרעייתו;

וחיים דוד גרינר, חנה, אסתר, נפתלי הרץ, אלימלך, צ'רלס, חיה
גולדה, מקס ובן הזקונים אברהם - לפסח ולמרים לבית ריבנר;

ומקס, הנשה, סיימור, אוולין, חנה, RED ROSI, דוד, אידה,
אדוארד, פיליס, היימי, איירווינג, סמואל ובני - למשה נוטה
ורעייתו;

ולקלמן ורעייתו - 4 בנים ובנות  ובהם, אלימלך.





         פרק ט'


המהגרים - שנת 1900


גם המלמד שבחדר לא נח לרגע, ואף לו סיפקה משפ' פייט לא מעט
עבודה. שם, בחיידר, הרביץ תורה בילדים הרכים. אך יותר מכולם
צדה עינו את הילד הרך, נפתלי הרץ בן השלוש, אשר תמיד נראה
מתפלל ולומד תורה בדבקות, ונראה כי הוא יאמץ בוודאות אורחות של
תורה. אומנם, כל הבנים לבית פייט שמרו על אורח חיים דתי
ובהגיעם לגיל מצוות אף החלו להניח תפילין, אך נראה כי התייחסו
לכך כחלק משגרת יומם. לא כך היה נפתלי הרץ. היה לו מין תחביב,
להתעמק בכתוב בספרי הקודש, לנסות לפרשם בעצמו ולאחר מכן, נהג
להשוות עם פירוש רש"י. בדרך כלל, קלע למטרה וידע לפרש נכונה את
התנ"ך. אין ספק, שהושפע עד מאוד מסבו מנדל, אשר אותו העריץ
ובביתו התגורר עם אחיו ואחיותיו, שנולדו בזה אחר זה, עד אשר
ילדה מרים את בנה התשיעי, אברהם, ילדה ולא יספה עוד.  

החיים זרמו על מי מנוחות. כבן רביעי להוריו, פסח ומרים, נהנה
מחברתם של אחיו, חיים דוד ושתי אחיותיו, חנה ואסתר. הבנות שהו
בבית בחברת אמן, סבתן והדודות. כאשר היה שב מלימוד תורה בחדר,
נתקל בהן, בחבורת הנשים, בזמן עיסוקיהן בבישול, כביסה וטיפול
בילדים שזה מקרוב נולדו. את אחיותיו זכר כילדות שובבות, אשר
נהגו להשתעשע בין הכבסים התלויים בחצר. משבגרו מעט, ולאחר
שנולדו אחותן ואחיהם הצעירים, אלימלך, גולדה, צ'רלס, מקס
ואברהם, החלו לתת יד ועזרה של ממש לאמן מרים, בעבודות הבית
ובגידול אחיהן הקטנים. אל גולדה, האחות הצעירה ביותר, התייחסו
הבנות כאל נסיכה של ממש, ואף אמן מרים נהגה בבתה הצעירה בכפפות
של משי. הס מלהזכיר עבודות בית עד אשר זו בגרה ממש.  

בזמן הזה, עשה דודם יעקב יצחק חייל במקצועו, ושמו הלך לפניו
בעיר סוקולוב מלופולסקי ובכפרים ובעיירות הסמוכים לעיר, כעורך
דין אשר היטיב לטפל בלקוחותיו, בכלל ובלקוחותיו היהודים, בפרט.
יעקב יצחק נחשב כעורך דין בעל קשרים, אשר ידע תמיד לסדר את
ענייניהם על הצד הטוב ביותר. במשך הזמן רכש את אמונם של נכבדי
העיר, וקרנו עלתה בעיניהם עוד ועוד. כעת, משהיה בעל ממון, יכול
היה להרשות לעצמו לבלות היטב ומדי פעם, בחופשות הקיץ, נהג
ליטול את רעייתו גלה וילדיו ולנסוע אל העיר וינה, שם ביקרו
בקונצרטים ונשפים שכה אהבו.

יום אחד, התבשרו פסח ומרים עלˉידי יעקב יצחק, כי התקבלה
בקשתם  לחכור חלקת אדמה בקצה הכפר, שעליה יוכלו להקים בית
משלהם. מרים הייתה מאושרת. עכשיו תוכל להיות "בלבוסטה" של ממש.
כלˉכך רצתה בית משלה, שבו תנהג כגבירת הבית, שם תוכל
להחליט החלטותיה ולגדל ולחנך את ילדיה עלˉפי הלך רוחה
ואורחותיה. פסח לא התמהמה ומייד עם קבלת אישור החכירה, גייס
למלאכת בניית הבית את אחיו משה נוטה, קלמן ונפתלי, אשר אף הם
המתינו לאישור שכזה לחכירת חלקות אדמה עבורם. מדי פעם, נהגה
מרים לעשות דרכה אל מקום הבנייה ולצפות בעוד שלב משלבי בניית
הבית. כך צצו חדר ועוד חדר, ולבסוף, כעבור כ-3 חודשים, לאחר
סיום בניית גג הרעפים, קיבל הבית את צורתו הסופית. מאחורי הבית
הוקמה האורווה,שנועדה לשמש את סוסו של מנדל, אשר הבטיח להעבירו
בעתיד הלא רחוק לרשותו של פסח בנו, זאת מאחר ובנו ניהל כבר
בפועל את כל ענייניו. "בקרוב מאוד אעביר לרשותך את הסוס
והעגלה. אלו ישמשו אותך ויביאו לך תועלת רבה יותר מאשר לי
ולאמך, שתחייה. בקרוב לא יהיה לי עוד צורך בהם" - אמר לבנו,
ובהצהרה זו, למעשה, העביר לידיו רשמית את ניהול ענייניו
העסקיים. כן, מנדל, ראש השבט, חש שהוא הולך ומתבגר, והיה לו
צורך להעביר את ניהול ענייניו לבנו פסח, אשר שירתו נאמנה.

כעת עמדו לרשותם של מרים, פסח ותשעת ילדיהם ששת חדרי הבית
החדש, אשר יספיקו די והותר לכל בני המשפחה. המטבח שנבנה עבור
הבית, היה רחב ידיים למדי ועם המעבר לביתם החדש, רכשה מרים
בשוק המקומי ציוד חדש עבור מטבחה, כגון: מחבתות, סירים, ספלים
וקדרות ושאר מיני כליˉבית. עתה, משהושלמו הרכישות עבור
הבית החדש, ניתן לומר כי מרים ופסח על תשעת ילדיהם יצאו
לעצמאות.

בטקס חנוכת ביתם החדש של פסח ומרים, אשר הוזמנו אליו כל בני
המשפחה על נשותיהם וטפם, ולאחר התקנת המזוזה במעמד כל בני
המשפחה, כשהוא שולף מתיקו צטל'ע כלשהו, בישר יעקב יצחק למנדל
אביו: "הינה לך רישיון שהשגתי עבור הקמת חנות, בצמוד לבית.
מעתה ואילך, לא יהיה לך ולפסח עוד צורך לעמוד בכיכר השוק תחת
כיפת השמיים, בקור העז ובשלג. מהיום תוכלו למכור את מרכולתכם
בחנות שלך..." - אמר וברוב טקס מסר את הרישיון לידיו של מנדל,
אביו. עיניו של מנדל נצצו והוא נמלא באחת גאווה, ואילו רחל
רעייתו, היא חשה כי ליבה מחשב להתפוצץ מרוב גאווה. הינה כאן,
מולה, עומד הבן המוצלח הזה שלהם, ולא זו בלבד שעושה הוא חייל
במקצועו כעורךˉדין, אלא שאף מחזיר הוא טובה להוריו, ואף
דואג הוא לעתידם. אך אם חשבו כי בכך תמו הבשורות הטובות, טעו
טעות גדולה.

"אני מבקש לבשר לכם בשורה טובה אחת נוספת" - הוסיף יעקב יצחק.
"אתמול קיבלתי הודעה מאת ראש העיר בכבודו ובעצמו, כי מוניתי
לשופט בעיר סוקולוב מלופולסקי, והחל מן החודש הבא אכהן כשופט
מן המניין. כולכם מוזמנים לטקס המינוי שייערך בבניין העירייה
בתחילת החודש הבא..." הנוכחים קפאו לרגע על מקומם לשמע הבשורה.
מרים ופסח לא האמינו למשמע אוזניהם. יותר מכך לא יכלו לרצות
ואף לא לדמיין. הינה, בנם שלהם, מן הכפר חוליביאנה גורה, עלה
מעלה מעלה עד לפסגת ההצלחה.

ביום טקס המינוי של יעקב יצחק כשופט, נהרו בני משפחות פייט
ואוסטר על נשותיהם וטפם אל העיירה סוקולוב מלופולסקי, מי ברגל
ומי בעגלתו וסוסו, בכדי  לנכוח בטקס ההשבעה.  רחל ומנדל לא
עצמו עין מרוב התרגשות במשך כל הלילה. רחל לא יכלה להירדם כלל.
היא פחדה שמא יאחרו היא ומנדל לטקס ההשבעה, וכי תהיה זו החמצה
אשר לא תיסלח. עם הנץ החמה, דחקה במנדל להזדרז ולהתלבש. היא
עצמה הייתה כבר מוכנה ולבושה בשמלתה הטובה ביותר, אשר נהגה
ללבוש בשמחות המשפחתיות, ומעליה לבשה את מעילה הישן והטוב.
מנדל היה אף הוא נרגש ביותר. ידיו רעדו קמעה בעת שרכס את
כפתורי חולצתו הלבנה, אשר כיסתה על הציצית. משסיים להתלבש, נטל
את מעילו הכהה הכבד, לבש אותו בחופזה, חבש את השטריימל שלו
ויצא מייד לרתום את סוסו לעגלה. משאלו היו מוכנים למסע, שב
לביתו והחל לזרז את בניו, כלותיו ונכדיו, אשר אמורים להצטרף
אליהם לטקס ההשבעה.

מאחר ולא היה די בעגלה אחת, אשר תסיע את בני המשפחה לעיר, ביקש
מנדל מבעוד מועד משכנו מרדכי, אשר היה "בלגולע" בעצמו, ללוות
ממנו את סוסתו ועגלתו, וזה נעתר לו מייד. הכיצד יכול היה לסרב
לאביו של השופט המיועד? "לכבוד הוא לי..." - השיב בחיוב למנדל.
וכך עשו דרכם בני המשפחה בשעת בוקר מוקדמת, כשהם ישובים בשתי
עגלות ושני סוסים הנהוגים בידי פסח ובידי מנדל, אל העיר
סוקולוב מלופולסקי.

כשלוש שעות לערך ארכה הדרך אל העיר, ועם היכנסם של בני המשפחה
לעיר, משכו שתי העגלות ההומות אדם על סוסיהן, אשר עשו דרכן
במעין שיירה בזו אחר זו, את תשומת ליבם של תושבי המקום. ברעש
גדול ירדו בני המשפחה מן העגלות ובמין תהלוכה משונה, נכנסו
לאולם הגדול של בניין העירייה. אולם, האולם אשר בבניין העיר
היה צר מהכיל את כל בני המשפחה, והם נאלצו להצטופף וחלקם אף
עמדו בפתח האולם. במקום של כבוד, בספסל הקדמי, ישבו הוריו של
השופט המיועד, רחל ומנדל. לצידם ישבו רעיית השופט, הגברת גלה
פייט, אשר הגיעה קודם לכן עם ילדיהם, וכמובן ארבעת אחיו: פסח,
משה נוטה, קלמן ונפתלי. תוך כדי ציפייה לתחילת הטקס, היסב מנדל
את ראשו לאחור, בהביטו בגאווה גלויה על השבט שהקים. רחל, אשתו
שתחייה, ישבה שם במקומה המכובד כגבירה של ממש. הגאווה הציפה
אותה, והיא חשה את הייחוס שבדבר בכל רמ"ח אבריה. החל מן הדקות
הקרובות, תהפוך באופן רשמי לאימו של השופט היהודי, יעקב יצחק.


ההמולה והרעש באולם הלכו וגברו. הילדים זעו בחוסר מנוחה
והמבוגרים פטפטו בקול, עד אשר יצא לפתע עוזרו של ראש העיר מחדר
צדדי, והכריז על כניסתם של ראש העיר והשופט המיועד, יעקב יצחק:
"הנוכחים מתבקשים לעמוד לכבוד כניסתם של ראש העיר והשופט
המיועד, יעקב יצחק." באחת השתרר שקט באולם, והנוכחים נעמדו על
רגליהם. כשעל פניו נסוכה ארשת פנים מכובדת, נכנס ראש העיר
לאולם ואחריו יעקב יצחק. "הקהל רשאי  לשבת" - הורה עוזרו של
ראש העיר ובאחת, התיישבו הנוכחים במושביהם. "ראש העיר יישא
דבריו" - הכריז עוזרו של ראש העיר. "הקהל מתבקש לשמור על
השקט".

ראש העיר קם ממקום מושבו והחל לשאת דברו: "הנני אוחז בידי
איגרת מאת שלטונות האימפריה האוסטרוˉהונגרית ובה התבקשתי
למנות את האזרח, עורךˉהדין המלומד יעקב יצחק פייט, לשופט.
איˉלכך, הנני מכריז על מינויו של יעקב יצחק פייט כשופט מן
המניין.  אזור השיפוט יכלול את העיירות והכפרים אשר באזור
"Kolbuszow." בסיימו את דבריו, נטל מגש עליו היו מונחים גלימה
שחורה ופטיש מעוצב מעץ, פרש את הגלימה וכרכה סביב כתפיו של
יעקב יצחק לעיני הנוכחים. אחר מסר לידיו את פטיש העץ.

כעת, הגיע תורו של יעקב יצחק לשאת דבריו. "ראשית, רוצה אני
להודות להוריי אשר עמלו קשות ועשו ככל אשר ביכולתם, על מנת
שאוכל לרכוש השכלה ולהביאני למעמד זה. שנית, להודות לרעייתי
גלה, על אשר גילתה סבלנות כה רבה, גם בעתות של עבודה קשה
והעדרות רבה מן הבית. "אשת חייל מי ימצא ורחוק מפנינים
מכרה..." הנני, יעקב יצחק פייט, מבטיח בזאת, כי אעשה ככל
שביכולתי למען שיפוט הוגן וצודק עבור תושבי אזור KOLBUSZAOWA
כולו. תודה לראש העיר ותודה לשלטונות האימפריה
האוסטרו-הונגרית, על אשר נתנו בי אמון ומינו אותי לתפקיד רם
המעלה הזה" - סיים דבריו, תוך שהנוכחים פורצים במחיאות כפיים
סוערות. מייד בסיימו את דבריו, קם ראש העיר ממקום מושבו, לחץ
את ידו של יעקב יצחק ואחר כך נבלעו שניהם בפתח לשכת ראש העיר.


אין ספק, שטקס המינוי היה קצר וענייני, אולם, עבור רחל ומנדל
הווה את השיא של חייהם, גאווה ופיצוי על כל השנים הקשות והעמל
אשר השקיעו בשבט שלהם, אשר הלך והתרבה עוד ועוד. לאחר שנפגשו
עם בנם, כשהוא עדיין עוטה את גלימת השופט, חיבקוהו ונישקוהו,
ואחר כך עשו דרכם החוצה לעבר העגלה והסוס, אשר יחזירום לביתם
שבכפר.  

לאחר טקס המינוי של יעקב יצחק כשופט, חזרו החיים בבית משפחת
פייט למסלולם, פחות או יותר. שלושת הבנים, משה נוטה, קלמן,
נפתלי ונשותיהם עדיין ציפו לאישור המיוחל לחכירת חלקות אדמה
לשם בניית בתים עבור משפחותיהם, אולם זה התמהמה לבוא. בינתיים,
עשה פסח חייל בחנותו של אביו, שהוקמה בצמוד לבית הוריו, אותה
ניהל עבור אביו. משראה כי העסק משגשג, העלה פסח בפני אביו מנדל
רעיון נועז במיוחד - להרחיב עוד את החנות, ולהפכה לפונדק
דרכים. "וכי למה לא נרחיב עוד את החנות, ונפתח פונדק דרכים
שכזה?" - שאל את אביו מנדל, אשר כבר לא היה איש צעיר ועיסוקו
כחקלאי הפך לו למאמץ גופני קשה. "הרי לא פעם ולא פעמיים עצרו
אצלנו עוברי אורח בדרכם, וביקשו להם  מקום שבו יוכלו לנוח מעט
מן הדרך, לסעוד ליבם ולשתות כוסית הגונה של יי"ש, לפני שימשיכו
בדרכם, אך לא נמצא בכל האזור כולו מקום שכזה?" - הוסיף לנסות
ולשכנע את אביו. מנדל הפך והפך בנושא ולאחר מחשבה מעמיקה, מאחר
וחש כי הוא הולך ומתבגר ובקרוב לא יהיה מסוגל לתרום עוד את
חלקו בפרנסת הבית כעובד אדמה, נתן לבסוף את ברכתו לבנו, אף
שהיה בכך סיכון כספי לא קטן, שכן גייס למטרה זו את כל
חסכונותיו, אשר חסך פרוטה לפרוטה במשך כל חייו, והסיכויים
להרוויח היו שווים לסיכויים להפסיד את כל הונו ופרנסת הבית
כולו. "מחר ילך נא למשרד האדבוקט, ויבקש ממנו להגיש בקשה
להרחבת המקום לשם הפיכת החנות לפונדק." - ציווה על בנו פסח
ובכך, למעשה, נתן ברכתו לשינוי ייעודה של חנותו.

למזלם כי טוב, נעתרו השלטונות לבקשתם של פסח ומנדל להרחבת
החנות, מאחר וכבר תקעו יתד במקום. וכך, כעבור כמחצית השנה,
הוקם לתפארת הכפר פונדק הדרכים הראשון. ביום הפתיחה, היה הכל
מוכן לקבלת הלקוחות הראשונים. בעוד מרים, טורחת על מלאכת הכנת
התבשילים, ישבו מנדל ופסח בפתחו של הפונדק וציפו בדחילו ורחימו
לאורחים הראשונים, שבעזרת השם, עוד יגיעו בהמוניהם. משחלפו
השעות ואף אורח לא נראה באופק, הלך וגבר חששו של מנדל. כל
פרנסתו הייתה תלויה בדבר. "האם מדובר בטעות גורלית ובהחלטה
שגויה?" - שאל בחשש את בנו, פסח. "ימים יגידו..." - ענה פסח,
כשהוא מתאמץ שלא לגלות לאביו את דבר דאגתו הרבה, שהרי הנו אב
לתשעה, ואוי ווי אם לא יהיה מסוגל להביא אוכל אל פיהם.

בשעות אחר הצוהריים המאוחרות, כאשר היו על סף יאוש, שמעו לפתע
קול פרסות סוסים. בבתˉאחת, נעמדו האב ובנו על רגליהם.
"מרים, יש לנו אושפיזין... חממי התבשילים..." - ציווה מנדל על
כלתו. מרים, אשר חששה כי כל טרחתה בהכנת התבשילים במשך שעות
תהיה לשווא, וכבר חישבה כיצד תחלק את המזון הרב שנותר בין בני
המשפחה, פנתה מייד לטרוח שוב על הסירים.

משנעצרו הסוס והעגלה בפתח הפונדק, הבחינו מנדל ופסח בזוג, גבר
לבוש קפוטה וחבוש בשטריימל וברעייתו ההדורה בלבושה, הישובה
לצידו. הגבר ירד במהירות ממקום מושבו, הושיט ידו לגברת ההדורה
בעזרו לה לרדת ארצה, ושניהם התייצבו בפני מנדל ופסח. "מחפש אני
מקום לנוח לשעה קלה ולסעוד לבנו" - פנה אל השניים. "הוא
ורעייתו הגיעו אל המקום הנכון ובזמן הנכון..." - מיהר מנדל
להשיב בשמחה גלויה. "ואף האוכל כושר למהדרין" - הוסיף פסח
בגאווה. "כלתי, שתחייה, מקפידה בהלכות כשרות, בקלה
כבחמורה...". "אם כך, נשהה כאן מעט לשם מנוחה לשעה קלה, לפני
שנמשיך בדרכנו..." - השיב האורח הקרוא. ולאן פניהם מועדות?" -
חקר מנדל בסקרנות את היהודי שלפניו. "אנו בדרכנו לשטאטל,
רודניק נד סאנם. אני בודק האפשרות למגורים של קבע בעיירה, שם
הפרנסה מצויה בשפע". "אכן, גונבה לאוזניי השמועה, כי החיים
היטיבו עם המשפחות היהודיות אשר כבר מתגוררות במקום." - השיב
מנדל בעניין. ואכן, לאחרונה פשטה השמועה, כי בעיירה רודניק נד
סאנם השתפר עד מאוד מצבן הכלכלי של המשפחות היהודיות, לפחות
אצל משפחת בלום ומשפחת ניווירט, אשר עברו להתגורר שם לאחרונה.
"בואו, הכנסו פנימה. ברוכים הבאים" - הזמינם מנדל להיכנס, ואחר
נכנסו פנימה אל הפונדק, כשפסח נושא את מזוודתם פנימה.

היו אלו האורחים הראשונים להתארח בפונדק הדרכים של משפחת פייט,
אך לא האחרונים. בימים הבאים החל זרם מבקרים לפקוד את פונדק
הדרכים "פייט", אשר שמו  הלך לפניו כמקום נקי וכשר, המיועד
ליהודים, עוברי אורח, שעשו דרכם דרומית לכפר ובחזרה, לשם עסקים
וביקור קרובים. בכך הוסרה דאגה מליבם של מנדל ופסח בעניין
הפרנסה.

אולם, דאגות לא חסרו לו לאדם מעולם, כך הסתבר לו לפסח, ובפרט
כשיש לו ליהודי כשר בנים זכרים, אשר עם לידתם לא היה מאושר
ממנו, אך ככל שאלו בגרו הלך וגבר חששם שלו ושל אמם, מפני העתיד
לבוא...

בעוד אימו מרים מטופלת בשני תינוקות של ממש, מקס ואברהם,
התשיעי במספר, החל בנה הבכור, חיים דוד, לצמוח במהירות וכאילו
בןˉלילה הפך מילד לנער בוגר. את טקס ברˉהמצווה עבר
זה מכבר, לפני כשלוש שנים, ובחורף זה אמור הוא לחגוג את יום
הולדתו השבעהˉעשר. עתה היה עסוק בלימוד תורה ומקצוע.
בתקופה זו שלטה האימפריה האוסטרו-הונגרית באזור זה של גליציה,
אשר בראשה עמד הקיסר פרנץ ג'וזף. הקיסר ניהל מלחמות ומאבקים לא
קלים, בניסיון לשמור על שלטונו ברחבי האימפריה האוסטרית.
בתחילת שלטונו, הצליח לדכא את המהפכנים בוינה ומאוחר יותר, עשו
אף ההונגרים ניסיון להתמרד כנגד השלטון האוסטרי ואף הכריזו על
עצמאות, אולם  ניסיון זה לא צלח, ולבסוף אף דוכא. לאחר שנעשה
בו ניסיון התנקשות ממנו יצא בשלום, ולאחר שנחל הפסד מול
סרדיניה ואף נחל תבוסה בקרבות כנגד פרוסיה והעומד בראשה,
הקנצלר אוטו פון ביסמרק, נחל מפלה נוספת באיטליה ואיבד את העיר
ונציה. כתוצאה ממפלות אלו, נאלץ הקיסר להגיע לפשרה עם
ההונגרים, וכך חתם בשנת 1867 על ההסכם בדבר הקמתה של האימפריה
האוסטרו-הונגרית.

בין המלחמות והמאבקים הללו, היו יהודים אשר ניסו לתרום מעצמם
בדרך של התגייסות לצבא. אולם, לא מעט יהודים מן העיירות
והכפרים שבחבל ארץ זה של Kolbuszowa, השתדלו להצניע לכת ולא
להתבלט יתר על המידה, ואף עשו ככל שביכולתם שלא להיות חלק מן
הצבא האוסטרו-הונגרי. היו אלו משפחות חסידיות, שהדת היהודית
הייתה טבועה עמוק באורח חייהם, ואלו רק ביקשו לנהל את חייהם
היומיומיים, תוך שמירה על המסורת היהודית, בשקט ובשלווה. היה
חשש גדול בקרב הרבנים, כי גיוס שכזה עלול לפגוע באורחות הדת
ולהתפקרות בקרב הבנים. מלחמות הגויים לא היו מעניינם כלל.
דאגתם היחידה הייתה, שמא יתחלף שוב השלטון באחר, וגזירות חדשות
ומיני פורענויות ייפלו על ראשם, כרעם ביום בהיר. יהודים אלה,
החרדים לדת היהודית, עשו ככל שביכולתם במציאת פתרונות שונים,
בכדי למנוע גיוסם של יהודים כשרים לצבא הגויים. חלקם של הבנים
נאלצו לעזוב את משפחותיהם ולהגר לארצות זרות, ובחלקם אף נפדו
תמורת סכום לא מבוטל מידי הצבא האוסטרו-הונגרי, אשר פטר אותם
מן השירות הצבאי.

עתה, משבגר חיים דוד, קיוו הוריו מרים ופסח כי אולי, אם ירצה
השם, תקרה איזו שהיא טעות, ואיכשהו יישכחו בני משפחתם, עד שלא
יהיה צורך לגייס את הבנים לבית פייט. שניהם בירכו על כל יום
אשר עבר מבלי שהתקבל צו הגיוס, אולם מחשבה זו הטרידה את מנוחתם
עד מאוד, ביודעם כי הפיקוח על גיוס הבנים הלך והחמיר עוד ועוד
בתקופה האחרונה. ואכן, הסתבר למרים ופסח, כי הפיקוח על גיוס
הבנים היה מדוייק ויעיל יותר מכפי שחשבו.

וכך, בצהרי יום סתוי אחד, בעת שהבנות חנה ואסתר עסקו בכביסת
המשפחה ותלייתה על גבי החבלים, ובעוד גולדה הקטנה משתעשת לה
ומתרוצצת בין הכבסים הצחורים המתנופפים ברוח, הופיע השליח מטעם
הצבא האוסטרו-הונגרי, לבוש במדי צבא, כשהוא רכוב על סוסו. הוא
הלך והתקרב לאיטו עוד מעט, עד שעצר את סוסו, ממש בסמוך למסך
הכבסים הצחור. "האם זהו בית משפחת פסח פייט?" - שאל בקולו
הרועם... חנה ואסתר הפסיקו בו ברגע את מלאכתן ונאלמו דום.
נראה, שמראהו של השליח הטיל עליהן אימה רבה. חנה, הבוגרת שבהן,
פנתה מייד אל גולדה הקטנה, עצרה אותה ממשובתה, נטלה את ידה
ומשכה אותה אליה, וביחד עם אסתר נסו בבהלה לעבר פתח הבית.
השמועות בדבר פוגרומים קשים, אונס, רצח ושוד, שבוצעו ביהודים
בידי הגויים, עשו להן כנפיים והגיעו מדי פעם אל הכפר, ואף
אוזני הילדות היו כרויות לשמע שיחות המבוגרים בעניין זה. בכל
אופן, מרים דאגה להזהיר את ילדיה מפני זרים ואף נתנה להם
הנחיות מפורשות, כי באם יקרה חס וחלילה מקרה שכזה, עליהם לתפוס
מחסה ולהסתתר. "לעולם אין לסמוך על גוי" - נהגה לשנן באוזניהם.


באותה שעה שהתה מרים עם התינוק, אברהם, ועם אחיו, מקס בן
השנתיים בבית, ותוך שעסקה בבישול עבור המשפחה ועבור הפונדק,
התפנתה מדי פעם לטפל בתינוק ובאחיו. "בתוך כשנה יחל מקס לבקר
בחדר והתינוק, אברהם, יהיה גמול, וכך אוכל להתפנות ולעזור עוד
בפונדק " - הרהרה לעצמה. תוך כדי שהיא מהרהרת, התפרצו שלושת
בנותיה אל תוך הבית פנימה. "ישנו חייל זר, הרכוב על סוסו מחוץ
לבית !!!" - הזהירה חנה את אמה. מרים לא השתהתה לרגע, נטלה
מייד את התינוק אברהם מעריסתו, הניחה אותו בין זרועותיה של חנה
בת ה-12, את מקס דחפה ממש לעבר אסתר, וציוותה על שלושת בנותיה
עם אחיהן הקטנים להיכנס מייד אל חדרן של שלושת הבנות, שבו דלת
נוספת המובילה אל האורווה שלצד הבית. "המתינו לי בשקט באורווה
עד אשר אקרא לכם לצאת..." - ציוותה על ילדיה. אחר כך יצאה
בזהירות מפתח הבית, שם הבחינה בחייל, הלבוש במדי הצבא
האוסטרו-הונגרי ורכוב על סוסו. "האם זהו ביתו של היהודי, פסח
פייט..." - הרעים השליח שוב בקולו. "אכן, כן" - השיבה מרים
בזהירות. "יש בידי איגרת, צו לגיוס חיים דוד פייט לצבא
האוסטרו-הונגרי" - הרעים בקולו השליח. "על הבן, חיים דוד פייט,
להתייצב לשירות צבאי בעיר לבוב, בתוך חודש ימים בדיוק מהיום".
החייל השליח, לבוש המדים, הושיט את האיגרת ומסרה לידיה הרועדות
של מרים. אחר נתן אות לסוסו, ושניהם פנו לאחור ויצאו לדרכם.
מרים לא העזה לשוב אל הבית, עד אשר הבחינה כי החייל הזר וסוסו
נעלמו לגמרי משדה ראייתה. רק אז, כשהייתה בטוחה כי השליח לא שב
לאחור, וכשבידה האיגרת, העזה לפנות אל האורווה, שם הסתתרו חמשת
ילדיה, ותוך כדי שהיא פולטת אנחת רווחה, ציוותה עליהם: "הסכנה
חלפה, רשאים אתם לשוב אל הבית..."  

מרגע זה ואילך, המתינה מרים בקוצרˉרוח לפסח, אישה, עד אשר
ישוב מעבודתו בפונדק הדרכים. היא עצמה, לא העזה לצאת את הבית
אל הפונדק, ולהשאיר את הילדים לבדם, לאחר מאורעות הבוקר הזה.
ככל שנקפו השעות, כך גבר קוצרˉרוחה. חרדה הייתה לבנה
הבכור, חיים דוד, וביקשה מייד לטכס עצה עם אביו בכדי למצוא
פתרון מהיר לבעיית הגיוס. לנער עצמו לא סיפרה דבר אודות אירועי
היום. לבסוף, מששב פסח בשעות הערב לביתו, קיבלה את פניו ובאחזה
באיגרת, פנתה אליו בהתרגשות: "היום הוא היה כאן...." פסח הבחין
מייד במצוקתה של רעייתו, ומייד הבין כי אין מדובר בבשורה טובה.
"מיהו אותו אדון?" - שאל. "לא אדון, כי אם השליח מטעם הצבא,
הגיע הנה רכוב על סוסו והביא עימו איגרת זו, צו גיוס לחיים דוד
לשם גיוסו לצבא האוסטרו-הונגרי. "שומו שמיים" - ספק פסח ידיו.
"בשום פנים ואופן, לא יהיה כדבר הזה. מחר, השכם בבוקר, הולך
אני אל הרב לסדר את העניין. אחר כך פנה אל חדרו של חיים דוד
וביקש אותו לצאת אליהם. "אנא ממך, הצטרף אל אמך ואליי, יש לנו
דבר מה חשוב אליך..." חיים דוד ידע למעשה בשעה זו, כי אכן
מדובר בצו גיוס שהתקבל עבורו הבוקר, וידע במה דברים אמורים.
אחיותיו היו כה נסערות, עד אשר סיפרו לו את אשר אירע בבוקרו של
אותו היום. במשך השעתיים האחרונות ניסה לברר עם עצמו, האם מוכן
הוא להתגייס ולהיות כאחד החיילים בצבאו של הקיסר פראנץ יוזף
ואף להלחם את מלחמותיו, או, לחילופין, לוותר על המשך החיים
במחיצת הוריו ומשפחתו. למעשה, בתוך תוכו, כבר ידע את התשובה
לכך.

"יש בפי בשורות לא כלˉכך טובות עבורך, בני. בצהריי היום
הגיע השליח מטעם צבא הקיסר, ומסר לידי אימך איגרת זו, בה מצווה
אתה להתייצב בעיר לבוב בתוך כחודש ימים, לשם גיוסך לצבא. ישנן
דרכים למנוע זאת, ולפני שהנני נוקט בצעד כלשהו ופונה לעזרת
הרב, רצינו, אמך ואני לברר עמך לאן פניך מועדות ולאן ברצונך
לפנות?" חיים דוד לא היסס לרגע. "מעדיף אני לעזוב..." - אמר
ולא יסף. מרים לא יכלה להתאפק עוד, ופרצה בבכי קורע לב. "תשעה
ילדים לנו, האחרון אך נולד והינה זה, בני בכורי, כבר הולך
מעמנו ..." - קוננה, כאילו עומדת היא לאבדו לנצח. פסח היה
ענייני ביודעו כי אין ברירה, וכי יש להכריע בעניין באופן
מיידי. "מחר, השכם בבוקר, אגש אל הרב לבקש את עזרתו המיידית.
לא נותר לנו זמן רב." חיים דוד רק הנהן בראשו לאות הסכמה שכן,
למראה אימו הממררת בבכי, לא מסוגל היה להוציא הגה מפיו. "אם
כך, הנושא חתום. מחר עליך להתייצב ללימודיך בישיבה כרגיל
ולהתנהג כבכל יום, עד ליום עזיבתך. ואף מילה בעניין" - הנחה
פסח את בנו, ובכך סיים את השיחה.

במשך כל אותו הלילה לא יכלה מרים לעצום עין. מדי שעה או שתיים,
הייתה ניגשת לחדרם של הנערים ופותחת את דלת חדרם בכדי לבדוק אם
בנה הבכור עדיין שם, ואחר הייתה חוזרת אל התינוק אברהם, כאשר
היא מנענעת את העריסה, תוך שהיא מזילה דמעותיה פנימה.

למוחרת בבוקר, מייד עם התייצבו בבית הכנסת, ממש לפני תחילת
תפילת שחרית, ניגש פסח אל הרב, וביקש את עזרתו בעניין ההגירה.
"אל דאגה, ידידי. בבקשה, ייגש אליי לאחר התפילה, ונשוחח אודות
העניין" - השיב לו הרב בקולו הסמכותי. ואכן, מייד עם סיום
תפילת שחרית, ניגש פסח אל רב הכפר ושניהם נראו מסתודדים ביניהם
אודות איזה שהוא עניין שאינו סובל דיחוי. אחר כך סיימו את
שיחתם בתקיעת כף, וכל אחד פנה לדרכו.

עוד באותו הערב, ציווה פסח על רעייתו מרים, לארוז מזוודה לא
גדולה עבור בנם, חיים דוד, עם כמה חפצים הכרחיים למסע לאמריקה
שכן, עלˉפי הוראות העגלון, אין לשאת משאות מיותרים, אשר
יהוו מכשול בעת חציית הגבול. אחר כך בישר לבנו חיים דוד, כי
פניו מועדות לאמריקה, וכי ביום ראשון הקרוב, יום השבתון של
הגויים, עליו להיות מוכן לקראת המסע, וכי בבוקרו של יום יהיה
עליו להצטרף אל העגלון הגוי, אשר שיתף פעולה עם הרב והיה מומחה
בהעברת אנשים, אשר ביקשו לחצות את גבולות האימפריה. "אל דאגה,
בני, הוא, העגלון, יעבירך בבטחה את הגבול." - ניסה פסח להרגיע
את בנו, ואחר דחף לידיו כמות לא מבוטלת של שטרות כסף. "והינה
לך מעט כסף לתחילת הדרך באמריקה" - הוסיף ואמר. חיים דוד נטל
מידי אביו את שטרות הכסף בדממה ובפנים חתומות, ונראה שהוא כבר
קיבל עליו את הדין והיה שלם עם ההחלטה הגורלית, לעזוב מאחור את
משפחתו, הוריו, אחיו ואחיותיו, ולהתחיל בחיים חדשים באמריקה.


בליל שבת, השתתף חיים דוד בפעם האחרונה בתפילה בבית הכנסת
שבכפר חולביאנה גורה, ואחר כך שב עם אביו ואחיו ל"קידוש"
ולארוחת השבת האחרונים בחיק משפחתו. למעשה, כבר ידע כי לכאן לא
יחזור עוד לעולם וכי, ככל הנראה, הסיכוי לפגוש שוב בהוריו
ומשפחתו, קלוש עד מאוד. היו אלו שני הימים האחרונים, ליל שבת
ושבת, אשר בילה במחיצת בני המשפחה. במוצאי השבת ישב עימו פסח
לשיחת הדרכה אחרונה. "ראה, בני, המטרה הראשונה הינה, לחצות את
הגבול עם גרמניה, ומשתעבור ב"ה את הגבול בשלום, יהיה עליך
להגיע לעיר הנמל, המבורג. בהמבורג יהיה עליך לרכוש כרטיס הפלגה
ללונדון ומשם הדרך לאמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, תהיה
קלה יותר. "העגלון" הכין עבורך את המסמכים הדרושים לשם חציית
מעברי הגבול." - אמר, תוך שהוא מוסר לבנו את דרכונו החדש.
"מעתה, שמך החדש הוא: חיים דוד גרינר פייט, אך אל נא תשכח בני
בכורי,  מאין באת, וכי לעולם קשור אתה בקשר דם למשפחתנו, משפחת
פייט..." בעודם משוחחים, הביטה בשניים מרים בארשת פנים אומללה.
נראה היה כי שק דמעותיה התרוקן עד תומו, ורק נותרה  בה התחושה
של אבל כבד. אף היא ידעה בסתר ליבה, כי לא תזכה לפגוש שוב את
בנה בכורה. כעת נותרה רק התחושה של האובדן ההולך וקרב וכל
שרצתה, להביט עוד ועוד בפני בנה, למען לא יישכח מראהו.


כעבור מספר שעות, לפני הנץ החמה של בוקר יום ראשון, יום השבתון
של הגויים, התייצבו "העגלון" וסוסתו והמתינו מחוץ לבית משפחת
פייט לצאתו של חיים דוד אל העולם הרחב. אימו, מרים, סירבה
ללוות את בנה אל מחוץ לבית. היא מיאנה להיפרד מבנה. בשעה חשוכה
זו היו רק היא ופסח ערים. שמונת אחיו ואחיותיו של חיים דוד
עדיין נמו את שנתם העמוקה, וכך נמנעה ממנו האפשרות להיפרד מהם
כהלכה. לבסוף, כשהוא אוחז במזוודתו הקטנה ובצרור נוסף ובו
תבשיל בכלי, מעשה ידיה של מרים, ניתק מחיבוקה העז של אימו ויצא
בחברת אביו אל הקור העז, שם קיבל את פניהם "העגלון". ראשית,
דרש זה את שכרו, ורק לאחר שמנה את השטרות אשר קיבל לידיו, הורה
לנער: "עלה !!!" חיים דוד ציית מייד, וטיפס מאחור אל העגלה
עמוסת התבן. הוא היה מוכן לעשות הכל על מנת שלא להישאר עוד
בחבל ארץ זה. "עד לעיר קרקוב תוכל לשבת מאחור באופן גלוי." -
המשיך "העגלון" לתדרך אותו. "מן העיר קרקוב נעשה דרכנו אל עבר
הגבול הגרמני, ואז יהיה עליך להתחפר בינות התבן ולא להוציא אף
הגה מפיך". לפתע פנה אל פסח בניסיון להרגיעו: "אל דאגה, מנוסה
אני בכגון אלה, בנך יגיע בשלום ליעדו..." "מאוד מודה אני  לך"
- השיב לו  פסח, אשר רק עתה, בשעת ביצוע תוכנית הבריחה, החל
להבין את משמעות הסכנה שבחציית הגבול, כמו גם את הפרידה מבנו
לתקופה בלתי ידועה, ואולי אף לנצח. לרגע רצה לעצור הכל, וחש כי
חפץ הוא לשוב עם בנו לביתם, אך עתה, מאוחר מדי לסגת. "העגלון"
הניף את השוט שבידו והצליף קלות על גב הסוס, וכך יצאו לדרכם
"העגלון" וחיים דוד גרינר פייט, לעבר העיר קרקוב.

בחוץ שררה עדיין חשיכה גמורה, ןמאחר ופסח לא יכול היה להבחין
בסוס ובעגלה בהתרחקם, כל שנותר לו לעשות היה, רק לבהות בחשיכה
ולהקשיב לקול פרסות הסוס וגלגלי העגלה המשתקשקים, ההולכים
ומתרחקים, עד אשר נדם קולם,  והדממה שבה לשלוט בכל. בלב כבד
וחפוי ראש, שב פסח אל ביתו, רעייתו ואל שמונת ילדיו שנותרו
לו.

נדמה היה לו, לחיים דוד גרינר, כי הדרך לעיר קרקוב תימשך לנצח.
הסוס ועגלתו עשו דרכם עוד ועוד, בעוד חיים דוד גרינר מטלטל
בדממה בעגלה מאחור. מזג האוויר החורפי נתן  אותותיו ביום
סגרירי זה של החודש הראשון לספירת הגויים, ומשהחלו השמיים
להמטיר מטר עז, עצר "העגלון" למספר דקות בצד הדרך, בכדי לפרוש
יריעת בד עבה על גבי ערימות התבן שכן, ההצגה אמורה להיות
אמיתית ומושלמת ככל האפשר, והיה חשש שמא ערימות התבן יהפכו
לעיסת קש אחת גדולה, בעזרתו האדיבה של מזג האוויר החורפי. אחר
כך, עלה שוב "העגלון" אל מושבו והמשיך לנהל את הסוס בדרכם אל
מחוז חפצם. חיים דוד גרינר ניסה לחמם את כפות ידיו, בכך שקפץ
אותן לאגרופים ומדי פעם נשף לתוכן, עד שהפיח בהן מעט חום בהבל
פיו. אך החום המועט לא הפיג, ולו במעט, את המתח והחרדה בהם היה
שרוי, שמא לא תצלח דרכו והוא ו"העגלון" ייתפסו בעת חציית
הגבול. אך, למעשה, איש לא שם ליבו לעגלה ולעגלון במשך כל
נסיעתם. היה זה מחזה נפוץ, ולרבים שימשו הסוס והעגלה ככלי
תחבורה יעיל. בדרכם חצו כמה כפרים ועיירות, ובכל צעד ושעל נוסף
שעשו בדרכם, נגולה אבן נוספת מליבו של הנער המתבגר, שהיה בדרכו
אל החופש.

כאמור, התוכנית הייתה להגיע אל הגבול הגרמני, שם אמור היה חיים
דוד להיפרד מן "העגלון" ולהצטרף לעגלון נוסף, מן העבר השני של
הגבול, אשר תפקידו היה לעשות את כל הדרך הארוכה עד לעיר
המבורג. את התמורה הכספית חילקו שני העגלונים ביניהם, וניתן
לומר שהשניים הללו עשו חייל במלאכתם זו שאמצו להם, והרוויחו לא
מעט מעיסוקם זה. אומנם, מיחד, היה סיכון רב בעיסוק זה, וכל מי
שנתפס צפוי היה למאסר ממושך בכלא בגין בגידה בקיסר ובאימפריה,
אולם, מאידך, התמורה הכספית הגבוהה היוותה פיצוי על כל סיכון,
מסוכן ככל שיהיה.

לבסוף, לאחר מספר שעות, לקראת ערב, הגיעו השניים, חיים דוד
גרינר ו"העגלון", למחוז חפצם שבעיר קרקוב, שם היה עליהם להמתין
עוד מספר שעות, ובחסות החשיכה לעשות דרכם מערבה, עד לגבול
הגרמני. בשעת ערב זו היה הנער צמא, רעב, עייף ובעיקר שרוי במתח
רב. את השעות שעדיין נותרו להם עד לחציית הגבול, עשו בפונדק
הדרכים שבעיר. "רצוי לך לנמנם מספר שעות. עוד דרך ארוכה לפניך,
ואין לדעת מתי תוכל לעשות זאת בזמן הקרוב" - הציע "העגלון"
לחיים דוד גרינר. "אני אדאג להעירך" - הבטיח לנער.  חיים דוד
גרינר הנהן בראשו במבוכה, ואחר הוציא מן הצרור שנתנה בידיו
אימו, מרים, את הכלי ובו התבשיל הקר. הן הכלי והן התבשיל היו
קרים כקרח ולמעשה, היה זה התבשיל האחרון מעשה ידיה של אימו,
שהנער זכה לטעום. חיים דוד גרינר פתח את הצרור, והזמין את
"העגלון" להצטרף אליו לארוחתו. למרות שהתבשיל היה קר כקרח, אכל
חיים דוד גרינר מן התבשיל ברעבתנות גלויה, ואף "העגלון" זכה
לטעום מן התבשיל שהכינה מרים. מייד אחר כך, נפל הנער שדוד על
המיטה ונרדם בבגדיו, ואילו "העגלון" יצא אל ביתˉהמרזח
שבעיר, שם העביר את מעט השעות שנותרו לו עד להשלמת משימתו,
בשתיית יי"ש.

לקראת השעה שתיים בלילה, שב "העגלון" אל האכסניה כשהוא מעט
שתוי, וריח השיכר נודף מפיו. "קום נער, קום" - קרא לעבר הנער.
הלה התעורר בבת אחת בבהלה, ולרגע לא הבין היכן הוא נמצא, עד
אשר התעשת ונזכר כי הוא בדרך אל החופש. בחלל החדר היה תלוי ריח
חריף של אדי אלכוהול. הנער ארגן מייד את חפציו, ולאחר ששילמו
עבור שהייתם באכסניה, יצאו שוב הוא ו"העגלון" לעבר הסוס והעגלה
עמוסת התבן, שהמתינו מחוץ לאכסנייה. "עלה על העגלה" - ציווה
"העגלון" על חיים דוד גרינר, ולאחר שזה עלה, השליך את מזוודתו
הקטנה של הנער והצרור אל העגלה פנימה. "מעתה והלאה, עליך
להסתתר מתחת ליריעה כמה שיותר עמוק בתוך התבן עם חפציך. יהיה
עליך לשמור על דממה מוחלטת ללא ניע וזיע, ואפילו ניתקל בנפש
חיה כלשהי, נאסר עליך להוציא הגה מפיך. הצלחת המשימה תלויה
בדבר".  כך נתן "העגלון" לנער הוראות אחרונות, בעודו אפוף אדי
אלכוהול, אשר אפילו האוויר הקר לא הצליח להפיג. אחר כך, עלה אל
מושב העגלון, הצליף קלות בסוסו ויצא לדרך מערבה בחסות החשיכה.


אין ספק, כי החלק הזה של המסע היה הקשה ביותר עבור הנער. שם,
בינות התבן, חש בחוסר נוחות הולך  וגובר ובמחסור באוויר. הוא
ניסה לנשום איכשהו מבין ערימות התבן שמעליו, אך מפחד שמא תיכשל
המשימה, נשאר דומם, חסר תנועה וללא זיע וניע, ממש כפי שציווה
עליו "העגלון". לאחר כשעה, שמע לפתע קול פרסות סוסים, ואחר חש
כי העגלה משנה כיוונה באופן חד. לרגע, קפא ליבו מפחד, אך הוא
המשיך לשמור על דממה מוחלטת, כמצווה עליו. היו אלה חיילי
האימפריה הרכובים על סוסיהם, אשר ערכו סיור באזור. משהבחין בהם
"העגלון", עצר את סוסו והפנה אותו מייד ימינה. תוך שהוא סוטה
באופן חד לעבר היער הסמוך, שם ביקש להמתין עד יעבור זעם. חיים
דוד גרינר יכול היה לשמוע במרחק מספר מטרים מן היער, את קול
שיחם הער של החיילים הרכובים על סוסיהם. לפתע, החליט אחד מהם
לפנות לעבר היער. חיים דוד זיהה את קול פרסות הסוס ממש בקרבת
מקום. ברגעים אלו, פעם ליבו בחוזקה והוא חדל לנשום. הוא חש כי
דמו אוזל מפניו ומגופו, אך עדיין שמר על דממה מוחלטת. החייל
הרכוב על סוסו התקרב עוד מעט, ומשנדמה היה לו כי אין נפש חיה
באזור, הפנה את סוסו לאחור והצטרף שוב אל חבריו לסיור. אלו
התרחקו אט אט מן האזור ואף קולותיהם וקול פרסות סוסיהם הלכו
ונחלשו, הלכו ונדמו, עד אשר השתררה דממה מוחלטת בסמוך ליער.

כעת, החליט "העגלון" לצאת מן היער ולמעשה, נותר לו מרחק קצר
ביותר עד לגבול עצמו. כאשר נעצרה העגלה לבסוף, חיים דוד גרינר
לא היה מוכן לכך עדיין. נדמה היה לו, כי הדרך אל הגבול עדיין
ארוכה. הוא שמע את קולו החרישי של העגלון מצווה עליו: "הגענו,
יכול אתה לצאת מהר ככל האפשר מן העגלה."  הנער לא השתהה לרגע,
מייד הגיח מתוך העגלה, כשכל כולו מכוסה בקש ובתבן, אשר דבקו
בשערו ובבגדיו. מייד הוציא את מזוודתו, מסרה ל"עגלון" וקפץ אל
מחוץ לעגלה. מתוך החשיכה הבחין בפניו של אדם המתקרב לעברם.
ה"עגלון" לא השתהה ומייד בהגיע האיש אליהם, מסר לידיו את שכרו
- צרור ובו שטרות הכסף. זה אפילו לא טרח לספור את השטרות, שכן
דחוק היה מאוד בזמן. אחר כך פנה אל הנער. "קים, קים..." ושניהם
החלו לנוס מן המקום בריצה. לחיים דוד גרינר לא הייתה שהות
להודות ל"עגלון", ותוך כדי מרוצתו אל מעבר לגבול, הציץ לרגע
לאחור והבחין ב"עגלון", אשר עלה שוב אל מושב העגלון, והוא
וסוסו החלו לשוב על עקבותיהם לאחור. הוא המשיך במרוצתו עוד
ועוד, עד אשר הגיעו הוא ומלווהו אל עגלה נוספת הרתומה לסוס,
אשר המתינו להם בצד הדרך. חיים דוד גרינר לא המתין לכל הוראה
נוספת, והשליך מייד את מזוודתו אל תוך העגלה. את הצרור הנוסף
ובו כלי האוכל של אימו, החליט לזנוח עוד בעגלתו של "העגלון",
שכן הכביד עליו כעת. אחר קפץ אף הוא אל תוך העגלה כמנוסה בכגון
דא, והוא ומלווהו החלו לעשות דרכם לעבר היעד הבא: תחנת הרכבת
הקרובה העושה דרכה לעיר הנמל, המבורג. ככל שהתרחקו מאזור
הגבול, כך רווח לו  לנער. הוא נשם עמוקות מלוא ריאותיו מן
האוויר הקר. היה זה אוויר של חופש. כעת, היה הוא בדרך אל עתיד
מבטיח, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות - אמריקה.

כל שנותר להם לפסח ולמרים היה, לצפות לאות וסימן מבנם, לכך
שהגיע בשלום לאמריקה. אך מסתבר שההורים המודאגים ציפו לשווא,
וככל שנקפו הימים, איחרה ידיעה כזו לבוא. הנער נעלם כאילו בלעה
אותו האדמה...לא אות, לא סימן ולא זכר. בעניין אחד היו הם
בטוחים, כי משימת חציית הגבול עברה בשלום, וזאת לאחר ש"העגלון"
טרח ליידע את  רב הקהילה בעניין.


פסח ומרים לא ידעו נפשם מרוב דאגה. על פניו של פסח ניכר, כי
עזיבת הבן השפיעה עליו עד מאוד לרעה. בימים התהלך בין הבריות
אבל, חפוי ראש וחיוור פנים, ובלילות קשה היה לו להירדם. לבסוף,
כעבור כחודש ימים, משלא קיבלו ההורים המודאגים כל איגרת מבנם,
הציעה מרים לפסח לפנות שוב לעזרת הרב. "לכבוד הרב קשרים רבים,
גם בחוץ לארץ. אולי יוכל הוא לעזור באיתור חיים דוד"? לרגע
אורו פניו של פסח כאילו נסכה בו הצעתה של רעייתו, שביב של
תקווה. "אולי ניתן יהיה לאתרו, אחרי הכל..." - השיב לה מעודד
קמעה. ואכן, למוחרת פנה שוב לעזרת הרב, בבקשה כי יעשה מאמץ
לאתר את בנו.

"מייד מחר, שולח אני איגרת לרבי בעיר ניוˉיורק לברר מה
עלה בגורלו של בנך..." - הבטיח לו הרב. והוא, פסח, ידע כי אפשר
לסמוך עליו, על רב הקהילה, וכי כאשר הוא מבטיח, יקיים גם
יקיים.  בלילה הזה חזרה אליו שנתו, אם כי שינה טרופה. הוא חלם
חלומות מוזרים ומשונים. בחלומו ראה את בנו, חיים דוד, עושה
דרכו בנמל ים של ארץ זרה כמחפש את דרכו, אך אינו מוצא, והוא,
פסח מנסה להנחותו: "פנה אל הרב, פנה אל הרב..." ניסה לשדלו
בחלומו. כך נראה, כי חלום ומציאות התערבבו בשנתו זה בזו...

למוחרת, השכם בבוקר, הם הופיעו אצלו בבית. היו אלה שלושה
נציגים של הצבא האוסטרו-הונגרי, לבושים במדיהם ורכובים על
סוסיהם. באחת, ירדו שלושתם מסוסיהם ופלשו אל הבית. אחד מהם,
אשר ענד דרגות קצונה על כתפיו, שלף מסמך מאמתחתו והקריאו בפני
פסח ומרים:

"מאחר והאזרח, חיים דוד פייט, אמור היה להתייצב לשירותו הצבאי
בצבא הקיסר לפני כחודש ימים, ומאחר ולא עשה כן ע"פ הצו אשר
נמסר לו, יעמוד הוא, חיים דוד פייט, למשפט בפני ביתˉדין
צבאי. זהו צו המורה על הסגרתו לידי הצבא האוסטרו-הונגרי". -
"היכן הוא?" - שאל בקול תקיף את פסח. "אינני יודע" - השיב פסח
לנציג הצבא. "הלך מבלי שוב". הקצין לא השתהה זמן רב. הוא סימן
בידו לשניים האחרים להתחיל בחיפוש בחדרי הבית ואלו, מבלי אות
אזהרה, פתחו באחת את דלתות החדרים ופלשו לתוכם בעוד בני הבית
מתעוררים בחרדה משנתם. לפתע, מצא הקצין דלת נוספת באחד החדרים.
היה זה חדרן של הבנות, חנה, אסתר וגולדה, אשר שם הייתה הדלת
הנוספת אשר הובילה אל האורווה. "בואו הנה, מכאן, מכאן..." -
הורה לשניים האחרים. השניים האחרים הצטרפו אל הקצין ופלשו אף
הם לחדר הבנות, לאחר שזרעו הרס רב בשאר החדרים. הקצין בטוח היה
כי בעוד דקה או שתיים ישים ידיו על הנער הסורר. הוא פתח בתנופה
את דלת החדר הנוספת, וניגש מייד לאורווה הסמוכה. אך מה רבה
הייתה הפתעתו כאשר שם, באורווה, עמד לו סוסו של מנדל, אשר מסרו
לידי פסח אך לפני מספר ימים. מנדל, אשר הבחין כי רב צערו של
פסח בשל אובדן בנו, ניסה לנחמו, ולו במעט, במסרו את סוסו
לידיו. הסוס עמד שם בשלווה ומדי פעם כופף ראשו אל האבוס
שבפניו, ומילא פיו חציר. הקצין ושני פיקודיו, ניסו עוד לחפש
בסביבת האורווה, ומשלא מצאו נפש חיה, שבו פנימה אל הבית, כאשר
הבנות, חנה, אסתר וגולדה מתבוננות בהם בחרדה הולכת וגוברת.
"יהיה עליך לדווח לשלטונות הצבא, אם וכאשר יימצא הנער בכל מקום
שהוא, או מייד עם שובו" - הורה הקצין לפסח, ובבושת פנים יצאו
הוא ושני פיקודיו מן הבית, עלו בסערה על סוסיהם והסתלקו מן
המקום.

בני הבית היו מזועזעים עד לעמקי נשמתם לאחר אירועי הבוקר. מרים
רק ישבה ליד עריסתו של התינוק, אברהם, אשר חשבה לגונן עליו
בגופה, באם ינסו החיילים הזרים לפגוע בו, תוך שהיא לא חדלה
למלמל שוב ושוב: "ריבונו של עולם, במה חטאתי...? ריבונו של
עולם, במה פשעתי...?" ואילו פסח, ללא אומר ודברים, החל לעבור
מחדר אל חדר, תוך שהוא אוסף את השברים, משיב את שאר החפצים אל
מקומם ומנסה להשיב את הסדר על כנו.

למוחרת היום, שב הסדר על כנו בבית משפחת פייט אולם, פסח לא נח
ולא שקט, עד אשר ידע מה עלה בגורלו של בנו, חיים דוד. בכל ערב,
מייד לאחר תפילת ערבית, נהג לפנות בדחילו ורחימו אל הרב, כדי
לשאול האם יש אות חיים מבנו, וזה היה משיב לו: "לא ידידי, לא
היום. עדיין לא הגיעה שום ידיעה אודות בנך."

כעבור כחודש ימים נוסף, לאחר שפסח כמעט והתייאש מלקבל אות חיים
מבנו, הגיעה הבשורה. "גש אליי לאחר התפילה" - ביקש ממנו הרב,
והחל מייד בתפילת ערבית. פסח התפלל אומנם בכוונה גדולה, אך היה
קצר רוח עד מאוד וביקש לסיים את התפילה מהר ככל האפשר. נדמה
היה לו כי הערב הזה, מתארכת התפילה עוד ועוד ונמשכת כנצח.
לבסוף, עם סיום התפילה, לא השתהה הרב וניגש מייד אל פסח:
"הערב יש בפי בשורות טובות אליך. לאחר בירור שעשה שליחו של הרב
אשר בניוˉיורק, עם רשות ההגירה, מתברר כי בנך הגיע חי,
בריא ושלם לעיר ניוˉיורק שבארצותˉהברית, וברשומות
מופיע הוא, כמי שהגיע באנייה מלונדון אל האי "אליס איילנד" תחת
השם: "חיים דוד גרינר פייט". פסח לא ידע נפשו מרוב שמחה, או
שמא צער, שנתערבבו זה בזה. בדמעות הודה לרב בית הכנסת ומיהר
לביתו לבשר את הבשורה הטובה לרעייתו, שתחיה.

"לכל הפחות, הילד חי..." - הגיבה מרים בהשלמה, בקבלה את הבשורה
הטובה. אך עם זאת, ידעה כי עליה להשלים עם המצב וכי הסיכוי
להתראות שוב עם בנה עוד בחייה, קלוש ביותר. כמוˉכן, ידעה
כי זהו הבן הראשון אשר פרש כנפיים ופרח מן הקן, וככל הנראה,
תצטרך היא להסתגל לעובדה, כי ברבות השנים ילך הקן ויתרוקן עוד
ועוד מבניו.



פרק י'


רודניק נד סאנם - לונדון - ניוˉיורק

מרים ופסח הורגלו לעובדה, כי מדי שנה וחצי לערך, חזר על עצמו
המחזה של עזיבת אחד הבנים את הבית. אף "העגלון" ידע, כי אצל
משפחת פייט המלאכה מרובה. "ששה בנים למשפחת פייט" - הרהר בחשבו
את כמות השטרות שאותן יוכל לשלשל לכיסו מפעם  לפעם, כי מי אשר
נזקק לשירותיו פעם אחת, ככל הנראה יהיה זקוק להם שוב ושוב,
וככל שמספר הבנים גדול, הרי זה משובח. בדבר אחד לא היה בטוח,
האם כל הבנים כולם של אותה משפחה, יעזבו את הכפר ויצאו אל
העולם הגדול. רק פסח ומרים נהגו להביט זה בזה חסרי אונים ובכל
פעם, כשהיה אחד הבנים עוזב, נמלאו צער רב לזמן מה, עד אשר
הורגלו בדבר והמשיכו הלאה בחייהם. רק שלושת הבנות, אסתר, חנה
וגולדה האיטו במקצת את קצב התרוקנות הבית מדייריו, שאז חלה
הפוגה של כשלוש שנים, אשר הקלה במקצת על צערם של ההורים.

בעוד חיים דוד גרינר נעלם לחלוטין מחייהם, הצליחו לשמור על קשר
עם אלימלך, אשר החליט אף הוא להגר לאמריקה. הוא, אלימלך, היה
למוד ניסיון ביודעו מה רב היה צערם של הוריו לאחר עזיבת אחיו,
חיים דוד גרינר, את הבית. מייד עם הגיעו לתחנת ההגירה ב"אליס
איילנד", דאג לשלוח להוריו איגרת, שבה דיווח להם בזו הלשון:

"הגעתי בשלום לארצותוˉהברית של אמריקה. המקום נראה
כלˉכך שונה מן הכפר... העתיד נראה מבטיח". כך נהג לעדכן
את הוריו במשך השנים אודות האירועים החשובים בחייו, נישואיו
ולידת ששת ילדיו.

הבא בתור להגירה במניין הבנים, היה נפתלי הרץ, אך זה לא הראה
סימנים כאילו עומד הוא לנטוש את הכפר. נהפוך הוא. נפתלי הרץ
הלך ודבק עוד ועוד בלימודי הדת היהודית,  ונעשה אדוק עד מאוד
הן באורחות חייו, שמר על קלה כבחמורה, והן בלבושו. הוא לא
וויתר על הלבוש היהודי המסורתי, ציצית, קפוטה ושטריימל. פאותיו
המסולסלות, אשר השתלשלו להן לצידי פניו, העידו עליו כאלף עדים,
כי שומר דת הוא, כמו גם זקנקנו שאך זה החל לצמוח. מאז גיל
ברˉהמצווה, הקפיד הוא על הנחת תפילין ושקד על לימוד
התורה. אביו, פסח, ידע כי אף אם יישאר זה במחיצת בני משפחתו,
יהיה עליו לפתור את בעיית גיוסו לצבא האוסטרוˉהונגרי בדרך
כלשהי. וכיצד ניתן יהיה לגייס בחור שומר מצוות שכזה לצבא
האפיקורסים? מייד לאחר טקס ברˉהמצווה של נפתלי הרץ, החל
פסח לחסוך קצת מפה וקצת משם, בכדי שיוכל בבוא היום לפדות את
בנו מאת צבא הקיסר.

ואכן, הזמן חלף כהרף עין, ובתוך מספר חודשים הגיע אף זמנו של
נפתלי הרץ להתגייס לצבא. "לזמן יש את הקצב שלו" - הרהר פסח
בינו לבינו, בהתייצבו בבית הכנסת לתפילת ערבית. מייד לאחר
התפילה, פנה שוב לטכס עצה עם הרב, על מנת שינחה אותו כיצד
לפדות את בנו. מסתבר שהדבר היה פשוט עד מאוד, ולרב היה פתרון
לכל מצב של מצוקה אליה נקלע מי מבני קהילתו. "תמורת כך וכך
שטרות כסף, אשר נשלשל לכיסו של הממונה על הגיוס, נוכל לשחרר את
בנך מעולו של הצבא. כל שעל בנך יהיה לעשות - להתייצב בעת הגיוס
בעיר לבוב, לבוש היטב, כמיטב המסורת היהודית, ומובטח לאדוני כי
עם ערב ישוב בנך לביתו." "אם כך, אמסור בידך את הסכום הדרוש
לשחרורו כבר מחר" - השיב פסח לרב בשמחה גלויה, ובעשותו דרכו
בעליצות לביתו, שבה אליו התקווה כי למרות הכל, לא כל בניו
יעזבוהו. "מה טוב מכך?" - חשב מסופק. מחד גיסא, יישאר הנער
בקרבת הבית ומאידך גיסא, אף לא יצטרך לחילול דתנו הקדושה."

ואכן, כעבור מספר חודשים, התייצב נפתלי הרץ בלשכת הגיוס אשר
בעיר לבוב. שם, באחד החדרים, ישב לו הקצין מטעם הצבא
האוסטרוˉהונגרי ובחן בקפידה, אחד אחד, את המתגייסים
החדשים, על מנת שיתרשם מהם פנים אל פנים ולאחר מכן, רשם המלצתו
לאיזה גדוד יש לשבץ כל חייל וחייל.

נפתלי הרץ ישב באולם הגדול עם שאר הבחורים המתגייסים בלשכת
הגיוס של הצבא האוסטרוˉהונגרי, לבוש ציצית, קפוטה וחבוש
בשטריימל שלו, והמתין להיקרא למשרדו של אותו קצין. לאחר
שהוכרזו שמות רבים של חיילים, ולאחר המתנה ארוכה של כשעתיים
מאז הגיע לכאן, יצא מן החדר קצין זוטר, והרעים בקולו:  

"נפתלי הרץ פייט מתבקש להתייצב במשרדו של קצין הגיוס!!!"

בדחילו ורחימו ניגש נפתלי הרץ אל משרדו של הקצין, תוך שהוא
מסלסל בעצבנות באצבעותיו את אחת מפאותיו. נפתלי הרץ לא ידע
כיצד יוכל הוא לשרת בצבא הקיסר מבלי לחלל את הדת היהודית. חששו
כי לא ישוחרר מן העול הכבד הזה, היה רב. ברגליים רועדות ניצב
בפני קצין הגיוס. "האם אתה הוא נפתלי הרץ פייט מן הכפר
חוליביאנה גורה?" - שאל זה בקולו הרועם. "אכן, אני הוא" - השיב
לו נפתלי הרץ בחיל ורעדה. הקצין הביט ארוכות בנער הדתי, הלבוש
בלבושם המוזר של היהודים, בחן את פאותיו המסולסלות ואחר הביט
ארוכות ברשימה שבפניו. נראה, כי הוא שוקל בקפידה מה עליו
להחליט לגבי שירותו של הנער.  ברשימתו, ליד השם: "נפתלי הרץ
פייט" נרשמה הערה על ידי מאן דהוא: "נער יהודי, דתי חרדי, לא
יצלח לשירות צבאי מכל סוג שהוא. התקבל הפדיון עבור החייל."
הקצין הרים שוב את ראשו מן הרשימה, נתן בנער מבט נוסף, ולמראה
לבושו המסורתי של נפתלי הרץ,  הגיע להחלטה סופית שאכן, אין
תועלת בגיוסו של זה. "הינך פטור משירות צבאי. תוכל לשוב לביתך"
- הכריז בקולו הרועם.

נפתלי הרץ לא השתהה במקום ומייד יצא ממשרדו של הקצין, שמא זה
ישוב בו מהחלטתו לשחררו מן השירות הצבאי. הוא מיהר לצאת משם כל
עוד רוחו בו וביצאו אל הרחוב ההומה אדם, נשם לרווחה נשימה
ארוכה מלוא האוויר הקר, וחש בהקלת אין קץ.  

בשעות אחר הצוהריים המאוחרות, ממש לפני שקיעת החמה, שב נפתלי
הרץ לבית הוריו אשר בכפר חוליביאנה גורה. באותה שעה, היו
עסוקות הבנות אסתר, חנה וגולדה מי בבישול, מי בטיפול בילדים
הקטנים מקס ואברהם, ומי בגיהוץ ותפירה. הבנות המתבגרות לקחו על
עצמן את עבודות הבית, לאחר שאמן מרים הקדישה עוד מזמנה לשם
עזרה בפונדק הדרכים. אחיו הקטנים ממנו, שהו אף הם בבית באותה
שעה, לאחר ששבו לא מזמן מלימודיהם. בהיכנסו הביתה, קיבלו את
פניו, מקטן ועד גדול, בצהלות שמחה.

ומרים, לא היה מאושר ממנה באותו הערב, עת שבה לביתה לאחר יום
עבודה מפרך בפונדק הדרכים, והתבשרה בבשורה טובה זו כי בנה זה,
נפתלי הרץ, יישאר במחיצת המשפחה עוד זמן רב. הידיעה כי לפחות
אחד מן הבנים יישאר עם הוריו לעת זקנה, ניחמה אותה עד מאוד.

מרים ופסח לא שיערו בנפשם כי זה הבן, שומר המצוות, מכין להם
הפתעה משמחת נוספת. הוא עצמו שמר את הדבר בסוד. בכל אופן, פסח
לעולם לא שם ליבו למבטים החטופים שהיה נוהג לשלוח הבן החסיד
שלו, לעבר עזרת הנשים שבבית הכנסת ששם, בכל שבת ובכל חג, נהגה
רחל להצטרף אל הוריה לתפילת יום השבת, או לתפילת החג בזמן
מועדים לשמחה. למען האמת, רק היא, רחל, שמה ליבה לכך שהבחור
מוצא בה עניין רב. בכל פעם שהיה נושא עיניו מעלה, הייתה היא
מחזירה לו מבט נבוך, ואחר בודקת בעיניה שאף אחד מן הנוכחים
בבית הכנסת של מטה וזה של מעלה, שם ליבו לדבר. היא אף שמה ליבה
לכך, כי בצאתם את בית הכנסת בתום התפילה, היא ובני משפחתה,
נוהג הבחור לעקוב במבטו אחר צעדיהם, או נכון יותר לומר, אחר
צעדיה. הדבר היה תמוה בעיניה, שכן נפתלי הרץ היה ידוע כמי שדבק
בתורה דבקות יתירה, ולא היה הגיון בכך כי יסיט מחשבתו ולו לרגע
מלימוד תורה. נפתלי הרץ עצמו הפך והפך בדבר, כיצד יתאפשר בידו
להעביר לנערה החסודה את המסר, כי נשאה חן מלפניו וכי חפץ הוא
להעמיק עימה הקשר. לבסוף, בהארה גדולה, צץ במוחו רעיון כביר.
הוא, נפתלי הרץ, ירשום איגרת לנערה, אותה יניח איכשהו בספר
התפילה שבמקום מושבה הקבוע בעזרת הנשים של בית הכנסת. אך בזאת
לא תמה המשימה. "כיצד עליי להניח את האיגרת בספר התפילה,
בתקווה שאכן לא יגיע לידיים אחרות? מיהו זה אשר יניח את האיגרת
בין דפי הספר, הרי אני עצמי איני יכול לגשת לעזרת הנשים...?" -
טיכס עצה   עם עצמו. אלא שמסתבר, כי לכל עניין ישנו הפתרון
המתאים לו.

נפתלי הרץ המתין מספר ימים עד הגיע היום החמישי בשבוע. בבוקר,
ממש לפני התפילה, ניגש הוא אל לייזר, שמש בית הכנסת, וביקש
לשוחח עימו. השמש החביב נענה לו במאור פנים: "כן, בחורי, מה
אוכל לעשות למענו?" - שאל בחביבות, ושם ליבו לכך שפני הבחור
שלפניו מאדימות כסלק. "יש בידי איגרת חשובה עבור הנערה רחל,
ואני מבקש עזרתך להטמינה בין דפי ספר התפילה שלה" - אמר
בהיסוס. עיניו של השמש אורו אף יותר. מייד הבין במה דברים
אמורים. הינה, זוכה הוא לקיים שידוך בישראל. "כמובן בחורי,
כמובן, אנא הנח ההודעה הרשומה במעטפה קטנה וחתומה, ואני אדאג
להעבירה ליעדה". נפתלי הרץ היה מאושר. הינה, עוד מעט קט, תבוצע
המשימה. מייד לאחר התפילה, מיהר לביתו להכין את המבוקש. תוך
שהוא מסלסל בידו ללא הרף באחת מפאות לחייו הארוכות, רשם באיגרת
זעירה: "אני, נפתלי הרץ פייט, מבקש ליידע את העלמה רחל, כי היא
נשאה חן בעיניי עד מאוד. מאוד הייתי חפץ להעמיק עימה הקשר,
ואפילו עד כדי ברית הנישואין". וכדי שחס וחלילה לא ייחשב דבר
כתיבת האיגרת כחילול השבת, הוסיף ורשם בשורה האחרונה: "נרשם
ביום חול". משסיים, שם את ההודעה הכתובה במעטפה קטנה וחתמה.
למוחרת, בבוקר יום שישי ולאחר תפילת שמע של שחרית, דאג למסור
ללייזר השמש את המעטפה החתומה, וזה הבטיח לו חגיגית, כי: "עד
מחר בבוקר יום השבת, העניין יסודר. אל דאגה, הכל יבוא על מקומו
בשלום".

עוד באותו היום, הורה שמש בית הכנסת לשרה לאה, שהייתה אמונה על
טיפוחו של המקום, להטמין האיגרת בין דפי ספר התפילה של העלמה
החסודה רחל, המונח על דוכן העץ  שמול מושבה הקבוע. שרה לאה
נענתה בשמחה לבקשה. לא הייתה לה זו הפעם הראשונה בה סייעה
להביא שידוך לסיומו המוצלח והטוב.

למוחרת היום, שבת קודש, הגיעו בני משפחת פייט אל בית הכנסת
לתפילת השבת. בזמן התפילה לא העז נפתלי הרץ להרים ראשו ולהביט
מעלה. כך התפלל בדבקות רבה במשך כל התפילה, תוך תחושה כאילו כל
הנשים אשר בעזרת נשים בוחנות אותו בחינה מדוקדקת מלמעלה.
כמחצית השעה קודם לכן, משהחלה התפילה, פתחה רחל את ספר התפילה
שלה, והפלא ופלא, מבין דפי הספר צנחה לה האיגרת ארצה. בכדי שלא
למשוך תשומת לבן של הנשים המתפללות, המתינה עוד מעט לשעת כושר,
ומשהבחינה כי אמה שקועה בתפילה, התכופפה ואספה בחטף את האיגרת
מן הארץ, אותה הטמינה עמוק בכיס מעילה.  
ואילו נפתלי הרץ, הוא לא העז להפנות מבטו מעלה עד לסיומן של
תפילות השבת.

בשבת שלאחר מכן, בזמן התפילה, אזר אומץ ונשא עיניו מעלה, כאשר
ממש באותו הרגע  הוסט מעט הוילון הצחור, המהווה חיץ נוסף בין
עזרת הנשים לעזרת הגברים, שם הבחין ברחל המהנהנת בחטף בראשה
לאות הסכמה, והוילון הוסט שוב למקומו.

כעבור כשנה, והוא אך בן 18 שנה, נישא נפתלי הרץ בנוכחות קהל
רב, ברוב פאר והדר, לבחירת ליבו העלמה החסודה, רחל, והשמחה שבה
לשכון בביתם של פסח ומרים. אומנם, בעיניה של מרים, הייתה שמחה
זו מהולה במעט עצב עם התרוקן הבית מבניו שכן, כחודש לאחר
החתונה, אמורים מרים ופסח להיפרד מבנם צ'רלס. "זה אך נולד,
וכבר אמור הוא להתגייס" - הרהרה, תוך כדי שהיא מקיפה מתחת
לחופה שבע פעמים את כלתה הטרייה, שהחל מהלילה תחל לשכון בביתה.
"אולם, עדיף בן חי ונושם בלונדון הרחוקה מאשר, רחמנא ליצלן,
חייל מת במלחמות צבאו של הקיסר, פרנץ יוזף..." כעת, משהגיעה
למסקנה זו, החלה להתעודד במקצת והתרכזה בטקס הנישואין עצמו.
החתן הצעיר קידש את הכלה, ולאחר שניפץ את הכוס, החל קהל
המוזמנים, נשים לחוד וגברים לחוד, לרקד במעגלים לצלילי נגינת
שני הכלייזמר.

פסח ריקד ברוב שמחה, כפי שלא ריקד בחתונתו שלו. כה היה מאושר
בחתנו בפעם הראשונה את אחד מבניו. הוא ריקד וריקד כמעט עד
אובדן חושים. אחר כך, משפרש הצידה לנוח קמעה, השקיף באהבה על
בני משפחתו החוגגים. הינה צ'רלס, בקרוב יעזוב אף הוא את הבית.
הוא, צ'רלס, החליט כי דווקא בעיר לונדון יוכל הוא לעשות חיל.
לונדון הייתה היעד המועדף עליו. חפץ היה להיות כאחד הג'נטלמנים
האנגלים. העיר לונדון קסמה לנער עד מאוד. עתה ריקד בצוותא חדא
עם שני אחיו הצעירים ביותר. "הזמן חולף במהרה, והינה מקס
הצעיר, בשנה הבאה יחגוג את ברˉהמצווה וכעבור עוד כארבע
שנים, ייאלצו הוא ורעייתו שתחייה, מרים, להיפרד אף ממנו... אחר
כך, נשא עיניו אל הבנימין שבחבורה, אברהם.

אברהם, שלא מזמן מלאו לו עשר שנים, לא עזב את אחיו מקס לרגע,
משל היו הם תאומים. בין השניים שררה אהבת אחים מאין כמותה. פסח
לא רצה כעת לנסות ולשער כיצד יוכל בן זקוניו לחיות בלעדי אחיו
מקס, בבוא יומו שלו להגר לארץ זרה. לו, לפסח, לא היה ספק כי
השניים לא ייפרדו לזמן רב, ובאשר ילך מקס, ילך אף אברהם...
עתה, נשא עיניו אל עבר המחיצה שהפרידה בין הגברים לנשים. שם,
מעבר למחיצה, היכן שאימו רחל, מרים ובנותיו, חנה, אסתר וחיה
גולדה חוגגות, מצא נחמה גדולה, עלˉאף שברגעים אלו לא יכול
היה לראותן ממש. אלו הבנות ירוו אותו נחת. אלו הבנות יזכו
אותו, בבוא העת, בטקסי חופה ובנכדים.

בעודו מיסב מבטו שוב לעבר מעגלי הגברים המרקדים, הבחין כי אביו
הקשיש, מנחם מנדל, פורש לפתע ממעגל הרוקדים, כשהוא נושף
ומתנשף, בהניחו את יד ימינו על צדו השמאלי של חזהו, ונראה
שנשימתו כבדה עליו מאוד. בחרדה עצומה, פילס פסח דרכו בין
החוגגים לעבר אביו. בתקופה האחרונה חרד היה לאביו עד מאוד. הוא
הבחין לאחרונה, כי  לא הכל כשורה אצל האיש. מנחם מנדל מיעט
לצאת מביתו, כפי שנהג לעשות בעבר. יותר ויותר הסתגר בין ארבע
קירות ביתו בחברת רחל, רעייתו. פסח לא ידע נפשו מרוב דאגה.
עדיין לא רצה להיפרד מאביו לעולמי עד. "עדיין לא הגיע זמנו
להסתלק מן העולם" - היה מהרהר בעניין מפעם לפעם. כעת, במעמד
החתונה, יכול היה להבחין במצבו של אביו, שעד כה העדיף להתעלם
ממנו. בריאותו של אביו נראתה לו כעת רופפת מתמיד. מייד הניח
בפניו כיסא וציווה עליו להתיישב. אחר כך הגיש לו שתייה ולא מש
ממנו, עד שנראה כי האיש מתאושש מעט. מדי פעם, עזב את אורחיו
וניגש לבדוק מה שלום אביו. זה נראה לו עדיין תשוש, ונראה כי לא
יוכל לעשות דרכו לביתו בהליכה, למרות שהדרך לשם קצרה ביותר.

מייד עם סיום חגיגות החתונה של בנו, הושיב פסח את אביו, מנחם
מנדל ואת אימו, רחל, בעגלה אותה רתם לסוסו של אביו, והוביל
אותם אל ביתם, אשר בעת הזאת התרוקן לגמרי מבניו, שזה מכבר
הקימו להם ולמשפחותיהם בתים משלהם, והם, בני הזוג הקשישים,
התגוררו בו לבדם. בהגיעם אל בית ההורים, הושיט פסח יד לאביו
ועזר לו לרדת בזהירות מן העגלה. אחר ציווה על אימו: "המתיני לי
עד שאתפנה ואשוב לאסוף אותך..." ניכר עליו, על מנחם מנדל שהוא
אינו במיטבו. הוא נראה חלש יותר מן הרגיל ונראה כאילו עבר איזה
שהוא אירוע פתאומי לא מובן. תוך שהוא נשען עליו, הוביל פסח את
אביו אט אט אל תוך הבית פנימה. "מחר אזמין את רופא הכפר..."אמר
לאביו. הוא עזר לו לפשוט את מעילו הכבד, את בגדיו והציצית שעטה
על גופו, הלבישו בכתונתו הלבנה והניחו במיטתו, תוך שהוא מכסה
את גופו בשמיכה הכבדה. אחר כך יצא אל אימו, רחל, אשר מחוסר
ברירה המתינה בחוץ בקור העז, וסייע אף בידה לרדת מן העגלה.
מנדל שכב במיטתו, תשוש מאירועי אותו היום. הוא ניסה להקשיב
לדבר שיחם של רעייתו ובנו, אשר בקעו מן החדר הסמוך מבעד לדלת
הפתוחה, אך לא הצליח בכך, ולאחר מספר דקות שקע בתרדמה עמוקה.

למוחרת בבוקר, הוזעק רופא הכפר אל בית הזוג פייט. פסח ורחל
המתינו בסבלנות מחוץ לחדר, בשעה שזה בדק את מנדל. מחצית השעה
ערכה הבדיקה. לבסוף, יצא הרופא אל השניים ובפיו בשורות
מדאיגות. "כל הסימנים מורים עלˉכך, שאביך לקה בליבו...."
- פנה אל פסח. "ומה ניתן לעשות בדבר?" - שאלו פסח. "מצווה עליו
לנוח מנוחה גמורה בתקופה הקרובה ואף נאסרת עליו כל פעילות
מאומצת שהיא... השאר תלוי בידי שמיים." - השיב לו הדוקטור,
וסיים דבריו בצאתו את הבית בברכו את החולה בברכת "רפואה שלמה
ובשורות טובות..."

בימים שלאחר החתונה, הלך מנדל ונחלש, הלך ונחלש, עד אשר לא
יכול היה לקום עוד ממיטתו. רחל השתדלה לטפל בו ולסעוד את אישה,
כמיטב יכולתה, בעוד כל בני המשפחה כולם, בניו, כלותיו ונכדיו,
מבקרים את הסב הקשיש ומשתדלים לסייע בידי סבתם, ככל  יכולתם.
אט אט החלו בני המשפחה להבין את משמעות הדבר. אב המשפחה הלך
ושקע, הלך וגווע אל מול עיניהם וידם קצרה מלהושיע. לאחר כשלושה
שבועות, בבוקרו של היום החמישי בשבוע, נראה כי מצבו של מנדל
החמיר עד מאוד וכי לא יחזיק מעמד עוד זמן רב. "הביאו לי את
הרב..."ביקש את בנו בקול חלוש."  "רוץ מייד והזעק את הרב לכאן"
- הטיל פסח את המשימה על בנו בן השתים-עשרה, מקס, אשר ביקש
להרחיקו מן המקום, בכדי שלא יחזה במראה הנורא של סבו הגווע.
מששבו הנער עם הרב אל בית הסב כעבור כמחצית השעה, מצאו כי
בינתיים נאספו שם כל בני המשפחה, אשר באו להיפרד מאב  המשפחה.


הרב לבוש השחורים, ניגש מייד אל חדרו של מנחם מנדל, תוך שהוא
מפלס דרכו אל החדר בין בני המשפחה הרבים. מסביב למיטתו, עמדו
חמשת בניו של מנחם מנדל פייט: פסח, יעקב יצחק, קלמן, משה נוטה,
ונפתלי וקראו בדבקות מתוך ספרי תהילים. . . הרב עוד הספיק
להתפלל תפילה קצרה, כאשר הלכו נשימותיו של האיש ונעשו כבדות
יותר ויותר, עד אשר פסקה נשימתו לרגע ארוך אחד. אחר כך, נשם
עוד נשימה עמוקה אחת ולא יסף עוד.  "ברוך דיין האמת!" הכריז
הרב וכיסה בשמיכה את המוטל לפניו. הוא יצא אל בני המשפחה
הממתינים מחוץ לחדר ובישר להם את הבשורה המרה. לרגע הוכו בני
המשפחה בתדהמה, אך כאילו ניתן האות ובבתˉאחת נשמעו קולות
בכי בלתי פוסקים מכל עבר.

"יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. אמן:
בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית
יִש-ְרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן:
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי
עָלְמַיָּא:
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם
וְיִתְנַשּ-ֵא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ
דְּקֻדְשָׁא. בְּרִיךְ הוּא. בריך הוא:
לְעֵלָּא (בעשי"ת לְעֵלָּא לְעֵלָּא מִכָּל) מִן כָּל
בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא
דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אָמֵן:
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵינוּ וְעַל
כָּל יִש-ְרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן:
עוֹש-ֶה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲש-ֶה שָׁלוֹם עָלֵינוּ
וְעַל כָּל יִש-ְרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:"

אברהם בן העשר, עמד כעת עם שאר בני המשפחה ליד חלקת הקבר בבית
העלמין היהודי שבכפר חוליביאנה גורה, לצדו של אחיו, מקס, לאחר
שאלה עשו כברת דרך לא קצרה לשם  במסע ההלוויה רב המשתתפים של
סבו האהוב, מנחם מנדל, ומירר בבכי לשמע קריאת ה"קדיש" ע"י
אביו, פסח. הילד התקשה להאמין, כי לא יוכל לפגוש עוד את סבו
האהוב, לאחר שזה נטמן בחלקת האדמה שהוכנה מבעוד מועד. המחזה
הנורא של סבו הגווע, שראה במו עיניו עוד בבוקרו של יום, תפילת
הרב ליד מיטתו ומראה הנשים המקוננות, הלבושות שחורים, נראה לו
מחזה איום ונורא. אומנם, אחיותיו הבוגרות ניסו להרגיעו מפעם
לפעם, אך תופעת המוות הכתה אותו בתדהמה. מדי פעם הציץ באחיו
מקס, לבחון את התנהגותו ותגובתו לאירועים האחרונים. מקס ניסה
להתנהג כאח הבוגר ולנחם את אחיו הבוכה, אך הוא עצמו היה עדיין
רך בשנים ותופעת המוות היכתה אף בו בפעם הראשונה בחייו. בכל
אופן, התאמץ לעצור את בכיו, אך ברגע של אמת, משנטמן סבו בחלקת
האדמה, לא יכול היה לעצור את דמעותיו עוד. אך רק לרגע אחד הרשה
לעצמו לבכות את סבו האהוב אולם, מייד התעשת, מחה את דמעותיו,
והצליח לבסוף לעצור את בכיו. והרי בעוד כשנה יהיה
ברˉמצווה. ממש שם, ליד חלקת הקבר של סבו, החליט כי מעתה
ואילך, יהיה עליו להתחיל להתנהג כבוגר לכל דבר.

מייד לאחר שבעת ימי האבלות, נלקחה אם המשפחה, רחל, להתגורר
בביתם של פסח ומרים ולעת עתה, נותר הבית ריק מאדם, עד אשר
יוחלט בין בני המשפחה מה יעלה בגורלו.  לאחרונה, שוב הועלה
בקרב בני המשפחה הרעיון של עזיבת המשפחה כולה את הכפר
חוליביאנה גורה ומעבר לעיירה הגדולה והמתפתחת, רודניק, שליד
הנהר סאן, אולם, לעת עתה, לאור ההתפתחויות האחרונות, נדחה
הרעיון עד אשר יגיעו זמנים טובים יותר. נראה, שעל משפחת פייט
עוברת שוב תקופה קשה ביותר.

לקראת סיום ימי ה"שבעה", החל הבן צ'ארלס לארוז מעט מחפציו
האישיים, ומייד למוחרת סיום ה"שבעה", הגיע "העגלון" לאסוף אף
אותו מן הבית, אשר הלך והתרוקן עוד מבניו. כעבור כשבוע, קיבלה
המשפחה איגרת מבנם, כי הגיע בשלום לעיר לונדון וכי הוא מתכוון
להשתקע בעיר... כמוˉכן, הביע תקווה, כי ביום מן הימים
יוכלו אביו ואימו לבקרו בארצו החדשה, אנגליה.

מרגע הגיע האיגרת מאת צ'רלס, החלה אימו מרים לחלום בהקיץ על
ביקור באנגליה, ובעיקר בעיר לונדון. היא אהבה להשתעשע ברעיון
הזה. בעיני רוחה, ראתה עצמה צועדת ברחובות העיר המפוארת, כשהיא
לבושה עלˉפי מיטב האופנה האחרונה, אשר הוכתבה עלˉידי
מעצבי אופנה ידועי שם. היא ראתה עצמה מבקרת בארמון המלוכה
בקינגהאם, ואולי, אם ירצה השם, תזכה היא לראות את מלכת בריטניה
בכבודה ובעצמה, יוצאת את הארמון. אך ביקור בכנסייה - היכן
שטמונים מלכי אנגליה, הס מלהזכיר. לא, רגלה לא דרכה מעולם
בכנסייה, ולעולם לא תדרוך כף רגלה שם. אבל, ביקור בתיאטראות
המפורסמים של לונדון, בשווקיה וברחובותיה, קסם לה, למרים, עד
מאוד. פעם, עוד בזמן היותה נערה, התגלגל לידה מגזין אופנה
אנגלי ישן, אשר החזיקה אצלה התופרת, וממנו שאבה רעיונות לתפירת
בגדיהן של נשות הכפר. היה זה מעין פתח לעולם הגדול והלא מוכר
עבור הנערה, ומרים עיינה בו אז  בשקיקה רבה. עכשיו, בנה שלה
נמצא ממש שם, בתחומי הממלכה, ואם עד היום היה ביקור שכזה אך
בגדר חלום נשגב עבורה, כעת, משצ'רלס השתקע שם, גברו סיכוייה
לבקר בעיר לונדון, אשר שמעה יצא למרחוק. מעתה, בכל פעם שהייתה
נתונה בתקופה רעה של חייה, התנחמה באפשרות שאי פעם תבקר בעיר
לונדון, והדבר גרם לה מייד להתרוממות רוח.

בינתיים, החלו לא מעט שמחות לפקוד את ביתם של פסח ומרים, וזאת
לאחר השבר הגדול של אותה השנה, שבה הלך מנדל, האב והסב, לבית
עולמו.

הראשונה לבשר להוריה בשורות טובות, הייתה בתם, אסתר אשר מייד
בתום שנת האבל, שהתאבלו על הסב, מנדל, נישאה לבחיר ליבה,
אביגדור לינדנבאום. כעת, הגיע תורה של חנה להקים משפחה, ואכן,
לא היה צורך לדחוק בה בחנה להינשא, בכדי שלא לעכב את נישואיה
של הבת הצעירה יותר, חיה גולדה. כך נשמר הסדר הטוב, וחנה מצאה
לה שידוך נאה, וכך הגיע לבקש את ידה מאת אביה הבחור המצויין,
אברהם לייב אמר. אברהם לייב, בן לאב סוחר מן העיירה רודניק
שליד הנהר סאן, אשר עסק בממכר סחורות מכל סוג שהוא, החל ממצרכי
מזון, תבלינים ומיני מרקחת, וכלה בבדים לתפירה, וניתן לומר,
שהיה זה שידוך מוצלח.

פסח נתן הסכמתו לנישואי בתו חנה מייד, בו במקום. אך בעוד זו
עושה הכנות לחתונתה, התבשרו בני המשפחה על כוונותיו של האחיין,
אלימלך, לשאת את חיה גולדה לאישה. תמיד שררה קרבה יתירה בין
השניים הללו, עוד מימי ילדותם. למען האמת, פסח ומרים לא היו
מופתעים כלל משבישרו להם השניים על כוונתם להינשא זה לזה. תמיד
ניתן היה להבחין בחיבור שביניהם עוד מימי ילדותם, באירועים
ובמפגשים משפחתיים, בחגים וכיוצא בזה. תמיד הפגינו חיבה זה
לזה, ומשבגרו והפכו לנער ולנערה בוגרים, ניצתה אהבתם ביום בהיר
אחד כלהבה. כעת, היה ברור שאי אפשר יהיה לעצור עוד את דבר
הנישואין.

חגיגות החתונה, הן של חנה עם בח"ל אברהם לייב והן של חיה גולדה
עם בח"ל, אלימלך פייט, נערכו בהפרש של חודש ביניהם, כך שבבית
משפחת פייט, לא פסקו החגיגות. טקסי החתונה, שבתות חתן ושבעת
ימי הברכה, מילאו את ביתם שמחה ועליצות. בראש ובראשונה, הייתה
דאגתה של מרים נתונה לבנותיה. כל שאיפתה הייתה, כי "הבנות
ימצאו שידוך טוב." לבניה דאגה פחות. והינה, לא זו אף זו,
התבשרו ההורים המאושרים, עלˉכך שבקרוב עומד להוולד להם
נכד נוסף. רחל הלכה ותפחה בחודשים האחרונים, עד אשר התקשתה
לרקד בחתונותיהן של גיסותיה.

לשבת חתן, אשר נערכה בבית המחותנים משפחת אמר, בעיירה רודניק
נד סאנם, הגיעו כל בני משפחת פייט על נשיהם וטפם. פסח עצמו
התרשם עמוקות מן המקום הנהדר הזה על בתיו ונופיו, ובעיקר מן
הנהר הרחב שבסמוך לעיירה. "זהו מקום נפלא שיהיה טוב אם יגדלו
כאן נכדיי..." - חשב על נכדיו שיוולדו לו ב"ה, בקרוב. "וגם
הפרנסה מצויה כאן בשפע". נפתלי הרץ ורעייתו, רחל, עדיין היו
סמוכים על שולחנו. אומנם, נפתלי הרץ המשיך ללמוד תורה, אולם
בקרוב מאוד היה עליו למצוא לעצמו עיסוק מועיל אשר יביא עימו אף
פרנסה.  בעודם יושבים אצל השולחן לסעודה בבית המחותנים, הלך
והתגבש במוחו של פסח הרעיון: "כל בני המשפחה כולם, צריך שיעברו
להתגורר בעיירה המתפתחת רודניק, הידועה בתעשיית סלי הנצרים
שלה, לבנות בה את בתיהם ולהתפרנס בכבוד." עיקר דאגתו, כאמור,
הייתה נתונה כעת לבנו נפתלי הרץ, שבקרוב יהפוך לאב בפעם
הראשונה. כעת, משכל בני המשפחה, אחיו ואימו הקשישה יושבים
בצוותא חדא, אין זמן מתאים יותר להעלות את הרעיון לדיון
משפחתי.

"רבותיי וגבירותיי, אבקש תשומת לבכם למספר רגעים..." - הרעים
פסח בקולו בעודו קם  ממקום מושבו..." בתחילה, קשה היה לו לגבור
על קול שקשוק הצלחות והמולת הפטפוטים... ושוב ניסה לצוד את
תשומת ליבם של בני המשפחה. "משפחה יקרה..." - הרעים שוב בקולו
הסמכותי. "אבקש תשומת לבכם..." אט אט שכך קול שקשוק הצלחות,
ואף האורחים פסקו מפטפוטיהם. בני המשפחה כולם היסבו מבטיהם
לעברו של פסח וציפו בסקרנות למוצא פיו.  "ראשית, רוצה אני לברך
את הזוג הצעיר אברהם לייב ובתי היקרה, חנה, בחיים טובים
ומאושרים, בפרנסה טובה ובהרחבת המשפחה..." "לחיים, לחיים..." -
נשמעו קריאות מכל עבר. "כידוע לכולנו, חנה, בתנו ואחותכם
היקרה, כדרכו של עולם, עזבתנו ודבקה בבעלה, אברהם לייב ובבית
חמיה, משפחת אמר הנכבדה. הבית טוב הוא ואף העיירה קסומה היא.
הפרנסה מצויה שם בשפע, והנני דואג לדור הבא, לפרנסתו ולצאצאיו
לעתיד לבוא, והרי הכפר שלנו אינו עונה עוד על צרכי פרנסתנו.
משפחתנו התרחבה עד מאוד, ואף עתידה להתרחב עוד בשנים
הקרובות..." תוך כדי דבריו, סקר פסח בחיבה יתירה את פניהם של
בני המשפחה ועצר מבטו קמעה אצל בנו, נפתלי הרץ, העומד להפוך
בקרוב לאב. והינה, עוד מעט קט יינשאו זה לזה אלימלך וגולדה,
ואף פעסיל, בתו של אחיו המלומד, יעקב יצחק,  גדלה ויפתה עד
מאוד, ולא רחוק היום ויימצא אף לה שידוך הולם. "ולכן..." -
המשיך בדבריו - "עלה במוחי רעיון כביר, שאף פרנסה טובה יש
בצידו. מדוע שלא נמכור את נכסינו ואף את בית הורינו, להוציא מן
הכלל את פונדק הדרכים, אשר עדיין מביא עימו פרנסה בשפע, מדוע
לא נעבור נא כולנו מן הכפר אל העיירה?" אומנם, פסח לא היה בטוח
מה תהא תגובתם של אחיו ונשותיהם להצעה בעלת החזון הנפלא שלו.
למען האמת, העלה את הרעיון בבחינת "שלח לחמך על פני המים...",
אולם לא ציפה להיענות בו במקום. ידע ידע, כי יש זמן וצורך לעכל
מין רעיון שכזה, וכי לא קל לו לאדם לעזוב ביום אחד את ביתו
ומקום הולדתו ולפתוח דף חדש במקום אחר.


אולם, מה רבה הייתה הפתעתו משהתפתח דיון חיובי בקרב בני
המשפחה, ולא רק זו, אף זו, מצא חן הרעיון עד מאוד בעיניהם.
לפתע, נדמה הכפר חוליביאנה גורה בעיניהם כמקום, אשר הפך צר
מהכיל את בני המשפחה המורחבת, ואין בו די כדי לספק את צרכי
פרנסתה. ואילו העיירה רודניק נאד סאנם, נדמתה בעיניהם כעיר של
ממש, עיר שכל האפשרויות למסחר ולפרנסה פתוחות בפניהם. "הרעיון
הזה מבורך ממש..." - הביע יעקב יצחק דעתו. "ואני, מה מבקש אני
לי ולבני משפחתי? רק להיות בקרבתכם, אחיי היקרים, לאחר פרידה
ארוכת שנים. נוטה אני לקבל את הרעיון ואף להפכו לבר ביצוע".
יעקב יצחק חש כי חפץ הוא להתאחד שוב עם משפחתו ולדור בסמוך
אליהם, לאחר שבמשך שנים רבות בילה הוא הרחק מאחיו, בזמן
לימודיו ואחר כך, משעבר להתגורר בעיר סוקולוב מלופולסקי לצורך
תפקידו הרם כשופט. מחד, היה הוא לאיש מצליח, אך מאידך, חש
בחסרונן של אותן השנים, והינה הרעיון הזה של אחיו הבכור, פסח,
יכול היה לאחד שוב את המשפחה כבימים ימימה.

בזה אחר זה, הסכימו חמשת האחים לבית פייט עוד באותה שבת חתן
אצל משפחת אמר, למכור את נכסיהם ולעבור על משפחותיהם מן הכפר
הקטן, אל העיירה הגדולה, הלא היא: רודניק שעל גדות הנהר סאן.

אך שמחות לחוד וצער לחוד. רחל, אם המשפחה, עוד הספיקה לרקד מעט
בחתונתם של נכדתה היקרה, גולדה ונכדה, אלימלך, אך ניכר עליה כי
שמחתה לא הייתה שלמה. ככל שנקפו הימים, הלך צערה וגבר ואף
שמחות וחתונות לא עזרו לה להתגבר על צערה הרב וגעגועיה העזים
לאיש שעימו חלקה את חייה מנעוריה. חייה לא היו חיים מאז נפרדה
היא מן האיש שלה, מנדל, והיא רק ייחלה ליום שבו אולי תפגוש בו
שוב בעולם שכולו טוב. בחתונת נכדיה, גולדה ואלימלך, ניכר היה
בה כי היא עושה מאמץ רב וכן לשמוח בשמחתם, אך הייתה זו שמחה
מהולה בעצב רב.

כעבור כשלושה שבועות מיום החתונה, מצאה אותה כלתה, מרים, ישנה
שנת ישרים במיטתה באחד החדרים, אשר התפנה מיושביו לאחר עזיבת
הבנים. לשווא ניסתה כלתה מרים, להעירה בבוקרו של יום, אך זו לא
הראתה כל סימן חיים. כעבור כשעה, התייצב בביתם הרב, אשר קבע את
מותה של אם המשפחה, רחל פייט לבית אוסטר, אשר לא החזיקה מעמד
והלכה לבית עולמה בתוך זמן קצר, כשנתיים לאחר לכתו של מנדל, אב
המשפחה.

בשנה שלאחר מכן, החלו לצוץ בזה אחר זה, כפטריות אחר הגשם, בתי
עץ חדשים בעיירה רודניק נד סאנם,  ובזה אחר זה, החלו בני משפחת
פייט בעזיבה המונית את הכפר הקטן אל העיירה הגדולה, תוך תקווה
גדולה לאשר צופן להם העתיד.



פרק י"א



טורונטו, קנדה - שנת 1900 - התחלה חדשה


"את הדרכון, בבקשה" - דרש בתוקף הפקיד הקרח, חבוש המשקפיים
וחמור הסבר, אשר ישב מאחורי שולחן עץ מלבני בעל רגליים צרות
וארוכות, עד שקצה השולחן הגיע ממש עד חזהו. אברהם, אשר המתין
בסבלנות במשך שעה ארוכה לתורו, בעמדו בטור ארוך ומתמשך של
נוסעים שהגיעו באנייה מלונדון, שלף במהירות ובידיים רועדות את
דרכונו מכיסה הפנימי של חליפתו הטובה. באותם רגעים, רק התפלל
שהפקיד יאשר את כניסתו למדינה החדשה - קנדה, ותהליך הגירתו
יעבור בשלום וללא תקלות מיותרות. "אברהם פייט?" - שאל הפקיד
הקרח... "אברהם אייב פיית" - השיב אברהם בהיסוס מה. אברהם ניסה
לנהוג עלˉפי
הנחיותיו של אחיו מקס, אשר עבר את אותו התהליך אך לפני
כשנתיים. באיגרת ששלח לו ממקום מושבו בעיירה Collingwood,
השוכנת לא רחוק מן העיר הגדולה, טורונטו, הורה לו מקס כי בעת
הרישום עם כניסתו לקנדה, עליו לדרוש לרשום בתעודת המעבר את השם
"אייב", בנוסף לשם "אברהם" וכמו כן, עליו לשנות את שם משפחתו
מ-FEIT ל-FAITH, כלומר: "אמונה". "הצליל של שם המשפחה הוא אותו
הצליל, ובעצם שינוי שם המשפחה יקל עליך מאוד את השתלבותך
במדינה החדשה, ובעיקר במציאת עבודה. ככלל, עליך להשתדל להתאים
עצמך למקום במהירות האפשרית, ולהיות כאחד התושבים" - הורה מקס
באיגרתו לאחיו אברהם, הצעיר שבחבורה. הפקיד הקרח, הממושקף, רשם
את פרטיו של אברהם ברשימותיו: שם פרטי: אברהם אייב. שם משפחה:
FAITH. עיר וארץ מוצא: RUDNIK NAD SANEM, POLAND. "היכן אתה
מתכוון לשהות?" - שאלו הפקיד. "בביתו של אחי, מקס Faith,
בעיירה "COLLINGWOOD" - השיב אייב לפקיד. אחר כך, רשם זה את
הפרטים בתעודת המעבר ומסרה לידיו של אייב.  "הבא בתור... דרכון
בבקשה" - קרא הפקיד לנוסע הבא בתור, אשר עמד בטור הנוסעים
הארוך, שהשתרך מעבר לגבו. אייב הנבוך הבין מקריאתו של הפקיד,
כי הליך המעבר שלו למדינה החדשה הסתיים. הוא היה מופתע מן
הקלות שבה עבר את תהליך הקליטה לקנדה, ובינו לבינו, מבלי שאף
אחד ישמע את דבריו, מילמל לעצמו: "ברוך הוא וברוך שמו". מרגע
זה ואילך, ניסה להתנהג כאחד התושבים, כפי שייעץ לו אחיו מקס.

אייב יצא אל מחוץ לאולם הנוסעים, וניסה לתור בעיניו אחר דמותו
של מקס, אחיו. מזה כשנתיים חלפו מאז ראה לאחרונה את אחיו האהוב
עליו, שאליו היה קשור בעבותות של ברזל. השניים, כמו גם שאר בני
המשפחה, עברו טלטלה גדולה בשנים האחרונות. מספר ימים לפני
שהגיע "העגלון" לאספו, הלך אייב להיפרד מהוריו, פסח ומרים.
בבוקרו של יום השישי, יומיים לפני צאתו למסע, יצא אל
ביתˉהעלמין היהודי בעיירה רודניק. היה זה יום אביבי, אך
מעט מעונן, כאשר השמש הציצה מבין העננים מפעם לפעם. בידו האחת
החזיק בצרור, שהכיל נרות נשמה וחפיסת גפרורים, ובידו השנייה
אחז במטרייה שחורה גדולה, למקרה שהשמיים יקדירו פניהם לפתע,
ויחלו להמטיר דמעותיהם על ראשו. בזהירות פתח את שער הברזל
ונכנס פנימה. המקום היה שומם, ודממת נצח שררה בכל. למען האמת,
לא חשש עוד מן המקום שבו נטמנו אלו אשר נשימותיהם חדלו לנצח.
נהפוך הוא. אייב מצא כי המקום משרה עליו שלווה גדולה, שלא
כבעבר, בהיותו ילד בן 10, עת נטמנו סבו, מנדל וסבתו, רחל,
בביתˉהעלמין היהודי שבכפר חוליביאנה גורה. עכשיו בא
להיפרד פרידה סופית ואחרונה מהוריו, לפני שיצא את הארץ ולא
ישוב לכאן עוד.

מייד איתר את המציבות שהיו צמודות זו לזו, וניגש לשם. על גבי
המציבות נחרטו באותיות של קידוש לבנה שמותיהם של אביו ואימו.
אייב נעץ את חודה של המטריה השחורה באדמה ואת הצרור  הניח על
אחת המציבות. אחר כך החל להסיר את העלים והלכלוך שהצטברו על
גבי שתי המציבות. לאחר שסיים, שלף מן הצרור שני נרות נשמה ואת
קופסת הגפרורים, הציב את הנרות בבתי הנרות הקבועים בראשי
המצבות, הצית גפרור והדליק נר אחד, תוך שהוא מברך: "אני מדליק
נר זה לזכר נשמת אבי, פסח בן רחל ומנדל פייט, שנשמתו תהיה בגן
עדן". אחר הצית שוב גפרור, הדליק את הנר שאצל אימו, ובירך:
"אני מדליק נר זה לזכר אמי, מרים בת לייב ריבנר, שנשמתה תהיה
בגן עדן". אחר כך ניצב שם בדממה, מתייחד עם זכר הוריו בפעם
האחרונה. קשה היה לו לתפוס, כי ממש שם, מתחת לשתי המציבות,
מונחים אביו ואימו. כשלוש שנים ומחצה חלפו מאז התייתם מאביו
פסח, וכחצי שנה מייד אחר כך, התייתם אף מאימו מרים. מאז לכתם
של הוריו לעולם שכולו טוב, השתבשו החיים לגמרי, והרי החיים
נראו שונים לגמרי אך לפני כארבע שנים. היו אלה ימים מלאי אושר
ותקווה לעתיד טוב יותר, אשר נגדעו בעודם באיבם....

כארבע שנים קודם לכן, בבוקרו של אחד מימי ראשון, השכם בבוקר,
הוציא פסח את סוסו מן האורווה, רתם אותו לעגלתו, והכינו למסע
הקצר שיעדו: RUDNIK NAD SANEM   אחר כך נכנס לבית העץ ובעזרת
שלושת בניו, נפתלי הרץ, מקס ובן זקוניו, אברהם, החלו לפנות את
צרורות הענק, שנעטפו בסדינים ובשמיכות גדולות, ואשר הכילו את
כל רכושם של בני המשפחה כגון: כלי מטבח, סירים ומחבתות, כלי
מיטה ואת כל בגדיהם. כל צרור שכזה נקשר בקשר חזק בקצות שוליו,
עד שניתן היה לשאתו על תכולתו ולהעמיסו על העגלה, וכך העמיסו
בזה אחר זה את כל המטלטלין, על גבי העגלה. את בית העץ, כולל
האורווה שלצידו, מכר פסח לגוי תמורת סכום נכבד, ועבור המיטות,
שולחן העץ וכיסאות העץ, דרש ואף קיבל סכום נאה במיוחד, כך שיצא
הוא מרוצה מן העסקה.

משסיימו הוא ובניו להעמיס את תכולת הבית על העגלה, יצאו אחר
כבוד מן הבית הנשים, רעייתו מרים שתחיה, ורעייתו של נפתלי הרץ,
רחל, שכרסה בין שיניה. ראשית, עזרו לנשים לטפס אל העגלה.
השתיים עלו בקושי רב, האחת מפאת גילה המתקדם, והאחרת מפאת
מצבה, ושתיהן התיישבו כל אחת על צרור משלה. שני הבנים הצעירים,
מקס ואברהם, טיפסו בקלילות האופיינית לנערים צעירים אל תוך
העגלה ותפסו אף הם מקומם, ואילו נפתלי הרץ עלה וטיפס אל המושב
שליד העגלון. פסח הוציא צרור מפתחות מכיסו, שלף מן הצרור מפתח
אחד, ושב אל הבית בכדי לנעול את דלת הבית בפעם האחרונה. אחר כך
הניח  את המפתח על אדן החלון, כפי שסיכם עם בעל הבית החדש, צעד
מעט לאחור, הקיף  במבטו את ביתו המפואר וסביבותיו, נאנח קלות,
ואחר כך הסתובב לאחור והחל לצעוד לעבר העגלה והסוס, אשר יובילו
אותו ואת בני משפחתו אל המנוחה והנחלה.

לכאורה, נדמה היה כי ההתיישבות בעיירה רודניק נד סאנם היטיבה
עד מאוד עם בני משפחת פייט לענפיה, שהלכו והתרבו, ותוך מחצית
השנה, החלו להוולד בזה אחר זה, נכדים נוספים לסבתא ולסבא
המאושרים, פסח ומרים. כך נולדו לחנה ולייב אמר - בנם הבכור
קלמן, לנפתלי הרץ ורחל נולד, בשעה טובה, בנם הבכור SHAPSE
ואילו לגולדה ואלימלך נולד, בשעה טובה ומוצלחת, בנם מנחם מנדל.
האחות אסתר ובעלה, אביגדור, אף הם לא התמהמהו, בהביאם לעולם את
פסח. אף מחוץ לארץ הגיעו הבשורות הטובות בזו אחר זו, מאת הבנים
באמריקה ובאנגליה. עוד לפני שעברו להתגורר בעיירה רודניק,
קיבלו איגרת בדמות הזמנה לחתונתו של הבן אלימלך לעלמה חסודה
בשם פייגה, בארצותˉהברית אשר באמריקה,  ומייד לאחר המעבר
לעיירה רודניק, נשלחה איגרת נוספת מאמריקה, אשר בישרה על הולדת
בנם הבכורHYMIE.

בנם, צארלס, עשה אף הוא חיל בעיר ניוˉקאסל שבאנגליה, ששם
החליט להתיישב לבסוף לאחר שהות קצרה בעיר הגדולה, לונדון. פסח
ומרים התבשרו על נישואיו לעלמה, אן כהן, ומייד לאחר ספירת 9
חודשים מיום נישואיהם, נולדה נכדתם, אתל. אחר כך, הגיעו ידיעות
עלˉכך שצ'ארלס לא טמן ידו בצלחת, והחל לעסוק אף בפוליטיקה
המקומית. לכל הדעות, היה צ'ארלס בן מוצלח, ואין ספק כי התפתח
אישית הרבה מעבר לאפשרויות והתנאים שיכול היה להציע לו אורח
החיים כאן, בגליציה.

לעת עתה, המשיכו נפתלי הרץ ורעייתו שתחייה, רחל, להתגורר בביתם
של פסח ומרים, עד אשר יהיה בידם די ממון אשר יאפשר להם הקמת
בית משלהם. מייד עם המעבר לעיירה החדשה, הוצעה לנפתלי הרץ
תעסוקה בתחום של קליעת סלים אצל בעל ביתˉהמלאכה, שולמן.
מוצרי הקש ותעשיית קליעת הסלים בעיירה רודניק נד סאנם היו לשם
דבר, ואף יוצאו לארצות שונות ביבשת אירופה. בתחום זה, לא חסרה
עבודה כלל, ושולמן זה ידע לעשות עסקים טובים גם בחוץ לארץ.
נפתלי הרץ נטל עבודה זו בשמחה בשתי ידיו. אומנם, המשיך בלימוד
תורה בערבים ועד שעות הלילה המאוחרות, אולם כעת היה עליו לדאוג
לפרנסת משפחתו הקטנה, רחל ובנו הפעוט, SHAPSHE. אומנם, השכר
שקיבל עבור מלאכת קליעת הסלים לא מן הגבוהים הוא, אך מספיק די
והותר לקיום ואף לשים עשרה זלוטי לחסכון מדי חודש בחודשו.

אך למרות שנדמה כי החיים החלו להיכנס למסלול של שגרה ושל פרנסה
טובה, החלה ביום בהיר אחד להעיב עננה על שמי חייו של נפתלי
הרץ, עננה שהלכה והקדירה את שמיו יותר ויותר. רעייתו רחל ילדה
את בנם היחיד שאפשה, ילדה ולא יספה עוד. במצב דברים שכזה, הלכה
והפכה מרירה יותר מיום ליום, עד שהחיים המשותפים עם נפתלי הרץ
הפכו לבלתי אפשריים. חיי הנישואין של רחל ונפתלי הרץ, עלו על
שרטון. וכך, כעבור כשלוש שנות נישואין, ללא שהולידו צאצאים
נוספים, התיר נפתלי הרץ את נישואיו לרחל בפני שני עדים ובפני
הרב, באלו המילים:  "הרי זה גטך, והתקבלי גטך זה? והרי את
מגורשת בו ממני מעכשיו, ומותרת לכל אדם".

לא עבר זמן רב, כשלושה חודשים לאחר גירושיו, ונמצא לו לנפתלי
הרץ שידוך מתאים. הלכו ובדקו עבורו בני משפחה אצל משפחת טבע
לגבי שידוך אפשרי לבתם, חנה רוזה. חנה רוזה הייתה נערה בעלת
מראה אקזוטי במקצת.  נפתלי הרץ ידע במי מדובר, ומשאך נתנו הורי
הכלה הסכמתם, נערכה החופה ללא שהיות. כך עמד נפתלי הרץ תחת
החופה זו הפעם השנייה, והפעם הייתה זו חתונה צנועה מאין כמותה,
אשר לא נחגגה קבל עם ועדה, אלא בהשתתפותם של בני המשפחה
הקרובים. כ-9 חודשים לאחר מכן, הפך נפתלי הרץ לאב בשנית, לאחר
שחנה רוזה ילדה את בנם, אברהם, שכינויו אייב.

מאז היגר בנם, חיים דוד גרינר לאמריקה, לא זכו מרים ופסח לקבל
כל סימן ואות ממנו. מאז היגר לארצותˉהברית, הפך הניתוק
בין הבן להוריו ולאחיו ואחיותיו ממשי ומוחלט. הדבר ציער את בני
הזוג עד מאוד. אולם, שמחה נוספת עמדה בפתח וחיפתה מעט על הצער.
בנם מקס, השמיני במניין, עומד לחגוג את ברˉהמצווה והינה,
עוד מעט קט יפרח אף הוא למקום אחר. מקס נהג כבר בגיל הזה של 13
שנה, להציץ מדי פעם במפה הגיאוגרפית העולמית, אשר השיג עבורו
מאיˉשם גיסו, לייב אמר. עדיין לא החליט לאן פניו מועדות,
האם לאירופה המערבית, או שמא לאמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי
מוגבלות. לאחרונה, שם עינו דווקא במדינת קנדה ששם, כך סיפרה
השמועה, אפשר לעשות עסקים טובים. בינתיים, זרמו כאן החיים,
ברודניק נד סאנם, על מי מנוחות.

את ברˉהמצווה חגג מקס ברוב עם בבית הכנסת הגדול אשר
בעיירה. באותה השבת, נהרו בני המשפחה הרבים מכל קצותיה של
העיירה רודניק אל בית הכנסת, אך יותר מכל שימח את הנער המתבגר
ביקורה של אחותו, גולדה עם אלימלך, בעלה ובנם התינוק החדש,
מנחם מנדל, אשר הגיעו עוד בשעות הבוקר של יום השישי לביתם, על
מנת שלא יחללו את השבת, חס וחלילה, רחמנא ליצלן. מאז נישאה
גולדה, הורגש חסרונה בבית. במיוחד חשו בכך מקס ואברהם, אשר
גולדה הייתה להם כאם. עתה, תפס את מקומם של האחים הצעירים,
התינוק הזעיר, אשר שכב לו בעריסתו ומדי פעם, כאשר חדל משינה,
נענע ידיו  במרץ רב.

בעודו מנסה לתור אחר דמותו של אחיו בנמל אשר בטורונטו, חלפו
בראשו של אייב תמונות השמחה ההיא מטקס ברˉהמצווה של מקס,
אותן לא ישכח לעולם. הייתה זו השמחה האחרונה בה השתתפו הוריו.
הוא נזכר איך אביו הגאה עמד שם, כולו נרגש, בעת שנשא מקס את
דרשת ברˉהמצווה שלו. מחד, יצאו רובם של בניו ובנותיו את
הבית, הקימו משפחות משלהם, והינה מאידך, שני בניו הצעירים,
האחד עדיין עול ימים, והוא, פסח, חש כי אין ברצונו כלל לשלח את
אלו השניים מאיתו ובבואו לברך, בקושי רב יצאו מפיו המלים:
"ברוך שפטרני מעונשו של זה". לא, הוא לא רצה לשחרר את הצעירים
שבחבורה. בינו לבינו, חפץ היה כי הזמן יקפא מלכת, אך ידע הוא
כי זה טבעו של הזמן, שחולף הוא כהרף עין.

כעבור כשלושה חודשים שלאחר טקס ברˉהמצווה, נפל פסח למשכב.
מחלה בלתי מזוהה פגעה בגופו והחלישה אותו עד מאוד. רופא העיירה
ניסה ככל שביכולתו לעזור לאיש החולה. כל התרופות נוסו ואף הובא
לביקור אצלו רופא מומחה מן העיר וורשה, שעבור הביקור המיוחד
הזה, נאלצה מרים להוציא  סכום כסף לא מבוטל ממעט החסכונות אשר
נותרו להם לאחר בניית הבית החדש, אך אפילו הרופא המומחה לא
הביא עימו כל ישועה. הוא בדק את פסח בחדרו, ולאחר שהבחין כי
פניו ועיניו הצהיבו לגמרי, יצא בפנים חמורות סבר מן החדר וקבע
קביעה נחרצת, תוך שהוא סוגר את תיק הרופאים שבידיו: "אביכם
חולה במחלת הסרטן. עד כה לא נמצאה תרופה, אשר תוכל לרפאו
ממחלתו." - אמר, בסגרו את תיק הרופאים שלו.

ואכן, פסח לא החזיק מעמד זמן רב. נראה היה כי האיש הולך ונאכל
מבפנים. לעיתים קרובות נשמעו זעקות הכאב שלו עד למרחוק, והדבר
החריד עד מאוד את יושבי הבית, אשר עמדו מנגד, ולא יכלו
להושיעו. מפעם לפעם, היה מגיע רופא העיירה ומזריק לו זריקת
מורפיום, שלאחריה שככו מעט כאביו העזים. לבסוף, כעבור כ-3
חודשים נוספים, בשעת ערב מוקדמת, פסק פסח מלנשום, ונשמתו
המיוסרת עלתה השמיימה. עוד באותו לילה, בשעה אחתˉעשרה,
נאספו בני המשפחה הרבים ללוות את הבעל, האח והסב לבית משפחת
פייט, בדרכו האחרונה. את מסע ההלוויה עשתה האלמנה מרים בקושי
רב. כל עולמה חרב עליה בבתˉאחת. כל אותו הלילה קוננה, ולא
פסקה מלקונן אף במעמד הקבורה: "מה יהא בגורל הבנים הצעירים, מה
יהא בגורלם של מקס ואברהם? הלא עדיין ילדים הם, וכבר יתומים
מאב". אחר כך, לאחר שקרעו קריעה גדולה בכותנתותיהם, באו ימי
השבעה. אייב היה מוכה הלם. אפילו להזיל דמעה אחת לא הזיל. הילד
בן ה-11 פשוט סירב להאמין בדבר. אביו, פסח, האיש החזק והנערץ
עליו מכל, איננו עוד. מדי פעם הביט באחיותיו, אסתר, חנה וגולדה
הישובות על הארץ, אשר התקבצו בבית לצורך "השבעה", כמסרב
להאמין, ואילו אחיו, נפתלי הרץ, לא פסק מהתפלל לעילוי נשמתו של
המת במשך כל ימי ה"שבעה".

אחר כך, לאחר סיום ימי "השבעה" והעלייה לביתˉהעלמין,
נפתחה הצוואה אשר ערך המנוח בעזרתו של אחיו, השופט יעקב יצחק,
וכה רשם בצוואה: "הנני, פסח בן מנדל ורחל פייט, מצווה בזאת את
רכושי לרעייתי, מרים פייט, ולאחר לכתה בשיבה טובה לעולם שכולו
טוב, משאיר אני את ביתי, אשר בניתי בעמל רב, לבני נפתלי הרץ,
אשר אין הפרוטה מצויה בידו. כמוˉכן, הנני מצווה בזאת על
בתי גולדה ועל בעלה, אלימלך, לקחת תחת ידם את ניהול פונדק
הדרכים, ולהפריש מן השכר לטובת רעייתי, מרים, עד הגיעה לשיבה
טובה, ב"ה. לאחר 120 שנה, מצווה אני את פונדק הדרכים לבתי
גולדה ולבעלה, אלימלך, אשר ימשיכו בניהולו. כמוˉכן, מצווה
אני על בתי היקרה גולדה, לדאוג לכל מחסורם של שני אחיה
הצעירים, מקס ואברהם, עד אשר יעמדו אלו השניים ברשות עצמם.
לאחר שמצבן של שתי הבנות, אסתר וחנה הוא בכי טוב, איני מצווה
להן דבר".

כך, בקול ענות חלושה, נפרדו בני המשפחה מאביהם, פסח פייט,
נשמתו עדן.

"יתגדל ויתקדש שמה רבא...."

כעבור מספר חודשים לא רב, מעט לפני תום שנה ממותו של אבי
המשפחה, פסח פייט, הלכה אחריו לעולם שכולו טוב רעייתו, מרים
פייט לבית ריבנר, לאחר שכוחה לא עמד לה בפני מחלת דלקת הריאות,
אשר הכריעה אותה לבסוף. למען האמת, מלכתחילה, לא נראה כי היא
מנסה להלחם במחלתה.

מייד לאחר תום ימי האבלות, הועברו שני היתומים, אברהם בן ה-12
ומקס בן ה-14 אל פונדק הדרכים, אשר בכפר חוליביאנה גורה,
לטיפולם המסור של אחותם, גולדה ואלימלך, בעלה.

כשנה לאחר מכן, ביום טקס ברˉהמצווה שלו עצמו, הלכו שלושת
האחים אשר נותרו בפולין, לעת עתה: אברהם, מקס, ואחיו הבוגר,
נפתלי הרץ,  אל ביתˉהעלמין להתפלל אצל הוריהם המנוחים,
ומאוחר יותר, בתפילה אשר נערכה בבית הכנסת אשר ברודניק נד
סאנם, לא היה מי אשר יאמר: "ברוך שפטרני מעונשו של זה..." רק
האחים, נפתלי הרץ ומקס, עמדו שם לצידו של אייב בבית הכנסת בשעה
שנשא את דרשתו, ובעיניהם עצב גדול.

לרגע קט, התקשה אייב להכיר את מראה פניו של הבחור, שירד בקפיצה
מן המושב הקדמי של המשאית הקטנה, אשר נעצרה בחריקת בלמים מחוץ
לנמל שבטורונטו. הבחור נראה לו חסון במיוחד, מגולח למשעי, ועל
ראשו חבש כובע מצחייה כחול. הפאות המסולסלות נעלמו כלא היו,
וכמוה נעלמה אף הכיפה שנהג לחבוש לראשו. אייב מישש בהססנות את
הכיפה שעל ראשו, לוודא שאכן היא מונחת במקומה. הוא לא תיאר
לעצמו כיצד יוכל להסיר את הכיפה מעל ראשו, שהרי הייתה היא חלק
בלתי נפרד ממנו. מקס הבחין בו מייד, נופף לו לשלום מעבר לכביש
בשמחה גלויה, וחצה במהירות את הכביש לעבר אחיו. אחר כך,  התחבק
עימו חיבוק אמיץ. אייב, מרוב התרגשות, החל להזיל דמעות, אותן
דמעות אשר היו עצורות בו מאז מות הוריו והפרידה מאחיו האהוב
מקס, אשר יצא לדרך חדשה בהגיעו לגיל 16. עכשיו חש, כי כל הצער
והגעגועים שידע בארבע השנים האחרונות, פורצים בבתˉאחת.
"בוא, תן לי את המזוודה..." האיץ בו אחיו הגדול מקס, ותוך שהוא
נוטל את מזוודתו היחידה, הוליך את אחיו הצעיר לעבר המשאית
הקטנה. "אל תבכה, אייב... הינה, זכור שמכאן מתחילים חיים
חדשים..." - ניסה לנחם את אחיו. אייב ניסה להרגע, אך הדבר עלה
לו במאמצים רבים.  מקס נתן לאחיו עוד חיבוק אמיץ אחד, אחר כך
התניע את המשאית הקטנה, ושניהם יצאו לדרך לעבר העיירה
Collingwood, אשר במחוז סימקו, אונטריו, קנדה.

כשלוש שעות ומחצה ארכה הנסיעה צפונה ל- קולינגווד, אך למרות
העייפות הרבה והתלאות  שעבר בדרך הארוכה שעשה  מאז אסף אותו
"העגלון" מבית אחותו גולדה שבכפר חוליביאנה גורה, חש אייב מעין
אושר בלתי מובן, עלˉכך שנמצא הוא שוב בחברת אחיו האהוב
מקס, והינה עומד הוא להגיע לביתו החמים והמוגן של אחיו. כעת,
חש מעודד במקצת. במשך הנסיעה דרש מקס להשלים את כל המידע
והפרטים אודות בני המשפחה שנותרו להתגורר בגליציה. 3 שנים של
ריחוק מאחיותיו חנה, אסתר וגולדה ומאחיו הרץ, גרמו לו להרגיש
נתק מוחלט ממשפחתו שם, ונדמה היה לו כי חלף נצח מאז עזיבתו
אותם. כעת היו חייו כלˉכך שונים. לפני כשנה ומחצה נישא
לעלמה רוז טוגנדהאפט, אשר הגיעה אף היא לטורונטו עם בני משפחתה
מגליציה. אביה בעל קשרים היה, והוא הצליח להסדיר את הגירת כל
בני המשפחה לקנדה. בטקס החתונה עצמו, נכחו אך קומץ אנשים
ומכרים, בעיקר מצד הכלה, ואילו הוא, החתן מקס, היה הנציג
היחידי ממשפחת פייט בחתונתו שלו. אך מקס, הסתכל תמיד קדימה
לעבר העתיד, ובנה אותו בנחישות צעד אחר צעד.  היה לו חוש מסחרי
מפותח, ומייד עם הגיעו לכאן התחבר עם פולי, אשר הציע לו להקים
בשותפות עסק לממכר רהיטים. העסק  הלך והתפתח, הלך ושגשג, עד
אשר, במשך הזמן, נוצר ביקוש רב בקרב תושבי המקום  לרהיטים,
והעסק הפך לשם דבר  בכל האזור כולו. לפני כמחצית השנה אף נולד
לו ולרוז  בנם הבכור, פסח, שנקרא על שם אביו של מקס, או כפי
שכינוהו בכינוי החיבה, פרסי. החיים זרמו עד כה על מי מנוחות,
וכעת משהצטרף אליו אחיו הצעיר, אייב, נראתה תמונת חייו שלמה.

אייב לא פסק מדיבורו במשך הנסיעה, וכך נדמה היה בעיניו כי
הנסיעה לביתו החדש אשר ב-Collingwood , איננה ארוכה מדי. כך
סיפר למקס אודות שלושת אחיותיהם, אסתר, חנה וחיה גולדה והאח,
נפתלי הרץ, אשר נשארו שם מאחור בגליציה ואודות האחיינים החדשים
אשר נוספו למשפחה. נראה, כי מנסה הוא להשלים את כל שהחסיר במשך
שלושת השנים בהם לא זכה להחליף מילה עם מקס. ככל שהצפינו, חש
בקור העז ההולך וגובר, עד כדי שגופו רעד מקור ושיניו נקשו זו
בזו, אך הוא לא העז להשבית את השמחה ולהתלונן עלˉכך בפני
אחיו. רק הרהר בינו לבינו, כי הקור כאן גובר אפילו על הקור
שבחוליביאנה גורה. מקס הבחין מייד במצוקתו של אחיו היקר, ומייד
הציע בדאגה: "יהיה עליך להתאים עצמך למקום, אייב, ולהתלבש
בלבוש חם  יותר. מחר נצא העירה לרחוב HURONTARIO  ונדאג לרכוש
לך מעיל חם ושאר פריטי לבוש אצל החנות של "ווקר", והרי כסף יש
בנמצא די והותר". אייב, שרגיל היה לקבל תשומת לב רבה מצד אחיו
ואחיותיו כאח הצעיר ביותר במשפחה, התרגש עד מאוד ממחווה זו של
מקס, אשר חש עתה כי כל כובד האחריות לעתידו ורווחתו של אחיו,
מוטל מעתה ואילך על כתפיו. לאחר כשלוש שעות ומחצה, חלפו על פני
השלט שהוצב בצד הדרך, הנושא את שם המקום: "COLLINGWOOD". מעט
לפני שהגיעו לביתם של מקס ורוז, עצר מקס את המשאית ברח'
HURONTARIO והצביע לעבר השלט הגדול שמעל אחת החנויות שבו נרשם
באותיות של קידוש לבנה: " PAUL & MAX FAITH FURNITURES LTD".
"הינה, זה העסק שלנו" - אמר בגאווה. "נסדר לך רישיון נהיגה
ואתה תהיה מוביל הרהיטים שלנו. תוכל להרוויח משכורת יפה
ולהתקדם ואפילו לרכוש לך בית משלך, בבוא היום". אייב הציץ אל
מעבר לכביש, שם הבחין בחנות רהיטים רחבת ידיים. המקום נראה
מרשים בעיניו, אך בשעה זו היה עייף מדי מכדי לחשוב כיצד ינהג
הוא במשאית עמוסת רהיטים. הוא רק הנהן בראשו לאות הסכמה ולאחר
מכן, המשיכו הביתה, שם ציפו להם רוז והאחיין החדש: PERCY.

אייב שמח עד מאוד לפגוש את משפחתו החדשה של אחיו, במיוחד שמח
באחיינו החדש פרסי בן ששת החודשים, לאחר שהורגל להשתעשע עם
אחייניו, ילדיהם של שלושת אחיותיו חנה, גולדה, אסתר ואחיו,
הרץ, אשר נולדו בזה אחר זה בשלוש השנים האחרונות. בהגיעם אל
הבית עצמו, ניצב פעור פה מול הבית, והביט בו בהשתאות. היה זה
בית לבנים של ממש, בנוי משתי קומות ובעל גג רעפים אדום, שניצב
בשורה אחת עם עוד בתים הצמודים זה לזה. הבית נראה לו בית מפואר
ממש, להבדיל מבתי העץ המוכרים לו מן הכפר שבו נולד. אין ספק,
שאחיו עשה חיל והצליח מאוד בעסקיו בזמן כה קצר של שלוש שנים,
מאז השתקע כאן. אומנם, שילם עבור הבית אשר רכש סכום מסויים מדי
חודש בחודשו, מה שהגדיר כ-"משכנתא", עוד מושג שאייב למד להכיר
כאן, אך מקס לא נראה כמי שמוטרד מכך. נכון לעכשיו היה מצבו
הכלכלי איתן.

למוחרת הגיעו לכאן, לקח אותו מקס למרכז העיר בכדי לציידו
בבגדים חמים. נראה היה שכולם מכירים כאן את כולם. את מקס, בכל
אופן, הכירו כולם וכל מי שנקרה בדרכם, בירך אותם בברכת "Good
morning". "הינה לך משימה נוספת..." - אמר מקס בדרכם אל חנות
הבגדים הגדולה של "ווקר". עליך ללמוד את השפה האנגלית מהר ככל
האפשר. ככל שתלמד את השפה מהר יותר, כך תוקל עליך ההסתגלות
למקום. מקס עצמו דיבר אנגלית שוטפת וכבר שלט היטב בשפה. אומנם,
ניכר בדיבורו מבטא מעט יידי, אך הוא שלט בשפה באופן מוחלט.

בחנות של "ווקר" קידם את פניהם המוכר, הלבוש היטב. "כן אדוני,
במה אוכל לעזור?" - שאל בנימוס. "זהו אחי הצעיר, אייב. בבקשה,
צייד אותו בכל הדרוש, מכף רגל ועד ראש, החל במכנסיים, חולצות,
סריגים חמים, לבוש תחתון, וכלה בנעליים והחשוב מכל - מעיל צמר
טוב. הנער סובל מאוד מן הקור". הזבן לא התעצל, ומייד החל לשלוף
במהירות, בזה אחר זה פריטי לבוש שונים, שהיו תלויים על קולבים
בסדר מופתי עלˉפי צבעם ומידתם, ולאחר שהתאימם ללקוח
הצעיר, הניח את פריטי הלבוש השונים על גבי הדלפק, שמאחוריו עמד
לא אחר מאשר מר ווקר, בעל החנות בכבודו ובעצמו. במהירות חישב
הוא את עלות פריטי הלבוש ותוך כדי שמקס שולף מכיסו את ארנקו,
ארז במהירות את פריטי הלבוש בנייר חום דקיק, כל פריט בנפרד,
מלבד מעיל הצמר אותו ביקש אייב ללבוש מייד. מקס שלף מספר שטרות
של כסף, ובלא ניד עפעף שילם למר ווקר עבור הביגוד. אחר כך יצאו
מן החנות שניהם, מקס ואייב הלבוש היטב במעילו הכחול החדש,
כשידיהם עמוסות באריזות חומות ובקופסת נעליים אחת, לעבר חנות
הרהיטים הסמוכה. אין ספק, שהיה זה עולם חדש ושונה לגמרי ממה
שהכיר אייב, עולם חדשני ומודרני.

עוד באותו היום, פשט אייב את מעילו החדש, תלה אותו על הקולב
שעל קיר החנות, והחל בעבודה בחנות הרהיטים, ומאחר ועדיין לא
היה בקיא ברזי השפה האנגלית, עזר בעיקר להעמיס רהיטים שהוזמנו
עלˉידי הלקוחות על גבי המשאית הקטנה. בימים הבאים, נהגו
מקס והוא להעביר במשאית את הריהוט החדש אל בתי הלקוחות, ולפרוק
אצלם את הסחורה. הייתה זו לו עבודתו הראשונה של אייב, ובקבלו
את משכורתו הראשונה, לא היה מאושר ממנו. מדי ערב ישב עם רוז
ללמוד מעט את השפה האנגלית, ואף בתחום זה השתפר עוד ועוד.  

בצהריי יום שישי אחד, לאחר שפרקו רהיטים בבית אחד הלקוחות
ולפני כניסת השבת,
הפתיע אותו מקס בהצעה. "מה דעתך להתחיל ולקבל שיעורי נהיגה?"
אייב בן ה-16 לא נראה כמי ששש לרעיון, אולם לא רצה לאכזב את
אחיו. "נו, שוין, אנסה גם להיות נהג...." - השיב. מקס דווקא
חיבב את הרעיון, שהוא יכול גם יכול להיות מורה הנהיגה של אחיו
הצעיר. "בוא, אנחנו יוצאים לסיבוב קצר במשאית". מקס נהג את
משאיתו אל מחוץ לאזור הבתים, ובמרחק של כשלושה מייל משם, עצר
את המשאית באזור ריק מאדם ומכלי רכב, ולהפתעתו של אייב, יצא
ממושב הנהג וציווה עליו: "עכשיו התור שלך לנהוג. תפוס את מושב
הנהג !" אייב ציית לפקודת אחיו בהססנות רבה ועבר לשבת במושב
הנהג, בעוד מקס מתיישב במושב שלצידו. נראה כי אייב לא היה בשל
עדיין לנהוג במשאית. אין ספק, שהעדיף את הרכב הבטוח של אבותיו,
סוס ועגלה. "הינה, למטה מימין זו דוושת הגז, במרכז דוושת הבלם
ומשמאל דוושת הקלאצ'. זוהי תיבת ההילוכים וזהו בלם היד. עליך
להתניע את הרכב עם המפתח, הכנס קלאצ', שים רגל על דוושת הבלם,
העבר להילוך ראשון, הורד את בלם היד כלפי מטה, הורד רגל מדוושת
הבלם והוצא קלאצ'". אייב נראה נבוך. ההסבר היה ארוך ומסובך
מדי. הוא ניסה לבצע את הוראותיו של מקס, אך נראה ששכח לבצע
פעולה כלשהי. כלי הרכב הגיב בתוקפנות, הזדעזע כולו וקפץ קדימה
כנשוך נחש. מקס שלח מייד את רגלו ולחץ על דוושת הבלמים, והרכב
נעצר בבתˉאחת. מקס המבוהל, החליט בו במקום לוותר על
שיעורי הנהיגה. "הנער צעיר מדי ולא בשל לנהיגה" - הרהר לעצמו
בבהלה. "אתה יכול לצאת ממושב הנהג,  נמשיך בשיעור הבא". אייב
יצא ממושב הנהג בשמחה גלויה. מאז אותו היום, ציפה בחרדה
ל"שיעור הבא", אך זה לא הגיע, משום מה, ונראה כי עניין שיעורי
הנהיגה "נשכח" מזיכרונו של מקס.

ככל שהחורף נמשך, כך הלך וגבר גם סבלו של אייב מן הקור העז.
באופן כללי, הוא די חיבב את המקום והארץ אליהם נקלע, ואף הסתגל
במהירות לאורחות החיים ולשפה. אולם, לקור העז, אשר חדר עד לשד
עצמותיו, לא היה מסוגל להסתגל. בזמן החורף, נדמה היה לו כי
השמש אינה זורחת כאן לעולם, למרות שמקס הבטיח לו כי השמש
תופיע, בסופו של דבר. אולם, למרות שימי הקיץ הגיעו לבסוף, גמלה
בליבו ההחלטה לעבור מכאן למקום "חמים" יותר. טורונטו, העיר
הגדולה, קסמה לו עד מאוד, שם יוכל להתיישב ואף להקים משפחה
משלו, ואפילו המרחק מאחיו, מקס, אינו רב, כך שיוכלו להתראות
בכל זמן שיחפצו. אייב ידע, כי כל עוד אחיו מקס נמצא איתו באותו
חבל ארץ ובאותה המדינה, יוכל הוא בכל זמן לקבל את תמיכתו
ועצתו, והדבר השרה עליו ביטחון רב. אולם, נמנע מלבשר לאחיו את
הבשורה על עזיבתו. הוא לא רצה לגרום לאחיו אכזבה, ודחה את הקץ
עוד ועוד. בינתיים, ניסה לשפר עוד ועוד את הידע שלו בשפה
האנגלית, ואף החל לעיין במודעות הדרושים בעיתון "The Glob and
Mail", שהופץ בעיר טורונטו וסביבותיה.

בבוקר אחד, לאחר שקנה את העיתון היומי, פנה מייד לעייין בעמוד
מודעות הדרושים לעבודה. לפתע, קלטו עיניו מודעה אחת קטנה,
ממוסגרת שבה נרשם: "לבית חרושת לייצור מכנסי גברים דרוש עובד
לעבודה במכונה לגיהוץ תפרים. אין צורך בידע קודם. הדרכה תינתן
במקום. ראיון למועמדים יתקיים ביום שני במקום העבודה". אייב
קרע את המודעה סביב סביב מן העתון ושם את פיסת העיתון בארנקו
למשמר. "בשבוע הבא אני נוסע לעיר טורונטו" - גמלה ההחלטה
בליבו. בליל שבת, לאחר סיום ארוחת השבת, ביקש ממקס לשחררו מן
העבודה ביום השני הקרוב. מקס הרים גבה אחת בתמיהה ושאל לפשר
הנסיעה. "למען האמת, אני מנסה להשיג עבודה בעיר הגדולה, וביום
שני יתקיים ראיון למועמדים לעבודה בבית החרושת לייצור
מכנסיים". מייד הבחין בהבעת אכזבה עמוקה שעלתה על פניו של מקס.
הוא כלˉכך רצה את אחיו בקרבתו, ומן העסק לממכר רהיטים
יכולים היו שני האחים להתקיים בכבוד ואף לפרנס שתי משפחות.
"הרי לא אוכל להשאר בביתך לנצח" - ניסה אייב לשכנע את אחיו.
"עליי להתבסס בעצמי ולהקים משפחה משלי, ואף המרחק
מ-Collingwood אינו גדול עד כדי כך..." מקס לא הסתיר את אכזבתו
העמוקה בכל אותה השבת, אך בלית ברירה הסכים לשחרר את אחיו
מעבודתו לראיון ביום שני הקרוב. לבסוף, עם צאת השבת, עיכל את
הבשורה הזו והתנחם בעובדה, כי אחיו הצעיר יוצא לדרך חדשה
ועצמאית משלו. בסתר ליבו עוד קיווה כי מועמדותו של אחיו למשרה
תידחה ובלית ברירה, יישאר לעבוד עימו.

ביום שני, השכם בבוקר, הסיע אותו מקס אל תחנת האוטובוס, שיצא
אחת ליום לעיר טורונטו ושב משם בחזרה אל העיירה Collingwood
בשעות אחר הצוהריים המאוחרות. מקס נפרד מאייב לשלום, איחל לו
הצלחה, ורק לאחר שזה טיפס אל האוטובוס, התניע את משאיתו ויצא
אל עוד יום עבודה בעסק שלו.

אייב ישב באוטובוס עם שאר הנוסעים עוד כרבע השעה, מאחר שנהג
האוטובוס המתין עוד מעט לנוסעים מאחרים, שהגיעו נושמים ונושפים
אל תחנת האוטובוס, ממש ברגע האחרון. לבסוף, החליט הנהג כי
הגיעה השעה לזוז, התניע את המנוע עוד כדקה או שתיים, עד שלבסוף
סגר את דלתו הקדמית של האוטובוס, והחל בנסיעה בדרכו אל העיר
טורונטו. אייב היה מאושר ממש לצאת ביום נאה שכזה למעין טיול אל
העיר הגדולה. הנסיעה אומנם ארכה הפעם כארבע שעות תמימות, שכן
האוטובוס עצר לא פעם בתחנות לאיסוף נוסעים, אולם, עלˉאף
זאת, נהנה אייב מן הנסיעה עצמה עד מאוד. מבעד לחלון האוטובוס,
הביט על הנופים החולפים שבדרך, ותחושתו הייתה כאילו נוסע הוא
אל החופש... לבסוף, לאחר זמן שנמשך כנצח, הגיע האוטובוס ליעדו
ונכנס בשערי העיר טורונטו. אייב היה נרגש. ראשית, עשה דרכו
לעבר האזור התעשייתי של העיר, ששם רוכזו המפעלים ובתי החרושת.
"ככל שאקדים לראיון העבודה, כך יגברו סיכויי לקבל את העבודה" -
הרהר באחזו במודעה מן העתון, תוך שהוא מגביר את מהירות צעדיו.
לבסוף, לאחר ששאל מספר אנשים אשר נקרו בדרכו למקומו של בית
החרושת לייצור מכנסיים, הגיע אל המקום. בפתח עמד שומר, אשר
הפנה אותו אל המשרד. אייב הופתע לגלות תור ארוך של כחמישה עשר
גברים, אשר המתינו לראיון העבודה. לרגע חשב לסגת לאחור וכי אין
לו סיכוי להתקבל לעבודה. "לכל היותר, אמשיך לעבוד אצל מקס" -
ניחם עצמו. אחיו מקס שימש לו תמיד כמשענת יציבה והשרה עליו
ביטחון. לבסוף, אזר אומץ והחליט להישאר, למרות הסיכוי הדל לקבל
את המשרה. כך המתין שעה ארוכה, תוך שהתור שלפניו הולך ומתקצר,
ואילו התור שמאחוריו הלך והתארך.

משהגיע תורו, נכנס לבסוף אל המשרד, ששם ישב מאחורי השולחן
הגדול, מנהל העבודה של המפעל.


"אנו זקוקים לגבר חסון, אשר יש לו כושר עבודה למשך שעות רבות"
- הסביר לו מנהל העבודה את מהות העבודה. "מדובר בהפעלת המכונה
לגיהוץ תפרים, כחלק מפס הייצור של המכנסיים. אנו נשלם שכר הוגן
למועמד המתאים." "אני מעוניין דווקא בעבודה לשעות רבות ככל
האפשר" - השיב אייב. מנהל העבודה, אשר הבחין במבטאו הזר של
אייב, שאל עוד מספר שאלות לגבי מוצאו ומהיכן הגיע. לבסוף,
ציווה על אייב: "אנא, המתן מחוץ למשרד. התשובה תינתן בעוד כחצי
שעה."  בינו לבינו, חשב מנהל העבודה כי ייתכן והגבר הצעיר
והחסון שראיין זה עתה, הוא מועמד די רציני, היות שהוא רווק
ויוכל להשקיע שעות רבות מזמנו לעבודה. אולם, העדיף לראיין עוד
מספר מועמדים לפני שיקבל את ההחלטה הסופית. אייב המתין מחוץ
למשרד, ולקראת השעה 15:00 אחר הצוהריים, נקרא שוב אל המשרד. את
פניו קיבל שוב מנהל העבודה, ותוך כדי שהוא מחייך חיוך קל, בישר
לו: "מר פיית', התקבלת לעבודה. עליך להתייצב ביום שני הבא
לעבודה בשעה 6:00 בבוקר בדיוק. אסור לך לאחר בתכלית האיסור. כל
איחור יגרור אחריו קנס. השכר עבור שבוע העבודה הקודם, יינתן לך
מדי סוף שבוע, עלˉפי מספר שעות העבודה שנצברו לך.
בהצלחה". "תודה, תודה..." - הודה אייב למנהל העבודה. "אני בטוח
שלא אאכזב אתכם". "אם כך, להתראות ביום שני הקרוב..." - סיים
מנהל העבודה את השיחה, ופטר את אייב מלפניו.  

אייב יצא מאושר אל הרחוב, תוך שהוא מציץ בשעונו. השעה הייתה
מוקדמת מעט ונותרו לו עוד כשעתיים עד לצאתו בחזרה של האוטובוס
לכיוון Collingdwood. בינתיים, החליט לערוך סיור בעיר טורונטו,
והוא שם פניו אל בניין העירייה הישן. הבניין עצמו נראה מפואר
למדי, כשבחזיתו ניצב מגדל השעון הגבוה. אייב נכנס אל הבניין
פנימה, כשלפתע שמע קול נגינת כינור שערבה מאוד לאוזניו. הניגון
הזה הזכיר לו, משום מה, את נגינת כלי הזמר אשר בכפר הולדתו.
מייד הלך בעקבות הצלילים, עד אשר הגיע לאולם קטן, אשר נראה
כאולם תרבות. נראה היה, כי הכניסה  לאולם עצמו, חופשית. באולם
עצמו ישבו קומץ אנשים, אשר האזינו בהנאה לקול נגינת הכינור.
אייב תפס לו כיסא והתיישב בקרבת נערה צעירה, לבושה בשמלה
ארוכה, אשר הלכה והתרחבה ממתניה הצרות מטה, ושיערה אסוף ומהודק
לאחור בסיכות. הוא האזין בהנאה גלויה לנגינתו של הכנר. הכנר
עצמו נראה מאוד בוהמי, את ראשו כיסתה רעמת שיער עבותה
ומתולתלת, המשוכה מעט לאחור, אשר הגיעה עד מעבר לאוזניו בקו
ישר. את לחייו עיטרו פיאות מעוצבות. הכנר ניגן במרץ רב, תוך
שהוא מלהטט בקשתו על מיתרי כינורו. אייב שאב הנאה מרובה מן
הקונצרט שנקרה בדרכו באקראי. מאוד היה סקרן לגבי זהותו של
הכנר. לבסוף, אזר אומץ ופנה אל הנערה הצעירה הישובה לצידו
בלחישה: "כנר מצויין. מה שמו של הכנר?" "זהו אחי, LOUIS
ROTENBERG", - השיבה לו הנערה בלחש. "תודה לך, מיס...".

אייב נהנה כל כך מצלילי הכינור, עד שלא שם ליבו לזמן החולף
במהירות. לפתע נזכר כי הוא אמור לשוב אל תחנת האיסוף של
האוטובוס ל-Collingwood. הוא הציץ בשעונו, השעה הייתה כבר ארבע
ומחצה, כלומר נותרה לו אך כמחצית השעה בכדי להגיע לתחנת
האוטובוס. כנשוך נחש, קם מכיסאו, נטל את כובעו, ועזב במהירות
את אולם התרבות אשר בעירייה, משם בקעו עדיין צלילי נגינת
הכינור. את כל הדרך אל תחנת האוטובוס עשה כמעט בריצה, תוך
תפילה שלא יאחר את האוטובוס, דבר שיאלצו לבלות את הלילה, כאן,
בטורונטו, מבלי שיהיה לו סידור שינה כלשהו. כשהוא קצר נשימה,
הגיע ברגע האחרון אל תחנת האיסוף. מנוע האוטובוס עצמו כבר
הופעל על ידי הנהג, וטרטורו הצורם נשמע היטב, ועוד מעט קט אמור
היה לצאת לדרכו. אייב עלה במהירות אל האוטובוס, כאשר הנהג סוגר

אחריו את הדלת הקדמית. לאחר ששילם עבור כרטיס הנסיעה, התיישב
באחד ממושבי האוטובוס. עכשיו היה לו זמן רב במשך הנסיעה
הארוכה, להרהר באירועי היום העמוס הזה, בעבודה החדשה שהשיג לו,
ובקונצרט אליו נקלע. אף הנערה שישבה לצידו במשך ההאזנה
לקונצרט, נראתה לו לפתע קסומה. עוד הרהר בשם המשפחה רוטנברג.
"השם רוטנברג נשמע יהודי" - חשב. לא היה לו ספק, כי הוא עוד
ישוב לשם, אל אולם התרבות שבעירייה, לאחר שיתיישב בעיר
טורונטו.

בשעה 21:30 לערך, הגיע האוטובוס לרחוב המרכזי אשר בעיירה
Collingwood , שם המתין לאייב במשך שעה ארוכה, אחיו הדואג מקס.
מייד ברדתו מן האוטובוס ניגש אליו ושאל: "נו, יש עמך בשורות?"


"ודאי, התקבלתי לעבודה..." - השיב אייב.

מקס ניסה להסתיר את אכזבתו העמוקה. "אם כך, אין לנו זמן רב,
עלינו להתארגן תוך מספר ימים, ולסדר עבורך מקום הראוי למגורים.
יש לי קשרים עם מספר יהודים טובים מאזור KENSINGTON  MARKET.
כבר מחר בבוקר אני מתכוון לשלוח טלגרמה לאחד מהם, בכדי לברר
האם יש בסביבה חדר להשכיר. ישנן משפחות יהודית המתגוררות
באזור, אשר ישמחו להשכיר חדר לבחור יהודי טוב". אייב הביט
באחיו מקס בהערצה. הבחור הזה נדמה בעיניו כמעין קוסם, אשר
בעתות מצוקה ידע תמיד להשתמש באחד מקסמיו כדי לפתור כל בעיה.
אייב ידע ללא ספק, כי יש לו תמיד על מי לסמוך, ולאות תודה
הודיע למקס בו במקום: "אני אעבוד איתך בעסק עד ליום השישי
הקרוב". הוא ניסה לעזור לאחיו ממש עד ליום עזיבתו, ביודעו
שביום שישי, המלאכה מרובה.

למוחרת בבוקר, בדרכם לעבודה בחנות הרהיטים, עצרו בסניף הדואר
המרכזי ובהגיע תורם, הכתיב מקס את תוכן הטלגרמה לפקיד הדואר
בזו הלשון:

"מר סמואל היקר. אני מחפש באופן מיידי חדר להשכרה עבור אחי,
יהודי טוב וכשר, אצל משפחה יהודית המתגוררת באזור של
KENSINGTON MARKET . אנא, הודע לי תשובתך בהקדם".


"אנו נשוב בעוד כשעתיים-שלוש לבדוק האם התקבלה עבורנו תשובה.
אנא שמור את ההודעה עבורנו." - הודיע לפקיד הדואר, תוך שהוא
משלם עבור משלוח הטלגרמה.  "כמובן, כמובן" - השיב הפקיד ופנה
לטפל בלקוח הבא.

לאחר כשלוש שעות, למרות שאייב היה קצר רוח עד מאוד, החליט מקס
לשלוח אותו לסניף הדואר לבדוק האם התקבלה התשובה. ואכן, לאחר
שפקיד הדואר פשפש מעט בין הודעות הטלגרמה, מצא גם הודעה עבור
האחים פיית'. אייב הנרגש אחז בידיים רועדות בהודעה וקראה
בזהירות, שמא יטעה בהבנת תוכנה, מפאת קשיי השפה האנגלית. שם
היה רשום באותיות קטנות: " נמצא חדר מרוהט, עבור הבחור, מר
אייב פייט, החל מיום הראשון הבא
אצל משפ' שטיין, משפחה יהודית וכשרה מ-KENSINGTON MARKET,
תמורת1 $ קנדי לחודש. נא אשרו הסכמתכם". אייב לא היסס הפעם,
פנה בעצמו אל פקיד הדואר, הכתיב לאיש את הסכמתו לסידור, ושילם
מכיסו עבור משלוח ההודעה. אחר כך, בתחושה של שביעות רצון
מהתנהלותו העצמאית, הלך לבשר לאחיו מקס את הבשורות האחרונות.

ביום שישי עוד עזר להעמיס רהיטים על גבי המשאית של מקס, וכמובן
נסע עימו אל בתי הלקוחות, אשר התחדשו בשבת הזו ברהיטים חדשים.
ביום ראשון שלאחר מכן, נפרד אייב בתחושת צער קל מרוז ומפרסי
הקטן, ואחר כך עשו שני האחים דרכם במשאית הקטנה דרומה, אל העיר
טורונטו, לאחר שמקס ביקש לוודא כי אכן אחיו מצא את מקומו שם,
וכי החדר המושכר אכן מתאים לצרכיו. מייד בהגיעם, עזר מקס לאייב
בהעלאת מעט חפציו אל חדרו, ואף עזר לו לסדר את בגדיו בארון
הקטן, שהועמד לרשותו בחדר המושכר. אחר כך ירדו לחתום על הסכם
השכירות עם בעל הבית, האדון שטיין, איש שמנמן וחביב למדי. כעת,
לאחר ששכר הדירה שולם מראש, ולאחר שהסיר דאגה מליבו והיה בטוח
כי אחיו נמצא במקום טוב, ביקש מקס מאייב ללוותו אל משאיתו, שכן
עוד דרך ארוכה של כשלוש שעות ומחצה מצפה לו בדרכו לעיירה
COLLINGWOOD. שני האחים נפרדו זה מזה בחיבוק אמיץ, תוך הבטחה
להתראות לעיתים קרובות.

רעש מנוע המשאית הקטנה עדיין הדהד בראשו של אייב כאשר עמד שם,
בסמוך למקום מגוריו החדש אשר ב-KENSINGTON MARKET. השכונה
נראתה לו צבעונית ומעניינת במיוחד. הוא נשם נשימה עמוקה מלוא
ריאותיו. עכשיו היה הוא לעצמו ולבדו בעולם הזה. הוא חש תחושה
של שחרור ועצמאות. כעת, בשעת אחר צוהריים מוקדמת שכזו, היה הוא
אדון לעצמו מכל בחינה שהיא. הוא חשב מה יעשה בזמן שנותר לו עד
לבוא הלילה. תחילה,
חשב לשוטט מעט באזור השכונה. אולם, משום מה, רגליו משכו אותו
איכשהו לבקר שוב בבניין העירייה. מאוד קיווה למצוא שם  את אותו
הכנר, לואיס רוטנברג, ולהקשיב שוב לנגינתו. למעשה, בסתר ליבו,
קיווה הוא למצוא שם אף את אחותו הצעירה של הכנר, העלמה
רוטנברג, אשר את שמה הפרטי עדיין לא ידע. משהגיע לאחר הליכה די
ארוכה אל בניין העירייה, פנה לעבר אולם התרבות, ומה רבה הייתה
שמחתו מששמע את צלילי הכינור הבוקעים מן האולם. הוא פתח את דלת
האולם בזהירות, הציץ פנימה, אך היא, העלמה רוטנברג, לא הייתה
בין הנוכחים. בכל זאת, החליט להצטרף ולהתענג על נגינתו של הכנר
המוכשר. נגינתו של זה השרתה עליו שלווה גדולה, מעין שקט זמני.
למוחרת היום, ציפה לו יום עבודה במקום העבודה החדש, והניגון
הרפה מעט את המתח והחשש שהיה שרוי בהם. לאחר כשעה ומחצה,
משנרגע מעט מאירועי היום הזה, החליט לשוב על עקביו אל מקום
מגוריו החדש.

למוחרת, התייצב אייב במקום העבודה החדש בבית החרושת לייצור
מכנסי גברים. השומר, שניצב בכניסה, הורה לו לחתום ליד שמו
שהתוסף לרשימת העובדים, וכן לציין את שעת הגעתו. "בתחילתו של
כל יום עבודה ובסיומו, עליך לרשום את שעת ההכניסה ואת שעת
היציאה מן העבודה. אנא, פנה כעת אל מנהל העבודה. " - הנחה אותו
השומר. "כמובן" -  השיב לו אייב. הוא הבטיח לעצמו, כי יציית
לכל פקודה ולכל הוראה. מקום העבודה הזה היה חשוב לו.

מנהל העבודה לא המתין,  ומשהתייצב אייב במשרדו, הובילו מייד אל
מקומה של המכונה. אייב מעולם לא ראה כדבר הזה. הייתה זו מכונה
להידוק תפרים של מכנסיים, אשר הוותה חלק מפס ייצור המכנסיים.
למעשה, כל שהיה עליו לעשות, פשוט לשבת ליד המכונה המיוחדת
הזאת, ולהעביר תחתיה את כל זוגות המכנסיים, כך שייווצר תפר
בולט ומיוחד בכל זוג מכנסיים. מנהל העבודה הורה לאחד העובדים
לשבת לידו וללמדו כיצד להפעיל את המכונה ואחר עזבם לנפשם. אייב
ניסה להעביר זוג מכנסיים אחד במכונה, אך זוג המכנסיים הראשון
לא נראה כה מושלם. לאחר כ-10 זוגות מכנסיים, אשר העביר במכונה,
החלו המכנסיים לקבל צורה נאותה. בהמשך היום, העבודה עצמה כבר
לא נראתה מסובכת כלˉכך, אלא חוזרת על עצמה ומשעממת עד אין
קץ. אך השכר היה חשוב לאייב יותר מן העניין שבעבודה. הוא ראה
עצמו כבר מזל, עלˉכך שנמצא לו מקור פרנסה בימים טרופים
אלו. כך עבד ברוב שעות היום, ומלבד הפסקת הבוקר בת רבע השעה
והפסקת הצוהריים, עבד כך במשך כל שעות היום. מדי פעם, במהלך
היום, הגיע מנהל העבודה לבחון את טיב עבודתו, אך לא נראה כי
הוא אינו שבע רצון. לבסוף, משהגיעה השעה שבע בערב, סיים אייב
את יום העבודה הארוך, רשם את שעת יציאתו מן העבודה ויצא את פתח
בית החרושת. בלילה, לאחר שנרדם, חלם שוב ושוב כי הוא מהדק
בעזרת המכונה את תפריהם של מכנסיים רבים, אשר עברו תחת ידו.

השבוע הזה עבר במהירות רבה, וביום השישי זכה אייב לקבל את
משכורתו הראשונה מאת מנהל העבודה. הוא ספר בזהירות את המעות
ומשראה כי הסכום מדוייק, חתם ליד שמו ברשימה נוספת, עלˉכך
שהוא מאשר את קבלת שכרו לאותו השבוע. כך הפכה העבודה לשגרת
יומו הקבועה. את שכרו חילק בתבונה, חלק לשכירות החדר, חלק
להוצאות מזון ואת שנותר, החל לחסוך. מדי יום ראשון נהג לעשות
דרכו לעבר אולם התרבות אשר בבניין העירייה, אך היא, העלמה
רוטנברג לא הייתה שם. לאחר כחודשיים ימים, משכמעט התייאש
מלפגוש בה, בעלמה, החליט כי  יבקר במקום עוד כפעם פעמיים, ואחר
כך יפנה לעיסוקים אחרים בימי ראשון הפנויים. גם ביום הראשון
הזה, מצא עצמו צועד אל עבר אולם התרבות שבעיריית טורונטו וכמו
תמיד, גם הפעם בקעו צלילי הכינור המוכרים מבעד לקירות האולם.
אייב פתח כהרגלו את הדלת, הציץ בזהירות פנימה, ושם, בין הקהל,
ישבה בגו זקוף ובשמלתה הארוכה והרחבה, העלמה רוטנברג בכבודה
ובעצמה, והקשיבה ברוב קשב לצלילי נגינתו של לואיס. אייב פתח את
הדלת בעדינות ובזהירות, כדי שלא להפריע חס וחלילה את נגינת
הכנר, ולפני שתפס את מקומו בכיסא פנוי ליד העלמה הנאה, שאל:
"אני יכול....?" העלמה רוטנברג רק הנהנה בראשה האצילי לאות
הסכמה, ואייב התיישב לצידה. כעת, לקול צלילי הכינור, חשב מה
יהיה צעדו הבא וכיצד יוכל ליצור קשר עם העלמה שלצידו. "אולי
יכול אני לכתוב בפתק כי ברצוני לפגשה שוב? רעיון לא רע, אלא
שאין בידי לא עט ולא פיסת נייר" - חשב. אייב הפך עוד ועוד
בעניין, עד אשר, לבסוף, באין דרך אחרת ליצור קשר עם העלמה וכדי
לא לאבדה שוב לזמן רב, החליט לפנות אליה ישירות בקול שקט:
"העלמה רוטנברג, האם אוכל לפגשך שוב באחד מימי ראשון הקרובים".
העלמה, מיני רוטנברג, אשר זיהתה את אייב, הבחור הנאה, הגבוה
והחסון עוד מזמן פגישתם האקראית הראשונה, הנהנה בראשה לאות
הסכמה. "אם כך, ניפגש בצהרי יום הראשון הקרוב, ממש כאן, ליד
השעון הגדול בשעה 12:00 בדיוק."  העלמה רוטנברג הנהנה שוב
בראשה לאות הסכמה.

כעבור כחודשיים ימים, התייצבו אייב ומיני אצל הצלם לצילום
האירוסין, לאחר שהוריה נתנו הסכמתם לשידוך, ומצאו כי מדובר
בחתן טוב, יהודי כשר, בעל עבודה, אשר יוכל לפרנס את משפחתו
בכבוד.

כעבור כמחצית השנה, בהיות העלמה מיני רוטנברג בת 17 שנה, נערך
טקס החתונה בביתם של בני משפחת רוטנברג, וכשמקס אחיו המאושר
ואבי הכלה מלווים אותו, צעד אייב אל עבר החופה לקול צלילי
כינורו של לואיס רוטנברג, שם המתין בעיניים דומעות מהתרגשות
מתחת לחופה לכלתו היפה, מיני, ואחר כך, בניצוחו של הרב המקומי,
קידשה לו לאישה. עבור אייב, היה זה היום המרגש בחייו. הוא חש
כאילו לא  הוא זה אשר נמצא שם, ממש מתחת לחופה. השינויים שחלו
בחייו לאחרונה, אירעו בקצב כה מסחרר, עד כי היו בלתי נתפשים.
רק בסיומו של יום החתונה, כאשר פרסו הוא וכלתו את עוגת הקרם
הלבנה בעלת שלוש הקומות, החל אייב לתפוש כי אין מדובר בחלום
והינה, עוד מעט קט, יפרשו בני הזוג לביתם שלהם. היות ואייב
בחור עובד היה, הרשה לעצמו לשכור  בדמי מפתח לו ולמיני בית קטן
בן שלושה חדרים, הממוקם בין שורת בתים הדומים זה לזה, באחת
השכונות של טורונטו, ובכך הסתיימה, למעשה, תקופת רווקותו בזמן
מגוריו באזור של KNSINGTON MARKET.

כמתנת חתונה קיבל מאחיו מקס את כל הריהוט הדרוש לבית: ספה, שתי
כורסאות ושולחן עץ חום עבור חדר האורחים, בקומה התחתונה, ארון
עץ גדול ומיטה רחבת ידיים עבור חדר השינה שבקומה העליונה. לעת
עתה, נותר החדר הנוסף ריק מחפצים ונועד לשכן בו את  הילד
הראשון, אשר יוולד לזוג הטרי במהרה בימינו. היו לו, לאייב,
תכניות גדולות עבור ילדו הראשון, והוא נשבע לעצמו כי יעשה הכל
עבור הילד הזה. בסתר ליבו, קיווה כי יוכל לממן עבורו אפילו
לימודי נגינה בכינור. לשם כך, היה מוכן לעשות ימים כלילות
בעבודתו ליד המכונה להידוק תפרי המכנסיים. בעיני רוחו, היה הוא
מקשיב  לנגינת כינור מופלאה, אשר ילדו מפליא לנגן בו. או,
לחילופין, לכל היותר היה אייב מוכן, כי ילדו ינגן בכלי מכובד
כמו פסנתר. בינתיים, רכש מן השוק שלKENSINGTON MARKET רדיו
מ"יד שנייה" במחיר מציאה של 5 דולרים.  היה משהו קסום בצלילי
המוזיקה שבקעו מן הרדיו "יד שנייה", כשהתזמורת כולה מנגנת
בשידור חי, היישר מתחנת השידור לכל מאזיני התחנה באזור כולו.

ואכן, לא חלף זמן רב, ובהיות מיני כבת 18 שנה, לאחר תקופת
הריון קלה יחסית, תקפו אותה צירי הלידה וכעבור יומיים ומחצה של
שהייה בבית החולים, תוך שהיא סובלת ייסורים ומכאובים, נולד
בשעה טובה בנם הבכור של אייב ומיני פייט. על שמו של התינוק
הוחלט  מספר חודשים בטרם נולד, ולמען האמת, הייתה זו החלטה
שבני הזוג לא התלבטו בה התלבטות יתירה. אייב הציע ומיני הסכימה
מייד לכך, ששמו של ילדם הראשון ייקרא אחר שם סבו, פסח ז"ל ואף
אחר שמו של פרסי הקטן, בנו של אחיו מקס, אשר בנסיבות טראגיות
נמצא בבוקר אחד כשהוא חסר רוח חיים במיטתו, כמספר חודשים לפני
חתונת דודו אייב.

ביום ההלוויה, במשך הנסיעה ל-COLLINGWOOD, לא חדל אייב מלהזיל
דמעות של צער על לכתו הפתאומי לעולם שכולו טוב של אחיינו
האהוב, והטרגדיה שפקדה את ביתו של אחיו, גרמה לו צער רב. באותה
עת, הייתה מיני בחודשי הריון מתקדמים ואייב הבטיח לאחיו מקס,
כי באם יוולד לו בן זכר, יינתן לו השם פרסי. אייב לא יכול היה
להרשות לעצמו לשבת לצד אחיו אפילו את שבעת ימים, מחשש שמא יאבד
את משרתו, וכבר למוחרת בבוקר היה עליו לעשות דרכו בחזרה
לטורונטו על מנת להתייצב עוד באותו היום במקום עבודתו. במשך כל
הדרך בחזרה ל-KENSINGTON MARKET, לא פסק מלדמוע ובהגיעו למקום
עבודתו, היו עיניו אדומות מחוסר שינה ומבכי.

לאחר שמונה ימים, כיומיים לפני חג הפסח, בחודש אפריל, שנת 1908
לספירת הגויים, בטקס ברית המילה, הוכרז לראשונה שמו של הרך
הנולד, בנם של אייב ומיני ושמו: פסח פרסי  פיית'.





                          פרק י"ב


איחוד ופרידה


בקיץ זה של שנת 1908, תחילת החודש השישי לספירת הגויים, ישב לו
אייב ליד המכונה להידוק תפרי המכנסיים, ותוך כדי שהוא מפעיל
לחץ על המכונה ומהדק בעוצמה רבה את תפרי המכנסיים שוב ושוב, חש
כי הוא אדם מאושר מאין כמותו. הוא הרהר בכל הטוב הזה שפקד אותו
ואת משפחתו. במיוחד עלץ הוא למחשבה שממש הערב, משיחזור לביתו,
יצפה לו שם לא אחר מאשר אחיו האהוב, נפתלי הרץ, אשר כבר עתה,
בשעת צוהריים זו, אמור לצאת את שערי הנמל אל זרועותיו של אחיהם
מקס. אך לפני שבועיים ימים קיבל את תשובתו החיובית של אחיו,
נפתלי הרץ, לבוא ולנסות להשתקע כאן, בטורונטו. מייד לאחר טקס
ברית המילה של בנו פרסי, עלה במוחו  רעיון מצויין. "אולי עדיין
לא מאוחר להם, לנפתלי הרץ ולשאר בני המשפחה, להגר למדינה בטוחה
כמו קנדה, הרחק ממאבקי הגויים ומן המלחמות המתרחשות שם
באירופה, מעת לעת. מייד  עם שובי לביתי, ארשום איגרת בהולה
לנפתלי הרץ ואציע לבני המשפחה לעזוב שם הכל, פשוטו כמשמעו,
ולהצטרף אלינו, כאן בקנדה". ואכן, מייד עם שובו לאחר יום עמל
מייגע במיוחד, התיישב אייב מייד אל השולחן לרשום איגרת לאחיו,
נפתלי הרץ.

כחודש ימים המתין אייב לתשובתו של נפתלי הרץ בהקשר לרעיון
הגירתם לקנדה שלו ושל בני המשפחה, אשר נותרו להתגורר בעיירה
רודניק נד סאנם. בכל יום היה מגיע מודאג למשרד הדואר,  בכדי
לבדוק האם התקבלה איגרת עבורו. "זהו זמן לא טוב, שם באירופה."
- היה משיב את פניו ריקם פקיד הדואר.- "הדואר מתעכב בדרך זמן
רב." לבסוף, בתחילת חודש אלול, קיבל איגרת מאת נפתלי הרץ. וכך
רשם הוא באיגרת:


"ברצוני ליידע אותך אחי היקר אייב, כי אנו כולנו שלמים
ובריאים, לעת עתה. הייתי חפץ מאוד לנסות ולעבור מן האזור רווי
המאבקים הזה הקרוי "אירופה" אל מקום שפוי יותר. הנני מבקש
להודיעך כי מוכן אני לעשות ניסיון שכזה ולהשתקע דרך קבע בקנדה,
באם תימצא לי פרנסה הולמת. לכן, מתכוון אני להגיע לטורונטו
לקראת ראש השנה. העליתי את רעיון ההגירה אף בפני אחיותינו
גולדה, אסתר וחנה, והן הבטיחו לשקול את העניין בכובד ראש.
לכולן ולבני משפחותיהן - שלום. מסור אהבתי למיני ולאחינו מקס
ולבני משפחתו. אנו נתראה, אם כך, בתחילת השנה החדשה. אחיך,
נפתלי הרץ"

אייב עצר לרגע את המכונה להידוק תפרים מפעולתה, כשחיוך ענק
מתפשט על פניו. הוא ניסה לדמיין כיצד ייראה אחיו לאחר זמן כה
רב, אשר לא זכה לראותו מאז עזב הוא עצמו את העיירה, ואייב
כלˉכך התגעגע אליו ואל אחיותיו אשר ברודניק נד סאנם.
"בראש השנה הזה, אם ירצה השם,  נחזיר עטרה ליושנה ואנו, שלושת
האחים, נוכל לחגוג את החג יחדיו. בדמיונו ראה אייב, כיצד
צועדים הם, נפתלי הרץ, מקס והוא - אחיהם הצעיר, עטופי טליתות,
בלבוש לבן, אל בית הכנסת לתפילות ראש השנה. הרהורים שכאלו
מילאו אותו באושר, והוא שב להדק את תפרי המכנסיים הרבים, אשר
המתינו בערימה ענקית לטיפולו.  לצערו, לא יכול היה להשתחרר
היום מן העבודה בכדי לקבל את פני אחיו בנמל. כל שעת עבודה
הייתה צורך קיומי של ממש עבורו. "אני סומך על מקס, שהוא ודאי
ידאג לנפתלי הרץ עד לשובי"- המשיך בהרהוריו תוך כדי עבודה.

היום הזה התנהל בעצלתיים, שעה אחר שעה, עד אשר לבסוף ירד הערב
על העיר טורונטו.  אייב החליט לוותר על שעת עבודה אחת "רק
הפעם" ולהקדים את צאתו  מן העבודה. "היי" קרא לו מנהל העבודה,
אשר שב בדיוק אל משרדו והבחין באייב חותם את שמו ליד שעת
היציאה ברשימה התלויה על הקיר שבמשרדו. "מה שלום מיני? האם חשה
בטוב?"  הוא ידע כי אייב לעולם לא יוצא ממקום העבודה לפני
הזמן, ואם קרה כדבר הזה, הרי שמדובר באירוע חשוב כלשהו. אייב
הסתובב לעברו בהשיבו במעין התנצלות: "כן,כן, רעייתי מיני בקו
הבריאות, אבל היום אני חייב להקדים ולצאת.  אחי, נפתלי הרץ,
הגיע היום מאירופה, ואני קצת ממהר. לא ראיתיו מאז עזיבתי את
הבית שם." "צא בשלום, צא בשלום" - בירך אותו מנהל העבודה,
וכאילו  נתן לו מעין גושפנקא לצאתו מן העבודה מוקדם מן הרגיל.


אייב הנרגש מיהר עכשיו הביתה, ועם כל צעד ושעל חש כי ליבו הולם
בחוזקה יותר ויותר. הינה, הגיע אל הכניסה לביתו. בבת אחת פתח
את דלת הכניסה לבית, ושם, כשהוא מחליף משפטים מהירים ונרגשים
עם אחיהם מקס, היה נפתלי הרץ, בכבודו ובעצמו, כחוש וגבוה, בעל
פאות לחיים מסולסלות, כשלראשו כיפה ענקית חומה ורקומה בקצותיה
ולסנטרו זקן עבות, אשר החל להאפיר מעט בקצותיו, כמו גם פאות
לחייו ושיער ראשו, ואילו זנבות הציצית השתלשלו להם מבעד
לכותנתו הלבנה. נפתלי הרץ קם מייד ממקום מושבו, ומיהר לחבקו
חיבוק חם ואוהב, אשר ביטא את הגעגועים הרבים שחשו השניים איש
כלפי רעהו. "אחי, אחי היקר, אני כלˉכך מאושר ..." - מלמל
אייב, ולמרות שהבטיח לעצמו כי: "הפעם לא אזיל ולו דמעה אחת",
פרץ בבכי וסירב להתנתק מאחיו היקר לו כלˉכך, שמא יאבד לו
שוב.

מיני, אשר יצאה מן המטבח, שם עמלה על ארוחת ערב חגיגית לכבוד
האיחוד המשפחתי המחודש,  צפתה בשלושת האחים, אייב, נפתלי הרץ
ומקס, אשר הצטרף בינתיים אל מחול החיבוקים, ומדי פעם מחתה דמעה
או שתיים מזוויות עיניה. היה זה מעמד מרגש, ללא ספק. לאחר
שנרגעו מעט הרוחות, החל אייב להמטיר שאלות על נפתלי הרץ באשר
לשלומן של שלושת אחיותיו: אסתר, חנה וחיה גולדה, אשר נשארו שם.
הוא ביקש לדעת כל פרט ופרט אודותיהן ואודות בני משפחותיהן, אשר
ידע את שמם של כל אחד ואחת מילדיהן - לא פסח ולו על אחד מהם.
"כולן, תודה לאל, בריאות ושלמות, הן ובני משפחותיהן. חיה גולדה
ואלימלך עומדים לחתן בשעה טובה את בתם פרידה, לעלם צעיר ממשפחת
וילקנפלד ולצערי, לא אהיה שם בזמן החתונה. את  פונדק הדרכים
החליטו למכור, לאחר שהשקיעו את כל מרצם בעבודה קשה במשך השנים,
ובקרוב מאוד עומדים הם לעבור מן הכפר ולהתגורר בקרבת בני
המשפחה האחרים, ברודניק נד סאנם.  "ורחל, מה שלום רחל?" - שאל
אייב בזהירות, כאילו נזהר הוא ברותחין.

למעשה, רחל, רעייתו הראשונה של נפתלי הרץ, מעולם לא התגברה על
המשבר הגדול שפקד אותם, לאחר שאיבדו את בנם בכורם שאפשה,
ברעידת האדמה הגדולה אשר התרחשה בסאן פרנסיסקו בשנת 1906. כבר
אז, כשנפרדה משאפשה  בן ה-16, אשר החליט לעזוב לארץ האפשרויות
הבלתי מוגבלות אמריקה, הייתה לה לרחל תחושה לא טובה, כאילו
אסון גדול עומד להתרחש, אלא שלא ידעה להחליט האם עדיף לו לבנה

להישאר במקום שבו התרחשו  מלחמות ומאבקים שונים ומשונים, או
שמא לעבור למקום  שקט יותר, כמו העיר סאןˉפרנסיסקו. לכן,
נפרדה ללא אומר מבנה בכורה, ורק קיוותה כי תחושתה הרעה, תחושת
שווא היא. לאחר כחודש ימים מיום שנפרדו, בחודש אפריל, 1906,
החלו להגיע שמועות בקשר לאירוע של רעידת אדמה, אשר התרחשה בעיר
סאןˉפרנסיסקו.  בתחילה, נדמה היה כי האירוע אינו חמור,
וכי  מספר הנפגעים ברעידת האדמה אינו רב, והדבר נטע תקווה
גדולה בליבם של רחל ונפתלי הרץ. אולם, אט אט התחילו להגיע
הידיעות אודות האסון הגדול, אשר התפתח למימדים מבהילים, וכי
בעיר אחזה בעירה גדולה בעקבות התפוצצות צינורות הגז והמים, אשר
השמידה אלפי בתים, וגרמה לאבידות קשות בנפש וברכוש.  ליבה של
רחל לא ניבא לה טובות, אולם לא היה בידה לעשות דבר, מלבד
להמתין לידיעות כלשהן.

נפתלי הרץ אהב מאוד את בנו בכורו, שאפשה, ולמרות גירושיו מאימו
רחל, דאג לו לכל מחסורו ולגידולו. כעת, היה מלא חששות לגורל
בנו האהוב. לבסוף, לאחר כשבוע וחצי מיום קרות רעידת האדמה
הגדולה, הגיע השליח מאת הרב המקומי, אשר עשה מאמצים לברר האם
ישנם נפגעים מקרב הקהילה היהודית. "בנכם, שאפשה, אינו בחיים
עוד. הוא נמצא ללא רוח חיים באחת מן האכסניות בסאן פרנסיסקו,
אשר עלתה באש. בנכם הובא לקבורה בעיר סאןˉפרנסיסקו. אתם
רשאים לשבת את ימי השבעה". כך בישר לו השליח, לנפתלי הרץ, את
בשורת איוב הנוראה מכל. שאפשה נספה ברעידת האדמה ואבד לעולמי
עד, אי שם בעיר סאןˉפרנסיסקו. ככעהה הככ

לאחר מכן, ישבו הם "שבעה" מבלי יכולת להביא את בנם לקבורה. רחל
אפילו לא בכתה, קשה היה לה להזיל דמעות, רק תחושה קשה של אסון
גדול שאירע לה, החניקה את  גרונה כמו גוש כבד. מאז האסון,
מיאנה היא להינחם, ואפילו הזמן לא היה לה למרפא. וכך נותרה
לחיות את חייה בגפה, כשהצער והיגון אינם מרפים  מנשמתה האבלה.




לאחר קרות האסון הגדול בו איבד נפתלי הרץ את בנו בכורו, שאפשה,
גמלה בליבו החלטה לפתוח דף חדש בחייו, ולנסות מזלו במקום שליו
יותר, בבחינת "משנה מקום משנה מזל" . הוא לא חשש מן המעבר כלל.
"לכל היותר, אוכל לשוב אל מקום מגוריי הישן." - החליט בינו
לבינו. וכך השאיר מאחור את רעייתו השנייה, חנה רוזה ואת
ילדיהם. כעת, משפגש את אחיו מקס ואייב בטורונטו, נראה כי
תוכניתו מתחילה לקרום עור וגידים.

את היום הראשון בטורונטו, לאחר שמקס אסף אותו במשאיתו מן הנמל,
עשה נפתלי הרץ בחברת אחיו, אשר מייד, עוד באותו היום, ערך לו
סיור במקום בו עתיד הוא להשתקע. כמו שני אחיו לפניו, אף הרץ
התרשם מאוד מן האווירה הכללית במקום ההומה מאדם, וניכר כי
השגרה הברוכה שרתה כאן בכל פינה ובכל במקום. המקום נראה בעיניו
פשוט, אך תוסס, וכבר ממבט ראשון התאהב נפתלי הרץ במקום. כאן
היה עולם אחר, נטול מאבקים ונטול מלחמות, ולמהגרים מן הסוג של
נפתלי הרץ ואחיו היה רק עניין אחד, למצוא להם מקום בו יוכלו
לחיות חיים שלווים, הם ובני משפחותיהם. נפתלי הרץ ביקש לחיות
בדיוק במקום שכזה, מקום שבו שורר, פשוטו כמשמעו, השלום.


מקס  הכין מבעוד מועד עבור נפתלי הרץ את הקרקע לקליטתו כאן,
בטורונטו, זאת לאחר שהגיעה לאוזניו שמועה, כי תחום הטאפטים הוא
תחום אשר מכניס כסף טוב לעוסקים בו, וניתן להרוויח יפה ממשלח
יד זה. בתקופה זו, היה זה עניין שבאופנה לכסות את קירות הבית
בטאפטים - מין סוג של נייר עבה, אשר היה מודבק על גבי קירות
הבית. הטאפטים עוצבו  בשלל צבעים ועיטורים מרהיבי עין, והפכו
כל בית ובית למרהיב ביופיו. כך סיפק ענף זה עבודה רבה לבעלי
המקצוע, בסביבה הקרובה ולמעשה, בכל האזור של טורונטו כולה, לא
היה מחסור בעבודה. העשירים שבין בעלי הבתים, נהגו אף לשנות
ולהחליף מדי שנה-שנתיים, את הטאפטים הישנים בחדשים, וכך שיווו
לבתיהם מראה חדש ושונה מפעם לפעם.

עוד באותו יום, בעת שסיירו ב-KENSINGTON MARKET, הציע לו מקס
לעבור אצל בעל העסק להדבקת טאפטים, שעימו שוחח באחד מביקוריו
אצל אייב, לגבי אפשרות העסקתו של נפתלי הרץ אצלו עם הגיעו
לכאן. מיסטר סמית' שמח ברצון לקבל את נפתלי הרץ לעבודה אצלו.
למעשה, שיווע לידיים עובדות, מאחר וההזמנות לביצוע העבודה לא
פסקו מלזרום, וקשה היה לעמוד בביקוש הרב ובלוח הזמנים. כעת,
עשו השניים, מקס ונפתלי הרץ, כברת דרך קצרה, עד שהגיעו לחנות
הגדולה לטאפטים. "מיסטר סמית', הרשה לי להכיר לך את אחי, אשר
הגיע הבוקר מאירופה. מיסטר סמית' - נפתלי הרץ" - ערך מקס
היכרות בין השניים. מיסטר סמית' בחן את נפתלי הרץ, אשר למרות
זיפי זקנו ופיאותיו שהחלו להלבין בקצותיהן, נראה לו כשיר
לעבודה. אומנם אינו בחור צעיר, אך עדיין כוחו במתניו וכל עובד
כשיר נדרש לו לעזרה בימים "חמים" אלו של עבודה. "תוכל להתחיל
בעבודה עוד השבוע" - בישר לו בקצרה מיסטר סמית' - "ועדיף מוקדם
ככל האפשר". כך סודר בו ביום, עניין הפרנסה של נפתלי הרץ.

למוחרת היום, הבטיח לו מקס למצוא לו מקום מגורים של קבע.
בינתיים, נהנה הוא מחברתו של אחיו, לאחר שוויתר על שלושה ימי
עבודה תמימים בעסקי הרהיטים. על דלת החנות הגדולה אשר
ב-COLINGWOOD, תלה בגאווה שלט: "לרגל אירוע משפחתי, תהיה החנות
סגורה למשך שלושה ימים". מפעם לפעם, תוך כדי הסיור, הביט בו
באחיו כלא מאמין. הינה, נפתלי הרץ, אחיו, נמצא ממש כאן,
בטורונטו. כעת, משהביט בו שוב, ניכרה בו בנפתלי הרץ עייפות
רבה. "בוא נפתלי הרץ אחי, הגיע הזמן לפגוש את אייב...." וכך
עשו שניהם דרכם אל המשאית החונה, ואחר החלו בנסיעה הקצרה לעבר
ביתם של אייב ומיני.

את פניהם קיבלה במאור עיניים, מיני. "ברוך הבא, נפתלי הרץ,
ברוך הבא לביתנו". מן הקומה השנייה נשמע לפתע קול בכי של
תינוק. מיני מיהרה מייד לעלות בגרם המדרגות, וקול הבכי הלך
ושכך אט אט, עד אשר פסק לגמרי. בשובה לאחר מספר דקות, נראתה
יורדת בגרם המדרגות בזהירות רבה, צעד אחר צעד, כשהיא אוחזת
בזרועותיה תינוק כבן 4 חודשים. לבסוף, משהגיעה מטה, הציגה
בגאווה את התינוק פרסי בפני דודו, נפתלי הרץ.  נפתלי הרץ לא
ידע נפשו מרוב התרגשות. הוא נטל בזהירות את התינוק מזרועותיה
של מיני, והחל לנשקו ולברכו, בעוד מקס, אייב ומיני  מביטים בהם
בהתרגשות.

בכל אותו הלילה לא עצמו שלושת האחים עין. הם שוחחו עוד ועוד,
העלו זיכרונות מימי ילדותם, ובכל פעם שנזכרו בהוריהם פסח
ומרים, צצה לחלוחית בעיניו של אייב, אשר איבד את אימו ואביו
בילדותו. הוא התגעגע אליהם, לאימא ואבא. כן, אימא ואבא היו
חסרים כאן להשלמת התמונה המשפחתית. לבסוף, משכמעט והסתיימה
החשיכה והבוקר עמד לעלות, נרדמו השלושה לאחר לילה מרגש, לילה
של איחוד.

בשבוע שלאחר מכן, עבר נפתלי הרץ להתגורר בדירת חדר משלו, אשר
שכר אצל אחת המשפחות היהודיות שבמקום, וכן החל לעבוד בעבודה של
הדבקת טאפטים אצל לקוחות העסק של מיסטר סמית'. אומנם, הייתה זו
עבודה פיזית קשה, ונפתלי הרץ כבר לא היה אותו בחור צעיר מזמן
שנישא לרעייתו השנייה, חנה רוזה, אך השכר היה הולם עד מאוד,
והביקוש לעבודה היה רב, עד שקשה היה לעמוד בזמנים.
כמוˉכן, אורח החיים כאן מצא חן בעיניו עד מאוד. עדיין
התהלך חבוש כיפה לראשו, ואת פיאות לחייו סירב לקצץ. "ממילא
ישנו ביקוש רב לעבודה, והעניין החשוב לאנשים, בראש ובראשונה,
היא העבודה עצמה. ממילא אין איש אשר שם לב למראה החיצוני שלי"
- כך חשב לעצמו והמשיך לנהל אורח חיים דתי וכשר למהדרין. אט
אט, הסתבר לו, לנפתלי הרץ, שהוא הולך וצובר עוד ועוד כספים, עד
כי מסוגל הוא לאחר שנת עבודה אחת, לרכוש לעצמו אפילו נכס, בית
של ממש בעל שתי קומות, באחת השכונות שבסמוך למקום מגוריו של
אחיו, אייב. עבורו, היה זה גן עדן של ממש. עבודה מכניסה, בית
משלו ועיקר העיקרים: "כאן, במקום הזה, אין מלחמות ואף לא
מהפיכות. כל שנותר, להביא את חנה רוזה והילדים לכאן. כאן
יתחנכו וישכילו, יהיו להם חיים טובים יותר, ומאחר וכל
האפשרויות פתוחות בפניהם, נראה כי צפוי להם עתיד טוב יותר מאשר
בפולניה". נפתלי הרץ ביקש לעזוב לצמיתות את אדמת
אוסטרו-הונגריה החרוכה. כעת החליט לעשות מעשה. עוד הלילה יכתוב
איגרת לחנה רוזה, שתחיה, ויבקש אותה להצטרף אליו עם הילדים
למקום הנפלא הזה, ששמו טורונטו. ואכן, לאחר יום עבודה מפרך,
לאחר שסעד את ליבו ואף הרשה לעצמו ללגום כוסית יין לקידוש, ישב
אל השולחן וכתב איגרת לרעייתו, אשר נשארה מאחור, בזו הלשון:
   

"חנה רוזה, רעייתי היקרה, רוב שלומות !

ראשית, מבקש אני לשאול לשלומך ולשלום ילדינו בתקווה כי הינכם
בקו הבריאות, ומקווה אני כי התקבלו אצלכם הכספים אשר שלחתי עם
השליח בחודש שעבר. יש בלבי געגועים רבים אל משפחתי, אשר הותרתי
מאחור וב"ה, נתראה במהרה בימינו.

איגרת זו נכתבת בידי בשעת לילה מאוחרת שכזו, לאחר יום עבודה
קשה מיוחד. המלאכה מרובה כאן בטורונטו, הפרנסה מצויה בשפע, וכך
גם החסכונות רבו מאוד, וכאן יש עמי  בשורה טובה של ממש לבשרך:
חסכתי די והותר מעמלי במשך השנה האחרונה, ויש בידי די בכדי
לרכוש לנו בית לבנים של ממש. בטוח אני, כי אורח החיים כאן,
בטורונטו, ימצא חן מלפנייך עד מאוד. טורונטו הינה עיר תוססת
במיוחד ומודרנית. לא חסר כאן דבר, ואפילו המים מגיעים היישר אל
הבתים. יש כאן הכל מכל, ושפע של ממש. כאן יוכלו גם ילדינו
להתפתח, לרכוש השכלה ולהתקדם לקראת עתיד טוב. במקום שכזה,
הייתי רוצה להמשיך לחיות את חיינו יחדיו, מקום נטול דאגות
שכזה, אשר בו קיימת השגרה הברוכה.

כאמור, כיום מצויה בידי הפרוטה, והנני מצפה לאישורך, כי אכן
בכוונתך להצטרף אליי עם הילדים, ומייד משאקבל את תשובתך, הנני
מתכוון לבצע עסקה לשם קניית הבית החדש.

מצפה לראותך ואת הילדים במהרה בימינו, כאן איתי. אמיין!!


שלכם: נפתלי הרץ פייט."

למוחרת, שלח נפתלי הרץ את איגרתו בבית הדואר, ולאחר מכן חש
הקלה גדולה, כאילו ביצע את משימת חייו, וכעת הכל תקין ומושלם
וכי, למעשה, תמה התקופה הפחות טובה בחייהם שלו ושל בני משפחתו,
ומכאן אפשר רק להתחיל בדף חדש. באותו היום עבד במרץ רב ובשמחה
מרובה. הינה, הינה, עומד הוא לרכוש לו ולמשפחתו בית לבנים של
ממש, בשורה של בתים דומים, בסמוך לביתו של אחיו אייב, ובאותה
השכונה ממש. לאחר כשנה של שהייה בחדר השכור, שמח היה עד מאוד
להניח ראשו לאחר יום עבודה מפרך, במיטתו
אשר בחדרו, ובביתו שלו.

משום מה, התמהמהה מעט לבוא איגרת התשובה מאת חנה רוזה.  נפתלי
הרץ היה קצר רוח עד מאוד. בינתיים, עד אשר תגיע האיגרת, החל
הוא לבחון בתים אשר הוצעו למכירה באזור מגוריו של אייב, ואפילו
מצא אחד, אשר בו, בקומה הראשונה, חדר אורחים גדול אחד ומטבח,
אשר בו תוכל חנה רוזה לבשל ממיטב תבשיליה. בקומה השנייה, ארבעה
חדרי שינה - בית רחב ידיים, לכל הדעות, אשר יתאים לצרכי
המשפחה. הוא רק המתין לאות וסימן מחנה רוזה.

לבסוף, לאחר המתנה של למעלה מחודש ימים, התקבלה איגרת התשובה
מאת חנה רוזה:

"נפתלי הרץ, אישי, רוב שלומות!

הנני לעדכנך, כי שלומי ושלומם של ילדינו בכי טוב, וכי כולם
מצויים בבריאות טובה ותקינה, ב"ה.

קיבלתי את האיגרת, אשר בה תוארה עלˉידך העיר טורונטו כגן
עדן עלי אדמות. אומנם, מתיאורך ניתן ללמוד כי החיים שם בעיר
טורונטו הנם חיים מודרניים ונטולי מאבקים. שמחתי עד מאוד לדעת,
כי עשית חייל בעבודתך וכי צברת די ממון עד כדי רכישת הבית.

אולם, למרות התיאורים המרהיבים של העיר טורונטו, עולה בעיני
רוחי תמונה של חיים בסביבה, אשר לא יהיה באפשרותנו לקיים בה את
מצוות התורה, כפי שהורגלנו לעשות במשך כל חיינו. שם, בטורונטו,
היהודים אמצו להם אורחות חיים כשל הגויים. מתהלכים הם, הן
הנשים והן הגברים, בלבוש מודרני, ואף הגברים אינם חובשים כיפות
לראשיהם, ואילו את פאות הלחיים והזקן קיצצו הם לחלוטין.

יקשה עליי מאוד לאמץ את אורחות החיים של הגויים ולחיות ביניהם,
מאחר ובטורונטו זה לא כשר!

לכן, מבקשת אני להישאר כאן, ברודניק נד סאנם, ביחד עם בני
משפחתנו. אנו זקוקים לך  כאן, כאב המשפחה, ומצפים לשובך לכאן
במהרה.


מאת: רעייתך, חנה רוזה."

נפתלי הרץ היה המום למקרא האיגרת מאת רעייתו. בבת אחת, חש
כאילו חייו התרוקנו מכל תוכן. החיים הטובים, אשר תכנן עבור בני
משפחתו ועבורו, הפרנסה הטובה וחיי השגרה הברוכים, הכל ירד
לטמיון ממש באותו הרגע. במשך כל אותו הלילה נדדה שנתו, והוא
הפך והפך בנושא, האם עליו לשוב לשם, לרודניק נד סאנם, או שמא
עליו להישאר כאן, בעיר המודרנית טורונטו, ולהמשיך להשתכר היטב
ולתמוך במשפחתו מכאן. בנוסף, שחזר את ימיו כאן בשנה האחרונה
וניסה למצוא, האם עשה מעשה כלשהו הנוגד את דתו ומצוותיה? לפתע
חש נקיפות מצפון למרות שעדיין חבש את כיפתו, וסילסל בידיו את
פיאות לחייו וזקנו המלבינים.

מבעד לחלון חדרו, משנראו סימנים ראשונים של זריחת החמה, ולמרות
חוסר שביעות הרצון הרבה, שלא לומר אכזבה גדולה, השלים נפתלי
הרץ עם המסקנה, כי עליו לשוב אל משפחתו, ילדיו ורעייתו, מאחר
ואלו זקוקים לו שם בסביבתם. עוד באותו היום, החליט נפתלי הרץ
לספר למיסטר סמית' אודות עזיבתו, וכי יחפש לו עובד אשר יחליפו.
זה היה החלק הקל לביצוע, וכי כיצד יבשר לשני אחיו, מקס ואייב
אודות עזיבתו? מקס היה איש חזק יותר, אך אייב, כיצד יקבל הוא
את דבר עזיבתו?

בערבו של יום, ניגש הוא לביתם של אייב ומיני, על מנת לבשר
לאחיו על דבר עזיבתו. משנכנס אייב לביתו בשעת לילה מאוחרת, מצא
הוא את נפתלי הרץ יושב שם ומשוחח עם מיני. ליבו ניבא לו מייד
רעות, שכן נפתלי הרץ לא נהג לבקרם בימי חול, אלא בדרך כלל שהה
במחיצתם בימים של שישי ושבת, או בימי חג. מייד פנה לחבק את
אחיו. "במה זכינו?" -
שאל מייד את אחיו. נפתלי הרץ נראה מהסס, והדבר הגביר עוד יותר
את חששו של אייב מבשורות רעות. "אל דאגה" - ענה לו נפתלי הרץ.
"שום אסון לא אירע, אלא שצריך אני לשוב לרודניק נד סאנם ממש
בקרוב. חנה רוזה הודיעה לי, כי יקשה עליה עד מאוד לעזוב
ולהסתגל למקום חדש. צר לי מאוד, אחי היקר, אך אצטרך לעזוב
בקרוב. הודעתי כבר למיסטר סמית' כי יהיה עליו להעסיק עובד
אחר." פניו של אייב נפלו בבתˉאחת. הוא רק הביט בתדהמה
בפניו של אחיו היקר, ולא יכול היה להוציא מילה אחת מפיו. "צריך
אני להודיע אף למקס אודות עזיבתי" - הוסיף נפתלי הרץ.

עד לרגע בו עשו דרכם לעבר הנמל, סירב אייב להאמין כי אחיו
נפתלי הרץ, אשר עשה חייל בעיר טורונטו, עומד לעזבו שוב. הוא
תהה האם יזכו איˉפעם להיפגש שוב. שניהם, מקס ואייב ליוו
את אחיהם אל הנמל. הפרידה הייתה קצרה וכואבת. נפתלי הרץ חיבק
את שני אחיו, אולי בפעם האחרונה בחייו, אחר כך הגיע סבל אשר
עזר לו לשאת את חמשת מזוודותיו העמוסות כל טוב, ביגוד ושאר
טובין לילדיו ולרעייתו, ולאחר שהניח אותן בתאו, עלה אל הסיפון
לנופף נפנוף אחרון של שלום לשני אחיו העומדים למטה. לרגע חשב
לשנות דעתו ולרדת שוב אליהם, אל שני אחיו, על מנת להישאר. מאוד
חפץ היה להישאר כאן, אך הוא הבליג על רגשותיו ונשאר נטוע
במקומו, שם על הסיפון, עד אשר החלה האנייה לנוע.

אייב הזיל דמעות של צער, ותחושה של יתמות אין סופית אפפה אותו,
בזמן שהוא ומקס נופפו לו לשלום, לנפתלי הרץ, והוא נופף להם
בחזרה, עד אשר הלכה והתרחקה דמותו והפכה לנקודה קטנה במרחבי
הים הענק, הכחול.

נפתלי הרץ עשה דרכו לאורך הנהר סאן, בישבו למעלה, במושב לצידו
של "העגלון", אשר נהג בעגלתו ובסוסו ביד רמה. הינה, בתוך כרבע
השעה ישוב לביתו ולמשפחתו, אשר השאיר מאחור בעיירה למשך שנה
תמימה. הנוף הכפרי, התמים נראה עדיין מרהיב ביופיו אך משום מה,
מראהו של הנהר הזורם בשצף קצף גרם לו לתחושת עצב עמוקה. ניכר
היה בו, שאינו נלהב כלל ועיקר מן השיבה אל המקום הזה, והוא הרי
הורגל כבר בחיי הקדמה שבעיר טורונטו. נדמה לו כאילו הוא שב
כמאה שנה לאחור במנהרת הזמן. בהגיעם אל פתח הבית, יצאו שני
הבנים הבוגרים, אייב וגרוינם לקבל את פניו ולאחר שנישקוהו
וחיבקוהו, עזרו לאביהם להוריד את המזוודות מן העגלה ולשאתן
פנימה, אל בית העץ. בבית קיבלו את פניו של נפתל הרץ, רעייתו
רוזה וילדיהם. נפתלי הרץ שם ליבו, לכך כי ילדיו גדלו מאוד בשנה
החולפת, במיוחד בתו רחל, אשר ניכר בה כי השתנתה עד לבלי הכר,
שינוי אשר רק מי שנעדר מביתו במשך זמן רב, יכול היה להבחין
בכך. נפתלי הרץ הניח את המזוודה שבידיו וחיבק את כולם בחום.

לאחר מכן, בימים שלאחר שובו, הלכה וגברה תחושת הניכור אצלו.
נראה, כי הוא עצמו נתקל בקשיי הסתגלות מחדש לאורחות החיים
הישנים בעיירה. בנוסף לכך, השיבה לעיסוקו הישן בקליעת סלים לא
הייתה לרוחו, בלשון המעטה. בסתר ליבו האשים את רעייתו, חנה
רוזה, על שעצרה בעדו ולא איפשרה את המעבר למקום שבו החיים
טובים יותר, וזאת בשעה שיכול היה להמשיך ולהתקדם בעיר טורונטו.
בימים האחרונים אף חש געגועים עזים לשני אחיו, ולעיר טורונטו
עצמה. אך החיים - לחיים יש נתיבים משלהם, ומשימתו של כל בן
אנוש לצעוד בהם ולהתאים עצמם לנתיבם. כך גם נפתלי הרץ, ככל
שעבר הזמן מאז שהה בעיר טורונטו, כך החל להסתגל מחדש לאורח
חייו הישן, עד אשר שב לצעוד במסלול חייו הישן, בנתיב החיים
שלו.




פרק י"ג

מפשטות לתהילה

אייב אהב את פרסי, כפי שלא אהב מעולם אף יצור אחר. הילד הזה
היה כבבת עינו. בשעות הערב, כאשר עמד לסיים את משמרתו השנייה
בעבודה, היה קצר רוח עד מאוד לסיים את הידוק התפרים במכנסיים
שעברו תחת ידיו. מדי כמה דקות היה מציץ בשעון הגדול שהיה תלוי
על הקיר שממול, ונדמה היה לו כי מחוגי השעון זזים לאט מדי,
לטעמו. לבסוף, משהגיעה השעה שבע בערב בדיוק, היה נוטש את מקומו
אשר ליד המכונה, וממהר לחתום את שמו ברשימת הנוכחות ליד השעה
19:00 וממהר לביתו, על מנת לבלות את מעט הזמן שנותר לו עם בנו.
בדרכו לביתו נהג לעבור דרך חנות גדולה, אשר, בין השאר, הוצג
למכירה בחלון הראווה שלה כינור של ממש. אייב לא העז אפילו
להתעניין במחירו של הכינור. ברור היה לו כי היה זה חפץ יקר מדי
עבורו. אולם, הוא לא פסק מלחלום על קניית כינור שכזה. ברור היה
לו, כי ביום מן הימים יהיה לכינור הזה שימוש. בכל ערב, לאחר
שהיה מציץ הצצה חטופה בחלון הראווה ובודק כי הכינור עדיין מוצב
שם, היה ממשיך לביתו, ומייד בהגיעו, היה נוטל את פרסי הקטן
בזרועותיו, פותח את הרדיו, ומאתר תחנה אשר השמיעה מוזיקה באותה
השעה. אחר כך היה מתיישב בכורסה הנוחה, מושיב את הילד על ברכיו
והשניים היו מאזינים יחדיו לצלילי המוזיקה אשר בקעה מגלי האתר,
בעוד מיני עסוקה בבישול תבשיליה. נראה כי פרסי הקטן גילה עניין
רב בצלילים אשר בקעו מן הרדיו, וכדרכם של ילדים, נהג להושיט
ידיו ולגעת ברדיו עצמו כדי לבחון מאין מגיעים הצלילים. רק
לאחר שהתעייף דיו, היה נרדם לקול צלילי המוזיקה.

בערב אחד שכזה, לא יכול היה אייב להתאפק עוד, והוא העלה רעיון
נהדר בפני מיני: "מה דעתך שנרכוש לנו כינור?" מיני הסכימה
מייד, והרי היא גדלה בבית מוזיקלי לצלילי נגינת הכינור של
אחיה, ולמרות שאייב עבד קשה מאוד, ורכישת כינור הייתה יקרה
מאוד בימים אלו, כאשר הכסף יהיה דרוש להם מאוד כעבור מספר
חודשים עם לידתו של ילדם השני, נתנה היא את הסכמתה לרעיון הזה
של אייב. ממילא היה ברצונם לתת לילדיהם חינוך מוזיקלי, וברור
היה כי לכינור כזה יהיה שימוש ביום מן הימים.

ביום ראשון הבא, הוציא אייב מתחת למזרונו את כספי החסכון הקטן,
אשר הצליח לחסוך בעמל רב מאז החתונה, ופנה שמח וטוב לב אל עבר
החנות. שם, בחלון הראווה, עדיין ניצב הכינור במלוא תפארתו, ליד
תיבת הנגינה שלו. הוא לא השתהה, ומייד פנה אל המוכר בהתרגשות:
"תוכל לומר לי כמה יעלה לי הכינור אשר בחלון הראווה?" - "25
דולרים קנדים" - השיב לו המוכר, אשר הביט בו בהשתאות, שכן אייב
לא נראה לו כמי שבאמת עומד לרכוש כינור כה יקר. אולם, להפתעתו,
הוציא הגבר הצעיר מצרור בד חופן דולרים קנדים, והחל למנות
אותם. לאחר שספר את רוב רובו של כספו, פנה אל בעל החנות: "תוכל
להוציא עבורי את הכינור מחלון הראווה בבקשה?" - ביקש ומסר לידי
בעל החנות את הסכום הנקוב עלˉידו. לא חלפו שעתיים מאז יצא
האיש מביתו, והינה חזר כשבידו האחת הוא אוחז בצרור הבד המרוקן
ובידו השנייה אוחז בתיבת הנגינה, אשר בתוכה היה מונח אחר כבוד,
הכינור.

כעבור עוד כ-5 שנים, בקיץ של שנת 1915 לספירת הגויים, באחד
מימי ראשון בשבוע, צעד אייב בגאווה גלויה עם בנו פרסי בן השבע
אל עבר ביתו של המורה לנגינת כינור, כשהוא נושא עבור בנו את
הכינור הארוז בתיבת הנגינה שלו. בשעה שהמתין לסיומו של השיעור,
בעוד צלילי הכינור הראשונים מעשה ידי פריטתו של פרסי נשמעים מן
החדר הסמוך, הרהר במזלו הטוב אשר פקד אותו בשנים האחרונות.
למעשה, היה לו הכל. ראשית, זכה לשהות במדינה בטוחה, הרחק מאזור
הקרבות המרים שהתחוללו מזה שנה באירופה. כמוˉכן, זכה
להקים משפחה, וכעת היה אב לשלושה ילדים: פרסי, צ'ארלס ומרי,
אשר זכה לפרנס אותם ואת אמם, מיני, בכבוד. אייב חש כי החיים
פשוט מחייכים אליו, למרות שעבד מבוקר עד ערב בעבודה מייגעת, אך
למשמע צלילי הכינור הראשונים של בנו, נשכח ממנו העול הזה כהרף
עין. הדאגה היחידה בחייו הייתה כעת לאחיו ואחיותיו, אשר נשארו
מאחור, שם בגליציה, לאחר שהמלחמה הנוראה פרצה באירופה כולה,
והאזור בו התגוררו הפך אזור לחימה.

אייב חרד היה עד מאוד לחייהם של בני משפחתו, שם. למזלם כי רב,
לא השתתף מי מבני המשפחה בקרבות עצמם, אשר פרצו בקיץ  1914,
לאחר שיורש העצר האוסטרי, פרנץ פרדיננד, נרצח בידי הסטודנט
הסרבי, גברילו פרינציפ. במהלך השנה חלו תהפוכות באזור מגוריהם
של בני משפחת פייט. כ-3 חודשים לאחר פרוץ המלחמה, כבשו הרוסים,
בעלי בריתה של סרביה, את האזור, אשר היה עד לפרוץ המלחמה תחת
השלטון האוסטרו-הונגרי,  ולזמן מה חיו היהודים תחת שליטתם של
הרוסים באזורם. באביב האחרון, התחוללו שוב קרבות עקובים מדם
באזור, והרוסים נכנעו לבסוף ל"מעצמות המרכז" שכללו את גרמניה,
אוסטרו-הונגריה, האימפריה העותומאנית ובולגריה, והם נאלצו לסגת
מאזור גליציה ומאוחר יותר - מפולין כולה. היהודים עצמם, התנגדו
לשלטון הרוסים בגליציה, מאחר ואלו האחרונים ידועים היו כמבצעי
פוגרומים אשר התנכלו להם, ועל כן שיתפו פעולה בחפץ לב עם
השלטון האוסטרו-הונגרי.

כאמור, היה אייב חרד עד מאוד לגורל בני משפחתו, בפרט בימי
הכיבוש הרוסי. הקשר עם המשפחה שם היה רופף, ורק אחת לשלושה
חודשים לערך, זכה לקבל מאחיו נפתלי הרץ ומאחיותיו איגרת, אשר
בה יידעו אותו באשר לשלומם. את הידיעה אודות הסתלקות הרוסים
מאזור גליציה, זכה אייב לשמוע בחדשות הרדיו, בדיווח היומי
אודות המלחמה אשר התחוללה באירופה כולה.

בעוד באירופה השתוללה המלחמה במלוא עוזה, התנהלו החיים כאן,
בטורונטו, על מי מנוחות.  מדי ערב, לאחר שיעור הנגינה, נהג
פרסי המוכשר לתרגל את נגינתו, ובשובו של אייב לביתו לאחר יום
עמל קשה ומייגע, נהג להסות את הילדים: "צ'ארלס, מרי, מני, אבקש
לשמור על השקט.פרסי מנגן !!!" מאז אותו היום בו החל פרסי לנגן,
ידעו ילדי המשפחה, כי: "בזמן שפרסי מנגן, אסור בתכלית האיסור
להקים רעש בבית". זאת למדו אף הילדים הצעירים, שנולדו בזה אחר
זה, עד אשר הגיע מניינם לכדי שמונה.

אייב היה מרוצה עד מאוד מהתקדמותו המהירה של בנו פרסי בנגינה,
ולא זו בלבד שניגן בכינור, אלא שכעבור כשנה מתחילת לימודיו,
ביקש הבן המוכשר שלו לנגן אף בכלי רציני יותר כמו: פסנתר, ולא
הוא, אייב, ימנע זאת מבנו המוכשר. ראשית, ביקש ממנהל העבודה
במפעל לאפשר לו לעבוד שעה נוספת בכל יום בשעות הערב, כך שיסיים
עבודתו בשעה 20:00. למזלו הטוב, לא נענה בשלילה, וכך הגביר עוד
את קצב עבודתו ואף שכרו עלה בהתאם בסכום לא מבוטל ומתוספת זו
לשכרו, רכש פסנתר כנף שחור ומבריק מיד שנייה וכמובן, רשם את
פרסי ללימודי פסנתר. כאשר, היה שב לביתו לאחר יום עבודה ארוך
עוד יותר, נהג לעלות לחדרו של פרסי ולהמתין מעט לפני שנקש
בדלת, בעודו מקשיב לצלילי הפסנתר שבקעו מן החדר, ונשמעו היטב
בכל חדרי הבית. רק לאחר מכן, נהג לנקוש בזהירות על הדלת
הסגורה, שמא יפריע את הנגינה, ולברך את בנו בשלום. הילד היה כה
מוכשר, עד שבגיל  11 שנה, ניגן יצירות קלאסיות שלמות של טובי
המלחינים. לאייב לא היה ספק, כי לפרסי נכון עתיד מזהיר והוא
תלה בו תקוות רבות.

ערב אחד, בשובו לביתו לאחר יום העבודה, לאחר שבירך לשלום את
בני הבית, עלה כהרגלו אל חדרו של פרסי, נקש בזהירות על הדלת,
והתיישב על אחת משתי מיטות הילדים שאותן מיקם בקושי רב בחדר,
בנוסף לפסנתר הכנף הגדול, עד שקשה היה לנוע בחדר. פרסי לא
השתהה, ומייד לאחר שאביו התעניין לשלומו, שלף מתיק בית הספר
שלו מעטפה לבנה, סגורה. "המעטפה עבורך" - אמר פרסי בגאווה
גלויה. אייב המופתע פתח בהתרגשות את המעטפה הלבנה, בתוכה גילה
כרטיס מסוג ההזמנות לאירועי חתונות או ברˉמצווה, אך התקשה
להיזכר בכל אירוע שכזה, הצפוי להתרחש בזמן הקרוב. הוא שלף
בזריזות את הכרטיס, שם היה רשום באותיות של קידוש לבנה:

ה ז מ נ ה    



"הינכם מוזמנים לקונצרט לפסנתר, אשר ייערך ביום ראשון הקרוב
בשעה 20:00 באולם של
"Toronto's Lola Flicker movie theater"


וכאן, מתחת לציון שם היצירה, "קונצ'רטו מס' 1 מאת צ'ייקובסקי",
ליד המילה "נגינה בפסנתר:"הבחין בשם: PERCY FAITH.


אייב לא ידע נפשו מרוב שמחה. הוא החל להמטיר נשיקות וחיבוקים
על בנו, עד אשר כמעט נעתקה נשימתו של זה. אחר כך מיהר לבשר את
הבשורה הטובה לרעייתו, מיני. אין ספק, שהיה זה יום של בשורות
טובות. "נו, הילד צריך חליפה אחת טובה להופעה" - אמר בגאווה
למיני, בזמן שדנו בהכנות לקונצרט הראשון בהשתתפות פרסי. "לא
לחינם עובד אני קשה" - הוסיף וציין. - "ואם יש צורך, אעבוד אף
יותר." מיני, שהייתה כעת בתקופת הריונה החמישי במספר, חשה ברת
מזל, עלˉכך שהאל חנן אותם בילד כה מוכשר. לפתע, חילחלה
בתודעתם של השניים המחשבה, כי הילד שלהם ייתכן והוא בגדר גאון.
למעשה, דאגו להקנות חינוך מוזיקלי אף לשאר ילדיהם ואף צ'ארלס,
בנם השני, החל לקבל אף הוא שיעורי נגינה בכינור, אך אייב ומיני
חשו עתה יותר מתמיד, כי פרסי הוא זה אשר יצליח ביום מן הימים
בתחום המוזיקה.

בערב יום הראשון התייצבה המשפחה כולה, לבושה בהידור רב, באולם
של  Toronto's Lola" Flicker movie theater". מיני דאגה לכך
שהילדים ייראו מצוחצחים בהופעת הבכורה של אחיהם הבכור. במשך כל
שעות הבוקר עמלה על גיהוץ בגדיהם של בני המשפחה ולקראת אחר
הצוהריים, רחצה והלבישה את ארבעת הילדים. בבית עצמו שררה
אווירת חג של ממש, כשמן הקומה השנייה בקעו צלילי הפסנתר,
כשפרסי עושה חזרות אחרונות לקראת הקונצרט.אין ספק, שחתן האירוע
היה נרגש ביותר. הוא חשש בעיקר שמא ידלג על תו או שניים בזמן
הנגינה, או שמא יעשה אף טעות איומה יותר ונגינתו תשתבש לגמרי
במהלך הקונצרט. ביום השישי האחרון, חזר אייב עם חליפה טובה,
שהותאמה במיוחד למידותיו של ילד בן 11. החייט עשה מאמץ רב
להתאים חליפה לילד בן 11, מאחר ורגיל היה הוא להתאים חליפות
לבני מצווה ומעלה שמידותיהם, עלˉפי רוב, היו מעט גדולות
יותר. הוא היצר את ה"ג'קט" קצת מכאן וקצת משם, וקיווה כי אחרי
הכל, החליפה תתאים לבעליה. עניין תפירת המכנסיים היה קל יותר
לביצוע. משסיים פרסי את החזרה, התמרק אף הוא, לבש את חליפתו
הכחולה הקטנה, כשאייב עוזר לו לכרוך את הפפיון סביב חולצתו
הלבנה הצחורה. כעת, היה מוכן הוא לצאת ולהציג את כשרונו הרב
בפני העולם הגדול.

אולם "Toronto's Lola Flicker movie theater", שבימים כתיקונם,
מיועד היה להקרנת סרטים אילמים, לבש צורה שונה במקצת לקראת
הקונצרט הערב. במרכז הבמה הוצב הפסנתר, כשהוא מוקף בחצי סהר
במושבי הנגנים, אשר החלו לתפוס מקומם אט אט, והחלו לכוון את
כלי הנגינה שבידיהם. עם הכנסם לאולם של בני משפחת פיית', קיבל
את פניהם הסדרן, ולאחר שבדק את ההזמנה שבידם, הובילם אחר כבוד
למקום מושבם בשורה החמישית. פרסי עצמו, הופנה אל כניסת האמנים.
האולם המה מאנשים, אשר תפסו אף הם את מקומותיהם, כשברקע מתערב
קול כיוון כלי הנגינה השונים, כינורות, כלי נשיפה, וצ'לו.
ההמולה ארכה עוד מעט, עד שלפתע הושלך הס באולם. הקהל השתתק
בבתˉאחת, כמו גם כלי הנגינה אשר פסקו מצליליהם המשונים.
באולם שרר כעת שקט מוחלט והאורות עומעמו כמעט לגמרי. אייב,
מיני וילדיהם ישבו במקומותיהם מוקסמים, והמתינו בדריכות להופעת
הבכורה של פרסי. אל הבמה נכנס בצעדי ענק המנצח, אשר פנה מייד
בדברים אל הקהל:

"ליידיס אנד ג'נטלמנס, קהל נכבד. ערב טוב. הערב נשמיע את
יצירתו המודרנית לפסנתר ולתזמורת, קונצ'רטו מס' 1, של המלחין
הנודע, פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי. הרשו לי להזמין אל הבמה את
הנער המוכשר, פרסי פיית', אשר ינגן עבורנו נגינת סולו בפסנתר.
אל הבמה, לבוש חליפה כחולה קטנה ומעונב בפפיון, נכנס הנער בן
ה-11, פרסי פיית', אשר אך לפני מספר דקות, מאחורי הקלעים, נראה
היה  כי הוא נרגש עד מאוד,  והתיישב ליד פסנתר הכנף הענק, עד
שדמותו הקטנה בקושי נראתה מן השורות האחרונות שבאולם. הקהל מחא
כפיים בקצרה, ואז השתתק בבתˉאחת. מנצח התזמורת נתן את
האות, והתזמורת פצחה בנגינתה בקול תרועה, עד אשר הצטרפו צלילי
נגינת הפסנתר אל כלי התזמורת. אייב עקב בדריכות אחר כל צליל,
וכאילו שמר על הצלילים ממקום מושבו, בכדי שאלה יישמעו כראוי
ולא יתפזרו לכל כיוון. מדי פעם, הציץ על הקהל לבחון כיצד
מגיבים המאזינים הללו לנגינת הפסתנר של בנו. נראה, שאלו דווקא
נהנו מן הקונצרט עד מאוד. פרסי הפליא לנגן בפסנתר עוד ועוד,
וצלילי נגינתו השתלבו היטב עם כלי הנגינה השונים, הכינורות,
כלי הצ'לו וכלי הנשיפה. מייד כשהחל לפרוט על קלידי הפסנתר,
התפוגגו כל חששותיו, והוא חש בעוצמה הרבה שבשליטת אצבעותיו על
כלי הנגינה הענק הזה, הפסנתר. באותם רגעים, נדמה היה כאילו רק
הוא והתזמורת נמצאים שם, ואילו הקהל לא נמצא שם כלל.

כמחצית השעה ארכה נגינתו של הנער, פרסי פיית' בקונצרט הראשון
שלו ומשסיים לנגן, קם הקהל על רגליו ופרץ במחיאות כפיים
סוערות. פרסי קם ממושבו שליד הפסנתר וקד קידה עמוקה ובה בשעה,
הרגיש כאילו הוא מרחף, לא שייך לשם. אייב ומיני היו מאושרים עד
אין קץ. כעת רוו נחת רבה מן הבן המוכשר שלהם, ורגעים גדולים של
תהילה.


למוחרת, השכם בבוקר יום שני, התייצב אייב במקום עבודתו, כשבידו
עיתון הבוקר
" The Glob and Mail.", כשבכותרת המשנה של אותו בוקר נרשם,
באותיות של קידוש לבנה:

"ילד הפלא, פרסי פיית', מנגן צ'יקובסקי"

ובאותיות זעירות יותר נרשם:

"אמש, בשעות הערב, נערך קונצרט רב משתתפים באולם  "Toronto's
Lola Flicker movie theater". את מירב תשומת הלב תפס ילד הפלא,
פרסי פיית', אשר הפליא לנגן על קלידי הפסנתר מיצירתו של המלחין
הנודע, פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי. הילד בן ה-11, פרסי, שבה את
הקהל בקסם נגינתו, בעת שהיטיב לנגן את הקונצ'רטו מספר אחת
לפסנתר ולתזמורת. בסיום הקונצרט, פרץ הקהל בתשואות רמות, ולא
חדל במשך דקות ארוכות. אין ספק, כי לילד הפלא, פרסי פיית',
צפוי עתיד מזהיר בעולם המוזיקה".

במשך כל אותו היום, החזיק אייב את העיתון ליד המכונה להידוק
תפרי המכנסיים, ובכל פעם כשנתקל במי מן העובדים, הציג בפניו
בגאווה את כותרת העיתון המציגה את ילד הפלא שלו, פרסי. לאחר
מספר ימים, משנרגע מעט, גזר בזהירות את החלק הזה של העיתון ובו
המאמר הקצר אודות פרסי, שם אותו במסגרת של תמונה, אותה תלה
ברוב טקס על הקיר שבחדר האורחים.

בימים הללו, לא היה עוד ספק בלב איש, כי זוהי תחילתה של דרך
חדשה, וכי זוהי תחילתה  של תהילה.

אייב ומיני לא חדלו לרוות נחת מבנם הבכור, פרסי. הנער התפתח
עוד ועוד ועשה חייל רב  בתחום המוזיקה. לאחר שנודע שמו בגיל 11
כילד מחונן, אשר הפליא לנגן בפסנתר, קל היה לו להתקבל לעבודה
בנגינת פסנתר בבתי הקולנוע שבעיר. מתפקידו היה לעקוב אחר
המתרחש על גבי המסך הענק, הלבן, המתוח לרוחבו של אולם הקולנוע,
ולהתאים את נגינתו ע"פ מראה עיניו. במיוחד אהב ללוות את הקטעים
הדרמטיים שבסרט, ובכל פעם, כאשר התרחשה סצנה דרמטית במיוחד,
נהג להגביר את קצב הנגינה, ובכך יצר מעין אשלייה של מתח רב
בקרב הצופים באולם, אשר צפו בשקיקה רבה בסרטים האילמים.

בנוסף, הצליח אייב לחסוך מעט כסף לשם מימון הלימודים לבנו,
במוסד היוקרתי ללימודי מוזיקה "The Royal Conservatory of
Music" - הקונסרבטוריון המלכותי למוזיקה של טורונטו, אשר מקומו
שם הובטח מראש, לכשיגיע לגיל 14. אייב ידע, כי כל מאמץ שהוא
עושה בעבודתו וכל מכנס בעל תפר מגוהץ למשעי אשר יוצא תחת ידיו,
תורם עוד לפיתוח הכישרון המוזיקאלי של בנו, פרסי. מלבד זאת,
היה עליו לפרנס את משפחתו, שהלכה והתרחבה עוד ועוד, ובעת שמלאו
14 שנה לבנו הבכור, הגיע מניין ילדיו לשבעה. כעת היה עליו
להאכיל עוד כמה פיות, וכך  נמנו עם ילדיו: פרסי פסח ע"ש סבו של
אייב, צ'ארלי, מני - ע"ש הסבא רבא, מנדל, סילביה, רות והקטנה
שאך נולדה, גרטי או, בשמה המלא - גרטרוד. אייב מעולם לא נשמע
מתלונן, תמיד קיבל על עצמו את העול של פרנסת המשפחה באהבה רבה.


השנה שנת 1922 ואף מעבר לים, בפולין, באנגליה ובארה"ב, הלכה
המשפחה והתרחבה עוד ועוד. כך היה אייב מקבל ידיעות מפעם לפעם
אודות הרחבת המשפחה, אודות  טקסי נישואין כאלה ואחרים, או
אודות הילדים שנולדו בזה אחר זה, כך שענפיה של משפחת פייט
בעולם, הלכו והשתרגו הלכו והתרבו, עד שקשה היה לעקוב אחר
התפתחותו של העץ רחב הידיים הזה. אחיו, נפתלי הרץ ורעייתו
השנייה רוזה, הביאו לעולם שבעה בנים ובנות, אייב, רחל, גרוינם,
מוישה, סופי שפרינצה, פסח, גרשון, והצעירה שבהם - אדל.

כך הלכה והתרחבה אף משפחתה של גולדה, אחותו האהובה עליו, שאותה
לא זכה אייב לפגוש שנים רבות. ולגולדה ולאלימלך שבעה בנים
ובנות: רחל לאה, פסח פול, דרייזל דורה, צביה, פרידה ופאולין.

לעומת זאת, אחותו האהובה עליו, חנה ובעלה אברהם לייב, בורכו אך
בשני בנים: קלמן ופסח.

לאחותו, אסתר ולבעלה אביגדור לינדנבאום, נולדו:  פסח,  שאת שמו
נתנה לבנה על שמו של פסח אביה, וכן רבקה, אדל וטובה. כך הלכו
והתרבו הצאצאים של הסבא, פסח פייט, אשר נקראו על שמו, על פי
המנהג וכמיטב המסורת.

אף מאנגליה, שם שהה אחיו, צ'רלס, אשר עימו הקפיד אייב לשמור על
קשר, הגיעו מפעם לפעם בשורות טובות. צ'רלס ורעייתו אן, היו כעת
הורים ל-5 בנים ובנות: אתל, רחל, ג'ק, פיליפ ואיזק.
 
ואילו חיים דוד גרינר, אשר מקום מגוריו בעיר ניוˉיורק,
עדיין היה בנתק מוחלט מבני המשפחה. אך למרות הנתק, השמועה
הגיעה בכל זאת לאוזניהם של מקס ואייב, כי אחיהם הבכור ורעייתו
הורים לשישה הם:  אסתר, ווילי, מקס, אייב, קלרה והצעירה, רוז.


ועוד, מן העיר ניוˉיורק, ששם התגורר אחיו אלימלך, קיבל
אייב ידיעות משמחות. אלימלך ורעייתו היו כעת הורים ל-6 בנים
ובנות: רד לואיס,  ג'ו, נטי, יודה, אביש וחיים.

ואחרון אחרון חביב, למקס ולרוז, הקרובים אליו ביותר, כאן
בקנדה, נולדו: לילי, מייק, ג'ק, סול, סם ושרה.

למען האמת, אייב חלם תמיד להגיע לעיר ניוˉיורק, הן כתייר
והן כבן למשפחת פייט. בעיר ניוˉיורק החלו, בני משפחת פייט
ואוסטר, לפתח מנהג חברתי ולערוך מפגשים משפחתיים, אשר הלכו
ותכפו עד שהפכו לנשפים מפוארים, והיו לשם דבר בקרב הקהילה
היהודית. מישהו  מבני המשפחה הגה את הרעיון לתת שם לחברה, ואט
אט השתרש שמה של החברה הסלונית כ-: FEIT & AUSTER SOCIETY.
אייב חלם להשתתף בנשף מפואר שכזה. בדמיונו, ראה עצמו יושב ליד
שולחן עמוס כל טוב, הוא לבוש חליפה שחורה מהודרת, חולצה צחורה
שלצווארונה מוצמד פפיון שחור, ובכיס החליפה נעוצה שושנה אדומה,
ואילו לצידו, ישובה בשמלתה ההדורה, שצבעה ורוד עתיק ולצווארה
מחרוזת פנינים אמיתיות, רעייתו מיני. מסביב, ישובים ליד
שולחנות עמוסי כל טוב, עשרות בני משפחות פייט ואוסטר בלבוש
מהודר. הינה, שם, במרחק שלושה שולחנות ממנו, יושב אחיו הבכור,
חיים דוד גרינר, לבוש אף הוא טוקסידו, מוקף בבני משפחתו, ועוד
קצת, ימינה, יושבים אחיו, אלימלך ובני משפחתו. באולם מתנגנת
מוזיקה לריקודים סוחפת ובכל שוררת אווירת נשף. הינה, עוד מעט
יקומו הוא ורעייתו מיני, ויפצחו בריקוד סוער ברחבת הריקודים.
אחר כך, יחליפו מילים עם בני המשפחה, יערכו היכרות עם מאן דהוא
ורעייתו, שעדיין לא זכו להכיר. למוחרת היום, ידווח במדורי
הרכילות של עיתוני העיר ניוˉיורק אודות הנשף המסורתי,
המפואר, שנערך אמש עלˉידיFEIT & AUSTER SOCIETY. למוחרת
בבוקר,יעבור הוא מן הסתם ליד דוכן עיתונים שכזה, ירכוש לו
עיתון ויפנה מייד לקרוא את הידיעה הקצרה אודות הנשף המפואר שבו
נכחו הוא ורעייתו אמש.

אייב אהב לרקוד. אייב אהב את החיים. בדרך כלל, היה מתעורר
מחלומות בהקיץ שכאלו, אל המציאות הקנדית שלו, כאן בטורונטו.
לא, הוא לא יכול היה לאפשר לעצמו טיול שכזה, לא כעת, כשיש לו
שבעה ילדים להאכיל, להלביש ולדאוג להשכלתם, כשעוד תינוק,
השמיני במספר, עומד להיוולד ממש בחודשים הקרובים. אבל הוא, יש
לו אוצר משלו. הוא יש לו משימה, לטפח את הנער הכשרוני שצומח
ממש בביתו, את בנו פרסי. בסופו של כל חלום ורוד שכזה, היה אייב
מגיע למסקנה: "העיר ניוˉיורק תמתין לי עוד כשנה-שנתיים".


ואכן, המאמצים שהשקיע אייב בבנו, לא איחרו לשאת פרי. במשך 4
השנים הבאות, עשה פרסי חייל בלימודיו בקונסרבטוריון היוקרתי
המלכותי של טורונטו, עד שלבסוף, והוא כבן 18 שנה בלבד, הוזמן
לתת קונצרט באולם היוקרתי והמפואר: "MASSEY HALL". הינה, חלומו
של אייב הלך ורקם עור וגידים. את החליפה השחורה החדשה שירכוש,
יזכה הוא ללבוש באירוע המפואר ביותר בחייו, מלבד מאשר ביום
חתונתו : קונצרט מאת פרסי פיית', ואירוע שכזה, מחייב נטילת
לפחות שלושה ימי חופשה מן העבודה: האחד, עבור  רכישת ביגוד חדש
לכל האחים, מגדול ועד קטנה, וכן, רכישת חליפה חדשה ומהודרת
שחורה עבורו וכמובן, שמלה מפוארת במיוחד, שצבעה בורדו כהה,
עלˉפי בקשתה של מיני שלו. את יום החופשה השני, ייטול עבור
יום האירוע עצמו. והיום השלישי, היום שלמוחרת הקונצרט, מיועד
לחגוג עוד מעט את הערב הגדול הזה, והוא הרי לא לקח לו חופשה
מזה זמן רב. ללא ספק, הקונצרט הזה היווה את גולת הכותרת של
חייו.



את הקונצרט הזה של בנו, לא שכח אייב לעולם... היה זה אירוע
נוצץ, במלוא מובן המילה. אנשים ונשים לבושים במיטב מחלצותיהם,
נהרו אל האולם המפואר של טורונטו בכדי להקשיב לצלילי נגינת
הפסנתר של ה"כוכב העולה", פרסי פיית'. אייב עצמו, לבוש כחתן
ביום חתונתו מלווה ברעייתו מיני ובששת ילדיו, צעדו אל תוך
האולם המפואר, כשמיני משגיחה שמי מן הילדים אינו חסר. את פניהם
קיבל המארח, וזה הובילם אחר כבוד למקומם, אשר נשמר עבורם בשורה
הראשונה. כולם, מלבד אידי הקטנה, אשר נותרה בבית השכנה, שמונתה
כ"בייבי סיטינג" לאותו הערב, מגדול ועד קטן נכחו במקום לרגל
האירוע, לאחר שהונחו לשמור על שקט מוחלט בזמן הקונצרט.

לאחר שאייב וידא כי תפסו את מקומותיהם, פנה אל מאחורי הקלעים,
שמא פרסי שלו זקוק לו לפני יציאתו אל הבמה. מאחורי הקלעים פגש
את הבן היפה שלו, לבוש בטוקסידו המרשים שרכש עבורו במיטב כספו.
מייד פנה לחבקו. לפתע, שם ליבו לכך שהנער שלו הולך והופך בעצם
לעלם צעיר. הינה, עוד מעט קט יינשא אף הוא לעלמה צעירה ויקים
משפחה משלו. אייב התרגש מאוד. בדק את פרסי מכף רגל ועד ראש,
סידר מעט את הפפיון שענד סביב צווארו, כך ש"ישב טוב", בדיוק
במרכז הצוואר, החליק מעט את ידו על בגדו של בנו, ליישר קמטים
אם ישנם כאלו. אחר כך בירך "משהחיינו", איחל לבנו הדרוך הצלחה,
ובעוד נשמעים צלילי הקקפוניה של שאר נגני התזמורת, יצא שוב אל
האולם, ותפס את מקומו בשורה הראשונה לצד רעייתו וילדיו. "הביטי
מסביב.." פנה אל רעייתו. "כל האנשים המכובדים הללו הגיעו
במיוחד כדי להקשיב לנגינת הפסנתר המופלאה של פרסי...". מיני
הפנתה ראשה לאחור, ובגאווה רבה סקרה את הקהל הנכבד. בעיקר סקרה
את הנשים שבקהל סקירה יסודית, והאם התלבשו לפי צו האופנה
האחרונה. היא עצמה הייתה לבושה בשמלת הבורדו הכהה, אשר נלקחה
היישר ממגזין האופנה האחרון, ואשר נראתה מרשימה מאוד בעיניה
להבדיל משמלת סאטן בצבע ורוד עתיק. הינה, הינה, יזכו הנשים
שמסביבה ובעליהן להקשיב לנגינת הפסנתר של פרסי שלה, והרי היא
הורגלה במשך שנים להקשיב לצלילים שבקעו תחת ידיו מן הפסנתר אשר
בקומה השנייה, בביתה שלה. היא מיששה בגאווה גלויה את רביד
הקטיפה השחור שלצווארה, שבמרכזו מתנוססת שושנה אדומה,  
ושוב סקרה את שורת ילדיה היושבים לצידה, ותוך כך בירכה בקול:
"בוירוך השם, בוירוך השם".

באותו הערב, נתן פרסי את כל כולו. הוא חש כי חייב הוא להיות
מושלם הערב, ולו רק בכדי לשמח את אביו, אשר תלה בו את כל
תקוותיו, וכמובן את אימו, הישובה לפניו כאחת הגבירות המכובדות
אשר הגיעו להקשיב לנגינתו.  העלם הצעיר היה במיטבו. הוא חש
כמנצח ניצחון גדול, בשעה שקלידי הפסנתר נענו לפריטת אצבעות
ידיו המנוסות. תוך כדי הפריטה, חש כי הוא שולט היטב בכלי
הנגינה, ועושה עבודתו נאמנה. ואכן, בסיום הנגינה, קם מאת
הפסנתר וקד שוב ושוב קידות עמוקות לקהל אשר עמד והריע לו עוד
ועוד, תוך כדי מחיאות כפיים סוערות. אולם, מכל הקהל הרב, ראה
לנגד עיניו אך ורק את הוריו ואת אחיו ואחיותיו, אשר בשורה
הראשונה.  שניהם, אייב ומיני עמדו והריעו לו עוד ועוד, וכך גם
אחיו ואחיותיו הנרגשים. אייב נראה זורח מאושר וממקומו על הבמה,
יכול היה פרסי להבחין בדמעות האושר הנוצצות בעיניו. כעת חש
שהוא תרם את חלקו "בעסקה", וכי נתן תמורה מלאה ופיצוי לאיש
העמל הזה, אביו, אשר עבד יומם וליל בכדי להגיע ליום המאושר
הזה. מעתה היה עתידו של פרסי מובטח. כעת, היה מוכר הוא בקרב
שוחרי המוזיקה הקלאסית של העיר טורונטו, ומכאן יכול היה רק
להתקדם ולהתפתח עוד ועוד.


אלא, שלא כך היו פני הדברים. לעיתים, מדמה לעצמו אדם, כי התאמץ
ועשה ככל אשר ביכולתו על מנת שהסדר ישלוט בחייו, ובשעה שעלה על
דרך המלך, השיג מטרותיו והישגיו, מעתה יזרמו חייו על מי
מנוחות, כנהר הזורם באפיקו לבטח לעולם ועד, עד אשר בא מאן
דהוא, כח עליון, אשר מחליט לטרוף את הקלפים ולסדרם בסדר אחר,
סדר משלו.


פרסי החל לקצור את פירות הצלחתו, והוא אך בן 18 שנה. מאז
הקונצרט המוצלח באולם
"MASSEY HALL TORONTO" לפני כחודשיים, החל לקבל הזמנות לנגן
בקונצרטים, ותוך זמן קצר אמור הוא לסיים לימודיו בקונסרבטוריון
המלכותי של העיר טורונטו. באחר צוהריים זה של היום השני בשבוע,
ישב הוא בחדרו שבקומה השנייה והתאמן לקראת הקונצרט הבא, אשר
אמור להיערך בחודש הקרוב. בעודו מנסה להחליט באיזו מן היצירות
לפסנתר של אחד המלחינים יבחר הפעם לנגן, בך, שופן, או שמא
מוצרט, ובעודו פורט בעוצמה על קלידי הפסנתר, שמע מבין הצלילים
מעין יללות אשר השתלבו עם צלילי הפסנתר. בתחילה לא שם ליבו
לכך, שכן היה שקוע בלהט נגינתו. אולם, לאחר שניות מספר, גברו
לפתע היללות עד אשר הפכו לצעקה איומה. בבתˉאחת הפסיק את
נגינתו, ורץ כאחוז אמוק אל החדר השני, אשר משם בקעו היללות. מן
החדר עלה ריח של עשן סמיך, ריח של שריפה. הוא פתח בסערה את דלת
החדר ועיניו חשכו. במרכז החדר קיפצה גרטי בת ה-8, כשהאש אוחזת
בכל אשר נקרה בדרכה. החדר כולו החל לעלות בלהבות, אשר אחזו אף
בבגדיה ובגופה של הילדה הקטנה. פרסי לא היסס לרגע, מייד נטל
כיסוי של אחת המיטות, השליך אותו על גופה של הילדה, והחל לנסות
ולכבות את הלהבות אשר אחזו באחותו. הוא לא הרפה מאחותו, משך
אותה במהירות והוציאה אל מעבר הדלת. בעודה מוטלת במסדרון,
הצליח לבסוף, בעזרת כיסוי המיטה ובמו ידיו, להשתלט על הלהבות
אשר אחזו בה. "אמבולנס, אמבולנס, צעק בגרון ניחר, שמישהו יזעיק
אמבולנס ומכבי אש ..." -  ותוך כדי כך הוריד במהירות את גרטי
במדרגות הבית, היישר אל זרועותיה של מיני, אשר המתינה להם שם
בחרדה, וכך יצאו שלושתם אל מחוץ לבית. כעת, לא נמצא איש בבית,
לאחר שכל האחים והאחיות פונו ממנו. מייד בצאתה, ציוותה מיני על
מני: "רוץ מייד אל בית החרושת להזעיק את אביך..."  

מני רץ ורץ כל עוד נפשו בו אל בית החרושת. ככל שרץ יותר, נדמה
היה לו כי בית החרושת מתרחק ממנו עוד ועוד. באותו הזמן, באזור
הבית, נשמעו קולות הצפירה של רכב מכביˉהאש ורכב האמבולנס,
אשר מישהו, ככל הנראה אחד השכנים, טרח להזמין.  מסביב לבית
התגודד קהל רב, שכנים בעיקר, אשר צפו במתרחש בסקרנות. כבאי אחד
דאג להניף את הסולם שעל גבי הרכב מעלה מעלה, עד אשר הגיע אל
חלון החדר שבקומה השנייה, אשר  עשן שחור וסמיך פרץ ממנו. כבאי
אחר טיפס מייד בסולם ובעזרת זרנוק מים הציף את החדר העשן במים
עוד ועוד, עד אשר הלהבות החלו לשכוח אט אט ולבסוף, הצליח
להשתלט על השריפה.

תוך כדי כך, יצאו מן האמבולנס שני אחים חובשים, פרסו את
האלונקה על הארץ, נטלו בזהירות את גרטי הנאנקת מכאבים עזים,
הניחוה באלונקה, ומייד הכניסוה אל האמבולנס מאחור. פרסי היה כה
נסער, עד כי לא חש  שהוא עצמו נפגע מן הלהבות. לפתע חש כאבים
עזים בידיו מן המרפק ומטה. הוא הביט בשתי ידיו, שתי הידיים היו
שחורות כפחם וזרועות כוויות, בעיקר באזור כפות הידיים. אחד
החובשים, שהבחין כי הוא פצוע, הורה לו להיכנס אף הוא לאמבולנס.
לפתע חש הקלה רבה, למרות הכאבים החדים שחש בידיו. נראה היה כי
הצליח להציל את חייה של גרטי הקטנה, אשר החלה לקבל טיפול
ראשוני באמבולנס עצמו ע"י החובשים. לעיניהם ומבטיהם של השכנים
אחוזי החלחלה, אשר התגודדו למטה,
עלה בכוחות עצמו אל האמבולנס מאחור, והתיישב ליד הדרגש עליו
שכבה אחותו הנאנקת מכאבים עזים. אחד החובשים נתן לנהג האמבולנס
אות, וזה יצא מייד אל ביתˉהחולים, תוך שהוא מפעיל את
הצופר המיילל.

מני רץ עוד ועוד, עד שלבסוף נראה בית החרושת שבו עבד אביו,
לנגד עיניו. בשארית כוחותיו חלף על פני השומר שבפתח, אשר זיהה
אותו כבנו של אייב, והתייצב כל עוד רוחו בו בפני אביו, שישב
באותה השעה ליד המכונה להידוק תפרים. "שריפה, שריפה...
שריפה..." - אמר בהתרגשות לאביו. "איזו שריפה?" - שאל אייב את
בנו בתמהון. "שריפה, אצלנו בבית... גרטי פצועה...." לרגע לא
הבין  אייב את חומרת המצב. הוא התרומם מכיסאו שליד המכונה
בפליאה... לפתע הבין במה מדובר... הוא השליך את זוג המכנסיים
שאחז בידיו אל ערימת המכנסיים וללא מחשבה נוספת, אחז בידו של
מני ושניהם יצאו בסערה את בית החרושת. "מה קרה? מה קרה?" - צעק
לעברם מנהל העבודה, אשר הבחין במתרחש מפתח חדרו... אך הוא לא
זכה למענה. בתוך שניות נעלמו האב ובנו מעיניו.

אייב עשה דרכו עם בנו מני לכיוון הבית בספק הליכה מהירה, ספק
ריצה, וחש כי רגליו כושלות, מסרבות לשאת את גופו. לבסוף, הגיעו
השניים אל הבית. מסביב לבית התגודדו עדיין השכנים, אשר דנו
במתרחש. האמבולנס כבר לא היה שם ואף רכב מכביˉהאש עזב את
המקום זמן קצר לאחר כיבוי האש. "מיני והילדים, איפה הם?" - פלט
בקושי לעבר קבוצת האנשים.... "בבית השכן וייס..." - השיב אחד
השכנים. אייב פנה מייד לבית משפחת וייס הסמוך ונקש על דלת
הבית. הגב' וייס פתחה לו מייד את הדלת ומשנכנס, חשכו עיניו.
מיני ישבה שם בחדר האורחים מוכת הלם כשבזרועותיה אידי הקטנה,
והבנות מרי וסילביה יושבות לצידה. "איפה הילדה?" - שאל נסער."
"בביתˉהחולים....גרטי ופרסי.... בביתˉהחולים...."
השיבה מיני הנסערת. אייב חש כאילו כל השמיים נופלים על ראשו
בבתˉאחת. הוא לא חשב פעמיים, ויצא מייד נסער את הבית אל
עבר ביתˉהחולים.

לאחר צעידה רגלית של כמחצית השעה, הגיע לבסוף אל שערי
ביתˉהחולים. מייד פנה אל פקיד הקבלה. "גרטרוד פיית', אני
האבא... " - פלט לעבר פקיד הקבלה. הפקיד עיין לרגע ברשומות
שבפניו, והשיב: "גרטרוד פיית', כרגע בחדר הניתוחים. לך ישר,
שמאלה ואחר כך ימינה..." אייב חש כי נשמתו פורחת ממנו. בשארית
כוחותיו הגיע על חדר ההמתנה אשר מחוץ לחדר הניתוחים, שם ישב
פרסי, כשזרועותיו חבושות מן המרפקים ועד כפות הידיים, בתחבושות
לבנות. אייב עט עליו מייד לחבקו, ולמראה ידיו החבושות של פרסי,
נקרע ליבו. באותם רגעים, לא חשב כלל על ידי הפסנתרן שטיפח
בביתו, רק שלומה של הילדה עניין אותו. "גרטי שלי, מה קרה לילדה
שלי?" - שאל בחרדה. פרסי ניסה להרגיעו, וראשית עדכן אותו
בפרטים. הסתבר לו כי גרטי, אשר שהתה בחדר הילדים, נטלה קופסת
גפרורים ממגירת ארון המטבח, והחלה להצית גפרור אחר גפרור,
ולכבותם בנשיפה. משהציתה את אחד הגפרורים, התלקח הגפרור בלהבה,
ועוד לפני שהספיקה לכבותו בנשיפה, חשה בצריבת להבת הגפרור
באצבעותיה. בבהלה, השליכה את הגפרור הבוער מידה, אך לפתע, האש
הייתה בכל מקום. האש אחזה במיטות שבחדר, במצעים ואף בוילון
התלוי מעל החלון. לפתע הכל עלה באש. עוד עדכן פרסי את אייב, כי
לפני זמן קצר יצא אליו הרופא המנתח ומסר, כי: "חייה של גרטי
ניצלו, אך יידרשו זמן רב וטיפול ארוך לשיקום ולריפוי
הכוויות..."  - "נצטרך להיאזר בסבלנות רבה..." - כך מסר הרופא
המנתח..."  


בימים הבאים, נראה היה לאייב כי כל עולמו חרב עליו.
בבתˉאחת, נגוזו כל חלומותיו. ביתו נשרף בלהבות, ילדתו בת
ה-8, גרטי שלו, שכבה פצועה בביתˉהחולים עם כוויות בכל
חלקי גופה, והקריירה המבטיחה של בנו המוכשר, פרסי שלו, אשר בו
תלה את כל תקוותיו, נעלמה כלא הייתה, נגוזה בבתˉאחת.
במצבו, לא יכול היה פרסי לנגן בפסנתר, לפחות לא בתקופה הקרובה.
כמוˉכן, לא מסוגל היה להמשיך בלימודיו בקונסרבטוריון
המלכותי היוקרתי של טורונטו, והוא פרש מלימודיו מספר חודשים
לפני סיום הלימודים. אך לא איש כאייב יוותר. אומנם היה איש רך,
אך ידע מאבקים מה הם. אומנם, הפעם נכון לו מאבק עיקש, להשיב את
הסדר בביתו על כנו, וזאת החליט לעשות. לאחר מספר ימי שהייה
בביתˉהחולים לצידה של בתו האהובה, החליט הוא לחזור
לעבודתו. "הרי מישהו חייב להאכיל 10 פיות" - טען לצדקת מעשיו
בקול בפני מיני, אשר תפסה את מקומו לצידה של בתם, שם שהתה מדי
יום לפחות שעתיים. אחר כך נהגה לשוב לביתה לעיסוקיה הרבים.
עקבות השריפה נעלמו כלא היו, לאחר ששופצה הקומה השנייה, והבית
חזר למראהו הקודם. רק דאגה אחת נותרה בליבו של אייב, דאגה
לעתידו של בנו המחונן פרסי. ליבו נחמץ בקרבו עד מאוד למחשבה,
כי הקריירה המוזיקלית של בנו נגדעה בעודה באיבה... אך הנחמה לא
איחרה לבוא. המוזיקה הייתה טבועה בו, בפרסי, המוזיקה זרמה
בעורקיו ובכל נימי נפשו. כעת, כעבור מספר חודשים מאז קרות
המקרה המצער, לאחר שמצב כפות ידיו השתפר מעט, החל לנסות כוחו
בעיבוד ובהלחנה ולמרות הכל, החליט לפלס דרכו מעלה, דווקא בתחום
המוזיקה. מכאן ואילך, נראה כי המשפחה כולה פותחת דף חדש, החיים
חוזרים אט אט למסלולם, וכי השגרה הברוכה שבה לשכון בבית משפחת
פיית'.  





פרק     י"ד


תחילת הקץ

1937-8 - וינה - RUDNIK NAD SANEM - NOWY  TARG          



פסח פול פקח מעט את עיניו, הבחין בקרני השמש המבצבצות מבעד
לוילון התחרה הלבן,
שכיסה את חלון חדר השינה, ועצמן שוב. בהיותו מנומנם עדיין,
חלפה בראשו המחשבה, כי הגיעה השעה להתעורר. לאחר כמה רגעים, חש
כי הוא מסוגל לפקוח עיניו לגמרי. הוא הביט בחיבה באישה שלצידו,
אשר ישנה עדיין שנת ישרים, והרהר בגורלו הטוב, אשר זימן לו
האל. החיים כאן בוינה, נראו לו יפים ומאושרים לצד רעייתו היפה
אסתר, לה נישא לפני כ-8 שנים, לאחר שעזב את בית הוריו, חיה
גולדה ואלימלך, אשר עברו להתגורר בעיירה רודניק נד סאנם. כעת
היו הם אזרחי פולין לכל דבר ועניין, לאחר שבעבר היו  נתינים של
הממלכה האוסטרו-הונגרית, אך מבחינתם דבר לא השתנה מלבד העובדה,
כי זכו לחתן את שבעת ילדיהם ואף זכו לנכדים, והשניים, חיה
גולדה ואלימלך, המשיכו לנהל את חייהם בנחת. מדי פעם זכו לקבל
איגרת כתובה מ"פלשתינה" מבנם מנחם. חיה גולדה דאגה מעט בכל
הנוגע לבנה מנחם. "פלשתינה" נדמתה בעיניה כמקום לא מפותח,
ואפילו מסוכן במידה כזו או אחרת, לאחר שמדי פעם תקפו ערביי
המקום את התושבים היהודים, אשר חיו תחת השלטון הבריטי. אולם,
היא נאלצה להסתגל למצב ולרצונו של בנה. אומנם, ניסתה להפציר בו
לעזוב את "פלשתינה" ולשוב למקום בטוח יותר כמו פולין, אך מנחם
היה חדור רוח ציונית ולא שעה לבקשותיה של אימו. לבסוף, בלית
ברירה, הסתגלה חיה גולדה לרעיון, ומצאה נחמה ועידוד באיגרות
אשר התקבלו מבנה.

בנוגע לשאר ילדיה, הייתה גולדה מודאגת פחות. כאן, איתה, נותרו
לטוב ולרע שלושת בנותיה, דרייזל, צביה ופרידה, כשבתה פאולין
עברה להתגורר בלונדון, לאחר שמצאה שם עבודה. דרייזל, צביה
ופרידה אף הקימו להן משפחות, ואין ספק שהמשפחה התרחבה מאוד. גם
פסח פול שלה היה מאושר עד אין קץ בנישואיו לאסתר לבית בלום,
עימה הקים משפחה בעיר הואלסים הקסומה, וינה. פסח פול נהג לבקר
את הוריו לפחות פעמיים בשנה, בראש השנה ובפסח, וכך התלכד השבט
הפרטי שלה ושל אלימלך, לפחות פעמיים בשנה. בנוסף, התגוררו
בסמוך אליה אחיה נפתלי הרץ, שהיה בעל  משפחה עניפה משל עצמו,
אחותה חנה ובני משפחתה, ובעיירה SARZYNA, הנמצאת דרומית-מזרחית
לרודניק נד סאנם, התגוררו אחותם אסתר ובני משפחתה, כך שהיו הם
למעשה שלושה מבין תשעת האחים, אשר נותרו להתגורר כאן, בפולין.


פסח פול קם לבסוף מן המיטה, ניגש אל החלון המשקיף לרחוב
MOLKEREISTRASSE, הסיט מעט את הוילון, והביט אל הנעשה למטה
ברחוב. הוא פתח מעט את החלון ושאף מלוא ריאותיו מן האוויר הקר,
אשר חדר אל החדר החמים. עוד מעט תחל שגרת יומו, הוא יעיר את
אסתר רעייתו, אחר כך יפנה לחדרו של ילדו בן השש, וולטר, אשר
כמדי בוקר, יתקשה להתעורר. אך לא אב כפסח פול יאבד סבלנותו. לו
הייתה סבלנות רבה בכל הנוגע לגידולו וחינוכו של בנו היחיד. מזה
מספר שנים ניסו אסתר והוא להביא עוד ילד לעולם, אך ללא הצלחה
ועלˉכן, הילד הזה וולטר, היה כל עולמם ותמצית חייהם של
השניים. עוד מעט ישבו לארוחת הבוקר בביתם, אחר כך ילווה הוא את
וולטר לבית הספר, אסתר תפנה לעבודות הבית, והוא עצמו יפתח את
חנות התכשיטים והקוסמטיקה שלו, הממוקמת מתחת לדירתם. פסח פול
אהב מאוד את העיסוק הזה שלו באבנים יקרות ובריחות הטובים של
מיני הסבונים וה-או דה טואלט. מדי בוקר, משפתח את דלת חנותו,
היה מציף אותו גל של ריחות טובים, ודבר זה כשלעצמו, נתן לו
תחושה של עוד יום טוב ומוצלח העומד להתרחש. בשבתות הייתה החנות
סגורה, כמובן. מדי שבת נהגו בני הזוג ללכת אל שפת נהר הדנובה
במרחק של כמה רחובות, עם וולטר, כשהם לבושים בבגדי השבת שלהם.
תמיד נראו הדורים בלבושם, מאחר והפרנסה לא הייתה חסרה כלל.
לקראת ערב, היו עוזבים לכיוון אחד מבתיˉהקפה ללגום כוס
קפה טוב ולטעום מן העוגות המשובחות, אשר הוצגו לראווה מאחורי
"ויטרינה" של זכוכית.

פסח פול סגר את חלון החדר, לאחר שהאוויר היה קר מדי, ופנה
להעיר את אסתר. הוא התיישב על קצה המיטה ובעדינות ניסה להעיר
את רעייתו היפה משנתה: "הגיע זמן להתעורר, מיי שיינה..."  אסתר
החלה להראות סימני יקיצה, התמתחה קלות, אך שלא כבעלה, קמה באחת
מן המיטה, לבשה את חלוקה ופנתה אל חדר הרחצה. אחר כך פנתה
להכין את ארוחת הבוקר למשפחתה הקטנה. מכאן ואילך, התנהל הכל
כצפוי. בצוהריים נהג פסח פול לעלות אל ביתו לארוחת הצוהריים,
ולאחר מנוחה קלה, נהג לשוב אל החנות משעות אחר הצוהריים ועד
לשקיעת החמה. הערב ציפה בכליון עיניים לשעה שמונה, שאז תשודר
ברדיו תוכנית מיוחדת עם לא אחר מאשר בןˉדודו, המנצח
והמלחין פרסי פיית' ותזמורתו.

פרסי פיית' עשה חייל בתחום המוזיקה, ובני המשפחה הפזורים
בעולם, היו גאים בו מאוד. פרסי היה לגאוות המשפחה כולה. עוד
משנת 1930 הוכר עלˉידי תאגיד השידור הקנדי
(CBC) כמעבד מוזיקאלי ומנצח תזמורת וממש לאחרונה, זכה לתוכנית
רדיו משלו : "תוכנית המוזיקה של פרסי פיית", כאשר התזמורת כולה
נהגה להתייצב בתחנת השידור ולנגן בשידור חי, בניצוחו של פרסי .
שמעו של בןˉדודו הכשרוני יצא למרחוק, והגיע אף לאירופה.
הערב, ציפה פסח פול לשידור התוכנית ברדיו. "אין ספק שיהיה זה
סיום מוצלח לעוד יום מוצלח" - חשב לעצמו בסיפוק רב.

שעות אחר הצוהריים התנהלו על מי מנוחות. לקוחות באו ויצאו מן
החנות, ונראה היה שהפדיון היומי נאה למדי. מדי פעם פתחו
הלקוחות בשיחה עימו, ותוך כדי רכישת המוצרים, שוחחו עימו על הא
ועל דא, אודות החדשות האחרונות  ועל עניינים שברומו של עולם.
אין ספק, שזה היה המקום לקבלת עדכונים שוטפים, בעיקר מלקוחותיו
היהודים, אשר הגיעו אל חנותו מכל קצות העיר וינה, במיוחד כדי
לרכוש מוצרי טואלטיקה ותכשיטים.

בנעלו את דלת החנות בסיומו של יום, בירך פסח פול על כך שעוד
יום של עבודה, אשר שכר נאה בצידה, הסתיים. אולם, בכל זאת, חש
הפעם מוטרד מתמיד. הוא עלה לביתו שבקומה השנייה, וכבכל ערב
קיבלה את פניו רעייתו אסתר, אשר מייד התעניינה בשלומו. "נו,
איך עברו עליך השעות של אחר הצוהריים?" - שאלה אותו. "מצויין,
מצויין..." - השיב, ורוקן את תוכן תיקו על גבי שולחן האוכל
הכהה. על השולחן הצטברה ערימה נאה של שטרות כסף.  "הינה לך
הפדיון של מכירות אחר הצוהריים..." - אמר בגאווה גלויה. הנוהל
בבית משפחת פייט היה כזה, שמתפקידו של פסח היה לדאוג לפרנסה
ואילו מתפקידה של אסתר היה לדאוג לעניינים שבכלכלת הבית,
לרכישת מזון, בגדים נאים, חפצים נאים ולצרכי התרבות, להם ולבנם
הקטן, וולטר. למעשה, אסתר הייתה שר האוצר של הבית.

"הגב' זלדה ביקרה הערב בחנות כדי לרכוש מיני טואלט עבור בתה,
חוה לאה,  העומדת להינשא בימים הקרובים, בשעה טובה ומוצלחת
לבחיר ליבה..." - סיפר פסח פול. "היא, הגב' זלדה, מודאגת מאוד
מן המצב הפוליטי. "השלטון הנאצי לא טוב ליהודים..." - זה מה
שאמרה הגב' זלדה. "אני דואגת, מאוד דואגת. מה יהיה עלינו,
היהודים, במקרה של איחוד עם גרמניה?" - הוסיפה-שאלה בדאגה. "רע
ומר, רע ומר..." - התערב בשיחה מר גולדשטיין, לקוחו הוותיק,
אשר בינתיים הצטרף אף הוא אל השיחה, לאחר שבחר לו מספר מוצרי
טואלטיקה עבור משפחתו, וכן את המחרוזת, אשר רעייתו שתחיה,
הבחינה בה בחלון הראווה לפני מספר ימים, התלהבה מאוד מן
המחרוזת, וביקשה ממנו לרכשה עבורה בהזדמנות הראשונה. כך עמדו
שלושתם ושוחחו אודות גורל התושבים היהודים באוסטריה,
ומה יעלה בגורלם באם יממשו בני העם האוסטרי את רצונם להתאחד עם
גרמניה.

"ספרו האנטישמי של המנהיג הנאצי, הפיהרר היטלר (ימ"ש) "Mein
Kampf"' מכר למעלה ממליון עותקים..." - הוסיף מר גולדשטיין,
שהיה בעל חנות ספרים ממש במורד הרחוב. "אבל אני לא מחזיק אצלי
ספרים כאלו" - הוסיף בגאווה יהודית גלויה. "אני לא צריך מין
פרנסה שכזאת אצלי בחנות..."

למען האמת, את ספרו של מנהיג המפלגה הנאצית והפיהרר של גרמניה,
לא קרא אפילו יהודי אחד לרפואה, לפחות לא מי מאלו אשר הכיר פסח
פול, והוא הכיר יהודים רבים מעצם היותו בעל חנות. אלא שהשמועות
לגבי תוכן הספר עברו מפה לאוזן, והגיעו לאוזניהם של היהודים,
בכל מקרה. הספר הזה היה תמצית האנטישמיות והגזענות, אשר הגה
הפיהרר הנאצי, היטלר (ימ"ש). כך, למשל, טען הוא כי היהודים
אינם בבחינת פועלים המייצרים דבר מה, וכל תפקידם הוא לגרוף
רווחים מעסקאות של תיווך ומגביית ריבית ד'ריבית. הוא תיאר אותם
כמפלצות, ואף ציין שיש צורך להרעילם בגז. בספר הזה נהגה אף
הרעיון של עליונות הגזע הארי, אשר יש להרבות ולשבח, ואילו את
היהודים יש להגביל בצעדיהם ובעיסוקיהם, הן התרבותיים והן
העסקיים. כך נאסר על היהודים המקצוע של עריכת עיתונים
וכמˉכן,  הוגבלה האפשרות שלהם לנהל בתי עסק.

כך ביסס הפיהרר הנאצי את שלטונו, במטרה להרחיב את שטחה של
גרמניה ולספח במסגרת "הסדר החדש" ארצות כמו פולין
ובריתˉהמועצות, ולהפוך לאימפריית "הרייך השלישי", ואילו
את הכושים, היהודים והצוענים, טען כי יש להשמיד ממש. מנהיגי
המדינות של מערב אירופה כגון מר נוויל צ'מברליין, אשר מונה
כראש ממשלת בריטניה אך בחודש מאי האחרון והיה עדיין בתחילת
דרכו, לא גילו שום התנגדות למדיניות הפיהרר הנאצי, אשר אט אט
החל לכרסם בשטחי אירופה.

"שב אל השולחן לארוחת הערב..." - האיצה אסתר בפסח פול. אסתר
הייתה די אופטימית בכל הקשור למצב הפוליטי. היא לא האמינה כי
הדברים יתדרדרו עד כדי כך. כל התחזיות השחורות לגבי  התנהלותו
של ה"פיהרר הגרמני" ותכניותיו להקים את "הרייך השלישי", נראו
לה דמיוניות ומופרכות מדי, והיא המשיכה בשגרת חייה הברוכה. היא
ידעה מה עשוי להרגיע את האיש שלה, לפחות בערב הזה. מייד לאחר
שפסח פול ישב אל השולחן לסעודתו, פנתה היא להדליק את הרדיו
הגדול, אשר ניצב במלוא תפארתו בחדר האורחים. חדר האורחים היה
מרוהט בטוב טעם ברהיטים מעץ אלון. הספות והכורסאות רופדו
בקטיפה שצבעה כחול כהה, ואת המראה אשר השרה חמימות רבה, השלימו
ציורי שמן, אשר מוסגרו במסגרות בעלות פיתוחי עץ. כאמור, היה
זה ערב מיוחד, שבו תשודר בעוד כמחצית השעה תוכניתו המוקלטת של
בןˉהדוד מקנדה, הלא הוא "פרסי פייט ותזמורתו". אסתר עסקה
קלות בכיוון התחנה על גבי הסקאלה במדוייק, שמא יחמיץ פסח פול
ולו דקה משעת השידור המוזיקאלית הצפויה.

לקראת השעה שמונה בערב, נחפזה אסתר לפנות את כלי האוכל ושיירי
הארוחה מן השולחן. אחר כך, הכינה שני כוסות תה חם ומהביל עבורה
ועבור פסח פול, ולוולטר הכינה כוס קקאו חם ומתוק, ושלושת בני
המשפחה ישבו להקשיב לתוכנית הרדיו של "פרסי פייט ותזמורתו".
ניכר היה על פניו של פסח פול, כי הוא אחוז התרגשות ומלא ציפיה
לקראת השידור הזה. אולם, משהחלו להישמע צליליה הראשונים של
התזמורת, נרגע כבמטה קסם וניכר היה על פניו שהוא שבע רצון עד
מאוד ומתענג בכל חושיו על הצלילים, שלא לדבר עלˉכך, שארשת
הדאגה הקודמת אשר ניכרה על פניו, התחלפה בבתˉאחת למעין
ארשת של גאווה. היה זה בןˉדודו פרסי פיית', אשר עשה חיל
רב והתקדם בצורה מטאורית בתחום המוזיקה, והוא היה גאה בו עד
מאוד.

אך כמו כל הדברים הטובים, חלפה עברה לה חיש קל גם השעה
המוזיקאלית המענגת הזאת. פסח פול כיבה את הרדיו, ליווה את
וולטר הקטן אל חדר השינה שלו, ישב לצידו מעט עד שהילד נרדם,
ואחר כך, כמנהגו בכל ערב, שב אל חדר האורחים, נטל את העיתון
היומי ועיין בו שוב. הוא דיפדף בין דפי העיתון, עד שחש כי
עפעפיו הולכים ונעצמים, ומעט לפני שנרדם, בזמן שאסתר עדיין
עסקה בגיהוץ והכנת בגדיהם של וולטר הקטן ושל פסח פול, החליט
הוא שהגיעה השעה לעלות על יצועו, ובכך הסתיים לו עוד יום שגרתי
למדי בחיי משפחת פייט.

אלא שהשגרה הברוכה לא התארכה מעבר למספר חודשים, והחששות בקרב
בני הקהילה היהודית לגבי גורלם הלכו וגברו, לאחר שקנצלר
אוסטריה, קורט פון שושינג, ניסה להגיע להבנות עם הגרמנים
והעומד בראשם, היטלר (ימ"ש), אך נכשל בכך וניסיונותיו עלו
בתוהו.  המנהיג הגרמני הנאצי היה נחוש בדעתו לספח עוד ועוד
שטחים למדינת "הרייך השלישי" - אוסטריה תחילה, ואחר כך שם עינו
גם בצ'כוסלובקיה, ומשלא נתקל בהתנגדות כלשהי מצד מדינות כמו
בריטניה וצרפת, אשר גילו חולשה רבה ואף השלימו עם המצב, תוך
תקווה שבכך יבוא על סיפוקו, הלך תיאבונו של המנהיג הנאצי וגבר,
וכך אף החלה תוכניתו להקמת "הרייך השלישי" להבשיל ולקרום עור
וגידים.


בחודשים האחרונים, החל פסח פול לשנות ממנהגו ולהתעורר משנתו
כשעה מוקדם יותר מן הרגיל, כאשר העלטה עדיין שוררת בכל. כך היה
קם מעל יצועו מעט לפני השעה 5.00 בבוקר, ומייד היה מתייצב ליד
מכשיר הרדיו שבחדר האורחים, על מנת להקשיב לחדשות הראשונות של
הבוקר. הוא נהג להדליק את הרדיו בעוצמה חלשה מאוד ולהצמיד את
אוזנו ממש אל המכשיר, בכדי שלא להעיר משנתם את בני הבית, אשר
עדיין ישנו שנת ישרים. פסח פול היה מודאג מאוד מן ההתפתחויות
האחרונות, אשר לא בישרו טובות, אך לא חפץ לעורר מהומה ולהשרות
אווירה של פחד בבית. "אין טעם לזרוע פחד ואימה ברעייתי אסתר
ללא סיבה, כל עוד המצב עדיין סביר. משנגיע לגשר, נחצה אותו". -
כך היה מהרהר בינו לבינו ומנסה להעלים את חששותיו לגבי עתידם
מעיניה של רעייתו.  

באשמורת שלישית של  יום ה-13.3.1938, עוד בטרם הספיק פסח פול
לגשת אל הרדיו שבחדר האורחים, שמע לפתע קולות המולה וצעקות
רמות מלמטה, מכיוון החנות. תחילה לא הבין במה מדובר. בדרך כלל,
איש לא עבר ברחוב בשעה כה מוקדמת. אלא שהפעם היה הדבר שונה.
קולותיהם של אנשים נזעמים נשמעו מן הרחוב. פסח פול פחד אפילו
לגשת אל החלון ולהציץ מבעדו על הנעשה למטה. הוא רק ניסה להרגיע
את אסתר, אשר התעוררה בבהלה לשמע ההמולה והצעקות. "הש...
הש...." - היסה אותה. אסתר שעתה מייד לאזהרתו ודממה לגמרי. ריח
של סכנה עמד באוויר. לאחר שהתייעץ בלחש עם אסתר, החליט שלא
להעיר הבוקר את הילד משנתו. "מוטב שוולטר לא יבקר בבית הספר
היום" - הסכימה עימו רעייתו. למטה בחנות, הלכה ההמולה וגברה
כשצעקות של " Jude, Jude..." נשמעו היטב והגיעו לאוזניהם של
בני הזוג המבוהלים, אשר המשיכו לשמור על דממה מוחלטת בביתם
שמעל לחנות. פסח פול פשוט קפא על מקומו, ואפילו לא העז לצאת אל
חדר האורחים בכדי להקשיב לחדשות האחרונות ברדיו ולהתעדכן
בנעשה. האימה והפחד השתלטו עליו לגמרי, ולמרות שרצה  מאוד לדעת
מה קורה ולתכנן צעדיו, פשוט ישב על גבי
המיטה עם רעייתו אסתר כששניהם חבוקים זה בזרועות זה, בשקט
ובדממה מוחלטת עד יעבור זעם. כעבור שעה ארוכה, הלך קול המהומה
ושכך, והקולות הזועמים נשמעו כמתרחקים.

משהקיץ וולטר הקטן, השעה הייתה כמעט 9:00 בבוקר. בתחילה חשש מן
העובדה כי הוא מאחר לבית הספר, אך די עלץ למשמע הבשורה שבישר
לו אביו: "היום אין צורך לבקר בבית הספר". אולם, משהביע רצונו
לצאת ולבלות בעיר את שעות הבוקר, נדהם למשמע הסירוב התקיף מצד
אביו: "אין צורך אף לצאת החוצה אל הרחוב ביום כזה" - האב הביע
נחרצות את דעתו, ונראה כי יקשה על הילד להזיזו מדעתו. וולטר חש
כי משהו השתבש וכי היום הזה אינו כתמול שלשום. "אבל למה?" -
ניסה שוב את מזלו. "אסביר לך את הדברים מאוחר יותר...." - השיב
לו פסח פול בסבר פנים חמור ורציני. אך לא היה צורך בהסברים
נוספים. במשך היום התבררו לילד בן ה-8 הדברים מעצמם. מן הרדיו,
אשר שידוריו נשמעו אך בקושי, שכן פסח פול חשש להפעילו בעוצמה
גבוהה מחשש שמא יתגלה כי דיירי הבית שוהים בו, נשמעו צלילים של
ההמנון הגרמני פעם אחר פעם, כשבין בליל החדשות  והפרשנויות,
נשמעת המילה "אנשלוס" שוב ושוב. הילד הקשיב הקשב היטב לקולות
אשר בקעו מן הרדיו, והחל להבין אף הוא את משמעות "היום הנורא
הזה". גרמניה הנאצית פלשה לאוסטריה, אשר נכבשה ללא מאמץ וללא
התנגדות כלשהי מצד אזרחיה, ועלˉפי הדיווחים והקולות אשר
נשמעו מעל גלי האתר, למעשה אף התקבלו "הכובשים" עלˉידי
ה"נכבשים", אזרחי אוסטריה, בתרועות שמחה.

ככל שחלפו השעות, כך הלכו פניו של פסח פול והחווירו, הלכו
והחמירו מרוב דאגה. וולטר לא ראה את אביו מעולם במצב שכזה,
וכילד הושפע קשות מהלך הרוח ששרר בבית. לפתע פתאום הבין מדוע
אסר עליו אביו לצאת אל הרחוב "ביום שכזה..." אימו, אסתר, ניסתה
במשך היום לנהל את הבית עד כמה שאפשר, אך ניכר היה בה כי אף
היא טרודה עד מאוד. לקראת השעה 15:00 אחר הצוהריים, שאז הייתה
החנות נעולה בימים כתיקונם למשך הפסקת הצוהריים, העז פסח פול
לצאת לבסוף מן הבית כדי לבדוק את הנעשה למטה, בחנות. למעלה
חיכתה לו בחרדה גלויה אסתר. פסח פול ירד בחשש במדרגות הבית,
התייצב אל מול חלון הראווה של חנותו ונחרד למראה. על חלון
הראווה נרשם באותיות גדולות: "הקנייה אצל יהודים אסורה !!!"
וכן המילה: "JUDE" רוססה על גבי השמשה, ומעל אלה סומן צלב קרס
ענקי לאורכו ולרוחבו של חלון הראווה. פסח פול עמד שם מוכה הלם,
כאשר ממול יכול היה להבחין בדמותו הנדהמת, המשתקפת אליו מחלון
הראווה מבין הכיתוב וצלב הקרס ש"עיטר" אותו. הוא לא השתהה
הרבה, ומחשש כי הפורעים ישובו לכאן, נמלט כל עוד נפשו בו במעלה
המדרגות, אל רעייתו אסתר ובנו, נעל היטב את דלת הבית על סוגר
ובריח, ולאחר שתיאר לרעייתו הרועדת את הזוועה אשר ראו עיניו,
נטל את ספר התהילים שלו והחל להתפלל לישועה. כך התפלל שעה
ארוכה, ולא פסק עד לשעת ארוחת הערב.

אסתר, המודאגת לא פחות, ניסתה להפציר בבעלה כי יטעם מעט מן
האוכל אשר טרחה להכין לארוחת הערב. פסח פול התיישב בכבדות אל
השולחן, אך לא יכול היה לטעום כזית מן האוכל המונח לפניו. נראה
שאיבד בבתˉאחת את תיאבונו. הוא חש כי בו ביום, חרב עליו
כל עולמו. מולו ישבה רעייתו אסתר, ונראה היה כי אף היא אינה
מסוגלת לטעום דבר. וולטר בן ה-8 טעם מעט מן האוכל אשר מזגה לו
אימו לצלחתו, אך לו ממילא לא היה תיאבון רב.  כך ישבו שלושתם
סביב השולחן באווירת נכאים, מבלי להשמיע הגה ומבלי יכולת
להכניס ולו פירור אוכל לפיהם. ברור היה ליושבים סביב השולחן,
כי ימים לא קלים מצפים להם. וכך, מבלי לדעת מה ילד יום ומה
צופן להם העתיד, עלו בני המשפחה על יצועם באותו הלילה, בתקווה
כי מאורעות היום הזה יהיו כלא היו ויתבררו כחלום רע, אשר יפוג
עם שחר.

"גיי שלועפן, אלברט, גיי שלועפן...." - ציווה משה על בנו בן
ה-13, אשר עבד במרץ לצידו במאפייה המשפחתית. "מחר מחכה לנו יום
נוסף..."  "כן, אבא, אני כבר מסיים..." - השיב לו הבן. אלברט
כבר היה מיומן ביצירת צורתם של הלחמים והלחמניות הקטנות,
ואפילו בשעה כה מאוחרת, 22:00 בלילה, לאחר יום מלא של פעילות
ברוכה, עדיין חש כי הוא מסוגל לעבוד אל תוך הלילה. אולם, משה
החליט בינו לבינו: "בשעה 22:00 בלילה בדיוק, יהיה על הנער
לעזוב את המאפייה". בכך סימן את הגבול לעצמו ולנער, בעניין זה.
גם כך חש מעט רגשות אשמה, על כי הוא מעסיק את בנו מעל ומעבר,
ולא מאפשר לו מעט זמן פנוי לעצמו. אומנם, עזרתו של הנער
במאפייה, אשר רכש אך לפני כשנתיים, הייתה ברוכה עד מאוד, מאחר
והיה זקוק לידיים עובדות ולכל עזרה, על מנת שהעסק הזה שלו
יצליח, אולם, עתידו של הנער היה לא פחות חשוב בעיני אביו. ביחד
תכננו עתיד מזהיר לנער, שחפץ היה ללמוד לימודים אקדמאים. חשבו,
חשבו, והפכו בעניין, ולבסוף בחר הנער תחום האהוב עליו במיוחד:
"מנהל עסקים".

משה הביט בשעון הגדול התלוי על קיר המאפייה, נטל מתחת ידי הנער
את המגש שעליו היו מונחים גושי הבצק האליפטיים, שצבעם מעין צבע
קרם בהיר, והכניסו במיומנות אל תוככי התנור הבוער, לאחר שקודם
לכן שלף משם מגש ענק אחר של לחמים אפויים, אשר הפיצו ריחם הטוב
למרחוק. לעבודה במאפייה היה יתרון אחד בולט. אלברט אהב את
החמימות שהפיץ התנור הגדול,  בעיקר בחורף הקר הפולני, ששרר
במקום מגוריה של המשפחה בעיירה NOWY  TARG. אומנם, בדירתם
הצנועה של בני משפחת פייט ניתן היה להשתמש בחשמל, אך חשמל היה
מצרך כלˉכך יקר, עד שבני המשפחה השתדלו שלא לעשות בו
שימוש רב, ולחסוך כמיטב יכולתם. מים לא היו בנמצא בדירתם
הצנועה, ובני המשפחה הרבו להשתמש בשירותי המקווה של הקהילה
היהודית המקומית. את המים, אשר נועדו לבישול, נהגו לשאת בדליים
מן העיר.


"גיי, גיי..." - ציווה  משה על בנו בתקיפות. הפעם אלברט שעה
לדברי אביו, שנטל מידי בנו את המגש האחרון, אשר בו הניח אלברט
את גושי הבצק  הבהירים, והכניסו בתנופה אל התנור הבוער. משה
עצמו, עתיד היה לבלות במאפייה לפחות עד חצות, עד אשר ישלים את
כל משימותיו ואחר כך, לאחר שיספור את ההכנסות מן המאפייה לאותו
היום, עתיד הוא לשוב לביתו למספר שעות לשנת הלילה הקצרה.

אלברט עשה את דרכו  אל דירתם, בירך לשלום את אימו מלכה, אשר
בשעה זו ישבה בכורסתה מנומנמת מתלאות היום. עכשיו קמה בליאות
מכורסתה כדי לחמם מעט את ארוחת הערב  המבושלת, אשר נהגה לבשל
מדי יום. למעשה, אלברט הנער זכה לאכול ארוחה הגונה ומבושלת אחת
ליום, כאשר שב לביתו. היה לו סדר יום די עמוס, לנער. בכל בוקר
ובוקר, היה עושה דרכו לבית הספר, שם בילה את שעותיו בלימודים
עד השעה 13:00. הוא אך סיים את לימודי הבוקר, וכבר רץ ללימודים
ב"חדר", שם בילה את שעות אחר הצוהריים וממש עד שקיעת השמש,
בלימוד תורה. בשעה 18:00 נהג לעזוב את החדר ולמהר אל המאפייה
המשפחתית שבעיר, שם היה מתמסר לעבודת הכפיים עד שעות הלילה.

מלכה, אימו, עזרה אף היא לקיים את העסק המשפחתי. היא לקחה על
עצמה את התפקיד של אפיית העוגות, תחום שהייתה מומחית בו. ואכן,
העוגות שיצאו תחת ידיה היו לתפארת המאפייה והיו לשם דבר בכל
הסביבה כולה. היא נהגה לאפות סוגים מסוגים שונים של עוגות, החל
מעוגות שוקולד, עוגות תפוחים, עוגות שמרים, קרם שניט, פחזניות
ממולאות קצפת שעוררו את תיאבונם של באי המאפייה, ועוד מיני
מאפה ריחניים. כך קרה לא אחת, שמי שהתכוון לקנות רק לחם או חלה
לשבת, היה יוצא אף עם עוגה או דבר מאפה בידיו. אך גולת הכותרת,
מעשה ידיה של מלכהל'ה, היו עוגות החתונה, שבנתה לפחות מ-3
"קומות". לעיתים, התקיימו אף שתיים שלוש חתונות בשבוע אחד, וכך
היו בנמצא במאפייה לפחות שלוש עוגות בעלות 3 קומות, אשר המתינו
עד אשר הגיעו בעליהן,  ונטלו אותן בזהירות רבה, שמא לא תיפול
אחת ה"קומות" בדרך אל מקום החופה.  

בכל אחר צוהריים, לאחר שטבלה במקווה, נהגה מלכה לשוב אל דירת
המשפחה ולבשל  ארוחה טובה למשפחתה. למלכה היה תמיד מבט עצוב
בעיניים, ואין פלא בכך. מלכה איבדה את  ילדתה פרידה, כשזו
הייתה כבת 8 שנים. למען האמת, מן היום שבו נולדה הילדה, לא היה
לה רגע של מנוחה. הילדה סבלה מקוצר נשימה חמור ומשיעולים עד
כדי חשש לחנק, והדבר הדיר שינה מעיני אמה, אשר עם כל התקף
שכזה, התייצבה מייד ליד מיטת הילדה והשתדלה לעזור לה
עלˉידי טפיחות בגבה. כך הייתה יושבת לצד המיטה, עד אשר
שככו שיעולי הילדה, ורק אחר כך חזרה היא לישון. רופא העיירה לא
ידע לאבחן בדיוק ממה סובלת הילדה, ואילו מלכהל'ה קיבלה עליה את
העול של הטיפול בילדתה, וכל עוד נשמה הילדה, הייתה מודה לאל
ומברכת על כך. אלא שבגיל 8 לערך, תם סבלה של  פרידה שלה, והיא
החזירה את נשמתה לבורא. למלכה'לה היה קשה להתאושש מן האסון
שפקד את ביתם, ומאז ניתן היה להבחין במבטה במין עצב עמוק,
שמעולם לא עזבה.

בכל אופן, מכורח המציאות והצורך להתקיים ולגדל את שני בניה
האחרים, אלברט ופסח הצעיר, חזרה היא לתפקוד מלא לאחר האסון
שפקד אותם, שכן היה צורך לקיים את המשפחה, ומייד משפתח משה את
המאפייה, התייצבה לצידו והשתדלה לעזור כמיטב יכולתה. למעשה,
עצם העשייה של אפיית עוגות ומיני מאפים, השכיחה ממנה במעט במשך
שעות היום, את עצבונה הגדול. עכשיו, בשעת לילה מאוחרת שכזו,
חיממה מעט את  תבשיליה, הניחה על השולחן לפני בנה, והביטה בו
באהבה רבה בזמן שסעד את ליבו, תוך שהוא מעיין בעיתון של אותו
היום. אלברט ממש אהב להתעדכן בכל החדשות, הוא היה מכור לקריאת
העיתון, אשר התפנה לקריאה בו רק בשעת לילה מאוחרת שכזו. אלברט
אהב גם את כל הקשור בפוליטיקה, ונהג לדון רבות עם חבריו
ללימודים, בנושאים הקשורים בפוליטיקה. היו אלה מעין
"סימפוזיונים" כאשר, כמובן, בסופו של יום, אף צד לא יצא מנצח
בויכוחים הללו. בנוסף לשאר עיסוקיו, אלברט גם למד לנגן בכינור
ופעמיים בשבוע לאחר שעות הלימודים ב"חדר", נטש את עבודתו
במאפייה המשפחתית לטובת לימוד נגינה בכינור. משה, אביו, אפילו
ייחל לכך שבנו יהיה לפחות כלייזמר של חתונות, ומי יודע, אולי
יגיע אפילו רחוק יותר.

"כמה צעיר הוא. רק לפני כחודש חגג את ברˉהמצווה שלו, וכבר
נושא הוא על כתפיו עול כבד של לימודים ועבודה,  כאילו היה הוא
אדם בוגר לכל דבר" - הרהרה מלכהל'ה בשעה שהביטה בבנה יפה התואר
בזמן שסעד את ליבו. משסיים ארוחתו, הציעה לו לאלברט את מיטתו
הצמודה למיטת אחיו פסח, בעוד הוא מנסה לחמם מעט את ידיו לאור
העששית. את  מתחם השינה של הילדים כיסה פרגוד אשר היווה חיץ
בינו לבין חדר האורחים. הדירה הייתה קטנה, בת שני חדרים בלבד,
אך בני המשפחה חיו את חייהם בשקט ובשלווה במסגרת העיירה
ובמסגרת הקהילה היהודית שבמקום.

חיי הקהילה היהודית בעיירהNOWY TARG היו עשירים ותוססים למדי.
מדי שישי ושבת נהגו האב ושני בניו לבקר בבית הכנסת המקומי
ולהתפלל בחברת  יהודי העיירה, אשר רובם ככולם דתיים
אורתודוקסים. אלברט אהב במיוחד את חגי תשרי, ובעיקר את  חג
שמחתˉתורה. הוא אהב לרקד בחברת חבריו ושאר חוגגים, עד אשר
עייף לגמרי, ואז נהג לפרוש הצידה ולהתבונן בשאר הרוקדים. שמחה
כזו לא ראה בשום מקום אחר. אומנם, לא היה חבר עדיין בשום תנועת
נוער, לא זו של אגודת "השומר הצעיר" ואף לא זו של "פועלי
המזרחי", וזאת עקב עיסוקיו הרבים אשר לא הותירו לו זמן פנוי
כלל.אך מי יודע, אולי ביום מן הימים, כאשר יהיה לו זמן פנוי,
יצטרף הוא לתנועת נוער.

לבסוף, נכנס אלברט למיטתו הקרה, התכסה בשמיכה העבה, אך לא
יכול היה להרדם, מאחר וחימום ממקור כלשהו לא היה בנמצא. את
הזמן שבין חימום המיטה עלˉידי חום גופו שלו ועד שנרדם,
העביר בהרהורים וגעגועים. הוא התגעגע געגועים עזים לאחותו
הקטנה, פרידה. תמיד העלה בדמיונו את האפשרות להשיבה אל בין
החיים.  מה היה נותן בכדי להשיבה אליהם, ובכך אף להשיב לקדמותו
את המבט השמח לעיניה של אימו... עוד הרהר בחגיגת
ברˉהמצווה אשר חגג לא מזמן. אפילו הסבא, נפתלי הרץ, הגיע
לטקס ברˉהמצווה שלו והוא, אלברט, היה גאה בו מאוד בסבא
שלו. למען האמת, נפתלי הרץ לא ביקר לעיתים קרובות אצל בנו,
משה, שכן  חי בתחום העיירה שלו בביתו אשר בעיירה רודניק שליד
הנהר סאן, בחברת רעייתו רוזה, בחברת בנו גרשון, אשר היה היחיד
מבין ילדיו שעדיין נותר רווק, ואף עמד בפני גיוס לצבא הפולני,
ובחברת בנו וכלתו, גרוינם ושפרינצה וארבעת ילדיהם. אלא
שלברˉהמצווה של נכדו אלברט, עשה נפתלי הרץ מאמץ מיוחד
והגיע בכבודו  ובעצמו לחגיגה, והדבר שימח עד מאוד את חתן
ברˉהמצווה. אלברט היה מאושר ממש ואף התגאה בסבא שלו בפני
חבריו ללימודים ב"חדר". כך, לפני השינה, הרהר אף ברגעי הנחת
שחווה לאחרונה. עוד הרהר בנושאים הפוליטיים שנתקל בהם מקריאה
בעיתון היומי. על פניו, נראה היה כי מאז עלייתה של התנועה
הנאצית בראשות היטלר לשלטון בגרמניה בחורף 1930, הלכו הדברים
והסתבכו. לאחרונה, סיפח המנהיג הנאצי את אוסטריה לתחומה של
גרמניה, והתגובות הרופסות של מנהיגי מערב אירופה, לא יכלו
להושיע. כעת, האיום של כיבוש גרמני רבץ לפתחה של פולין. אלברט
היה מעורה בכל הפרטים ועקב באדיקות אחר ההתפתחויות מדי יום
ביומו. לבסוף, לאחר הרהורים כאלו ואחרים, נפלה על הנער תרדמה
והוא שקע בשנת ישרים.


בבוקרו של יום שישי אביבי שכזה של שנת 1938, הקיץ נפתלי הרץ
משנתו בתחושה של אושר. היום צפויים להגיע לביקור מן העיר
יבורוב בתו אדל, עם יעקב בעלה והתינוקת בת החצי שנה רייזל'ה,
ולבלות את השבת בביתם.  נפתלי הרץ שמח בילדיו, אך שמח אף יותר
בנכדיו. את הבית עזבו ילדיו זה מכבר, והקימו משפחות משל עצמם.
ארבעה מהם, שאפשה, אברהם, רחל וסופי, אף היגרו
לארצותˉהברית. בארצותˉהברית של אמריקה, איבד נפתלי
הרץ שניים מילדיו, את שאפשה ברעידת האדמה בסאןˉפרנסיסקו
ואת בתו רחל, אשר נישאה להיימן פייט. רחל נפטרה בגיל צעיר,
לאחר שחלתה בשפעת קשה, ממנה לא הצליחה להתאושש. הצער אשר היה
מלווה באיבוד שני ילדיו, לא עזבו ולו לרגע. לאחר מותה של רחל,
מייד לאחר ימי "השבעה", שלח נפתלי הרץ את סופי שלו לאמריקה,
לעזרתו של חתנו היימן בגידול הילדים. עד מהרה, נקשרו נפשותיהם
של סופי והיימן והשניים נישאו. אך אלו שעדיין נותרו בפולין,
היוו נחמה גדולה עבורו ועבור חנה רוזה, והיסבו להם נחת ואושר
מרובים, אשר הקלו מעט על אבלם. למעשה, מתוך תשעת ילדיו, נותרו
להתגורר כאן, בגליציה, גרוינם, גרשון, משה בעיירה NOWY TARG,
פסח בעיר קטוביץ' ובת הזקונים אדל, בעיירה יבורוב.  

לאחר ששטף פניו במעט מים והתלבש  היטב, נטל נפתלי הרץ את מעיל
הצמר הכבד, העבה שלו, שהיה תלוי דרך קבע לצד השטריימל שלו על
גבי המתלה הקבוע על הקיר ביציאה מן הבית, והתעטף בו. המעיל
הכבד גבר בקושי רב על הקור העז ששרר בשעה כה מוקדמת של הבוקר.
אחר כך נטל נפתלי הרץ את השטריימל שלו העשוי כולו פרוות שועל
אמיתי, בירך את בנו גרוינם בברכת "בוקר טוב", ויצא שמח וטוב לב
אל מחוץ לבית העץ הגדול, כשהוא עושה דרכו ברגל לעבר בית הכנסת
של העיירה לשם תפילת "שחרית".  

נפתלי הרץ צעד במרץ רב אל בית הכנסת, כשהוא שואף מלוא ריאותיו
את ריחות האביב המשכרים אשר ליוו אותו בדרכו. ריחות האביב נטעו
בו בכל שנה מחדש את התחושה של התחדשות ושל שמחת החיים. נפתלי
הרץ חש תמיד כי שפר עליו גורלו, וכי העולם הזה נפלא. התפילה
והקרבה לאלוהים בכל בוקר ובוקר, תרמה לא מעט לתחושה הנפלאה
הזו.   נפתלי הרץ התפלל הבוקר בכוונה גדולה, תוך שמזוית עינו
הבחין בבנו גרוינם ובנכדו מנדל, אשר הצטרפו מעט באיחור אל קהל
המתפללים בבית הכנסת. איחור השניים לתפילת "שחרית" היה למחזה
נפוץ, שחזר על עצמו מפעם לפעם. אומנם, נכדו זה מנדל, היה נער
נבון ותלמיד טוב, אך התקשה לצאת ממיטתו בשעה כה מוקדמת של
בוקר. בסופו של דבר, היו מגיעים שניהם, האב ובנו, אל בית הכנסת
מתנשפים וחסרי נשימה, לאחר שעשו את הדרך לשם בחופזה, כמעט
בריצה. "מוטב מאוחר מאשר כלל לא" - חלפה מחשבה בראשו של נפתלי
הרץ, שהמשיך למלמל תפילתו.  כמדי בוקר בבוקרו, הבחין נפתלי הרץ
גם הפעם מזוית עינו בגרוינם הפותח עבור בנו מנדל את סידור
התפילה, מצביע בסידור על מקום התפילה, מוסרו לבנו, ואחר פותח
את סידורו שלו. רק לאחר שהחלו השניים במילמול תפילתם, שב הוא
להתרכז בתפילתו שלו. משהסתיימה התפילה, בירך את שני אלו לשלום
וב"יום טוב", והשניים פנו לעיסוקיהם, מי ללימודיו ומי למקום
עבודתו כנגר בעיר לבוב.

לגרוינם היה מקצוע טוב ומכניס. מקצועו כנגר סיפק פרנסה טובה לו
ולמשפחתו, וכמובן לשותפו לנגרייה, שיסל ובני ביתו. כך הייתה
הפרנסה מצויה בשפע, ובעיקר בעונה זו של השנה, באביב, כאשר
באווירה של התחדשות, נהגו תושבי האזור להתחדש אף הם ברהיטים
חדשים, מעשה ידיהם להתפאר של גרוינם ושותפו, שיסל.

לאחר שנפרדו, שב נפתלי הרץ לביתו, שם פגש בחצר הבית את שני
הזאטוטים, נכדיו הקטנים, צבי ושושנה, אשר בילו את הבוקר במשחק
מחוץ לבית. היום, במזג אוויר אביבי שכזה, איפשרה כלתו שפרינצה
לשני הזאטוטים להשתעשע מחוץ לבית. משנכנס הסב בשער, זנחו לרגע
את משחקם ורצו לעבר הסבא, ורק לאחר שזכו לחיבוק אמיץ מסבם, שבו
להשתעשע בחצר הבית. שניהם, צבי ושושנה היו ילדים נבונים לטעמו
של סבם, אך בעיניה של נכדתו שושנה, יכול היה נפתלי הרץ להבחין
בנוסף למבט הנבון, אף בניצוץ של ערמומיות. הוא נקשר אל הילדה
והיא אליו, ואת הקשר הזה רק כח עליון יכול היה לנתק. בהיותו
מיומן במלאכת קליעת הסלים, קלע עבור הילדה סל נצרים זעיר, אשר
בעיני הילדה, הייתה זו המתנה הכי יקרה שקיבלה מסבה, ומאז לא
נפרדה מן הסל. הילדה, אשר בקיץ הבא לטובה ימלאו לה ארבע שנים,
נהגה להסתובב עם סל הנצרים הזעיר שלה התלוי על ידה, בכל מקום,
מבוקר עד ערב, ומשהגיע זמן לישון, סירבה להיפרד מסל הנצרים
שלה, ורק לאחר שכנועים רבים שנאלצה אמה שפרינצה לשכנעה, הסכימה
להניחו למרגלות המיטה, תוך שהיא בודקת מפעם לפעם שאכן הסל לא
נלקח משם, עד אשר לבסוף, נעצמו עיניה. רק אז, לאחר שהילדה
נרדמה, נהגה שפרינצה ליטול את הסל ממקומו שלמרגלות מיטת הילדה
ולהניחו בפינה אחרת.


משנכנס נפתלי הרץ אל הבית, עלו באפו ריחות עזים של תבשילים,
אשר נפוצו מן המטבח אל כל חדרי הבית. במטבח עמדו חנה רוזה
ושפרינצה כלתה, והכינו ממיטב התבשילים אשר יוגשו אל השולחן
הערב, מייד לאחר הקידוש. והערב, כאמור, יצטרפו אל השולחן שלושת
האורחים לבית משפחת זומפ.


נפתלי הרץ היה חסר סבלנות. הוא ציפה לבתו, בעלה והתינוקת
רייזל'ה, בקוצר רוח. מדי פעם יצא אל החצר וניגש אל שער הבית
לבדוק שמא האורחים מגיעים. לבסוף, לקראת השעה 13:00 בצוהריים,
משיצא אל שער הבית, הבחין בדמויות הקרבות אל הבית, ביעקב הנושא
בידו מזוודה לא גדולה, ובאדל הנושאת בזרועותיה את רייזל'ה
הקטנה. פניו של נפתלי הרץ אורו בבתˉאחת, וחיוך רחב של
אושר התפשט על פניו. כך עמד שם כמה שניות, עד אשר הגיעו השלושה
אל האיש, אשר חיבקם ונישקם כאילו לא התראו במשך זמן רב, למרות
שהמרחק מרודניק לעיירה יבורוב לא היה רב כלל ועיקר. בגיל שבעים
שנה הייתה לו, לנפתלי הרץ, נטייה להתרגש מאוד מכל אירוע,
בידיעה כי החיים לא יימשכו לנצח נצחים. היום היה זה יום מרגש
שכזה, ונפתלי הרץ נתן לאושר שבפגישה להציף אותו. מוחו פשוט
סירב להתייחס לאותות מבשרי רע מכל סוג שהוא, והוא ניסה פשוט
להיות מאושר. וכי מה עוד נותר לו לאיש יהודי בן 70, אם לא
לרוות קצת נחת בחיק המשפחה, ילדיו, נכדיו ובני משפחותיהם אי שם
בגולה? נפתלי הרץ, כמו גם כל יהודי העיירה רודניק והעיירות
שבסביבה, המשיך לחיות את חייו הפשוטים, ככל שעוד נותרו לו
לחיות, ולא שעה כלל לאותות הסכנה ההולכים וקרבים ממש עד לפתח
ביתו. ביתו היה מבצרו, ושום איום כלשהו לא יכול היה לחדור מבעד
לכתלי המבצר שלו.


יום השישי הקצר חלף במהרה ואף יום השבת שלמוחרת עבר בנעימים,
בתפילה בבית הכנסת ובסעודת השבת. ובערב, לאחר "הבדלה" שבין
קודש לחול, בירכו יושבי הבית ואורחיהם זה את זה בברכת "שבוע
טוב".

בבוקרו של יום ראשון, מעט לפני הפרידה מבתו אדל, עבר במקום
הצלם והציע לאב ובתו לצלמם לתמונה משפחתית. "צבי, רוז'ה,
קינדערלך, בואו להצטלם" - קראה אדל לאחייניה צבי ורוז'ה, אשר
שהו בחצר הבית. שני הזאטוטים יצאו מייד מן החצר, כשבינתיים
הציב הצלם את מצלמתו על שלושת רגליה בשביל שמחוץ לבית העץ. אחר
כך הורה לדודה אדל ההדורה בלבושה והחבושה בכובע אופנתי לפי
המודה האחרונה, לעמוד מולו מצד שמאל שלו. לאביה, נפתלי הרץ,
הורה להתייצב לימינה, ומימינו התייצבה לצילום נכדתו האהובה,
רוז'ה, כשסלה תלוי לו על ידה, ומימינה נעמד אחיה צבי, הלבוש
מכנסיים קצרים שהגיעו עד לחזהו הקטן, וה"שלייקס" מחזיקים בם,
שמא יפלו חס וחלילה, ולראשו כובע בארט. וכך קלטה עדשת המצלמה
את ארבעת הנוכחים, אשר שהו במקום באותה השעה.


ללא ספק, הייתה זו תמונה של אושר, ימים של שגרה מבורכת, אשר לא
שיקפה ולו במעט את אשר צופן העתיד.


פרק  ט"ו

קץ העולם


פסח פול ניסה להמשיך בחיים, למרות הכל, מאותו מקום בו נעצרו
ביום ה"אנשלוס", יום האיחוד של אוסטריה עם גרמניה הנאצית, אך
ככל שהתאמץ לאסוף את השברים ולחזור לשגרה, נראה היה שהוא מתאמץ
לשווא וכי הוא נאבק בכוחות הרשע, אשר ההתמודדות עימם הינה מעבר
ליכולתו ונדונה מראש לכשלון. לאחר אירועי היום הקודם, העז
בבוקר שלמוחרת לרדת אל החנות ולפחות למראית עין, להשיב את הסדר
על כנו, אולם, בתוך תוכו ידע כי ימי השקט והשלווה בעיר הקסומה
וינה, חלפו מן העולם עד למועד בלתי ידוע.

בבוקר, בעמדו שוב מול חלון הראווה של חנותו, אשר רוסס בכתובת
נאצה, הזדעזע שוב  עד עמקי נשמתו. בידיים רועדות פתח את דלת
חנותו והחל לעשות סדר בחנות. תוך כדי כך, חכך בדעתו האם כדאי
לו להסיר את כתובת הנאצה שרוססה אמש על חלון הראווה. פסח פול
לא ידע האם מורשה הוא בכלל להסיר את כתובת הנאצה, או שמא עובר
הוא עבירה על איזה שהוא חוק בלתי כתוב, שהכתיב לו ההמון המוסת
אמש. לא היה לו ספק, כי חוקי המשחק השתנו, וכי דפוסי ההתנהגות
שלו השתנו ועוד ישתנו בעתיד, בהתאם למצבו החדש. מה שהדהים אותו
עוד יותר, היא העובדה כי בן יום הוא הסתגל למצבו החדש הרעוע,
ועניינים פשוטים, כגון לנקות ולהבריק את חלון הראווה של חנותו,
שעד אמש היה עניין של מה בכך, דרשו שיקול דעת. לבסוף, לאחר
שהפך והפך בדבר, הגיע לידי החלטה להסיר בכל זאת את כתובת הנאצה
מחלון הראווה של החנות, ועדיף שיעשה זאת במהירות הבזק, שמא
יבחין במעשיו עובר אורח כלשהו. פסח פול נטל דלי מים, נטל צנצנת
ובה שבבי סבון מאחד המדפים, הטיל מעט אל הדלי, נטל מטלית
לניקוי ויצא החוצה. בזריזות החל לשפשף בעזרת המטלית את
הזכוכית, תוך שהוא טובל אותה שוב ושוב במי הסבון שבדלי וכך
הסיר במהירות מילה אחר מילה את כל כולה של כתובת הנאצה מחלון
הראווה, עד שזה חזר לקדמותו. מדי פעם הביט בחרדה  לצדדיו
ולאחוריו, שמא יתפוס אותו מאן דהוא בקלקלתו. תוך מספר דקות
הצליח לנקות את כל חלון הראווה. את תכולת הדלי - מי הסבון, שפך
על גבי המרצפות שבחזית החנות, והתפלל שקרני השמש המועטות ייבשו
במהירות את עקבות המים והסבון, אשר הפיצו ריח עז של סבון
תמרוקים. אולם, המרצפות נותרו לחות עוד זמן מה.

פסח פול ניסה להתנהג כרגיל. לאחר שסיים לסדר מעט את החנות, הוא
התייצב מאחורי הדלפק. אחר כך, מששם ליבו לכך כי איש אינו נכנס
לחנות, עזב את מקומו שמאחורי הדלפק, התיישב על כיסא העץ שלו
בפתח החנות והמתין לבאות, או אולי ללקוחות. למען האמת, לא ידע
למי או למה לצפות. בשעת הצוהריים הבחין בקצה הרחוב בדמותו של
חייל גרמני, לבוש מדים, הצועד הלוך ושוב לאורך הרחוב, אלא שזה
עדיין לא הגיע עד לחנותו. בכל פעם, התקרב החייל הגרמני עוד מעט
אל פתח החנות, עד שלבסוף הגיע עד לפתח החנות ממש ועצר מצעידתו.
בהבחינו בחייל הגרמני המתקרב אל חנותו, נטש פסח פול מייד את
כיסא העץ והתייצב מאחורי הדלפק, אשר היווה עבורו כמעין מגן
מפני החייל הזר. החייל הגרמני עצר צעדיו והציץ על הנעשה בחנות
מחוצה לה, מבעד לחלון הראווה, וכאילו סימן לו בזיכרונו את
המקום. על זרועו ניתן היה להבחין בסרט רחב בצבע אדום עז, ועליו
משורטט בעיגול לבן, צלב קרס שחור. נראה שהחייל הגרמני לא ידע
להחליט כיצד להתייחס אל בעל החנות, אשר עמד כמו נציב מלח
מאחורי דלפק העץ, ולאחר שחכך מעט בדעתו, הסתובב ושב על
עקבותיו. באותו היום, עד שעת סגירת החנות, לא הגיע החייל
הגרמני שוב עד לפתח החנות. פסח פול ראה בכך סימן מעודד כלשהו,
וכי אולי בכל זאת יוכל להמשיך ולנהל את חנותו ואף להתפרנס מעט
גם בימי השלטון החדש, כי זה הרי טבעו של כל יהודי, שהוא מסתגל
במהירות לכל שלטון ושליט המתחלפים מפעם לפעם באזור מגוריו.
אומנם, היום הגיעו אל חנותו רק שלושה לקוחות, אך מי יודע? אולי
מחר יגבר זרם הקונים.

אלא שלמוחרת היום ואף בימים שלאחריו, לא השתפר המצב כלל. נהפוך
הוא. מיום ליום הלכו והתמעטו לקוחותיו של פסח פול, בעיקר
היהודים שבהם, אשר החליטו שלא לקחת סיכון ופשוט להגר לכל מקום
אחר, ואם אין אפשרות, מצאו כמוצא אחרון את האפשרות להגר
לפלשתינה במסגרת ההעפלה הבלתי חוקית. בכל יום, שמע פסח פול על
יהודי פלוני כזה או  אחר, אשר החליטו פשוט לעזוב הכל מאחור
ולהגר עם משפחותיהם למקום בטוח יותר, דבר שהיה כרוך בנטישה
מוחלטת של הבית והרכוש כולו. רבים מלקוחותיו היהודים, אלו אשר
לא היה בידם לשלם את ה"קנס" הגבוה עבור סידורי ההגירה והם
נאלצו להישאר כאן, ירדו מנכסיהם ופשוט הגיעו למצב של פת לחם,
שלא לדבר על קניית מוצרי טואלטיקה שבימים אלה נחשבו למותרות.
לקוחותיו של פסח פול שאינם יהודים, אלו הגויים, פשוט הדירו
רגליהם מחנויות אשר בבעלותם של יהודים, לאחר שהושפעו מן ההסתה
הפרועה של שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, אשר דאג להסית את
ההמונים במאמרים ארסיים כנגד היהודים.

הכנסותיו של פסח פול הלכו והתמעטו ולמעשה, הפכו לאפסיות, עד
אשר היה צריך להשתמש בכספי החסכונות אשר חסך בימים טובים של
פדיון מוצלח, לשם קיום יומיומי של משפחתו, ואף זאת רק לצרכי
מזון בסיסיים. למזלו, לא השתמש בחשבון בנק לחסכונותיו, אלא
סידר את השטרות ומעות הכסף בצרורות כסף, אשר אסתר דאגה לתפרם
לתחתית המזרן. כעת, היה צורך לפרום את אותם התפרים ולשלוף את
הכספים הדרושים לקיום המשפחה. פסח פול חשש מן היום שבו יאזלו
אף חסכונותיו אלה. מצבו של פסח פול ובני המשפחה הלך והחמיר מכל
הבחינות. הם המעיטו לצאת מן הבית, שמא יבולע להם עלˉידי
החיילים הגרמנים הנאצים, אשר הסתובבו בהמוניהם בכל רחבי העיר.
את מעט המזון לקיומם נהג פסח פול להשיג בעצמו, ולשם כך נהג
להיפגש עם יהודי בשם וייץ, אשר סיפק לו מעט מזון, כגון גזר,
תפוחי אדמה וכן חלקי עוף, בעיקר גרונות וכנפיים, שנועדו לבישול
המרק בידי אסתר, ואשר מחירם בשוק השחור היה זול יותר מאשר חלקי
העוף הטובים כמו: חזה עוף, אשר ממנו ניתן היה להכין שניצל
וינאי אמיתי. מזה זמן רב לא טעמו בני משפחת פייט מעדנים שכאלו,
כמו שניצל אמיתי עשוי טוב. פסח פול רק יכול היה לדמיין בראשו
ארוחה דשנה שכזו בתוספת מחית תפוחי אדמה ברוטב אדום ועסיסי.
כעת לא יכול היה להרשות לעצמו ארוחה מפוארת שכזו, מאחר ומחירי
המזון האמירו מיום ליום, ולו לא הייתה ברירה, אלא לרכוש את מעט
המזון בכל מחיר.

בערב אחד, קבע פסח פול להיפגש עם הסוחר היהודי וייץ, בקצה השני
של הרחוב, זה המרוחק ממקום צעידתו של החייל הגרמני הנאצי. פסח
פול המתין שם רבע שעה תמימה, אך משום מה, בושש הסוחר וייץ
להגיע, ופסח פול נאלץ לשוב לביתו בידיים ריקות. למוחרת בבוקר,
צעד במהירות אל בית הכנסת, שאף מתפלליו הלכו והתמעטו בזמן
האחרון, עד שהיה צורך לגייס איכשהו בכל פעם מניין. פסח פול
השתדל להגיע לתפילה,לפחות פעם אחת בשבוע, הן לשם התפילה והן
לשם קבלת מידע וחדשות. באותו הבוקר, נפוצה השמועה כי אותו
הסוחר, וייץ, נעצר עם עוד מספר יהודים ונשלח למחנה הריכוז
"דכאו" בגרמניה. השמועות עשו להן כנפיים במהירות, וכך נודע כי
יהודים רבים, אשר ביום בהיר אחד "נעלמו" מן הנוף הוינאי, נשלחו
למחנה "דכאו" בגרמניה הנאצית, אשר הוקם במיוחד לשם כליאת
העצורים. איש לא ידע מה עלה בגורלם של אותם יהודים.

בשובו מבית הכנסת, עקף פסח פול את רחוב MOLKEREI  והגיע מצידו
השני, היכן שהחייל הגרמני, שצעד שם בדרך כלל במשמרת היום, לא
נהג לצעוד. בזמן האחרון פיתח לו נוהג חיוני לבטחונו האישי,
כלומר, להציץ על הנעשה ברחוב לפני שהוא צועד בו לעבר ביתו, ורק
לאחר שווידא שאין איש העלול להזיק לו, היה נכנס אל הרחוב עצמו.
הבוקר, הציץ כהרגלו לעבר הרחוב לאורכו ונחרד לגלות, כי אותו
החייל הגרמני הנאצי עומד ממש מול חנותו כשאיתו עוד שני חיילים
זוטרים, ובעוד זה נותן להם הוראות בקולו הרועם, עושים אלה את
המצווה עליהם ומרססים את חלון הראווה של החנות. פסח פול קפא
מייד על מקומו, והתפלל כי איש מהחיילים לא הבחין בו מרחוק. הוא
המתין שם, בקצה הרחוב עוד ועוד עד יעבור זעם. עכשיו, לא העז
אפילו להציץ אל הנעשה ברחוב. בבתˉאחת נטש את הדאגה לגורל
החנות, ולאשר כתוב על גבי חלון הראווה, שכבר שיער מהו תוכנו.
עכשיו נתקף חרדה גדולה לגורלם של אסתר ו-וולטר הקטן, אשר שהו
בבית באותה השעה.

וולטר הקטן פסק לאחרונה לגמרי מלבקר בבית הספר, ופסח פול נהג
לשבת עימו מדי יום למספר שעות וללמדו בעצמו. כך נהגו בשיטה של
לימוד עצמי יומיומי, בתקווה שיום אחד יוכל וולטר להמשיך
בלימודיו במסגרת בית הספר. עכשיו, ברגעי חרדה אלו, בעמדו כך
בקצה הרחוב, התפלל שהכל יסתיים בטוב. כלומר, שחס וחלילה לא
יחליטו החיילים הגרמנים הנאצים לעלות למעלה אל הבית, ולהתנכל
ליושביו. פסח פול התפלל עכשיו
לשלומם של רעייתו ובנו בכוונה גדולה, כפי שלא התפלל מימיו.
כעבור כעשרים וחמש דקות שבהן עמד קפוא ללא ניע, העז להציץ שוב
אל הנעשה ברחוב. לרווחתו הרבה, לא הבחין עוד בחיילים הגרמנים.
מייד סידר את כובע הבארט שלו, כך שיסתיר מעט את פניו, ונהר
במהירות אל עבר פתח הבית. קצר נשימה ונושף, עלה במהירות
במדרגות אל הקומה השנייה, ובידיים רועדות פתח את דלת הבית
במפתחו. משהבחין בחדר האורחים באסתר ובוולטר המפוחדים, ולאחר
שבדק כי השניים בריאים ושלמים וכי לא אונה להם כל רע, פלט אנחת
רווחה: "בוירוך השם, בוירוך השם", כך אמר ולא יסף. ידוע ידע,
כי לעת עתה ניצלו הוא ומשפחתו מנחת זרועם של החיילים הגרמנים.
בעיניים חרדות הביט בעיניה של רעייתו שאמרו הכל, עד שלא היה
צורך באף מילה נוספת. השניים ידעו, כי ייתכן והיום התמזל מזלם
אך השאלה הגדולה שריחפה בחלל החדר היא, בעצם:  "מה יביא עימו
יום המוחרת?"

מאוחר יותר, באותו הלילה, משוולטר הקטן נרדם לבסוף, לאחר שאסתר
הצליחה להרגיעו מעט ממאורעות אותו היום, ישבו שניהם, היא ופסח
פול לטכס עצה. "לא נוכל עוד לחיות בצורה שכזו" - הודיעה אסתר
חדˉמשמעית לבעלה. "אכן, מסכים אני, כי כלו כל הקצים. אני
אבקש מאחותי פאולין, לעשות בדחיפות מאמצים ולהשיג עבורנו אשרות
שהייה מתאימות לארצותˉהברית. אסתר הצטערה עכשיו עד מאוד,
על אשר לא שעתה להפצרותיה של אחותה שלה, פרידה, אשר הציעה לה
עוד בזמנים "הטובים", להצטרף אליה בלונדון. החיים בוינה היו כה
טובים, עד שקשה היה לה, לאסתר, לעזוב את כל הטוב הזה שזימן לה
הגורל ולעבור לארץ אחרת, שידוע כי כל מעבר שכזה עלול היה להרע
את תנאי מחייתם. עכשיו, הצטערה כלˉכך. "יכולנו לחיות כיום
במקום בטוח ומוגן כמו בלונדון" - אמרה. "את הנעשה אין להשיב,
אסתר" - השיב לה פסח פול. "המוצא האחרון שעוד נותר לנו הוא,
לנסות ולהצטרף לאחותי, פאולין שבאמריקה".

ואכן, למוחרת שלח פסח פול מברק דחוף לפאולין שבניוˉיורק,
בזו הלשון:

"פאולין, אחותי היקרה, שלום,

"המצב כאן בוינה, קשה ביותר. כספנו הולך ואוזל ופרנסה אין
בנמצא. בנוסף, קיימת סכנה ממשית לחיינו. אבקשך, בכל לשון של
בקשה, לעשות בדחיפות כל מאמץ בכדי להשיג עבור שלושתנו, אסתר,
וולטר ואנוכי, אשרות שהייה בארה"ב. תודה על מאמצייך, אחיך
האוהב, פסח פול פייט".

מעודד משהו מעצם המחשבה שאולי נמצא הפתרון הטוב ביותר עבורו
ועבור בני משפחתו, כלומר, מעבר למקום בטוח כמו ארה"ב, החל פסח
פול לצעוד שוב במהירות לעבר ביתו שברח' MOLKEREI , כשהוא מנסה
לחמוק מכל צרה העלולה להקרות בדרכו. מאחד הרחובות הסמוכים
לביתˉvדואר, יכול היה לשמוע קולות המולה, תרועות של אנשים
וקריאות: "הייל היטלר, הייל היטלר". היה זה מחזה נפוץ בוינה
בחודשים האחרונים. החיילים הגרמנים נהגו לערוך מצעדי ראווה
ברחובות העיר, כשהם צועדים בשורות סדורות ומניפים ידיהם קדימה
ומעט כלפי מעלה, במועל יד. באחת הפעמים שבהן נאלץ פסח פול לצאת
מן הבית ל"סידוריו", אזר אומץ והעז להתקרב ולהציץ בנעשה מרחוק,
אך מאז השתדל להתרחק במהירות ממקום ההמולה לכיוון ההפוך, עד
אשר הקולות הלכו והטשטשו, ולבסוף נדמו לגמרי.

"עד מתיי יימשך המצב הקשה הזה?" - שאל את אסתר בשובו לביתו.
אסתר לא השיבה דבר, רק נטלה את המצרכים מידיו של בעלה, ופנתה
אל המטבח לבשל את "המצרכים" היקרים. יום המחר לא עניין אותה
כלל, היא דאגה לכל יום בנפרד, ובעיקר לכך שהארוחות יהיו
משביעות. "מחר אדאג למחר", כך החליטה בינה לבינה, וכן הוסיפה
להרהר הרהורים מעודדים לעצמה: "הינה, עברו להם מספר חודשים מאז
ה"אנשלוס", ולמזלנו הטוב, אנחנו עדיין כאן. ומי יודע, ייתכן
מאוד שהמשפחה כולה תוכל לעבור מכאן בקרוב לארצותˉהברית של
אמריקה, ומשם נתחיל הכל מחדש". למען האמת, מחשבות מעודדות
שכאלו, גרמו לאישה השברירית להחזיק מעמד שבוע אחר שבוע ולא
להישבר.

"נו, וולטר, קים קים, הגיע זמן לימודים" - קרא פסח פול לוולטר,
בעודו תולה את מעילו על הקולב התלוי מול דלת הכניסה. זה יצא
מייד מחדרו עם ספריו ומחברותיו אל חדר האורחים, שם נהגו
השניים, האב ובנו, ללמוד במשך מספר שעות. פסח פול שם ליבו, לכך
שלוולטר יש נטייה למקצוע החשבון. "נו, שוין ילד, אני נותן לך
את הציון "מצויין" - אמר לילד בן ה-8, לאחר שערך לו מבחן קצר
בחיסור, חיבור, כפל וחילוק, וברוב טקס בדק כל תרגיל חשבונאי
שהילד פתר בהצלחה, וסימנם אחד אחד באות V.  וולטר הקטן זרח
מאושר. היו אלו רגעי אושר קטנים עבור הילד בן ה-8, אשר לא היה
חופשי לצאת אל מחוץ לבית, כדרכם של ילדים בגילו. לאחר כשעתיים
של לימודים, בדיוק כשהשניים הרגישו את הרעב מכרסם בבטנם, יצאה
מן המטבח אסתר והזמינה אותם לשבת אל השולחן לארוחה טובה.
אחריˉכן,
נטל האב מן המזנון המהודר את תיבת השח מט העשויה עץ, והזמין את
בנו להמשך לימוד משחק השח מט. כך העביר הוא בעצמו את זמנו של
הילד ומילא את יומו בתוכן, בכדי שזה לא ירגיש מחנק בדירה
הסגורה. רק בשעות הערב המאוחרות, הרשה לעצמו לפתוח את מכשיר
הרדיו ולהתעדכן בחדשות האחרונות. פסח פול ידע לברור את החדשות
האמיתיות מבין דברי התעמולה הנאצית, אשר בקעו ממכשיר הרדיו,
ולנסות להיערך למצב עלˉפיהן.

הערב הזה, ערבו של יום ה-7 בנובמבר, היה קריר במיוחד, ערב
אופייני לתחילת חודש נובמבר ותחילתו של עוד חורף קר, אשר לאור
המצב, נדמה היה כקודר מתמיד. ככל שחלפו השעות והתקדמו אל
הלילה, הלך הקור וגבר, ולקראת השעה 23:00 בלילה הפך ממש לבלתי
נסבל. פסח פול ניסה לחכך כפות ידיו זו בזו, אך משהדבר לא
הועיל, החליט ליטול את המעיל בעל צווארון הפרווה מן הקולב
וללבשו, אלא שהפעם לא התכוון לצאת אל מחוץ לבית. הוא רק ביקש
לחמם במקצת את גופו הרועד מקור. היה זה פטנט יעיל לחימום הגוף
ולחסכון בעלות קניית גזרי עץ לאח. למרבה הפלא, הצליח פסח פול
להתחמם מעט בעזרת המעיל. אסתר סיימה אף היא את עיסוקיה במטבח,
ונטלה אף היא את מעילה שלה מן הקולב, התעטפה בו עטוף היטב,
לצווארה כרכה צעיף צמר עבה, ואחר כך הצטרפה אל בעלה, אשר היה
כבר עסוק בכיוון התחנה ברדיו. פסח פול החליש מעט את עצמת
הצלילים בכדי לא להרעיש מדי, ובכך לעורר תשומת לב רבה מדי אצל
השכנים הגויים. כך ישבו השניים במעיליהם ליד הרדיו וציפו בחרדה
לחדשות, אשר מי יודע אלו גזירות ואסונות יביאו עימם בלילה הזה.


בשעה 23:00 בדיוק, החל שדרן הרדיו לשדר את החדשות ובקול דרמתי,
פתח בידיעה מרעישה:

"אזרחי הרייך השלישי, אזרחי אוסטריה, הייל היטלר! לפני זמן קצר
נודע, כי הדיפלומט הר ארנסט פום ראט, המשרת כמזכיר השלישי מטעם
הפיהרר הגרמני בשגרירות גרמניה בפריז, נורה בבטנו מטווח קצר
בידי היהודי, הרשל גרינשפן. הר ארנסט פום ראט נורה5 יריות
מטווח קצר בידי היהודי, גרינשפן, תוך כדי שהוא צועק: "אתה
גרמני מזוהם, והינה המסמך שלך בשם 12,000 יהודים נרדפים". מצבו
של המזכיר, הר ארנסט פום ראט, קשה מאוד. לאחר חקירה ראשונית של
המתנקש היהודי, נודע כי ביצע מעשה נפשע זה במחאה על החזרת בני
משפחתו, שהינם אזרחי פולין, מתחומי גרמניה אל העיירה זבונשין
אשר בפולין. אנו נעדכן את המאזינים בדבר ההתפתחויות הקשורות
בניסיון הרצח..."

פסח פול ואסתר הקשיבו בבעתה לחדשות הרעות במלוא מובן המילה.
לצרה צרורה שכזו לא ציפו השניים. היה ברור להם, שניסיון הרצח
של גרמני בידי יהודי לא יעבור בשקט, וכי הדבר יעורר מהומה
העלולה להחריף את התנהלות השלטון הנאצי כלפי היהודים. באותו
לילה נדדה שנתם של השניים. מדי פעם, במשך שעות הלילה, שלחה
אסתר את בעלה לבדוק ולוודא כי דלת הבית נעולה היטב על סורג
ובריח. כעבור כיומיים, נראה שהמצב החמיר עוד יותר, משנודע כי
הדיפלומט הר ארנסט פום ראט נפטר מפצעיו, וזאת למרות הניסיונות
שנעשו להציל את חייו עלˉידי רופאו האישי של הפיהרר
הגרמני, ד"ר קארל ברנדט, אך לשווא. מכאן ואילך, נטפו שידורי
הרדיו ארס, והתעמולה הנאצית שלטה בם ביד רמה, עד שמכשיר הרדיו
בביתם של פסח פול ואסתר, חישב להתפוצץ. הייתה זו רק שאלה של
זמן, מספר ימים במקרה הטוב, או אולי מספר שעות במקרה הגרוע
יותר, עד אשר תגיע הנקמה. ואכן, הנקמה לא איחרה לבוא.

פסח פול ואסתר לא עצמו עין מזה מספר לילות מרוב דאגה. אלא שאף
לילה כבר לא היה ממש לילה, שבו אפשר להניח את הראש על הכרית,
לשקוע בשינה עמוקה חסרת דאגות,
ולשכוח את צרות היום. בזמן האחרון, הלילות הפכו לסיוט מתמשך
והמשכם - ימים קשים, עבור היהודים בכלל, ועבור משפחת פייט
בפרט. אף בלילה זה שלאחר הרצחו של המזכיר השלישי, ארנסט פון
ראט, לא הצליחו השניים לעצום עין, שמא יבולע להם. פסח פול
החליט לעשות מעשה. "יש לחסום את דלת הכניסה בחפצים כבדים, ליתר
ביטחון" - אמר לאסתר, והחל להזיז לעבר פתח הכניסה לבית, את
ארון הספרים המהודר והגבוה, בעל פיתוחי העץ, אשר דלתותיו
עשויות זכוכית ומעוטרות בפיתוחים אף הן. בשעת סכנה זו, לא
הייתה בעיניו כל חשיבות לחפצים היקרים שמסביבו, או שמא חלילה
יינזקו. כעת, נראה היה כי דלת הכניסה חסומה, פחות או יותר. אלא
שלמרות אמצעי האבטחה שנקט בהם, אלו לא הרגיעו את חששותיו של
פסח פול, ואף הלילה הזה הוא פשוט פחד לעצום עין.

לקראת השעה 6:00 בבוקר, לא יכול היה פסח פול לשאת עוד את
העייפות, והוא פשוט שקע בשינה עמוקה. אסתר, אשר לא הצליחה
להירדם כלל, החליטה פשוט להקדים את יומה, ופנתה לצאת את חדר
השינה לעיסוקיה השונים. בצאתה אל חדר האורחים, עלה באפה ריח
מוזר, ריח של עץ חרוך. באופן מיידי, פנתה לבדוק את האח, שמא
נשארו שם שיירי גזרי עץ מפוחמים, אך באחת נזכרה כי מזה זמן מה
אין לה לאח שימוש בביתם. בעוד היא תוהה מהיכן מגיע הריח המוזר,
הגיעו לאוזניה קולות המולה רבה, וצעקתו של מאן דהוא נשמעה לה
מרחוק במעומעם. אסתר ניסתה להקשיב היטב לקולות הרחוקים ולנסות
לפענח את פשרם. אל החלון היא פשוט לא העזה לגשת, היה זה כלל
חדש בביתם. אסור להציץ מהחלון אל הנעשה ברחוב, על מנת שלא
לעורר תשומת לב רבה מדי. אלא שהקולות הצורמים הלכו וגברו, הלכו
והתקרבו, עד שנדמו באוזניה כקולות שעטות פרסות של עדר סוסים.
הכל קרה תוך שניות ספורות. באחת הבינה כי הסכנה ממשית, ושבה
מייד אל חדר השינה. "פול פול, התעורר מייד!" - ציוותה עליו
בבהלה. "הם כאן!" "מי הם?" - ניסה להשיב אחוז שינה עמוקה. אלא
שאסתר לא הספיקה לענות. כנשוך נחש קם פסח פול מן המיטה, אחז
בחוזקה בזרועה של אסתר ושניהם פנו בזריזות לחדרו של וולטר
הקטן, כפי שתכננו לעשות מלכתחילה במקרה שיותקפו, ובעוד אסתר
מעירה את וולטר הקטן, סגר פסח פול את דלת חדרו, גרר במהירות את
השידה הכבדה שבחדרו של הילד, והציבה ליד דלת החדר
כאמצעי חסימה נוסף. עתה, נותר להם לבני הזוג, רק להתפלל לנס.

בתוך דקות, הסתער ההמון המוסת בשצף קצף, כמעין נחשול אדיר
המחשב להטביע את כל אשר בדרכו, לאורכו של רח' MOLKEREI, תוך
כדי צעקות רמות - "JUDE, JUDE", יהודים רוצחים, צאו החוצה".
בחדרו של וולטר עמדו רועדים מפחד ללא הגה, שלושתם, האם, הבן
והאב. מלמטה נשמעו היטב קולות הנפץ של זגוגית מתנפצת. למטה,
הסתערו מספר גברים בריונים עם פטישים כבדים בידיהם, על חנותו
של פסח פול, והלמו ללא רחם בכל אשר נקרה בדרכם. תחילה, הסתערו
בפטישיהם על זגוגית חלון הראווה, עד שזו נופצה לאלפי רסיסים
קטנים. אחר כך, המשיכו אל תוך החנות עצמה, הפכו ושברו בפטישיהם
כל חפץ, עד שריח האלימות התערב בריחות בקבוקי הבושם המנופצים,
אשר שבריהם והנוזלים שהכילו, כיסו עתה את רצפת החנות והפכו
לעיסה דביקה וחלקלקה. אחד הגברים נטל פחית נפט, והחל לפזר את
תוכנה סביב סביב בתוך החנות. בעודו עסוק בהכנה להצית את החנות
באש, נשמעה צעקתו של מאן דהוא: "צריך להוציא אותם החוצה, בואו
נוציא את היהודים החוצה ונלמד אותם לקח". בן רגע נטשו הפורעים
את החנות, לאחר שהרסו בה כל חלקה טובה, והסתערו בשצף קצף אל
עבר ביתם של היהודים, בקומה שמעל החנות. בהגיעם אל דלת הבית,
החלו להלום שוב ושוב בדלת בכל כוחם, עד שהדלת רעדה. קולות
החבטה נשמעו היטב בחדרו של וולטר. פסח פול ואסתר החלו להתפלל
חרישית: "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד. ואהבת את ה' אלוהיך
בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך..." עכשיו היו בטוחים כי הקיץ
עליהם הקץ. אלא שהחבטות לא הועילו וההמון המוסת לא הצליח לפרוץ
את הדלת. בדיעבד, הסתבר שהרעיון של פסח פול לחסום את דלת
הכניסה בארון הספרים הכבד, היה יעיל ולמעשה, הציל את חיי יושבי
הבית ממעשה לינצ' בידי ההמון המוסת. לאחר מספר רב של ניסיונות
ההמון לפרוץ את דלת הבית שמעל לחנות, ולאחר שלא נותר חפץ אחד
שלם בחנות עצמה, נראה שההמון המוסת נואש מלפרוץ את דלת ביתם
העיקשת של משפ' פייט, והוא פנה להרס היעד הבא שלו. אומנם,
קולות החבטות וניסיונות הפריצה אל תוך הבית, הלכו ושככו מעט,
אך קולות ההרס והריח העז של האש המכלה כל אשר בדרכה, לא שככו
ברחובות וינה עד לשעות הלילה המאוחרות, ואף בימים שלאחר מכן.

במשך שלושת הימים הבאים, לא העז פסח פול לצאת מן הבית, למרות
שהיה צורך לרכוש מצרכי מזון נוספים בדחיפות עבור המשפחה. כעבור
כיומיים, מעט לאחר השעה 10:00 בבוקר, נשמעה נקישה על דלת ביתם
של משפחת פייט. פסח פול, אסתר ו-וולטר הקטן, פשוט קפאו על
מקומם. איש מהם לא העז להוציא הגה מפיו. לאחר מספר נקישות,
משלא נענה, נראה היה כי האורח הבלתי קרוא התייאש ועזב את
המקום. כעבור 3 ימים, החליט פסח פול כי הוא חייב לצאת מביתו
ולהשיג איכשהו מזון. כעת, נאלץ לפנות את ארון הספרים הכבד מן
הכניסה לבית. לאחר שאסתר עזרה לו מעט להזיז את ארון הספרים,  
גילה פיסת נייר על הרצפה, אשר נתחבה מתחת לדלת פנימה. פסח פול
עט על פיסת הנייר, לאחר שזיהה כי מדובר למעשה, במברק. כעת הבין
מה פשר הנקישות אמש על דלת ביתם. בידיים רועדות פתח פסח פול את
המברק, והחל לקרוא במהירות את תוכנו:

"אל: מר פסח פול ואסתר פייט.
מאת: פאולין פייט.  

אחי היקר, פסח פול. צר לי להודיעך כי כל מאמציי להשיג עבורך
ועבור בני המשפחה אשרות שהייה בארצות הברית, עלו  עד כה בתוהו.
אנסה להמשיך ולהשיג עבורכם שוב, בכל דרך אפשרית, את האשרות
הדרושות.  דואגת מאוד...

שלכם,

פאולין "


פניו של פסח פול נפלו בבתˉאחת למקרא הבשורה הקשה הזו.
בןˉרגע איבד כל תקווה. כעת ידע כי יקשה עליהם מאוד לצאת
את גבולות אוסטריה, וכי כל השערים החוצה ננעלו בפניהם. בפנים
נפולות, הציג לאסתר את תוכן המברק מאת אחותו, פאולין, שבארה"ב.
אסתר לא יכלה להתאפק עוד, ופרצה בבכי חרישי. כל תקוותיה להצלת
המשפחה נמוגו באחת. כעת, אחזה בה תחושת צער עמוקה ותחושה של
אסון מתקרב. אסתר איבדה כל תקווה, ועימה נמוגה אף שמחת החיים
שלה. אסתר פשוט נשברה לרסיסים, ממש כמו זגוגית חלון הראווה של
חנותם, מקור פרנסתם, אשר נופצה לרסיסים בידי בני עוולה, סתם
כך, ללא סיבה, רק משום היותה יהודייה.

למראה האישה השבורה, נמלא פסח פול עצב תהומי. הוא לא היה מסוגל
לראות את רעייתו במצב שכזה ובאותו רגע ממש, הבין לפתע כי הוא
לבדו במערכה הזו, וכי כל העול והאחריות לשלומם של רעייתו ובנו,
מוטלים על כתפיו הצרות. ברגע זה החליט לעצמו, כי הוא פותח
במלחמה הפרטית שלו כנגד כל הרשע והעוול הזה, מלחמת הקיום שלו.
למעשה, לא היה מודע לכך שמזה זמן מה, מאז ה"אנשלוס", הנו
בעיצומה של מלחמת הקיום הזו, בה הוא
חייל מן המניין,  בדאגתו לשלומם ולמחסורם של יקיריו. "אסתרק'ה
מיין שיינ'ה, אל ייאוש" -  ניסה לנחמה. "אינך סומכת עליי, פסח
פול פייט? אנחנו נמצא דרך לצאת מכאן ויהי מה..."  אך אסתר
מיאנה להינחם. ידוע ידעה, כי הסיכוי לחזור לחיים במתכונתם
הקודמת, קלוש עד אפסי. היא רק השעינה את ראשה על כתפו של האיש
שלה, וניסתה למחות דמעותיה.

פסח פול חפץ היה להישאר בשעה קשה זו לצד רעייתו, אלא שעניין
הקיום היומיומי פעל את פעולתו, והצורך להשיג מזון לימים
הקרובים גבר על כל צורך אחר. "הקשיבי, אסתרק'ה, עלייך להיות
חזקה. אני חייב לצאת ולהשיג לנו מזון, ואף אנסה להגיע אל הרב
על מנת להיוועץ עימו, אולי יש בידו להושיע... מובן שאין לפתוח
את הדלת לשום איש בשום אופן, אפילו לא לשכן או ידיד מוכר" -
הורה לרעייתו  כיצד לנהוג בעת היעדרו. בעיניים אדומות מבכי,
שהייאוש ניכר בהן, הביטה אסתר בבעלה ונתנה לו הבטחתה כי תעשה
כמצווה עליה, בהנהנה בראשה לאות הסכמה. נראה היה שהיא נכנעה
לחלוטין ומסרה את ניהול ענייני המשפחה כולם לידיו של פסח פול.


פסח פול נטל במהירות מספר שטרות כסף, ויצא אל מחוץ לדלת הבית.
הוא המתין שנייה-שתיים, ורק לאחר ששמע את צלילו של המפתח
המסתובב בחור המנעול ואת קול נעילת הבריח של הדלת, ירד במהירות
במדרגות הבית. למען האמת, לא חפץ להביט אפילו בנעשה למטה,
בחנות, אלא שתוך כדי יציאתו אל הרחוב, בעודו בודק האם החיילים
הגרמנים מסיירים ברחוב, ומנסה למצוא שעת כושר לצאת אל הרחוב,
הציץ מזווית עינו על הנעשה בחנות. עיניו חשכו למראה. חלון
הראווה של חנותו נופץ לרסיסים, ובחנות עצמה שרר תוהו ובוהו
מוחלט, החפצים היו זרוקים שבורים בכל פינה. אלא, שריחות טובים
של מיני בשמים עלו באפו, זכר לימים הטובים. פסח פול החליט שהוא
לא מתעכב עוד על הנעשה בחנות, וכי עליו להשאיר כל זאת מאחור
ולהתקדם הלאה. משהבחין כי אין סכנה נשקפת ברחוב עצמו, יצא
במהירות הבזק את פתח הבניין, ועשה דרכו לעבר ביתו של רב בית
הכנסת, אשר התגורר ממש בסמוך לבית הכנסת. אומנם, מזג האוויר
היה קר, אלא שבדרכו אל בית הרב, לא שאף מלוא ריאותיו מן האוויר
הצח והקר האופייני לעונה זו. במקום זאת, עלה באפו של פסח פול
ריח של שריפה גדולה, אשר אפילו הרוח הקרירה וממטרי הגשם, לא
יכלו למחות את עקבותיו. בדרכו נתקל במראות קשים של חנויות
ובתים חרוכים וככל שראה עוד, כך הגביר עוד את קצב הליכתו, עד
שזו הפכה לריצה של ממש.

נושם ונושף, הגיע אל פתח בית הכנסת, אשר בסמוך לבית הרב.
בהתקרבו לשם, הבחין כי קירותיו החיצוניים של בית הכנסת המפואר
שחורים כפחם. פסח פול התקרב עוד. סקרן היה לדעת מה קורה שם
בפנים, בין כתלי בית הכנסת. בית הכנסת עצמו נראה נטוש לגמרי
ודלתו פרוצה. בזהירות פתח עוד את דלתו השרופה של בית הכנסת,
אשר חלקים שרופים שלה ניתזו על ראשו. נשימתו של פסח פול נעתקה,
לאחר שהבחין במראות הקשים. ספסלי בית הכנסת היו חרוכים לגמרי,
שחורים כפחם. נברשת התקרה, העשויה מאבני קריסטל יקרות, הייתה
מונחת על הרצפה, לאחר שההמון המוסת עשה בה שמות, ושברי הקריסטל
הנוצצים שנופצו מעצם הנפילה המשיכו להפיץ אור יקרות מן הרצפה,
והיוו ניגוד גמור לסימני  החריכה שניכרו בכל פינה. ממול, היכן
שמקומם של ספרי התורה, נותר רק חלל שחור כפחם, פרוכת הקטיפה
הכחולה, הייתה מושלכת על הרצפה כסחבה חרוכה, ואילו דפי ספרי
התורה השרופים התפזרו לכל עבר, כאשר ניתן היה להבחין עדיין
באותיות הפסוקים, אשר נכתבו בכתב סופר, כאילו אלו סירבו להימחק
לגמרי בידי האש אשר אחזה בם, ונותרו בדפיהן החרוכים למחצה. פסח
פול לא יכול היה לשאת עוד את המראה, הוא פשוט עמד שם לבדו מול
ספרי התורה החרוכים והחל למרר בבכי. כיהודי, נפגע עד עמקי
נשמתו וחש השפלה, כפי שמעולם לא הושפל כך בימי חייו. האיש
היהודי שבו, פשוט בכה. פסח פול בכה כעת על משפחתו, על ספרי
התורה המושלכים על הרצפה, על העם היהודי ועל בזיון האלוהים
הפרטי שלו. אלא שהמציאות לא התירה לו להתאבל זמן רב, הוא עמד
שם כך כדקה או שתיים, אשר נדמו בעיניו כנצח, ומחשש שמא יבולע
לו, מיהר לצאת משם בדרכו אל בית הרב הסמוך. בכך סימן עוד חדלון
בחייו, לאחר שהקיץ הקץ על חנותו, מקור פרנסתו  וחדלון קודש
הקודשים שלו ושל יהודי העיר וינה, אשר שם שפכו ליבם בפני
האלוהים מדי יום ביומו.

כשהוא עדיין דומע קמעה, נקש בזהירות על דלתו של רב בית הכנסת.
לאחר שאיש לא ענה לו, נקש שוב בבהלה על דלת הבית. לרגע חשש
לחייו של הרב, שמא נעצרו הוא ובני משפחתו בידי החיילים
הגרמנים. לאחר שנקש בפעם השלישית, נפתחה לפתע הדלת עלˉידי
רעייתו של הרב, אשר פעלה בזהירות לפני שפתחה את דלתה בפני כל
מאן דהוא.  "בוא, בוא היכנס פנימה..." - הכניסה אותו במהירות
לאחר שזיהתה אותו. הרב ישב בחדר האורחים כשספר תהילים בידיו,
והתפלל בדבקות. למעשה, לא פסק מתפילותיו מאז קרות האסון הגדול
של "ליל הבדולח". האיש פסק מתפילתו מפעם לפעם, רק כאשר הגיע
יהודי כזה או אחר לביתו כדי לטכס עצה ולקבל הנחיות כיצד לנהוג
בעתיד. מייד עם הגיעו של פסח פול אל ביתו, המשיך להתפלל עוד
פסוק או שניים, ואז הפך את ספר התפילה על פניו ופנה אל האורח:
כן, פסח פול, יהודי יקר, במה אוכל לעזור לך ולמשפחתך?" "מבקש
אני את עצתך, מה עליי לעשות בכדי להוציא את משפחתי מכאן. כבודו
בעל קשרים, ואולי יש בידו להשפיע..." - ביקש בשמץ של תקווה.
"אנו עושים מאמצים רבים לחלץ מכאן מספר רב ככל האפשר של
יהודים" - השיב לו הרב. "לאוזניי הגיעה השמועה, כי נעשה מאמץ
רב לחלץ מכאן יהודים, או לפחות הילדים שבהם, ולהעבירם לתחומי
בריטניה. ישנם מגעים בין הלורד הרברט סמואל והממשלה הבריטית
בעניין זה." - הוסיף לדבריו. "אנא ממך, כב' הרב, אני מבקש בכל
לשון של בקשה, הצל לפחות את בני, וולטר." פסח פול עמד שם בחדר
האורחים של הרב ופשוט התחנן על חייו של בנו. "אנא ממך, היה עמי
בקשר בימים הקרובים, שאז אהיה מעודכן יותר בפרטים. אני מבטיחך
כי אעשה כל מאמץ להציל את חייו של בנך, וולטר." - השיב
הרב."אני מודה לך מקרב לב. אגיע שוב בתוך יומיים-שלושה" - אמר
לרב, ובעוד זה נוטל שוב את ספר התהילים שלו ושב להתפלל, יצא את
ביתו להשיג מעט מזון.

פסח פול השיג איכשהו את המזון ליומיים-שלושה הקרובים ובשובו אל
ביתו, נקש קלות על דלת הבית. "אסתר, אסתר, פתחי את הדלת, זה
אני, פסח פול" - קרא לה בקול חרישי מחשש שאחד השכנים ישמע את
קולו. אסתר, אשר זיהתה מייד את קולו של בעלה, פתחה לו במהירות
את הדלת ומייד לאחר שנעלוה על סוגר ובריח, חזרו על טקס הצבת
ארון הספרים הכבד מאחוריה. "הינה, הבאתי לך מעט ציבל'ה, תפוחי
אדמה וגזר למרק. והיום, יש לי הפתעה בשבילך, לוקשן.
כמוˉכן, ייתכן שיש עמי אף בשורות טובות." - הוסיף. מייד
התיישב עימה בחדר האורחים וסיפר לה אודות המאמץ והתוכנית להצלת
ילדים יהודים על ידי "הוועד למען יהודי גרמניה", וכי הלורד
הרברט סמואל יזם פגישה עם ראש הממשלה הבריטי, צ'מברליין, כך
נודע לרב. ביקשתי מאוד את הרב לעשות כל מאמץ להציל את וולטר
שלנו, והוא הבטיח להשתדל מאוד בעניין זה. בעוד כיומיים שלושה,
ביקש אותי לשוב אליו, לאחר שיתעדכן עוד בפרטים. סיפרתי לו
שלדעתי, לא תהיה כל בעיה להעביר את וולטר ללונדון לטיפולה של
פרידה, אחותך".

למען האמת, אסתר לא ידעה האם להיעצב או לשמוח לשמע הבשורה
הזאת, והאם זוהי בשורה טובה או רעה. אומנם, להציל את נפשו של
וולטר זוהי משימה דחופה וראשונה במעלה, אלא שהשאלה כיצד תוכל
היא להמשיך את חייה בלעדי הילד שלה, בשר מבשרה, הציקה לה,
והבשורה הזו לא ממש הניחה את דעתה. מבחינתה, היה זה בלתי
אפשרי. אסתר לא רצתה לצער עוד את פסח פול. גם כך, עשה הוא מאמץ
עילאי לשרוד ביחד עם משפחתו הקטנה. היא ניסתה להיראות כשמחה
לרעיון, אך כל שהצליחה היה להעלות חיוך רפה על פניה. "כן,
אחותי, פרידה, תשמח מאוד לארח את הילד" - אמרה - "ואולי כדאי
שנכין אותה לקראת אפשרות שכזו." בו במקום שלפה נייר מכתבים ועט
נובע ממגירת המזנון, ורשמה מכתב קצר לאחותה בזו הלשון:

"פרידה, אחותי היקרה, שלום.

כידוע לך, מצבנו, כמו גם מצבם של יהודי אוסטריה, בכי רע. לא
אלאה אותך בפרטים של תנאי המחייה הקשים שאליהם נקלענו מאז
ה"אנשלוס". אנו מנסים לצאת מתחומי אוסטריה בכל דרך אפשרית.
ייתכן ונוכל להוציא מכאן לפחות את וולטר הקטן. בימים האחרונים
נרקמת תוכנית להוצאת כמה שיותר ילדים מכאן לתחומי בריטניה,
ונדרשות לשם כך משפחות אומנות. באופן טבעי, רצינו לבקשך לקבל
את וולטר אלייך ולגדלו בלונדון עד יעבור זעם ועד אשר, ביום מן
הימים, נוכל אנו להצטרף אליכם. את היא תקוותי האחרונה להציל
לפחות את חיי הילד.

אני מודה לך מאוד על היענותך ואצפה לתשובתך בהקדם האפשרי...

שלך, אחותך אסתר, וולטר ופסח פול."

אחר כך, פנתה לעיסוקיה במטבח.

כעבור כשלושה ימים, התגנב שוב פסח פול לביתו של הרב. זה לא
התמהמה, ומייד עדכן אותו בחדשות האחרונות.

"הלורד הרברט סמואל ומשלחתו נפגשו עם ראש ממשלת בריטניה, האדון
צ'מברליין, ובאופן עקרוני ישנה הסכמה לקלוט ילדים יהודים
לתחומי בריטניה. אלא שנדרשת משפחת אומנה אשר תסכים לקלוט את
הילד בביתה".

למרות שעדיין לא התקבלה תשובתה הסופית של פרידה מלונדון, קפץ
פסח פול על המציאה כמוצא שלל רב. "כן, ודאי, אין כל בעיה בכך,
אחותה של רעייתי, פרידה, מתגוררת בלונדון והיא בוודאות תקלוט
את הילד בביתה". בכך כאילו קבע עובדה מוגמרת. הפעם הוא יצליח
בתוכניתו להוציא את הילד מכאן.

"אם כך, אני לוקח בחשבון את בנך, וולטר, ומוסיפו מייד לרשימת
הילדים היוצאים" - הסכים עימו הרב, אשר הוא עצמו חפץ להציל כמה
שיותר ילדים יהודים מזרועותיו הארוכות של הצורר הגרמני,
ולהבטיח להם חיים טובים יותר, הרחק מכאן. הינה לך דף הוראות
כיצד לנהוג וכיצד לצייד את הילד לקראת הנסיעה. עליך להכין את
הילד ולציידו מייד בכל הדרוש. ייתכן ויצטרך לעזוב בהתראה קצרה
של כיום או יומיים לפני היציאה."  



עוד באותו ערב הכינה אסתר מזוודה קטנה עבור הילד, ובין מעט
הבגדים הזעירים, טמנה אף צילום משפחתי שלה, של פסח פול ובתווך,
בין שניהם, עמד לו וולטר הקטן על רקע נהר הדנובה. לאחר שטמנה
את הצילום במזוודה הקטנה, הוציאה אותו שוב לרגע, כאילו ביקשה
להטמיע בזיכרונה את מראה התמונה בימים טובים יותר. אחר כך
השיבה את התמונה למקומה, וקראה שוב את הכתוב בדף ההוראות, ששם
ניתנו הנחיות מדוייקות כיצד לצייד את הילדים היוצאים. אסתר
דקדקה למלא אחר ההוראות שמא תיכשל בדבר מה, והתוכנית להוציא את
הילד מתחומי אוסטריה, לא תצא אל הפועל. בכל אופן, לא העזה
להכניס אף לא צעצוע אחד למזוודתו של הילד, אפילו לא את הדובי
הקטן שנהג להירדם בחברתו מדי לילה. על הפרידה עצמה, ניסתה לא
לחשוב כלל.

ואילו פסח פול, הוא לא ידע כיצד לנהוג עם הילד עצמו ובאיזו
צורה ליידע אותו בדבר הפרידה הצפויה לו מהוריו. הוא דחה שוב
ושוב את שיחת הפרידה מבנו. כעבור כ-3 שבועות, הגיעה תשובתה של
פרידה מלונדון במכתב בזו הלשון:

"אחותי, אסתר, פסח פול ו-וולטר היקרים,

ראו כמובן מאליו את קליטתו של וולטר הקטן בביתי. מובטח לכם,
אחותי היקרה וגיסי, כי אעשה כל שביכולתי לטפל בילד בצורה הטובה
ביותר, עד אשר יתאפשר לכם להתאחד עימו. אל דאגה, מובטח לכם כי
הילד יימצא בידיים טובות.

תקוותי היא, שבמהרה תוכלו אף אתם להצטרף אלינו בלונדון.

אחותך

פרידה".


מייד עם קבלת אישורה הסופי של פרידה לקלוט את הילד בביתה אשר
בלונדון, התייצב שוב פסח פול בביתו של הרב והציג לו את מכתב
ההסכמה שלה לגדל את הילד, לעת עתה. אולם, כעבור עוד כ-3
שבועות, יצא המשלוח הראשון של ילדים ללונדון במסגרת
ה-KINDERTRANSPORT", ואילו וולטר הקטן לא נכלל הפעם ברשימת
הילדים היוצאים. פסח פול היה מאוכזב מאוד, כמעט נואש. אלא שהיה
עיקש, ויום למוחרת צאת המשלוח הראשון התייצב שוב אצל הרב. כך,
מדי יומיים-שלושה, עשה לו מנהג לצאת מביתו ולהתייצב בביתו של
הרב, תוך כדי שהוא חומק מן הסכנות האורבות לו בדרך בדמות
חיילים גרמנים העלולים לעוצרו בכל רגע. אך עוד משלוח של ילדים
יצא ושוב משלוח נוסף, ואילו וולטר הקטן נותר עדיין בביתו.
לבסוף, לקראת סוף חודש אוגוסט, לאחר זמן רב מאז צאת המשלוח
הראשון של ה-KINDERTRANSPORT, ולאחר ששב והתחנן על נפשו של
הילד ואף איבד כל תקווה להציל את בנו, החליט פסח פול שלא
להרפות ולהתייצב שוב בביתו של הרב, אלא שאף הפעם לא ציפה
לבשורות טובות, אלא לדחייה נוספת. הזמן הלך ואזל. כעת היה ברור
לכל, כי  הגרמנים והיטלר בראשם, שמו עינם במדינות פולין
וצ'כוסלובקיה.

מפולין קיבל פסח פול מפעם לפעם מכתבים מודאגים מאת אימו חיה
גולדה, אך אלו הלכו והתמעטו לאחר שחלקם לא הגיעו כלל ליעדם.
בנוסף למלחמת הקיום שלו עצמו, היה צריך הוא להרגיע את אימו
המבוגרת אשר, לשמחתו, אחותו צביה שהתה עימה ודאגה לשלומה. חיה
גולדה לא ידעה את נפשה מרוב דאגה, לאחר שנפוצו שמועות לגבי
מעצרם של יהודי אוסטריה והקמת מחנה הריכוז דכאו בגרמניה. חיה
גולדה ישבה בביתה אשר ברודניק נד סאנם בפולין, בידיעה כי בנה
האהוב פסח פול פשוט נתון במלכודת בעיר וינה מבלי יכולת לצאת
משם, כשסכנת חיים ממשית אורבת לו בכל יום ויום, והיא אינה
יכולה לעשות דבר בכדי לחלצו משם.  לאחר שמצא כי תנאי המחייה שם
קשים, פרנסה לא הייתה בשפע, ומדי פעם התנכלו התושבים הערבים
למתיישבים היהודים. מנחם החליט לשוב לפולין.

ביום שני נקש פסח פול קלות על דלת ביתו של הרב, וכפי שהורגל
בחודשים האחרונים, צפויה הייתה רעייתו ה"רבצען" להכניסו פנימה,
ושוב יחזור הוא וישטח תחנוניו ובקשותיו בפני הרב לצרף את וולטר
הקטן אל משלוח ה-KINDERTRANSPORT הבא ללונדון, ושם הרי יש מי
שיקבלו בזרועות פתוחות, הדודה פרידה. גם הפעם לא ציפה לבשורות
טובות. אלא שהפעם, קיבלו הרב, במאור פנים שלא כהרגלו. "מה יום
מימימה?" - שאל-חשב לעצמו פסח פול. הרב לא השתהה ומייד בישר
לפסח פול כי ביום רביעי הקרוב, ה-30/8/1939, עומד לצאת משלוח
נוסף של ילדים במסגרת תוכנית ה-KINDERTRANSPORT, ו-וולטר שלו
נמצא ברשימת הילדים היוצאים. "עליך להכין את הילד, כך שיהיה
לבוש היטב, מצוייד במזוודתו ולהביאו אל תחנת האיסוף בוינה.
להזכירך, כי אין ללוות את הילד אל תחנת הרכבת עצמה." - נתן הרב
הנחיות אחרונות לאב המאושר. פסח פול הודה שוב ושוב לרב. "אני
מודה לכב' הרב, על אשר הציל את ילדי..." - "אין צורך, אין
צורך" - השיב הרב. "המציל נפש אחת מישראל, כאילו הציל עולם
מלא".

בשובו הפעם לביתו, נאלץ לעשות את אשר דחה זמן רב. "וולטר, קים
קינדער, קים, בוא שב לידי, אני רוצה לדבר איתך על נושא מאוד
חשוב. וולטר בן ה-8 הצטרף אל אביו בחדר האורחים. היה זה אך נס,
שעדיין נותרו להתגורר בביתם, לאחר גירושם ומעצרם של יהודים
רבים בקרב הקהילה היהודית. "שים לב, וולטר. הרי אתה יודע כמה
אמך ואני אוהבים אותך ודואגים לשלומך. נכון?" וולטר הקטן הנהן
בראשו לאות הסכמה. "וולטר, אמך ואני החלטנו לשלוח אותך אל
הדודה פרידה בלונדון, שם תוכל להמשיך בחיים רגילים. נכון שאתה
ראוי לחיים רגילים כמו כל ילד אחר?" וולטר הנהן בראשו שוב לאות
הסכמה. "אם כך, יש צורך לתקוע כף לאות הסכמה" - אמר פסח פול
ותקע כף עם בנו הקטן. "אני מבטיח לך, וולטר, כי לא יעבור זמן
רב, ואנו נצטרף אליך ואל הדודה פרידה בלונדון". וולטר הקטן היה
בהלם. הילד לא ידע כיצד להגיב, והרי בתוך יומיים ייאלץ להיפרד
מהוריו, אשר מיום הוולדו לא חווה יום אחד בלעדיהם. "לך
אינגל'ה, לך לישון. עליך לצבור כוח לקראת הנסיעה."

בינתיים, הוציאה אסתר את המזוודה אשר הכינה מראש ממקום מחבואה
מתחת למיטת הילד, ופתחה אותה שוב על מנת לוודא שהכניסה את כל
הדרוש עבור הילד. בכל אותו הלילה לא פסקה האישה למודת הסבל
מלהזיל דמעות, ומדי פעם הלכה להציץ בחדר על בנה הישן. מחד,
אסתר מיאנה להיפרד מבנה האהוב, אלא שמאידך, לא הייתה שום דרך
אחרת להציל את הילד. למוחרת היום, לא עזבה את הילד לרגע. היא
השתדלה למצות ככל האפשר את הזמן הקצר שעוד נותר להם להיות
ביחד, ובעיקר הלעיטה את הילד באוכל שעוד נותר במזווה. "אכול,
אכול" - ציוותה עליו מדי שעה-שעתיים. אסתר חששה כי במשך הנסיעה
הארוכה עד ללונדון, לא יזכה הילד לארוחה הגונה אחת. פסח פול
ניסה לתת לוולטר שיעור אחרון בחשבון, אך הוא עצמו לא היה מסוגל
להתרכז, ונטש מייד את הרעיון. בשעות אחר הצוהריים, הזמין את
וולטר הקטן לשחק עימו עוד משחק שח-מט אחרון שלפני הפרידה. אין
ספק, שהילד למד מהר את כללי המשחק ושיחק לגמרי לא רע. והינה,
מחר בערב, כבר לא יהיה מי שישחק עימו שח מט. מחר ייאלצו ההורים
להיפרד מבנם יחידם, ומי יודע מתי ואם יזכו לראותו שוב.

פסח פול ואסתר לא עצמו עין במשך כל הלילה. בשעה 4:00 בבוקר,
הלכו לחדרו של וולטר להעירו. "קום וולטר, קום, הגיע הזמן לצאת
לדרך אל הדודה פרידה". אסתר הלבישה את הילד היטב, הכינה לו
ארוחת בוקר אחרונה, אך למעשה, לא נותר זמן רב, ומחשש שמא
יאחרו, לא סיים הילד את ארוחתו. השלושה יצאו בחטף אל נקודת
האיסוף, כשפסח פול נושא את מזוודתו של הילד שהילך בין הוריו
האוחזים בשתי ידיו, אבא מפה ואימא משם.

בנקודת האיסוף התרכזו מספר רב של ילדים והוריהם, והמראה של
ילדים וילדות בוכיים העומדים להיפרד מהוריהם, חזר שוב ושוב
והפך למקהלה של בכי. הילדים סירבו להינתק מהוריהם ממש עד לרגע
בו היה עליהם לעלות אל המשאיות, עד שהיה צורך לנתקם בתקיפות
מחיק משפחותיהם. אסתר חיבקה שוב ושוב את וולטר הקטן, נישקה
וחיבקה את הילד ופשוט מיאנה להיפרד מבנה. פסח פול ניסה לעצור
אף הוא את דמעותיו, וולטר שלו נוסע ואולי לא ישוב לראותו עוד.
"אנחנו ניפגש ממש בקרוב" - הבטיח לילד בעיניים דומעות. וולטר
עצמו לא בכה, עד אשר נקראו כל הילדים להיפרד סופית מהוריהם.
"כל הילדים מתבקשים לעלות אל המשאיות" - הכריז מאן דהוא
ברמקול. וולטר הקטן הבין פתאום את משמעות הדבר. בעוד דקה או
שתיים, יישאר לבדו והוריו לא יהיו עוד לצידו. וולטר סירב בכל
תוקף להיפרד מהוריו ופרץ בבכי קורע לב. "אנחנו נגיע ללונדון,
וולטר, נגיע..." - ניסה פסח פול לשכנעו. "אני לא נוסע, אני
נשאר כאן", צעק הילד בן ה-8, אשר קול בכיו הצטרף לבכיים של שאר
הילדים, עד שלא נשמע כלל במקהלת הבכי. לבסוף, בלית ברירה,
האיצו המארגנים בילדים בתקיפות רבה לעזוב, שכן הזמן דחק, קרעו
את הילדים מחיק משפחותיהם, ועזרו להעלותם אל המשאיות, אשר החלו
לנוע אחת אחת אל היעד הבא, תחנת הרכבת של וינה.

בעודו עושה דרכו ברכבת אטומה ועמוסת ילדים לעבר החופש, עד
להולנד, ומשם באנייה לעיר הנמל הרוויץ' אשר באנגליה, שבו אסתר
ופסח פול פייט שבורים ורצוצים לביתם, בלעדי בנם יחידם, וולטר.
בהגיעם אל הרחוב, הבחינו בהמולה רבה ברחוב. קציני אס.אס.
חמושים ברובים הסתובבו ממש ליד ביתם ודחפו בצעקות רמות, תוך
שימוש בקתות רוביהם, מספר שכנים עם מזוודותיהם. על הכביש חנו
שלוש משאיות. פסח פול הבחין בשכנים היהודיים אשר התגוררו
ברחוב. אלו רוכזו בקבוצה בסמוך למשאיות, ומשניתנה הפקודה,
הבחין כיצד חייל אס.אס. דוחק במספר דיירים לעלות אל המשאיות.
"עלה למעלה, עלה למעלה, יהודי ארור". מדי פעם חבט בעזרת קת
הרובה בגבם של השכנים, עד אשר אלו פלטו צווחת כאב, אך נאלצו
בכל זאת, בשארית כוחם, להידחק מעלה אל המשאית.

"בואי, אסתר, בואי נברח מכאן" - אמר פסח פול לאסתר בקול מצווה,
ובתקיפות אחז בזרועה בכח, והשניים החלו לרוץ בניסיון לשוב על
עקבותיהם. לא הספיקו לרוץ אלא מספר צעדים, כשאחד מחיילי
האס.אס, הבחין בם במנוסתם. "תפסו אותם, תפסו אותם, תפסו את
היהודים" - צעק בקול לעבר חיילי האס.אס, אשר ארבעה מהם החלו
לדלוק אחרי הבורחים. פסח פול משך עוד ועוד את אסתר, אלא שלאחר
מספר מטרים כשלו רגליה של האישה והיא מעדה, ואחר נפלה כשק על
אבני המדרכה, שם השיגוה חיילי האס.אס. "תעודות, תעודות" - צווח
בטירוף חייל גרמני אחד. פסח פול שלף מארנקו את תעודות הזהות
שלו ושל אסתר, ובכך חשף את הסוד הגדול: הוא, פסח פול, ורעייתו
אסתר - יהודים. פסח פול חש כי בכך הקיץ הקץ על מאמצי ההשרדות
שלו. "גיי גיי, יהודים ארורים" - דחק בהם אחד מחיילי האס.אס
לשוב לכיוון הבית. בלית ברירה, תוך צעקות ודחיפות, הובלו
השניים אל דירתם במעלה המדרגות, שם בתוך הדירה, הסתובבו שני
חיילי אס.אס, אשר הורו לשניים לארוז, כל אחד בנפרד, מזוודה
קטנה אחת. אחר כך, הורדו בכח למטה אל המשאיות. לפני שהועלה אל
המשאית עמוסת הגברים, הספיק פסח פול להציץ אל הנעשה ליד משאית
הנשים, שם הבחין כיצד רעייתו אסתר מועלית בכח אל המשאית, לאחר
שהתקשתה לטפס למעלה. הייתה זו, למעשה, הפעם האחרונה בה ראה פסח
פול את רעייתו האהובה אסתר,  ללא שהייתה בידו שהות קצרה בכדי
להיפרד ממנה, ובכך הקיץ הקץ על חייהם המשותפים כזוג וכמשפחה.


בשעה שוולטר הקטן עלה אל האנייה שיעדה עיר הנמל הרוויץ' -
אנגליה, הגיעו הוריו אל מחנה "בוכנוואלד", גרמניה, וכאשר נחתם
דרכונו בידי משטרת הגבולות באנגליה, "נחתמו" וקועקעו מספרים
סדרתיים אישיים, בלתי ניתנים להסרה, על גבי זרועותיהם של
הוריו, פסח פול ואסתר פייט, קעקועים מכוערים, אשר טבעו בגופם
את האימה, הפחד והתחושה של אסון גדול הממשמש ובא.







פרק ט"ז

שואה

NOWY  TARG - RUDNIK NAD SANEM - פולין אוגוסט-ספטמבר 1939


גם הלילה עבד אלברט בחברת אביו וכהרגלו, עזר לו ללוש בצק,
לגלגל אותו ללחמים ולדברי מאפה, לסדרם תבניות תבניות, ולהוציאם
מהבילים מן התנור הלוהט. אלברט הפך למומחה, ועשה עבודתו
ביעילות ובמיומנות במאפייה המשפחתית שב- NOWY  TARG. אלא
שהלילה הזה היה שונה מלילות אחרים, דומים, שבשאר ימות השנה.
באוויר עמדה תחושה של מתיחות רבה וניתן היה לחוש היטב באווירה
של מלחמה ההולכת וקרבה. החששות שמא תממש גרמניה הנאצית ובראשה
הפיהרר של הרייך השלישי, היטלר (ימ"ש וזכרו), את איומיה לכבוש
את צ'כוסלובקיה ופולין, עוררו חרדה ואווירה קשה בקרב התושבים
הפולנים בכלל, ואצל היהודים שבהם, בפרט.

אף אצל קרובי המשפחה ברודניק נד סאנם, הלך וגבר החשש לגורל
היהודים במקרה של פלישת הגרמנים לפולין. חיה גולדה, בעת הזאת
אלמנה בת למעלה מ-70 שנה, לאחר שאלימלך בן זוגה הלך לעולם
שכולו טוב אך לפני שנה, לא פסקה מלקונן על בנה וכלתה, פסח פול
ואסתר, אשר היה חשש רב לגורלם. כל אשר היה ידוע לבני המשפחה
ברודניק נד סאנם, כי יהודי וינה גורשו, רובם ככולם, למחנות
הריכוז בוכנוואלד ודכאו בגרמניה. מלבד זאת, חוסר האונים וחוסר
היכולת להושיעם, גרמו לה צער רב. בימים האחרונים חיה גולדה
אומנם תיפקדה במשך שעות היום, אך בשעות הלילה גבר עצבונה
ומשעלתה על יצועה, ממש לפני שנרדמה, נהגה להזיל דמעות, עד
שהכרית אשר למראשותיה נרטבה כולה. כעת, בזמנים כלˉכך
קשים, היה חסר לה אלימלך שלה, אשר יתמוך בה וינווט את הספינה
השוקעת, אך הוא הלך לו בלילה אחד לפני כשנה, לעולם שכולו טוב,
החזיר נשמתו לבורא באופן פתאומי, והותיר את בת זוגו ללא כל
משענת.

חיה גולדה חשה כי בימים האחרונים אירע הנורא מכל. הייתה לה
תחושה רעה, כאילו אירע אסון גדול. לבנה מנחם, אשר לא מזמן שב
לפלשתינה לאחר שהגיע לכאן לביקור, דאגה פחות. כך גם לא דאגה
כלל לבתה פאולין, אשר נמצאה הרחק מכאן, בלונדון שבאנגליה.
בנותיה פרידה ודרייזל, בעליהן וילדיהן, נפרדו אף הן ממנה במהלך
השבוע האחרון, וחצו אף הן עם משפחותיהן את נהר הסאן. למעשה, רק
צביה בתה היקרה, בעלה ובנה, נשארו עימה מאחור, כאן ברודניק.
דאגתה העיקרית הייתה נתונה לבתה הבכורה רחל לאה, אשר עזבה את
פלשתינה והתיישבה בגרמניה עם בנה ועם בעלה, ישראל גרוס, אשר
שימש כמורה לעברית בעגה הספרדית. תנאי המחייה בפלשתינה היו
קשים, לאחר שהפרנסה לא הייתה מצוייה בשפע, ומדי פעם התנכלו
התושבים הערבים למתיישבים היהודים. צביה בתה, ניסתה לעודד את
אימה ככל האפשר. "הזמנים הקשים יחלפו במהרה" - הבטיחה לה שוב
ושוב.  


לאח ולאחות, נפתלי הרץ וחיה גולדה לא היו  עוד את הכוחות בגילם
המתקדם, לא כוח נפשי ולא כוח פיזי, לעזוב הכל מאחור ולפתוח דף
חדש במקום אחר. לאחר שהאח ואחותו ערכו התייעצות בינם לבין
עצמם, החליטו כי הם נשארים כאן, ברודניק נד סאנם. עדיין הייתה
להם למבוגרים תקווה "שכל זה יסתיים במהרה" והמלחמה, אם וכאשר
תפרוץ, לא תימשך יותר מאשר שבוע-שבועיים. גולדה נטתה לאמץ את
דברי העידוד של בתה צביה, כי מה קל יותר מאשר לאמץ גישה אשר יש
בה מעט תקווה? ואילו נפתלי הרץ פשוט לא חפץ לחשוב על הגרוע
מכל. בשלב זה, עדיין הייתה להם למבוגרים מעט תקווה שהמלחמה לא
תפרוץ כלל, וכי הכל יבוא על מקומו בשלום.

אף גרוינם, אשר הוא ובני משפחתו, אשתו שפרינצה שתחייה וארבעת
ילדיו, התגוררו בביתם של הוריו נפתלי הרץ ורוזה, החליט שאף הוא
עוזב. שם, מעבר לנהר הסאן, בטוח יותר. גרוינם, אשר היה לו
ניסיון צבאי, לאחר ששירת שירות צבאי מלא בצבא הפולני, חש באופן
ברור בריח של סכנה המתקרבת במהירות, סכנת חיים ממש, שריחפה על
ראשו וראשם של בני משפחתו היקרים. חנה רוזה אימו, כמו אביו
נפתלי הרץ, סירבה אף היא בכל תוקף לנטוש את ביתה, ועד לעזיבתו
את העיירה, השתדל גרוינם לנסות ולשכנע שוב ושוב את אימו להצטרף
אליהם ולחצות את נהר הסאן. אלא שחנה רוזה הייתה אישה אופטימית
מטבעה. חנה רוזה סמכה על האלוהים, והרי היא, חנה רוזה, תמיד
מילאה אחר כל המצוות, שמרה על "KOSHER" והקפידה על קלה
כבחמורה. לה לא יאונה כל רע. חנה רוזה החליטה לדבוק בבעלה ולא
לעזוב את רודניק נד סאנם.


באמצע חודש אוגוסט, 1939, החליט גרוינם ליטול את בני משפחתו
באופן מיידי, לעזוב את  ביתם שבעיירה רודניק נד סאנם, ולחצות
עימם את נהר הסאן. כיומיים-שלושה לפני העזיבה, דאג לענייני
הנגרייה. ראשית, נעל היטב את המקום מחשש להשתלטות גורמים
עויינים על ביתˉהמלאכה שלו ושל שותפו שיסל. שיסל שותפו
עזב את המקום כבר לפני שבועיים, לאחר שנטל את חלקו ברווחים של
הנגרייה. את כל אשר נותר בחשבון העסקי, מחצית הרווחים שלו
עצמו, נטל גרוינם מחשבון הבנק שלו בבנק "WYDATKI", וצרר את
השטרות בצרור אחד במטפחתו. אחר כך, דאגו שפרינצה והוא לארגן
שתי מזוודות, אשר לתוכן נדחסו כל הפריטים המינימליים עבור בני
המשפחה, ובהם מעט בגדים עבור שפרינצה ועבורו, וכן עבור ילדיהם:
מנדל בן ה-14, מנייה בת ה-8, צבי בן ה-6 ורוז'ה הקטנטונת שלהם
בת ה-4. למען האמת, בגדיהם של הקטנים, צבי ורוז'ה, לא תפסו
מקום רב, וגרוינם הטיל את המשימה של נשיאת המזוודה הפחות כבדה,
על בנו הבכור מנדל. בין החפצים והבגדים של אחת המזוודות, אשר
התכוון הוא עצמו לשאת במו ידיו, תחב את צרור שטרות הכסף. את
כליˉהאוכל המעטים וכן מעט דברי מזון כצידה לדרך, צררה
שפרינצה בצרור בתוך סדין, אשר קשרה את קצותיו. הייתה זו דרך
קלה ויעילה לשאת חפצים, אשר נהוגה הייתה אצל נוודים למיניהם.

לפנות ערב, ממש לפני עזיבת המשפחה, ישב גרוינם בחברת הוריו,
נפתלי הרץ וחנה רוזה שעה ארוכה, כדי להיפרד מהם פרידה אחרונה.
לגרוינם לא הייתה כל כוונה לשוב לכאן. למעשה, לא ידע אם ומתי
ישוב לראות את הוריו. נפתלי הרץ אביו נראה די אדיש למצב,  או
שמא לא שיער בנפשו כי מדובר במלחמה נוראה העומדת לפרוץ בכל
רגע. ואילו חנה רוזה הייתה פשוט אופטימית מאשר בנה, והרי הוא
ונכדיה ישובו אליה במהרה. לפני שעזב, נטלה ספר תהילים והחלה
להתפלל בקול חרישי עבורו ועבור בני משפחתו. פרק שלם קראה לשלום
בני המשפחה, בכוונה גדולה:


"יושֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן: אֹמַר
לַיְיָ מַחְסִי וּמְצוּדָתִי אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ: כִּי הוּא
יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת: בְּאֶבְרָתוֹ
יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה צִנָּה וְסֹחֵרָה
אֲמִתּוֹ: לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם:
מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם:
יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא
יִגָּשׁ: רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים
תִּרְאֶה: כִּי אַתָּה יְיָ מַחְסִי עֶלְיוֹן שַ-מְתָּ
מְעוֹנֶךָ: לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב
בְּאָהֳלֶךָ: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ
בְּכָל דְּרָכֶיךָ: עַל כַּפַּיִם יִשָּ-אוּנְךָ פֶּן תִּגֹּף
בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ: עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ תִּרְמֹס
כְּפִיר וְתַנִּין: כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ
אֲשַ-גְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי: יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ
עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ: אֹרֶךְ
יָמִים אַשְ-בִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי:"


לאחר שסיימה לקרוא פרק בתהילים, נתנה לו ברכתה: "צאתכם בשלום
ושובכם בשלום..." לגרוינם לא נותר, אלא לחבק את אימו חיבוק קצר
ואמיץ ולקבל עליו את הדין. לא היה זה עניין של מה בכך, לעזוב
מאחור את הוריו. הוא חש תחושת אשמה, כאילו מפקיר הוא אותם
לגורלם, אך לא היה בידו לעשות דבר בעניין זה.

באישון לילה, בליל ראש חודש, א' אלול, התרצ"ט, יום ג' - פעמיים
כי טוב, העיר גרוינם את הילדים הקטנים משנתם העמוקה. מנדל כבר
היה לבוש ומוכן ליציאה, אך היה קושי להעיר את שלושת הקטנים,
מנייה, צבי ורוז'ה בת ה-4. לבסוף, לאחר שהצליח להקים את הקטנים
ממיטותיהם ולהעמידם על רגליהם, עזר להם להתלבש היטב בבגדים
חמים ובמעיליהם הטובים, ולאחר שנפרדו מהוריו נפתלי הרץ ורוזה
בשער הבית, נטל גרוינם את המזוודה הגדולה בידו האחת, ובזרועו
השנייה נשא סמוך לחזהו את ילדתו הפעוטה, רוז'ה. בידו של צבי
הקטן, אשר אותו לא יכלה לשאת מפאת כובד צרור כליˉהבית
העטוף בסדין אותו נשאה בידה האחת, אחזה שפרינצה בידה השנייה,
ואילו מנדל נטל את ידה של מנייה  הרדומה, ובידו השנייה אחז
במזוודה הקטנה, וכך יצאה המשפחה כולה אל עבר גדות הנהר סאן, אל
החופש ואל עבר שער החיים.

"גיי, גיי..." - דחק משה בבנו אלברט לשוב לביתם, כהרגלו מדי
לילה. בלילות האחרונים השתדל אלברט להישאר במאפייה מעבר לשעות
העבודה הרגילות. חגי תשרי עמדו בפתח, והדרישה לדברי מאפה כשרים
למהדרין בקרב יהודי העיירה NOWY TARG, הלכה וגברה, בעיקר
בתקופה זו של השנה ולקראת ראש השנה שעמד לחול בתוך כשבועיים
ומחצה. לבד מזאת, היה זה היום החמישי בשבוע שכרגיל, היו ידיהם
של משה ורעייתו מלכל'ה עמוסות עבודה, לאחר שהקונים היהודים
התכוננו לערב שבת, והיה צורך לספק לכולם את החלות לשבת. מלכל'ה
טרחה כמדי שנה בתקופה זו, לאפות את עוגות הדבש המסורתיות.
לבסוף, לקראת השעה 23:00, ולאחר שאביו האיץ בו כדרכו לצאת את
המאפייה, נענה הנער לבקשתו מאחר וכעת חש עייפות רבה, לאחר שעוד
יום ארוך של לימודים ועבודה הסתיים.

אלברט תלה את הסינר שלו על גבי הקולב המיועד לכך, נפרד לשלום
מאביו, יצא את פתח המאפייה והחל לצעוד לעבר ביתם. בהגיעו לקצה
הרחוב, מספר מטרים מן המאפייה, נשמע לפתע קול רעש מחריש
אוזניים של מנועי מטוסים. לא הספיק להרים ראשו ולהביט מעלה,
כשמטוס אחד הנמיך טוס, וממש מעל לראשו נורו יריות לכל עבר.
אלברט ממש נבהל, ובאופן בלתי רצוני נשכב על הארץ וכיסה את ראשו
בשתי ידיו. היו אלו שלושה מטוסי אוייב
אשר חגו למעלה בשמיים, ומשנדמה היה כי הם מתרחקים, שבו באחת על
עקבותיהם, צללו מטה, ולאחר מטח של יריות רובים, נסקו שוב מעלה,
וכך חוזר חלילה כ-3 פעמים. אלברט שכב שם על הארץ חסר אונים ולא
העז להרים ראשו מחשש שמא ישובו המטוסים על עקבותיהם. אלברט
המתין עד אשר יסתלקו אלו מן המקום, ורק לאחר כ-5 דקות, משרעש
מנועי המטוסים הלך ודעך הלך והתרחק, נראה היה לו כי לא ישובו,
לעת עתה. רק אז העז להרים ראשו ולקום מן הארץ, תוך שהוא מנער
בגדיו מן האבק שדבק בם. מייד החליט לשוב על עקבותיו, אל
המאפייה כדי לבדוק מה שלומו של אביו. הוא רץ במהירות אל עבר
פתח המאפייה, תוך שהוא מרים ראשו שוב כלפי השמיים, לבדוק בכל
זאת שמא המטוסים שבו לאזור. נסער כולו, פרץ אל המאפייה
ובהתרגשות רבה תיאר לאביו את אשר אירע: "ראיתי אותם, ראיתי את
הטייסים הגרמנים, הם יורים ברובים לכל עבר."  למשה לא היה זמן
רב לדיבורים. הוא בדק את בנו מכף רגל ועד ראש, ולאחר שמצא כי
לא נפגע, ציווה על אלברט: "בוא, עזור לי לכבות את התנורים.
אנחנו סוגרים". בלי אומר, החל אלברט לעזור לאביו לסגור את
המקום, ובעוד הוא מכבה את התנורים, נטל משה שק גדול והכניס בו
מכל הבא ליד לחמים, חלות ודברי מאפה, עד שזה התמלא עד קצהו,
ואחר קשר את קצוות השק בחבל דק. "קים מהר, קים מהר, אנחנו
יוצאים" - ציווה על בנו, ונעל אחריהם את דלת המאפייה על סוגר
ובריח. בשלב הזה, לא הבין אלברט מה מתכוון אביו לעשות עם השק
המלא בלחמים ובדברי מאפה. רק משהגיעו לביתם, הבין במה מדובר.
"מלכל'ה, אנחנו אורזים ועוזבים מייד" - אמר בהתרגשות לרעייתו.
"ארזי מעט בגדים עבור הילדים ועבורנו. עוד הלילה אנחנו
יוצאים". עכשיו הבין אלברט, כי דברי המאפה והלחמים נועדו
למעשה,  לשמשם כצידה לדרך.

מלכל'ה פנתה מייד למלאכת האריזה, ומאחר והיו ברשותם שתי
מזוודות קטנות בלבד, נטלה סדין לבן, ולאחר שסידרה בו את בגדי
המשפחה, צררה אותו לצרור גדול, בנוסף לשתי המזוודות אשר התמלאו
עד אפס מקום. בינתיים, ניסה משה להעיר את בנו הצעיר, פסח, אשר
ישן בשעת לילה מאוחרת זו, שנת ישרים. "קום מהר ילד, קום מהר.
אנחנו יוצאים מכאן". פסח התעורר בקושי רב משנתו העמוקה ורטן:
"זה לילה והשעה מאוחרת...". "אין זמן להסברים" - השיב לו אביו.
"שטוף פניך, התלבש במהירות, והיה מוכן ליציאה." - ציווה
בתקיפות על בנו. בלית ברירה, יצא פסח בן ה-10 ממיטתו ועשה
כמצווה עליו. משהיה לבוש, נטל אביו את מעילו של הילד מן הקולב
ועטף בו את כולו. "אני מקווה שהמעילים יחממו מעט את הילדים
בדרך" - אמר בדאגה למלכל'ה, אשר סיימה לארוז את המטלטלין.
כעבור כשעתיים, לקראת השעה 3:00 לפנות בוקר, לאחר שבני המשפחה
יצאו מן הבית, נעל משה את הדלת במפתחו, וכשהם נושאים את
מטלטליהם בידיהם, יצאו ארבעת בני המשפחה אל הקור העז, כשפניהם
אל העיר הגדולה PRZEMYSL אשר בקרבת הגבול הרוסי, שם התגורר בעל
המאפייה, ויינר, אשר לימד את משה את רזי המקצוע בנעוריו.
בצעירותו, עבד אצלו משה במאפייה, עד אשר עברו הוא ומלכל'ה
להתגורר בעיירה NOWY  TARG, מייד לאחר נישואיהם.

משה קיווה כי כל העניין יחלוף במהירות, וכי הצבא הפולני יצליח
לעצור את הגרמנים בתוך זמן קצר. לאחר מכן, כך קיווה, יוכלו הוא
ובני משפחתו לשוב לביתם במהרה. בכל מקרה, הייתה לו למשה תוכנית
לשעת חרום במידה והפולנים ייכשלו במשימתם לעצור את האוייב
הגרמני. במקרה כזה, תכנן הוא לחצות עם משפחתו את הגבול המזרחי
לעבר בריתˉהמועצות.

ביום שישי, 1.9.1939 לקראת הערב, לאחר צעידה ממושכת עוד ועוד
מזרחה, הגיעו בני המשפחה לשדה חיטה רחב ידיים שזה עתה נקצר.
אלא שעקב הקציר, השדה לא היווה עבורם  מקום מסתור של ממש. מאחר
והעייפות גברה על בני משפחתו עד מאוד, החליט משה לעצור שם,
ולאפשר מנוחה לבני המשפחה התשושים למשך הלילה. לילד בן ה-10,
הצעיר שבחבורה, הדרך הייתה קשה מאוד. פסח לא היה רגיל לצעוד
למרחקים כה ארוכים. פסח ממש בכה. הוא רק רצה לשוב לביתם,
והתחנן לחזור. כלˉכך התגעגע למיטתו החמה, אלא שהאב לא שעה
לתחנוני הילד. משה ניסה אומנם לעודד את הילד לצעוד עוד מעט
ועוד מעט, מאחר ולא יכול היה לשאת אותו על ידיו מפאת גילו
וכובד משקלו, על אף שהיה מעט כחוש. "הינה, היעד קרוב, בקרוב
מאוד נגיע אל העיר הגדולה" - כך ניסה לדרבן את הילד לצעוד מפעם
לפעם. מסביבם נראו קבוצות אנשים, שנעו על נשיהם וטפם מזרחה, אל
עבר הגבול, כשהם נושאים בידיהם את מטלטליהם.

בשעת דמדומים זו, בשדה החשוף, הקצור מגבעולי החיטה, פרסה
מלכל'ה את הסדין הלבן, שבו היו טמונים בצרור מעט כלי אוכל,
סכין חדה, צלחות ומזלגות ומעט מיני מזון. היא הכינה
ארוחה מכמה ירקות ונקניק לא שלם, שנותר עדיין במזווה בשעה
שיצאו את הבית. עכשיו פרסה בזהירות את הנקניק לפרוסות דקות,
במחשבה להשאיר עוד ממנו לשתיים-שלוש ארוחות נוספות. בשעת ערב
זו, ולאחר שכבר עשו כברת דרך ארוכה, היו בני המשפחה מגדול ועד
קטן, מורעבים ממש. משה שלף מן השק חלה טרייה לשבת, קידש על
החלה אותה בצע לכמה חלקים, וחילקם לבני המשפחה, ובכך נתן את
האות לכך שניתן להתחיל בסעודת יום השישי. לאחר שסעדו ליבם,
אספה מלכל'ה את שאריות המזון וטמנה שוב בצרור. בזמן הזה, כבר
היה פסח הקטן ממש תשוש ולא יכול היה להחזיק עוד את עיניו
פקוחות. פסח פשוט נרדם בשדה על האדמה, וישן שנת ישרים. למען
האמת, אלברט הבוגר היה תשוש לא פחות ממנו, ורק חיכה לאישור
מאביו כי יכול אף הוא להירדם. "גיי שלופען אלברט, גיי שלופען"
- אישר לו משה להירדם, וסידר לו את אחד הצרורות כמעין כרית
גדולה. אלברט היה כה עייף, עד שנרדם מייד כאשר הניח ראשו על
גבי ה"כרית" המאולתרת. מסביב המשיכה תנועת אנשים ערה, אשר ניסו
להתקדם מהר ככל האפשר עוד אל עבר הגבול המזרחי. משה ניסה
להעריך את המצב והגיע למסקנה, שנכון לעכשיו לא יוכל להתקדם עוד
בדרך. "אולי עדיף לצבור מעט כוחות" - אמר למלכהל'ה, והוא עצמו
נשען על אחת המזוודות והרשה לעצמו לעצום אף הוא את עיניו באופן
כזה שנימנם קלות, אך עדיין היה מודע לנעשה סביבו.

לפתע, לאחר שעה קלה של נים לא נים, הגיע לאוזניו מרחוק רעש
מנועים. חושיו של משה התחדדו בבתˉאחת, וכך גם רעש המנועים
הלך והתקרב, עד שניתן היה לזהות את רעש המטוסים. "מלכהל'ה,
השתטחי מייד על האדמה" - ציווה על רעייתו.  והוא עצמו הטיל את
גופו הכבד על גבי גוף ילדו, פסח, תוך כדי שהוא מצווה על אלברט
להתקרב אליו. המטוסים חגו מסביב עד שירדו לצלילה, ותוך כדי מטח
היריות, נראו בחשיכה דמויות של אנשים הנקצרות ונופלות ארצה,
ממש כשיבולי השדה.

"גוועלד, גוועלד" - נשמעו צעקות של כאב מסביב. משה חפץ היה
מאוד לעזור, אך לא היה בידו להושיע. כל תזוזה שלו או של מי
מבני משפחתו, עלולה הייתה לסכנם. מסביב שכבו האנשים בתוך בליל
הדם, וזעקות של כאב פרצו מגרונם. פצועים ושותתי דם הם זעקו
לעזרה, אך לא היה מי שיכול להושיעם. כך שכבו בשדה הקצור, עד
שלבסוף נדם קולם. משה שכב שם על האדמה עם בני משפחתו זמן רב
ולא העז לקום משם, עד אשר היה בטוח כי הסכנה חלפה. לאחר שבדק
כי כל בני המשפחה בריאים ושלמים, החליט להתקדם בכלˉזאת
עוד מעט לכיוון מזרח, לאחר ששדה החיטה נראה לו פחות בטוח,
ושימש כמטרה נוחה למטוסי האוייב. "מלכל'ה, אלברט, פסח, אנחנו
נתקדם עוד מעט אל עבר הגבול" - הנחה אותם. כך צעדו והתקדמו עוד
צעד ועוד שעל לכיוון מזרח, כשהם סובלים מן הקור העז, ואך בנס
לא נפגעו מהפצצות המטוסים, שהגיחו מפעם לפעם בשמיים וקטלו עוד
ועוד אנשים בדרכים. ביום החמישי לצאתם למסע הבלהות, אזל כמעט
לגמרי המזון שברשותם ובשק שבו דברי המאפה,נותרה חלה אחת כמעט
עבשה אשר נאלצו לאכול בלית ברירה.

לאחר שבוע ימים של נדודים בדרכים, הגיעו בני משפחת פייט אל
יעדם, אל ביתם של האופה ויינר ואשתו שבעיר PRZEMYSL, כשהם
מפוחדים, רעבים ותשושים עד כדי אפיסת כוחות.


מרודניק נד סאנם, עשו גרוינם שפרינצה וארבעת ילדיהם את דרכם
לעבר הנהר סאן הסמוך. אומנם, הצעידה לא ארכה זמן רב, מאחר
וביתם של גרוינם ושפרינצה בעיירה רודניק נד סאנם היה די קרוב
לנהר עצמו, אלא שהצעידה הייתה קשה לילדים הרכים, ורק בשעות אחר
הצוהריים הצליחו להגיע אל גדות הנהר. עכשיו נותר רק לחצות את
הנהר והינה, הוא גרוינם, שפרינצה רעייתו וארבעת ילדיהם, יהיו
מעבר לכל סכנת חיים. בהתקרבם אל הנהר סאן, הבחין גרוינם בהמון
רב, ילדים נשים וגברים, משפחות משפחות על מטלטליהן, הממתינים
על גדת הנהר לסירה אשר תתפנה ותואיל להעבירם אל גדת הנהר
שממול. מדי פעם, עם התקרב אחת הסירות, אשר שייטו הלוך ושוב
מגדת הנהר האחת אל השנייה, אל גדת הנהר, היכן שהמתינו קבוצות
האנשים, התגודדו אלה מייד סביב בעלי הסירה וניסו לשכנעם להעלות
תחילה את בני משפחותיהם אל הסירה.

ידיהם של בעלי הסירות הפולנים היו עמוסות עבודה בימים
האחרונים, וכל מי אשר ביקש לחצות את הנהר עם בני משפחתו, היה
צריך לשלם סכום נכבד למטרה זו. משהגיעו גרוינם ובני המשפחה ממש
עד לגדת הנהר, הסתבר לו לגרוינם שזהו לא עניין של מה בכך לחצות
את הנהר, כפי שחשב בתחילה. הסכומים שנדרשו לשלם מי שביקשו
לחצות את הנהר, רק הלכו והאמירו, והעסקים פרחו. אם לפני כמחצית
השעה היה צורך לשלם לבעל הסירה
כ-600 זלוטי, כ-100 זלוטי עבור כל ראש, לאחר כשלוש שעות האמיר
המחיר הדרוש לחציית הנהר ל-800 זלוטי עבור ששת בני המשפחה.
העסקים פרחו כאן והכספים העבירו ידיים ועברו במהירות אל
הסוחרים. גרוינם הבין מייד במה מדובר, לא חשב פעמיים, הניח את
ילדתו רוז'ה על הארץ, שלף את צרור הכסף מן המזוודה שבידו,
ומייד הוציא סכום של 1,000 זלוטי. הוא ספר את הסכום במהירות
וציווה על שפרינצה והילדים: "אל תזוזו מכאן, אני כבר חוזר לקחת
אתכם" - אמר והתקרב עוד אל גדת הנהר כשהוא ממתין לאחת הסירות
אשר תשוב מן הגדה הנגדית. לאחר שהמתין כרבע השעה, הבחין בסירה
אחת אשר שבה ריקה מן הגדה השנייה, ממש מולו. לא הספיק בעל
הסירה להגיע, ועוד בהיות הסירה במרחק של כמה מטרים ממנו, התחיל
גרוינם לצעוק לעברו במלוא גרונו: "אני מציע 1,000 זלוטי עבור 6
נפשות". גרוינם ידע, שזה לא הזמן המתאים לחסוך ואפילו היה מוכן
להוסיף עוד "מרשרשים" ככל שיידרש. הוא רק רצה לראות את כל
היקרים לו מוגנים, לאחר שיחצו אל מעבר לנהר. בעל הסירה הממולח
עט מייד על העסקה הזו והתקרב עוד עד לגדת הנהר, עד שלבסוף עצר
את הסירה ממש מול דמותו של גרוינם. "הינה, אני נותן לך מראש את
כל הכסף, כל הכסף כאן". "נו, שוין, אבל תצטרך להוסיף עוד 200
זלוטי" - השיב בעל הסירה בקול חמדני. גרוינם לא היסס לרגע,
מייד שלף עוד 200 זלוטי מן הצרור ומסר את כל הסכום עבור
ה"הפלגה" הקצרה. "הינה לך, 1,200 זלוטי טבין ותקילין" - אמר
נרגש ומסר לידיו של בעל הסירה את השטרות, ובעוד זה סופר את
שטרות הכסף, החל לקרוא ולנופף בהתרגשות לעבר שפרינצה והילדים:
"שפרינצה, מנדל, קים קים, מהר, מהר". שפרינצה, אשר המתינה
בדריכות עם ילדיה לאות מבעלה ועקבה אחר מעשיו ממרחק לא רב,
הבחינה מייד בסימניו הנרגשים. היא לא המתינה לרגע,  נטלה מייד
את רוז'ה בזרועותיה ואת צבי הקטן בידו. מנדל נטל אף הוא את
הצרור הגדול ואת המזוודה שנותרה, וכשמנייה משתרכת אחריהם,
מיהרו חמישתם אל עבר הסירה. "בואו, בואו" - אמר מנדל לשפרינצה
בנטלו מזרועותיה את רוז'ה ולאחר שהעמידה על רגליה, הושיט
לרעייתו יד וסייע בידה לעלות אל הסירה. אחר נטל את רוז'ה
הקטנה, העבירה במהירות לזרועות אמה ושתיהן התיישבו בסירה."עלה
אתה, עכשיו אתה" - ציווה גרוינם בטון יעיל על מנדל. הוא עזר אף
לו להיכנס אל הסירה ומייד העביר לידיו את צבי הקטן ואחר כך את
מנייה, ולבסוף, אחרון, נכנס הוא אל הסירה. אלא שלבעל הסירה,
שבימים כתיקונם עסק בדייג, לא היה די בכך. מייד איתר עוד כ-5
איש, אישה וילדיהם, ולאחר שמנה את השטרות, שזה עתה האמיר מחיר
חציית הנהר ל-1,000 זלוטי עבור העברת 5 נפשות, החל במסעה הקצר
של הסירה העמוסה באנשים אל עבר גדת הנהר השנייה.

רוז'ה הקטנה לא הבינה מה קורה מסביבה ומהו פשר המסע המסתורי
הזה. הילדה הקטנה רק ביקשה "הביתה", לשוב אל החצר המוכרת, לשוב
אל המשחקים, ובעיקר ביקשה לישון במיטתה. צבי בן ה-6 לא התלונן
וקיבל על עצמו בשתיקה, ללא אומר ודברים את אשר צווה עליו לעשות
במהלך היום הארוך הזה. הוא רק ידע שלא יוכל לשוב ל"חיידר", לא
בקרוב, בכל אופן. ואילו מנייה, הבוגרת יותר, יכולה הייתה
להבחין בגילה הבוגר של 8 שנים, בסכנה של ממש, ההולכת וקרבה.
היא כבר הבינה מה משמעותה של סכנת חיים. מנדל, הבכור, פשוט
השתדל לעזור ככל יכולתו להוריו במשימתם להציל את המשפחה כולה,
וביצע מייד,  כמו חייל טוב, את אשר הוטל עליו עלˉידי
אביו. אף אחד מן הילדים לא שיער בנפשו מה צופן להם העתיד.

הימים הבאים, שם מעבר לגדת הנהר סאן, היו אף קשים יותר, אם כי
הייתה איזו תחושה של ביטחון במקומם החדש. במשך השבועיים הבאים,
באין סידור אחר, נאלצו ששת בני המשפחה לישון תחת כיפת השמיים.
איש לא תיאר לעצמו בדמיונו הפרוע, כי כך יחגגו את ימי ראש השנה
של השנה הזו. הקור העז היה קשה מנשוא וחדר עד לשד עצמותיהם, עד
ששיניהם נקשו מקור. שפרינצה חששה מאוד לבריאותם של ארבעת
ילדיה, והתפללה לאל הטוב כי יימצא פתרון של מגורים, אפילו
ארעיים, עבור בני המשפחה. השמועות בקרב הפליטים לא היו מעודדות
כלל ולעיתים, סתרו זו את זו. עלˉפי השמועה שעברה מפה
לאוזן, הצליח הצבא הגרמני לכבוש חלקים נרחבים של פולין,
וחייליו הגיעו ממש עד גדת הנהר סאן. החשש היה, כי אלה ינסו
לחצות את הנהר אל הגדה השנייה.

בשלב זה, גרוינם החל לאבד את עשתונותיו. מחד, חשש כבד השתלט
עליו לגבי גורלם של הוריו, נפתלי הרץ וחנה רוזה. בדמיונו
התרוצצו מראות קשים ביותר אודות כיבוש הגרמנים את העיירה
רודניק. למעשה, חשש מאוד לגורלם של הוריו, והחשש הנורא מכל כי
השניים איבדו את חייהם, התגנב לליבו. כמוˉכן, לא ידע מה
עלה בגורלו של גרשון אחיו, אשר היה בזמן הזה חייל בצבא הפולני,
והוצב בקרבת הגבול עם הונגריה. כמוˉכן, חשש מאוד לחייהם
של אחותו אדל ובני משפחתה, המתגוררים בעיירה יבורוב, וכן חשש
לגורלו של אחיו פסח, אשר התגורר בעיר קטוביץ' עם רעייתו ובנו
יולק. במצב שכזה, לא יכול היה אפילו לשבת "שבעה". מאידך, היו
לו כאן עוד חמש נפשות, אשר היה עליו לדאוג כי ישרדו את תלאות
הדרך, ובכך להציל לפחות את חמשת הנפשות שעימו, אשר בקושי רב
הצליחו לשרוד את הקור העז והרעב.

כעת, נראה היה כי כלו כל הקצין. גרוינם התפלל לנס שיציל אותו
ואת בני משפחתו מחדלון וממוות. המראות של ארבעת ילדיו ורעייתו,
זיעזעו אותו עד עמקי נשמתו, בעיקר מראיהם של שלושת הילדים
הקטנים שלו. בגדיהם הפכו בן שבועיים לבלויי סחבות, רוז'ה בת
ה-4, צבי בן ה-6 ומרים בת ה-8 היו זקוקים עכשיו יותר מכל לרחצה
הגונה, ארוחה חמה ומיטה חמה להניח בה ראשם. על בנו בכורו מנדל,
הביט בהערצה של ממש. איך הילד הזה שלו עושה ככל שביכולתו לסייע
בידו ומזה כשבועיים ימים, אפילו לא התלונן פעם אחת. אין ספק,
שהנער הקדים והפך לעלם בוגר טרם זמנו. אל התמונה העגומה הצטרפה
שפרינצה, האם והרעייה, אשר בימים כתיקונם, הקפידה מאוד על
התנהלות בני המשפחה, וככל אם יהודייה דאגה לכל מחסורם, למזונם
וללבושם הנקי. כן, שפרינצה שלו הייתה זקוקה עכשיו בדחיפות לשני
דברים, בעיקר: מים חמים וסבון.

גרוינם עצמו לא היה חפץ לראות עצמו כעת בשום מראה, במצב זה.
זקנו הבהיר צימח עכשיו על כל פניו, וניתן היה להבחין כי לא זכו
לטיפולו של תער מזה זמן רב. מראהו לא היה טוב מזה של האחרים.
בנוסף לכך, איבד את תחושת הזמן. נדמה היה לו לגרוינם, כי עבר
זמן רב, תקופה של מספר שנים, מאז חי חיים רגילים כבעל משפחה
ומפרנס, בעל עסק מכניס, אשר לא היה חסר דבר. בימים טרופים אלה,
חש כאילו לא חי מעולם חיים אחרים ולגמרי שונים. לתחושתו, היה
מצבו ומצב בני משפחתו העגום כזה מאז ומעולם.


בעודו מביט כך בצוהרי יום השני, ה' תשרי, שנת הת"ש, בבני
משפחתו ומיצר על מר גורלם ועל מר גורלו שלו, הבחין במהומה קטנה
שנוצרה בקרב קבוצת פליטים, אשר שהו עם בני משפחותיהם בסביבתו
הקרובה. מישהו הפך כמעין כרוז והחל להכריז בקולו הרועם:
"הרוסים כבשו את העיר לובצ'וב, הרוסים כבשו את העיר
לובצ'וב..." וכך, שוב ושוב חזר על הכרזתו זו. השמועה פשטה כאש
בשדה קוצים בקרב הפליטים השוהים תחת כיפת השמיים. ללא ספק,
הייתה זו בשורה אחת טובה לשנה החדשה. בבתˉאחת, כאילו ניתן
אות, החלה תזוזה המונית של קבוצות אנשים לנוע, עד אשר הפכו
כולם לשיירה אחת אשר פניה - העיר הכבושה LUBATCHOV.

הבשורה הטובה הזו אודות כיבוש העיר LUBATCHOV, הפיחה תקווה
מחודשת בגרוינם, והוא כאילו ניעור מאווירת הנכאים שאפפה אותו
בשעות האחרונות. "כמה נפלאות הן דרכי האלוהים" - חשב לעצמו
והודה לו בכל ליבו. אך לפני שעה קלה הרהר במצבם הרעוע של ילדיו
ורעייתו, ובןˉרגע התהפך הגלגל וכעת יש שמץ של תקווה לו
ולבני ביתו לשרוד. במרץ רב, האיץ בבני המשפחה, מגדול ועד קטן
לאסוף את מטלטליהם ולצאת אל הדרך, אל העיר LUBATCHOV. עדיין
היה עימו סכום כסף לא מבוטל בצרור שלו, שבאמצעותו חשב להסתדר
עד יעבור זעם.  


בעירPRZEMYSL התקבלו משה, מלכל'ה ובניהם אלברט ופסח בסבר פנים
יפות, שם זכו לאכול ארוחה אחת הגונה, אשר מזה כשבוע ימים לא
זכו לארוחת מלכים שכזו. כל אחד מבני המשפחה זכה לקבל צלחת מרק
אמיתי של עוף, אך ללא חלקי עוף של ממש, אותו גמעו בשקיקה רבה.
בנוסף, קיבל כל אחד מהם לצלחתו מנת תפוחי אדמה הגונה, אשר
בתוספת תבלינים של מלח ופלפל שחור, הפכה לארוחה מפוארת של ממש,
ובאם פעם נראה כי תבשיל של תפוח אדמה הוא תבשיל רגיל וזול
למדי, עכשיו, לאחר שבני המשפחה המורעבים טעמו טעמו של רעב,
ידעו להעריך ירק זה עד מאוד. אחרי הארוחה זכו לרחוץ עצמם
בגיגית. מלכל'ה חפפה במרץ את ראשיהם של שני הבנים "עד לפעם
הבאה". היא עצמה לא ידעה כמה זמן יוכלו להישאר בביתו של האופה
ומתי יוכלו שוב לזכות לרחצה הגונה, אך בליבה לא היה כל ספק -
האופה ויינר ורעייתו, אנשים נדיבים מאין כמותם, אשר הסכימו
לארחם ללא תנאי וללא הגבלת זמן. הגב' ויינר אף הגדילה עשות,
והציעה למשה הצעה שאין לסרב לה: "אני מציעה שתישארו להתגורר
כאן עד אשר תסתיים הלחימה ולאחר מכן, תוכלו לשוב לביתכם" - כך
הציעה למשה, אשר קיבלה ללא היסוס. "אין לי מילים להודות לכם
גב' וויינר. אני מקווה להשיב לכם כגמולכם ביום מן הימים".
ואכן, בימים אלה, הסתבר להם למשה ולמלכל'ה כי האופה ווינר
ורעייתו הם מלאכים של ממש, וכי מדובר בזוג של צדיקים גמורים.

שני הלילות הבאים היו מאוד שקטים והילדים אלברט ופסח, כמו גם
הוריהם, זכו לישון שנת ישרים לאחר שבוע של לינה תחת כיפת
השמיים. אומנם, ישנו על גבי מזרנים שהונחו על הרצפה באחד מחדרי
הבית, אך עבורם היה משול המזרן למיטת אפיריון ממש. אלא שהיה זה
השקט שלפני הסערה. בלילה השלישי, לאחר שנדמה היה כי בני המשפחה
הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, התעורר אלברט בבהלה לשמע קולות
נפץ. אלברט ידע מה משמעותם של קולות הנפץ, הוא כבר היה מורגל
בכגון אלו כאילו חווה זאת מיום היוולדו. אלברט זינק מייד אל
פינת החדר, שם ניסה להתכווץ  ולהקטין עצמו עד כמה שאפשר כשידיו
מכסות על ראשו, ורק התפלל שהפצצה תפסח על הבית הזה ולא תיפול
ממש על ראשו. קולות הנפץ החרידו את כל הסביבה וגרמו לקירות
הבית להזדעזע, ורק בנס נותר הבית עומד על תילו.

בימים הקרובים הלכו ההפצצות ותכפו. בית האופה הפך כמעין תחנת
מעבר. מדי יום הגיעו קבוצות אנשים אל ביתם של האופה וויינר
ורעייתו, אשר נתנו להם מחסה בחפץ לב, עד שלא נותר מקום רב
לאכסן מספר כה רב של אנשים בבית אחד. בשלב זה, כשהמצב הפך בלתי
נסבל ממש, החליט משה בעצה אחת עם מלכל'ה, שבמצב הדברים הזה לא
יוכלו להישאר עוד במקום, והשניים החליטו לשוב עם וילדיהם אל
ביתם שבעיירה NO'WY  TARG.

שבוע ימים הלכו רגלית לכיוון העיירה, והמסע הזה היה קשה
מנשוא,לא פחות מקודמו. חלום הבלהות הזה של צעידה ממושכת בקור
העז, כשהם סובלים מרעב, חזר שוב על עצמו. משה קיווה עדיין
למצוא את הבית שלם, ואף קיווה כי יוכל לפתוח שוב את המאפייה
ולהתפרנס אף בימים שלאחר הכיבוש. משה עדיין קיווה והאמין, כי
המלחמה תסתיים מהר ככל האפשר. משה פשוט לא ידע לחזות מראש, כי
לא מדובר במלחמה אשר תסתיים בכיבוש הגרמני, אלא שמדובר בגהינום
עצמו, אשר יימשך עוד ועוד.  

נפתלי הרץ, איש מבוגר, ישן במיטתו שנת ישרים. עם השנים, הפכו
נשימותיו יותר ויותר כבדות, ונראה שאותות הגיל החלו לתת בו
סימניהם. בכל בוקר, היה מברך על כך שעדיין מצוי הוא בעולמנו:
"מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה. רבה
אמונתך..." נפתלי הרץ חי בשנים האחרונות את חייו בשקט ובשלווה
לצידה של רעייתו, חנה רוזה. אין ספק, שהוא היה בעל בעמיו.
ילדיו שלו היו בעלי בתים משלהם, חלקם עזבו לאמריקה וחלקם עזבו
את רודניק נד סאנם לעיירות סמוכות, מי קרוב יותר ומי מרוחק
מעט. מדי פעם, היו מגיעים לבקרם עם הנכדים. פסח הקים משפחה
והשתקע בעיר קטוביץ', משה בעירNOWY TARG, ואילו אדל הקימה את
ביתה בעיר יבורוב. הבן גרשון, עדיין רווק והעתיד עדיין לפניו,
שירת בימים אלו כחייל בצבא הפולני ועדיין לא מצא לו כלה, אך
ב"ה יתברך, אף יומו להינשא בוא יבוא. כל ילדיו היו מסודרים
ובעלי בתים. בסמוך למיטתו של נפתלי הרץ, במקביל, ישנה במיטתה
בשלווה רעייתו חנה רוזה, לאחר שעברה זה מכבר את גיל החמישים.
השניים התנהלו על מי מנוחות. את רוב ימיו הקדיש נפתלי הרץ
לשינון וללימוד התורה, שכן יכול היה בגילו המתקדם להקדיש את כל
כולו לעיסוק בתורה. את הפרנסה סיפק בנו המוצלח, גרוינם, שהיה
שותף בעסק משגשג ומכניס - נגרייה בעיר לבוב. אומנם, גרוינם עזב
לזמן מה. נפתלי הרץ לא היה מוטרד מכך כלל. הרי גרוינם בסך הכל
חצה את נהר הסאן והוא נמצא בוודאי כעת מעברו השני של הנהר, לא
רחוק מכאן. מן הסתם, יחלפו שבוע ימים, לכל היותר שבועיים, והוא
ומשפחתו ישובו לביתו.

גרוינם לא חסך מאביו פרוטה, דאג לכל מחסורם שלו ושל חנה רוזה
אימו, דאג ללבושם ולמזונם. לאחר שפירנס את הוריו ואף את משפחתו
שלו, עדיין נותר לו די והותר לחסכון. כאמור, נפתלי הרץ לא
התרגש כלל מרוחות המלחמה אשר נשבו לאחרונה במדינה, ובאירופה
כולה. האיום הנאצי נראה לו רחוק מכאן, ובעוד זמן קצר יתפוגג
ענן המלחמה לגמרי, ואילו גרוינם ומשפחתו ישובו לכאן במהרה, לכל
היותר עד לראש -השנה. בלילה, בהגיע שעת שינה, עלה על יצועו
ונרדם מייד.

בשעה 4:45 לערך, נשמע קול פיצוץ מחריד, אשר הרעיד את קירות העץ
של הבית כולו. נפתלי הרץ התעורר בבתˉאחת בבהלה גדולה. הוא
ירד ממיטתו במהירות המירבית בה היה מסוגל לנוע, ומשך בכל כוחו
את חנה רוזה המבוהלת ממיטתה אל הארץ. מעל גג הרעפים נשמע רעש
מטוסים מהסוג שלא נשמע כאן מעולם. נפתלי הרץ ניסה לקום בכבדות
במטרה לבדוק את המתרחש בחוץ מבעד לחלון החדר, אך כל אשר הצליח
לעשות היה להרים מעט את ראשו, כאשר נשמע פיצוץ אדיר, ממש בקרבת
מקום. נפתלי הרץ בטוח היה שהינה הגיע קיצו וקיצה של רעייתו.
מייד החל למלמל תפילת "שמע ישראל", ובעוד הוא ממלמל לעצמו,
נשמע פיצוץ אדיר נוסף ממש בסביבה הקרובה. נפתלי הרץ היה משוכנע
שהפעם הפצצה נפלה ממש אצלו בבית. על הרצפה לידו, הייתה שרועה
רעייתו חנה רוזה. היא ניסתה להתיישב, כולה רועדת מפחד. אלא
שנפתלי הרץ מייד אחז בראשה והצמידו שוב אל רצפת העץ. חנה רוזה
ההמומה נעלבה ממש. מעולם לא זכתה ליחס תקיף שכזה מבעלה, שבדרך
כלל היה איש נעים למראה ונעים הליכות. "אני מצטער" - ביקש את
סליחתה, שתי שניות לפני שנשמע שוב פיצוץ מחריש אוזניים. הפעם,
לא העזה חנה רוזה לנוע כלל וליתר ביטחון, הצמידה את ידיה לצידי
גופה, כאילו הדבר יכול להצילה. למרבה הפלא, הבית נותר עדיין
עומד על תילו.

תוך כדי שהוא שרוע על רצפת העץ, נעו לנגד עיניו של נפתלי הרץ
בני משפחתו כבסרט נע. הוא התפלל וקיווה כי לכולם שלום, החל
מאחיותיו היקרות לליבו, חנה, אסתר וחיה גולדה,
המשך בילדיו גרשון החייל, הנמצא בחזית הלחימה, במשה, אדל ופסח,
וכלה בגרוינם, אשר נמצא כעת מעבר לגדת הנהר סאן. אפילו היה
מודאג לגבי גורלה של רחל, רעייתו הראשונה. בשלב זה, לא ידע
נפתלי הרץ היכן נופלות הפצצות. על פי רעשן המחריד של הפצצות
הנופלות על ראשם, ניתן היה לחשוב כי כל פולין מופצצת, כולל
הגדה השנייה של נהר הסאן. לקראת השעה 8:00 בבוקר, ניסה נפתלי
הרץ לזחול מעט אל עבר חדר האורחים, שם ניצב הרדיו המפואר אשר
רכש עבורם גרוינם, במיטב כספו. הוא הדליק את הרדיו, אך שום
צליל לא בקע ממנו מלבד קולות ורעשים צורמים. בקדחתנות ניסה
לאתר תחנת רדיו כלשהי, אך הדבר לא עלה בידו. לאחר מכן זחל אל
עבר המזווה, אסף במהירות דברי מזון ככל יכולתו, מילא כד במים
לשתייה, ושוב זחל אל חדר השינה. "הינה, הבאתי לנו מעט מזון
שיספיק לשעות הקרובות" - אמר לחנה רוזה, אשר איבדה לגמרי את
תיאבונה מפחד הפצצות. בשעות הקרובות ואף בימים הקרובים, לא
פסקו הפצצות האוייב את האזו, ואלו  ניתכו על ראשם ללא הפסק, מן
השמיים וממש מן הקרקע. כעת, לא היה ספק בליבם של דרי הבית, כי
הפעם מדובר במלחמה של ממש, שאך בנס ניצלו ממנה עד כה, ואין
יודעים מי המנצח בה.

במחצית החודש, כעבור כשבועיים, לאחר שיתוק אמצעי התקשורת ולאחר
הפצצות כבדות ובלתי פוסקות, נכנסו הטנקים המפלצתיים הגרמנים אל
תחומי העיירה רודניק נד סאנם, ובעצם נוכחותם ברחובות העיר
הכריזו, למעשה, על התבוסה המרה של כוחות הצבא הפולני מידי הצבא
הגרמני. כעת, הייתה העיירה רודניק בשליטה מלאה של גרמניה
הנאצית.

מעברו השני של נהר הסאן, לאחר שעשו כברת דרך לא קטנה, הגיעו
פליטי העיירה רודניק נד סאנם ובהם בני משפחת פייט, אל העיר
לובצ'וב. בדרכם לשם, נתקלו לא אחת בטנקים ובכוחות צבא רוסים,
שנעו בכיוון ההפוך, אל קו הגבול החדש בגדת הנהר סאן. בדרך פגשו
אף בני משפחה, בעיקר את בני הדודים , ילדיה של גולדה - פרידה,
מנחם, דורה ובני משפחותיהם, אשר עשו אף הם דרכם אל העיר
לובצ'וב.

גרוינם חש בתשישות הולכת וגוברת, ורק חלם להגיע אל מקום בו
יוכלו הוא ובני משפחתו להניח ראשם במקום ראוי למגורים. במשך כל
הדרך נשא את רוז'ה הקטנה בזרועותיו בנוסף למטלטלין. הדרך אף
הייתה קשה מאוד לצבי בן ה-6, ומדי פעם, משהתעייף, נטל אותו
מנדל ונשא אותו על גבו, עד אשר הוא עצמו התעייף ונאלץ להורידו.
ליבה של שפרינצה נקרע למראה הילד שלה החבוש בארט, העושה בקושי
רב את צעדיו. ואילו מנייה, אומנם היא בת 8 שנים, אולם גם ילדה
בגילה "הבוגר" של 8 שנים, לא אמורה להיטלטל כך בדרכים ללא קורת
גג. כך, מחוסר ברירה, הלכו בני המשפחה אחרי אב המשפחה, כשהם
משתרכים אחריו בקושי רב. לבסוף, לאחר הליכה ממושכת ואין סופית,
נראו מרחוק בתיה של העיר לובצ'וב.


בשארית כוחותיהם, נכנסו בשערי העיר. ברחובות העיר נראו חיילים
רוסים רבים, אשר הציפו את העיר לאחר הכיבוש, אלא שלא הייתה
סיבה לחשוש מפניהם, ובני המשפחה חשו משוחררים להלך ברחובות
מבלי לחוש מאויימים. גרוינם פנה מייד לחפש להם מקום מחסה באחד
הבתים, תמורת תשלום, כמובן. הוא לא רצה לחשוב על היום בו יאזל
כספו לחלוטין ומה יעשה אז, אבל היה בטוח כי יסתדר איכשהו. הרי
תמיד יוכל לבצע עבודות נגרות, בכל מקום בו ישהה. השאלה הגדולה,
מי חפץ בעבודות נגרות בזמן מלחמה, כאשר קשה להשיג אפילו מזון -
עלתה אף היא במחשבתו, אלא שלא רצה לעסוק בכך כרגע. גרוינם החל
לעבור מבית לבית, כשאחריו נגררים עייפים ותשושים, בני משפחתו.
בכל פעם שנקש על דלתו של  בית אקראי, נענה פעם אחר פעם בשלילה:
"לא, אין לנו מקום לינה עבורכם..." "לא, אנו לא מארחים זרים
בביתנו..." משכמעט נואש, ולאחר שהוא ומשפחתו שוטטו כך ברחובות
העיר למעלה משעתיים, הגיעו לבסוף אל רחוב צדדי.

גרוינם נכנס מבעד לשער ברזל אל חצר אחד הבתים, ניגש אל דלת
הבית, ונקש בה בהססנות שתי נקישות. בתחילה לא זכה לכל מענה,
אלא שבהרימו ראשו מעלה הבחין כי בקומתו השנייה של הבית הוסט
מעט וילון התחרה, ונראה כי מישהו מציץ מבעד לוילון. גרוינם נקש
שוב בדלת, הפעם בנחישות. חייב היה למצוא מקום, ולו זמני, לו
ולמשפחתו. לבסוף, משנואש מניסיונותיו ליצור קשר עם בעלי הבית,
פנה לאחור והחל לצעוד לעבר שער הברזל השחור, שמעברו המתינו לו
בקוצר רוח ילדיו ורעייתו. לפתע נפתחה דלת הבית מאחוריו, והוא
שמע קול דקיק של אישה הקורא לו: "אדוני, אדוני, במה אוכל לעזור
לך?" גרוינם הסתובב לעבר הקול, והבחין באישה גוצה ועגלגלה בעלת
שיער אסוף אל קודקודה במעין פקעת, אשר עמדה שם בפתח הדלת. מייד
שטח את בקשתו בפניה: "אני זקוק למקום לינה לי ולבני משפחתי,
תמורת תשלום נכבד." - הציע לגברת. מבעד לשער הברזל השחור,
נראתה דמותה של שפרינצה, שהביטה על הנעשה בעיניים כלות. היא רק
ראתה את האיש שלה משוחח מעט עם בעלת הבית, אך ממקומה לא יכלה
להקשיב ממש לשיחה עצמה. לאחר כדקותיים, הבחינה כי גרוינם סופר
שטרות כסף ונותן בידיה של האישה, ואחר כך, הסתובב במהירות
לאחור כשעל פניו ניכרה הבעה של הקלה גדולה. מייד נטל את רוז'ה
הקטנה בזרועותיו, ודחק בילדיו וברעייתו להיכנס פנימה מבעד לשער
הבית. "מצאתי לנו מקום לזמן בלתי מוגבל, שפרינצה" - אמר לה
בלאות. "הגברת, בעלת הבית, אלמנה ויש בביתה מספר חדרים פנויים.
היא הסכימה להקצות לנו חדר אחד גדול בבית, ואף התירה את השימוש
במטבחה". שפרינצה התשושה הצליחה בקושי רב להעלות חיוך רפה על
פניה. היא כבר ראתה כיצד היא מקרצפת את עצמה וילדיה בגיגית עם
הרבה מים וסבון, ואחרי שתכבס את בגדי המשפחה, שלא ראו כביסה
הגונה מזה זמן  רב, ולאחר  שיאכלו מעט, רק אז תוכל לתת מזור
לגופה ולעייפותה הרבה ולשקוע בשינה עמוקה.

מייד בהיכנסה אל חדרם אשר בביתה של האלמנה,  ובעוד גרוינם יצא
להשיג להם מזון, החלה להתארגן במהירות לשהייה במקום. מייד
ביקשה גיגית גדולה מבעלת הבית, ולאחר שמילאה אותה במים, ציוותה
על שלושת הילדים לפשוט בגדיהם. אחר כך טבלה אותם אחד אחד,
בגיגית הגדולה, ופשוט קירצפה את שלושת הילדים הקטנים במים
וסבון מכף רגל ועד ראש, כשמפעם לפעם היא דואגת להחליף את המים
העכורים שבגיגית במים נקיים. לבסוף, משהגיע תורו של מנדל
לרחוץ, הכינה לו את הגיגית ונטלה את הילדים עימה אל מחוץ לחדר,
עד אשר יסיים את מלאכת הרחצה. משסיים והתלבש, נכנסה שוב ברוח
סערה אל החדר, נטלה את הגיגית ושוב מילאה אותה במים. הפעם,
החלה לכבס את בגדיהם של בני המשפחה כולם, ותלתה אותם בכל פינה
אפשרית בחדר, עד שזה הפך חדר כביסה של ממש. בינתיים, סיפקה לה
בעלת הבית שני מזרנים גדולים, אותם פרסה על רצפת החדר. היא
כיסתה את אחד המזרנים בסדין שהביאה איתה מן הבית ברודניק, עד
שכמעט ניתן היה לחוש בריחו של הבית אותו נטשו בחופזה, ממש כאן,
בבית הזר שבעיר לובצ'וב. לאחר מכן, השכיבה את שלושת הילדים
הקטנים על מזרן אחד ובתוך דקותיים, נרדמו שלושתם. נראה היה כי
עייפו מאוד מן המסע הארוך אליו נקלעו בעל כורחם.

"גיי שלופען" - ציוותה על מנדל, אך זה סירב בתחילה בנימוס. אלא
שגופו בגד בו, ולבסוף נכנע אף הוא, ולאחר שאימו פרסה סדין נוסף
על גבי המזרן השני, נרדם מנדל וישן אף הוא שנת ישרים. שפרינצה
הביטה בעיניים לאות בארבעת ילדיה, וחשה כי הסדר חוזר על כנו.
כעת, כל שנותר לה לעשות היה, לקרצף עצמה כדי לחוש כי הגיעה אל
המנוחה ואל הנחלה, זאת תעשה מייד לכשיקיצו הילדים משנתם. היא
עצמה קינאה בהם קנאה של ממש. מאוד הייתה חפצה לעצום עיניים
ולהירדם, ולו רק לשעה קלה. בינתיים, התיישבה על אחד הכיסאות
שבחדר, ועצמה עיניה, עד אשר ישוב גרוינם לחדרם.

גרוינם יצא אל השוק המקומי כדי לרכוש להם מעט מזון יבש, שיוכל
לספק את רעבונם של בני המשפחה לעת עתה. ניתן לומר, שהוא חזר
בידיים "מלאות" אל חדר המשפחה. הוא הצליח להשיג קוביית גבינה
מלוחה אחת, לחם אחד, מעט ירקות, שלוש ביצים, שאותן ניתן לבשל
במים ולחצות לחצאים ואפילו לרבעים, ואפילו זנב נקניק אחד, אשר
היה מיועד לאכילה רק בשעות הערב. משנכנס לחדר המשפחה, מצא את
כולם ישנים. שפרינצה עצמה הייתה ישובה על גבי הכיסא, ונראה כי
נרדמה בישיבה. הוא ממש לא רצה להפריע את מנוחתה, רק התיישב
מולה והביט בה באהבה גדולה. נראה היה, כי הוא הצליח להציל את
משפחתו מגורל אכזר, וברגעים אלה חש סיפוק של ממש.

בסיומו של השבוע, בליל שבת, זכו גרוינם ובני המשפחה לערוך
קידוש כדת וכדין. לפני כניסת השבת, זכתה שפרינצה להדליק את
נרות השבת בחברת בנותיה הקטנות רוז'ה ומנייה, ובעיניה סימל
הדבר את השיבה אל השגרה יותר מכל. נראה היה, כי החיים שבים
אט אט אל מסלולם.

אלא שהייתה זו בעצם אשלייה, אשלייה זמנית בלבד.

ביום השני, בשבוע הבא, משנדמה היה כי החיים מתנהלים פחות או
יותר על מי מנוחות, נשמעו נקישות נמרצות על דלת ביתה של
האלמנה. משזו פתחה  את דלת ביתה, הופתעה לגלות כי בפתח עומדים
שלושה חיילים רוסים. "הגיעה השמועה לאוזנינו כי את מארחת משפחה
יהודית בביתך" - פנה מייד הקצין שבהם לעצם העניין. "כן, כן.
הגיעו לכאן בני המשפחה לפני כשבוע וביקשו מחסה" - ענתה לו,
ומייד הפנתה אותו לחדר המשפחה בו שהו הזרים. גרוינם, יצא מייד
מן החדר לשמע ההמולה. "דרכונים, בבקשה. זוהי ביקורת דרכונים" -
הכריז וללא שהיות, דרש הקצין מגרוינם להציג בפניו את דרכוניהם
של בני המשפחה. "כמובן, מייד" - הסכים גרוינם להציג מייד את
הדרכונים, מבלי אפילו לנסות לעורר התנגדות כלשהי אצל החיילים
הרוסים. הוא ידע, כי עדיף לשתף פעולה עם "בעלי הבית" הרוסים,
אשר היו בצד הנכון של המלחמה. מייד נכנס לחדר המשפחה, והחל
לפשפש במהירות בין החפצים הפזורים בחדר, עד אשר מצא את המסמכים
הדרושים, ומסרם לידי הקצין. הקצין עילעל בדרכונים בארשת פנים
סמכותית, כשגרוינם מצפה בחיל ורעדה למוצא פיו. "לא טוב, לא
טוב..." - מלמל הקצין הרוסי תוך כדי בדיקתו. "אני רואה כי
הינכם אזרחי פולין ולמעשה, שהייתכם כאן הינה שהייה בשטח
סובייטי. עלˉפי הוראת השלטונות, יהיה עליכם לשוב למקום
ממנו באתם, רודניק נד סאנם - כך רשום במסמכים".

לרגע, נפלו פניו של גרוינם למשמע הבשורה הקשה הזאת, ונראה שכל
מאמציו להציל את משפחתו נוחלים כשלון חרוץ, ממש ברגע זה. אלא
שהקצין המשיך בדבריו: "ישנה אפשרות נוספת לכולכם והיא, לעבור
מן האזור הזה לאזור אחר, לסיביר. הממשלה הסובייטית קיבלה
החלטה, כי סיביר היא המקום היחיד שבו ניתן לקלוט את הפליטים
היהודים. ניתנת לכם ארכה עד מחר בבוקר להחליט, לכאן או לכאן.
מחר יהיה עליכם לעזוב את המקום" - סיים הקצין את דבריו
התקיפים, והוא ושני החיילים הזוטרים שעימו עזבו את הבית.



                                                    פרק
י"ז

אל הגיטאות


זמן מה לאחר חצות, באישון הלילה שלאחר הכיבוש, הם הגיעו,
החיילים הנאצים, חמושים ברוביהם ולבושי מדי SS. פשוט התפרצו
בכוח אל הבית תוך בעיטות בדלת העץ, עד ששברוה לגמרי. נפתלי הרץ
המפוחד, חש כי הינה הגיעו חייו וחייה של חנה רוזה לקיצם,
ובעודו ממלמל תפילת "שמע ישראל...", נדחף עלˉידי קצין SS
בפראות אל מחוץ לבית. קצין SS אחר צרח במלוא גרונו בעגה גרמנית
כבדה: "החוצה, החוצה", תוך שהוא גורר את חנה רוזה אל מחוץ
לבית. "אין כאן מקום ליהודים !!!" - המשיל לצווח בטירוף. רגליה
של חנה רוזה בקושי נשאוה מרוב פחד, ובדחילו ורחימו יצאה את
הבית. קצין זוטר נוסף החל לתור אחר חפצי ערך וכסף בכל חדרי
הבית. הוא אכן מצא מעט שטרות כסף מתחת למזרן מיטתו של נפתלי
הרץ, אשר השאיר בידיו גרוינם לפני עזיבתו. "בקרוב אשלח לך מעט
כסף לאחר שאשתקע במקום החדש..." - הבטיח לאביו. לעת עתה, הוא
עצמו לא ידע היכן הוא "המקום החדש" בו יתקע יתד. קצין ה-SS
הזוטר הצליח לאתר גם את מעט תכשיטי הזהב, שהוצפנו בקופסת
התכשיטים של חנה רוזה. כמוצא שלל רב, יצא מן הבית, ודרש מנפתלי
הרץ ומחנה רוזה העומדים שם בחוץ, להסיר אף את טבעות הנישואין
שלהם מעל אצבעותיהם. בחיל ורעדה מסרו חנה רוזה ונפתלי הרץ את
טבעות הזהב שלהם לידי הקצין הגרמני. מחוץ לבית, הבחינו במספר
שכנים יהודים שהוצאו אף הם אל מחוץ לביתם. "קדימה, קדימה" -
דחק הקצין בנפתלי הרץ ובחנה רוזה להצטרף אל קבוצת היהודים, אשר
המתינו מחוץ לבתיהם.

לאחר שקיבצו מספר משפחות ולאחר שנטלו מהן את תכשיטיהן וטבעות
הנישואין שלהם, החל קצין ה-SS הבכיר לצרוח: "קדימה לצעוד!!!!
יותר מהר, מהר". קבוצת היהודים המפוחדים החלה לצעוד ברחובות
העיירה רודניק נד סאנם, ובכל רחוב ורחוב הצטרפו עוד יהודים
ובני משפחותיהם אל הקבוצה, עד שזו הפכה לתהלוכה של ממש, משל
הייתה זו יציאת מצרים. נפתלי הרץ כבר לא היה בכושר הליכה. הוא
צעד בקושי, כשהוא נושם ונושף. החרדה אף הקשתה עוד את נשימתו,
והוא נשם בכבדות רבה. חנה רוזה קיבלה פיק ברכיים מפחד ומפעם
לפעם, משהאיצו בהם החיילים הנאצים, מעדה עד כדי שנפלה ארצה.
אלא שנפתלי הרץ הקים אותה מייד על רגליה, והיא נאלצה להמשיך
ולצעוד בדרך אל הלא נודע. בשעה זו, נדמה היה שכל התהלוכה כולה
הולכת אל מותה בידי הכובשים. נפתלי הרץ לא פסק מלמלמל תפילת
"שמע ישראל", עד שהוא בקושי נשמע אף לעצמו. הוא השתדל לא לעורר
רעש מיותר, כדי לא למשוך תשומת לב יתירה אצל החיילים הגרמנים.


בדרכם אל היעד הבלתי ידוע, נאלצו לעצור אצל ביתה של חיה גולדה.
בתחילה, הוצאה חיה  גולדה בכוח מביתה. חיה גולדה, בגילה
המתקדם, זזה באיטיות רבה מדי לטעמו של החייל הגרמני. לפתע חבט
בגבה חבטה הגונה בכת רובהו. גולדה השתטחה על הארץ אחוזת כאב.
"לקום, לקום" - ציווה חייל ה-SS. נפתלי הרץ רצה לצעוק:
"דייייייייייייייייייי!!!! עצור!!! עזוב את האישה!!!", אך כל
אשר נותר לו לעשות, לנשוך שפתיו עד זוב דם ולשתוק. גולדה
המבועתת, קמה בקושי על רגליה, אחוזת כאב איום. גבה צרב כלהבה
בוערת, אך יצר ההישרדות גבר והיא דידתה בצליעה אל עבר התהלוכה.
בינתיים, הוצאה מן הבית בתה, צביה, כשהיא אוחזת בזרועותיה את
בנה יעקב בן השנה. בעלה לא שהה בבית, למזלו הרב. צביה עשתה
צעדיה במהירות, והצטרפה אל התהלוכה הגדולה. ממש באותם רגעי
אימה הבינה, כי ככל שתמהר לבצע פקודות, כך תימנע מאלימותם של
החיילים הנאצים.

הבאים בתור, אשר הוצאו בכוח הזרוע מביתם, ותחת איומי נשק
הצטרפו אל התהלוכה המגורשת, היו אחותו היקרה אסתר ובני ביתה,
וכך הלכה המשפחה, התרחבה והתערבבה עוד ועוד בין הצועדים
בתהלוכת הגירוש הגדול מן העיירה רודניק נד סאנם.

בעוברם ליד ביתה של רחל, רעייתו הראשונה, כבר היה מוכן נפתלי
הרץ נפשית למחזה האימים, שחזר על עצמו שוב ושוב, אלא שהחיילים
הגרמנים לא מצאו נפש חיה בביתה של רחל. האישה נעלמה כאילו בלעה
אותה האדמה. מאז לא ידע איש מה עלה בגורלה של רחל, האם נסה על
נפשה והחליטה לחצות בכל זאת את נהר הסאן, ובכך הצילה את נפשה?
בכל אופן, מאז רחל לא נראתה עוד בשום מקום.

כעבור כ-5 שעות של מחזות אימים, לאחר איסופם וגירושם בידי
הגרמנים, ולאחר שהעיירה רודניק נד סאנם התרוקנה לגמרי מתושביה
היהודים, הגיעה לבסוף התהלוכה הגדולה אל גדת הנהר סאן, שם
נתבשרו היהודים כי נאסר עליהם לשוב אל בתיהם וכי לא יורשו לשוב
עוד אל העיירה, לעולם.

לאחר שהייה של כשבועיים בעיר PRZEMYSL, נאלצו משה, מלכהל'ה
ושני הבנים, לצאת אל הדרך רגלית, כשהיעד - הבית ב-NOWY TARG.
ושוב צעדו בני המשפחה בדרך האינסופית אל הבית, ולאחר מספר ימים
שוב אזל להם המזון. ביום האחרון לצעידתם, לא הכניסו פירור אוכל
לפיהם. מלכהל'ה נחלשה מאוד ועשתה צעדיה בקושי רב, ואילו פסח
הקטן נגרר אחרי אביו, עד שכוחותיו לא יכלו לו. בשלב שבו היו
קרובים מאוד אל העיירה, אזל כוחו לגמרי, והילד עצר מלכת. הילד
פשוט סירב להמשיך ללכת. "קים, קינדער, קים, אנחנו קרובים מאוד
אל הבית" - ניסה משה להפציר בילד להמשיך ולעשות את שארית הדרך.
אך פסח פשוט לא יכול היה להמשיך. מלכהל'ה התשושה רק חלמה להגיע
הביתה כמה שיותר מהר, וניסתה אף היא להפציר בילד להמשיך לצעוד.
"פסח, בוא ילד. הינה, כבר אנחנו מגיעים. הינה, תהיה לך מיטה
לישון בה ונוכל להכין ארוחה חמה. בוא ילד, בוא". אלא ששניהם,
לא מלכהל'ה ולא משה, לא היו מסוגלים לשער מה באמת מצפה להם, שם
בבית הנכסף. פסח הקטן לא שעה להפצרותיהם של הוריו. הילד  פשוט
לא יכול היה להמשיך בדרך, וכך נאלצו משה ובני המשפחה לעצור
מלכת, עד אשר הילד יהיה מסוגל להמשיך וללכת את כברת הדרך הקצרה
שעוד נותרה להם בדרכם לביתם.

הרעב הציק לו מאוד, לאלברט. הנער חש כי הינה, עוד מעט יצעק
מרוב רעב, אך הוא נשך את שפתיו ולא הוציא הגה מפיו. מאז תחילת
המסע, איבד אלברט כמה קילוגרמים ממשקלו ובגדיו היו תלויים עליו
כעל קולב. אף שאר בני המשפחה לא נראו טוב, כלל ועיקר. בשלב זה
של המסע, נראו שדופים כפי שלא נראו כך מימי חייהם. כעת, נאלצו
לעצור למנוחה באל כורחם, והדבר עיכב עוד את האפשרות להשקיט את
רעבונם בבית. כעבור כשעה של מנוחה, ביקש משה מבנו הצעיר לנסות
ולהמשיך בדרך. בתחילה ניסה פסח לסרב להמשיך ללכת, אלא שלאחר
הפצרות רבות, נעתר לבסוף הילד, ובני המשפחה עשו את שארית הדרך
אל העיירה, עד שלבסוף, בשעות הערב, הגיעו לביתם.

בעיירה NOWY TARG הכבושה, נראו החיילים הגרמנים במדיהם בכל
פינה. בעוברם ליד בית הכנסת, הבחינו בני המשפחה כי בפתחו עומד
השומר, חייל גרמני במדי SS, וחיילים גרמנים באים ויוצאים בשערי
בית הכנסת. המגן דוד, אשר התנוסס בדרך כלל מעל פתח הכניסה,
נעלם כלא היה ובמקומו הוצב צלב קרס ענק, אשר העיד כאלף עדים כי
קודש הקודשים של יהודי העיירה הפך, למעשה, למפקדה צבאית של
הצבא הגרמני. בשלב זה, לאחר שנתקלו במראה המזעזע של בית הכנסת
המחולל, החל להתגנב ספק לליבו של משה ההמום. עתה, החל לחשוש
לגורל המאפייה שלו. "ומה עלה בגורל הבית?" חששו הלך וגבר עם כל
שעל. משם, מיהרו מייד לעבור במאפייה המשפחתית. משה היה קצר רוח
לראות מה עלה בגורל המאפייה שלו. "כבר מחר אני פותח את המאפייה
מלכהל'ה. יהיו לנו אוכל ופרנסה בשפע" - ניסה לנחם את מלכהל'ה,
אך בעיקר ניסה לנחם את עצמו. מלכהל'ה, הנדהמת ממראהו החדש של
בית הכנסת, נאלמה דום מרוב זעזוע. נראה היה שהפרנסה רק הולכת
ומתרחקת, וכך גם הבית.  בשלב זה, למלכהל'ה לא היו כל ציפיות.

ואכן, בהגיעם אל מקום המאפייה שבעיר, לא היה המצב שונה בהרבה.
אורות המאפייה דלקו אומנם, אך שום ריחות של דברי מאפה לא עלו
משם. בהתקרבם עוד אל המאפייה, נראו חיילים גרמנים שתויים
יוצאים מן המקום. משה ומלכהל'ה נדהמו לגלות, כי העסק שבו
השקיעו את מיטב כספם ומרצם, נתפס בידי החיילים הגרמנים, והפך
למסבאה של חיילים גרמנים שתויים. משה רצה להיכנס פנימה בשצף
קצף, ובשארית כוחותיו, חד וחלק, לגרש משם את הפולשים, אלא שממש
ברגע האחרון חסמה מלכהל'ה את דרכו, ובגופה ממש מנעה ממשה את
המעבר. "אני אראה להם, אני עוד אראה להם" - אמר בכעס רב, בעוד
מלכהל'ה חורקת שיניים ומנסה לעצור בעדו בקושי רב, עד אשר נכנע
להפצרותיה: "עזוב, מוישה, עזוב, בוא נלך הביתה". היא עצמה כבר
לא האמינה כי גורלו של ביתם שונה בהרבה מגורלם של בית הכנסת או
של המאפייה המשפחתית שלהם.


בסופו של יום, משהגיעו אל הבית, נראה כי בניין הדירות עדיין
עומד על תילו. בחשש טיפסו במדרגות הבית, עד אשר הגיעו אל
דירתם. דלת הבית הייתה פרוצה. משה פתח בזהירות עוד את הדלת,
שמא יתנפל עליו מאן דהוא השוהה בין כתליו, אך הבית היה ריק
מאדם. אחריו נכנסו מלכהל'ה והבנים. הדירה עצמה הייתה במצב של
הרס מוחלט. חלקם של החפצים אשר נותרו בדירה, נופץ לרסיסים,
ואילו חלק אחר מרכוש המשפחה פשוט נעלם. מכשיר הרדיו כבר לא היה
בנמצא, כמו גם חפצים אחרים. השוד והביזה ניכרו בכל פינה של
הדירה הקטנה. משה אפילו לא כעס.  בשלב זה, נראה כי הוא פשוט
הרים ידיו בפני תכתיבי המציאות החדשה, העגומה. הוא רק שמח
בעובדה, כי עדיין יש למשפחתו ולו עצמו מקום להניח בו ראשם
בלילה.


כעבור כשבועיים של שהייה על גדת הנהר סאן, הותר ליהודי רודניק
נד סאנם לשוב לבתיהם אשר בעיירה. הנבונים שבהם צלחו אף הם את
נהר הסאן, ובכך נתנו סיכוי להצלת חייהם. אל בתיהם שבעיירה שבו
שתי אחיות ואחיהן:  חנה אמר ובני ביתה; אחיה נפתלי הרץ ורעייתו
חנה רוזה, וכן אחותם גולדה עם בתה צביה, חתנה והנכד יעקב, שבו
אף הם אל ביתה של האם, לאחר שצביה החליטה שהיא לא זונחת את
אימה בשום אופן, וכי תישאר עימה באש ובמים, יהיה אשר יהיה.
מלבדם, לא נותר כאן בתחומי גליציה הכבושה איש מבני משפחתה של
חיה גולדה.


בתחילת חודש אוקטובר 1939, יצאו הוראות חדשות מאת הכובשים
הגרמנים: חובה על היהודים לענוד טלאי צהוב על זרועם; נאסר על
כל היהודים ללכת על גבי המדרכות; נאסר על כל היהודים לעסוק
במסחר, וכן נאסר על היהודים להקשיב לרדיו או לקרוא עיתונים.
בחודשים הבאים, הלך והחריף מצבם של יהודי העיירה NOWY  TARG,
וההתנכלויות
וההשפלות כלפיהם הלכו וגברו מיום ליום. היה להם מנהג, לחיילים
הגרמנים, להיטפל אל יהודים ולדרוש מהם להסיר את כובעיהם מעל
ראשם. כמוˉכן, נאלצו לעסוק בעבודות משפילות, כמו לעבוד
בשוק ובסיום יום המסחר, לנקות את אזור השוק. אלברט, הנער
המתבגר, אולץ אף הוא לעבוד. חסל סדר לימודים. לימודים היו
עכשיו בלתי אפשריים לחלוטין. אלברט פשוט נזרק אל "שוק העבודה"
באל כורחו, וביצע כל עבודה אשר הצטווה עלˉידי החיילים
הגרמנים לבצע. הוא אף פעם לא ידע לאן יקחו אותו ובעיקר, האם
ישוב לביתו בסיומו של יום העבודה. למעשה, היו חייו תלויים על
חוט השערה, וקשה היה לדעת מה צופן לו יום המחר.

בסוף השנה האזרחית של 1939, נכנס הגסטאפו אל העיירהNOWY  TARG,
וזו הפכה לשדה קטל של ממש. לא פעם, בעוברו ברחוב, היה אלברט עד
להרג יהודים בידי חיילי ה-SS, כך סתם, ללא סיבה. אלו פשוט
כיוונו רובה אל אחד היהודים העוברים ושבים, ולאחר שזה הרים
ידיו מעלה לאות כניעה, פשוט ירו בו צרור יריות, עד שנפל שדוד
על הארץ. יותר מכל, הזדעזע אלברט מאותו מקרה בו נמצאה גופתו של
יהודי, כשהיא תלויה מתנודדת על עמודי הטלגראף, מעל פסי הרכבת
שבין תחנות הערים קראקוב ו-וורשה. השמועות על מעשי הזוועה
שביצעו החיילים הנאצים ביהודים, פשטו כאש בשדה קוצים והגיעו אף
לאוזניו של הנער בן ה-15. מפעם לפעם, נהגו חיילי ה-SS לאסוף
קבוצת יהודים מן הרחוב, ואלו נעלמו לעולם. איש לא ידע לומר מה
עלה בגורלם, והאם נותרו בחיים.

בשלב זה, הוחלט להקים בעיירה את המשטרה היהודית, ה"יודראנט".
"אני יודע שהם סובלים כי הם צריכים לעשות זאת" - כך חשב הנער
בינו לבינו. הוא ממש ניסה להבין אותם, את אנשי ה"יודראנט",
שמתפקידם היה לספק קבוצות יהודים לעבודות השונות עבור הגרמנים.



במשך השנה הבאה, שנת 1940, התקשה אביו משה למצוא עבודה, לאחר
שהפולנים השתלטו על כל עסקי היהודים. מדי פעם, איפשרו לאב
המשפחה לעבוד. מצבה הבריאותי של מלכהל'ה לא היה טוב. ברוב
הזמן, מלכהל'ה לא חשה בטוב, ואילו פסח היה צעיר מדי לעבודה
כלשהי. אלברט הפך בימים קשים אלו למפרנס העיקרי של המשפחה. הוא
השתכר לא רע, בעיקר מעבודות אשר ביצע עבור יהודים אחרים, אשר
הוכרחו לעבוד עבור הגרמנים
בעבודה בזויה כלשהי, לפחות ביום אחד בשבוע. אלברט עשה עסק לא
רע בכלל, והיהודים ידעו תמיד למי לפנות בשעה שחיפשו להם "ממלא
מקום", אשר יחליפם ביום העבודה שנכפה עליהם עלˉידי הכובש
הנאצי. ביום אחד בשבוע עבד עבור עצמו, ובשאר הימים עבד עבור
אחרים תמורת כסף טוב. כך החזיק את המשפחה כולה משכרו, אם
בעבודת בניין, אם בשרברבות ואם בעבודות נגרות.

יום אחד, באותה השנה, צעד אלברט באחד מרחובותיה של NOWY  TARG.
בעודו צועד,
שמע מאחוריו קול צווחני: "עצור מייד!". אלברט הסתובב לאחור
בחשש, והבחין מאחוריו בקצין SS אשר בטון מאיים צווח עליו.
"היי, אתה, בוא הנה!!!!" אלברט לא יכול היה לנסות אפילו להתעלם
מן הקצין, אשר לא פסק מלצווח עליו "לכאן, לכאן, בוא לכאן!!!"
אלברט לא התנגד. אלברט לא ידע למה ולאן לוקח אותו קצין ה-SS,
וכי קיים סיכוי סביר שלא יזכה לראות שוב אור יום. היה זה עניין
שבשגרה, של יהודים שנעלמו ביום בהיר אחד מן העיירה,
ומעולם לא שבו אליה. "חכה כאן, מתחת לשעון!" - ציווה עליו קצין
ה-SS, לאחר שהגיעו אל השעון הגדול, הניצב מעבר לפינת הרחוב.
אלברט לא העז להמרות את פיו של קצין ה-SS, ועשה כמצווה עליו.
בינתיים, הלך משם הקצין בכדי "לצוד" עוד מספר יהודים למען מטרה
לא ידועה. אט אט נאספו ליד השעון הגדול מספר יהודים, אשר
המתינו בחשש רב לחריצת גורלם. אף אחד מהם לא הבין מה קורה.
האפשרות שיקחו אותם ויירו בהם, הייתה סבירה עד מאוד.

"קדימה, התחילו לצעוד!!!" - צווח עליהם קצין ה-SS, וכשהוא
מכוון אל הקבוצה את רובהו, החלה הקבוצה לצעוד אל עבר יעד בלתי
ידוע. הצעדה נמשכה עוד ועוד עד אשר, לבסוף, לאחר צעידה של כ-15
ק"מ, הגיעו אל העיר זקופאן. קצין ה-SS, קרוגר שמו, הצעיד את
הקבוצה אל אחד מבתיˉהמלון שבעיר. קבוצת היהודים ואלברט
בתוכם, נדהמו לגלות כי כל בתיˉהמלון נתפסו בידי הגרמנים,
ובהם שהו כוחות של הסלובקים, האוקראינים והליטבים, אשר, למעשה,
הגיעו אל בית הספר אשר אימן אותם כיצד "לתפקד" במחנות ההשמדה.
עוד התברר, כי דודו של קצין ה-SS הזה, קרוגר שמו (ימ"ש), הוא
האחראי הכללי של משטרת השטחים הפולנים הכבושים.

אלברט הודה לאל עלˉכך שמדובר אך ורק ב"עבודה". אומנם
עבודה חסרת תועלת, אך היה זה סימן טוב לכך שקיצו עדיין לא
הגיע, ואפילו יוכל לשוב לביתו שב-NOWY  TARG בסיום העבודה.
בדיעבד, הסתבר שהיה זה מעין שעשוע של החיילים הנאצים, לתפוס
להם בכל פעם קבוצת יהודים מן העיירה, להעבידם בעבודות סרק
במסגרת בית הספר למחנות ההשמדה, ולאחר מכן לשחררם ולתפוס קבוצה
חדשה של יהודים, לאותה מטרה.

בבית שב-NOWY  TARG ציפו משה ומלכהל'ה לשובו של אלברט לקראת
הלילה, אלא שזה בושש לבוא. לאחר שלא שב במשך 3 ימים, התגנב
החשש ללב ההורים, כי הפעם הקיץ עליו הקץ וכי לא יזכו לראותו
שוב. משה כבר הכין עצמו נפשית, לכך שיהיה עליו לשבת "שבעה" על
בנו הבכור.

בבית הספר למחנות ההשמדה, עבדה קבוצת היהודים במשך כל השבוע
בעבודות שונות ומשונות, שלא הביאו תועלת לאיש. בסוף השבוע,
החליטו קצין ה-SS ושני הקצינים שעימו לחגוג. השלושה פתחו
בקבוקי וודקה, והיין נשפך היישר אל גרונותיהם החנוטים במדי
הצבא שלהם. אלו לא פסקו מלשתות, עד אשר הפכו שיכורים כלוט.
אלברט חשב לתומו, כי ככל שישתכרו השלושה, כך ייטב לקבוצת
היהודים במשך השבת, בהיות הקצינים הנאצים בחוסר שליטה מוחלט.
אלא שבעוברו בחצר, נתבדה. הקצין הצעיר שבהם קלט אותו מזווית
עינו. הקצין הנאצי, השיכור כלוט, התנודד מצד אל צד וצעק בקולו
המעוות, תוך כדי שהוא דורך את נשקו ומפנה את קנה הרובה כלפי
אלברט: "היי, אתה, יהודון, גש הנה מייד!!!" אלברט חשב כי האל
מנסה אותו בניסיונות שונים ומשונים, וציפה לגרוע מכל. הקצין
הצעיר הוציא מכיסו סיגר עבה, הצית אותו, תקע את הסיגר בפיו של
אלברט בן ה-15 והחל לשאוג עליו: "שאף מן הסיגר, שאף, שאף".
נראה, שכל חפצו של קצין ה-SS הנו, לגרום לנער לחלות. למען
האמת, אלברט דווקא החל ליהנות מעט מן העישון הכפוי, מאחר והוא,
אלברט, דווקא אהב לעשן סיגרים. לאחר שקצין ה-SS הבחין כי
לעישון הסיגר אין כל השפעה רעה על הנער, החליט להחמיר עוד את
המצב. הוא הצית בגפרור את צידו השני של הסיגר ושוב ציווה על
אלברט: "שאף, שאף". אלברט המשיך לשאוף עוד מן העשן הזה, עד אשר
ניצל רגע בו הקצין הסתובב לרגע לצידו השני, והוא זינק אל בין
השיחים, שם מצא לו מחסה, לעת עתה.


לאחר כשבועיים של עבודת סרק בבית הספר למחנות ההשמדה, שב אלברט
עם קבוצת היהודים אל העיירה. כאשר נכנס הביתה, לא האמינו משה,
מלכהל'ה ופסח למראה עיניהם, לאחר שהם כבר איבדו כל תקווה כי
הוא עדיין חי. לעת עתה, הוקל להם לבני המשפחה,
והם יכלו לנשום לרווחה עד לפעם הבאה.


בשבועיים הבאים נלקחו אל בית הספר למחנות ההשמדה 24 יהודים
אחרים, ובקיץ 1940 נצטוו אנשי ה"יודראנט" לספק כך וכך יהודים
לעבודות כפייה בעיירה רושנוב. כך מצא עצמו אלברט עוסק בעבודת
פרך של סלילת כבישים, והוא הרי רצה ללמוד מנהל עסקים. כעת,
נראה לו עניין הלימודים כמו איזה חלום רחוק, שאין בו דבר מן
המציאות, וכי אין עוד צורך בלימוד מקצוע כגון: מנהל עסקים.
בימים טרופים אלה, שם המשחק היה "הישרדות" והשאיפה הכי
מציאותית של הנער הייתה להישאר בחיים,  ולהשתדל שלא ליפול ארצה
כך סתם, ולא לקום עוד מפגיעה של צרור יריות שנורו מרובה גרמני.
אלברט באמת ניסה ללכת בין הטיפות, טיפות השנאה, הרצח והאלימות
כלפי יהודים, שהיה עד להם מדי יום ביומו.  


נפתלי הרץ וחנה רוזה שבו לביתם, לאחר שהייה של כשבועיים ליד
גדת הנהר סאן. גם בשעת סכנה שכזו, היה לו להרץ קושי נפשי עצום
לחצות את הנהר ולהתחיל בנדודים. הבית ברודניק נד סאנם כאילו
מיסמר אותו למקומו, וייתכן כי נוספו לכך סממני הגיל, שבו אדם
מבוגר לא מבצע שינויים מרחיקי לכת בחייו, כגון: מעבר למקום חדש
למרות הסכנה ההולכת ומתהדקת סביב חייו. בדרכם הביתה, עייפים
ורצוצים, הבחינו כי שני בתי הכנסת אשר בעיירה נשרפו עד היסוד
בידי החיילים הנאצים. גם גורלם של המקווה וה"חיידר" היה דומה
וסימני שריפה שחורים, ענקיים, ניכרו על קירות המבנים. בהגיעם
אל ביתם, היה הבית שרוף רק בחלקו, ועדיין ניתן היה לשקמו.
בעיקר ניזוק קיר העץ החיצוני, זה הפונה אל השביל, והחדרים
בצידו זה של הבית נראו עכשיו חשופים מבעד לשיירי העץ המפוחם,
שהיוו לפני מספר ימים את קירות החדרים. היה זה אך נס ששאר
קירות הבית נותרו שלמים, כך שנותרו עוד שני חדרי מגורים שהיה
די בהם למגורי הזוג המבוגר. אומנם, ניכרו סימני חריכה בגג
הרעפים, אך נראה שהחיילים הנאצים, בלהט ההרס ושריפת המבנים
והבתים היהודים, לא התעכבו זמן רב על כל נכס יהודי, אלא פשוט
שטפו כמו סופה הלאה עוד ועוד, כדי להספיק ולהרוס במהירות עד
כמה שיותר בתים ומבנים קדושים.

הרץ וחנה רוזה נכנסו אל הבית ההרוס למחצה, ופשוט ישבו המומים
וחסרי אונים באחד החדרים שקירותיו נותרו עדיין עומדים על תילם,
הן מפחד החיילים הגרמנים, אשר עלולים היו לערוך אצלם ביקור
פתע, והן מעצם העובדה שביתם היה עתה פרוץ לגמרי. הם התפללו
שבנם החייל גרשון ישוב במהרה, ויעזור להם לטקס עצה ואף לשקם את
הבית. עוד באותו הערב, בידיים רועדות, תפרה חנה רוזה שני
שרוולונים שעליהם מתנוססים טלאים צהובים בצורת מגן דוד, ובהם
רקומה המילה JUDE". לא שחנה רוזה ששה לרעיון הזה לבדל אותם
משאר בני אנוש, אלא שמבלעדי אותם שרוולונים מסומנים בטלאי
צהוב, אי אפשר היה לצאת כלל אל מחוץ לבית המפוחם, או מה שנותר
ממנו.

נפתלי הרץ היה מודאג מאוד. בימים הקרובים לא זכה לפיסת מידע
באשר לגורלם של אחותו חיה גולדה, בתה צביה, בעלה והנכד הפעוט,
יעקב. גם בנו גרשון נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. גרשון לא שב,
אפילו לא לחופשה קצרה. לאחר שלא הראה כל אות וסימן חיים, נפתלי
הרץ חשש מאוד לגורלו של גרשון, שמא נהרג באחד הקרבות עם הצבא
הגרמני או, במקרה "הטוב", ייתכן והוא נשבה על ידי האוייב
הגרמני, ומי יודע אם לא עובר עינויי תופת בידי שוביו. בכל
אופן, גולדה אחותו ובני משפחתה לא שבו אף הם לביתם בעיירה
ועקבותיהם נעלמו, היו כלא היו. רק לאחר כחודש ימים נודע לו
לנפתלי הרץ בדרך לא דרך, מידיעות שעברו בדרך השמועה, מפה
לאוזן, כי חיה גולדה ובני משפחתה עדיין בחיים. הייתה זו קרן
אור בים החושך עבור נפתלי הרץ שלכל הפחות, בשורה אחת טובה קיבל
בין ים הבשורות הרעות. "חיה גולדה נמצאה בריאה ושלמה עם בתה
צביה, בעלה והנכד יעקב, והם שוהים בעיר ULANOV" - כך בישר
בשמחה מעושה לרעייתו חנה רוזה. אלא שאליה וקוץ בה. מאז עזיבתה
של חיה גולדה לעיירהULANOV, ולמרות המרחק הקצר ביניהם, לא זכה
נפתלי הרץ לפגוש עוד את אחותו האהובה חיה גולדה לעולם, ובעצם
עד ליום מותם.


נפתלי הרץ וחנה רוזה המתינו בכליון עיניים לאות וסימן מגרשון
בנם, אך הבחור נעלם ללא שהשאיר כל עקבות אחריו. איש לא ידע
לומר לשניים האם בנם חי או מת. גרשון פייט, חייל בצבא פולין,
נקרא אף הוא לדגל עם פרוץ המלחמה. גרשון נשלח להילחם באוייב
הגרמני סמוך לגבול פולין והונגריה. הלחימה הייתה קשה. הפצצות
האוייב לא פסקו לרגע, וככל שהתאמצו החיילים הפולנים לשרוד את
התופת, ההפצצות וההרג שמסביב, כך נראה כאילו המלחמה הזאת חסרת
תועלת ואבודה מראש. באחת מן ההפצצות הקשות, תוך שגרשון  מתרוצץ
כנשוך נחש בין טיפות התופת שניחתו על ראשו וראשי הלוחמים
הפולנים של הגדוד עימו לחם, ותוך כדי ניסיון נואש להישאר
בחיים, החלו להגיע לאזור השמועות אודות תבוסה קשה אותה נוחל
הצבא הפולני בכל החזיתות, ללא יוצא מן הכלל. מייד גמלה בליבו
ההחלטה: "אני חייב לצאת מכאן כמה שיותר מהר. אין לי כל רצון
להישאר תחת הכיבוש הנאצי" - קיבל החלטה בו במקום. גרשון חשש
לגורלו באם ייתפס בידי החיילים הגרמנים כחייל פולני, ועל אחת
כמה וכמה כאשר תתגלה זהותו היהודית. הוא היה מודע לכך, כי
גורלו יהיה רע ומר, ובכך יקיץ עליו הקץ.

בו במקום, הגה תוכנית בריחה אל מעבר לגבול, לשטחה של הונגריה
הסמוכה לאזור הקרבות. תוך כדי שאש תופת ניתכת על ראשו, הצליח
לאסוף לנקודה אחת שלושה מחבריו לגדוד, חיילים פולנים אשר עימם
לחם. "חברים, אנחנו חייבים לברוח מכאן, הצבא שלנו נוחל תבוסה,
ועוד מעט יגיעו החיילים הגרמנים גם אלינו." שלושת החיילים
הפולנים, שהיו מודעים למצב הקשה אליו נקלעו, הקשיבו לו
בדריכות. "ובמצב הזה, מה אתה מציע לעשות?" - שאל אחד החיילים.
לגרשון לא הייתה תוכנית בריחה מראש, אלא שממש באותו הרגע עלתה
במוחו תוכנית מהירה לבריחתם. "אני מציע להתגנב לחצרות הבתים של
אחד הכפרים בסביבה, להשיג בגדים אזרחיים, לפשוט את המדים ופשוט
לחצות את הגבול הקרוב להונגריה." גרשון לא ציפה להיענות כזו
מצד חבריו לגדוד, אך אלה הסכימו מייד להוציא את תוכניתם אל
הפועל ללא השתהות נוספת. אחד אחד החלו לחמוק מאזור הקרב האבוד
הזה, ובתוך ההמולה, זעקות הפצועים והחללים הפזורים בשטח, איש
לא שם לב לארבעת העריקים, אשר החלו לחמוק אחד אחד משדה הקרב.

בשעות אחר הצוהריים המוקדמות, נראו הארבעה משוטטים באחד הכפרים
המופגזים שבסביבה. הכפר נראה שומם ונטוש, וכל מי שעדיין נשאר,
לא העז להוציא את חוטמו אל מחוץ לביתו. נראה, כי המשימה הזו של
איסוף הבגדים האזרחיים מחצרות הבתים הייתה המשימה הקלה
שבתוכנית. החלק השני, חציית הגבול אל המדינה השכנה הונגריה,
הייתה החלק הקשה של התוכנית. באחת מחצרות הבתים, פשטו הארבעה
את מדי הצבא הפולני והחליפו אותם בבגדים אזרחיים. חציית הגבול
עצמה, תוכננה לשעות הערב, שכך יוכלו הארבעה לחמוק בקלות ולחצות
את הגבול בחסות החשיכה.

גרשון והשלושה האחרים המתינו לבוא החשיכה, אלא שנדמה היה שזו
מסרבת לרדת על הארץ. גרשון חש כיצד הוא הופך לפקעת של עצבים
וכל שעה שחלפה, נדמתה בעיניו כנצח נצחים. עצביו הפכו רופפים.
גרשון רק רצה לברוח מכאן ולראות עצמו מעברו השני של הגבול,
והגבול היה כל כך קרוב. לבסוף, מייד עם רדת החשיכה, נתן גרשון
את האות לשלושת האחרים: "אפשר לצאת לדרך!" והארבעה, שהיו קצרי
רוח לא פחות, החלו לחמוק אחד אחד בחסות החשיכה לעבר אחד
היערות, שדרכו היו אמורים לחצות את הגבול.


גרשון והשניים האחרים יצאו במהירות מתחומי הכפר אל השטח הפתוח.
הפגזות הצבא הגרמני נמשכו גם בשעה זו. מחד, ההפגזה היוותה סכנה
מוחשית אשר ארבה לארבעת הנמלטים על כל צעד ושעל שעשו לעבר
הגבול, אך מאידך, הייתה בה, בהפגזת האוייב הגרמני גם תועלת
רבה, מאחר ואיש לא הפריע לארבעה במהומת הלחימה, לחמוק מכאן.
לבסוף, הגיעו אל היער המיוחל. מייד נבלעו בו ונכנסו עוד ועוד
פנימה אל סבך היער. אומנם,  עדיין יכלו לשמוע את קולות הנפץ,
אך ככל שנכנסו והתקדמו עוד אל עובי היער, נדמה שקולות הנפץ
נעשים עמומים יותר. לאחר כיומיים של הליכה ביער, ולאחר שעצרו
מספר פעמים בדרכם, מצאו הארבעה את עצמם מעבר לגבול ההונגרי,
היכן שהכיבוש הנאצי עדיין לא שלח אליו את זרועו הארוכה. וכך
מצא עצמו גרשון, מעברה השני של המלחמה, מחוץ לפולין המדממת
והכבושה. גרשון פייט היה לאדם חופשי.

החיים בעיירה רודניק היו בלתי אפשריים ובלתי ראויים לבני אנוש.
מזון כמעט ולא היה בנמצא. נפתלי הרץ השתדל להשיג מעט תפוחי
אדמה ומעט לחם מדי יום, ואת מעט המזון דאג להביא הביתה לחנה
רוזה, שאף היא עשתה מאמצים להכין מעין ארוחות קטנות ממעט המזון
שהיה ברשותה. בשנה שלאחר מכן, הלכה וגברה האלימות הנאצית כלפי
היהודים ואת המעט שהיה לו, לנפתלי הרץ, ספרי הקודש שלו, לא
הורשה להחזיק. בבוקר חורפי אחד, הצטווה נפתלי הרץ כמו שאר
שכניו היהודים, להוציא את הספרים היקרים לליבו אל מחוץ לבית,
שם חזה במחזה הנורא מכל. ספרי הקודש שלו ושל שכניו  קובצו
לערימה אחת ובעודו מחייך חיוך שטני, השליך אחד החיילים הנאצים
גפרור בוער היישר אל תוך הערימה, עד שזו הפכה ללהבה אחת גדולה
והם, החייל הנאצי וחברו למשימה, פרצו בצחוק מרושע  בהביטם
בהנאה בעיניים היהודיות הנדהמות, אשר הציצו על הנעשה מבעד
לחלונות הבתים. מאז האירוע הזה, לא הפסיק צחוקו של החייל הנאצי
להדהד באוזניו של נפתלי הרץ ואף הדיר שינה מעיניו. מאז כבשו
החיילים הנאצים את העיירה רודניק נד סאנם, חשש נפתלי הרץ
להירדם בלילות, שמא יתנכלו לו חיילי ה-SS באישון הלילה.  לאחר
האירוע בו נשרפו ספרי הקודש שלו לעיני כל, גברה חרדתו, עד
שהפסיק לישון בלילות. נפתלי הרץ הפך בשעות הלילה לשומר  הבית
שלו. אומנם, כוחו היה דל לעומת כוחות הרשע האימתניים של חיילי
ה-SS הגרמנים, אך עצם השמירה בלילות נתנה לו תחושה של ביטחון
מסויים.

ואכן, הצרות וההתנכלויות ליהודים לא פסקו. בבוקר אחד של שנת
1940, שמע מעבר לכביש קולות רמים במבטא גרמני כבד. נפתלי הרץ
פחד אפילו להציץ מבין הריסות חזית הבית, שמא יגיעו החיילים
הגרמנים גם אליו. אלא שסקרנותו גברה עליו, והוא השתדל להציץ רק
לרגע, מבלי שייראה. מעבר לכביש, היה עד למחזה זוועה. מן הבית
הושלך השכן, כשהחייל הנאצי תופסו בבגדיו, ומשליך אותו אל מחוץ
לדלת. אחר כך בעט בו, עד שזה התפתל על הארץ מכאבים. אחריו
הוצאו בכח אשתו הזועקת וילדיו המייללים, עד שיללותיהם נשמעו
בכל הסביבה. נפתלי הרץ נסוג מייד לאחור מן החלון מחשש שמא
ייתפס בעינו של אחד מן החיילים הנאצים. כעבור שעה קלה, יכול
היה לשמוע קולות ירי מרחוק. נפתלי ידע, כי באותם רגעים ממש,
נקטפו חייהם של שכניו החפים מפשע, ואלו כבר לא ישובו לביתם
לעולם.


בשעות היום, נהג לצאת כדי לחפש מעט מזון. באחד הימים, כאשר יצא
נפתלי הרץ להשיג מעט תפוחי אדמה ומעט לחם, הגיעה לאוזניו
השמועה, מפיו של אותו יהודי אשר מכר לו את מעט המזון, כי: "בית
העלמין נהרס בידי החיילים הנאצים ומעתה, לא יהיה לנו אפילו את
המעט הזה, הזכות לקבור את מתינו". בימים שלאחר האירוע המצמרר
הזה, נודע כי את שברי המציבות נטלו החיילים הנאצים לשם בניית
דרכים בקרבת מחנות האימונים שלהם, ותוך כדי שניפצו כל מצבה
ומצבה, העמידו כמה עשרות יהודים מבני העיירה בבית העלמין ושם,
בינות הקברים הפתוחים, ירו בראשיהם אחד אחד, עד  אשר האחרון
שבהם פירפר ולבסוף נפח את נשמתו בין מתי העבר ומתי ההווה.


שפרינצה מיאנה לעזוב את העיר לובצ'וב. שפרינצה קצה בנדודים
שנכפו עליה ועל ילדיה. אומנם, גרוינם ניסה לעודדה להמשיך ויהי
מה, כי הרי "בסופה של כל דרך ארוכה, או נדודים, נמצא הבית.".
לגרוינם לא היה כל כך משנה היכן הוא הבית, כל עוד יהיה זה בית
במקום בטוח, למרות שהיה נותן הרבה כדי לחזור לשגרה הישנה
והטובה המוכרת לו. שפרינצה סירבה לקבל את העובדה שביתה מבצרה
ברודניק נד סאנם, אינו ביתה עוד ואפילו המגורים בו מהווים סכנת
חיים של ממש. אלא שהמציאות חזקה מכל חלום והיא, שפרינצה, חייבת
הייתה להשלים עם המצב. המציאות פשוט כפתה עצמה עליה, עד שלבסוף
הכניעה אותה. כעת, לאחר שהתיישבה לבסוף במקום מעט בטוח, ולאחר
שהתמקמה והחלה לנהל סדר יום שגרתי, באה הבשורה הזו שהביאו עימם
הקצינים הסובייטים, ושוב יהיה עליה לאסוף את ארבעת ילדיה וחפצי
המשפחה ולצאת לדרך. שפריצה ביקשה את רחמי האל, בעיקר ביקשה
שירחם על הילדים הקטנים - "והרי רוז'ה רק בת 4 ואילו צבי מעט
יותר, רק בן 6, ומי ערב שישרדו את הנדודים בדרך לא דרך?" כך
דיברה עם האלוהים בזמן הדלקת נרות השבת האחרונה. "אל רחום
וחנון, אנא חסוך מהילדים הקטנים את המסע הקשה הזה" - כך ביקשה
ישירות מן האלוהים. לשניים הגדולים, מרים ומנדל, דאגה מעט
פחות. שני אלה היו עצמאיים ומרים גדלה ומתקרבת לגיל 9. אלא
שהפעם האל לא נענה לבקשותיה של שפרינצה, וכעת היה צורך לאסוף
הכל, את החפצים והילדים ולהמשיך בדרך אל תחנת הביניים הבאה,
העיר לבוב, ולאחר מכן להמשיך הלאה עד לתחנה הסופית, אי שם
בסיביר הקפואה והמושלגת.


בלית ברירה, החלה שפרינצה לאסוף שוב את כל החפצים, הביגוד וכלי
הבית למזוודות ולצרור שאותו קשרה בקצותיו, ולאחר שסיימה מלאכתה
זו, הלבישה היטב את הילדים הקטנים מחמת הקור העז, שהלך וגבר
בימים האחרונים ונראה כי הוא מביא עימו את החורף. השניים
הגדולים, מרים ומנדל, כבר היו לבושים ומוכנים לצאת לדרך. מנדל
עזר לגרוינם להוציא את המזוודות ואת הצרור הגדול אל מחוץ לשער
הברזל שמחוץ לבית, וציווה על מרים לשמור על החפצים, עד אשר
סיים והמתין עימה מחוץ לשער הברזל. לבסוף, לאחר שווידאה כי שני
הקטנים לבושים היטב ומכוסים עד צוואר, יצאה שפרינצה אל מחוץ
לבית עם הילדים הקטנים וכולם המתינו לגרוינם, אשר סידר את
הסידורים הכספיים האחרונים עם בעלת הבית, האלמנה, אשר שילם לה
מראש שכר דירה עד לתחילת החודש הבא. לאחר שזו השיבה לו את כספו
ששילם ביתר, הצטרף אל בני המשפחה ואלו יצאו שוב אל הלא נודע.


גם הפעם, לא היו הם היחידים אשר עשו דרכם מן העיר לובצ'וב אל
העיר לבוב, אשר אף היא הייתה כעת במעמד של עיר כבושה ובשטח
הסובייטי. ברחובות העיר נראו שוב יהודים רבים על משפחותיהם,
אשר נאלצו לנטוש את העיר, ועכשיו רוכזו כולם בכיכר העיר,
וביניהם אף בנותיה של חיה גולדה - פרידה, דרייזל ודורה, על
משפחותיהן וילדיהן הקטנים. על המעבר פיקדו חיילים סובייטים,
אשר דאגו להעלותם על משאיות ולפנות את כולם, עד האחרון שבהם מן
העיר. למזלם הטוב, הפעם לא היה עליהם לצעוד רגלית, אלא שהועלו
על משאיות דחוסות עד אפס מקום, ומשם החלו לנוע לעבר היעד הבא,
העיר לבוב.


את כל הדרך ללבוב עשו בעמידה במשאיות, צפופים כבתוך קופסת
סרדינים. שפרינצה פשוט רצתה לצרוח. הצפיפות הרבה הקשתה עליה את
הדרך עד מאוד, והיא בקושי הצליחה לנשום. שפרינצה חשה שעוד מעט
היא פשוט תעשה מעשה ותקפוץ אל מחוץ למשאית, ולו רק בכדי לשחרר
את עצמותיה הכלואות ברכב המסע הזה. בעודה עומדת שם, תוך כדי
נסיעה, הצליחה לראות  רק ראשים, הרבה ראשים צפופים במשאית אחת,
אשר ניתן היה לחוש בהבל פיהם. מפעם לפעם, השגיחה על ילדיה
ודאגה שאיש לא ירמוס אותם, חס וחלילה. שפרינצה התפללה שהדרך
ללבוב, תסתיים כמה שיותר מהר. ואילו גרוינם, הוא חשב כעת על
הנגרייה שלו ושל שיסל שבעיר. מייד לכשיגיע, ירוץ אל מקום
הנגרייה ויבדוק מה עלה בגורל העסק שלו. בעומדו כך במשאית
בצפיפות הנוראית, עדיין היה בו זיק של תקווה, שאולי עוד ישוב
לעיסוקו בנגרייה ביום מן הימים.

בעיר לבוב, נחלצו היהודים מן המשאיות הדחוסות, כפי שמחלצים פקק
מבקבוק יין תוסס. כל המשפחות על מיטלטליהן, החלו להיטמע בעיר
באלפים, כשבכל יום חזר המחזה על עצמו ועוד ועוד פליטים יהודים
הגיעו לעיר, עד שמספרם הגיע לעשרות רבבה. כבר למוחרת היום,
לאחר שסידר למשפחה כולה חדר אצל אחת המשפחות היהודיות שבעיר,
מיהר גרוינם אל הנגרייה שלו ושל שיסל. לעיניו נגלה מראה מזעזע.
הנגרייה שלו ושל שליסל הופצצה בזמן הכיבוש בידי הצבא הסובייטי,
עד שכל האזור הפך לתל חורבות. הנגרייה שלו ושל שיסל פשוט נמחתה
מעל פני האדמה. בצער רב ניגש גרוינם אל תל החורבות, נטל בידו
אבן אחת שבורה מבין ההריסות ולאחר מכן, השליך אותה הרחק הרחק,
אל המרחק הכי רחוק שהיה ביכולתו להשליכה, ובכך נסתם הגולל על
חלומו הגדול, להשיב ימיו כקדם ולשוב אל השגרה הברוכה, שמשמעותה
- עבודה, פרנסה וחיי יום יום בחיק המשפחה.


אלא שכעס וזעם לא הועילו במאום. גרוינם היה חסר אונים וכמו גם
שאר הפליטים היהודים, פשוט נסחף בזרם האירועים שנכפו עליו, זרם
סוער  של נהר גדול המאיים להטביע בכל רגע את יושבי הסירה
הרעועה שהוא, גרוינם, מתאמץ להשיט במים הסוערים. לאחר פחות
משבועיים ימים נאלצו בני המשפחה על ילדיהם הקטנים, לשאת שוב את
מיטלטליהם, כשהפעם היעד הוא מקום שממנו אין חזרה - הצפון הקר
של בריתˉמועצות - סיביר.

בלבוב ניסו פרידה, בתה של חיה גולדה, ובני משפחתה להיאחז במקום
בציפורניהם ולחמוק מן ההגלייה לסיביר הקפואה. בעלה של פרידה
דאג למצוא להם מקום מסתור אצל אישה גויה אחת, אשר שיכנה אותם
באחד מחדרי הבית. כך ישבו הם במצור בחדר עם בתם מרים, התינוקת
בת השנתיים, מבלי יכולת לצאת.  תמורת כסף טוב, דאגה המארחת
לציידם במעט מזון, אשר ראשית לכל, דאגה פרידה להאכיל את בתה בת
השנתיים. פרידה הייתה מאושרת מעצם הרעיון, שהצליחה להיחלץ מן
העיירה רודניק נד סאנם בזמן. נראה היה, כי לאחר שהצליחו לעבור
אל הצד הרוסי, יוכלו הם להסתדר פחות או יותר ולשקם את חייהם.
עיקר דאגתה היתה נתונה לבתה התינוקת. כך הצליחו להסתתר מספר
חודשים עד בוא האביב של 1940.

בבוקר אביבי אחד, לאחר שנדמה היה כי הסתגלו לתנאי המחייה
במצור, נשמעה נקישה
בדלת ביתה של בעלת הבית. פרידה עם הקטנה מרים ובעלה, נכנסו
מייד אל החדר ונעלו את הדלת אחריהם. בעוד הם מסתתרים, נשמע
היטב קולו הרם של השכן, אשר מזה זמן מה חשד כי בעלת הבית
השכנה, מחזיקה בביתה יהודים. הבוקר הזה החליט האיש לעשות מעשה
ולהוציא משם אחת ולתמיד את היהודים הבלתי רצויים, שהתגוררו
בשכנותו. בתחילה החליף בשקט מספר מילים עם בעלת הבית, עד שקולו
הלך וגבר, כך שקשה היה שלא לשמוע את קולו הרועם: "אני דורש
להוציא מכאן את היהודים" - דרש בתוקף. אחר כך, מבלי לשאול את
בעלת הבית, ניגש אל דלת החדר הנעולה והחל לדפוק בדלת: "אני
מבקש מכם לצאת מייד!!" - דרש בקולו המאיים. בעלה של פרידה הבין
כי לא נותרה לו ברירה. מחד, דבר הימצאות המשפחה במקום נודע
לשכן, אשר ודאי יפנה אל השלטונות הסובייטים,  והעניין עלול
להסתיים בכי רע. נותרה לו האפשרות השנייה היחידה והיא, לנסות
ולדבר על ליבו של השכן ובכך למנוע, או לפחות לדחות את המהומה
לזמן אחר.


"אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה, שלא לגלות את דבר הימצאותנו
כאן. הדבר עלול לפגוע בילדה ובאישה. הילדה שלי בת שנתיים. אני
מבקש את התחשבותך". אך נראה שתחנוניו בפני השכן לא הועילו, וזה
עמד על כך שעוד באותו היום תעזוב המשפחה היהודית את הבית.


"שים לב" - פנה בטון חמור אל בעלה של פרידה. "אני לא אנטישמי,
אבל האישה, בעלת הבית, לא מבינה שבמקרה ויתגלה לשלטונות כי היא
מחזיקה יהודים בביתה, יקחו לה את הבית". נראה היה כי חששה של
האישה, בעלת הבית, הלך וגבר ככל שהשכן הוסיף לדבר, עד שלבסוף
נכנעה לדרישתו. "אם כך, יהיה עליכם לעזוב עוד היום..." - אמרה
בקול רפה. בשעות אחר הצוהריים, לאחר שארזו את חפציהם, עשו בני
משפחת וילקנפלד דרכם אל תחנת הרכבת, אשר יעדה - ארחנגלסק, אשר
בסיביר.


בבוקרו של אחד מימי אוקטובר 1941, בשעה 5:00, המתין אלברט
הצעיר עם עוד מספר יהודים, בשוק אשר בעיירה NOWY TARG למכוניות
אשר יקחו אותם למקום העבודה. התמזל מזלם, והם נמצאו כשירים
לעבודה בחברת HOBAG, אשר בנתה צריפי עץ ומוסכים למטוסים
העשויים מעץ, עבור הצבא הגרמני. למען האמת, אלברט ממש קץ
בעבודות הכפייה, אשר לא קיבל עבור עבודתו אגורה שחוקה אחת. אך
כאמור, היה לו מזל גדול והוא תמיד נשלח לעבוד. המשמעות של אי
כשירות לעבודה הייתה מוות, במוקדם או במאוחר. לאחר שהוכנס עם
עוד מספר יהודים אל תאי המטען הפתוחים של המכוניות, אשר הגיעו
לאספם אל מקום העבודה, ולאחר שהחיילים הנאצים ניסו לדחוס מספר
רב של עובדים יהודים לתאי המטען של מכוניות האיסוף, חש בתנועת
הרכב, אשר נסע ונסע, ונדמה היה כי לעולם לא יגיע ליעדו. אלברט
חש תחושה איומה של מחנק, ושהוא בקושי מצליח לנשום מרוב צפיפות.
הרוח הקרה הכתה בראשו ובאוזניו, עד שאלו כאבו מרוב קור. לבסוף,
לאחר שנדמה כי הנסיעה נמשכת לנצח, כעבור כ-50 ק"מ, נעצרה
המכונית, מתוכה יצא החייל הגרמני ובצאתו, טרק בחוזקה את הדלת.
לחייל הגרמני לא הייתה סבלנות רבה, והוא החל לצווח: "צאו מייד
מהרכב, יהודונים, צאו מייד". העובדים היהודים החלו לדחוק אחד
בשני ולהידחף החוצה. כל מי שהשתהה מעט, נתון היה בסכנת מוות
מיידי. אסור היה להשתהות ולו לשנייה. אלברט ציית לחייל הגרמני,
ומייד קפץ אל מחוץ לתא המטען. אוזניו עדיין כאבו מן הקור העז,
אך אסור היה לו להתלונן בתכלית האיסור. בחוץ ציפה לו עוד יום
עבודה ארוך ומייגע, שאת שעת סיומו לא ניתן לצפות מראש.

במשך היום, בעודו סוחב על גבו הצעיר בולי עץ כבדים, ניסה אלברט
להריץ בדמיונו את השעון קדימה, כך שיום העבודה הארוך הזה יגיע
לסיומו. אלא שהשעות עברו בעצלתיים  וככל שחלפו השעות, כך חש
עוד ועוד בעייפות גדולה ובכאב החד אשר בגבו. לבסוף, בסיומו של
יום העבודה המפרך, משניתן האות, שוחררה קבוצת העובדים ואלברט
ביניהם, לביתם. הפעם, עשו דרכם ברכבת על מנת לקצר את דרכם
הביתה.

אלברט ירד מן הרכבת בתחנת הרכבת אשר ב-NOWY  TARG. עכשיו עשה
צעדיו בזהירות, שכן הייתה זו משימה לא קלה, לשוב הביתה בשלום
מבלי להיתפס בידי אחד החיילים הגרמנים בדרך. הוא לא הספיק
לצעוד אלא מספר צעדים, כשממש מאחורי גבו נשמע קולו של מנהל
תחנת הרכבת, הנאצי: "היי, אתה, עצור מייד!!!". אלברט הסתובב
בזהירות לאחור, שמא מכוון אליו הנאצי את נשקו. נשמתו כמעט
פרחה, כאשר הנאצי פקד עליו: "גש הנה מייד. יש לי עבודה
בשבילך!!!". נראה שאלברט ניצל הפעם וכי מדובר "רק" בעבודה.
בבית המתינו לו מוישה, מלכהל'ה ופסח בחרדה גדולה. השעה 21:00
חלפה עברה ואין כל סימן לבואו של הנער. בזמן האחרון, הלכה
מלכלה'ה ונחלשה יותר ויותר. רופא לא היה בנמצא וגם תרופות היה
קשה להשיג. כך הלכה האישה ודעכה מיום ליום.


באותו הלילה, מעט לפני השעה 22:00 בלילה, נשמעו לבסוף צעדיו של
אלברט במדרגות הבית, לאחר שנאלץ לעבוד בתחנת הרכבת עוד כשעה
ומחצה. אחר כך עשה את דרכו הביתה בריצה, שמא ייקלע לשעת העוצר
בשעה 22:00 בלילה, כשהוא עדיין מחוץ לבית. אלברט התשוש מיום
עבודה מפרך, ניגש ראשית אל אימו החולה לבדוק מה שלומה היום.
למראה האישה החולה והחיוורת, נחמץ ליבו עוד יותר, והוא חש כי
הדברים הולכים ונעשים קשים עוד ועוד, מבלי יכולת להכילם עוד.


כך נמשכו החיים עד קיץ 1942. בערב אחד, לאחר יום עבודה מפרך,
שב אלברט לביתו. מייד הלך, כהרגלו, לבדוק מה שלום אימו,
מלכהל'ה. למזלו הרב, הלילה לא עיכב אותו מנהל תחנת הרכבת
הנאצי. אלברט למד במשך הזמן כיצד לחמוק מעיניו הבולשות של
הנאצי, כך שלא ייאלץ להתעכב עוד בתחנה. כך הגיע הערב מוקדם
לביתו. מצבה של מלכהל'ה נראה בכי רע. בעצה אחת עם מוישה,
החליטו השניים כי אין מנוס הפעם וכי יש להבהילה בדחיפות אל בית
החולים. כך עשו דרכם אט אט, כשמלכל'ה עושה דרכה בקושי אל בית
החולים, שם נפרדו ממנה הבעל והבן. "להתראות בבוקר, מאמע" - אמר
אלברט, כשהוא מנסה להסתיר את עיניו אשר התכסו בלחלוחית. "בבוקר
תרגישי טוב יותר" - הבטיח לה בעצב. נראה היה כי האישה החולה
איבדה את היכולת לדבר מרוב חולשה, ורק כאשר נפרדו ממנה מוישה
ואלברט, הרימה מעט את זרועה בנופפה מעט לשלום, ואחר צנחה ידה
בכבדות לצד גופה. לאחר מכן, עזבו השניים את המקום במהירות, שמא
לא יגיעו לביתם עד שעת העוצר, שמשמעות הדבר היא, שכל מי שנתפס
מחוץ לביתו לאחר שעת העוצר, צפוי לירי בו במקום  ולמוות מיידי.


לפנות בוקר, כשעה לפני שהיה עליו להתייצב בשוק לעוד יום עבודה
מפרך, עשה אלברט את דרכו במהירות אל בית החולים ביחד עם מוישה
אביו, לבדוק מה מצבה של האם, אלא שמלכהל'ה כבר לא הייתה שם. את
מקומה במיטת חוליה בבית החולים תפסה אישה אחרת. באותו הלילה,
הלכה האישה השברירית ודעכה עד אשר, לקראת השעה 4:00 לפנות
בוקר, החזירה נשמתה לבורא. את ימי השבעה לא זכה אלברט לשבת.
אלברט חייב היה להתייצב לעבודה עוד באותו הבוקר. בשעת ערב
מאוחרת, שנקבעה להלוויית המנוחה על מנת לאפשר לאלברט להשתתף
בהלווית אימו, הובאה מלכה פייט למנוחת עולם בבית העלמין אשר
בעיירה NOWY  TARG, פולין.

מותה של מלכהל'ה בקיץ 1942, היווה מעין עוד נדבך בהרעת חייהם
של האב ושני הבנים, אשר הותירה מאחור. באותו הזמן, אף חל מפנה
לרעה ביחסם של הנאצים אל היהודים. מכאן, מצב הדברים רק הלך
והתדרדר עוד ועוד. המעצרים נמשכו, כמו גם הרג יהודים חפים
מפשע. בנוסף, נפוצה שמועה כי כל יהודי העיירה ירוכזו במקום
אחד, באזור אשר יאוכלס על ידי יהודים בלבד. כדי שלא ייוותרו
ללא קורת גג בשעת הצורך, החלו בעלי הבתים היהודים לשאת ולתת עם
בעלי הבתים הפולנים שבאזור הגטו בדבר החלפת הבתים, בית תמורת
בית, דירה תמורת דירה. היה ברור לכל, כי לאחר המלחמה ישובו
היהודים לבתיהם. גם מוישה דאג לו ולשני בניו, אלברט ופסח,
לדירה חלופית שכזו בתחום הגטו היהודי, מושג חדש שהיה צורך
להסתגל אליו. אלא שלעת עתה, דחה מוישה את המעבר עד לרגע
האחרון, בו ייאלצו ממש לנטוש את הבית. בסתר ליבו קיווה כי
ייתכן ויקרה להם נס, ובדרך כזו או אחרת תחלוף הגזירה מעצמה.
אלא שנס גדול לא היה פה.

בערב אחד, חזר אלברט לביתו לאחר יום עבודה. לעיניו נגלה מחזה
נורא. הבלתי יאומן קרה. הכניסה לבניין הדירות בו התגוררה משפחת
פייט היה סגור ומסוגר במעין דלת עץ, אשר רצועות עץ ארוכות
נקבעו במסמרים לאורכה ולרוחבה. הכניסה לבית הייתה חסומה. על
הדלת המאולתרת נתלה שלט: "בניין זה שייך לשלטונות הרייך
השלישי. הכניסה ליהודים אסורה !!!" אלברט היה מזועזע עד עמקי
נשמתו. אלברט נותר חסר בית ולמעשה, הכניסה לביתו, היכן שנולד
וגדל, אסורה עליו. אובד עצות הסתכל מסביבו ופשוט לא ידע מה
יעשה ולאן יפנה, ובעוד שעה קלה תיכנס שעת העוצר לתוקפה. לפתע
שמע קול הקורא בשמו כמעט בלחש: "אלברט, אלברט". באחת הסתובב
לאחור. מישהו הסתתר מאחורי עץ עבות שניצב שם בסמוך לבית.
בתחילה, עקב החשיכה, לא זיהה כי בעצם זהו אחיו הצעיר פסח, אשר
בא לאסוף אותו אל "ביתם" החדש שבגטו היהודי. אך לאחר ששמו נקרא
שוב על ידי  אחיו, זיהה לבסוף כי הקול הוא קולו של פסח. מייד
התקרב אליו, והשניים התחבקו חיבוק אמיץ של שני אחים, אשר מצאו
האחד את השני לאחר פרידה ארוכה, והם הרי התראו לאחרונה ממש
באותו הבוקר. בחבקו כך את אחיו, חש אלברט נחמה גדולה והקלה רבה
על שמצא את אחיו הצעיר בריא ושלם. אחר כך חמקו השניים בין
סימטאות העיירה אל הגטו, אל ה"בית" הפולני, חדר עלוב באחד
הבתים אשר חלקו עם עוד 3 משפחות, ואשר אביהם דאג לשריין להם
מבעוד מועד.

בדרך אל הגטו, סיפר לו פסח את אשר אירע בשעות היום: "הם באו
בשעות היום, ולקחו את כולם. גם את השכן, אשתו ושלושת הילדים.
הם לקחו את הרב ובני משפחתו ועוד כ-60 איש ואישה, אל בית
העלמין. אבא ואני הצלחנו להימלט מהחצר האחורית. אחר כך שמענו
את קולות הירי. הם ירו בכולם וקברו את כולם בקבר אחים".


מוישה ובניו לא היו היחידים אשר גורשו אל אזור הגטו. הייתה זו
שיטה מתוכננת היטב על ידי  הנאצים, לרכז את היהודים במקום אחד,
ומכאן הדרך להשמדתם הייתה קלה יותר. בקיץ זה, הקיץ של שנת
1942, גורשו בכוח מביתם חיה גולדה, בתה צביה, בעלה וילדם, אל
הגטו אשר בעיירה אולאנוב, ובעוד נכדה, וולטר בן ה-8, מנסה
להתאקלם בעיר לונדון אצל דודתו פרידה, מצאו עצמם פסח פול פייט
ורעייתו, אסתר לבית בלום במחנה בוכנוואלד, שבגרמניה.

בקיץ זה, שנת 1942, גורשו בכוח מביתם אשר ברודניק נד סאנם חנה
אמר, בעלה לייב אברהם אמר ושני בניהם, אל גטו אוליאנוב.

ובאותו קיץ נורא, גורשו מביתם אשר ברודניק נד סאנם אחיהם,
נפתלי הרץ ורעייתו, חנה רוזה, לגטו שהוקם בעיירה יבורוב, לשם
גורשו אף בתם, אדל, עם בעלה יעקב זומפ ובנם. ואילו בנם פסח,
רעייתו וילדם יולק, הועברו בכוח הזרוע לגטו של העיר קטוביץ'.

אחותם היקרה של חיה גולדה ונפתלי הרץ - אסתר לינדנבאום   ? (מה
קרה איתה? להשלים).

בכך הקיץ הקץ על  פרק זה בחייהם של בני משפחת פייט מן העיירה
RUDNIK NAD SANEM ואף לא איש אחד, נותר עוד במקום.



            פרק י"ח



מות קדושים

בגטו, ציפה מוישה לבניו בקוצר רוח. בנוסף לדאגתו להם, הטריד
אותו עוד עניין אחד. מצפונו ממש ייסר אותו על כך, שכאשר עזבו
פסח והוא בחופזה את הבית, לא הספיקו לקחת עימם את ספר התנ"ך
ואת מחזורי התפילה שלהם. מוישה חש כאילו נטש שם את נפשו
היהודייה. ספר התנ"ך ומחזור התפילה שלו היו החפצים היקרים לו
ביותר, חלק מגופו ממש. מוישה לא חשב לוותר. הוא עוד ישיג את
ספרי הקודש היקרים לליבו. לבסוף, מששבו הבנים בשלום לחדרם הקטן
והעלוב שבגטו, ראשית, הושיב את השניים לארוחה שהכין מתפוחי
אדמה שהשיג. תפוחי אדמה היו מצרך נדרש, גם אפשר היה לבשלם בכל
מיני צורות, אם כמחית, או לטגנם, או פשוט לזרוק בסיר מים
רותחים ולבשלם שלמים. תפוחי
אדמה גם היו משביעים, ואלו הפכו להיות המנה העיקרית בתפריט
העיקרי של בני המשפחה המצומצמת. בשעה זו, אלברט היה מורעב ממש
וחיש קל סיים את המנה הקטנה. אלברט היה עדיין רעב, אך לא העז
לבקש מנה נוספת מאביו, שמא יחסיר מפיהם של האחרים.

מוישה חיכה בקוצר רוח עד שהשניים יסיימו את ארוחתם, ואחר כך
החל לפרט באוזניהם את פרטי תוכניתו להצלת ספרי הקודש. התוכנית
הייתה, לגשת באחד הימים הקרובים אל הבית האטום, לטפס על גדר
התיל אשר בחצר האחורית, להגיע אל חזית הבית, לפרוץ את הדלת
האטומה, ואז פשוט להיכנס הביתה, ליטול את ספרי הקודש ולנוס משם
מהר ככל האפשר.  מוישה לא ציפה להיענות מיידית של שני בניו
למשימה ההרפתקנית הזו, אשר יש בה סכנת חיים של ממש. אלברט מייד
הסכים לתוכנית. "בהחלט, אני מצטרף אליך, אסור לנו בשום אופן
להשאיר ספרי קודש בידי הנאצים" - הודיע בהחלטיות לאביו. פסח לא
נשאר מאחור. הוא חרד יותר לאביו ולאחיו הבכור, וחשב כי אם יהיה
בקרבתם, יוכל לשמור עליהם טוב יותר בזמן הפריצה אל הבית. ואכן,
התפקיד שהוטל עליו היה להמתין למטה ולהזהיר את אביו ואחיו אם
וכאשר יופיע מאן דהוא בלתי רצוי בשטח. ביצוע המשימה של הצלת
ספרי הקודש נקבע ליום חמישי בשעה 21:00 בלילה בדיוק, כשעה לפני
שעת העוצר, כדי שלמוחרת היום, יום השישי, יהיו ספרי הקודש
בידיהם והדבר יאפשר להם להתפלל את תפילות השבת.

ביום חמישי, הגיע אלברט עייף מיום עבודה ארוך אל הבית הישן, שם
נקבע מקום המפגש עם אביו ואחיו בחצר הבית האחורית. לרגע, נדמה
היה לו כי השניים משתהים מעט, אך כעבור כחמש דקות של המתנה
מתוחה, נראו לבסוף השניים מגיעים במהירות אל החצר האחורית של
הבניין. ראשון לטפס היה פסח הצעיר. מוישה ואלברט עזרו לו
להתרומם, ולאחר שהצליח לטפס למעלה על גדר התיל, קפץ ללא היסוס
ונחת בקול חבטה קלה על האדמה, מעברה השני. מוישה לא השתהה,
ובעזרתו של אלברט החסון, טיפס אף הוא על הגדר. בעודו נוחת
מעברה השני, טיפס אלברט בכוחות עצמו ואף הוא נחת היישר אל החצר
האחורית של הבית. מוישה התקשה להתרומם מן הנחיתה הקשה, ואלברט
הקים אותו מייד על רגליו. לא היה ברשותם זמן רב. הסכנה כי
ייתפסו בידי החיילים הנאצים, עמדה לפתחם. במהירות רצו אל החזית
הקדמית של הבניין, והחלו לפרק במהירות את רצועות העץ אשר חתמו
את דלת הכניסה. לרגע, נדמה כי לא יצליחו לפרק אותן ממקומן, אלא
שמוישה קיבל כוחות על בלתי מוסברים. מוישה רק רצה את ספרי
הקודש שלו בחזרה. הוא הזיז בפראות את רצועות העץ, עד אשר הצליח
לשחררן ממקומן. "הישאר כאן" - ציווה על פסח. "אם מישהו יתקרב
למקום, תן שריקת אזהרה" - הורה לבנו הצעיר, והוא ואלברט עלו
במהירות אל הבית. עברו כמה שניות עד אשר אתרו את ספרי הקודש
בין כל החפצים הזרוקים בבית, לאחר שהחיילים הנאצים עשו בו
שמות.

פסח עמד למטה מתוח ודואג. נשמתו כמעט פרחה בו, והוא רק רצה
לראות את השניים יוצאים מפתח הבניין. לבסוף, לאחר כחמש דקות
אשר נדמו בעיניו כנצח, יצאו השניים, האב והאח, מפתח הבניין
ושלושתם פתחו שוב בריצה לכיוון החצר האחורית. את הדלת הפרוצה
לא טרחו כלל להשיב למצבה הקודם. הם פשוט טיפסו שוב על הגדר
הגבוהה, ועם השלל, ספרי הקודש, נחתו מעברה השני של הגדר. כעת,
המשימה הייתה להגיע בשלום אל הגטו לפני שעת העוצר. בשעה 21:20
נראו 3 דמויות חומקות בחשיכה בסמטאותיה של העיירה NOWY  TARG,
עד אשר הגיעו אל גבולות הגטו. בכניסה לגטו, נראה שומר אוקראיני
מסייר הלוך ושוב, הלוך ושוב. תחומי הגטו היו בשעת לילה זו
סגורים ומסוגרים. אין יוצא, ואין בא. שלושה זוגות של עיניים
ברקו בחשיכה בעקבם אחרי תנועותיו של השומר האוקראיני האימתני,
עד אשר פנה בגבו אליהם. מוישה סימן מייד לבנים: "נכנסים". וכך,
מבלי שהשומר יבחין בהם, ממש מתחת לאפו ובחשיכה גמורה, הצליחו
השלושה להתגנב אל תחומי הגטו.

ביום המוחרת, יום השישי, התפללו השלושה מתוך סידורי התפילה
שלהם את תפילות השבת בבית הכנסת המאולתר שבגטו, ומבחינתו של
משה ובניו, השבת ספרי הקודש היוו מעין ניצחון קטן, אומנם
ניצחון רגעי, אך בכל זאת ניצחון על הצורר הגרמני.

ואכן, הכל היה רגעי. איש לא ידע מה יהיה בגורלו. השמועות נפוצו
במהירות מפה לאוזן בקרב יהודי הגטו, אך למעשה, איש לא ידע  במה
מדובר. התחושה של אסון גדול הממשמש ובא הייתה תלויה באוויר, אך
אף אחד מיהודי הגטו לא ידע באמת מהו הדבר הנורא המצפה להם.
בשלב זה, המשיך אלברט בעבודה של בניית עוד ועוד  צריפים
מלבניים ארוכים. אביו משה, שגוייס לעבוד במאפייה בעיר, ציפה לו
לאלברט מדי ערב בדאגה רבה. בכל אופן, דאג להגניב תחת מעילו חצי
כיכר לחם, אשר נטל מן המאפייה ללא רשות, ואוי לו אם היה נתפס
בקלקלתו. מדי ערב, בהגיע אלברט לחדר העלוב שבגטו, ראשית, נשם
לרווחה והודה לבורא עולם על כך שעוד יום עבר בשלום וללא שמי מן
השלושה נפגע. אחר כך, לארוחת הערב, נהג לפרוס בזהירות את רבעו
של הלחם לפרוסות דקות, ולחלקן שווה בשווה בין הבנים, ואילו את
רבע הלחם הנותר, חשב להשאיר למחר, שמא למוחרת לא יצליח להגניב
לחם מן המאפייה. אלא שאלברט בן ה-18 עדיין נותר רעב, לאחר שעבד
בעבודה קשה במשך יום שלם והיה זקוק לתוספת. הייתה זו נקודת
התורפה של משה, אשר לא יכול היה לעמוד בהבטחתו לעצמו, כי הפעם
מנות רבע הלחם יהיו קצובות. משהבחין כי בנו נותר ברעבונו,
הגניב לצלחתו עוד שתי פרוסות דקות. "נו, אסן, אסן, אתה עובד
קשה מדי" - דחק בו לאכול, ומאחר ולא יכול היה לעשות איפה ואיפה
בין הבכור לצעיר, נטל עוד מן הלחם הפרוס  והניח בצלחתו של פסח.
"נו, אכלו, אכלו..." - ציווה על השניים. כך חוסלה מנת הלחם
היומית ואף זו שהוקצבה למחר עוד באותו הערב, וכך אף חזר הסיפור
על עצמו שוב ושוב מדי ערב.

"נו, ואיך עבר עליך היום בעבודה?" - ניסה האב לדלות פרטים
מבנו, שמא יחדש לו דבר מה אודות כוונותיו של הצורר הגרמני,
ימ"ש, וכיצד ינהג ביהודים בזמן הקרוב. "אין שינוי, אנחנו עדיין
בונים עוד ועוד צריפים" - דיווח לו אלברט. "מה יש להם צורך בכל
כך הרבה צריפים?" - הקשה משה, אשר לא הבין למה להם לגרמנים
לבנות עוד ועוד צריפים, ואת מי ישכנו שם,
בצריפים. הדבר נראה לו מוזר ביותר, ולאלברט עצמו לא הייתה
תשובה. בכל אופן, ראש השנה התקרב ובא, ומשה ניסה לחשוב כיצד
יגניב מנה כפולה של לחם מן המאפייה.
כלומר, הפעם יגניב לחם שלם לגטו לכבוד ראש השנה.

אלא שתוכניתו לחגוג את ראש השנה נגדעה בעודה באיבה. ביום
שלישי, ב-1 לחודש ספטמבר של שנת 1942, לאחר שהעיר את אלברט
משנתו, יצא משה לעבודתו במאפייה. את דרכו מן הגטו אל העיר, עשה
בזהירות בחשיכה, בשעה שהלילה נאחז בכל כוחו ביקום וסירב לפנות
מקומו לאור היום.  מעט מאוחר יותר, כאשר החלה השמש לשלוח קרניה
לכל עבר, התכוון אף אלברט לצאת לעוד יום עבודה מפרך בבניית
צריפים. הוא הספיק לצעוד
מספר צעדים לכיוון היציאה מן הגטו, כשלפתע הבחין בטנק עמוס
בקציני SS ושומרים אוקראינים, הנכנס בתנופה אל תחומי הגטו. תוך
כדי תנועת הטנק, החלו החיילים הגרמנים לפזר הודעות מודפסות לכל
עבר. אלברט הרים הודעה מודפסת שכזו מן הארץ, וקרא במהירות את
הכתוב, אך למקרא הדברים, קפא לרגע. בהודעה הכתובה היה רשום
שחור על גבי לבן:

"על פי הוראת הרייך השלישי, נדרשים כל היהודים אשר בעיירהNOWY
TARG, בלי יוצא מן הכלל, ילדים, נערים, נשים וזקנים, אנשים
בריאים ואנשים חולים, להתפנות מייד אל האיצטדיון אשר בקרבת
תחנת הרכבת.". עיניו של אלברט חשכו. בינתיים, החלו לרדת מן
הטנק קציני ה-SS הגרמנים ואיתם החיילים האוקראינים, ונפוצו לכל
עבר. אלו החלו להוציא בכוח את היהודים אל מחוץ לחדרי המגורים
הצפופים שלהם, תוך כדי שהם מכים אותם בקתות רוביהם מכות
נמרצות. כל מי שניסה לחמוק, נרדף על ידי החיילים כאילו היה זה
ציד חיות. אלברט החליט לחפש מייד את אביו משה במאפייה, אלא
שהספיק לנוע כשני צעדים. מולו הבחין בשני קציני SS, ששעטו
לעברו והחלו לבעוט בו ולהכותו, עד שנפל על הארץ מבלי יכולת
לזוז. "חזור, חזור לאצטדיון!!!" - צעקו עליו בטירוף. אלברט לא
יכול היה לנוע, אלא לכיוון אחד בלבד, אל עבר האצטדיון. אט אט
התמלא האיצטדיון רחב הידיים בעוד ועוד יהודים עד שכל היהודים,
בני העיירה -NOWY  TARG רוכזו שם, באצטדיון.

באיצטדיון עצמו, כל מי אשר העז לזוז ממקומו, נרדף על ידי
החיילים ואולץ לשוב למקומו, תוך כדי שהוכה על ידם  ללא רחמים,
או שנורה בו במקום.  כך הופרדו הורים מילדיהם, נשים מבעליהן,
ואחים מאחיהם. אלברט ניסה לתור בעיניו אחר אביו ואחיו. במבט
מהיר,   סקר את כל האיצטדיון כולו, עד שלפתע הבחין בהם, במשה
ובפסח. אט אט ניסה להתקרב לעבר המקום בו נמצאו השניים. הוא
כמעט הצליח להגיע לשם, אלא, ששני חיילים אוקראינים הבחינו בו
והחלו להכות אותו מכות נמרצות. אלברט לא הצליח להגיע אליהם אל
פסח ומשה. בשלב זה, הבין אלברט כי הקיץ הקץ על אחדות המשפחה
וכי רגע הפרידה הגיע, אלא שאלברט לא יכול היה להיפרד מאביו ואף
לא לחבקו חיבוק אחרון. אלברט לא יכול היה לומר לו: "אבא,
להתראות". אלברט פשוט הורחק בכוח אל הקצה השני של האיצטדיון.

החיילים הנאצים הבחינו בנער הצעיר פסח הנאחז באביו. לא, הם לא
טעו. הם עשו עבודתם במיומנות וידעו להבחין מייד בין צעיר הנחוץ
לעבודה לבין מבוגר חסר תועלת. פסח ניסה להתנגד להם, פסח לא היה
מוכן בשום פנים ואופן לעזוב את אביו. החיילים החלו להכות בו
באכזריות, וממש תלשו אותו מאחיזתו באביו, עד שזה נקרע ממש
מגופו של אביו. פסח ניסה שוב ושוב להתנגד להם, אלא שהחיילים
הרחיקו אותו עוד ועוד, עד אשר מצא עצמו עומד בקצהו השני של
האצטדיון בין עוד כ-300 יהודים צעירים שגילם 16 שנה ולא יותר
מ-30 שנה, שלשם נדחק קודם לכן אחיו, אלברט. מבלי יכולת לזוז
ממקומו, אלברט ניסה לתור אחר דמותו של אביו, משה, אך דמותו של
זה אבדה לו ובשלב זה, כבר לא יכול היה להבחין בו בין המון
היהודים.

בינתיים, הוכנסו כל החולים אל משאיות והוסעו אל מחוץ לאצטדיון,
אל עבר בית העלמין היהודי. לאחר כעשר דקות לערך, נשמעו קולות
ירי מכיוון בית העלמין היהודי, אשר התערבבו בזעקות עד לב
שמיים. לאחר כרבע השעה, נדמו אט אט קולות הירי ועימם קול
הזעקות הנוראות, עד שלא נשמעו כלל. רק קול מנועי המשאיות, אשר
שבו ריקות ממסע המוות הקצר, נשמע שוב, עד אשר נעצרו שוב בפתח
האיצטדיון. נראה, כי כל פרטי תוכנית ה"טראנספר" של יהודי NOWY
TARG תוכננו מראש בקפידה רבה, ועמדו בלוח הזמנים שלה.

באצטדיון עצמו, נשמע לפתע ברמקולים קול צווחני במבטא גרמני
כבד: "כל היהודים, ללא  הקבוצה שבצד ימין,  נא לעלות מייד אל
המשאיות". לא הספיק הכרוז להכריז הכרזתו, וכבר החלו חיילי ה-SS
הגרמנים בעזרת החיילים האוקראינים הגברתנים לדחוק בהמון היהודי
הרב כבעדר, תוך בכי ילדים וצעקות מבוגרים, אל עבר פתח
האיצטדיון, אשר החל להתרוקן אט אט מאנשים. מפעם לפעם, נשמע קול
ירי, אשר הפיל ארצה עוד חלל יהודי, אשר ניסה להימלט מציפורני
המוות. לבסוף, נותרו 300 היהודים הצעירים ובהם אלברט ופסח
אחיו, באצטדיון עם החללים היהודים הרבים, אשר גופותיהם פזורות
ברחבי האצטדיון, אצטדיון המוות של NOWY TARG.

מן העיר בייזר שבגרמניה, איש לא חזר, איש לא נותר בחיים, אף לא
משה פייט.  

לעיירה זקופאנק הגיעו כ-200 יהודים צעירים, לאחר שהופרדו מן
ה-100 האחרים  אשר נותרו מאחור לעבודות כפייה בעיירה NOWY
TARG, ובכך הקיץ הקץ על קהילת יהודי העיירה.

לאחר נסיעה לא ארוכה, הגיעו אלברט ופסח אל מקום מגוריהם החדש,
צריפים מלבניים וארוכים, אשר אלברט בנה במו ידיו, ואשר הוצבו
בסמוך לבית החרושת של חברת
"HOBAG".


החיים בגטו יבורוב של שנת 1942, או מה שנותר מן החיים, הפכו
בעצם לגהינום עלי אדמות. המוות והחידלון שררו בכל פינה, ומי
אשר לא מת מרעב או ממחלות, פשוט נורה כך סתם, ללא סיבה, באמצע
הרחוב. לעיתים, היו החיילים הנאצים מרכזים מספר רב של יהודים
ביער הסמוך, ושם בין העצים ירו בכולם, גברים, נשים וילדים, עד
האחרון שבהם.

בבוקר אחד, בוקר שלא בישר טובות, ממש כמו הבקרים שהיו לפניו
ואף כמו אלו שיהיו בעתיד, נשמעו צעקות רמות של חיילי ה-SS מכל
עבר בכל תחומי הגטו. היה זה סימן רע לבאות. משהוצא בכוח ביחד
עם רעייתו חנה רוזה החוצה על ידי החיילים הנאצים, ידע נפתלי
הרץ כי הפעם הסוף קרוב. נפתלי הרץ יצא החוצה ונעמד שם מחוץ
לחדר שכונה בטעות "בית", עם עוד כ-200 איש ואישה, ובהם חנה
רוזה. נפתלי הרץ רק הספיק למלמל תפילתו: "שמע ישראל, ה'
אלוהינו, ה' אחד" לפני שנשמע צרור יריות, והוא נפל בדממה ארצה,
כשבסבך זקנו מסתתר לו שם בפניו, כל טוב ליבו. נפתלי הרץ היקר
לא היה עוד וכך גם חנה רוזה, רעייתו האהובה - בחייהם ובמותם לא
נפרדו.


לא רחוק משם, במרחק של  מטרים ספורים, נורו מספר יריות לעברה
של בתם האהובה, אדל זומפ, אשר לפתה בחוזקה את ידה של בתה
הקטנה. יעקב, בעלה, היסב את ראשו על מנת שלא יראה במות רעייתו
ובתו. לאחר כדקותיים, נשמע קול ירי קצר והשלושה, אדל זומפ,
יעקב זומפ בעלה, וילדתם הקטנה הופלו ארצה בידי המרצחים.


אל היער הסמוך לעיירה אולאנוב, הובאו בכוח הזרוע חיה גולדה,
צביה בתה, חתנה ונכדה, ושם, בין עצי היער, כשהם עירומים כביום
היוולדם, נורו למוות באכזריות בידי חיות אדם, חיילי ה-SS -
ואיש לא מחה, ואיש לא צעק. רק האדמה המדממת והעצים שמסביב צעקו
צעקה גדולה, אך מי יכול להבחין בצעקתם של  עצים ואדמה?


החיים היו טובים וזרמו על מי מנוחות בביתם של חנה ולייב אמר,
עד לכיבוש הנאצי. כשחנה הייתה מתכוננת לקראת שבת קודש, נהגה
להביט בשביעות רצון בשולחן המלא בכל טוב, תבשילים וחלות מעשה
ידיה להתפאר, אשר בכל שבוע, מדי ערב שבת, המתינה כך ליקיריה,
בעלה ושני בניה, אשר ישובו מן התפילה בבית הכנסת שברודניק נד
סאנם. בזמן הדלקת הנרות, נהגה להודות לאל על אשר היטיב עימה עד
כה. נדמה שזכתה בכל אשר חפץ ליבה של אישה, לחיים טובים
ומאושרים. היא הרי זכתה בשידוך מצויין, לייב בעלה עשה חיל
במסחר ולה היה הכל. שפע כלכלי, שני בנים שגידלה לתפארת והיא,
חנה, רק ביקשה שכל הטוב הזה יימשך לנצח. הינה, קלמן דוד בנה,
היה לעלם צעיר ואף הוא הוכנס בסוד עסקיו של אביו, ועשה חיל רב.
אלא שביום בהיר אחד, יום הכיבוש של העיירה בידי הגרמנים
הנאצים, נפלו עליה השמיים. עם היכנסם של הטנקים הגרמנים לתחומי
העיירה, ליבה ניבא לה רעות. ואכן, לא טעתה באבחנתה זו. החיים
הפכו לגהינום עלי אדמות. שם, בגבול הנהר סאן, פגשה את כל בני
המשפחה, אחיה, אחיותיה, ילדיהם ונכדיהם, לאחר שגורשו מבתיהם
שבעיירה. אחר כך ניסו לשוב לבתיהם, אלא שהחיים הטובים שהיו מנת
חלקה, התפוגגו בבת אחת בעשן המלחמה. המסחר נאסר על היהודים וכל
מי שעסק במסחר, פשוט ירד מנכסיו עד כדי פת לחם. אברהם לייב
בעלה, וקלמן דוד בנה פסקו לעסוק במסחר, ובן יום פינה השפע בבית
את מקומו למחסור במזון ולרעב של ממש.


את המזון המועט שבא אל פיהם, דאג הבן קלמן דוד להשיג בדרך לא
דרך. בדרך כלל, נהג להתגנב למאפייה שבעיירה בשעת חשיכה, שם היה
ממתין בסבלנות עד אשר ייזרקו שאריות הלחם הישן שנאפו לפני
יומיים-שלושה ואשר לא נמכרו, אל מצבור האשפה שבחצר. מדי לילה,
נהג האופה הפולני לצאת את החצר, ולהשליך לחמים שלמים ולעיתים
דברי מאפה מתוקים, אשר זמנם עבר. דוד קלמן חשב שזהו ממש אוצר,
ובבחינת מטעמים לחיך. בכל ערב היה ממתין לצאתו של האופה מן
המאפייה ולהשלכת דברי המאפה "הישנים", ומייד כאשר האופה נבלע
שוב בפתח המאפייה ונעלם מן העין, היה קלמן דוד עט על המזון
היקר הזה, אשר עמד שם לנגד עיניו, כמוצא שלל רב. לאחר שהיה
נוטל את דברי המאפה, נהג להצפינם היטב מתחת למעילו, שמא יבחין
מי מהחיילים הגרמנים ב"גניבתו" הפושעת, ואחר כך היה שב בחסות
החשיכה לביתו, שם היה שופך את התכולה על גבי שולחן האוכל לעיני
אימו, חנה. לא היה מאושר ממנו, כאשר הבחין בשביעות הרצון אשר
נראתה על פניה למראה הלחם. מדי פעם, היה מוצא שלל רב בדמות נתח
עוגה ישנה, והוא, קלמן דוד, היה מתפלא כיצד אפשר לזרוק כך סתם
נתח עוגה הראוי למאכל, לאשפה. משהיה שב עם נתח עוגה שכזה אל
אימו, הבחין כיצד אורו פניה למראה המטעמים שהגיעו אל שולחנה.


בלילה חשוך שכזה, עשה דרכו קלמן דוד אל המאפייה, אלא שהפעם לא
היה השטח פנוי. חייל SS גרמני סייר במקום הלוך ושוב, הלוך
ושוב, כאילו שומר הוא על דבר מה. לקלמן דוד נדמה היה כאילו
החייל הנאצי שומר על ערימת האשפה, שם בחצר המאפייה. קלמן דוד
מצא לו מייד מחבוא, ושקל האם להמתין בכל זאת להשלכת דברי המאפה
הישנים, או שישוב מייד לביתו, אך בידיים ריקות. בנסותו לתאר
לעצמו את תגובתה ואת הבעת האכזבה  בפניה של אימו בשעה שישוב
ללא דברי המאפה, החליט  שיהי מה, הלילה ישוב הוא לביתו עם מנת
המאפים הקבועה. הוא המתין והמתין עוד ועוד, כאשר החייל הגרמני
המשיך לסייר הלוך ושוב באזור המאפייה. לבסוף הבחין באופה אשר,
כמנהגו, השליך את דברי המאפה הישנים אל החצר. מרחוק הבחין
בחייל ה-SS  מחליף מילה או שתיים עם האופה הפולני, עד שלבסוף
נכנס עימו אל המאפייה. הייתה זו שעת כושר מאין כמותה עבור קלמן
דוד. בזריזות נכנס אל החצר, והחל לאסוף במהירות את שיירי הלחם
אל מתחת למעילו. משנראה כי הוא מצליח במשימתו, ניסה לצאת
במהירות מתחומי המאפייה. אלא שלפתע, נשמע קול צווחני במבטא
גרמני כבד: "היי, אתה שם, עצור!!!". קלמן דוד ניסה למלט נפשו
ולברוח משם בכל זאת, ולא שעה לפקודתו של החייל הנאצי. בעוד הוא
מנסה להימלט, שמע קול דריכת נשק מאחורי גבו. החייל הנאצי לא
היסס לרגע, דרך את נשקו וירה בו, בקלמן דוד, פעמיים, עד שנפל
שותת דם על הארץ, ובנופלו שם, ליד המאפייה, נפלו דברי המאפה
ממעילו של הבחור הצעיר, והתפזרו לכל עבר.

בבית המתינו הוריו ואחיו של קלמן דוד לשובו בדאגה רבה, אך ככל
שנקפו השעות, בושש הבחור לבוא. לקראת הבוקר, נשמעה נקישה על
דלת ביתם של בני משפ' אמר. בתחילה חששו לפתוח את הדלת, אלא
שמעברה השני של הדלת זיהו את קולו של השכן הפולני. "פתחו לי,
פתחו את הדלת, זה אני השכן." לייב היסס עוד שנייה לפני שפתח את
דלת הבית. אל הבית נכנס בסערה השכן הפולני, ובסערת רגשות סיפר
לבני המשפחה המזועזעים את אשר שמעו אוזניו מפי עובר אורח
פולני, אשר היה עד לאשר אירע ליד המאפייה.

חנה לא יכלה אפילו לצעוק צעקה אחת של כאב, בהילקח ממנה בנה
בידי בן עוולה אחד, מחשש שמא תעורר מהומה ותביא אסון על המשפחה
כולה. חנה רק בכתה בכי עצור וחנוק, אשר השתדלה שלא יישמע קול
הבכי. באותו הלילה בו שכלה את בנה, הסתיימו למעשה חייה. חנה
איבדה את הרצון לחיות, פשוט לא ראתה כל טעם להמשיך בחייה. היא
אומנם חיה, אבל חשה כמי שכפו עליו את החיים. אחר כך הגיע
הגירוש הגדול מן הבית ברודניק נד סאנם אל הגטו באוליאנוב, אך
לחנה זה לא היה איכפת. החיים נמשכו איכשהו, עד אשר ביום מר
ונמהר אחד, הוצאו היא, בנה ובעלה אל היער הסמוך ושם, במרחק של
מטרים ספורים מאחותה גולדה וצאצאיה, לאחר שהופשטו אף הם
מבגדיהם, נורו השלושה למוות בידי חיילי ה-SS הנאצים. בכך,
למעשה, תם באחת הסבל הנפשי העצור בנבכי נשמתה של חנה, אשר נשאה
כמטען כבד מאז איבדה את בנה היקר, קלמן דוד במאפייה של רודניק
נד סאנם. חנה אמר לבית פייט לא הייתה עוד.  


פרק    י"ט

בערבות סיביר


בתחנת הרכבת של העיר לבוב המתינו לבוא הרכבת המון יהודים, אשר
שוב נאלצו לצאת למסע נדודים, כשהפעם היעד - סיביר. מזג האוויר
היה כבר עתה קר למדי, לאחר שהחורף הראה סימנים ראשונים
להופעתו. על ההמון היהודי, פיקחו חיילים סובייטים, שמשימתם -
להקפיד על הוראות הצו, שעל פיו, על כל היהודים לעבור מכאן
לצפון, לסיביר. החיילים הסובייטים לא סטו לא ימינה ולא שמאלה
מתפקידם זה, והם פקחו שבע עיניים שמא יחמוק יהודי אחד מן
ההמון, וישוב על עקבותיו אל העיר. אלו הסתובבו סביב סביב ויצרו
מעין חיץ בינם לבין ההמון היהודי.

בין שאר הממתינים לנסיעה הכפויה, המתינו אף גרוינם, שפרינצה
וארבעת ילדיהם, לבואה של הרכבת. אף אחד מהם לא התלונן, גם כאשר
החלו לפתע לרדת ממטרי גשם עזים על ראשיהם, אשר הרטיבו אף את
מיטלטליהם וצרורם, עד אשר הפך לסחבה גדולה, רטובה. ניכר עליה
על שפרינצה, שהיא לא בבריאות טובה. בידה אחזה ממחטה גדולה, אשר
מחטה בעזרתה את אפה האדום מפעם לפעם, תוך כדי שהיא משתעלת
שיעול עז. אלא, ששפרינצה ספגה הכל בשעה זו. על אף שידוע היה לה
ולגרוינם כי הם עוברים למקום מרוחק, שמזג האוויר שם בסיביר קשה
עד מאוד, קיבלה עליה את המעבר, בלית ברירה. שם, בצפון המרוחק,
אין מלחמה, אין כיבוש גרמני ולא חיילים גרמנים נאצים. שפרינצה
קיבלה על עצמה את דין ההגלייה, כי עדיין, בכל זאת, נותרה להם
עדיין תקווה להמשיך ולחיות, והתקווה הזו, האור הקטן הזה, הבהב
וזהר מבעד לחשיכה הגדולה שסבבה אותו. האור הזה, אשר שמו החיים,
האיר אותה באור גדול של תקווה, גם בשעה שזרזיפי הגשם היכו על
פניה ללא רחם, הרטיבו לגמרי את שיערה האסוף ואת גופה, וזלגו על
פניה כדמעות של בכי. אך למעשה, מקור דמעותיה אזל זה מכבר, לאחר
שלמדה להסתגל במהירות לתנאים הקשים שבנדודים, אשר שוב ושוב
נכפו עליה ועל בני משפחתה. שפרינצה הביטה בהם בכולם, והתפללה
עכשיו בכל מאודה, שהרכבת תגיע כמה שיותר מהר לתחנה. לכל הפחות,
תהיה דווקא הרכבת הזו למקלט מפני מטר הגשם העז, ותהווה קורת גג
זמנית לגרוינם ולילדיה הרטובים עד לשד עצמותיהם.

וגרוינם, שום עניין אחר לא הטריד אותו כעת, בשעה שממטרי הגשם
העזים שטפו אותו מכף רגל ועד ראש. דאגתו היחידה הייתה נתונה
כעת לצרור הכסף שעדיין נותר לו, אותו החליט להעביר ממזוודתו
ולהצפינו, ליתר ביטחון ומחשש לגזל, עמוק עמוק בין חזהו לציצית,
שעליה מכסים חולצתו המרופטת ומעיל הצמר הכבד שעוד נותר לו. מדי
פעם, נראה ממשש את חזהו לבדוק שאכן צרור הכסף, אשר צרר בממחטה
גדולה, עדיין טמון שם. בהמתינו כך לבואה של הרכבת, דאג שמא
יירטב צרור הכסף ויהפוך לעיסת נייר דביקה, שלא יהיה לה כל
שימוש. למעשה, הוא חש כי הוא נושא על גופו את כל רכושו בזמן
הזה, והחשש שמא יאבד את כל רכושו, הכביד עליו מאוד. כל כך דאג
לגורל צרור הכסף, עד שגמלה בליבו  החלטה: "את צרור הכסף הזה
אשמור אך ורק ליום צרה, בשעה שממש אזדקק לו. הינה, נגיע ליעדנו
החדש, שם אוכל להרוויח מעט מעבודה, ועדיין כוחי במותניי, ואת
צרור הכסף הזה אשמור ממש לשעת חרום." כך החליט בינו לבינו, ורק
התפלל ששטרות הכסף יימצאו שלמים בסיום מסע הייסורים שעוד נכון
לו ולבני משפחתו. כעת חיכה בכליון עיניים לבואה של הרכבת. חפץ
היה להגיע מהר ככל האפשר אל היעד, על מנת שיוכל לפתוח לבסוף את
מעילו, להוציא את צרור הכסף הטמון לו בחזהו, ולבדוק שעדיין
קיים הוא בשלמותו, מה שלא יכול היה לעשות כאן, בפומבי, לעיני
כל.

מנדל, מנייה, צבי ורוז'ה הקטנה לא יכלו לשאת עוד את העמידה
הממושכת, והם פשוט התיישבו על גבי המזוודות והצרור הרטובים, עד
אשר תגיע הרכבת המושיעה. ארבעת הילדים היו רעבים מאוד, לאחר
שאת ארוחתם האחרונה זכו לסעוד לפני שעות רבות, בטרם יצאו לדרך.
 

לבסוף, לאחר ששפרינצה, גרוינם וארבעת ילדיהם המתינו בעמידה
מספר שעות בין ההמון היהודי אשר התקבץ בתחנת הרכבת, ללא מזון
ושתייה, רעבים, צמאים ורטובים מכף רגל ועד ראש, נשמע לבסוף קול
שקשוק הרכבת הגואלת, אשר בזמנים קשים אלו של מלחמה, תנועת
הרכבות לא הייתה סדירה, וזמני הגעתן ויציאתן לא היו קבועים.

מייד משנפתחו דלתות הרכבת, האיצו החיילים הסובייטים בהמון
היהודי לעלות מייד אל הרכבת, אלא שאלה לא היו זקוקים לכל
"עידוד" שכזה. ההמון היהודי, הרטוב והרעב, עט כמוצא שלל רב אל
פתחי הרכבת, שהיוותה כעת מקום מחסה מפני הקור והגשם העז, ובתוך
זמן קצר לא נותר איש מחוצה לה. גרוינם נאבק לרכז את כל בני
המשפחה, שמא יאבד מי מהם בין ההמון המסתער על הרכבת. היה זה
מאמץ אדיר להעלות את כולם אל הקרון הקרוב ביותר. הוא עצמו אחז
במזוודה אחת ובידו השנייה לפת את ידו של צבי בחוזקה. בעיניו
עקב אחרי שפרינצה, מנדל ושתי הבנות, אשר התקדמו באופן לא רצוני
ונסחפו עם ההמון לעבר פתח אחד הקרונות, עד שנשאבו אל תוככי
קרון הרכבת על מיטלטליהם. לפתע, מצא גרוינם כי בינו לבין הקרון
ההוא חוצץ קהל רב, אשר משך את כל מי שנקרה בדרכו אל הכיוון
ההפוך, אל קרון הרכבת שמאחוריו.  גרוינם התאמץ מאוד לחתור כנגד
הזרם, ותוך כדי כך נשמטה אחיזתו של צבי מידו, והילד החל להיסחף
עם ההמון אל הכיוון הנגדי. גרוינם נחרד. הינה, הגרוע מכל מתרחש
לנגד עיניו, הילד שלו נותק ממנו ועוד מעט יאבד אותו בין ההמון.
במאמץ רב, החל לחתור כנגד ההמון עוד ועוד, עד שלבסוף הצליח
לאחוז שוב בידו של הילד, ולאט לאט גרר אותו עימו לכיוון הקרון
אליו נשאבו שאר בני המשפחה, ובשעה שצופר הרכבת השמיע צפירתו
לאות כי הרכבת עומדת לנוע, הצליחו הוא וצבי לעלות לבסוף אל
קרון הרכבת. כעת, לאחר שהצליחו לעלות כולם אל קרון הרכבת ולאחר
שכל אחד תפס לו דרגש מן הדרגשים הצפופים הבנויים זה מעל זה,
יכול היה גרוינם לנשום לרווחה. הינה, עוד סיוט מסיוטי המלחמה,
עבר בשלום.

לאחר שהועלה אחרון היהודים אל הרכבת, נטרקו דלתותיה בבת אחת
והרכבת יצאה בשקשוק גלגלים אל הלא נודע. כך החלו בני משפחת
פייט במסע נוסף, המסע אל סיביר הרחוקה. ברכבת עצמה שררה צפיפות
בלתי נסבלת ועם היסגר דלתותיה, החל האוויר בה להיות דחוס יותר
ויותר, עד שממש קשה היה לנשום. שפרינצה החולה התקשתה לנשום
בחלל הרכבת הדחוס. הרכבת הייתה עמוסת אדם, והצפיפות העיקה מאוד
והקשתה עוד את נשימתה. שפרינצה לא ידעה להחליט, האם הייתה
מעדיפה את האוויר הצח שבחוץ ואת מזג האוויר הסוער ששרר טרם
עלייתם לרכבת, או שמא את המחסה מפני הגשם והאוויר הדחוס,
שסיפקה להם הרכבת. היא עצמה הייתה רעבה ועייפה, וכך גם גרוינם.
אך עיקר דאגתה היו ארבעת הילדים, שמזה שעות לא בא אוכל אל
פיהם. היא נטלה את הצרור הרטוב מבין  המיטלטלין, שבו הטמינה
מעט לחם, פתחה אותו בזהירות, ושם גילתה מעין עיסת קמח מהולה
במי גשם, אשר לפנים היה כיכר לחם. מייד חילקה את העיסה למנות
והעבירה לילדים המורעבים, אשר כלל לא שמו לב לצורתו העיסתית של
הלחם הזה, ובלעוהו מייד, ללא שהיות, עד אשר לא נותר ממנו פירור
דביק אחד. גרוינם הסתכל על מנות הלחם בעיניים כלות. הוא עצמו
היה רעב כל כך ורק המתין שהילדים יסיימו ארוחתם, כדי שיוכל
לטעום מעט מן העיסה הזאת. לאחר שטעמו מעט שפרינצה והוא מן
השאריות, נותרו שניהם מורעבים, ובלילה, ככל שהרכבת התקדמה עוד,
כך חש גרוינם עוד ועוד בכאב הרעב. טלטולי הרכבת רק הגבירו עוד
את מצוקת רעבונו, עד אשר רצה לצעוק עד לב השמיים. אך כל שנותר
לו לעשות היה, לנשוך את שפתיו עד כאב, שמא הכאב הזה יגבר על
כאב הרעב וידכא אותו מעט.


בימי הנסיעה הבאים, המצב רק הלך והחמיר. מזונה של המשפחה אזל
לחלוטין, ובני המשפחה הפכו תלויים בחסדיהם של נוסעים אחרים,
אשר חסו על הילדים וחלקו עימם את מעט המזון שהיה ברשותם. ככל
שהרכבת התקדמה במסעה, כך גם גבר הקור העז, עד שהפך בלתי נסבל.
מסביבם נשמע היטב קול אנחותיהם של אנשים, נשים וילדים, אשר לא
יכלו לשאת את הקור והרעב, עד אשר הלכו וגוועו קולותיהם ולא
נשמעו עוד. מדי פעם, כאשר הרכבת נעצרה לבסוף, הורידו בני
המשפחה את גופות יקיריהם מן הרכבת, ושם, תוך תפילת קדיש מהירה,
טמנו את הנספים במהירות מירבית בשלג, ומייד שבו אל קרון הרכבת.


במשך ימי המסע למדה שפרינצה להעריך את האוויר הצח והקר ובכל
פעם, כאשר תנועת הרכבת נבלמה, עמדה היא בסמוך לדלת הקרון,
וברגע שזו נפתחה, ירדה מייד אל מחוץ לרכבת כדי לנשום מלוא
ריאותיה אוויר צח רב ככל האפשר, אשר יוכל להספיק, כך חשבה, עד
לעצירת הרכבת הבאה. היא השתדלה שלא להתרחק ממש מן הרכבת, כדי
שברגע שזו תחל לנוע, תשוב מייד אל קרון הרכבת. בכל פעם, כאשר
שבה אל קרון הרכבת לאחר ששאפה מספיק אוויר צח, שבה אליה מייד
התחושה הקשה של מחסור באוויר. גרוינם עצמו בחר להישאר עם
הילדים בקרון מחשש שמא יאבדו לו, או שמא יאחרו לשוב אל הקרון
והרכבת תזוז לדרכה ותשאירם מאחור. ככל שהרכבת התקדמה, כך הפכו
מרחבי הנוף המכוסים שלג, לבנים ובוהקים יותר עד לקצה האופק. כך
נמשך עוד ועוד מסע ההגלייה, עד שלבסוף, לאחר כשבועיים ימים של
טלטול ברכבת הדחוסה, כשהם רצוצים ורעבים, עצרה לבסוף הרכבת
בתחנתה האחרונה שבערבות סיביר.


שפרינצה נפלטה מפתח הרכבת ביחד עם הזרם האנושי האדיר היהודי,
שנפלט החוצה עימה ועם בני משפחתה מוכי הרעב, היישר אל הקור
העז, שהיכה ללא רחם בפניה ובכל רמ"ח אבריה. היא נשמה נשימה אחת
עמוקה מלוא ריאותיה מן האוויר הצח, אך נדמה היה לה שאפילו זרם
האוויר שנשמה, קפא בעת נשימתה. שפרינצה החלה לרעוד בכל גופה,
הן מפאת הטלטלה שעברה בדרך, הן מפאת הרעב והן מפאת הקור העז,
שלא ניתן היה לאמוד אותו. בכל אופן, זיק של תקווה חדשה ניעור
בה, ברדתה אל הקרקע המוצקה והמושלגת. כעת היו היא ובני משפחתה
מרוחקים לגמרי מאזור האש, והיא חשה הקלה עצומה. ביחד עם כל
היהודים הגולים, החלו שפרינצה, גרוינם וילדיהם לצעוד במרחבי
השלג לעבר ביתם החדש, במחנה העקורים שהוקצה לגולים.


גם כאשר ירד מן הרכבת, מישש גרוינם מפעם לפעם את הצרור המוצמד
לחזהו, כדי לוודא שאכן הכסף שלו שם. מייד לכשיגיע אל ביתם
החדש, יפתח מייד לרווחה את מעילו, ישחרר את צרור הכסף מכלאו
ויבדוק שמא שטרות הכסף ניזוקו, לאחר שהתאפק מלעשות זאת בקרון
הרכבת הדחוס במשך הנסיעה הארוכה. גרוינם חשש שמא יבחין מאן
דהוא בכספו ויחמוד אותו לעצמו. גרוינם שמר מכל משמר על צרור
הכסף שלו, הכסף ששמר לשעת חרום.

אלא שהבית היה רחוק עדיין. ושוב התחילו לצעוד בני המשפחה על
מיטלטליהם בדרך הייסורים אל היעד הסופי, מחנה העקורים, ששכן
במרחק של עשרות קילומטרים מתחנת הרכבת. גרוינם הביט בבני
משפחתו בחמלה גדולה. הינה, עוד דרך חתחתים מצפה להם.  גרוינם
לא האמין שכל בני המשפחה הצליחו לשרוד את מסע האימים הזה,
ונותרו בחיים.  רוז'ה הקטנה, אפילו לא בכתה. רוז'ה למדה לא
להתלונן עוד לעולם, ואף לא לבקש אוכל. היא למדה שכשאין אוכל,
אין אוכל. הילדה הייתה קפואה לגמרי ולא יכלה לזוז אפילו לא צעד
אחד קטן. רגליה היו קפואות, וסירבו לנוע. "קח את הילדה והעמס
על גבך" - ציווה גרוינם על מנדל. - "הילדה לא מסוגלת ללכת".
מנדל עצמו, רועד מקור וכשבטנו מתהפכת בקרבו מרעב, עשה מייד
כמצוות אביו והעמיס את הילדה על גבו. מנדל ידע, שככל שימהרו
בדרכם, כך יגיעו מהר יותר אל היעד, שאולי בסוף הדרך יזכה למעט
מזון שישכיח את רעבונו. מנדל רצה לצרוח מרוב רעב, אך מנדל שתק.
צביקה הקטן, היה אף הוא תשוש ורעב. "בוא ילד, אני אקח אותך" -
פנה גרוינם אל ילדו והעמיסו על גבו שלו. מרים, הגדולה שמצבה
הגופני היה ירוד עד מאוד, נאלצה לצעוד רגלית. את מרים לא היה
מי שישא על גבו. כך החלה המשפחה בצעידה הארוכה, בשלג ובקור העז
אל היעד החדש, אחד ממחנות העקורים שבסיביר.


שיירת הגולים הלכה והתקצרה, הלכה והתמעטה, ושוב חזרו על עצמם
מראות הקבורה המהירה של בני משפחה, אשר לא שרדו את הדרך ונטמנו
אי שם, בשלג העמוק, בקברים שאיש לא יפקוד עוד לעולם. לאחר כחמש
שעות של הליכה בקור העז, נצטוו הגולים היהודים לעצור מלכת עקב
החשיכה שעמדה לרדת על הארץ המושלגת, אשר מפעם לפעם  נראו פתיתי
שלג חדשים נערמים עוד ועוד אלו על גבי אלו. גרוינם הוריד מעל
גבו את צבי החלוש, וחש הקלה גדולה. מנדל אף הוא הוריד באחת מעל
גבו את רוז'ה הקטנה, אשר נרדמה על גבו. הילדה הקטנה הייתה
תשושה לגמרי, והיה זה אך נס, פלא של ממש, שהילדה עדיין נשמה
ונותרה בחיים. "מנדל, קח כל כלי שתמצא והתחל לחפור בורות" -
ציווה גרוינם על בנו. גרוינם נוכח מהר מאוד, שעליו להיערך
לשהייה של לילה במקום שכוח האל הזה. בזמנים קשים אלו, היה עליו
לקבל החלטות מהירות, אשר יצילו את נפשותיהם של בני משפחתו. אין
ספק, שעד כה הצליח במשימה, וכי עד כה, כל בני המשפחה נותרו בין
החיים. בשעות הרות גורל אלה, עמדו בפניו שתי משימות עיקריות.
לספק מעט אוכל לבני המשפחה, ולאלתר להם מחסה זמני.

מן הצרור הגדול הוציא כף מרק גדולה ועוד סיר וגם קנקן שתייה
ריק, שעדיין נותרו בין כליהם. הוא נטל את כף המרק המתכתית ופנה
אל מנדל: "בוא, אראה לך כיצד לחפור בור" - אמר ותוך כדי כך,
החל לחפור באדמה המושלגת, עד שהבור הלך והעמיק, הלך ונפער
באדמה המושלגת. "הינה, המשך לחפור כאן" - הורה האב לבנו הבכור.
"אני אצא לחפש מעט מזון בכפר הסמוך וכשאשוב, אצטרף למלאכת
החפירה". מנדל התשוש, נטל את כף המרק המתכתית הגדולה מידיו של
אביו, ובעוד דמותו הולכת ומתרחקת במרחבי השלג, המשיך את מלאכת
החפירה, עד אשר נוצר בור די גדול אשר הספיק לנפש אחת. מייד
כשסיים, הכניסה שפרינצה בשארית כוחותיה את שושנה הקטנה  אל
הבור שנפער, ומייד כיסתה אותו בעיתונים שהצליחה לאסוף בדרך,
בכדי לשמור על חומם של הקטנטנים שלה. מנדל החל לפעור באדמה
המושלגת בור נוסף, אשר ישמש כמחסה בשעות הלילה לצבי. כעבור
כשעה, נפער בור גדול נוסף, וצבי הקטן מצא בו מחסה שאף הוא כוסה
בעיתונים.מנדל היה בשלב זה ממש תשוש, אך נותר לו לחפור לפחות
עוד בור אחד עבור אחותו, מנייה ולאחר מכן, יוכל לנוח מעט.
לעצמו דאג פחות. אומנם, מרים ניסתה לעזור לו מעט בחפירת הבור
והדבר הקל עליו את מלאכת הכרייה, אך תשישותו הגופנית הלכה
וגברה. לבסוף, חסר כוחות, סיימו האח ואחותו הצעירה את מלאכת
הכרייה. מרים הייתה כבר לגמרי קפואה, בשעה שנכנסה אל תוככי
הבור, אשר שפרינצה דאגה מייד לכסותו בעיתונים.


מנדל שיווע למנוחה, גופו היה שבור ורצוץ, אך בכל זאת המשיך
לחפור את הבור הרביעי עבור אימו. המחשבה כי בקור העז אין לה
מחסה, הטרידה את מנוחתו והוא המשיך לחפור בשארית כוחותיו.
ובשעה שמנדל החל לחפור את הבור עבור אימו, החלה שפרינצה להתפלל
אל האלוהים הפרטי שלה. "אנא אלוהים, אל רחום וחנון. חוס על חיי
הילדים והבא אוכל אל פיהם. אנא, הצל את נפשותיהם". בעוד היא
מתפללת, נראתה דמותו הקטנה של האיש שלה גרוינם, ההולכת ומתקרבת
אט אט במרחבי השלג, הולכת ונעשית ברורה יותר ויותר, עד אשר
הגיע אליהם כשהוא נושא בידיו את הסיר הגדול שנטל עימו, את קנקן
המים ומתחת זרועו מבצבצים שני חצאים של כיכרות לחם. גרוינם שב
עם מעט מזון שהשיג בכפר הסמוך למקום, לאחר שהתדפק על דלתות
הדיירים וביקש מהם בתחנוניו: "אנא מכם, רחמנים בני רחמנים, יש
לי 4 ילדים רעבים ואישה להאכיל. אנא מכם, קצת מזון לילדיי...".
כך עבר גרוינם מדלת לדלת עד אשר השיג מעט תפוחי אדמה מבושלים
אותם הניח בזהירות בסיר, מילא את קנקן השתייה במים עד גדותיו,
וכן שני חצאים של כיכרות לחם, אשר נזהר מאוד שמא יישמטו מזרועו
בדרכו חזרה אל בני משפחתו הרעבים.


שפרינצה החלה מייד לחלק את המזון למנות שוות, וראשית, פנתה
להאכיל את ילדיה. מייד הסירה את העיתונים אשר כיסתה בהם את
שלושת הבורות, והחלה להאכיל את שלושת הילדים הקטנים. למנייה
הגדולה יותר, נתנה את מנת האוכל שלה, וזו הרעבה החלה לבלוע
במהירות את מנת תפוחי האדמה והלחם שלה. "בוא, אכול משהו בן יקר
שלי" - ציווה גרוינם על מנדל, בעודו ממשש שוב את חזהו לוודא
שכספו עדיין נישא על גופו. כן, גרוינם עדיין לא השתמש בכסף,
שאותו שמר לשעת חרום, ובשעה שמשפחת פייט שברה את רעבונה
וצמאונה, כבר ירדה החשיכה על פני הארץ הקפואה, אי שם בסיביר.
את שני הבורות אשר נועדו לשמש כמחסה למנדל ולגרוינם עצמו,
המשיכו השניים לחפור בשעות החשיכה, עד אשר נפערו עוד שני בורות
די גדולים שיכלו להכיל את מידותיהם של האב ובנו הבכור. לאחר
שהמלאכה הושלמה, נכנסו איש איש לבורו וכיסו מעליהם את הבור
בעיתונים, וכך נותרו שם במשך הלילה ועד לשעות הבוקר המוקדמות,
במושבת הבורות שהקימו להם.  


לאחר יומיים של הליכה רגלית, הגיעו בני המשפחה לבית פייט
בריאים ושלמים אל מחנה העקורים אשר בסיביר הקפואה.



שפרינצה, גרוינם וארבעת ילדיהם לבושי בלויי סחבות, שלא טעמו
טעמה של רחצה הגונה מזה זמן רב, הגיעו על מיטלטליהם אל הבית
שהוקצה להם במחנה העקורים. אלא שקצת קשה לכנות צריפונים נוטים
ליפול ועשויים טלאים טלאים של קורות עץ, כבית. שפרינצה הביטה
במה שקרוי כאן "בית" בתדהמה. מדובר היה בחדר אחד מט לנפול,
שבקושי רב עמד על תילו. הבית הזה נדמה בעיניה כחורבה יותר מאשר
כבית. אלא שלאחר שלמדה להשלים עם כל גזירה שהוכתבה לה, התעשתה
במהרה ועקב הקור העז המקפיא ששרר בחוץ, עטה על "הבית" הזה עם
שאר בני המשפחה, אשר נבלעו בו מייד על מיטלטליהם, ולו רק בכדי
לתפוס מחסה מן הקור העז ששרר בחוץ. גרוינם, בהבחינו בהבעת פניה
המאוכזבת של שפרינצה רעייתו, ניסה לנחמה. "אין דבר, מיי
שפרינצה. אני כבר אוסיף לנו עוד חדר. כבעל מקצוע, הרי זה דבר
של מה בכך עבורי לבנות חדר נוסף, ועצים הרי יש כאן בשפע. אל
דאגה, שפרינצה, בתוך יום יומיים יהיה לנו בית לתפארת". ועל בנו
הבכור ציווה: "קים קים, מנדל, בוא איתי ליער. חייבים אנו לדאוג
למעט חימום, שמא נקפא למוות עד רדת הערב". וכך יצאו השניים אל
היער הסמוך, ובעזרת הגרזן שנטל עימו מן הנגרייה בלבוב שמא
יזדקק לו בשלב כלשהו, הצליחו השניים לבקוע גדם עץ, אשר נותר על
פני האדמה לאחר שהעץ עצמו נכרת זה מכבר. את גזרי העץ נטלו
בידיהם, וכך חזרו אל שפרינצה והילדים בידיים מלאות גזרי עץ אשר
לעת עתה, הצילו את גופם מגזירה של קיפאון. את גזרי העץ העלו
באש מחוץ לצריפון ושפרינצה אף דאגה לחמם תוך כדי כך בסיר
הבישול הגדול, אשר נועד לבישול חמין בדרך כלל, מעט מים לרחצה.
בכל פעם שחיממה מים בסיר, הכניסה את אחד הילדים אל הצריף פנימה
ודאגה לרחצו, רחצה ראשונית. לפחות עד למוחרת היום. היה צורך
בנקיון יסודי של כל המיטלטלין, לאחר מסע הבלהות שעברו מאז צאתם
מביתם ברודניק נד סאנם, החל מכלי מטבח, מצעים, בגדיהם של
הילדים, ואלו שלה ושל גרוינם. כאן היה צורך בשיקום כללי של
המשפחה ובהשבת הסדר על כנו, הן מבחינת נקיון והן בשיקום גופני
של ממש. בני המשפחה כולם נראו כה שדופים וניכר בהם כי הם
זקוקים למזון אשר ישיב להם צלם אנוש.


אלא שמזון לא היה בנמצא, לא ביום שבו הגיעו אל מחנה העקורים.
כבר למוחרת היום, נצטוו גרוינם ומנדל להתחיל בעבודה שיועדה להם
- כריתת עצים ביערות הסמוכים למקום שהייתם. בבית נותרו שפרינצה
והילדים ללא מזון ורעבים יותר מתמיד. אומנם, מצאו לבסוף מחסה
מעל ראשם, אלא שמזון לא היה בנמצא. וכך, בסיום יום העבודה
המתיש, במעט הכסף שקיבלו גרוינם ומנדל עבור עבודתם לאותו היום,
יצאו לחפש מעט מזון לבני המשפחה הרעבים, שמזה יומיים לא בא
אוכל אל פיהם. את מעט השלל שהשיגו הביאו עימם הביתה, וראשית
דאגו להאכיל את שלושת הילדים הקטנים שבחבורה. עניין זה הפך
להרגל קבוע. ראשית מאכילים את הילדים הקטנים, ורק לאחר מכן, מן
המעט שנותר, טועמים ההורים ובנם הבכור.

בחודשים הבאים, אומנם הושב מעט הסדר על כנו במשכנם של בני
משפחת פייט הגולים, מבחינת סדר ונקיון. אלא, שהיה עדיין קושי
רב להשיג את כמות המזון הדרושה לקיומם.

מנדל, אשר תמיד מוכן היה לוותר על מנת האוכל שלו, חלקה או
כולה, למען לא יחושו אחיו הקטנים כל תחושה של רעב, בעת הזאת
היה נער כבן 15 שנה, וחש כי מוטלת על כתפיו אחריות גדולה מעין
כמותה והיא, הדאגה לשלום נשמותיהם וגופם של שלושת אחיו
הצעירים. הנער איבד כל תחושה של בושה, ובסיומו של כל יום
עבודה, מדי ערב,  נהג לצאת ולחפש מעט מזון בכפר הסמוך. כך עבר
מבית לבית והתחנן למעט מזון עבור אחיו הקטנים. לעולם לא חזר
בידיים ריקות, אם היו אלו שאריות של לחם, או תפוחי אדמה  
שהשביעו מעט את הפיות הרעבים שבבית. מאז עזבו את הבית ברודניק
נד סאנם, היה זה מזונם העיקרי של בני המשפחה. טעמם של חמין, או
מרק עשיר בירקות נשכח מהם זה מכבר, שלא לדבר על פירות של ממש.



מנדל עצמו מנע אוכל מפיו. היה זה מעין ניצחון קטן עבורו,
ניצחון על הרעב, ובכל פעם שהלך לישון רעב, חש ניצחון גדול,
ניצחון הרוח על החומר. אולם, ככל שלמד לנצח את תחושת הרעב
התמידית, כך סירב גופו לקבל עליו את עול הרעב. גופו הלך
והצטמק, עד שהיה כולו לעור ועצמות. גופו הנערי של מנדל בן ה-15
לא יכול היה לשאת עוד את חרפת הרעב, ובחלוף מספר חודשים מאז
הגיעו לגלות בסיביר הרחוקה, בבוקר מושלג וקר מן הרגיל של -30 C
, ביום כ"ג בשבט, התש"א, כשבוע ימים לאחר ראש השנה לאילנות,
בבואו להשכימו ליום נוסף של עבודה, מצאו גרוינם אביו דומם
במיטתו, ללא רוח חיים. כחודש ימים מאז אותו בוקר קר ואכזר, לא
פסקו הוריו, שפרינצה וגרוינם מלבכות את בנם בכורם, מנדל.
גרוינם בכה ובכה, ואיתו בכו גם שפרינצה ושלושת אחיו של הנער,
עד אשר לבסוף, יבש מקור דמעותיהם. עתה נותרו גרוינם ושפרינצה
עם שלושה ילדים שכולים מאחיהם הבכור. ואילו, להורי הנער מוכי
הצער, לא הייתה ברירה, אלא להמשיך בדרך החיים, ולו רק למען
שלושת ילדיהם האחרים.


אלא שצערה של שפרינצה לא הרפה. בנוסף לצערה הכבד, השפיע עליה
המחסור הקבוע במזון, ואף הקור העז ששרר באזור, השפיע באופן קשה
על בריאותה. שפרינצה הלכה ורזתה, הלכה והצטמקה. היא כה נחלשה,
עד אשר לא היה ביכולתה לבצע עוד את עבודות הבית. בראש השנה של
שנת התש"ג, עדיין ישבה לחגוג עם בני המשפחה מסביב לשולחן העץ
שבנה להם גרוינם, אשר בינתיים אף הצליח להוסיף ולבנות חדרון
נוסף מבולי עץ שאסף בתום ימי עבודה מפרכים בכריתת עצים ביער.
ואכן, עם הוספת החדרון רווח מעט המקום לבני המשפחה.

מייד לאחר ארוחת החג הדלה עלתה שפריצה על יצועה, ממנו לא קמה
עוד. בימים הבאים ניסה גרוינם לשדלה לאכול מעט מן המרק הדל אשר
טרח להכין בשובו מן היער בתום יום העבודה. "הינה, שפרינצה,
הבאתי לך מעט מרק. טעמי מעט מן המרק, עלייך להתחזק, ולבסוף הכל
יבוא על מקומו בשלום". אלא ששפרינצה מיאנה לטעום מן המרק.
גרוינם ניסה להאכיל את האישה בכף, אלא שלאחר שתי כפות מרק לא
יכל גופה להכיל ולו כף מרק אחת נוספת. "אסן, מאמע, אסן" -
ניסתה מנייה להתחנן אף היא אל אימה במאמץ להשיבה אל החיים, אלא
שבשלב זה, נראה כי שפרינצה הרימה ידיים. שפרינצה ויתרה על
החיים. בימים הבאים הלכה האישה ודעכה, הלכה וגוועה, וביום י"ח
בתשרי, ג' דחוה"מ סוכות, התש"ג, החזירה נשמתה לבורא. עוד באותו
הערב, לקול בכיים המר של שלושת ילדיה הנותרים ולקולו הרועד של
אביהם גרוינם הקורא קדיש, נטמנה שפרינצה בקרבת מקום, לצד בנה
הבכור והאהוב, מנדל, בסמוך לביתם במחנה העקורים שבסיביר.  



פרק    כ'



מי למוות ומי לחיים -  צעדת המוות.


בהגיעם לזאקופנק, מזועזעים ושבורים, לאחר שחזו ברצח בדם קר של
יהודי העיירה NOWY TARG ולאחר האובדן הנורא מכל, אובדנו של
אביהם משה, מבלי שיכלו להביאו לקבר ישראל, נצטוו אלברט ופסח
ביחד עם שאר היהודים הכשירים לעבודה, לרדת מייד מן המשאיות
הדחוסות, כשקצין ה-SS דוחק בהם בקולו הצווחני: "לרדת, לרדת,
כולם לרדת מייד!!!" הבחורים היהודים ירדו במהירות בזה אחר זה
מן המשאיות והצטופפו למטה, משל היו הם עדר. לאיש מהם לא היה
זמן לעכל את דבר הירצחם בדם קר של בני משפחותיהם. לאיש מהם לא
ניתנה ולו שהות קצרה כדי להתאבל על הוריהם, סביהם, אחיהם
הצעירים, תינוקותיהם, גברים נשים וטף. הצעירים היהודים הללו,
היו נתונים במעין זרם אדיר בנהר שוצף וקוצף, אשר סחף אותם עימו
בעוצמה רבה ללא יכולת שליטה בנעשה ומבלי יכולת להיחלץ  ממנו,
ובלית ברירה נסחפו  עימו לכיוון אחד ושמו - אבדון.

"קדימה, קדימה, אל הצריפים" - צווח קצין ה-SS - והעדר החל לזוע
במהירות ממושמעת אל עבר הצריפים, אשר נבנו קודם לכן למטרה זו
של מגורי היהודים העובדים בעבודות הפרך.  בכל הדרך לכאן, ניסה
אלברט לעקוב אחר מהלכה של המשאית אליה הועלה אחיו פסח, שכעת
היה קרוב המשפחה היחיד שנותר לו. כעת, לאחר שירדו מן המשאיות,
הצליח אלברט ליצור עימו קשר עין ולוודא שעדיין הוא בקרבת מקום,
חי ונושם. לאחר הליכה של מספר מטרים, הגיעו אל הצריפים שהיו
אמורים לשמש לבחורים הצעירים כמגורים. "להיכנס להיכנס" - צווח
עליהם קצין ה-SS שפיקח על מעברם לכאן. "כולם להיכנס" - לא פסק
הקצין הגרמני לצווח. אלברט התפלל עכשיו לאלוהיו, כי יסדר איזה
סידור שכזה, שבו פסח אחיו ישהה עימו באותו הצריף, אלא שתקוותיו
נגוזו באחת. בעיניו עקב אחר אחיו אשר הופנה לאחד הצריפים
המרוחקים יותר. וכך, בלית ברירה, נכנס הוא עצמו לצריף אחר, שמן
הסתם בנה הוא במו ידיו, ותפס לו דרגש אחד ב"קומה השנייה".
הצריף היה בנוי דרגשים דרגשים, ועד מהרה נתפסו כולם בידי
הצעירים היהודים, עד שהצפיפות הייתה לבלתי נסבלת.

אלברט רצה כמה דקות לעצמו, להתייחד עם זכר אביו, להתאבל על
לכתו ולומר את תפילת הקדיש, שלא היה סיפק בידו לעשות זאת עקב
האירועים הקשים שאירעו מאז שעות הבוקר של אותו היום. אלא שלא
הספיק להוציא הגה מפיו, וכבר הגיע לאוזניו קול צווחתו של קצין
ה-SS. "לצאתתתתת מייד, כולם לצאת!!!" אלברט נבהל לשמע הצווחה
ובו ברגע זנח את רעיון ההתאבלות על אביו. "אתפלל בלילה" -
החליט בו במקום. "בלילה איש לא יפריע לי להתאבל - אף לא קצין
ה-SS". אלברט יצא מייד אל מחוץ לצריף וניסה לתור אחר דמותו של
פסח. לרגע נתקף בחרדה איומה, לאחר שלא הצליח לאתרו, אלא שכעבור
דקה יצא הוא מאחד הצריפים והצטרף אל כל השאר, כך שלעת עתה,
יכול היה אלברט לנשום לרווחה. "לעבודה, לעבודה" - צווח במלוא
גרונו הקצין הגרמני, אשר לא חס לרגע על היהודים האומללים
שהשכול והמוות הקיפום מכל עבר. מבחינתו, גם בשעת ערב זו, עדיין
נותרו כארבע שעות עבודה עד לשעה 22:00, שאותן אפשר לנצל. אין
ספק, שהמכונה הנאצית הייתה מתוכננת ומשומנת היטב, עד הפרט
האחרון. וכך, עוד באותו הערב, החל אלברט לעבוד בהעברת בולי עץ
כבדים במריצה אל מקום הבנייה, עד שלבסוף, בשעה 22:00, כשהוא
ללא מזון ושתייה מאז שעות הבוקר הנורא הזה, הורשו הוא וחבריו
לשוב אל הצריף, אשר החל מהלילה הפך לביתו הדל. החל מהלילה
לאלברט כבר לא היה בית אחר לשוב אליו.

בצריף חילקו עכשיו את מנת המזון היומית, צלחת מרק דלוח, ופרוסת
לחם אחת. אלברט גמע במהירות מצלחת המרק. "תחילה אטעם מן המרק,
כדי שישביע מעט את רעבוני ורק אחר כך אוכל את פרוסת הלחם" - כך
תכנן לו אלברט את הארוחה, ביודעו שלא יזכה לארוחה נוספת עד
ליום המוחרת. לאחר שסיים בן רגע לגמוע את כל כמות המרק
שבצלחתו, נגס ברעבתנות בפרוסת הלחם, וכעבור מספר שניות סיים את
ארוחתו הדלה ולא נודע כי באה אל קרבו. כך, כשהוא עדיין רעב,
טיפס אלברט אל דרגשו, התכסה בשמיכת הצמר החומה הדקה, והחל לומר
בקול חרישי קדיש אחר אביו. אלברט יכול היה עכשיו, בשעת לילה
מאוחרת זו, להתאבל על אביו. אלברט לא בכה. ברוב יגונו, הוא לא
הצליח להזיל ולו דמעה אחת בודדה. אלברט רק התגעגע אל משה אביו
געגועים עזים, כאילו זה הלך לאיזה מקום אחר ועוד ישוב ביום מן
הימים. וכך, מוכה יגון וצער, נרדם אלברט על דרגשו שבצריף
הדחוס, וצלל אל עולם השכחה.




בשבועות הבאים, הלך מצבם של הצעירים היהודים והחמיר. רבים חלו,
אם כתוצאה מחוסר תזונה, ואם עקב התנאים הסניטריים הירודים
ששררו במקום. בלילות נשמעו אנחות החולים הסובלים, דבר שהקשה
עוד על שנתו הטרופה של אלברט, אשר איכשהו הצליח לקום מדי בוקר,
לעמוד על רגליו ולצאת לעוד יום עבודה מפרך. אלברט עצמו לא
האמין שעדיין הוא כאן, בין החיים. מדי בוקר, משהתאספו ליד
השעון הגדול שניצב בבית החרושת HOBAG, ראשית לכל בדק שאכן פסח
אחיו עדיין נמצא, ומדי בוקר, משמצא כי עדיין אחיו חי וקיים,
נמלא הוא כוח גופני וכוח נפשי, ועובדה זו הקלה עליו והמריצה
אותו לעבור בשלום עוד יום של עבודה מפרכת.

כך עברו להם כשלושה שבועות בשלום, ואלברט החל להסתגל למצבו
החדש במחנה העבודה. הבוקר הזה היה בוקר שגרתי. גם הבוקר היה
צורך לפנות מן הצריף את אלו שלא שרדו את הלילה, ומסרו נשמתם
לבורא. מייד כשהתעורר, ירד מדרגשו שבקומה השנייה, וכנשוך נחש
יצא אל מקום הריכוז של הפועלים היהודים ליד השעון הגדול. הבוקר
התעורר בתחושה קשה כאילו הגרוע מכל אירע ואחיו פסח לא יהיה שם
הבוקר ליד השעון הגדול. אלברט עשה במהירות את דרכו לעבר השעון
והמתין בחרדה הולכת וגוברת לפסח. הוא חש היטב את פעימות ליבו
המהירות, וכל דקה שחלפה נדמתה בעיניו כנצח. לאחר כרבע שעה
שהמתין לפסח, הופיע זה לבסוף לנגד עיניו. אלברט חש כאילו נס
גדול אירע לו, ובבת אחת נעלמה חרדתו כלא הייתה. מסתבר שלא היה
בה ממש, בתחושתו הרעה, והינה פסח שלו בריא ושלם.

בשעות הקרובות עבד במרץ רב, והעביר עוד ועוד בולי עץ כבדים
במריצה אל מקום הבנייה. נראה היה, שיום נוסף עומד לעבור בשלום.
תוך כדי העבודה, הרהר אלברט באפשרות השחרור. אולי ביום מן
הימים יתרחש הנס הגדול, שבו כוחות הברית יגברו על כוחות הרשע
הנאצים. אלברט חלם בהקיץ על יום השחרור. הוא ניסה לדמיין לעצמו
את יום השחרור שלו ושל פסח אחיו. אלברט ניסה לדמיין לעצמו את
החיים שלאחר המלחמה. אלברט חלם על בית אמיתי. תוך כדי שנמלא
מחשבות מעודדות נפש, בעודו מעמיס בולי עץ כבדים מנשוא על גבי
מריצתו, התגלגל לפתע בול עץ כבד ונחת  בקול חבטה גדולה היישר
על כף רגלו הימינית, כשבוהן רגלו נמחצת תחת כובד משקלו של בול
העץ. אלברט הוכה בהלם מעוצמת החבטה שספג. הכאב היה כה חד, עד
שרצה להוציא זעקת כאב אדירה מקרבו. אלא שמפיו יצא קול ענות
חלושה: "אויייייייייי...". תוך כדי הכאב העז, נשך את שפתיו
בכדי שלא יצעק, ובכך יעורר את תשומת ליבו של האחראי הפולני,
שמתפקידו לפקח בשטח הבנייה על עבודת הפועלים היהודים. אלברט
ידע, כי מי שלא מסוגל לעבוד, דינו אחד - מוות ביריה. ראשו
הסתחרר עליו מרוב כאב, אלא שהוא לא יכול היה להוציא הגה מפיו.
בלית ברירה, נותר לעמוד שם כך שעות רבות, כשהוא פצוע בכף רגלו,
עד לסיומו של יום העבודה.  למזלו הרב, לא הבחין האחראי הפולני
כי אחד מן הפועלים אינו מתפקד מזה מספר שעות.


באותו הלילה, בנוסף  לרעב הקבוע, התוספה לתחושותיו של אלברט
תחושת כאב קשה  אשר לא הרפתה ממנו, ורק הלכה וגברה בחלוף
השעות. למוחרת בבוקר, ניסה אלברט לרדת מדרגשו לעוד  יום עבודה.
אלברט ידע כי אסור לו בתכלית האיסור לחלות. כמובן שכבכל בוקר,
צריך היה לוודא מה שלום אחיו. במאמצים רבים, ירד מדרגשו ופסע
בצליעה, שהיה צורך להסתירה מעיני האחראי הפולני, אל מקום
הריכוז של עובדי עבודות הפרך היהודים, שם וידא שעדיין פסח שם.
לאחר מכן, משהגיע לאתר העבודה, ניסה במאמצים כבירים, תוך כדי
שהוא נאנח ללא קול מכאבים, לבצע את העבודה. אלא שהפעם הכאב
הכריע אותו. אלברט לא היה מסוגל לפסוע ולו פסיעה אחת נוספת.
בשארית כוחו פנה אל האחראי הפולני: "אני צריך ללכת". האחראי
הפולני הביט בו באלברט במבט מוכה תדהמה  כמי שלא מאמין למשמע
אוזניו. "ללכת לאן?" - שאל בתדהמה. "אני פצוע בכף הרגל מאתמול,
לאחר שבול עץ כבד צנח על כף רגלי. אני צריך ללכת כי אני לא
יכול לסבול עוד את הכאב." - "אתה מכיר את הסיפור" - השיב
האחראי הפולני. "אני אעשה כמיטב יכולתי, אבל אם אתה חוזר אל
הצריף  והם ימצאו אותך, הם יירו בך". "תראה" - השיב אלברט.
"אני חייב ללכת אל הצריף כי אני לא יכול לעבוד".  אלברט באמת
חש כי אינו מסוגל עוד לעבוד. לפתע נטל את החירות לעצמו, והחליט
כי אינו מסוגל עוד לעבוד במצבו זה. אחר כך עזב את מקום העבודה,
חמק אל הצריף, עלה בזריזות אל דרגשו, וחש כי הוקל לו מעט. לא
הספיק לנוח כרבע השעה, והגרוע מכל אירע. בפתח הצריף הופיעו
לפתע שני חיילים נאצים חמושים ברוביהם, כאשר דמויותיהם מטילות
צל ענק עד אל תוככי הצריף. באותם רגעים, נדמו בעיניו השניים
כשתי מפלצות אימתניות המאיימות לבולעו חיים. אחר כך נכנסו
השניים פנימה אל הצריף וניגשו אליו: "אתה חולה?!!!" - ספק שאלו
ספק קבעו עובדה. אלברט חש כמי שקפאו שד. אלברט חש שיתוק בכל
אבריו. הוא חש את המוות קרוב יותר מתמיד. הינה, בעוד דקה או
שתיים יוצא להורג בירי רוביהם של החיילים הגרמנים. הוא רצה
לומר איזו מילה, להסביר, אך לא הצליח להוציא מפיו שום הגה.

באותו רגע ממש, בעוד אלברט מתכונן לגרוע מכל, כלומר מוות
בירייה, כשהכל נראה כבר אבוד, כמו משום מקום הופיע לפתע בצריף
המפקח גרובר, מנהל תוכנית הבנייה. "לא" - השיב במקומו של
אלברט. "הבחור הזה עובד במשמרת לילה, והוא מורשה לישון בשעות
היום." שני החיילים הנאצים, נראו מתייעצים ביניהם כיצד לנהוג
במקרה זה, ולאחר שהתרצו לשמע תשובת המפקח גרובר, עזבו את
המקום. היה זה נס של ממש, הנס הראשון שבו ניצלו חייו של אלברט.
באותו הלילה, בירך ברכת "הגומל" ולמוחרת בבוקר שב לעבודתו.
ואילו הכאב העז, זה חלף כלא היה.  


החורף הזה של שנת 1943 היה קשה ביותר עוד מתחילתו. בנוסף לקושי
לשרוד מדי יום ביומו ללא מזון  והקושי הרב שבעבודה מפרכת,
נוסף הקושי הרב לשרוד את הקור העז, החודר לעצמות, ששרר בחורף
זה, והם, שוכני המחנה שעדיין שרדו ונותרו בחיים, הלכו ואיבדו
צלם אנוש והפכו לעור ועצמות. בכל בוקר, משמצא עצמו אלברט חי
ונושם, היה מודה לאל על כך. היה זה פלא בעיניו, שבתנאים הללו
עדיין נותר חי. כך גם אחיו פסח נותר עדיין בין החיים, ועדיין
שרד את התלאות. אלברט לא ידע מה צופן יום המוחרת, ואיש לא ידע
איזו גזירה תיגזר על אסירי המחנה.

ואכן, גזירה חדשה ניחתה על ראשם ללא כל התראה. בלילה קר אחד,
ניסה אלברט להירדם על דרגשו שבקומה השנייה, ולצבור מעט כוחות
לקראת יום המוחרת. הקור העז היכה בעצמותיו, וקשה היה לו
להירדם. לבסוף, הכריעה אותו התשישות, והוא נרדם כשהוא נושם
בשנתו בכבדות מרוב עייפות. לאחר זמן מה, התעורר בבהלה לשמע
צעקות רמות בשפה הגרמנית. נראה היה כי דבר מה מסעיר את החיילים
הגרמנים, וניתן היה להבחין כי נוצרה מהומה גדולה. אלברט ושוכני
הצריף לא ידעו לומר מה קורה שם מחוץ לצריף. קולות המהומה שמחוץ
לצריף, נשמעו היטב בצריף, והדבר כשלעצמו עורר חששות כבדים בקרב
האסירים, שניעורו בבהלה. היה זה אות מבשר רע  לבאות.

לפתע, לאחר כמחצית השעה, נפתחה דלת הצריף בתנופה ובפתחה נעמדו
שני קציני SS. אחד מהם צווח: "כולם לצאת החוצה ולהסתדר בשורה".
כך, מבלי שום הסבר, הוצאו כל דרי הצריף ואף דרי הצריפים
הסמוכים אל הקור העז שבחוץ, והסתדרו בשורה אופקית. אלברט חש את
הקץ קרב ובא. הוא עוד הספיק להבחין בשני החיילים הגרמנים
דורכים את נשקם, בטרם עצם את עיניו מרוב פחד. החיילים החלו
לספור בגרמנית את האסירים העומדים בשורה, "איי, צווי,
דריי...", ובכל פעם כאשר ספרו "10", נשמע קול ירייה מחרישת
אוזניים. אחר כך, שוב ספרו בקול מן הספרה "1" ועד "10", ושוב
קול ירייה החריד את הסביבה כולה, וכך חוזר חלילה וחוזר חלילה.
אלברט עמד שם בעיניים עצומות ורעד כעלה נידף. לבסוף, משנדמו
קולות הספירה ואף קולות הירי, פקח את עיניו בבהלה לשמע אחד
החיילים הצווח: "אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. כולם לחזור
אל הצריפים". מאוחר יותר, פשטה השמועה כמו אש בשדה קוצים בין
כל האסירים. מאן דהוא, יהודי נועז אחד, קץ בכל זה, החליט לעשות
מעשה, ולברוח מן הגהינום הזה אל העיירה NOWY TARG, שם  נתפס
ונורה בידי החיילים הגרמנים. לאחר שובם אל המחנה, הגיעו לידי
החלטה להוציא להורג בירייה כל אסיר יהודי עשירי במניין, בכל
מקרה של ניסיון בריחה שכזה מגבולות המחנה, למען יראו וייראו.
אלברט חזר אל הצריף ובקושי רב הצליח לטפס אל דרגשו, לאחר שנתקף
בפיק ברכיים ובחולשה כללית.

בשעות שנותרו עד ליציאה לעבודה, כבר לא יכול היה אלברט להירדם.
הוא דאג עכשיו לפסח, אחיו הצעיר. אלברט קיווה שבזמן שעמדו שם
מחוץ לצריפים, פסח לא היה העשירי במניין האסירים שנורו במסדר
המוות. בבוקר יום המוחרת, יצא בחשש גדול אל מחוץ לצריף, אל עבר
השעון הגדול, שם המתין לאחיו. לאחר המתנה קצרה ראה את פסח מגיע
אף הוא אל מקום האיסוף ליד השעון הגדול. אלברט הביט בו באחיו
הצעיר, ונמלא אושר אין קץ. פסח היה בריא ושלם. הוא החליף עימו
מבט, עד שנאלץ לבסוף להרפות, והשניים יצאו כל אחד למקום
עבודתו.

עם בוא האביב, בחודש אפריל 1943, משנדמה כי הגהינום יימשך ללא
סוף, בבוקר יום ראשון אחד, הופיע קצין ה-SS בפתח הצריף ונתן
פקודה קצרה ליושבי הצריף: "כולם לקחת את החפצים ולעזוב מייד את
הצריף. נא להתרכז ליד הבניין המרכזי" - ציווה בקולו המקפיא.
אלברט אסף את מעט חפציו בחופזה, ומיהר לצאת לעבר הבניין האמור,
שם הבחין במשאיות החונות בסמוך אליו. ובקצין ה-SS ממחנה ברשוב
בשם ליאו יאנג ג'ון. משהתאספו שם אסירי המחנה, נתן קצין ה-SS
פקודה קצרה וחותכת: "כולם לעלות למשאיות!". בין הנוסעים היה גם
פסח הצעיר. איש מן הנוסעים לא ידע האם נסיעה זו פירושה נסיעה
אל המוות, או שמא נסיעה אל מחנה אחר. איש לא ידע לומר מה צופן
לו גורלו. לבסוף, בתום הנסיעה, הגיעו אל העמק המוקף בגבעות,
שבו היה ממוקם מחנה ברשוב, הסמוך לבית הקברות היהודי. ברדתם מן
המשאית, הבחין אלברט בשני מגדלי שמירה, ושם למעלה ישבו שומרים,
אשר מדי פעם הביטו מבעד לטלסקופ. למטה נראה חייל גרמני רכוב על
סוס שאף לו טלסקופ, שדרכו יכול היה לצפות על אסירי המחנה ולצוד
לו אסירים יהודים כאוות נפשו. בכל פעם, כאשר הגיע אלברט למקום
חדש, ידע להבחין במקורות הסכנה וממי יש צורך להימנע מקשר עין,
עד כמה שאפשר. הפעם, סימן כמקור סכנה את אותו חייל גרמני הרכוב
על סוסו.

מייד משהורדו מן המשאית, הצטוו האסירים היהודים להתרכז במקום
אחד, בכדי לשמוע את נאומו המאיים של קצין גרמני אחד, דורייבסקי
שמו: "שום דבר לא יקרה לכם אם תתנהגו בהתאם ותבצעו עבודתכם. אם
לא, יירו בכם, ואין בעיה של קבורה. כידוע, בית הקברות נמצא ממש
כאן בסמוך למחנה". בתום נאומו של זה, נשלחו מייד אלברט עם
האחרים לעבודה. בתחילה הוטל עליו לבנות צריפים. כעת כבר ידע
לשם מה זקוק הצבא הגרמני לצריפים, ולאיזו מטרה הם משמשים, ותוך
כדי בנייה, העלה בדמיונו את דיירי הצריף, לאחר שיוצב באחד
ממחנות העבודה או ההשמדה. בתקופה זו הובאו לכאן, למחנה ברשוב,
עוד ועוד יהודים לאחר שהועברו ממחנות אחרים. אולם, בשלב מאוחר
יותר, ניתן לו לאלברט תפקיד שונה לחלוטין. אלברט החל לחפור
קברים ואף לדאוג שאלו יישארו ריקים עד לשימוש בהם. בכל פעם,
כשהיה שומע רעש מנועי מכוניות מתקרב, ידע כי עוד גופות מתים
עומדות להגיע לכאן, אל בית הקברות היהודי, במכוניות הגדולות,
השחורות והמאיימות, בכדי לקבור בכל פעם בין 20-30 איש ואישה,
אשר נורו או נתלו על עמוד התלייה שבכיכר העיר, ששם, היכן
שניצבו דרך קבע השומרים, ניצבה מכונת הירייה. על מלאכת התלייה
הופקד יהודי אחד, אשר בלית ברירה היה עליו לבצע את העבודה, שאם
לא כן, היו הוא עצמו ואשתו היפה מוצאים עצמם ירויים או תלויים
בין שמיים וארץ על חבל התלייה.

באחד הבקרים, בעוד הוא מקיץ משנתו, שמע אלברט את אחד מאנשי
המשטרה היהודית קורא בשמו ובשם חברו לצריף: "אלברט, יוסל צאו
מייד החוצה." השניים יצאו החוצה בחופזה ונעמדו מול האיש. "היום
אתם עולים אל ההר הגבוה" - פסק האיש ולא יסף. משאך הזכיר את
צמד המילים: "ההר הגבוה", ידעו השניים מה יהיה אופי תפקידם
ואיזו עבודה מצפה להם היום.  "ההר הגבוה" היה, למעשה, אותו
מקום אליו הובאו אנשים, נשים וילדים, שם נורו באכזריות ושם
מצאו את מותם. משהגיעו אל מרגלות "ההר הגבוה", החלו השניים
לטפס במאמץ רב עד אל פסגת ההר. המחזה שנגלה לנגד עיניהם היה
מחריד. כמה עשרות גופות של יהודים היו מוטלות שם בכל פינה,
דוממות וחסרות נשמה. אלברט ויוסל החלו מייד במלאכת הקבורה,
ולמרות היותו מזועזע עד עמקי נשמתו, ידע אלברט כי הוא עושה
מצווה. כך, בכל פעם שקברו איש, אישה, ילד או ילדה, אמר קדיש
אחר המת, לא בקול רם שמא יבולע לו, אלא שרק שפתיו נראו זזות,
ואיש לא שמע את תפילתו, רק הוא עצמו.

ביום עבודה אחד, כאשר שהו על פסגת ההר הגבוה, בין המתים, נתקלו
השניים בילדה בעלת צמות עבותות ארוכות. הילדה היפה שכבה שם
דוממת בין נשים, גברים וילדים. בחיל ורעדה ובידיים רועדות, נשא
יוסל את גופתה הדוממת והעמיסה על העגלה, ומשהחל לנוע עם העגלה,
הספיק לעשות צעד אחד בלבד. העגלה סירבה לנוע הלאה. שם, בין
גלגלי העגלה הסתבכו צמותיה של הילדה ועצרו אותה מנוע, כאילו
מוחות הן, הצמות, על הרצח הזה של ילדה שמעולם לא חטאה ולא
פשעה, וכל חטאה בכך שנולדה לעם היהודי. יוסל לא ידע מה לעשות.
העגלה סירבה לנוע והוא לא יכול היה לזוז. "זוז, זוז" - דחקו בו
שומרי הגופות, ומשלא הצליח לזוז, החלו להכותו מכות נמרצות.
לבסוף צץ מאן דהוא במקום ותער בידיו. מייד חתך את צמות הילדה,
ובכך הציל את חייו של יוסל.


אלא שלאחר המקרה המצער הזה, לא יכלו הם לצאת פטורים בלא כלום.
קצין ה-SS הגרמני, גרין שמו, אשר תפקידו - מפקד על שומרי
הגופות, והאחראי האוקראיני על שומרי הגופות, איבן שמו, הגיעו
למקום "העבודה" כדי לבדוק כיצד מתנהלת עבודת השמד. בו במקום
החליטו כי אופן ביצוע ה"עבודה", משום מה, לא מוצא חן בעיניהם.
הפעם החליטו על עונש "קל" יחסית, לא מוות בירייה ואף לא תלייה,
אלא אך ורק הלקאה של 25 מלקות שוט על גב כל יהודי סורר, אשר לא
ביצע את "עבודתו" כראוי. אלברט הוצב כרביעי בשורת המוכים.
בטירוף חושים מוחלט, כשהם מכלים בהם את כל זעמם, החלו השניים
להכות את העומדים בתור להלקאה. היהודי הראשון בתור, היה הראשון
לקבל את המלקות הנוראות מכל. השניים, קצין ה-SS גרין
והאוקראיני איבן, לא חסכו מכוחם ומרצם, ואת כל זעמם הוציאו על
היהודי המסכן הראשון שעמד שם בתור של מוכי הגורל. על פניהם
ניכרה הבעה שטנית, בכל פעם שהניפו את השוט על גבו של אותו
יהודי, אשר צווחותיו מקפיאות הדם הגיעו עד לב שמיים. הבחור
הוכה והוכה ללא רחם, עד אשר התקפל כל כולו ונפל ארצה מבלי
יכולת לזוז עוד. בזה אחר זה נפלו ארצה שני היהודים הבאים בתור.
עתה שכבו על הארץ שלושה יהודים מוכים עד זוב דם, אשר שותקו
מבלי יכולת לזוז, ורק קול אנחותיהם נשמע בקושי רב. אלברט היה
מוכן לגרוע מכל. בפחד רב נעמד בגבו אל השניים המלקים, עצם את
עיניו והמתין לצליפת השוט הראשונה. ואכן, זו לא איחרה לבוא.
מאחוריו שמע את שריקת השוט באוויר, ואחר כך השוט עצמו ניחת על
גבו. מעוצמת המכה ועקב משקלו הדל, הועף הצידה. "חזור מייד
למקומך" - צווח עליו בטירוף האוקראיני הגברתן. והוא, אלברט,
בקושי רב, כשהוא חש בצריבת השוט על גבו, שב לעמוד שוב במקומו.
המכה השנייה לא איחרה לבוא ואף אלו שאחריה, ובכל פעם כאשר הועף
הצידה, השתדל בשארית כוחותיו לשוב אל מקומו. 10 מלקות ספר
אלברט. הוא המתין למכת השוט האחת עשרה בחרדה הולכת וגוברת.
אלברט לא ידע אם יוכל להחזיק מעמד. כך המתין כשנייה או שתיים,
אך נראה כי המכה האחת עשרה מאחרת לבוא. כבדרך נס, פסקו השניים
להכותו ואלברט נצטווה לשוב לעבודתו - קבורת המתים במרומי ההר
שליד מחנה ברשוב. "גיי, גיי, אתה יכול לחזור לעבודה" - פקד
עליו קצין ה-SS. אלברט לא ידע מה הסיבה לכך שהשניים פסקו
להכותו - אולי כילו את כל זעמם על גבם של הקודמים לו בתור, או
שמא תש כוחם. בשארית כוחו, התרחק משתי חיות הטרף הזועמות עד
כמה שניתן, ושב לקבור את מתיו.

במשך שמונה חודשים נמשכו הסבל והפחד של הבחור היהודי הצעיר
אלברט ניווירט -
שמונה חודשים של שהייה במחנה הריכוז בעיירה ברשוב, אשר דמו
בעיניו לשהייה בגהינום עצמו. הפחד היה קשה מכל. היה זה פחד
איום ונורא, כשל חיה נרדפת העומדת ליפול בידי ציידיה - פחד
מפני אובדן החיים בידי אחת מחיות הטרף הנאציות האחוזות טירוף,
אשר בכל רגע ורגע עלולות לגדוע את חייו בלחיצת הדק מוטרפת אחת.



בבוקר חורפי אחד של חודש נובמבר1944, שוב נשמעה הוראה צעקנית
ברמקולים: "כולם לצאת מהצריפים ולהתרכז ליד המשאיות". אלברט לא
ידע אם לשמוח על כך שהינה, הוא עוזב את הגהינום הזה ששמו "מחנה
ברשוב", או להיעצב על כך שהמעבר הוא אומנם מעבר מגהינום אחד,
אך מי יודע איזה מין גהינום מצפה לו במקום החדש, שלא ידע היכן
הוא. לשמחתו הרבה, בהגיעו למקום הריכוז, הצליח להבחין בפסח
אחיו, העולה  אל אחת המשאיות. כלומר, יהיה אשר יהיה, עדיין
אחיו נמצא בקרבתו והיעד, יהא אשר יהא, הוא אותו היעד שאליו
יגיע אף הוא עצמו. שלושה ימים נסעו המשאיות על נוסעיהן היהודים
אל יעד בלתי ידוע. נסעו ועצרו, נסעו ועצרו, עד שלבסוף הגיעו אל
היעד. לשמע ההוראה: "כולם לרדת, כולם לרדת מהמשאיות", נפלטו
הנוסעים בזה אחר זה מכלי הרכב. בסמוך עמדו אנשים, אשר דיברו
ביניהם בשפה לא מזוהה. אלברט לא הבין את השפה. ככל הנראה דיברו
איטלקית. לפתע פנה אליו אחד מהם בשפה הגרמנית: "אתם יהודים?" -
שאל אותו. "ומי אתם חושבים שאנחנו?" - השיב לו אלברט ביידיש.
אלברט תמה על עצם השאלה, הוא חש כאילו אות היהודי טבוע על מצחו
וככזה, אי אפשר לתהות לגבי זהותו היהודית.


בעודם מתרכזים במקום אחד, הגיע האחראי על המחנה. למרבה הפלא,
נשמע כג'נטלמן אמיתי בשעה שנשא דבריו: "הגעתם למחנה אוסטוביץ'.
תפקידכם יהיה לעבוד במפעל לחלקי חילוף. עבור העבודה תקבלו שכר.
אם תעבדו, לא יקרה לכם דבר. אם לא תעבדו, נירה בכם".


לאחר סיימו את דבריו, הובלו הפועלים החדשים אל ביתם החדש בגטו
אוסטוביץ'. בימים הבאים גילה אלברט כי המקום הזה הרבה יותר
נוח, ותנאי המחייה בו משופרים ממש. עבור העבודה קיבל שכר ואף
יכול היה לרכוש דברי מזון, אשר ניתן היה להשיג באמצעות אנשים
שעבד עימם במפעל. את מזונו חילק עם פסח אחיו, אשר לו דאג בראש
ובראשונה. אלברט שוב יכול היה להציע את שירותי העבודה שלו
ליהודי המחנה, אשר לא חפצו לעבוד, ותמורת עבודתו, קיבל תמורה
כספית. כך עבד 16 שעות מדי יום ביומו, ובלילות צבר מספיק כוחות
ליום העבודה שלמוחרת. ועיקר העיקרים, אלברט שוב יכול היה לדבר
דיבור של ממש עם פסח אחיו, דבר שלא התאפשר לו לעשות מאז עזבו
את העיירה "NOWY TARG". כך נמשכו החיים בשקט יחסי במשך החורף
של שנת 1945. אומנם, מפעם לפעם עשו יהודי כזה או אחר ניסיונות
בריחה מן המחנה, אך כמובטח, מצאו רובם את מותם ביריית רובה
לאחר שנתפסו.


באמצעו של החורף, נפוצה השמועה כי השחרור עומד בפתח. התקפות
הצבא הרוסי הלכו ותכפו. בשמי המחנה הופיעו מפעם לפעם מטוסים
רוסים, אשר ביצעו גיחות פתע, כשהם חגים בשמיים מעל, עד ששבו על
עקבותיהם. בלילות ביצעו גיחות תוך שהם מפזרים כרוזים, אשר
התפזרו כגשם של נייר מעל ראשי המצפים למטה בכליון עיניים
לשחרור הגואל. פעילות הפרטיזנים באזור הלכה וגברה אף היא. כל
הסימנים הראו עתה כי השחרור קרוב יותר מתמיד.

אלא שככל שנתהדק החבל יותר ויותר סביב צווארו של הצורר הנאצי,
כך הלכה וגברה אכזריותו ותחושת הנקם והרצח של הצבא הכפוף לו,
תוך כוונה לגרור איתו לתהום את כל אשר נקרה בדרכו. עתה,
משהשחרור נראה קרוב, ונראה כי אלברט הסתגל לתנאי החיים
הסבירים, נופצה אשליית השגרה שלו באחת. בבוקר חורפי אחד, נשמעה
שוב פקודת המסע המאיימת: "כל היהודים, נא להתרכז ליד המשאיות
החונות ליד המפעל. אני חוזר: על כל היהודים לקחת את חפציהם
ולהתרכז ליד המשאיות." היה זה אות מבשר רעות עבור אלברט ועבור
שאר שוהי המחנה היהודים. אלברט חש כי הינה, דווקא עכשיו,
כשהשחרור קרוב יותר מתמיד, עלולים חייו להסתיים בידי מרצח
גרמני. וגרוע מכך, חשש לאבד את הקרוב לו ביותר, את אחיו הצעיר.
התחושה הייתה קשה מנשוא, כאילו הגרוע מכל עומד לקרות. ליבו לא
ניבא לו טובות. על פי השמועה, היעד הבא היה מחנה
אושוויץ-בירקנאו, מחנה שבו הורגים ביהודים ללא רחם, ובמילים
אחרות: מחנה מוות אשר איש לא יוצא ממנו חי. אומנם, לא ידעו
בדיוק מה קורה שם, במחנה הנורא ההוא, אך אט אט הגיעו השמועות
מפי הפולנים אשר עבדו עימו במפעל, כי כל מי אשר מגיע אל המחנה
הזה, אין לו סיכוי לחיות עוד.


לפני שיצאו לעבר המשאיות, נתן אלברט לפסח הוראות אחרונות כיצד
לנהוג: "השתדל לא ליצור קשר עין עם חייל או קצין SS  גרמני,
בכדי שלא למשוך תשומת לב" - הורה לו. "השתדל להיות עימי בקשר
עין, עד כמה שאפשרי הדבר". אחר כך, נפל על צווארו, חיבקו
ונישקו, והשניים נפרדו פרידה אחרונה לפני שהועלו אל המשאיות.


הנסיעה הייתה ארוכה ונמשכה עוד ועוד, יום אחר יום. הגדודים
הרוסים תקפו במזרח והיו קרובים מאוד, ולכן עצרה שיירת המשאיות,
שעשתה דרכה אל הכיוון ההפוך, מערבה, לעיתים קרובות, בכדי שלא
להיתקל בכוחות הצבא הרוסים. הצפיפות הכבידה מאוד על נשימתו של
אלברט, שמזה יומיים לא בא אוכל אל פיו. הקור היה כבד מנשוא,
ונדמה שהם נוסעים סחור סחור, וכי כל כוונתם של החיילים הגרמנים
להמיתם תוך כדי נסיעה, בקור הגדול ובצפיפות, ללא מזון וללא
שתייה. תוך כדי הנסיעה החלו מספר יהודים לאבד את הכרתם, עד
שנפחו את נשמתם. לאחר כ-5 ימים, בלילה החמישי הגיעה שיירת
המשאיות למחנה אושוויץ-בירקנאו. דלתות המחנה היו פתוחות
לרווחה, ואלברט הבחין מייד בטירוף שמסביב. מייד עם עצירת
המשאיות עטו עליהן חיילי SS גרמנים חמושים עם כלביהם, ואיתם
אסירים מהקומנדו. הכלבים לא פסקו מלנבוח נביחות קולניות
ומאיימות. נראה שהמטרה היא לנקות את השטח במהירות. אלברט יצא
מן המשאית עם כל מי שעדיין נותר בחיים, ביניהם פסח, אחיו. ריח
מוזר של שריפה גדולה קיבל את פניהם. מרחוק נראו ארובות, שעדיין
העלו עשן. אלברט הגיע אל מקום הריכוז שליד ה"רמפה".  בדרך דאג
אחד מאסירי הקומנדו לעדכן את האסירים החדשים שזה עתה הגיעו אל
המחנה, תוך כדי שהוא מצביע לעבר הארובות העשנות: "היום נשרפו
שם הצוענים" - אמר בהבעה דרמטית. אלברט הזדעזע קשות, למרות
שנראה כי ראה כבר הכל. מאוחר יותר, בימים שלאחר ה"סלקציה"
הראשונית, יכול היה אלברט להבחין כי המחנה עצמו מוצף בצוענים
רבים. אלה, דאגו מייד לעדכן את הדיירים החדשים על המתרחש כאן:
"אתם רואים את הארובות? זו הדרך היחידה לצאת מכאן. לא תצאו
מכאן חיים, רק דרך הארובות". במצב זה, נפלה רוחו של אלברט,
משנראה היה כי אין שום סיכוי לצאת מכאן חי. בשלב זה, החל לאבד
כל תקווה.


כעת בשעת לילה מאוחרת של 2:00 אחר חצות, מייד לכשהגיעו אל
המחנה החדש, רוכזו היהודים ליד ה"רמפה", שכאן יוחלט מי מבין
היהודים יובל באופן מיידי אל ה"קרמטוריום", ומי ימשיך לחיות עד
ל"סלקציה" הבאה. האווירה הייתה קשה מנשוא. ליד הבמה עמדו
יהודים רבים, אשר ידעו כי הסיכוי שלהם להמשיך ולחיות, הולך
ומתמעט. ילדים רכים בשנים הופרדו בכוח מאימותיהם. קולות הבכי
של הפעוטות התערבו בקולות הצעקה של האימהות והגיעו עד לב
שמיים. דינם של הילדים הרכים בשנים היה כדין הנשים המבוגרות,
הזקנים והחולים - הליכה אל ה"קרמטוריום". אלא שבשלב זה, בכדי
לא לגרום למהומה ולגילויי התנגדות, הוסבר להם כי הם עומדים
לעבור תהליך של חיטוי ורחצה.


על מלאכת ה"סלקציה" ניצח הד"ר מנגלה, הידוע לשמצה. הוא,
"הדוקטור", לקח על עצמו את תפקיד האלוהים. הוא החליט מי יחיה
ומי ימות. לרוע מזלו, התפתחה דלקת לאורך רגלו השמאלית של
אלברט, עד מעל לברך, אשר לא נרפאה מזה כחודש ימים. רגלו הייתה
חבושה מן הקרסול ועד מעל לברכו השמאלית. "הפעם אני לא אעבור את
זה, הפעם זה הסוף" - חלפה מחשבה מהירה בראשו. אלברט קלט את
רמזיו העבים של אסיר הקומנדו לגבי המשרפות, ולא האמין כלל כי
מדובר באמת בתהליך של חיטוי ורחצה. אלברט למד שלא להאמין לאף
מילה או הבטחה היוצאת מפיו של חייל SS נאצי. בראשו חלפה התמונה
הנוראה והאיומה מכל. בדמיונו ראה כיצד נשלחים אנשים חיים אל
תאי הגזים ונחנקים שם אט אט למוות, כשהם משוועים לשאוף טיפת
אוויר נקי לריאותיהם, תוך כדי ניסיון נואש להילחם בחנק. לדעתו,
היה זה מוות נורא, מוות של מיתה איטית בסבל לא יתואר, להבדיל
ממוות בירייה, שהיה קצר, עניין של שניות.

אלברט לא חשב שהפעם תפילה תעזור לו להישאר בחיים, אך בכל זאת
התפלל בשעה שנעמד אל מול המפלצת, בכבודה ובעצמה העומדת לכלותו,
הדוקטור מנגלה, כשלצידו קצין נאצי נוסף שעימו התייעץ לגבי
גורלם של הנדונים לחיים או למוות בתאי הגזים ובשריפה. ושוב
השתדל אלברט לשמור על הכלל מציל החיים שלו: "אסור בתכלית
האיסור ליצור קשר עין עם הדוקטור". כך עמד שם אלברט אל מול
המפלצת כשראשו מושפל מטה, ורק מזווית עינו עקב אחר המתרחש.
המפלצת, הביטה בו ובחנה אותו מכף רגל ועד ראש, אך הוא הד"ר
מנגלה, לא ידע כיצד יחרוץ את גורלו של הניצב בפניו. "מה לעשות
עם הבחור?" - שאל-התייעץ עם הקצין המייעץ. להפתעתו הרבה של
אלברט, תוך שאותו קצין מסמן בתנועת ראש כאומר לו, לאלברט:
"הישאר חזק", שלח אותו לצד ימין, לצד של החיים. היה זה עוד אחד
מן הניסים אשר הצליחו להשאיר את הבחור הצעיר בין החיים, כנגד
כל הסיכויים.


בהמשך היום, נלקחו כל מי שנותרו בחיים למספר את ידיהם בקעקוע
בלתי ניתן להסרה. מספרו של אלברט ניווירט, אשר ניתן לו ולא
הוסר לעולם: B5131. והמספר העוקב אחריו, אשר ניתן לאחיו פסח,
שאף הוא נותר בין החיים: B5132.  

לאחר שהורעבו במשך חמשת ימי הנסיעה, זכו השניים לקבל מעט אוכל,
ומייד לאחר מכן נלקחו אל הצריף. אלברט נכנס אל הצריף והזדעזע.
כאלף איש היו שם בצריף, כאלף אנשים שדופים הביטו על דיירי
הצריף החדשים, שהגיעו זה עתה, כשראשיהם הגלוחים מציצים
מדרגשיהם. איש לא פצה את פיו, ורק עיניים הציצו בהם מכל עבר
כאומרות בצער: "ברוכים הבאים אל התופת". למוחרת בבוקר, היה
עליו להתרגל למנהג המקום: ספירת האנשים. השמירה כאן הייתה
קפדנית ביותר. כל ראש נספר ואוי לו לאותו ראש שהיה חסר. דינו
אחד הוא, להישלח אל הקרמטוריום לכשייתפס בידי החיילים הנאצים.
לכן, סיגל לעצמו אלברט חוק חדש מציל חיים. בכל בוקר המתין
בדריכות במשך שעה, שעתיים ושלוש להקראת שמו. חרד היה שמא קולו
לא יישמע בזמן הקראת שמו, ובכך ייגזר דינו להישלח אל המשרפות.
כך, בכל בוקר ובוקר, לאחר שקרא קצין ה-SS בשמו: "אלברט
ניווירט" צעק בקול רם: "נמצא", ורק לאחר שהבחין כי הלה רשם,
ככל הנראה,  את האות "V" ליד שמו ברשימה, נשם לרווחה.

בשבועות הבאים, החלו להגיע אל מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו
אלפי יהודים יוצאי הונגריה, אשר דינם נגזר מראש. מי במוקדם ומי
במאוחר, נשלחו בני הקהילה ההונגרית אל מותם בתאי הגזים ואל
המשרפות. בכל פעם כשהיה מגיע משלוח כזה של יהודים, היה אלברט
מביט בהם בחמלה רבה, כאילו הוא עצמו לא שייך למקום ולאשר קורה
כאן, באושוויץ-בירקנאו. יצר הקיום גבר אצלו על תחושות הזוועה
והאימה, וידו הייתה על העליונה. יצר הקיום גבר תמיד, אם כי
אלברט עצמו לא היה מודע לעוצמתו. כאשר הגיע המשלוח מהעיר
לודז', שוב הביט בהם בצער כשהוא יודע מה צפוי לאותם יהודים.
בכל פעם, כאשר הגיע משלוח של יהודים אל מחנה ההשמדה, חזרו על
עצמם שוב ושוב אותם המראות.  ה"סלקציה" ליד "הרמפה" - מי למוות
בתאי הגזים וב"קרמטוריום", שארובותיו לא פסקו לעולם מלהשחיר את
השמיים בעשן הנדונים למוות - ומי לחיים. לאחר מכן, לאלו שהתמזל
מזלם, נותרו עדיין בין החיים ועברו לשלב הבא - הטבעת מספרים על
ידיהם של הנדונים לחיים. ושוב ושוב חזר אף המראה של ההלם
הראשוני, הניכר על פני הדיירים החדשים  הנכנסים אל הצריף הדחוס
בהמוני אסירים השכובים בצפיפות בלתי אנושית, דרגש על גבי דרגש.



כאמור, היו אלברט ופסח בין ברי המזל, היות ונחרטו על ידיהם
מספרים מקועקעים. כך היה עליהם להמתין עד אשר יפנו אותם למחנות
הסמוכים, המיועדים לאנשים העובדים. אלברט ציפה ליום הזה בו
יפונה לעבודת פרך כזו או אחרת. למעשה, כבר לא היה לו איכפת כלל
איזה סוג של עבודה יוטל עליו הפעם. תחושתו הייתה, כי עליו לצאת
מכאן מהר ככל האפשר וככל שירחק מן המשרפות ותאי הגזים, כך תרחק
סכנת החיים ממנו. כך המתין בכליון עיניים בכל בוקר ובוקר
לפינוי. למען האמת, החל החשש להתגנב לליבו, שמא מדובר בעוד סוג
של תרגיל הסוואה או סוג של הצגה, וכי הטבעת המספרים על ידי
"העובדים" האמורים לצאת מכאן לעבודה, אין לה משמעות כלשהי.
אלברט החל לחשוש, כי גורלם של אלה יהיה מר לא פחות מאלו אשר לא
זכו להטבעת מספר שכזה על ידיהם, ודין אחד לכולם - שליחה אל תאי
הגזים ואל ה"קרמטוריום".


לאחר כשלושה שבועות של המתנה מורטת עצבים, הופיע בבוקר אחד
קצין ה-SS בפתח הצריף והכריז בקולו הרועם: "כל מי שאקרא בשמו
ואציין -"עבודה", עליו לקחת את חפציו ולצאת מייד החוצה" - כך
הכריז, ומבלי כל הסבר נוסף, החל להקריא את שמות האסירים, דיירי
הצריף. אלברט שוב נדרך, הפעם יותר מתמיד. שוב היה צריך לעמוד
ב"סלקציה" ולעבור אותה בשלום. קצין ה-SS הקריא עשרות שמות מתוך
רשימה שלא רואים את קציה, וכעבור כמחצית השעה, הכריז: "פסח
פייט - עבודה". אבן אחת כבדה נגולה מליבו של אלברט, בראותו את
אחיו נוטל את חפציו ויוצא מן הצריף. "פסח ניצל הפעם" - חשב
אלברט בהקלה. עכשיו המתין להקראת שמו, אך חלפה כבר שלושת רבעי
השעה ושמו עדיין לא הוקרא, והינה ייתכן והפעם ייפרדו דרכיהם,
שלו ושל פסח. לבסוף, לאחר כשעה, הוקרא שמו: "אלברט ניווירט -
עבודה". בשעה שנטל את חפציו, בצאתו מן הצריף, חש כי רגליו
כושלות. בקושי גרר עצמו אל מחוץ לצריף ולמעשה, אל מחוץ למחנה
המוות.


במחנה יאבוז'נו, אשר נמצא ליד העיר קטוביצה - שלזיה, לשם הגיעו
העובדים החדשים  וביניהם אלברט ופסח, היו כ-4,000 עובדים כורי
פחם. בהגיעם אל המחנה, שוב הוטבע מספר על ידיהם של העובדים,
מספר זיהוי שעל פיו ניתן לזהות האם אתה יהודי, או פושע, או
הומוסכסואל, או אסיר פוליטי. כך ניתן היה לזהות, למשל, מיהו
אסיר פוליטי על פי צבעו האדום של המספר המקועקע על ידו.  

אלברט חש כאב חד, בשעה שצרבו את ידו בקעקוע נוסף,  אלא שהבליג
ולא פצה פיו. "נראה שכל מספר צרוב כזה יכול להציל את חיי" -
הרהר בזמן הצריבה, והרי עד כה צריבת המספר על ידו הוכיחה את
עצמה. אלברט הבליג בשקט על הכאב שבצריבה. ואכן, התברר לו מאוחר
יותר, כי התנאים במחנה זה "משופרים" להפליא. אומנם, כאשר נכנס
למקלחת בערב הראשון, חשש כי מאי שם יוזרם זרם של גז אל חדר
הרחצה, אך לאחר שרחץ מספר דקות ועדיין נותר בחיים, החל להתענג
על זרם המים והסבון, שמזה זמן רב לא ידע מה הם.

למוחרת בבוקר, לאחר שישן במיטה של ממש, הגיעו אלברט ביחד עם
פסח ושאר העובדים אל מקום העבודה - מכרות הפחם. אל המכרות
פנימה הורדו רובם  מטה מטה, ללא לבוש המתאים לעבודה שכזו.
כעבור זמן קצר, התברר לו לאלברט שאומנם זהו אינו מחנה השמדה,
אלא שרבים נפגעו או מזיהום אוויר, או לאחר שהוכו בידי ה"קאפו".
כל מי שחלה, הוחזר לאושוויץ-בירקנאו. תפקידו של אלברט היה קל
יחסית. היה עליו להסיע בטנדר משלוחי פחם, לפרוק את המשלוח,
ואחר כך לשוב אל המכרה כדי לאסוף את המשלוח הבא. היה זה תפקיד
קל יחסית. גם פסח עבד במשלוחים, כך שלעת עתה, נראה כי השניים
ניצלו שוב משיני המוות. וכאן היה גם את סיימון. אלברט מצא לו
מעין "אבא", את סיימון.  סיימון זה, יהודי ממוצא גרמני, איש
מבוגר בגילו של אביו משה, היה דמות עליזה אשר הופיעה בחייו של
אלברט כאן, במחנה העבודה, והיה לו למשענת. ברגעים קשים, נהג
לפצוח בשירה ולעודד במילים מנחמות את כל המיואשים, אשר כוח
הסבל שלהם לא עמד להם עוד. אלברט התחבר אל האיש בכל נימי נפשו.



החורף הזה של שנת 1945 היה קשה ביותר, השלג לא פסק מלרדת על
הארץ, והקור העז מתמיד חדר לעצמותיו של אלברט, שהיה לבוש אך
ורק במדי האסיר שלו. אלא שבחודש ינואר זה הלכה וגברה אף אש
התותחים הרוסים וחיממה במקצת את לבבות האסירים היהודים, ובכל
פעם, כאשר חגו מטוסים רוסים מעל שמי המחנה, ידעו האסירים כי:
"הינה, הגיע הזמן ללכת מכאן בקרוב".


בבוקר קר שכזה, משנדמה היה כי הרוסים כבר כאן, נשמעה הפקודה
ברמקולים: "כל האסירים, נא לצאת החוצה, כל האסירים נא לצאת אל
מחוץ לצריפים". היה זה אות מבשר רעות. בכל פעם, כאשר נשמע סוג
כזה של קריאה מהדהדת ברמקולים, ידע אלברט כי טמונה בה סכנת
חיים. אלברט נטל את חפציו, פסח נטל אף הוא את חפציו, ושניהם
יצאו החוצה אל הקור העז. על ראשיהם המשיך השלג להטיל פתיתיו
ללא רחם. בחוץ החלו להיאסף כל אסירי המחנה, לבושים במדי אסירים
ורועדים מקור. "כולם לצאת לדרך" - נשמעה הפקודה, וכך החלה
שיירת האסירים לצאת משערי המחנה של יאבוז'נו בדרך אל הלא נודע.
אלברט הניע את רגליו ואת גופו הקפואים, באופן שלא ידע כי עדיין
ממשיך הוא בצעידה. את פסח אחיו כבר לא ראה בשלב זה. פסח עצמו
צעד מאחור, ואלברט לא יכול היה להסב ראשו לאחור. כל תזוזה
חשודה מצידו, זימנה אש חיה מידי רובהו של אחד מחיילי ה-SS,
שהלכו בצידי הדרך והשגיחו בשבע עיניים, שמא מי מן הצועדים ינצל
את המצב  וינסה להימלט. לצידו של אלברט צעד ידידו הטוב סיימון,
אשר עד כה עמד בצעידה, והמשיך לצעוד עוד ועוד, ככל יכולתו.
מפעם לפעם נשמע קול נפץ אדיר של ירי מאחורי גבו של אלברט.
המאחרים לצעוד, המתקשים שבהם, נורו בזה אחר זה, ואילו האחראי,
הוא לא חס על אף אחד. "קדימה, קדימה, מהר יותר, מהר יותר" -
דחק בצועדים.

לקראת רדת הלילה, הגיעו האסירים אל עיירה קטנה. בעוצרם באחד
הרחובות, נשמעה הפקודה: "כולם לשכב בשורה על הארץ. כאן אתם
יכולים לישון". לשמע הפקודה, החלו האסירים היהודים ליפול על
האדמה המושלגת בזה אחר זה, ונשכבו בטור ארוך אשר לא ניתן
להבחין בקצהו. למוחרת בבוקר, נותרו רבים מהם שכובים על האדמה
המושלגת, לאחר שקפאו למוות. אלברט עצמו וידידו הטוב סיימון
עדיין היו בין החיים. בשלב זה, אלברט חיפש אחרי פסח. אומנם,
היה נדמה לו שהוא רואה את דמותו הרחק ממנו, בקצהו השני של
הרחוב, אך לא היה בטוח בכך.


השכם בבוקר, יצאו שוב האסירים לדרך. לקראת הצוהריים, לאחר
צעידה של מספר שעות,
נשמע לפתע רעש מנועי מטוסים. היו אלו המטוסים הרוסים אשר חגו
שוב ושוב מעל ראשיהם של הצועדים, והטילו פצצות סביב סביב.
אלברט מייד נשכב על האדמה המושלגת, כשפניו תחובים עמוק בשלג.
נראה כי הרוסים לא הבינו מה פשר שיירת הצועדים, אשר הלכה
והתרבתה, ובכל פעם נוספו אליה עוד ועוד אסירים משאר המחנות
שבסביבה. לידו
שכב סיימון, שמייד עם הישמע מנועי המטוס הרוסי, נשכב אף הוא על
האדמה המושלגת. הזמן נמשך כמו נצח בעיני אלברט, אך למעשה ארך
רק שנייה. מסביב נפלו הפצצות בזו אחר זו. אלברט התפלל בליבו רק
לקום אחרי כן שלם. לאחר שנייה, אלברט העז להרים את ראשו מעט.
סיימון, ידידו הטוב, היה מת. סיימון, אשר ניסה להציל עצמו מפני
הפצצת הרוסים, נורה בראשו בידי חייל ה-SS.

עם שוך ההפצצות, נשמעה שוב הפקודה: "כולם לקום, להמשיך לצעוד,
כולם לקום..." אלברט קם באחת מן האדמה המושלגת והמשיך לצעוד
קדימה. לפתע, שמע קול ירי עז מאחור. אלברט לא ידע האם זהו פסח,
אחיו שנורה שם מאחור. הפעם חש מעין דקירה חדה בליבו. הפעם
תחושתו הייתה קשה ביותר. בכל אופן, כל כך רצה להסב ראשו לאחור,
אך כל תזוזה מצידו, פירושה מוות בירייה. בלית ברירה וברוב
ייאושו, המשיך אלברט לצעוד קדימה אל יעד בלתי ידוע.

בלילה ההוא, משהגיעה שיירת הצועדים האסירים לאחד ממחנות העבודה
שבסביבה, ניסה אלברט לחפש את פסח, אך לא ראה אותו בשום מקום.
בשלב זה, פסח אחיו כבר לא היה כאן איתו. המחנה עצמו נראה נטוש,
לאחר שכל יושביו סולקו ממנו ואת מקומם תפסו הדיירים החדשים,
אשר הצטוו להיכנס אל הצריפים עצמם עד למוחרת בבוקר. אלברט
הרגיש כי כל עולמו חרב עליו. פסח היקר, האחרון אשר נותר לו
מבני המשפחה כולה, הוא זה אשר נורה, ככל הנראה, בדרך. אלברט
הגיע אל סוף הדרך. עכשיו, כשהוא נשאר לבדו בכל העולם כולו,
החליט כי אינו רוצה להמשיך ולחיות עוד. "מכאן אני לא ממשיך
לשום מקום, אין עוד טעם לחיי" - כך החליט ובשארית כוחותיו,
נכנס אל אחד הצריפים, תפס את אחד הדרגשים  והחל למרר בבכי. בכי
תמרורים בכה אלברט במשך כל הלילה. "פסח, פסח שלי, לא אוכל
להמשיך לחיות עוד בלעדיך, אח שלי..." כך מירר כל הלילה בבכי על
אובדן אחיו, על אובדן הוריו מלכה ומשה, ועל ידידו היקר סיימון.


בבוקר המוחרת, אלברט לא ירד מדרגשו, אלברט לא רצה להמשיך עוד
לשום מקום, יהיה אשר יהיה. אלא שנפלאות דרכי האל. בפתח הצריף
נעמד לפתע חייל SS גרמני ופנה בתקיפות אל אלברט: "צא מייד
החוצה, המשך ללכת, אתה עדיין יכול ללכת". בלית ברירה ובחוסר
רצון מוחלט יצא אלברט מן הצריף. בקושי הספיק לצאת החוצה, ואש
תופת נפתחה לעבר כל השוהים בצריף. החיילים הגרמנים פתחו באש
תופת לכל עבר, וריססו את כל מי שנותר בצריף. איש לא יצא משם
חי. מחוץ לצריף, החלו חיילי SS במרדף אחרי האסירים היהודים,
אשר ניסו להימלט ולמצוא מקום מסתור. אלברט עצמו ניסה אף הוא
להימלט מן המקום ומצא לו מקום מסתור מאחורי אחד הצריפים
הסמוכים. חיילי ה-SS בדקו בכל מקום אפשרי, עד שלבסוף איתר אחד
מהם את אלברט במקום מחבואו. "קום, קום! אתה ממשיך ללכת!" -
צווח עליו במבטאו הגרמני הכבד.  "לא, אני לא הולך" - התעקש
אלברט שלא להמשיך בדרך החתחתים הזו אל הלא נודע. "כן, אתה כן
הולך" - אמר קצין ה-SS וכיוון את קנה הרובה שבידיו לעברו של
אלברט. "אם אתה לא הולך, אני יורה בך !" - המשיך קצין
ה-SS לאיים על העומד מולו. "קדימה, תירה" - המשיך אלברט
בסירובו, והמתין לכדור אשר ישים קץ לסבלותיו בעולם הזה. כך
המתין כדקה, אך שום קול ירי לא נשמע. באותו רגע ממש, החליט
קצין ה-SS כי הוא לא יורה בו, באלברט. "קום מייד!" - שאג עליו
קצין ה-SS. "אתה לא פוחד למות? אתה לא תמות. אתה תחיה ותסבול"
- כך הכריח קצין ה-SS את אלברט לצאת שוב לדרך. וכך המשיך
אלברט, שכעת היה לבדו בעולם, ללכת עוד ועוד, למרות שכבר לא היה
מעוניין עוד להמשיך בחייו. עם שאר האסירים השבויים בידי
החיילים הנאצים, המשיך אלברט בהליכה בלתי רצונית כמי שקפאו
השד, עד אשר הגיעו אל אחד ממחנות האסירים שבדרך, שאף הוא היה
ריק עתה מיושביו.

בשלב זה, נראה כי הרוסים נוחלים הצלחה בשדה הקרב, וכעת היו
קרובים מאוד אל השיירה, ממש מאחוריה. לפתע קרה הבלתי יאומן.
חיילי ה-SS פתחו במנוסה המונית ונפוצו לכל עבר. איש מהם לא
נותר כאן. בבת אחת נעלמו כולם כאילו בלעה אותם האדמה. לראשונה
מאז פרוץ המלחמה, היה אלברט שוב חופשי וכך גם שאר האסירים.
הפגזים התעופפו מעל ראשיהם של האסירים, אשר נאלצו לנוס אף הם
על נפשם לעבר אחד המבנים שבמחנה, שם מצאו מחסה מפני אש התופת
שניתכה על ראשיהם. לשמחתם הרבה, מצאו מעט מזון במקום וכך, לאחר
ימים ללא שבא אוכל אל פיו, זכה אלברט להשביע מעט את רעבונו.
השלג הכבד כיסה עוד ועוד את האדמה, ולא פסק מרדת במשך שלושה
ימים. בלילות התערבו פתיתי השלג במטחי הפגזים, אשר נדמו בעיניו
לזיקוקין די-נור, אלא שהיו אלה זיקוקין די-נור קטלניים.
בינתיים, היווה המבנה מקום מקלט די בטוח. כך, במשך שלושה ימים
שהו שם האסירים ואלברט ביניהם, כשאיש לא העלה בדעתו לברוח מכאן
על נפשו.


ביום השלישי, לקראת שעות הערב, בעוד אלברט מחכך ידיו זו בזו
בניסיון לחממן מעט, נשמע לפתע קול פיצוץ אדיר. אלברט נחרד לשמע
הפיצוץ, ומייד נשכב על הרצפה כשידיו מכסות על ראשו בניסיון
לגונן עליו. הקיר הגבוה הניצב בגבול המחנה, אשר נועד להוות
חוצץ  בין אסירי המחנה לבין הנעשה מחוצה לו, במטרה להסתיר אלו
פשעים מתחוללים בתחומו, הקיר הזה קרס והתפורר לאבנים קטנטנות
מעוצמת פגז הטנק הרוסי, אשר המשיך לנוע פנימה אל תוך המחנה, עד
שהגיע ממש אל המבנה בו שהו האסירים, ושם נעצר לבסוף. לאחר שלא
התגלה שום סימן של התנגדות, החליטו יושבי הטנק לצאת ממנו
ולהיכנס פנימה אל המבנה. בנשקים דרוכים, פרצו בבת אחת את דלת
המבנה, שם נגלה בפניהם מחזה מזעזע. במבנה ישבו אסירים שדופים,
לבושים בגדי אסירים מפוספסים, אשר נראו תלויים עליהם כשקים.
"מישהו כאן מדבר רוסית?" - שאל מפקד הטנק. מייד נמצא דובר
רוסית אחד, אשר החל לתרגם את השיחה. "אנחנו עדיין נלחמים" -
החל להסביר מפקד הטנק למתורגמן. "נשלחנו לכאן ככוח חלוץ לבדוק
את השטח. אנחנו עורכים כאן סיור, ובתוך מספר שעות נחזור ונשתלט
על האזור הזה". לשמע הבשורה הגואלת הזאת, פרצו הנוכחים בתשואות
ובצהלות שמחה. "יחי החופש", "יחי הצבא הסובייטי" - נשמעו
קריאות שמחה מכל עבר. בלילה הזה הלכו לישון האסירים כולם, ובהם
אלברט, בידיעה מוחלטת כי הינה, יום השחרור הגיע.


אלברט נרדם לו בפינתו, ולראשונה מאז פרוץ המלחמה ישן שנת
ישרים. אומנם היה עדיין אבל על יקיריו, עדיין בכה מעט לפני
השינה על אובדן אחיו הצעיר. אך לבסוף נרדם, מבלי שהיה מוטרד
עוד מגזירות המחר הצפויות לו מחיילי ה-SS. בעודו שקוע בשינה
עמוקה, שמע לפתע קולות חיילים גרמנים במבטא גרמני כבד. אלברט
לא ידע אם הקולות הגרמניים שייכים לחלום בעתה שהוא חולם, או
שמא המבטא הגרמני הכבד אמיתי הוא. אלברט פקח לאט את עיניו בחשש
רב. בפתח המבנה, מקום המחסה של האסירים, עמדו עכשיו שלושה
חיילי SS גרמנים חמושים, כשהם צווחים בקולם הצורמני ובעיניהם
מבט של טירוף: "לצאת, לצאת, כולם לצאת החוצה". אלברט לא האמין
למראה עיניו ולמשמע אוזניו. הרי הוא החל מהלילה אדם חופשי
והינה, מפלצות האדם הנאציות לא מוותרות. והן, המפלצות, לא
ינוחו ולא ישקטו עד אשר יקחו איתן את כל האסירים לאבדון. אלא
שלא היה לו זמן רב להרהר בדבר. מייד קם ויצא החוצה, אל השלג
והקור העז שבחוץ. במשך הלילה התחדשה הצעדה, ואליה התוספו עוד
ועוד אסירים מכל המחנות שבסביבה. ושוב נראו מחזות הזוועה.
אנשים מתו בדרך, הן מירי החיילים הנאצים והן מפאת הקור העז,
וגופותיהם הוטלו אחת אחת בצידי הדרכים.

עד אשר הגיעו ליעד הבא -"גרוס רוזנס", נשארו בחיים רק כרבע
מאסירי המחנה האחרון בו שהה אלברט. למרבה הפלא, קיבל אלברט מרק
חם ופרוסת לחם. מייד לאחר מכן, החלו חיילי ה-SS למיין שוב מבין
האסירים היהודים 100 איש וביניהם "נבחר" שוב גם אלברט להיות
בין המאה, אשר הועלו מייד על משאיות פתוחות ונשלחו למטה, אל
פסי הרכבת. בשלב זה, איבד אלברט את זהותו לגמרי. אלברט לא ידע
מי הוא ואיפה הוא נמצא, ובמשך הנסיעה שקע בשינה המשולה למוות.
אלברט לא רצה להתעורר שוב לעולם.

המשאיות נסעו לאורך פסי הרכבת, והתקדמו באיטיות רבה לעבר היעד
הבא -"מחנה בוכנוואלד". מטוסי "כוחות הברית" לא פסקו
מהפצצותיהם את סביבות פסי הרכבת, וכך נסעו המשאיות כברת דרך,
עצרו בזמן ההפצצה, והמשיכו שוב בנסיעתן. במשאיות עצמן קפאו
למוות רוב נוסעיהן, ובהגיע שיירת המשאיות למחנה "בוכנוואלד"
שרדו את הדרך רק מספר מועט של יהודים. אלברט היה מוקף בגופות
מתות, אשר עקב הכפור, נדבקו אחת לשנייה, עד שאי אפשר היה
להפריד ביניהן והיה צורך לחתוך אותן מן המשאיות הפתוחות.
בהגיעם למחנה בוכנוואלד, נצטוו מעט האסירים לעמוד בחוץ בקור
המקפיא, עד אשר יקבלו פקודה אחרת. בשלב זה, חש אלברט יותר כמו
מת מאשר חי. אצבעותיו היו קפואות מעמידה במשך שעות מחוץ למחנה.
לבסוף, לאחר המתנה של שעות, משתם כוח הסבל שלו, ביקש לעבור אל
הצריף המיועד לאנשים חולים, אלו שדינם נחרץ למיתה.

בצריף המיועד לאנשים חולים, איש לא קיבל טיפול רפואי כלשהו.
"הדבר הטוב היחיד כאן בצריף הוא, שאין צורך לצאת החוצה אל הקור
העז" - הרהר אלברט בשארית צלילות דעתו. בעומדו בפתח הצריף, עלה
באפו ריח צחנה חריף של גופות מתות. בצריף לא פינו גופות מזה
כמה ימים, מאחר וקצין ה-SS ספר בכל בוקר את מספר הראשים, וכל
ראש נחשב. כך נאלץ אלבט לשכב לצידו של אסיר רוסי, שמזה שלושה
ימים לא היה בין החיים. אלברט שכב לצידו של אדם מת. לצידו השני
של אלברט שכב אסיר פולני, אשר מדי יום חזר ואמר כהוזה:
"האמריקאים קרובים" "האמריקאים קרובים", אלא שחיילי ה-SS
המשיכו להעביר מדי יום אסירים מן הצריף אל מחנה אחר, ובכך
לגרום לכמה שיותר אסירים למצוא את מותם בדרך, בקור העז. על פי
כל הסימנים, לא נראה כי החיילים הנאצים מראים סימן כלשהו
לכניעה, וכי סיוטי המלחמה וזוועותיה יימשכו כנראה לעד.

אלא שעל אף ההרג והמוות ששררו במקום הנורא הזה, של יהודים
כנועים המובלים כצאן לטבח, קיים היה אף ניצוץ קטן של תקווה
כאן, במחנה בוכנוואלד, בדמות המחתרת, אשר אנשיה ניסו לשבש עד
כמה שאפשר את מהלכיהם של קציני ה-SS הגרמנים באמצעות שידורים
של גלי הרדיו שהחזיקו בידם. בצעד נואש אחרון, משניכר היה כי
התבוסה הולכת וקרבה,  נתקבלה החלטה בידי החיילים הגרמנים,
להפוך את האסירים היהודים לבני ערובה כקלף מיקוח.

באחד הלילות, משנראה כי לא נותר זמן רב וכי קיצם של כל יושבי
המחנה על אסיריו, הולך ומתקרב, וכצעד נואש אחרון לפני חיסולו
המוחלט של המחנה, נתקבלה החלטה  על ידי אנשי המחתרת לנסות
ולהציל את יושבי המחנה בכל מחיר.  עוד באותו הלילה עשו מאמצים
נואשים להזעיק עזרה מבחוץ של כוחות הברית באמצעות גלי הרדיו.
"כאן מחנה בוכנאוולד, כאן מחנה בוכנוואלד, האם מישהו שומע?
עבור" - ניסה שדר הרדיו את כוחו. אך במשך זמן רב לא נשמעה כל
תגובה מכל כיוון אפשרי. השדר לא התייאש והמשיך שוב ושוב לקרוא
קריאות נואשות: "כאן מחנה בוכנאוולד, כאן מחנה בוכנוואלד, האם
מישהו שומע אותי? אנו זקוקים לעזרה, עבור". כך ניסה שוב ושוב
במשך זמן רב לקרוא לעזרה. לאחר ניסיונות רבים, משכמעט והתייאש
מלהשיג עזרה, נשמע לפתע קול מרוחק מן העבר השני:

"כאן הדיביזיה השישית האמריקאית, כאן הדיביזיה השישית
האמריקאית, במה אוכל לעזור? אני חוזר: כאן הדיביזיה השישית, כן
הדיביזיה השישית, במה אוכל לעזור? עבור" - שידר שדר הרדיו מן
העבר השני במבטא אמריקאי כבד. שדר המחתרת עט על מכשיר הרדיו
כמוכה ברק: "כאן מחנה בוכנוואלד, כאן מחנה בוכנוואלד, עבור.
אני חוזר: כאן מחנה בוכנוואלד. אנו זקוקים לעזרה מיידית, אנו
זקוקים לעזרה מיידית, אנו עומדים בפני חיסולו של המחנה כולו.
אנא שלחו לכאן כוחות בהקדם. אני שב וחוזר: אנו עומדים בפני
כליון. אנא שלחו לכאן מיידית כוחות הצלה". "אני מייד מעביר את
ההודעה לדרג הגבוה. אני חוזר: מייד מעביר את ההודעה לדרג
הגבוה. שולחים כוחות הצלה אליכם בהקדם האפשרי" - סיים הקול
העלום את השיחה. עתה, מששודרה הקריאה הנואשת לעזרה, לא נותר
אלא להמתין ולצפות לנס.

יום העשירי באפריל 1945, היה עוד יום שגרתי של הרג ומוות בחיי
האסירים במחנה בוכנוואלד. המפלצות הנאציות לא הרפו מטרפן, וריח
המוות שרר בכל פינה במחנה. גופות האסירים הלכו ונערמו זו על זו
בשטח המחנה,  ועדיין הכוח האמריקאי לא נראה באזור. העזרה
המיוחלת  בוששה לבוא. אלא כנראה שהחייליים הנאצים ידעו טוב
יותר את שעומד להתרחש. למוחרת בבוקר החלו החיילים הנאצים לנטוש
בבהלה את תחומי המחנה, כשהם משאירים אחריהם סימנים של הרס,
חורבן ומוות אינסופי.

בבוקרו של יום האחד עשר באפריל, שנת 1945, שכב אלברט על דרגשו
בצריף שבמחנה בוכנוואלד חסר אונים, יותר מת מאשר חי, חסר כל
רצון להמשיך ולחיות, וביקש את נפשו למות. בשעת הצוהריים של
אותו היום, שמע לפתע קולות צהלה וקריאות: "לחיים", לחיים".
לפתע, נפתחה דלת הצריף בתנופה חזקה ושם, ממש בפתח הדלת, יכול
היה להבחין בחיילים שהם לא גרמנים. בפתח עמדו האמריקאים, חיילי
הארמייה השלישית בפיקודו של הגנרל פאטון. מעבר לראשיהם יכול
היה להבחין מבעד לפתח הדלת בטנק האמריקאי אשר ניצב שם בסמוך
לצריף, הטנק אשר בישר בעצם את סיום המלחמה. אך אלברט סירב
להאמין. אחד החיילים האמריקאים ניגש אליו והחל להפציר בו: "מה
שמך?" - "אלברט ניווירט, השיב לו אלברט ברפיון. "בוא החוצה,
אלברט, בוא איתי החוצה". אלברט, שהיה במצב גופני ירוד ביותר,
חשב שהוא עומד למות. "אני רוצה למות כאן" - ענה לו אלברט בקולו
החלוש. אלברט סירב להאמין, וחשב כי כל זה קורה למישהו אחר. אך
אלברט היה חי, ואלברט היה משוחרר. רגע השחרור הגיע.

לאחר מספר ימים הגיעו הגנרל פאטון והגנרל אייזנהאואר לביקור
במחנה התופת והשאול, מחנה בוכנוואלד, ואילו אלברט, הוא נשלח אל
בית החולים, שם החל ללמוד אט אט כיצד לאכול. אלברט אכל את
ארוחותיו לאט לאט, מעט מעט ובזהירות. בכל יום אכל עוד קצת.
שם, מחוץ לגהינום, החל אלברט לראשונה, לשוב אל בין החיים.
אלברט היה לאדם חופשי.




פרק כ"א



אל ארץ ישראל 1945-1948



לאייב היו כל הסיבות הטובות להיות מאושר. אפשר לומר כי היה לו
הכל. בית נאה בעיר טורונטו, אישה נאה, 8 ילדים מוצלחים, שהבכור
שבהם היה לגאוות המשפחה כולה. פרסי שלו התקדם מאוד בתחום
המוזיקלי. עד לפני כ-5 שנים עבד עבור חברת CBS, ותוכנית הרדיו
שלו נחלה הצלחה כבירה הן בקנדה והן בארצותˉהברית. אלא
שרצה הגורל, והוחלט  עלˉידי חב' CBS לקצץ בתקציב המיועד
לשידורי התוכנית המוזיקלית של פרסי פיית' ותזמורתו. אך לא איש
מוכשר כפרסי יוותר. פרסי לא ניסה ואף לא רצה להפסיק מלדהור
בשבילי המוזיקה אל פסגת ההצלחה. משהגיע למסקנה כי הדרך
המוזיקלית נחסמה בפניו, החליט לעשות מעשה ולנסות את כוחו
בארצותˉהברית של אמריקה. ואכן, בשנת 1940 נפרד מבני
המשפחה ועבר לעיר שיקגו.

מאז שעזב פרסי את טורונטו, לא פסק אביו אייב מבכי. לכאורה,
הייתה עזיבתו של פרסי לשיקגו אמורה לשמחו ולעשותו מאושר. הבן
שלו, ילדו המוכשר רק הולך ומתקדם וגורם לו רק לנחת ולגאווה, לו
ולאימו מיני. אלא ששנת 1940 הייתה שנה קשה מנשוא. באירופה
השתוללה המלחמה במלוא עוזה, והוא, אייב, השאיר שם מאחור את
שלושת אחיותיו האהובות, חיה גולדה, חנה ואסתר ואת אחיו היקר,
נפתלי הרץ. אייב כל כך הצטער עכשיו על שלא מנע מאחיו נפתלי
הרץ, לשוב אל העיירה רודניק בפולין. לולא היה שב לפולין, יכלו
נפתלי הרץ ובני משפחתו להינצל ממוות. אייב לא סלח לעצמו על כך
שלא התעקש מספיק בעניין זה. בתחילת המלחמה, עוד ניסה ליצור קשר
עם אחיו ואחיותיו האהובים, אלא שעד מהרה נותק הקשר עימם לגמרי,
ואיש לא ידע לומר מה עלה בגורלם. השמועות אודות מעשי הזוועה
הנעשים בידי הצבא הגרמני, נתפסו בתחילה כהזויים. איש לא האמין
ולא רצה להאמין, שאכן הצבא הגרמני האכזר נוקט בשיטות כה
אכזריות, כגון: ריכוז יהודים בגטאות, והשמדתם לאחר מכן, בירי
רובים, בתאי הגזים ובמשרפות. מאז נותק הקשר עם ארבעת אחיו, לא
ידע אייב נפשו מרוב צער, ומדי יום ביומו, כך סתם, ללא התרעה,
היה פורץ בבכי מר על אשר עוללו החיילים הנאצים לנפתלי הרץ, חיה
גולדה שלו, חנה ואסתר, אשר גידלו אותו ממש בכפר הולדתו בפולין.
מדי פעם, במשך היום, ללא שהיה הדבר בשליטתו, היה פורק את צערו
בבכי מר. כעת, לאחר ניצחון כוחות הברית על הצבא הנאצי, אף גבר
עוד צערו, למראה הסרטונים והצילומים שזרמו אל התקשורת על אשר
נעשה שם, באירופה. אייב נחרד למראה תמונות הגופות הירויות
וראשי הניצולים המציצים מן הדרגשים הצפופים, אשר הוקמו קומות
קומות בצריפים בהם שוכנו, כפי שהתגלו על ידי כוחות הברית בזמן
שחרור המחנות. על פי השמועות, נרצחו 6 מליוני יהודים בידי
הנאצים, ביניהם, אחיו, שלושת אחיותיו ובני משפחותיהם.

ובזמן שאייב ידע כי איבד לנצח נצחים ארבעה מאחיו  ואחיותיו,
המשיך פרסי שלו לנחול הצלחה מוזיקלית בדרכו אל הפסגה, עבר
להתגורר בעיר ניˉיורק, שם החל לעבוד עבור חברת "NBC" אשר
במסגרת תפקידו בחברה, החל לארגן מופעים עבור זמרים, גם במסגרת
תוכנית הרדיו של חב' "קוקה קולה" בהנחייתו של באדי קלארק. אין
ספק ששנת 1945, הייתה שנה מוצלחת מאוד עבור פרסי שלו, שהשנה אף
הפך באופן רשמי לאזרח מן המניין של ארצותˉהברית. כן, היו
לו לאייב כל הסיבות להיות שמח ומאושר בחלקו. שבעת ילדיו האחרים
גדלו בזה אחר זה לנגד עיניו, והוא היה מאושר עם מיני שלו. אלא
שאייב לא יכול היה להכיל לגמרי את האושר והשמחה שבחייו, והעצב
היה משתלט עליו, כך סתם, ללא אזהרה והוא היה פורץ בבכי, עיניו
נטפו דמעות, וכך עד שהיה נרגע ושב אל שגרת חייו.

וולטר הקטן החל להסתגל אט אט לחייו החדשים באנגליה, לאחר
שהתקבל בזרועות פתוחות על ידי דודתו, פרידה, ובעוד הוריו נמקים
במחנה "בוכנוואלד", עשה הילד הקטן חיל בלימודיו ובעיקר הצטיין
בלימודי המתימטיקה. בלילות היה חולם על אביו ואימו המגיעים
בריאים ושלמים לכאן, לאנגליה. וולטר אהב לדמיין לעצמו את
הפגישה המחודשת עם הוריו, וכיצד יקימו כאן בית וישובו לחיות
כמשפחה. אלא שמיום ליום נגוזה תקוותו יותר ויותר, משלא הגיעו
כל אות וסימן חיים מן השניים. וולטר החל להשקיע את כל מרצו
בלימודיו, ולפני שנתיים אף זכה במלגת לימודים בבית הספר התיכון
של אוקספורד. בשלב זה, עם סיום המלחמה, נגוז גם חלומו של וולטר
לפגוש שוב בהוריו. לאחר שדודתו פרידה עשתה מאמצים לאתר את
אחותה אסתר ואת גיסה, פסח פול, נמצא מסמך, רישום ממחנה
"בוכנוואלד", אשר מעיד כי השניים אינם בין החיים מאז שנת 1940.


במיאמי שבפלורידה, המשיכה דודתו מצד אביו, פאולין, לעשות
מאמצים רבים בכדי להביא אליה, לארה"ב, את הנער אשר התייתם
מהוריו, ולאמצו אל חיק משפחתה.


כמו בכל בוקר, אף הבוקר הזה, הסתובבה הנזירה לבושת השחורים בין
חדרי בית היתומים, כשהיא נעזרת בפעמון קטן ובצליליו, אשר נועדו
להעיר משנתם את היתומים. "ילדים, נא להתעורר, הגיע זמן תפילה"
- קראה בקול תוך שהיא מטלטלת את הפעמון שבידה. כך הלכה הנזירה
מחדר לחדר ולא הרפתה, עד אשר הבחינה במו עיניה כי הילדים
יוצאים אחד אחד מחדריהם ועושים דרכם אל חדר התפילה.

לשמע קריאותיה של הנזירה, התעורר צבי בבת אחת משנתו העמוקה,
התלבש בחופזה ורץ מייד אל חדר התפילה הגדול, שם על הקיר הייתה
תלויה תמונה גדולה של מריה הקדושה האוחזת בין זרועותיה את ישו,
התינוק. צבי מעולם לא נכנס ממש אל חדר התפילה עצמו. בתמונת
האישה הקדושה לנוצרים האוחזת בתינוקה, ישו, יכול היה להבחין
בכל פעם כשדלת חדר התפילה נפתחה לרווחה. אף בבוקר זה, כבכל
בוקר, נעמד צבי בפתח חדר התפילה ומנע מן היתומים היהודים את
הכניסה אל חדר התפילה הנוצרי. בכל פעם, כאשר הגיעו ילד או ילדה
יהודים בטעות אל פתח חדר התפילה הנוצרי, חסם את דרכם בגופו ממש
וציווה עליהם בקול תקיף: "אסור לכם להיכנס אל החדר הזה. אני
מזכיר לכם, אנחנו יהודים ומתפללים רק בבית הכנסת". כך, מדי
בוקר בבוקרו, היה ניצב צבי בפתח חדר התפילה ומציל נפשותיהם של
ילדים יהודים יתומים מפני התבוללות. לצבי היה חלום אחד גדול.
צבי רק רצה להגיע לארץ ישראל. הוא כל כך היה להוט לבצע את
המשימה, עד שהלהט הזה לעלות לארץ ישראל דבק  אף באחיותיו רוז'ה
ומנייה. בכל אופן, שלושת היתומים לא חשבו להישאר כאן, בבית
היתומים בסיביר. אומנם קיבלו כאן מחסה, ביגוד ומזון, שאביהם
גרוינם לא תמיד יכול היה לספק להם בחייו, אך הם, היתומים,
חיפשו להם בית חם ואמיתי.


לאחר לכתם לעולם שכולו טוב של בנו הבכור, מנדל ולאחר מכן
רעייתו שפריצה, נותר גרוינם לבדו, מטופל בשלושה ילדים יתומים
מאם, שאותם אף היה צריך לכלכל בסיביר הקפואה, שם עבד בכריתת
עצים ביער, עבודה קשה ומתישה, אשר לא התאימה למצבו הגופני. עוד
שנתיים ומחצה לאחר מות רעייתו, החזיק גרוינם מעמד ונשא בעול
הפרנסה וגידולם של שלושת ילדיו. גרוינם עצמו הלך ונעשה כה
כחוש, עד שהיה זה אך נס כי גופו שרד את העבודה הקשה ואת הטיפול
בשלושת הילדים. אומנם מנייה, שהפכה עתה לאחות הבכורה, ניסתה
למלא את מקום אמה ולתחזק את מקום המגורים הדל של המשפחה, אלא
שהיה זה מעבר לכוחותיה של ילדה מתבגרת להחזיק את עול המשפחה
כולה על כתפיה הקטנות. מצבו הגופני של גרוינם רק הלך והתדרדר,
וכעבור כשנתיים וחצי מאז נפרדו האב וילדיו מן האם והרעיה, מספר
ימים לפני ראש השנה לאילנות של שנת תש"ד, חש כי הוא הולך ונחלש
וכי קיצו קרב. בשוכבו כך במיטתו, חלש ותשוש, במוצ"ש של פרשת
"בשלח", קרא לשלושת ילדיו אל מיטת חוליו בכדי להיפרד מהם. בקול
חלוש שאך בקושי נשמע, ציווה את צוואתו האחרונה בפני ילדיו:
"מנייה בתי, אני משאיר בידייך הנאמנות את אחיך צבי ואחותך
רוז'ה ומבקש ממך לשומרם כבבת עינייך. שמרי על רוז'ה אחותך, היא
ילדתי הקטנה". מנייה הרגישה, פרצה בבכי מר. מאז לכתם לעולם
שכולו טוב, של אחיה ושל אימה, נהגה בעיקר בלילות, להטמין ראשה
בכר ולבכות, עד אשר נרדמה. כעת, משעמדה ליד מיטת אביה הגוסס,
חשה באבל כבד המתקרב ובא, ותחושת אובדן אינסופית אפפה את
נשמתה. גרוינם החלוש קרא לבנו צבי לקרב ראשו אליו. "צבי, בן
אהוב. מתחת למיטתי, למרגלות ראשי, טמנתי את שארית כספנו בתפר
שבמזרן. הכסף הזה נועד רק לשעת צרה, ליום שבו יהיה בו צורך של
ממש. אני מפקיד בידיך את כספי האחרון וזו בקשתי האחרונה, כי
תעשה בו שימוש נבון". "אני מבטיח למלא את בקשתך, אבא. אתה עוד
תתחזק וכולנו נעבור מכאן אל ארץ ישראל". "לא, צבי, אני כבר לא
אגיע אל ארץ האבות. אבל אתם תגיעו לשם, בעזרת השם. רוז'ה,
התקרבי אליי, ילדתי" - הוסיף בקולו החלוש. "אני מבקש להיפרד
מילדתי הקטנה".  הילדה הקטנה התקרבה בזהירות אל אביה, השוכב על
ערש דווי.  גרוינם, קרב אליו את ראשה של הילדה הבוכייה ונישק
אותה על מצחה שוב ושוב, ובעיניים לחלוחיות נפרד מבת הזקונים
שלו "רוז'ה, שיינה שלי, ילדה קטנה שלי...." - כך חזר שוב ושוב
על מילות הפרידה האחרונות, עד אשר עייף מלדבר ושוב שקע
בסרעפים. מרגע זה, לא עזבו שלושת הילדים את מיטתו וכך במשך כל
אותו הלילה, הלך וגווע אביהם לנגד עיניהם, עד אשר לפנות בוקר,
נשם את נשימתו האחרונה, וכשהוא עצום עיניים הלך האב לבית
עולמו.

למעלה משנה שהו שלושת האחים בבית היתומים הנוצרי, לאחר שדווח
עליהם על ידי השכנים כי שלושת האחים יושבים לבדם בצריף הרעוע,
מבלי שאיש יספק להם את מזונם וצורכיהם. מטעם בית היתומים
הנוצרי הגיע נציג במהלך ימי ה"שבעה", אשר ביקש לאוספם אל בית
היתומים, אך זה נענה בסירוב מוחלט.  צבי ומנייה, בעצה אחת,
סירבו בכל תוקף לעזוב את ביתם. תחילה, התעקשו לסיים ולשבת את
ימי השבעה לאחר מות אביהם בבית, כמנהג היהודים. אך לאחר מכן,
משאזל המזון בבית, לא נותרה ברירה בידם ומשהגיע שוב אותו נציג
של בית היתומים, נאלצו לאסוף את מעט חפציהם ולעבור לשם בלית
ברירה, לא לפני שצבי פרם את תפרי המזרן ושלף משם את צרור הכסף
המיועד לשעת הצורך, אשר הטמין שם בשעתו אביו,  גרוינם. את
הצרור הסתיר היטב מתחת לבגדיו, ממש כפי שהורה לו אביו לעשות,
ומאז לא נפרד מן הצרור אף לא לשנייה. צבי כבר ידע לאיזו מטרה
חשובה הוא מייעד את הכסף הזה. בשלב זה, עדיין לא גילה את דבר
הרעיון למנייה. בכל פעם חיכה לשעת כושר מתאימה כדי לשתפה
ברעיון הגדול שלו. הכסף הזה ישמש כתשלום למי שיסייע בידי שלושת
האחים להגיע לארץ ישראל. את הכסף הזה שמר מכל משמר.

כעת, כעבור למעלה משנה של שהות בבית היתומים, קצה נפשה של
מנייה במקום הזה, למרות שמאוד היטיב עימה ועם אחיה. אומנם, חשה
כי עליה להיות אסירת תודה על כך שיש מי אשר דואג לצורכיהם,
אולם, מנייה מעולם לא הסתגלה לעובדה כי היא חיה ונמצאת במסגרת
שאינה יהודית, והיא הרי ספגה בבית את הלכות הדת ושמירת מצוות.
לכן, משפנה אליה צבי עם הרעיון הזה של עלייה לארץ ישראל,
הסכימה לכך מייד. וכך, בעצה אחת, החליטו שני האחים כי זהו
היעד, וזהו הבית המתאים להם ביותר, בית בארץ ישראל. אומנם,
העלייה ליהודים לארץ נאסרה על ידי השלטון הבריטי, אך השמועה על
התגנבות לא חוקית לשם, הגיעה לאוזניהם אף לכאן בגלות סיביר.

צבי שם לב, כי תמיד ישנו אותו גבר צעיר, גרישה שמו, אשר מסתובב
בין היהודים ומציע להם סיוע בעלייה תמורת סכום כסף קטן. אותו
גרישה הגיע אפילו אל בית היתומים, ומדי פעם נראה מסתודד עם אחד
היתומים היהודים, ומשוחח עימו שיחות שברומו של עולם. צבי רק
צריך היה לאזור אומץ ולפנות אליו בבקשת סיוע שכזה. מכשול נוסף
בדרך להגשמת הרעיון היה מזג האוויר הקשה החורפי, ששרר כמו בכל
שנה בסיביר המושלגת. לעיתים, קשה היה לצאת את פתח בית היתומים,
לאחר שהשלג נערם ערימות ערימות לבנות, מקפיאות דם. אך לא נער
כצבי יירתע. לכל הפחות, יש צורך לתכנן תוכנית בריחה מבית
היתומים והגשמת החלום - עליית שלושת האחים לארץ ישראל.


בתחילת חודש אדר, משידע צבי כי ממש בקרוב יגיע גם האביב, שבעצם
היה אביב די קלוש, אך התנאים להגירה נראו מתאימים יותר, החליט
לאזור אומץ ולפנות ישירות לגרישה הזה. "אני פונה לגרישה בימים
הקרובים" - עדכן את אחותו, מנייה. מנייה, שכאמור לא היססה לרגע
בעניין זה, נתנה מייד הסכמתה. "שוין, אנחנו חייבים לצאת מכאן.
אי אפשר שנישאר כאן יום אחד נוסף. אין לנו מה לעשות במקום הזה.
אין לנו כאן שום עתיד" - עודדה את אחיה. את רוז'ה לא היה צורך
לשאול. תמיד נגררה אחר אחיה הבוגרים, וכל החלטה שלהם ביצעה.
כעת, היו אחיה ואחותה מעין תחליף להורים. אף לילדה קסם הרעיון
של עלייה לארץ ישראל, מקום שטוף שמש, ששם אפשר יהיה למצוא בית
חם ויהודי.

בימים הבאים, המתין צבי בציפייה דרוכה מדי יום ביומו לגרישה,
הבחור הרוסי, שרק יגיע לכאן, אל בית היתומים. אך משום מה,
כנראה עקב סופת השלגים, לא נראה זה כלל באזור. רק לאחר
כשבועיים של המתנה לבואו, נראה לבסוף בבוקר אחד באזור בית
היתומים. הפעם לא היסס צבי, ומייד ניגש אליו. "אני מבקש להחליף
איתך כמה מילים" - פנה אל הבחור. "כן ילד, מה אתה רוצה?". צבי,
שחש עצמו כבר נער בוגר לכל דבר, קצת נעלב מן היחס הזה של גרישה
כלפיו, אך המשיך בחותרו אל המטרה. "הגיעה אלינו השמועה שאתה
עוזר ליהודים לעלות לארץ ישראל. אני מבקש את עזרתך בעניין
העלייה של שתי אחיותיי ושלי". גרישה הביט מגבוה בילד המתבגר
הניצב מולו. "וכסף יש לכם"? - שאל בביטול.  "וכי מהיכן יהיה
לשלושה ילדים יתומים כסף לשלם עבור השירות הזה?" - חשב לעצמו
"המדריך", אשר ביקש להתעשר מעט. "יש גם יש" - התריס בפניו צבי.
"כמה אתה דורש עבור הביצוע?" צבי חש לפתע ביטחון מלא בעצמו,
שהרי היה הוא בעל המאה, לעת עתה. "תלוי כמה יש בידכם" - השיב
גרישה "המדריך". צבי לא היסס, ומייד שלף מתחת למעילו את צרור
הכסף שהחביא שם קרוב לחזהו, כפי שהורה לו לעשות אביו, גרוינם.
"כל זה יספיק?" - שאל את גרישה? גרישה "המדריך" הביט בצרור
התפוח וניסה לדמיין לעצמו כמה וכמה שטרות נמצאים שם, בצרור
העטוף. אין ספק שהוא חמד את הצרור כולו. "זה יספיק" - השיב
ביובש. "אך יש להמתין לחודשי הקיץ, כלומר תחילת חודש יוני. "אם
כך, עשינו עסק" - אמר צבי ובשמחה גלויה, כי הינה, תוכנית
העלייה שלו רוקמת עור וגידים, הטמין שוב את צרור הכסף מתחת
למעילו ולחולצתו, קרוב לחזהו. "אני אהיה איתך בקשר ואתן לכם
הנחיות מה לעשות, ממש בקרוב" - הודיע גרישה "המדריך" בסמכותיות
לצבי. "תודה, באמת תודה" - הודה לו צבי בשמחה, ורץ מייד לספר
את הבשורות הטובות לשתי אחיותיו.

"נו, שוין, תמיד ידעתי שיש על מי לסמוך" - שמחה מנייה לשמע
הבשורה הטובה שבישר לה אחיה אודות העלייה הקרובה לארץ ישראל.
"וכמה הוא דורש, המדריך גרישה?" - ניסתה לברר את פרטי העסקה.
"הראיתי לו את צרור השטרות והוא אמר שזה בהחלט יספיק". "נו,
שוין, זה עסק טוב. עסק שווה" - השיבה מנייה, אשר ממש באותו
הרגע נראה לה לפתע החלום, מציאותי וניתן למימוש. בדמיונה, ראתה
עצמה משוטטת בחופיה של ארץ ישראל, שטופת השמש, כשרק חולצה
רוסית רקומה לעורה, או, לחילופין, כשהיא לבושה בשמלות בד דקות.
מרים קצה במקום המקפיא הזה, וייחלה למעט שמש חמימה. "רוז'ה
שלי, בקרוב מאוד אנו עומדים לעזוב את המקום הזה אל ארץ ישראל"
- סיפרה בהתרגשות לאחותה הקטנה, ותוך כדי שהיא ממששת את הצלקת
הבוערת, אשר הייתה חרוטה בירך רגלה השמאלית. "ממש בקרוב נצא
לדרך." רוז'ה חייכה חיוך רחב ומאושר מאוזן לאוזן. בעיני הילדה,
הצטיירה ארץ ישראל כגן עדן של ממש. מאותו היום ואילך, לא פסקה
מלשאול שאלה אחת, שחזרה על עצמה מדי יום ביומו. "מתי אנחנו
עולים לארץ ישראל?" "אל דאגה, בתוך מספר שבועות, אנו עוזבים".


מנייה עצמה ציפתה בדריכות לביצוע התוכנית ולחודש יוני, שבו
אמורים תנאי מזג האוויר להשתפר. מרים סבלה קשות במקום הארור
הזה ששמו סיביר. הנערה עברה תלאות וייסורים אין קץ במשך חייה
הקצרים. בנוסף למסע הנדודים שנכפה עליה, הרעב והייסורים, מות
הוריה ואחיה, חוותה חוויה איומה אשר הותירה בה צלקת עמוקה
ברגלה, וצלקת עמוקה עוד יותר בנפשה. היה זה לפני למעלה משנה,
בזמן שגרוינם אביה היה עדיין בין החיים. היא אפילו לא זכרה לשם
מה יצאה אל מחוץ לבית, אל החצר המושלגת. שם, מאחורי אחת
מערימות השלג הצחורות, צץ לפתע כתם שחור, גדול ומאיים, אשר
התקרב לעברה במהירות. היה זה כלב שחור ענק, אשר חשף את
מלתעותיו בהתקרבו אליה. נראה כי הכלב הזה לא ראה ארוחה דשנה
מזה זמן רב. מנייה החלה במנוסה מטורפת בנסותה להתרחק מן היצור
השחור, הגדול והמאיים, תוך כדי שהיא צועקת צעקות עד לב שמיים:
"גוועלד, גוועלד". יותר מכך לא יכלה להגות מילה אחת נוספת. היא
רצה ורצה כאחוזת אמוק, וגם הכלב השחור דלק בעקבותיה, עד שלבסוף
השיגה. הכלב כבר נעץ שיניו בירכה של הנערה הצעירה, כשלפתע, כמו
משום מקום, הופיע גרוינם ובידו אלה כבדה העשויה עץ. הוא  הניף
את האלה כלפי מעלה והורידה בכל כוחו היישר על גבו של הכלב
השחור, שוב ושוב עד אשר הכתם השחור הגדול, צנח ברפיון על פני
האדמה המושלגת. מייד עט גרוינם על בתו המדממת, קרע רצועת בד
מחולצתו, והידק סביב הירך של בתו, על מנת לעצור את הדימום. אחר
כך הקים את בתו על רגליה, ותוך כדי צליעה, פסעה בתמיכתו של
אביה אל הצריף, כשהיא משאירה עקבות דם שהמשיך לנטוף, והשאיר
שובל של טיפות אדומות מאחוריה, על פניי השלג הצחור. מאז קרות
המקרה, מרים שנאה ממש את המקום הנידח הזה.

לאחר המתנה מורטת עצבים של עוד כחודשיים נוספים, הגיע באחד
הימים גרישה "המדריך" אל בית היתומים, ולאחר שארגן אסיפה
חשאית, בישר את הבשורה לכל אותם ברי המזל, אשר נבחרו לעלות אל
ארץ ישראל. "ראשית, אני מבקש את התשלום מראש" - טרח ליידע את
בני העלייה הקטנה שארגן, והחל לפרוס את תוכניתו בפני העולים
המאושרים. "בשעה  00:30 אחר חצות בדיוק, אני מבקש מכל המהגרים
להתקבץ ליד הכנסייה, שם אמתין במשאית לנוסעים. עליכם ליטול מעט
חפצים, ובעיקר לבוש חם על מנת להקל את המסע. התוכנית היא לנסוע
דרומה, תחילה אל תוככי קזחסטאן, ומשם דרומה אל אוזבקיסטאן. משם
התוכנית היא להגיע מערבה, אל ארץ ישראל. שוב, אני מבקש, נא לא
לשכוח, התשלום מראש!".

צבי חש עצמו כאחד מברי המזל שיזכו עוד בחייהם להגיע אל ארץ
הקודש. בהתרגשות מישש את צרור השטרות הדבוק לגופו, ומייד אחר
כך רץ לספר על כך לאחיותיו. "מנייה, רוז'ה, בלילה של יום ראשון
הקרוב אנו יוצאים לדרך. גרישה המדריך, ביקש לא ליטול חפצים
רבים, אלא אך ורק מעט ביגוד חם." אחר כך גולל בפניהן את
התוכנית כולה. מנייה לא השתהתה לרגע. מייד החלה לארגן את
צרורות המשפחה, צרור אחד לכל אחד משלושת האחים. אל הצרור של
רוז'ה תחבה ארבע תמונות משפחתיות. האחת, של סב המשפחה  נפתלי
הרץ, המצולמת בחצר ביתם אשר ברודניק נד סאנם, כשלצידו עומדת
אדל בתו, ורוז'ה וצבי עצמם; התמונה השנייה, תמונתו של אביהם,
גרוינם, בזמן שירותו בצבא הפולני. השלישית, שבה גרוינם מצולם
כאזרח, והרביעית - של נפתלי הרץ ורעייתו, רוזה.

לקראת הלילה של יום המוחרת, גברה ההתרגשות בקרב שלושת האחים.
צבי תכנן את הבריחה הגדולה מבית היתומים. "עליכן להיכנס
למיטותיכן כשאתן כבר לבושות, נעולות בנעליים ומוכנות למסע,
ולהתכסות בשמיכותיכן. כל דקה חשובה. תחילה אצא אני לבדוק שאין
כל מכשול בדרכנו" - פרס את פרטי התוכנית בפני אחיותיו. לאחר
מכן, כאשר אשרוק שריקה קצרה, תוכלו לצאת אף אתן. אני אטול את
שני הצרורות, שלי ושל רוז'ה. מנייה, את תטלי את הצרור שלך
איתך. מייד בצאתכן, נצטרך לרוץ אל עבר הכנסייה במהירות, כך
שאיש לא ייתקל בנו, ומשם - הכל תלוי בידיו של גרישה המדריך,
ובידי שמיים". הבנות עקבו בדריכות אחר פרטי התוכנית, והבטיחו
לבצע את האמור כלשונו.

במשך השבת, נראו שלושת האחים לבית פייט מתוחים מאוד ומרוב
התרגשות, מיעטו באכילה. צבי לא יכול היה לבלוע ולו פירור אחד.
הייתה זו המשימה הגדולה הראשונה של חייו, והוא ייחל להצלחת
המשימה במלואה. כעת חש אחריות גדולה הרובצת על כתפיו, לגורלו
ולגורלן של שתי אחיותיו. עד בוא הערב, הזמן עבר באיטיות,
ומחוגי השעון חגו אט אט בשעון האורלוגין, שניצב בחדר הכניסה של
בית היתומים הקודר. לבסוף, לאחר שעות של המתנה וציפיה מתוחות,
הגיע הרגע הגדול. בערב נכנסו שלושת האחים למיטותיהם אשר בבית
היתומים בפעם האחרונה בחייהם, כשהם לבושים היטב ונעולים
בנעליהם. שלושתם הקפידו להתכסות היטב בשמיכותיהם עד מעל
ראשיהם, כשהם מסתירים היטב את לבושם.

בשעה עשר דקות לפני השעה 23:00, נשמע קול צעדיה של הנזירה
לבושת השחורים, אשר נהגה לעבור מדי לילה מחדר לחדר בכדי לבדוק
שאור העששיות כובה, וכי כל דרי הבית נמצאים במיטותיהם, מוכנים
לשנת הלילה. בהיכנס הנזירה האוחזת בעששית אל חדרו, עצם צבי את
עיניו, כשהוא עושה עצמו ישן. הנזירה העיפה מבט סביב סביב,
ולאחר שוידאה כי דיירי החדר ישנים, יצאה מן החדר ועשתה דרכה אל
החדר הבא. צבי המתין כך עוד כשעה  במיטתו, ובשעת חצות הסיר את
שמיכתו מעליו, נטל את שני הצרורות שלו ושל רוז'ה אחותו, פתח את
דלת החדר חרישית, וחמק החוצה לעבר דלת הבית הראשית, תוך כדי
שהוא מעיף מבט בשעון האורלוגין הגדול. צבי דייק בזמנים, והיה
שבע רצון. הוא שרק שריקה קלה והמתין בחשיכה מחוץ לבית לצאתן של
אחיותיו. ליבו החסיר פעימה עד שאלו יצאו, לאחר מספר דקות של
המתנה. היו אלו 5 דקות אשר נדמו בעיניו נצחיות. מייד כשהשתיים
יצאו, פתחו השלושה בריצה, כשמנייה מושכת אחריה את רוז'ה, ותוך
מספר דקות הגיעו אל הכנסייה.

ליד הכנסייה חנתה המשאית של גרישה "המדריך". הוא עצמו עמד מחוץ
למשאית, אסף את הכסף המגיע לו מכל נוסע ונוסע, ואחר כך עזר להם
אחד אחד לעלות אל המשאית. משהגיעו השלושה עד אליו, שלף צבי
מתחת לחולצתו את צרור שטרות הכסף, ומסרו כפי שהוא, לידיו של
גרישה. גרישה אפילו לא ספר את הכסף. הוא רק פתח קמעה את הצרור,
ראה כי הצרור מלא בשטרות כסף, אחר כך קשר שוב את צרור הכסף,
הטמינו בתוככי  מעיל הצמר הארוך, הכבד, וציווה על השלושה לטפס
אל המשאית. רוז'ה התקשתה במקצת לטפס למעלה, וגרישה עזר מעט
לשני האחים להעלותה אל תוככי המשאית המדופנת ביריעות ברזנט. עד
כה, נראה כי התוכנית מתבצעת כפי המתוכנן. צבי ישב מאושר מאין
כמותו במשאית, וכמוהו אף שתי אחיותיו, מנייה ורוז'ה. כעבור
כ-15 דקות נוספות, לאחר שאחרוני הנוסעים לארץ ישראל הועלו על
המשאית, עלה גרישה אל מושב הנהג, התניע את מנוע המשאית, ופתח
בנסיעה אשר הוא עצמו לא ידע את יעדה, ועד היכן יצליחו הוא
ונוסעיו להגיע. כך יצאו שלושת האחים לבית פייט למסע נוסף של
חייהם, המסע אל ארץ ישראל.

גרישה נהג ונהג במשך ימים ולילות. מדי פעם, עצרה המשאית ללינת
לילה, אשר המשאית עצמה שימשה כקורת גג לנוסעיה. כעבור מספר
ימים, הגיעה המשאית בדרך לא דרך אל אזור קזחסטאן. הייתה זו
ראשיתו של הקיץ שחימם מעט את לבבות הנוסעים, ומזג האוויר הקל
מאוד את תנועת המשאית. כעבור מספר ימים, לאחר שהמשאית הצליחה
לעבור בשלום מאזור קזחסטאן, הגיעה המשאית אל אוזבקיסטאן. גרישה
נהג דרומה עד כמה שאפשר ומשם, התוכנית המקורית הייתה לפנות
לדרום מערב, לכיוונה של הארץ המובטחת, ארץ ישראל. אלא שלגרישה
הייתה בעיה אחת, עליה לא דן עם בני קבוצת העלייה שארגן. גרישה
לא ידע איך וכיצד ימשיך מכאן, מאוזבקיסטאן, אל ארץ ישראל, כפי
שהבטיח לעולים. הרי הבריטים שולטים בארץ ישראל, ולו אין שום
פתרון כיצד לחצות את הגבול ולהגניב את המהגרים אל הארץ הסגורה
והמסוגרת בידי השלטון הבריטי. לאחר שהפך והפך בדבר, הגיע
למסקנה כי עליו לנטוש את התוכנית כולה על מהגריה.

גרישה המשיך בנהיגה כרגיל, כאילו דבר לא אירע, ובשעות אחר
הצוהריים המאוחרות, הגיע עם משאיתו על נוסעיה לגן ציבורי ענק,
ירוק ופורח, מדהים ביופיו. הוא החנה את המשאית לצד הכביש,
וציווה על כל הנוסעים  בקול תקיף: "אני מבקש מכל הנוסעים לרדת
מן המשאית למנוחה של הלילה, ומחר נמשיך בדרכנו אל היעד, אל ארץ
ישראל. חבורת המהגרים לא היססה לרגע. איש לא חשד כי זוהי תחנתם
האחרונה בדרכם אל הארץ הנכספת. אחד אחד ירדו הם מן המשאית,
וביניהם שלושת האחים לבית פייט. לאחר שהתמקמו בגן הציבורי רחב
הידיים, ולאחר רדת החשיכה, שמעו לפתע קול חריקת גלגלים. גרישה
"המדריך", עלה אל מושב הנהג, התניע את המשאית, וללא כל הכנה
מוקדמת, פתח בנסיעה לעיניהם ההמומות של הנוסעים, אשר נותרו
כולם עומדים מאחור. מכל עבר נשמעו קריאות: "היי, עצור, עצור,
לאן אתה נוסע?" צבי צרח במלוא גרונו: "לאן אתה נוסע?", אך איש
לא הקשיב להם. גרישה והמשאית התרחקו במהירות, עד שנעלמו כליל,
ואיתם נעלמו גם צרורות כספם האחרון של המהגרים. ארץ ישראל
הייתה עתה רחוקה מתמיד.

מחוסר ברירה, התמקמו המהגרים בגן הציבורי, ובהם אף שתי האחיות
והאח לבית פייט, ןבמשך כשלושה שבועות נאלצו לשהות בו. בשעות
היום שוטטו ברחובות בחיפוש אחר מעט מזון ושתייה, ובשעות אחר
הצוהריים היו שבים אל הגן הציבורי. כל מי אשר עבר בדרכו בגן
הציבורי, יכול היה להבחין בקבוצה גדולה של אנשים, נערים וילדים
אשר מצאו להם מעין בית. המחזה הזה עורר לא מעט השתאות בקרב
העוברים ושבים, אשר תמהו מה פשר ההתקבצות הזו בגן הציבורי, אשר
נראה כעת כמו מחנה כלשהו. לאחר כשבוע של שהייה תחת כיפת
השמיים, הציע מאן דהוא מקבוצת המהגרים לעשות מעשה, ולפנות
בבקשת עזרה והצלה לארגון "הג'וינט".

בזמנים אלה, לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, שוטטו רבים מן
הניצולים היהודים אשר הצליחו לשרוד את המלחמה, לאחר שנותרו
היחידים מבין בני המשפחה, ללא קורת גג, וללא מקום להניח בו
ראשם בלילה. הארגון הזה, ארגון ה"ג'וינט", הוקם בידי שניים,
לואיס מרשל ויעקב שיף מניו יורק, עוד בזמן מלחמת העולם
הראשונה, ומטרתם הייתה לגייס כספים לעזרת היהודים בארץ ישראל
ובאירופה, בעיקר על ידי גיוס תרומות. בזמנים קשים אלה שלאחר
השואה היהודית, היו ידי המתנדבים בארגון עמוסות עבודה. נציגי
הארגון סיירו ברחבי מזרח אירופה, וחיפשו ניצולים יהודים בכל
פינה, אם בבתי יתומים, אם במנזרים אשר בהם הומרה דתם היהודית
של ילדים לנצרות, והם גדלו כנוצרים לכל דבר ועניין, ואם ממש
ברחובות הערים, שמשם אספו את הניצולים. את אותם ניצולים ריכזו
במחנות עקורים, שם דאגו לשיקומם, לחינוכם ולכל מחסורם.

אותו מאן דהוא, נער בוגר מקבוצת המהגרים היהודים הנטושים בגן
הציבורי, ניסח בעזרת מספר מהגרים את נוסח המברק, בזו הלשון:

"אל: ארגון "הג'וינט"
       ניוˉיורק, ארה"ב


אנו, קבוצת מהגרים יהודים, לאחר ניסיון עלייה כושל לארץ ישראל,
לאחר שננטשנו בגן ציבורי באוזבקיסטאן, מבקשים את עזרתכם הדחופה
למען הצלת הקבוצה. זהו עניין של פיקוח נפש."

בו במקום נאספו כמה מעות, שעדיין נותרו בכיסיהם של נערי
הקבוצה, לשם שליחת המברק לארגון "הג'וינט". כל שנותר היה,
להמתין לעזרה. בינתיים עברו יום ועוד יום, והאחים לבית פייט
החלו להסתגל למצבם החדש, שכן היה זה עניין שבשגרה במרוצת ימי
חייהם הקצרים, לנדוד ממקום למקום, לעיתים ללא מזון וללא שתייה.
כעת, היה זה תפקידו של צבי לדאוג למזון לו ולשתי אחיותיו. צבי
נהג לשוטט ברחובות, לעצור ליד חנויות המזון ולבקש את השאריות
של מזון ישן, אשר תוקפו פג ועתיד היה להיות מושלך אל פח האשפה.
למזלו, נענה תמיד בחיוב וכך היה שב אל שתי אחיותיו שבגן
הציבורי, כשידיו מלאות מכל טוב. אומנם, המזון היה מעט ישן, אך
עדיין אכיל. כך שרדו מיום ליום מנייה, צבי ורוז'ה, והמתינו
לעזרה וישועה ביחד עם שאר בני הקבוצה. כעבור כשלושה שבועות של
שהייה בגן הציבורי, בשעות הצוהריים, הם הופיעו במשאית, שני
המלאכים בדמות נציגי ארגון "הג'וינט". בקפיצה קלה ירדו מן
המשאית, ומייד החלו במלאכת ההצלה. תחילה, החלו לחלק מזון
ושתייה לרעבים ולצמאים אשר נכחו בגן באותה השעה. אחד מהם החל
להסביר לנוכחים, כי יהיה עליהם לשוב אל תחומי גרמניה הכבושה,
ולשהות באחד ממחנות העקורים, ששם יוחזקו במסגרת אחת מתנועות
הנוער, יקבלו ביגוד חם, חינוך וכל עזרה שיזדקקו לה, עד אשר
תגיע שעת הכושר ותתאפשר העלייה לארץ ישראל. חלק מן הנוכחים
הביעו תמיהה, כיצד זה יהיה עליהם לשהות דווקא בגרמניה, מקום
שנדמה בעיניהם כגהינום עצמו. "אל דאגה" - הסביר אחד המדריכים.
"אתם תהיו בידיים טובות ואנו נדאג לכל מחסורכם. השהייה במחנה
הינה זמנית בלבד, עד לעלייה לארץ המובטחת."

לקראת שעות הערב, מששבו כל המשוטטים אל מקום הריכוז שבגן
הציבורי וצבי ביניהם, הועלו  כל בני הקבוצה אל המשאית בדרכם אל
תחנת הרכבת הקרובה, ובשעה שהרכבת החלה לנוע בקול שקשוק גלגלים
לעבר מחנה המשנה של מחנה דכאו, הלא הוא מחנה רוזנהיים, נראה
עכשין חלום העלייה לארץ ישראל רחוק מתמיד בעיניהם של שלושת
האחים לבית פייט.

הנסיעה אל מחנה העקורים "רוזנהיים" ארכה מספר ימים, ולמרות
החזרה אל המקום המתועב הזה, שעד לא מזמן היווה חלק בלתי נפרד
מתוכנית ההשמדה של הצורר הנאצי, אשר גבה חייהם של שישה מליון
יהודים ובהם בני משפחת פייט, החלו שלושת האחים לבית פייט
להתנהל בצורה מסודרת במסגרת תנועת הנוער "הפועל המזרחי",
כילדים-נערים לכל דבר. לראשונה בחייהם, החלו להתחנך במסגרת
דתית כיאה לילדים אשר הגיעו מבית יהודי-דתי. כאן לא היה צורך
לדאוג לא למזון ולא לביגוד. כעת נותר להם, למנייה, צבי ורוז'ה
להגשים רק עוד חלום אחד, חלום העלייה לארץ ישראל.


                                                פרק כ"ב


אשאו - מרסיי - חיפה - המבורג

יציאת אירופה תש"ז - EXODUS 1947

כעבור כמחצית השנה, בשעה שחייהם החלו לשוב למסלולם אט אט, לא
שיערו בנפשם שלושת האחים לבית פייט כי אי שם, בבולטימור
שבארה"ב, נרקמת לה תוכנית העלייה לארץ ישראל, אשר הם יהיו חלק
ממנה. תוכנית ההעפלה של 4,554 יהודים בעלייה בלתי חוקית, אשר
עשויה להביא להגשמת חלומם להגיע אל המנוחה ואל הנחלה. ואכן,
במסגרת תוכנית ההעפלה, פעל זאב שינד, חבר ארגון "ההגנה", איש
פעיל במסגרת "המוסד לעלייה ב'", אשר תרם מכוחו ומרצו לפעולות
הצלת יהודים בזמן המלחמה, למען רכישת ספינות שייעודן, הבאת
מעפילים ארצה. זאב שינד, אשר כינויו בארגון ההגנה "דני", בעזרת
יהודים אמריקאים ובעזרתו של שמואל דירקטור, סוחר ספינות יהודי,
הצליחו לרכוש ספינה של ממש, ספינה אשר הוכיחה את עצמה בעבר
כספינת טיולים, ואפילו כספינת מלחמה אשר שימשה את הבריטים בזמן
המלחמה, שהסתיימה אך לפני מספר חודשים. למעשה, לאחר היסטוריה
פעילה שכזו, נראה כי הספינה "PRESIDENT WARFIELD" מועמדת, בשלב
זה, להיות מפונה אל מגרש הגרוטאות. אלא שקרה לה נס לספינה,
ונותרה רק משימה נוספת אחת לפחות, שיש בעזרתה לבצע - העלאת
מעפילים, ניצולי שואה מאירופה, אל ארץ ישראל.

בשנה הקרובה, הוחל בהכנתה לשם ביצוע המשימה הנועזת. הספינה
הוכנה לקליטת
כ-4,554 מעפילים. בתאי הספינה נבנו דרגשים רבים וצפופים ככל
האפשר, על מנת להכיל כמה שיותר מעפילים. כמו כן, הוכנה הספינה
למקרה של מאבק בחיילים הבריטים. כלומר, מעשה ההעפלה הזה היה
מתוכנן להתבצע ויהי מה, ומתכנני המבצע הכינו אף כלי לחימה ככל
שהעלתה יד הדמיון הטובה, כמו תפוחי אדמה, קופסות שימורים
וברגים. למעלה, על הסיפון, הוצבו זרנוקי מים ושמן, אשר אמורים
להמטיר את תכולתם היישר על כל מי אשר יעז לפלוש אל הספינה
מבחוץ. כל שנותר כעת, לבצע את השלב העיקרי בתוכנית, העברת אלפי
המעפילים ממחנות העקורים אל הנמל הצרפתי סט, משם תצא הספינה
בנתיבה אל ארץ הקודש.

במחנה רוזנהיים התנהלו חייהם של מנייה, צבי והאחות הקטנה רוז'ה
על מי מנוחות, יחסית לכל אשר עבר על השלושה מאז פרוץ המלחמה.
כעבור שהייה של כשנה וחצי במחנה "רוזנהיים", החלה השמועה לעשות
לה כנפיים בין שוכני המחנה, האומרת כי נעשות פעולות חשאיות לשם
העלאת מעפילים ב"עלייה הבלתי ליגאלית". צבי היה מאוד ער לנושא
העלייה, ותמיד דאג להיות מעודכן בכל אשר התחדש בנושא זה. תמיד
כרה אוזניו לכל שמועה אשר נפוצה, עד אשר זו התפוגגה וירדה מן
הפרק, והביאה עימה אכזבה מסויימת עבור הנער בן ה-13, אשר אך לא
מזמן חגג את בר המצווה שלו במסגרת המחנה, ביחד עם מספר נערים.
אומנם, היה זה אירוע משמעותי בחייו, אך אימא שפרינצה, אבא
גרוינם ומנדל  אחיו, חסרו לו כל כך בטקס הקבוצתי שנערך במחנה
רוזנהיים. מנייה הזילה דמעות בסתר, בזמן שאחיה הצעיר עלה
לתורה, ואילו רוז'ה הקטנה השתדלה למצות את השמחה הרגעית בחיי
האחים היתומים. כך התנהלו להם החיים בשגרה די ברוכה, בתחומי
המחנה הארור "רוזנהיים".

בחורף של שנת 1947, שוב נפוצה השמועה בקרב תושבי המחנה, כי
מתוכנן מבצע עלייה המוני, אשר יכלול את מחנות העקורים הזמניים
כולל מחנה "רוזנהיים", מבצע חסר תקדים אשר מתוכנן להביא
לעלייתם של אלפי מעפילים בהפלגה אחת אל חופיה של ארץ ישראל.
צבי היה מאושר, במיוחד לאחר שבבוקר חורפי אחד, אסף המדריך
פייבל את כל בני הנוער המשוייכים לקבוצתו במסגרת תנועת "הפועל
המזרחי" ואישר כי אכן, הפעם השמועה נכונה. "תלמידים יקרים. אני
מבקש לבשר לכם, כי ממש בקרוב אנו עומדים לעלות בדרך הים אל ארץ
ישראל בספינה שהוכנה למטרה זו, בשם "PRESIDENT WARFIELD". בשלב
זה, אנו ממתינים לאישורי ההפלגה. ברגע בו יתקבלו האישורים
המתאימים, תועברו למחנה הביניים "אשאו" ומשם אל נמל סט, צרפת.
אני מבקש להזכיר לכם, שהמבצע הוא חשאי, ויש לשמור על חשאיות
מירבית בכל הקשור למבצע. יש להמעיט בדיבור אודות המבצע. אעדכן
אתכם בפרטים נוספים בהמשך".

מן הפגישה הזאת, יצא צבי כשהוא כולו זורח מאושר. הפעם רעיון
ההעפלה נראה יותר מוחשי וממשי מאשר ניסיון ההעפלה הכושל הקודם
של שלושת האחים לבית פייט. הפעם, קברניטים אמיתים מנהלים את
המבצע, כאלה שניתן לסמוך עליהם ועל מקצועיותם. מנייה עצמה די
שמחה בשלב זה, למרות שגם רעיון העלייה לארה"ב ביחד עם בן הדוד,
ניצול המלחמה אלברט ניווירט, עלה אף הוא, לאחר שהשניים ערכו
מפגש משפחתי של אחרי המלחמה, בעיר לנדסברג בגרמניה. אלברט
המתין לויזה המיוחלת לארה"ב, ומנייה פסחה על שני הסעיפים.
לבסוף, לאחר שהפכה והפכה בדבר, הגיעה למסקנה כי לא תוכל להיפרד
מן האחים, לא מצבי וודאי וודאי שלא מרוז'ה הקטנה, וכך שבה אל
אחיה ואחותה שבמחנה העקורים, כך שכעת, אף היא נמנתה עם
המעפילים העתידים לצאת ממש בקרוב אל חופי ארץ הקודש. לרוז'ה
היה רק חלום אחד, לדבר עברית ואך ורק עברית. רוז'ה למדה עברית
על בוריה, וביקשה להגיע לארץ ישראל מוכנה, רוז'ה ביקשה להיות
כאחת מילידי הארץ, אם וכאשר תגיע לשם. כבר עתה, בזמן השהות
במחנה, מיעטה לדבר בשפת היידיש, וסיגלה לעצמה את הדיבור בשפה
העברית וכך, כאשר מנייה פנתה אל הנערה המתבגרת בשפת היידיש,
השיבה לה זו בשפה העברית. וכך, מאז ימי שהותה במחנה העקורים,
פסקה רוז'ה מלדבר בשפת היידיש. בשלב זה, אף החלה להיקרא בשמה
העברי - שושנה.


בחודש מרץ, לקראת האביב, נתקבלה הבשורה המשמחת, כי: "האונייה
קיבלה את כל האישורים הדרושים לשם הפלגתה מחופי איטליה, לשם
הגיעה מארה"ב תחת דגלה של הונדורס, אל הנמל הצרפתי "פורט דה
בוק" שליד העיר מרסיי, וכי מבצע ההעפלה יוצא לדרך". אלא שככל
הנראה, בשלב עגינתה של האונייה בחופי עיר הנמל לה ספציה
שבאיטליה, נודע לבריטים על דבר מבצע ההעפלה המתוכנן, אך למרות
הדרישה למנוע את הפלגתה של האוניה לכיוון נמל "פורט דה בוק"
הסמוך למרסיי בצרפת, יצאה האנייה לדרך, לאחר שהוכנה להפלגה של
אלפי אנשים. כך, מספינת שעשועים לשעבר, הפכה הספינה לאוניית
מעפילים לכל דבר. במקום תאי נוסעים, הוקמו בה דרגשים רחבים,
בקומות, קומות, אשר יכלו להכיל כ-5 אנשים בכל דרגש שכזה.
אומנם, הדרגשים דמו דמיון מבעית למדי למבני הצריפים הארוכים
אשר בנו הגרמנים הנאצים עבור האסירים היהודים, אשר הכילו אף הם
דרגשים שכאלו עבור תוכנית ההשמדה שלהם, אלא שלהבדיל ממחנות
המוות, כאן באונייה, מטרת בניית הדרגשים הייתה, להביא כמה
שיותר ניצולים אל הבית האמיתי, לחיים חדשים בארץ ישראל, ורק
בדרך זו יכלו מתכנני המבצע לאפשר העמסת אלפי נוסעים על
האונייה, רובם ניצולי שואה, אשר שהו במחנות עקורים בגרמניה
ובאוסטריה.

כעבור מספר ימים, יצאו שלושת האחים לבית פייט אל מחנה המעבר
בעיר אשאו, גרמניה, משם אמורים הם לצאת אל נמל סט שבצרפת, הנמל
ממנו תפליג האונייה "PRESIDENT WARFIELD", כשהיא נושאת אלפי
מעפילים, וברשימת המעפילים נכללו: מרים פייט, צבי פייט ושושנה
רוז'ה פייט. במחנה אשאו רכשה שושנה חברים וחברות, כולם ניצולי
שואה. במיוחד התחברה למלכה דולברג, שכינויה מרישה. איש משוהי
מחנה המעבר "אשאו" לא סיפר אודות תלאות המלחמה והשכול המר
והנמהר אשר חווה במהלך המלחמה. מלכה דולברג לא סיפרה אף היא את
כל שעברה במלחמה הנוראה. בעיקר שמרה לעצמה את  כל הפרטים כמו
הדרך בה איבדה את אימה, אשר הקריבה עצמה למען בעלה וילדתה,
כאשר הסיחה דעתם של חיילים נאצים, אשר ניסו לאתרם בערימת קש,
ברפת בה הסתתרו. וכך נורתה אימה של מלכה באכזריות בו במקום
בידי אחד מהם, לעיני הילדה המתחבאת בערימת הקש, לאחר שזו נזרקה
לשם מלמעלה. מלכה אף לא סיפרה לאיש את דבר מחבואה בתוך חבית
ברפת אצל משפחת קוט בכפר הפולני חורוסנו, אשר דאגו להסתירה
מפני הנאצים בתנאים תת אנושיים במשך שנה וחצי. המלחמה הותירה
משקעים קשים בקרב הניצולים, אך החיים טיבם לגבור על כל אסון,
להשיב אליהם את מי שניצל ולהפיח בו חיים.

שלושת האחים לבית פייט המתינו בקוצר רוח ליום בו תצא ההודעה
לצאת לדרך ממחנה "אשאו" שבגרמניה, אל אחד המחנות שבקרבת העיר
מרסיי, צרפת, ובסמוך לנמל "סט". במחנה "אשאו" הוכנו המעפילים
לעתיד כראוי לקראת מבצע ההעפלה. פרטי המבצע תוכננו בקפידה רבה,
החל מיום עזיבת מחנה העקורים, אמצעי התחבורה, מעבר הגבול
לצרפת, ההגעה אל המחנה הזמני שבסביבות העיר מרסיי, וכלה בעלייה
לאונייה עצמה. מנייה, שהייתה כעת האחות הבכירה מבין שלושת
האחים, דאגה לשנן שוב ושוב באוזני אחיה ואחותה הצעירים, כי
"אסור להיפרד לרגע אחד. אנחנו שלושתנו צריכים להיות צמודים
האחד לשני  במשך כל המסע". המסע הזה באוניית המעפילים נראה לה
לפתע הזוי למדי, לא מציאותי והיא חששה שמא יאבד לה שוב אח,
והרי היא איבדה כבר את שני הוריה ואת אחיה הבכור  מנדל, ואסור
לה בשום פנים ואופן לאבד שוב בן משפחה נוסף. צבי ושושנה ניסו
להרגיעה בהבטיחם שוב ושוב כי יישמו את הדבר, אך מנייה לא הסירה
דאגה מליבה.


למען האמת, ההתארגנות להפלגת אוניית המעפילים הייתה יעילה עד
כדי כך, ששלושת האחים לבית פייט פשוט השתלבו בתוכנית, לטוב
ולרע. לקראת סוף חודש יוני 1947  התקבלה ההוראה, כי ממש בתחילת
חודש יולי יצאו בני קבוצת המעפילים לדרך, לכיוון העיר מרסיי
אשר בצרפת, וכי עליהם לארוז את חפציהם לקראת הנסיעה. הערב
שלפני
ה-1.7.1947 היה מרגש כל כך. היה זה אחד הערבים האחרונים
לשהייתם של שלושת האחים לבית פייט על אדמת אירופה החבולה
וההרוסה, ואילו להם מצפה עתיד טוב יותר, במקום אחר, שבו תקום
ביום מן הימים מדינה משל עצמם.

צבי ארז את מעט חפציו בתיק הגב שקיבל. כל אחד מן המעפילים
צוייד בתיק גב קטן לקראת הנסיעה. מנייה ארזה את חפציה ואחר כך
עזרה לשושנה לארוז את חפציה שלה. שושנה וידאה שיש בידיה את
ארבעת הצילומים, אשר שרדו עימה את תלאות הדרך עד כה: תמונתם של
הסבא נפתלי הרץ, הדודה אדל, צבי ושושנה הקטנה ליד ביתם ברודניק
נד סאנם; צילום נוסף של אבא גרוינם מימי השירות הצבאי בצבא
הפולני; צילום נוסף של אבא גרוינם כאזרח פולני, ואחרון אחרון
חביב, צילום של מנדל, האח הבכור לבית משפחת פייט. את ארבעת
הצילומים טמנה שוב באחד מספרי הלימוד שקיבלה עוד במחנה
רוזנהיים, אותו הטמינה עמוק בתיק הגב. מנייה עזרה לה לדחוס עוד
מספר פריטי לבוש לתיק הגב הקטן, וכך הושלמו ההכנות לקראת
היציאה למוחרת בבוקר ממחנה "אשאו", גרמניה, לכיוון מרסיי,
צרפת.

אל מחנות המעבר אשר ליד העיר מרסיי, החלו להגיע בסדר מופתי
אלפי המעפילים מרחבי אירופה. הם נראו מגיעים אל המחנות קבוצות
קבוצות, גברים, נשים, נוער, ילדים קטנים, לעיתים משפחות שנוצרו
מייד בתום המלחמה, ובין הזוכים המאושרים להיות בין המעפילים,
הגיעו לאחר מסע ארוך ומייגע, חלקו ברכבות וחלקו במשאית, אף
האחים לבית פייט. כמובן שהשלושה הקפידו להיצמד במשך הדרך האחד
לשני, ממש כפי שצווו לעשות ע"י מנייה, אשר לא הסירה מהשניים
האחרים מבט, ולו לרגע קט, עד שהגיעו שוב כחבורה אחת אל המחנה
שליד מרסיי. לאחר שהייה של שלושה ימים נוספים במקום, ניתנה
הוראה כי על כל המעפילים כולם להגיע בליל ה-10.7.1947, בסיועם
של מלווי השיירות, אל נמל "סט" ולהתחיל לעלות אל האונייה עצמה.
בין מלווי השיירות, נמנו אף הנס ורגינה לוי, אשר השפה הצרפתית
שגורה בפיהם, ומתפקידם לסייע בתיווך בין המעפילים לבין
השלטונות הצרפתים במקרה של משא ומתן, וכן, במהלך הנסיעה אל
הנמל, לאפשר את המעבר דרך המחסומים שהוצבו בדרכים ע"י משמרות
השובתים של איגודי פועלי התחבורה, אשר לרוע המזל, פתחו בשביתה
כללית ממש בזמן שהיה על כ -5,545 המעפילים להגיע ללא דיחוי אל
הנמל. כמו כן, בדרך אל הנמל היו נקודות ביקורת, אשר נקבעו
מראש, ושמתפקידן היה לבדוק כי הכל מתנהל כשורה, וכי המעבר בין
נקודת ביקורת אחת לשנייה נעשה במסגרת לוח הזמנים.

אביו של הנס  נטל את משפחתו, רעייתו ושני ילדיו, הנס בן ה-12
ומיכאל בן השנתיים, ומילט את המשפחה כולה מבעוד מועד מגרמניה
לטוניס, כאשר הנאצים החלו לתפוס את השלטון. אלא שהנאצים שלחו
זרועותיהם הארוכות אף לצפון אפריקה, והשתלטו, בין השאר, על
טוניס. עוד באותו היום, ב-1.8.1939, הופיעה בבית המשפחה המשטרה
המקומית, כאשר השוטרים דורשים מן המשפחה לעזוב באופן מיידי את
המקום באונייה הראשונה, אל מחוץ לגבולות טוניס. למזלם, הגיעו
בני המשפחה למרסיי שבדרום צרפת, אלא שגם כאן, במקומם החדש, לא
הרפו הנאצים והיוו איום מתמיד על היהודים, כך שמשפחת לוי נעה
שוב לכיוון הגבול עם איטליה, שבאזור הזה הורגשה פחות הרדיפה
אחר היהודים. בשלב זה, הוחלט על ידי האם והאב לבית לוי, לפצל
את המשפחה על מנת למזער את הסיכון לחייהם. הנס נשלח לעבוד בכפר
אצל האיכרים תחת שם בדוי, ואילו אחיו הצעיר, מיכאל,  נשלח אל
בית היתומים שבמנזר, כשאף הוא נושא שם בדוי. האם והאב המשיכו
להסתתר בעיר גאפ, אלא שידה של הבולשת הנאצית השיגה לבסוף את
האב. יום אחד, ביוצאו ממקום מחבואו בכדי לרכוש סיגריות, נתפס
אביו של הנס בידי הבולשת הנאצית, והוא נשלח למחנה אושוויץ.
בתום המלחמה, התאחדה שוב האם עם שני בניה, הנס ומיכאל, שאותו
הוציאה מבית היתומים שבמנזר.

בחודש דצמבר של שנת 1946, פגש הנס את רגינה בכפרCHAMPCEVINEL
הסמוך לעיירות Périgueux ו-Dordogne, שם התקיימה ההכשרה
מטעם הבח"ד - ברית חלוצית דתית. במסגרת ההכשרה, נרתמו השניים
לעזרת "המוסד לעלייה ב' ", אשר פעל למען העלאת עולים מאירופה
לארץ ישראל. וכך הפך הנס, אשר במסגרת עבודתו אצל האיכרים, למד
לנהוג בטרקטורים ובמשאיות, לנהג הבית של ההכשרה, וכך יועד לו
התפקיד של מלווה שיירה במבצע להעלאת  4,554  המעפילים באוניית
המעפילים, אשר הנס ורגינה עצמם עמדו להיות בין מעפיליה.

בחודש אפריל של שנת 1947, נערך מפגש מרגש עם אימו של הנס, בו
הודיעו לה השניים כי הם מתכוונים להינשא זה לזה, וכן כי הם
עומדים לעלות לארץ ישראל. לאחר מכן, עד לביצוע תפקידם כמלווי
שיירה, שהו הנס ורגינה בוילה באזור העיר מרסיי. בחודש יולי של
שנת 1947, הגיעו אימו של הנס ואחיו הצעיר מיכאל אל העיר
לונדון, שם חברו אל אחותה של האם, אשר שהתה שם בזמן המלחמה.
בלונדון הוכנס מיכאל אל בית היתומים של "אגודת ישראל", שם החל
ללמוד במסגרת דתית חרדית.  

בעוד אימו ואחיו שוהים בלונדון, התכוננו במרסיי הנס ורגינה
למבצע ההעפלה כמלווי שיירה. למלווים ניתנו הוראות במעטפות
סגורות, ובכל פעם כשהגיעו לנקודת ביקורת שבדרך, היה עליהם
לפתוח את המעטפה המתאימה לאותה נקודת הביקורת, ובה מצויין אף
היעד הבא שאליו יש להגיע, תוך ניסיון להקפיד על עמידה בלוח
הזמנים, שעל פיו יש להגיע אל נקודת הביקורת הבאה.

המבצע הזה היה מתוכנן לפרטי פרטים, ואף הזמן לתדלוק כלי הרכב
בתחנות לאספקת עצים למבערי גז התדלוק, נלקח בחשבון. בנוסף
לשביתת איגודי פועלי התחבורה, התקיים אף מירוץ אופניים ממש
ביום המעבר אל נמל "סט", אשר כתוצאה מכך נסגרו ונפתחו הכבישים
לתנועת כלי רכב בהתאם למסלול מירוץ האופניים, מה שגרם לשיבוש
לוח הזמנים שהיה על מלווי השיירות להקפיד לעמוד בו.

משהתקבלה ההוראה לעזוב את המחנה הזמני שליד מרסיי, עשו עתה
שלושת האחים לבית פייט את דרכם האחרונה על אדמת אירופה, לעבר
ספינת המעפילים "PRESIDENT WARFIELD", אשר עגנה כעת בנמל "סט",
מוכנה לקלוט אל קרבה את אלפי המעפילים, ניצולי השואה, ולגאול
אותם מייסוריהם אחת ולתמיד. לאורך הדרך הוצבו צוותי צילום של
צלמי עיתונות ויומני קולנוע, אשר תיעדו את מסע השיירות אל
הנמל, ובן לילה הפכו המעפילים לשחקנים ראשיים בסרט, אשר לא
שיערו כי מבצע ההעפלה הזה שלהם יעורר הד ותשומת לב שכזו
בתקשורת העולמית, והם הרי רק רצו להגיע אל אדמת ארץ ישראל.

השכם בבוקר, ביום ה-10.7.1947, החלו לעלות אל האונייה בזה אחר
זה בשיירה של אלפי מעפילים צבי פייט, מרים פייט, אשר החל מיום
העלייה אל האונייה החלה לעשות שימוש בשמה העברי, ושושנה פייט,
החבושה בכף ידה הימינית. שושנה נפצעה קלות עוד במחנה "אשאו",
והפצע שבידה סירב להירפא מזה מספר ימים, אלא שלא היה בעניין
פעוט שכזה כדי לדחות את דבר הנסיעה באונייה אל ארץ ישראל.
השלושה הופנו אל הסיפון התחתון, ותפסו להם את אחד הדרגשים
הרחבים, אשר הספיקו לשלושתם ולעוד שניים אחרים נוספים. באותו
הסיפון, תפסה את מקומה המעפילה מלכה מרישה דולברג. צבי היה כל
כך מאושר, עד שלא איכפת היה לו באלו תנאים יגיעו הוא ושתי
אחיותיו אל נמל הבית, נמל חיפה. מוכן היה להקריב הרבה ובלבד
שיגיע אל מחוז חפצו. מרים רק הביטה בדרגשים, והזדעזעה עמוקות.
דרגשים שכאלו נמצאו ממש במחנות ההשמדה, והיא אומנם חוותה
ייסורים רבים ותלאות רבות מאז פרוץ המלחמה, אך לא שיערה בנפשה
כי אף היא "תזכה" לישון ולהעביר זמנה במין דרגש שכזה. אך בכל
אופן, הודתה לאל על כך ששלושת האחים עדיין מלוכדים ויגיעו ב"ה,
שלושתם, לארץ ישראל. ואילו שושנה, היא הייתה מאושרת, בתוך מספר
ימים, משתגיע ארצה, תזכה להשתלב בין כל הצברים, ילידי הארץ.
שושנה חפצה הייתה להיות כאחד הצברים, ילידי ארץ ישראל. בדרכם
אל האונייה, נתקלו בשניים, שעמדו וצפו על המתרחש מן הסיפון
העליון. היו אלה מפקד האונייה, יוסי הראל ורב החובל הצעיר,
יצחק אהרונוביץ', אשר כינויו - אייק. היו אלו שתי דמויות
מרשימות, בנוסף לאנשי הפלי"ם, אשר אמורים ללוות את המעפילים
בדרך הים, וכעת היו עסוקים בהכוונת אלפי המעפילים אל מקומותיהם
שהוקצו להם מראש.

בצוהרי יום המוחרת, הייתה האונייה מוכנה ליציאה אל הארץ
המובטחת. כל המעפילים, עד האחרון שבהם, הועלה אל האונייה, וכעת
נותר רק לבצע את המשימה. צבי שם ליבו לכך, שלמרות שהכל מוכן
להפלגה, האונייה לא משה ממקומה. כך עברו שעה, שעתיים ושלוש,
והאונייה נותרה עדיין לעגון בנמל. צבי היה קצר רוח, ולא עקב
התנאים הקשים באונייה ולא עקב הצפיפות. הוא רצה לראות עצמו שוב
על היבשה, יבשתה של ארץ ישראל, וכמה שיותר מהר, כך ייטב.
"האונייה לא זזה מהנמל..." - רטן שוב ושוב בפני אחיותיו. צבי
התחיל לדאוג ממש, שמא הספינה לא תצא לדרך כלל. שושנה החלה
לסבול מכאב הולך וגובר בידה הפצועה, ונראה שהפצע הולך ומתרחב,
הולך ונפער, ואין לו מרפא. רק מרים, שתמיד קיבלה עליה את הדין,
נראתה מאופקת משהו... "אם עד מחר לא יהיה שיפור במצב היד,
נצטרך לגשת לרופא האונייה..." - אמרה בדאגה לשושנה.

ואכן, נראה כי דאגתו של צבי שמא האונייה לא תצא כלל לדרך,
הייתה מוצדקת. למעפילי האונייה נודע, כי הבריטים מודעים למבצע
ההעפלה הזה שלהם עוד מזמן רכישתה בבולטימור שבארצות הברית, וכי
הם עושים מאמצים אדירים למנוע את הפלגתה של האונייה "PRESIDENT
WARFIELD" מנמל "סט" שבצרפת. ביום הקודם, ניתן היה לשמוע את
רעש מנוע המטוס הבריטי, אשר חג שוב ושוב מעל האונייה. כמו כן,
הגיע למרסי שר החוץ הבריטי בווין, בכדי למנוע את הפלגת האונייה
בכל מחיר, על מנת שלא ייווצר תקדים אשר יסלול את הדרך ויפתח
פתח לעלייה המונית. את האונייה הזאת חייבים לעצור, ויהי מה.
בלחץ הבריטים, הצרפתים עצמם ניסו למנוע את הפלגת הספינה בדרישה
לקבל חלק ממנוע האונייה, כדי להבטיח שלא תוכל לנוע כלל. ככל
שחלפו השעות, נעשה צבי יותר ויותר חסר סבלנות. הוא לא היה
מסוגל אפילו לישון בצפיפות האיומה ובין המוני בני האדם
שמסביבו. כך נקפו השעות, עד שלפתע חש צבי שהאונייה מתחילה
לנוע. למען האמת, לא האמין בכך. לרגע חשב כי הוא הוזה וכי
האונייה זזה אנה ואנה מפאת גלי הים. אך לא, צבי חש כי האונייה
נעה לכיוון כלשהו. מייד העיר את מרים ואת שושנה, אשר נרדמו מעט
בדרגשן המשותף. "בנות, התעוררו, אנחנו יוצאים לדרך" - בישר להן
בשמחה גלויה.


משחשו בתנועת האונייה, פשטה השמחה בקרב המעפילים כאש בשדה
קוצים, ואלו הגיבו בצהלות שמחה ובשירה אדירה. תוך כדי כך,
נשמעה לפתע חבטה אדירה, אשר טלטלה את הספינה כולה על נוסעיה.
שושנה הוטחה בכוח היישר אל אחד העמודים התומכים בדרגש, ומעוצמת
הטלטלה נפגעה עוד בכף ידה הפצועה. הנערה הוציאה קול כאב חד, אך
קולה נבלע בין קולות התדהמה של שאר הנוסעים. כעת עצרה האונייה
משיוטה. "האונייה עלתה על שרטון.." - צעק מישהו... ואכן,
האונייה, אשר הוחלט ע"י קברניטיה כי תתחמק מנמל "סט" מתחת לאפם
של הצרפתים, ללא שתיעזר בספינת גרר, פשוט עלתה על שרטון, ובבת
אחת עצרה מבלי יכולת לזוז. צבי חשב שבזאת הגיע לקיצו סיפור
ההעפלה שלו ושל אחיותיו, וכך יישארו הם ושאר המעפילים תקועים
כאן, ביציאה מן הנמל. הוא לא העלה על דעתו לרדת כלל מן
האונייה, לאחר שהמעפילים הונחו שלא לרדת ממנה, בכל מקרה, גם
באם תותקף בשלב כלשהו בידי הבריטים. לשם כך, הוכנו מצבורים של
שימורים, תפוחי אדמה, מקלות וזרנוקי שמן. הספינה עצמה גודרה
בגדר תיל סביב סביב, ונדמתה לאחד ממחנות ההשמדה, אשר מהם ניצלו
המעפילים. מרים החלה להתפלל בשקט לנס, שבו אלוהים יגרום
לאונייה לזוז. שושנה חיכתה לבאות. לאחר כשעה, חש צבי שוב
בתזוזה קלה של האונייה, ואחר כך בעוד תזוזה. לבסוף, לאחר
מאמצים רבים, קרה הנס המיוחל וצוות האונייה הצליח להניעה שוב,
ולהרחיקה מן השרטון הארור. וכך תימרן הצוות את האונייה שוב
בזהירות, עד אשר זו יצאה אל מחוץ לנמל "סט", אל מרחבי הים
הפתוח, כשהיא מאיצה את מהלכה.

בשלב זה, נראה כי התוכנית יוצאת אל הפועל, ולמרות האיום של שתי
משחתות בריטיות, אשר הזדנבו מאחורי אוניית המעפילים וליוו את
מסעה בדרך אל חופי סרדיניה, ולאחר מכן במקביל לחופי טוניסיה
ועד לאי כרתים, התנהלו החיים על האונייה כאילו כבר היו מעפיליה
על אדמת ארץ ישראל. אין ספק, שצבי נהנה מאוד מן הפעילות
"הצבאית", אשר דאג לארגן בחור רב פעלים אחד, מרדכי רוזמן שמו,
בשיתוף איש הפלי"ם, מיכה פרי, שהיה מופקד על ביטחון האונייה
במקרה של ניסיון השתלטות חיילים בריטים על האונייה.

מרדכי רוזמן, אשר בלט בפעילותו בקרב המעפילים בזמן ההפלגה, כמו
גם תרם תרומה לעידוד המעפילים, בלימוד שירים עבריים ותרגילי
התגוננות, היה למוד ניסיון בהקשר של פעילות ציונית עניפה, הן
כחבר תנועת הנוער "השומר הצעיר" בעיירה סטולין, בפולין שלפני
פרוץ מלחמת העולם השנייה, והן כמדריך בקיבוץ הכשרה בעיירה
וולוצלאבק. משפרצה מלחמת העולם השנייה, הופסקה פעילותו של
קיבוץ ההכשרה, ומרדכי רוזמן שב לעיירת הולדתו סטולין, אשר
בתחילת המלחמה הייתה בתחום השליטה הסובייטי. בהמשך פעילותו
במסגרת תנועת "השומר הצעיר" עבר לוילנה, שם הפך להיות חבר
בהנהגת תנועת הנוער  אשר פעלה במחתרת, וכאחד מחברי המחתרת, אף
נתפס ועבר עינויים קשים בידי ארגון הנ.ק.ו.ד הסובייטי, עד אשר
שוחרר לבסוף. מרדכי רוזמן נותר היחיד מבין בני משפחתו, אשר שרד
את המלחמה. איש מהם לא נותר בחיים. מייד לאחר מכן, שב לפעילות
במסגרת התנועה, עד אשר הגיע אל מחנות העקורים בגרמניה. עתה,
לאחר פעילות ציונית עניפה שכזו, זכה מרדכי רוזמן להיות בין
המעפילים המאושרים שזכו לעלות אל האנייה
"PRESIDENT WARFIELD" בדרכו להגשמת החלום הציוני עצמו, שכל כך
פעל למענו, העלייה לארץ ישראל.

צבי פייט בן ה-15 גוייס לשמירה של ממש על האונייה. הוא פשוט לא
האמין שבן לילה הפך הוא לשומר, שומר על נכס מנכסי ארץ ישראל
בדמות אוניית מעפילים, אשר יש בה הווי ארץ ישראלי, עיתון של
האונייה, פעילות תרבותית של ממש, ומן הרמקולים בוקעים צליליו
של הרדיו, אשר שידר חדשות מארץ ישראל. ללא ספק, הייתה זו פיסה
של ארץ ישראל, אשר שייטה במימי הים התיכון לעבר עיר הנמל,
חיפה.

בבוקר יום המוחרת, לאחר שהספינה יצאה אל הים הפתוח, נטלה מרים
את שושנה אל אחד מרופאי האונייה לשם קבלת טיפול רפואי. נראה
היה כי דרגת הפציעה החמירה ונמק החל להתפשט מכף היד לעבר הזרוע
עצמה. הרופא בדק היטב את כף היד, וציווה על האחות לחטא את
הפצע, ולחבוש היטב. "עלייך להתייצב שוב מחר לשם החלפת התחבושת"
-
ציוותה עליה האחות. וכך, מדי יום המשיכה שושנה לקבל טיפול
רפואי. כעבור כשבוע ימים, בהגיע האונייה אל תחום הגבול הימי של
פלשתינה, נראה כי חל שיפור רב במצבה של כף היד, והפצע העמוק
החל להגליד. בשלב זה, החלה לחוש שושנה הקלה גדולה. אף היא החלה
ליהנות מן ההפלגה הזו. בעיקר נהנתה מאירועי התרבות, שירת
המקהלה וההופעות המאולתרות. רק מרים המשיכה לדאוג. היא כבר
רצתה לראות אותה ואת שני אחיה הצעירים עומדים על אדמת חיפה,
משם היה ברור לה כי חייהם של השלושה ישובו אל מסלולם, או נכון
יותר, ייכנסו למסלול ומסגרת של לימודים ועבודה מסודרים, חיים
של ממש.

אפילו צבי, הרשה לעצמו להירדם בלילות, למרות התנאים הבלתי
נוחים. כעבור מספר ימים, הייתה לו לצבי, כמו גם לאלפי מעפילי
האונייה, סיבה אמיתית להיות גאה. גאה על היותו יהודי, וגאה על
היותו ארץ ישראלי בעתיד הקרוב. בשלב זה, הוחלט להניף את הדגל
הכחול לבן על תורן האונייה, ולחשוף את שמה החדש של האונייה.
ברוב טקס, הונף דגל ישראל אל ראש התורן, כאשר אלפי עיניים
מתבוננות במחזה בהתרגשות וגאווה. ליבו של צבי כמו עמד להתפוצץ
מגאווה, כאשר הונף שלט רחב ידיים בחזית האנייה: HAHAGANA SHIP
- EXODUS 1947". כעת חש, כי הוא ושתי אחיותיו, מרים ושושנה, הם
הם הנציגים של בית משפחת פייט בדרכם אל ארץ ישראל, אל הבית.

אלא, שהייתה זו אשלייה. אשלייה של בית שנוצרה על האונייה.
אשלייה אשר עד מהרה נופצה לרסיסים. הבריטים לא התכוונו לתת לזה
לקרות. לאוניית המעפילים הזאת אסור להגיע אל החוף הארץ ישראלי
בשום פנים ואופן. בימים האחרונים החלו צבי, מרים ושושנה, כמו
גם שאר המעפילים שעל הספינה, לחוש בגלי החום של חודש יולי,
וככל שהתקרבו עוד אל היעד, כך הלך החום והעיק, עד אשר הפך
לבלתי נסבל. במזג אוויר שכזה לא נתקלו מעולם, והם הרי היו
רגילים לקור העז ולסופות השלגים של סיביר הקפואה. אין ספק,
שהשלושה כבר חוו הכל, ממזג אוויר סיבירי קר מנשוא, ועד לחום
העז וללחות האיומה של חופי הים התיכון של אמצע הקיץ. צבי פשוט
לא יכול היה לסבול עוד את החום העז וביומיים שלפני הגיעם אל
היעד, פשוט הסיר את חולצתו, את גופייתו, ונותר חשוף חזה. גם
שתי הבנות הסירו מעליהן את הסוודרים, ואת שרוולי חולצותיהן
קיפלו עד למעלה מן הזרוע, כך שהפכו לחולצות קצרות שרוולים. אלא
שלמרות זאת, לא חש מי מהם הקלה כלשהי והחום והלחות בשלהם,
המשיכו להכביד עליהם ועל המעפילים כולם.

בלילה של ה-18.7.1947, לאחר שסבל מהחום העז, הצליח צבי להירדם
לבסוף, לאחר שנראה כי הכל מתנהל כשורה, וכי האונייה עושה דרכה
בבטחה אל החוף ללא שאירע אירוע חריג כלשהו, ובתוך מספר שעות
יזכו האחים לבית פייט לרדת אל החוף בשלום. בעודו שקוע בשינה
עמוקה, התעורר צבי בבהלה לשמע חבטות אדירות, אשר נדמו בעיניו
כהפגזה של ממש. לרגע, לא הבין היכן הוא ומה פשר הזעזוע העמוק
שחווה ממש ברגעים אלה, תוך כדי שינה. מרים, ששנתה הייתה קלה
במשך ההפלגה כולה, שכן היא לא סמכה על אף אחד אלא רק על עצמה,
שרק היא יכולה לעמוד על המשמר במקרה הצורך, ביקשה לטלטל את
שושנה ולהעירה, אך לא היה צורך בכך. מעוצמת החבטה הראשונה,
ומזו שבאה מייד לאחריה, התעוררו כל המעפילים כולם בבהלה. החלה
אנדרלמוסיה גדולה, ונוסעי האונייה עמדו אובדי עצות מבלי לדעת
כיצד לפעול ברגע האמת, שהינה הגיע ללא כל התראה מוקדמת.

אלא שקברניטי מבצע ההעפלה ידעו היטב כיצד עליהם לפעול.
ברמקולים נשמע קולו הרועם של מפקד המבצע, יוסי הראל, אשר החל
לתת הוראות בזו אחר זו. "המעפילים הלוחמים מתבקשים לעלות מייד
אל הסיפון העליון ולתפוס עמדותיהם. אני חוזר: "המעפילים
הלוחמים מתבקשים לתפוס עמדות בסיפון העליון. כל שאר המעפילים
מתבקשים להישאר במקומם. אנא, הישמעו להוראות בהמשך." בלי לחשוב
פעמיים, כנשוך נחש, החל צבי במירוץ אל הסיפון העליון בדרכו אל
הקרב הראשון של חייו, הקרב על עתידו ועתידן של אחיותיו. הוא לא
הסכים בשום פנים ואופן לשוב על עקבותיו לשום מקום באירופה, גם
לא לאי קפריסין, לשם גורשו מעפילי אוניות אחרות שעשו ניסיונות
עלייה קודם לכן. תוך דקותיים, שנדמו כנצח, הגיע צבי אל הסיפון
העליון, וניסה לתפוס את עמדתו. כמו במקהלה אחת גדולה שפוצחת
בשיר, כך פצחו המעפילים הלוחמים במתקפת תפוחי אדמה, שימורים
וברגים, לעבר כל מי אשר ניסה לעלות על סיפון האונייה. צבי זרק
במרץ רב תפוחי אדמה, קופסות שימורים וכל אשר העלתה ידו בחכתה,
לעבר כל חייל שניסה לטפס אל האונייה. צבי פשוט הטיח את כל
כעסו, אשר צבר במשך ימי המלחמה ועד כה, היישר בפניהם של
החיילים הבריטים, וכמוהו נלחמו בחירוק שיניים שאר המעפילים,
אשר ממש ברגעים אלו גמלה ההחלטה בליבם: "מכאן אנחנו לא
יורדים". אלו לא נרתעו גם כאשר נשמעו קולות ירי של ממש.

החיילים הבריטים השתמשו בנשק חדיש יותר, ובשלב זה החלו להטיל
רימוני עשן וגז מדמיע היישר לעבר המעפילים. אלו הופתעו ממש
מעוצמת ההתנגדות והלחימה של המעפילים, אולם כמה עשרות מהם
הצליחו לעלות אל הסיפון העליון ומייד השתלטו על תא ההגה. אך,
להפתעתם הרבה, האונייה, שהייתה כעת בקרבת העיר עזה, לא נעצרה
משיוטה. האונייה פשוט המשיכה בהפלגתה לעבר העיר תלˉאביב,
כאילו לא נערך כל קרב ממש ברגעים אלה על סיפונה העליון וכאילו
לא שייטה ללא רב חובל וללא הגה. ברגעים אלה ממש, המשיך אייק,
רב החובל של האונייה, לנווט את הספינה באמצעות הגה נוסף. אייק
המשיך כמו כלום היישר אל היעד, אל העיר תלˉאביב. אך
הבריטים לא אמרו נואש. אסור בתכלית האיסור לאפשר למעפילי
הספינה לנצח את הקרב, כדי שהדבר לא יהווה תקדים ומופת למעפילים
לא חוקיים נוספים שבדרך.
 
בעודו מנסה להתגבר על אדי העשן והגז אשר חישבו לחונקו, שמע
לפתע צבי קול ירי, ירי של ממש, אשר השמיע קול נפץ אדיר, מחריש
אוזניים. מבעד לאדי העשן והגז, יכול היה להבחין במרחק קצר
ממנו, כי הנער אותו הכיר עוד ממחנה "רוזנהיים", צבי יעקובוביץ,
אשר נתן לו את תמונתו למזכרת בזמן ההפלגה, נפגע ונופל ארצה.
ברגעים אלו, צבי רצה לצרוח עד לב שמיים, אך לא היה לו זמן לכך.
הוא המשיך במלחמתו האישית. בשטח נראו עשרות מעפילים, המשתטחים
על סיפון האונייה, הן בניסיון לחמוק מן הירי של האש החיה
הנורית לכל הכיוונים, והן מחמת רסיסי הכדורים, אשר גרמו
לפציעתם וקריסתם היישר על רצפת הסיפון העליון. למטה, בסיפון
התחתון, ישבו מרים ושושנה מחובקות מעוצמת הפחד, עד יעבור זעם.
בינתיים, החלו מי הים לחדור מבעד לדפנות האונייה, כך שהשתיים
נאלצו לעלות לסיפון הגבוה יותר, שם הצפיפות הייתה ממילא איומה.
משאבות המים עבדו במרץ וללא הפסק. במצב זה, לאחר שהאונייה
ניזוקה קשה, לאחר ששניים מן המעפילים, מרדכי בוימשטיין וצבי
יעקובוביץ ז"ל ואף המתנדב האמריקאי, ביל ברנשטיין, איבדו חייהם
בקרב המר, לאחר שהיולדת פולה פוליה פאולה אברמוביץ נפטרה בזמן
הלידה בתנאיה הקשים של האונייה, ולאחר שחייהם של עשרות הפצועים
עמדו מנגד, כאשר נזקקו בדחיפות לטיפול רפואי ולמנות דם, החליט
מפקד המבצע, יוסי הראל, כי למרות שנמצאו בידי המעפילים עשרות
שבויים בריטים, אשר נלכדו בידי המעפילים הלוחמים, עליו לעצור
את הקרב ולהכנע.

רב החובל אייק אהרונוביץ' חשב בניגוד לדעתו של המפקד, כי למרות
הכל יש להמשיך בדרך לכיוון נמל חיפה, עד אשר יורדו המעפילים
בחופה של העיר חיפה. אלא שמצוקת הפצועים הכריעה לבסוף, ומפקד
האונייה, יוסי הראל, הכריז על כניעה. השמועה על הכניעה, על
מספר ההרוגים ומספר הפצועים פשטה מייד בכל הסיפונים. האכזבה
הייתה גדולה. צבי חש אכזבה כה קשה, כאילו היה הוא משה רבנו על
הר נבו, בשעתו, אשר נגזרה עליו הגזירה הקשה מכל, כפי שנאמר לו
ע"י הקב"ה: "כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא אל הארץ, אשר
אני נותן לבני ישראל". צבי חש בעלבון קשה, המתפשט בנפשו ובכל
רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, עלבון הכניעה לחזקים ממנו, אשר גם
הפעם, בכוח הזרוע, מנעו ממנו להגשים את חלומו הגדול, חלום ארץ
ישראל. כשהוא חבול וכואב מעוצמת הקרב, רץ לחפש את שתי אחיותיו.
הוא עבר מסיפון לסיפון, עד אשר מצא את השתיים חבוקות זו
בזרועותיה של זו באחד הסיפונים, כשהן בריאות ושלמות.

בהפציע השמש של בוקר יום ה-18.7.1947, אולצה האנייה על מעפיליה
לעשות דרכה לכיוון העיר חיפה. השמועה עשתה לה כנפיים, ודבר
סיפור הקרב של יהודים ניצולי שואה, שביקשו להגיע אל המנוחה
והנחלה, הגיע אל העיתונות המקומית ואף אל העיתונות העולמית.
לפתע הפכו המעפילים כולם לסמל, לאות ולמופת לעלייה, מבלי שהיו
מודעים לכך. על הר הכרמל החלו להיאסף עם בוקרו של יום עשרות
אנשים, שציפו לבואה של האונייה על מעפיליה, אשר בן לילה, הפכו
לחלק חשוב בהיסטוריה של עם ישראל. בהגיע האונייה אל שערי נמל
חיפה, עלו כל המעפילים כאיש אחד אל הסיפון העליון, וכשהם
מנופפים ידיים אל עבר האנשים הצופים בם מהר הכרמל שממול, פצחו
בשירה אדירה, שירת "התקווה" של 4,551 מעפילים שנותרו בחיים,
הנכספים למולדת, ביניהם מרים פייט, צבי פייט ואחותם הצעירה,
ילדת הזקונים, שושנה פייט, וכל נפשם געגוע לארץ ישראל.

"כל עוד בלבב פנימה
נפש יהודי הומייה
ולפאתי מזרח קדימה
עינו לציון צופיה.
עוד לא אבדה תקוותנו
התקווה הנושנה
בת שנות אלפיים
לשוב לארץ אבותינו
לעיר בה דוד חנה.  
כל עוד דמעות מעינינו
יזלו כגשם נדבות
ורבבות מבני עמנו
עוד הולכים על קברי אבות

עוד לא אבדב תקוותנו..."

(נפתלי הרץ אימבר)


תוך כדי שהוא שר במלוא גרונו את ההמנון הלאומי, הביט צבי
מסביב, בחן את החוף שמנגד, וחשב לעצמו: "הינה ארץ ישראל ממש
כאן, במרחק נגיעה. אפשר ממש לגעת באדמתה. כל מה שאני צריך
לעשות הוא, פשוט לקפוץ למים ולנסות לשחות אל החוף". אולם, הוא
זנח מייד את הרעיון הזה. בשלב זה לא יכול היה להשאיר את
אחיותיו לגורלן. הוא חייב היה להיות בשליטה מלאה על כל אשר
קורה אותן, למרות שהאירועים אירעו בזה אחר זה ולמעשה, כלל לא
היו בשליטתו. כעת, לאחר הכניעה, הייתה השליטה בידי החיילים
הבריטים, אשר החלו לפנות את האונייה מנוסעיה הבלתי רצויים.
תחילה הורדו אל החוף הפצועים וההרוגים, כאשר אלפי המעפילים
מלווים אותם במבט עצוב, מלא צער, על קורבנות אשר שילמו מחיר
יקר על כך שניסו למצוא להם מחסה ובית קבוע, ועל המתנדב
האמריקאי, אשר ניסה לעזור בידם, אך איבד את חייו. מראה הפצועים
וההרוגים המובלים באלונקות זיעזע את נפשה הרכה של מרים. הנערה
הרגישה לא יכלה לשאת את המראה, והיא פרצה בבכי חרישי. על פניו
של צבי ניכרו כעס גדול ואכזבה, ואילו שושנה הביטה על המתרחש
בפנים חתומות. שושנה הצעירה הביטה קדימה, היא הייתה אומנם
הצעירה שבין האחים, אך המעשית שבהם. כעת ניסתה להעריך מתי
וכיצד יסתיים המסע לארץ ישראל. "לכל היותר, נגורש כולנו אל האי
קפריסין, ולאחר מספר חודשים נשוב לכאן, כך או כך" - אמרה את
שחשבה בקול.

לא רחוק מן האונייה, במימיו השקטים של נמל חיפה, אשר היוו
ניגוד גמור לסערה שהתחוללה כאן אך לפני מספר שעות, ניתן היה
להבחין מסיפון אוניית המעפילים החבולה, בשלוש ספינות נוספות
העוגנות בסמוך: "אמפייר רויאל"; "ריינמד פארק" ו-"אושן ויגור",
אשר המתינו למעפילים הבלתי רצויים בסבלנות אין קץ. כעת, לאחר
פינוי הפצועים וההרוגים, החלו החיילים הבריטים לדחוק באלפי
המעפילים עצמם באמצעות אלות, אשר לא היססו להשתמש בהן, והחלו
לפנותם אל אוניות הגירוש המגודרות בגדרי תיל דוקרני סביב סביב.
מרים דאגה בצפיפות ובדוחק הרב שנוצר, כי שלושתם, שושנה, צבי
והיא עצמה, לא יעזבו לרגע איש את רעהו. דאגתה היחידה כעת
הייתה, כי שלושתם יגיעו אל אותה האונייה. מבחינתה, אסור היה
להם להיפרד ולו לרגע. למעשה, הייתה זו היא אשר דאגה כי השלושה
לא ייפרדו במהלך השנים האחרונות. ואכן, השלושה פשוט נצמדו האחד
אל השני, עד אשר הועלו לבסוף שלושתם יחדיו אל אחת מאוניות
הגירוש בשם "אושן ויגור".

על אונייה אחרת, ה"ריינמד פארק", הועלה המעפיל מרדכי רוזמן,
אשר הפך במהלך ההפלגה לנציגם ולמנהיגם של המעפילים כולם, כשהנס
לוי, ממלווי שיירת המעפילים לנמל "סט" שליד מרסיי, משמש כמקשר
בינו ובין מפקד אוניית הגירוש, הקולונל גרגסון, בתפקיד של
מתורגמן משפת היידיש לשפה האנגלית, בה שלט היטב. המעבר אל
אוניות הגירוש לא גרם לרוח הקרב ששררה בקרב המעפילים לשכוח.
וכך, כאשר החלו שלוש אוניות הגירוש להתרחק מן החוף הארץ
ישראלי, המשיכה אף רוח ההתנגדות לנשוב ביתר שאת בקרב המעפילים.
בין מעפילי אוניית הגירוש "אושן ויגור" היו אף שני מעפילים
יצירתיים במיוחד. הזמרת לולה פולמן, אשר המשיכה להנעים בקולה
ולזמר להנאתם של המעפילים המגורשים, והמחבר יצחק פרלוב. ברוח
הדברים, רוח ההתנגדות והמאבק כנגד הבריטים, החליטו השניים לחבר
המנון, אשר יבטא את רחשי ליבם שלהם ושל המעפילים, מין המנון
סוחף שכזה ברוח ציונית, שכל המעפילים יוכלו ללמוד ולשיר פה
אחד. ואכן, מתחת ידיו של יצחק פרלוב יצאו המילים הציוניות
הסוחפות של ההמנון החדש - המנון אוניית המעפילים "אקסודוס",
ובצירוף הלחן הסוחף לא פחות, אשר חיברה הזמרת לולה פולמן, הפך
ההמנון ללהיט של ממש בקרב מעפילי אקסודוס, אשר עשו עתה דרכם
בחזרה אל אדמת גרמניה באונייה "אושן ויגור". וכך שרו המעפילים
המגורשים בלהט רב:

זאָל הערן די וועלט, זאָל זי גאַפֿן פֿאַרוווּנדערט
און פֿלאַקערן זאָל ווי אַ פֿלאַם :
דאָס ליד פֿון מעפּילים, פֿיר טויזנט, פֿיר הונדערט,
וואָס קעמפֿן אויף כוואַליעס פֿון ים.

עס קומט פֿון גהינום,
פֿון גאַז און פֿון האַס.
דער ייִד פֿון עקזאָדוס,
יציאת תש"ז.
ער גייט צו באַפֿרייַונג,
צום היימלאַנד, צום ברעג,
קיין ארץ ישראל,
צו ליכטיקע טעג.

ערשט נעכטן אַרויס פֿון היטלערס אָשוויענטשים'ס
און קוים שוין דערגרייכט צו דעם ברעג : -
פֿאַריאָגט הינטער קראַטן צוריק אָט די מענטשן,
אין שווימענדע תּפֿיסות האָט דזשעק.

עס קומט פֿון גהינום.

זייַ רויִק, מייַן פֿאָלק, דייַנע זין, דייַנע טעכטער,
הינטער די קראַטן פֿאַרשפּאַרט,
שיצן דייַן כּבֿוד מיט העלדנמוט עכטער -
מעפּילים - דייַן אַוואַנגאַרד.

עס קומט פֿון גהינום."

אלא שמסע האוניות נמשך יום ועוד יום, אך אלו לא הגיעו אל היעד
המצופה, האי קפריסין, אשר משם ניסיון עלייה מחודש עשוי לשאת
פרי. בשלב זה של הפלגה במימי הים התיכון, התבשרו מעפילי שלוש
אוניות הגירוש, כי כולם, עד האחרון שבהם יוחזרו אל אדמת
אירופה, אל המקום ממנו הגיעו, נמל פורט דה בוק, אשר בצרפת. צבי
היה עכשיו מיואש ממש. הינה, הולך ומתרחק לו שוב חלום העלייה
לארץ ישראל. הוא לא האמין כי פעם נוספת נחלו הוא ואחיותיו
כישלון חרוץ בניסיון עלייתם. חלום העלייה פשוט הלך ונמוג, הלך
ונעלם, ממש שם, בין גלי הים.

בנמל פורט דה בוק, משעגנו לבסוף שלוש האוניות, הגיע המסר מאת
הצרפתים, כי יהיו מוכנים לקבל את המעפילים כולם ללא מאבק.
אולם, נכונה להם ולבריטים הפתעה. "תשכחו מזה. אנחנו לא יורדים,
אלא על אלונקות" - הכריז מרדכי רוזמן לקול תשואות המעפילים,
חדורי רוח הקרב וההתנגדות, אשר סחפו את מעפילי כל שלושת אוניות
הגירוש.
צבי פשוט מיאן לרדת, לא בצרפת ולא בשום מקום אחר על אדמת
אירופה. הוא חש כיצד נפשו וגופו ממש מתמרדים כנגד הרעיון לשוב
לשם. אירופה הגדישה את הסאה, מבחינתו. "אנחנו לשם לא חוזרים" -
חזר שוב ושוב על המשפט באוזני אחיותיו, אשר הסכימו איתו פה
אחד, כי: "אדמת אירופה, אדמה ארורה היא, ולשם לא חוזרים, ייהרג
ובל יעבור." אחדות המעפילים ועקשותם נמשכה עוד כשלושה שבועות,
ומלבד מספר מועט של אנשים, בעיקר החולים שבהם, סירבו אלפי
המעפילים של שלוש אוניות הגירוש, כאיש אחד, לרדת מהן בנמל פורט
דה-בוק, למרות התנאים המפתים שהוצעו להם. המשך המאבק ועמידתם
האיתנה של ניצולי השואה אל מול השלטון הבריטי, גרם לסערה גדולה
בעולם כולו. בעיתונות העולמית דווח על המאבק, והמחאות כנגד
עקשותם ואכזריותם של הבריטים, הלכו והתחזקו. אך ככל שהיו
עקשים, כך היו המעפילים המגורשים עקשים יותר ואף פתחו בשביתת
רעב בדרישה לשוב על עקבותיהם לארץ ישראל.

לאחר כשלושה שבועות בהן עגנה האונייה "אושן ויגור" בנמל פורט
דה בוק, חש צבי בבוקר אחד, כי האונייה שוב מתחילה לנוע אל מקום
בלתי ידוע. הפעם, ממש לא ידע לומר מהו כיוונה של הספינה. לרגע
חלפה בראשו מחשבה שהיה בה משום תקווה זהירה. "האם ישנו סיכוי
שכזה לשובן של אוניות הגירוש אל נמל חיפה?" צבי רצה בכל מאודו
לחשוב כי הבריטים נכנעו לבסוף ללחץ הבינלאומי, וכי הוא,
אחיותיו וכל המעפילים כולם ניצחו לבסוף בעזרת דעת הקהל
העולמית, את הבריטים, וכי ממש ברגעים אלה עושים הם את דרכם שוב
אל נמל חיפה. אלא שהבריטים לא מן הסוג שנכנע בקלות לקומץ
מעפילים, אשר עלול לשנות את ההיסטוריה כולה. כך נפלה ההחלטה,
כי על המעפילים לשוב אל המקום הארור שממנו נמלטו, אל אדמת
גרמניה. בהישמע הבשורה הרעה מכל, הוכו המעפילים בהלם. אדמת
גרמניה, המקום בו איבדו צלם אנוש, הייתה המקום האחרון בעולם,
אליו פיללו לשוב. כעת, במצב דברים זה, בזמן שאוניות הגירוש
עושות דרכן דרך מיצרי גיברלטר לעבר עיר הנמל המבורג, גרמניה,
התחזקה עוד רוח ההתנגדות בקרב המעפילים.

ב-5.9.1947, בערב שבת, נשא מנהיג המעפילים, מרדכי רוזמן נאום
חוצב להבות בזמן קבלת השבת שנערכה באונייה "רנימד פארק":

"את אור השמש לא תכבו

אנחנו צועדים, כמעט בביטחון מלא, לקראת סיומו של פרק הגבורה
במאבקנו. לא קרה הנס: הנס, שלו קיווה ונכסף כל אחד מאיתנו
בעמקי נפשו. לא קרה הנס בשבילנו, שגורלנו האישי אינו כאן אלא
דבר שני במעלה; לא קרה הנס בשביל אנגליה, לא קרה הנס בשביל
האנושות כולה, שאבדה לה השארית של צלם אלוהים. עם הניצחון על
אונייתנו והשמדתה יושפל עד אפר המצפון של העולם. לא על זכותנו
לחיים בלבד, לא על זכות עמנו לקיומו נלחמנו כאן; למען העולם
כולו, למען התקווה האחרונה לגאולה ותקומה, המפרפרת בכל מקום של
דיכוי, עיוות דין, שיעבוד ועינויים, למען הכמיהה לחופש ודרור -
למען כל אלה החזקנו מעמד בחזיתות הקדמיות במאבק גבורה אינסופי
זה. הנס לא קרה. ניצח הרשע נטול המצפון. וכבוד האדם עולל בעפר,
מתבוסס בדמו, מושפל ומבוזה. הקלגסים מאוניות המשחית הבריטיות
פגשו אותנו אתמול באגרופים מורמים ובלעג ארסי. החיילים צועדים
במגפיהם המסומרים את צעדם המטומטם, המהדהד בגסות. במרתף
כלאונו, חיילים עלובים ואומללים; תחת לעמוד דום במקום ולהצדיע
להוד מורא הקורבן ללא שיעור, לגבורה הנאצלת הטהורה, להתגלות
המאמץ העל אנושי - נהגתם כך. אך המגף המסומר אינו חושב. קנה
התותח אינו מהרהר. וכיום תקופת המסמרים והתותחים. תור המצפון
והנפש טרם הגיע. ולבבות טהורים שותתים דם בלי הרף, נרמסים
במסמרות קהים. בפני התינוק, שנפח את נשמתו באוניה, הצדיעה
הקלגסת בכבוד צבאי. לנוכח גופות של יהודים מתים מוכנים הם
להצדיע - אך לא בפני יהודים החיים והנאבקים על זכותם לחיות.
אתם יכולים לכלוא אותנו מאחורי סורג, אתם יכולים להחזיק אותנו
במחשכים. אך את אור השמש אין בכוחכם לכבות. השמש אינה בתחום
שליטתכם. לא תוכלו לאנוס את ההיסטוריה. לא תוכלו להפסיק את
מהלכה. המחר הוא לנו. העתיד שלנו הוא. מחר-מוחרתיים יתחיל השטן
להתחולל. הוא יפעיל כנגדנו כל מה שבכוחו לגייס נגד תקוותו
וכמיהתו העמוקה של עם. היו דרוכים ומוכנים לקראת המחר."

רוח המרד סחפה את מעפילי שלוש האוניות. בשתי האוניות, "אושן
ויגור" ו"רנימד פארק" הוחלט להתנגד נמרצות בכוח להורדת
המעפילים בנמל המבורג שבגרמניה. אלא שבאוניית המעפילים
השלישית, "אמפייר ריוול" הוחלט על ידי חברי "ההגנה", מיכה
פרלסון ואלחנן ונחוצקר, להחריף את המרד ולהשתמש בנשק חם ממש,
כלומר, להטמין בה מטען של חומר נפץ לאחר ירידת המעפילים אל
החוף.

כעבור מספר ימים, בנמל המבורג, בחודש ספטמבר של שנת 1947, ניסו
הבריטים להוריד את המעפילים בכוח מאוניות הגירוש אל אדמת
גרמניה הארורה. צבי התנגד בכל כוחו. הוא בעט, צרח ודחף את כל
מי שניסה להתקרב אליו. את כל זעמו ותסכולו כילה בחייל בריטי
אחד, אשר הזעיק לעזרתו חייל נוסף, ורק לאחר שהשניים השתלטו
עליו בקושי, נגרר בכוח אל מחוץ לאוניית הגירוש "אושן ויגור".
מרים ושושנה ניסו אף הן לגלות התנגדות מה, אך לא היה להן כל
סיכוי אל מול החיילים הבריטים, וכך הורדו אף הן מן האונייה אל
הנמל, לאחר התנגדות קלושה. באונייה "אמפייר ריוול" לא גילו
המעפילים שום התנגדות להורדתם מן האונייה. הירידה נעשתה
במהירות ובסדר מופתי, עד שהדבר עורר תמיהה בקרב הבריטים.
מלמטה, על הרציף עצמו, ניתן היה להבחין לפתע במהומה שפרצה על
סיפון האונייה. על הסיפון התרוצצו עכשיו חיילים בריטים, אשר
גילו את דבר הטמנת חומר הנפץ באונייה, ולמרות הסיכון שבדבר,
ניסו לאתרו. לאחר מספר דקות, הצליחו לאתר את המטען ולהציל ברגע
האחרון את האונייה. בכך, למעשה, תם מאבקם הממושך של מעפילי
האונייה "יציאת אירופה תש"ז - EXODUS 1947", אשר היכה גלים
בעולם כולו, בתקווה כי לא ירחק היום, והמעפילים כולם, יזכו
להגיע אל הארץ הנכספת.


"וכך מצאנו עצמנו שלושתנו, אחותי מרים, אחי צבי ואני עצמי,
חוגגים את ראש השנה של שנת תש"ח במחנה "פפנדורף", בגרמניה, שם
במחנה, חיבר המחבר יצחק פרלוב את הבית הנוסף והאחרון להמנון
"אקסודוס":

"אויף דייַטשישער ערד דאָ, מיר שווערן, מיר שווערן,
דערטראָגן מיט שטאָלץ אונדזער פֿאָן !
אָ הײַמלאַנד, דו וועסט אונדזער טראָט נאָך דערהערן,
דעם זינגענדן טראָט וואָס זאָגט אָן :

עס קומט פֿון גהינום. "

לאחר מכן, בחורף, הועברנו למחנה "אמדן", אשר שם שהינו עד
לעלייתנו ארצה, מייד לאחר קום המדינה בחודש יוני 1948" -
המשיכה שושנה לספר בשעת לילה מאוחרת את סיפורה המרתק לחברתה
הטובה לאה בזמן שהייתן ב"בית חלוצות" שברחוב קינג ג'ורג'
בתלˉאביב.

אולם, לא כל המעפילים עלו באופן מיידי ארצה. מאחור, במחנה
"אמדן" נשארו מלווי השיירה, הנס ורגינה לוי. הנס המשיך
בפעילותו במסגרת ארגון ה"ג'ויינט", לסייע בהעלאת מעפילי
האונייה "אקסודוס" לישראל מייד עם קום המדינה, וכמו כן  סייע
באיסוף נשק, אשר נועד להישלח ארצה באונייה "אלטלנה". בחודש
ינואר 1949 הגיע מברק למחנה "אמדן" בגרמניה, בו הודיעה דודתו
של הנס מלונדון על מותה הפתאומי של אימו. כך הוחלט, כי רגינה
תיסע ללונדון עם בנה בן השנה ומחצה, דניאל, בכדי לעלות לקברה
של הסבתא ובכדי להביא עימה משם את אחיו של הנס, אשר שהה עדיין
בבית היתומים החרדי.

בתחילת חודש פברואר, 1949, בשעה שרוב מעפילי האונייה "אקסודוס
כבר שהו בישראל  כאזרחי המדינה לכל דבר, חצו רגינה ובנה בן
השנה וחצי דניאל את תעלת למאנש, והגיעו לתחנת "ויקטוריה"
שבלונדון, שם המתינו עד רדת הלילה לבואה של דודתו של הנס לקבל
את פניהם. אלא שמשום מה, זו לא הגיעה. רגינה החליטה לפנות
בעצמה אל בית היתומים על מנת לחלץ משם את מיכאל, ולשוב עימו
לגרמניה. בהגיעם אל בית היתומים, נתקלו בסירוב מוחלט להכניסם
פנימה ולפגוש במיכאל. בשעה לילה מאוחרת של חצות, בהתערבות אם
הבית, הותר לבסוף לאם ולבנה ללון במרפאת בית היתומים. עם בוקר,
עשתה רגינה מאמצים נוספים לשכנע את המנהל, מר לוברן, לשחרר את
מיכאל על מנת שיעלה עם המשפחה לישראל, אך האיש בשלו. תחנוניה
והסבריה של רגינה כי מיכאל יילקח ויועלה לישראל בסיוע הסוכנות
היהודית, עלו בתוהו. כל אשר עלה בידה לעשות היה, ליטול את
מיכאל לשיחה, בה ניסתה להסביר לו כמה חשוב כי הוא יצטרף אליה
ויעלה עימם לישראל. אך ללא הועיל. בחודש אפריל, שנת 1949, לאחר
שהנס, רגינה והילד עזבו את מחנה "אמדן" שבגרמניה אל העיר טולוז
אשר בצרפת, עשתה רגינה שוב ניסיון להביא עימה את מיכאל ארצה.
הפעם, בסיוע נציגי הסוכנות היהודית בלונדון, נשאו מאמציה פרי,
ובחודש מאי  1949, זכו לבסוף בני משפחת לוי לעשות דרכם באונייה
"קדמה" מצרפת אל חופיה של מדינת ישראל.

ב"בית חלוצות", לפנות בוקר, סיימה שושנה לספר את סיפורה לחברתה
לאה, אשר נמשך עוד ועוד אל תוך הלילה של ערב שבת בעיר
תלˉאביב הקסומה. עם הנץ החמה, פינו אורות הלילה הנוצצים
של העיר תלˉאביב את מקומם לקרני השמש של שבת, אשר החלו
לצוץ בזו אחר זו. בחוץ שררה דממת הבוקר של שבת, אשר השרתה
שלוות אין קץ על היקום. וכך, בזמן זריחת השמש, לאחר ליל
שימורים ארוך שכזה, נעצמו לבסוף עיניהן של שתי החברות בחדרן
שבקומה השנייה, ב"בית חלוצות".




פרק כ"ג

תלˉאביב - צריפין - תלˉאביב

בבית חלוצות, בשבת שמשית במיוחד של חורף 1952, ברח' קינג
ג'ורג' אשר בתלˉאביב, התעוררו לבסוף בשעת צוהריים מאוחרת
שתי החיילות, לאחר שישנו שינה מתוקה, אשר לא זכו לישון כך ללא
הפרעה מאז גיוסן לטירונות במחנה "סרפאנט". תוך כדי פיהוק קל,
ניגשה שושנה להציץ מבעד לחלון הפונה אל הרחוב. ברח' קינג
ג'ורג', צעדו אנה ואנה זוגות לבושים במיטב מחלצותיהם. הגברים
בחליפות השבת שלהם, כאשר המבוגרים שבהם חובשים את מגבעותיהם,
ואילו הנשים נראו חולפות לצידם כשהן לבושות אף הן במעילי צמר
שעטפו את גזרתן ואת שמלות השבת הססגוניות שלהן, אשר בחרו
בקפידה מארון הבגדים. הייתה זו מעין תצוגת אופנה מרהיבה,
שאפיינה את השבת הארץ ישראלית, ופה בתלˉאביב, נראו כולם
כה אלגנטיים, להבדיל מימי החול, שאז התלבשו בפשטות. את הבגדים
"היפים" שמרו אך לשבת. מדי פעם, נראו זוגות מלווים בעגלת
תינוק, ולצידם מהלך ילד קטן. היו אלה המשפחות החדשות שנוצרו
ממש כאן, בישראל. המראה היה כה מלבב בעיניה של שושנה, עד כי
רצתה לצאת החוצה אל הרחוב, להתלבש אף היא בבגדי השבת שלה
ולטייל ברחובותיה של העיר הגדולה, תלˉאביב.

בעוד לאה פוקחת אף היא את עיניה, הכינה להן שושנה כוס קפה
"בוץ" וארוחה קלה. "גשי אל החלון, לאה. שימי לב איזו שמש נפלאה
זורחת השבת, והאנשים כאן בתלˉאביב כל כך אלגנטים." לאה
ניגשה בעצלתיים אל החלון והציצה אף היא על הנעשה בחוץ, ברחוב
ההומה אדם. "יש בה משהו מיוחד, בעיר תלˉאביב, משהו שקורץ
ומזמין לצאת ולבלות בה עוד ועוד" - ענתה לאה. "אנחנו כבר
יוצאות, מייד לאחר הארוחה, והתלבשי יפה!!" שושנה קבעה עובדה,
שקשה לסרב לה, ודאי שלא לאה חובבת הבילויים תדחה הצעה קוסמת
שכזו. וכך, לאחר שסיימו בחופזה את ארוחתן, נכנסו השתיים בזו
אחר זו להתרעננות במקלחת שבקצה המסדרון, ואחר כך התלבשו
בבגדיהן האזרחיים. שושנה בחרה לה מתוך מזוודתה מכנסי "שלושת
רבעי" אפורים, ששוליהם  מקופלים ורכוסים בשני כפתורים מכל צד,
וגם שלפה סוודר שחור דק, אשר יכסה על חולצתה הלבנה הרקומה לעת
ערב, כאשר השמש החורפית תיכנע לגלי הקור העז. היא גרבה את
גרביה הלבנות, לבשה את מעיל הצמר השחור, היחיד שהיה ברשותה,
אשר הידקה בעזרת החגורה למותניה, ולאחר שנעלה את נעליה השחורות
בעלות העקב, בחנה את דמותה  במראה המלבנית הפשוטה, חסרת
המסגרת. ניכר היה בפניה, שהיא שבעת רצון למדי למראה דמותה
הנשקפת במראה. להשלמת המראה, משחה אודם בצבע חום בורדו  על
שפתיה, וחשה שהיום היא נראית במיטבה. לאה, אשר נהגה להתלבש
בלבוש מעט שמרני, לבשה אף היא את חולצתה הלבנה המכופתרת, שאת
שוליה תחבה אל מכנסיה השחורים, ולאחר מכן נעלה אף היא את נעליה
שטוחות העקב השרוכות שרוכים, ולבשה אף את אחד משני מעילי הצמר,
אשר הביאה עימה מאיסטנבול. הפעם בחרה במעילה האפור, דווקא.
לאחר שהשתיים הזליפו מעט בושם על עצמן מבקבוקון הבושם אשר
שושנה תמיד נשאה עימה בתיקה, יצאו השתיים כרוח סערה אל הרחוב,
כשהמטרה: "לכבוש את העיר תלˉאביב".

אלא שלשתי החיילות הטירוניות לא הייתה ממש אפשרות לכבוש את
העיר תלˉאביב מפאת מחסור כיס מסויים. תחילה חשבו לעשות
דרכן אל גן החיות הסמוך, שללא ספק היה מקום תיירותי של ממש,
אשר משך אליו מבקרים רבים. אלא  שהשתיים תכננו אף לצפות בסרט,
של "הצגה ראשונה" בקולנוע "מוגרבי" או בקולנוע שמעבר לכביש,
קולנוע מגדלור", ואם לקחת בחשבון גם הוצאות כגון: גזוז אדום
ומנת פלאפל, הרי שביקור בגן החיות הנו בגדר מותרות. השתיים
עצרו לרגע מלכת כדי לספור את מעותיהן, אשר אספו לתוך מטפחת
רקומה. הן ספרו שוב ושוב את מטבעות הכסף, חישבו, חישבו, ומצאו
כי עליהן לדחות הפעם את הביקור בגן החיות. "בשבוע הבא נבקר גם
בגן החיות" - אמרה לאה לחברתה, ולאחר שצררו את הממחטה הרקומה
לצרור קטן, המשיכו בדרכן אל רחוב דיזנגוף ההומה, כשהן נהנות
מעצם הטיול הרגלי ברחובותיה של העיר תלˉאביב אשר, למזלן,
זרחה דווקא בשבת הזו של חופשתן הצבאית הקצרה.  

העיר תלˉאביב שידרה אווירה עליזה בכל פינה מפינותיה. כך
סיירו השתיים סביב סביב ברחובות הסמוכים, עד שלבסוף הגיעו
לרחוב בן יהודה, אשר בקצהו, בפינת הרחוב עם רחוב אלנבי מצויים
בתי הקולנוע, ואף חוף הים נמצא במרחק של מטרים ספורים משם.
ברחוב אלנבי עשו דרכן אל חוף הים. ככל שהתקרבו אל חוף הים, חשו
יותר בעוצמת משבי הרוח העזים והקרירים, המשולבים בקרני שמש של
חורף. החוף המה מאנשים, כשבמרכז, סמוך לקו המים, ניצבה סוכת
המציל הנטושה, אשר בזמן החורף פסקו המצילים מעבודתם. בניגוד
ליום השמשי החורפי, נראה כעת הים גבה גלים וסוער למדי, ובראש
סוכת המציל התנופף דגל בצבע שחור, אשר באין נוכחות של מציל
במקום, הונף במשך כל עונת החורף כולה. הדגל השחור נראה מאיים,
כאילו רוצה לומר, כי: "קיימת סכנה ממשית לכל אשר יעז לרחוץ בים
במים סוערים שכאלה, וכל אשר יעשה כן, דמו בראשו". משמעותו של
דגל שחור המונף על גג סוכת המציל, הינה אות וסימן לכך כי על
המתרחצים לנקוט בזהירות רבה, גם בעונת הקיץ, להבדיל מן הדגל
הלבן, אשר מלמד על כך כי המים רוגעים למדי, ולהבדיל מן הדגל
האדום, המסמל סכנה בסדר גודל בינוני.

כאן בחוף, נראה כי האנשים ממש "עושים חיים". חלקם, המכורים
לגלי הים שבהם, העזו אף לפשוט את בגדיהם, וכלשלעורם רק בגדי
הים, אשר בקושי מכסים טפח ויותר מגלים טפחיים, נכנסו אל בין
הגלים הקרים. האחרים, נשים, גברים וילדים החבושים בכובעי
"טמבל", חשפו עצמם לקרני השמש החמימה והבלתי מזיקה של שבת
שמשית חורפית. בזמנים של תחילת הקיץ, הגיעו בדרך כלל אל החוף
התלˉאביבי המוני אדם, אשר לא היססו להתמכר לקרני השמש
היוקדת, עד שעורם החשוף הפך לאדמומי ובעל כוויות של ממש, אשר
לאחר ימים מספר ניתן היה להשילו, ממש כנשל הנחש. רק לאחר
התהליך הזה של השלת העור, ניתן היה לשהות בשמש כמה שרק רוצים,
ובסיום הקיץ, הפכו רוב המתרחצים לשחומי עור, ואפילו הבהירים
שבהם, יוצאי אירופה וילדיהם,  נראו כאילו היו הם מיוצאי תימן
ממש.

שושנה קינאה בהם ממש, בעיקר בבעלי הבתים שבסביבה, שאין להם אלא
לצאת אל המרפסת או להביט מן החלון, והים נמצא שם בהישג יד.
"יום אחד, כאשר אתחתן ואקים משפחה ובית משלי, ארצה לגור בקרבת
הים"- חלמה שושנה בקול. ממש עכשיו, נזכרה ביוסי המחצצר. הוא
היה יפה תואר, אחד כזה שבהחלט אפשר להקים איתו משפחה. לאה,
כאילו קראה את מחשבותיה, ומייד העלתה רעיון נפלא: "את תתחתני
לך עם יוסי המחצצר, אני עם משה כספי, וכולנו נתגורר בקרבת
הים". על פניה של שושנה התפשט חיוך ענק. "בואי, נקנה לנו מנת
פלאפל וגזוז" - ניסתה שושנה להסיח את דעתה של לאה מן הנושא,
והשתיים פנו אל אחד מדוכני הפלאפל שניצב בסמוך לחוף. ביושבן שם
עם מנות הפלאפל המהבילות, מלהגות ומפטפטות, החל הערב לרדת על
העיר תלˉאביב, עד שהמתרחצים הבודדים החלו אף הם לאסוף את
חפציהם ולעזוב לבתיהם החמימים. רק קומץ של אנשים, שהים אהבתם
הגדולה, המשיכו להישאר במקום, עד לרדת החשיכה ממש.

שושנה ולאה נטלו אף הן את תיקיהן, והחלו לעשות דרכן במעלה רחוב
אלנבי עד לפינת רחוב בן יהודה, שם כבר עמדו רוכשי כרטיסי
הקולנוע בתורים ארוכים ליד הקופות, זו של קולנוע "מוגרבי" וזו
של קולנוע "מגדלור". לאחר בחינת שלטי הענק, אשר תיארו בציור
ענק תמונה מצויירת להפליא מן הסרט עצמו, בחרו השתיים לצפות
דווקא בסרטה של השחקנית מרילין מונרו, אשר הוצג בקולנוע
"מגדלור". שושנה גילתה עניין רב דווקא בשחקנית הבלונדינית, אשר
הייתה סקרנית לגבי דמותה ועוד יותר לגבי לבושה, ואלו רעיונות
של פריטי לבוש ניתן לשאוב מן הסרט וליישם בעצמה, בזמנה הפנוי
של חיילת צה"ל, אשר זה עתה גוייסה לצבא, ועתידה להתלבש במדי
צה"ל לפחות במשך השנתיים הבאות. בכל אופן, העדיפה סרט שכזה על
פני הסרט האלים, אשר הוצג בקולנוע "מוגרבי", מעברו השני של
הרחוב.

וכך נעמדו השתיים, בתור הארוך, בסבלנות אין קץ, עד אשר הגיעו
ממש אל חלון הזכוכית, בעל הפתח הזעיר, שנועד להעברת התשלום.
בצד השני, מעבר לזכוכית, ישב הקופאי, אשר במוצאי השבת היו ידיו
עמוסות עבודה. "כן, מה בשבילכן?" - פנה אליהן הקופאי בנימוס.
"אנחנו להצגה ראשונה. שני כרטיסים, בבקשה" - ביקשה לאה. "ואם
אפשר, במקום טוב באמצע" - הוסיפה והעבירה את מעות הכסף הדרושות
דרך הצוהר הקטן. הקופאי הנהן בראשו, ספר את המעות שהועברו
לידיו, ומייד מסר לידיה של לאה שני כרטיסים חדשים לגמרי, אשר
המילה: "ביקורת" מודפסת על הספח של כל אחד מהם.

אין ספק, שהייתה זו שבת מופלאה בעיר תלˉאביב, וכי שתי
החיילות מיצו את השהות בה עד תום. לאחר סיום הסרט, בשעה 9:15
לערך, הגיעו שתי הבנות אל מקום מגוריהן הזמני ב"בית חלוצות",
לאחר שעשו דרכן לאורכו של רחוב קינג ג'ורג'. מייד בהגיען, אספו
את מדיהן ושאר פריטי הלבוש מן החבל המאולתר שתלו בחדרן, ולאחר
ששאלו מגהץ מאחת הדיירות, החלו לגהץ את מדיהן למשעי, וכן צחצחו
את נעליהן הצבאיות לקראת השיבה בבוקר יום ראשון אל בסיס
הטירוניות שבמחנה צריפין. כעת היו מוכנות מכף רגל ועד ראש
לקראת השיבה אל המחנה, לקראת מסדר הבוקר של השעה 8:00 ולעיניה
הבוחנות והביקורתיות של רינה המ"כית. בבת אחת נפלה על השתיים
מעין תוגה, התוגה של מוצאי השבת, שבה מפנה הקדושה את מקומה
לימי החולין של השבוע הבא. כעת, היו השתיים מוכנות לשנת הלילה.


"הייתי שמחה להישאר כאן בלב העיר לעוד מספר ימים" - אמרה שושנה
ללאה, שאף היא לא חשה כל צורך לשוב אל המחנה הצבאי. המחשבה
שאולי עדיף לה ללאה להתחתן בהקדם, חלפה במוחה לא פעם ולא
פעמיים במשך השבת. משה כספי נראה לה המועמד הכי מתאים. למען
האמת, לאה ממש התאהבה במשה כספי, שבימים אלה היה עסוק
בלימודים.

משה כספי, כמו חברו סלומון, הגיע אף הוא למסקנה, כי עבודת
הבניין אינה יכולה להימשך לנצח, והוא החליט ללמוד מקצוע מכובד
אשר ניתן להתפרנס ממנו בכבוד. לבסוף, בחר ללמוד בקורס להנהלת
חשבונות, מקצוע שנחשב מבטיח, כך שעתידו הכלכלי יהיה יציב למדי.
משה כספי עדיין התגורר בדירת הרווקים שברח' הרצל בתלˉאביב
ביחד עם סלומון, שכעת עבד כשליח בבנק דיסקונט. שניהם נותרו
להתגורר בדירה, לאחר שהשניים  האחרים עזבו. למען האמת, רווח
להם מעט לשניים, לאחר שהצפיפות ואי הסדר פחתו באופן משמעותי.
בשבת הזו, בה שהתה לאה בתלˉאביב, משה לא הגיע לבקר, הוא
היה שקוע בלימודים עד למעלה מצווארו ולאה כלל לא התרעמה על כך.
בעיניה היה משה בחור שקול ורציני הדואג לעתידו, והיא ידעה כי
זהו הבחור איתו היא רוצה להקים משפחה. כל שהיה עליה לעשות - רק
להמתין להצעת הנישואין מצידו. היא מייד תסכים, רק שיציע.


"נו אין ברירה, נצטרך לשוב אל המחנה. לכל הפחות, תוכלי לפגוש
שוב את יוסי המחצצר" - אמרה לאה לשושנה. למשמע צמד המלים "יוסי
המחצצר" אורו פניה של שושנה בבת אחת והמתיקו מעט את המרירות של
תוגת מוצאי השבת. למוחרת, בשעת בוקר מוקדמת של יום ראשון, נראו
השתיים גוררות את הקיטבגים שלהן אל תחנת האוטובוס המובילה
לתחנה המרכזית, שם החליפו אוטובוס ועלו לאוטובוס שיעדו: מחנה
צריפין. בשעה 8:00 בדיוק, לאחר שסיימו לאכול בחופזה את ארוחת
הבוקר שלהן בחדר האוכל, התייצבו השתיים למסדר הבוקר ולהנפת
הדגל במגרש המסדרים. "להנפת הדגל, מסדר יעבור לדום. עמוד
דום!!" - פקדה רינה המ"כית. שושנה, שכעת עקבה בעיניה אחר דמותו
של יוסי המחצצר, שהינה, בעוד שנייה אחת יתקע בחצוצרתו עם הנפת
הדגל, נשמעה לפקודה מבלי משים. יוסי יפה התואר פשוט היפנט
אותה.

יוסי עצמו, ממקומו ליד תורן הדגל, הבחין מייד במבטה של
הטירונית כחולת העיניים ונראה שאף הוא מתחיל לגלות בה עניין,
וכשנייה לפני שהחל לתקוע בחצוצרה, קרץ קריצה רבת משמעות לעברה
של החיילת הצעירה שעמדה ממש למולו, בשורת החיילות הקדמית.
שושנה לא האמינה למראה עיניה. שם, ליד תורן הדגל, עמד הבחור
היפה הזה ושלח קריצה לעברה. מייד התעשתה, ותוך כדי שהיא עומדת
"דום", התפשט חיוך רחב על פניה. בשעה שהדגל הועלה אט אט אל ראש
התורן, כשהמ"כית רינה והמ"מ מצדיעות לכבוד העלאת הדגל, ויוסי
יפה התואר עומד שם בסמוך ומשמיע קול תרועה בחצוצרתו, ידעה
שושנה כי ממש כאן מצאה לה אהבה, וכי זוהי תחילתה של ידידות
מופלאה.

יוסי המחצצר שם ליבו לחיילת הטירונית אשר חייכה אליו חיוך מלא
שמחה, חיוך שכבש את ליבו בו במקום. אלא שיוסי לא יכול היה
להחליף עימה ולו מילה אחת. לא כעת, כאשר המ"כית רינה שולטת ביד
רמה בנעשה. בינתיים, אף החל לרדת גשם עז על ראשי הנוכחים,   כך
שרינה המ"כית החלה לפנות מייד את כיתת הטירוניות מן המקום,
והצעידה אותן בקולה התקיף אל אחד הצריפים שבמחנה, לעוד שיעור
להפעלת נשק. "שמאל ימין, שמאל. שמאל ימין, שמאל! " פקדה שוב
ושוב. הטירוניות ביקשו לרוץ לעבר האוהל כדי לתפוס מחסה מפאת
הגשם העז הניתך על ראשיהן, אלא שרינה המ"כית שמרה על הסדר,
כהרגלה בקודש. "שימו לב, בנות, אף אחת לא יוצאת מן השורה.
שמאל, ימין, שמאל! שמאל ימין, שמאל !" - פקדה בשאננות. נראה
שמטר הגשם לא הפריע לה כלל וכלל, לרינה המ"כית. בהגיען אל
הצריף היו כולן רטובות, מכף רגל ועד ראש.

שושנה כלל לא רצתה לחשוב על מה שקורה לחפציה, שם במתחם
האוהלים. כל דאגתה הייתה נתונה לצילומים של קרוביה, שמא אלו
ניזוקו. למען האמת, חסה גם על החולצות הרוסיות הרקומות שהיו
בין חפציה. אך לא הייתה לה כל ברירה, אלא להאזין רטובה וקצרת
רוח להדרכתה של רינה המ"כית.

"אנסה את מזלי בערב, ולאחר ארוחת הערב אגש למתחם האוהלים" -
סיכם לעצמו יוסי המחצצר, לאחר ששקל כיצד יפתח בשיחה עם החיילת
הטירונית, החייכנית.

הגשם לא פסק להמטיר ממטריו במשך היום כולו. היה זה יום חורפי
קשה עבור החיילות הטירוניות. לאחר ארוחת הערב בחדר האוכל,
ולאחר יום של פעילות גדושה, אשר לא הותירה רגע פנאי, שבה שושנה
אל האוהל במתחם האוהלים. למראה ההרס חשכו עיניה. מסביב לאוהל
נקוו שלוליות ענקיות, אשר הקשו את הכניסה לאוהל עצמו. דפנות
האוהל היו רטובות ובעצם, הכל מכל וכל, כל החפצים שלה ושל
חברותיה לאוהל היו רטובים לגמרי. השמיכות היו ספוגות במים, כמו
גם הכריות והקיטבגים. היא עטה מייד על ה"קיטבג" שלה, לבדוק מה
אירע לתמונות המשפחתיות. היא חיטטה בעצבנות בין פריטי הלבוש
הרטובים, עד שנתקלה בתיבת הפח. מייד שלפה אותה ממקומה. קופסת
הפח הפרחונית הייתה רטובה אף היא. בזהירות פתחה את קופסת הפח.
לעיניה נגלו התמונות המשפחתיות היקרות לליבה, כשהן יבשות
לגמרי. מסתבר שקופסת הפח הפרחונית הייתה אטומה לגמרי, סגורה
ומסוגרת היטב, עד שטיפה אחת של גשם לא חדרה מבעדה. בו ברגע
נשמה לרווחה וסגרה שוב בזהירות את הקופסה במכסה. אחר כך ייבשה
את הקופסה בפלאנלית לניקוי הרובה,  שאוי לה ואבוי לה באם הייתה
נתפסת בקלקלתה בידי רינה המ"כית. לאחר שהחזירה את קופסת הפח אל
הקיטבג, החלה לטפל בשאר הפריטים הרטובים. "החולצות הרוסיות
הרקומות הן חצי נחמה, אותן עוד אפשר לכבס, לגהץ ולהחזירן למצבן
הקודם" - חשבה, והחלה לסחוט את החולצות הרטובות. אוי, כמה
ששושנה הייתה רוצה להיות עכשיו במקום חמים ויבש כמו, למשל,
בכפר הנוער בכפר חסידים... עכשיו ממש רצתה לחזור אל המקום שהיה
לה לבית חם. כעת היה צורך לסחוט כאן הכל, את הכרית הרטובה, את
הבגדים, הסדין ואת השמיכה הצבאית.

בשעה זו ממש, לאחר ארוחת הערב, עשה יוסי המחצצר דרכו אל מתחם
האוהלים במטרה למצוא את החיילת החייכנית. בהגיעו אל המתחם, החל
לעבור מאוהל לאוהל, בהציצו על הבנות, אשר היו עסוקות כעת
בטיפול בחפציהן הרטובים. רק בהגיעו אל האוהל החמישי במניין,
הבחין בה, בחיילת הטירונית שלו. מייד ביקש מאחת החיילות: "אפשר
לבקש ממך טובה קטנה? תוכלי לקרוא לחיילת ההיא שם לצאת?".
"כמובן, כמובן" - השיבה לו זו בחיוך  כמבינת עניין. מייד ניגשה
אל שושנה ובחיוך יודע דבר, אמרה לה: "ישנו איזה בחור נחמד
שממתין לך מחוץ לאוהל. "ודאי זה צביקה, אחי." - ענתה והניחה
מידה את השמיכה הצבאית הרטובה, אשר הייתה עסוקה בסחיטתה לפני
תלייתה על החבל המאולתר שנתלה באוהל. היא יצאה מייד אל פתח
האוהל. רצתה לנזוף בצביקה, על שהגיע לכאן ביום גשום וסוער
שכזה. אך להפתעתה, ראתה שם עומד ומחכה לה את לא אחר מאשר יוסי
המחצצר, אשר סימן לה לבוא. למראה הבחור היפה העומד שם ומחכה
לה, נמלאה שמחה ואושר אין קץ. בבת אחת שכחה את כל תלאות היום
הזה, וסימני היום החורפי הקשה הזה היו כלא היו. מייד ניגשה עד
אליו, והוא משך אותה בזרועה הצידה עד שהתרחקו מעט מעיניהן
הבוחנות של החיילות. "מה שלומך? - פתח בשיחה. "אל תדאגי, אני
מייד אדאג לך לציוד יבש, לסדין כרית ושמיכה." - הבטיח לה
בחגיגיות. שושנה קרנה מאושר, איזו תחושה שלא הכירה קודם אפפה
אותה. "תודה לך, באמת תודה" - ענתה לו, ליוסי. "האם אוכל לפגוש
אותך כאן מחר, לאחר ארוחת הערב?" - שאל בהיסוס. "כמובן, אשמח
מאוד" - השיבה לו באושר. "אני אגש מייד להביא לך את הציוד" -
אמר, ולרגע אחז בזרועה. "תודה, אני צריכה לשוב אל האוהל, שלא
ירגישו שם בחסרוני". "כמובן" - השיב יוסי, ושניהם פנו שוב אל
האוהל.

לאחר כ-10 דקות הוא הגיע, יוסי, ובידיו שמיכה צבאית אחת יבשה
לגמרי, סדין יבש, וכרית שניתן להניח עליה את הראש מבלי להירטב.
כשהיא עמוסה בציוד היבש, הודתה לו, ליוסי, בכל פה. "תודה רבה,
באמת תודה". "אני אבוא שוב מחר" - אמר והסתלק מייד מן המקום.
רק זה היה חסר לו, שהמ"כית רינה תתפוס אותו כאן, במתחם
החיילות. לאחר כרבע שעה הוחלט פה אחד על ידי רינה המ"כית ועל
ידי מפקדת המחלקה, כי אי אפשר לתת לבנות לישון ככה, בין סדינים
ושמיכות רטובים, וכי יש לחלק לכל הטירוניות ציוד יבש. בשעה
21:00, שעת כיבוי האורות במתחם האוהלים, כבר היו כל הטירוניות
מצויידות בשמיכות, בסדינים ובכריות יבשות, וכך עבר יום נוסף של
הטירונות, אשר ניתן היה למחוק מ"טבלת היאוש".

יום המוחרת היה מעט יבש מקודמו. שושנה הייתה קצרת רוח נוכח
המפגש הצפוי לה בערב עם יוסי המחצצר. ככל שהשעות נקפו, כך גם
גברה התרגשותה. לאחר ארוחת הערב, ניגשה היישר אל מקום המפגש
בסמוך למאהל הטירוניות, כשליבה הולם בחוזקה. בדרכה לשם התגנב
לליבה החשש שמא הוא לא יופיע, אך יוסי לא אכזב. הוא המתין לה
שם בסבלנות. מייד בהגיעה, הושיט לה את ידו ואחז בידה. באוחזו
כך בידה, חשה שושנה במתיקות אין קץ האוחזת בה. "מה שלומך
היום?" - שאל. "הרבה יותר טוב" - השיבה. "לא אוכל להתעכב לזמן
רב". "כן, אני מבין. לאחר סיום הטירונות יהיה לנו מספיק זמן
פנוי" - ענה, ולפתע התקרב עוד עד שנשק לה לשפתיה. שושנה חשה
במתיקות שמיימית, אשר כמותה לא חוותה מעולם. אלא שהמחשבה כי
רינה המ"כית עומדת לסייר בין האוהלים לקראת כיבוי האורות, האיץ
בה להפסיק את האושר הגדול הזה שקרה לה. "אני חייבת לשוב..." -
אמרה לו ליוסי, אשר המשיך לאחוז בידה. וכך, כשהם אוחזים ידיים,
ליווה אותה אל המאהל.

כעת, לאחר שבוע ומחצה של ימי הטירונות, נותרו עוד כשבועיים
לסיומה. שושנה התפללה כי יציבו אותה כאן, במחנה צריפין, כדי
שתוכל לשרת באותו המחנה עם יוסי שלה. כשלושה ימים לפני סיום
הטירונות, החלו הטירוניות להתייצב במשרדה של מפקדת המחלקה,
לתשאול ולשיחה, על מנת שזו תתרשם ותקבע סופית לאיזה חיל יוצבו
הטירוניות להמשך שירותן הצבאי. בהגיע תורה, נכנסה שושנה בדחילו
ורחימו אל משרדה של מפקדת המחלקה והצדיעה לה. "את יכולה לשבת"
- פנתה אליה מפקדת המחלקה, ותוך שזו מתיישבת בכיסא שמולה, החלה
לעיין קלות בדו"ח שלפניה, עד שפנתה בדברים אל הטירונית היושבת
מולה: " אני רואה בגיליון האישי שלך, כי בסך הכל השתלבת יפה
בצבא במסגרת הטירונות. "התנהגות - טובה". ישנו איזה תפקיד
שהיית מעוניינת לבצע במסגרת שירותך הצבאי?" - שושנה לא השתהתה
לשנייה. היא ידעה כבר מה היא רוצה. "כן, אני מעוניינת מאוד
לשרת כאן, במחנה צריפין במסגרת חיל האוויר". מפקדת המחלקה
עיינה עוד שנייה בגליון שלפניה, והשיבה בקצרה: "אנו נשקול את
בקשתך בחיוב". "כן, המפקדת."  שושנה קמה מכיסאה, ולאחר שהצדיעה
לה, יצאה במהירות ממשרדה. כעת, נותרו רק יומיים ומחצה עד למסדר
הסיום.

מסדר הסיום של הטירוניות נערך כדת וכדין במגרש המסדרים שבמחנה
צריפין. אל מגרש המסדרים הגיעו קרובי משפחה רבים, אשר נעמדו
בצידי המגרש רחב הידיים. בין המבקרים, הגיעו גם צביקה ומרים,
האח והאחות הגאים. את לאה, חברתה הטובה, בא לבקר משה כספי, אשר
לכבוד המאורע התפנה היום מלימודיו. מרים רק המתינה לסיום הטקס,
שאז תוכל לחבק את אחותה, אשר מזה כחודש לא זכתה לראותה. גם
בשורה משמחת הייתה באמתחתה. מייד אחרי הטקס תבשר להם, לצביקה
ולשושנה על הריונה, אשר אמור להסתיים ממש בסמוך לראש השנה
שיבוא עליהם לטובה. כן, מרים יבלונקה לבית פייט  עמדה להפוך
לאם בישראל.

הטקס התנהל ביד רמה. החיילות הממושמעות צעדו שורות שורות למשמע
הפקודות: "להנפת הדגל המסדר יעבור לדום. עמוד דום !" שושנה,
חיילת בצבא ההגנה לישראל, נעמדה דום ביחד עם חברותיה,
הטירוניות וביניהן חברתה הטובה, לאה. החיילות הקפידו לעמוד זו
לצד זו בסדר מופתי, עד שיצרו אחידות נפלאה. ממול, עמד שם יוסי
המחצצר והפעם תקע בחצוצרתו לכבוד הנפת דגל המדינה ולכבוד
אהבתו, הטירונית העומדת שם ממול בין שורת החיילות החדשות של
צבא ההגנה לישראל. לאחר עוד כרבע שעה של תרגילי סדר המכונים
ת"ס, תם ונשלם טקס סיום הטירונות. לפני פיזורן, הודיעה להן
רינה המ"כית עוד הודעה אחרונה בהחלט: "כל הבנות משוחררות עד
לשעה 15:00. בשעה 15:00 בדיוק עליכן להתייצב במשרד מפקדת
המחלקה, אשר תודיע לכן לאיזה תפקיד ולאיזה חיל שובצתן. אני
מאחלת לכן בהצלחה!"  "כן, המפקדת" - ענו כולן במקהלה, ומייד
נפוצו לכל
עבר.

שושנה רצה מייד אל אחיה ואחותה שכל כך התגעגעה אליהם. השלושה
התחבקו והתנשקו  כשמרים, האישה הרגישה, מזילה דמעות של דאגה
וגעגוע לאחותה. צביקה היה מאושר מאין כמותו. עכשיו היו שני
נציגים למשפחת פייט בצה"ל. צבא ההגנה לישראל היה עבורו מהות
החיים כאן במדינת ישראל, מקור לגאווה שזהו המקום בו יכול היה
לתת את תרומתו למדינה, אשר נוסדה אך לפני שלוש שנים.  צביקה
היה ממש גאה באחותו הצעירה. לביקור הזה לא שכחו כמובן השניים
להביא איתם מעט מצרכי מזון. וכך, עד לשעה 15:00 ישבו מעט לשיחת
אחים ולארוחה קלה.

מרים המתינה עוד קצת, לפני שבישרה לאחיה ואחותה את הבשורה
המשמחת שלה עצמה. היא הקשיבה קשב רב, תוך מבט אוהב ודואג
לסיפוריה וחוויותיה של אחותה מימי הטירונות בשבועות האחרונים.
לפתע, בעוד השלושה מפטפטים ומחליפים חוויות, עצרה אותם
מדיבורם. "צביקה, שושנה, יש לי בשורה משמחת מאוד לבשר לכם. אני
עומדת להפוך לאם ממש בקרוב. שושנה עצרה מדיבורה בבת אחת לשמע
הבשורה המשמחת. לרגע הייתה המומה. אומנם, לאחר חתונת אחותה
לחיים יבלונקה, היה זה אך צפוי שהשניים יביאו צאצאים לעולם, אך
היא לא שיערה כי המאורע המשמח עומד להתקיים בזמן הקרוב. צביקה
התעשת ראשון. הבחור הצעיר לא ידע את נפשו מרוב שמחה. "מזל טוב,
מזל טוב" - בירך את אחותו. צביקה כמעט ורקד מרוב שמחה, אהבתו
השנייה אחרי אהבתו לצה"ל, הייתה אהבה לילדים. הוא מאוד אהב
ילדים. שושנה, המעשית מבין השלושה, מייד התעניינה בפרטים
הקטנים. "ומתי צפויה הלידה?" - שאלה ברוב עניין. "אני אלד
כנראה לקראת ראש
השנה הקרוב" - ענתה מרים בביישנות מה, שכן ענייני הריון ולידה
הם בחזקת עניינים שהצנעה יפה להם. ללא ספק, היה זה אחד הימים
המאושרים בחייהם של שלושת האחים מאז היוולדם.

לקראת השעה 15:00 החלו השלושה לצעוד לעבר משרדה של מפקדת
המחלקה. החיילות נכנסו בזו אחר זו אל המשרד, היו כאלו שיצאו
בשמחה רבה, וחלקן יצאו מן המשרד כשארשת של אכזבה על פניהן. היו
אלו החיילות אשר לא קיבלו את מבוקשן. "שושנה פייט מתבקשת
להיכנס אל המשרד" - הכריז מאן דהוא ברמקול. שושנה מיהרה להיכנס
אל המשרד, ותוך שהיא מצדיעה בחופזה, המתינה למוצא פיה של מפקדת
המחלקה. "שושנה פייט, אני שמחה לבשר לך כי נענינו לבקשתך לשרת
במחנה צריפין במסגרת חיל האוויר".
"תודה, המפקדת, תודה רבה" - הצדיעה באושר למפקדת ויצאה ברוח
סערה אל אחיה ואחותה הממתינים בחוץ. במרחק לא רב משם עמד יוסי
ממתין למוצא פיה. "הוצבתי לשרת כאן, במחנה צריפין במסגרת חיל
האוויר" - בישרה בקול רם, כך שיוסי יוכל אף הוא לשמוע אודות
הבשורה הטובה. "תודה לאל, בוירוך השם" - שמחה מרים לשמע
הבשורה. צביקה היה מאושר כל כך, ואילו יוסי הניף מהצד את בוהן
ידו הימנית לאות הצלחה. בכך הסתיים לו עוד פרק חשוב בחייה של
החיילת הטרייה, שושנה פייט.

אין ספק, כי האביב של שנת 1952 היה אחד האביבים המאושרים
בחייהם של האחים לבית פייט. פריחת האביב במדינת ישראל, הרביעי
במספר לשהותם בארץ, הביא עימו ניחוחות מיוחדים של צמיחה
והתחדשות הנשמה. היה זה אביב ארץ ישראלי אופייני, שונה לחלוטין
מן האביב האירופי אשר הכירו העולים החדשים עד כה. היה זה אביב
שכולו שלמות, שיש עימו התחלות חדשות. שושנה פרחה אף במסגרת
הצבאית, לאחר שהוצבה לתפקיד של פקידה במשרדו של מפקד הבסיס,
וניכר עליה שהייתה מאושרת עד אין קץ. החברות הנפלאה עם יוסי
המחצצר הלכה והתהדקה אף היא, וגרמה לה לאושר רב. עם בוא האביב,
נהגו לשבת בשעות הפנאי מחוץ לחדרה, כשיוסי מחצצר בחצוצרתו,
ואילו שושנה, אשר השתתפה בשיעורי חליל במסגרת שהותה בכפר הנוער
"חסידים", הצטרפה אליו בנגינת חליל חובבנית. וכך הקימו להם
השניים מעין תזמורת פרטית משלהם. בערבים, נהגו לטייל יד ביד
באזור בסיס חיל האוויר של צריפין ולקראת הלילה, ליווה יוסי את
חברתו אל חדרה, שם היה נפרד ממנה בנשיקת לילה טוב. נראה, כי
הייתה זו התקופה המאושרת ביותר בחייה של שושנה וכי השתלבה יפה
בארץ, לאחר עלייתה לכאן. למעשה, שושנה מחקה בבת אחת את עברה,
את התלאות שעברה בזמן המלחמה, את עובדת היותה ילידת עיירה קטנה
בפולין, אשר שפות אמה יידיש ופולנית, כמו גם את היותה עולה
חדשה. שושנה פשוט חשה עצמה כצברית ממש וכאילו נולדה כאן
בישראל. בשלב זה של חייה, הגיעה למצב של שלמות הגוף ושלמות
הנפש.

את ליל הסדר השנה, ערכו צביקה ושושנה בביתם של אחותם הנשואה,
מרים יבלונקה וחיים בעלה. לאחר מכן, שבו החיים למסלולם הרגיל.
במחנה צריפין, נמשכה חברותם של שושנה ושל יוסי המחצצר, עד כי
נדמה היה כי חברות זו תימשך לעד.  בחודש יוני של שנת 1952, החל
מאמצע החודש, החל הקיץ להפגין נוכחות כשהשמש הולכת ומתחממת עוד
ועוד. מדי החורף העשויים צמר, הוחלפו במדים קלילים ואווריריים,
שהפכו את ימי הקיץ למעט יותר נסבלים. רק הכומתה הכחולה שבמרכזה
סמל חיל האוויר, נותרה כשהייתה. כעבור כחודש ומחצה, אמור יוסי
המחצרץ להיפרד ממדי הצבא ולהפוך לאזרח. שושנה לא ניסתה אפילו
לחשוב על התקופה שלאחר מכן. בשלב זה, זמן השחרור של יוסי נראה
לה עדיין רחוק. אלא שהזמן חלף כל כך מהר מבלי שחשה בכך, ויום
השחרור של יוסי הגיע במהרה.

בבוקר האחרון של חודש יולי של שנת 1952, נטל יוסי המחצצר את
חפציו האישיים ועבר בדרכו במשרדה של שושנה לפרידה אחרונה. בערב
הקודם עוד ישבו מחוץ לחדרה, באוויר הלוהט והלח של חודש יולי,
ניגנו מעט בכלי הנגינה שלהם, ובסיום הערב, כהרגלו, ליווה אותה
אל חדרה ונשק לה נשיקה אחרונה. "אל תדאגי, אני אבוא לבקר" -
אמר לה לפני שעזב את משרדה. ושושנה, היא אכן האמינה כי כך
יקרה. אלא שעברו שבוע, שבועיים ואפילו חודש ימים. מאז השחרור,
יוסי לא נראה שוב במקום. יוסי פשוט נעלם. שושנה כאבה מאוד את
הפרידה הזאת, ונראה כי ימי האושר הגדול עברו חלפו להם. ימי
החום הגדול של הקיץ הישראלי הלוהט, העיקו עוד ועוד והכבידו
עליה מאוד. נחמתה היחידה הייתה במפגשים של סופי השבוע עם חברתה
לאה, אשר הוצבה לשרת בבסיס צבאי אחר, ועתה  נפגשו רק בסופי
השבוע ב"בית חלוצות" בתלˉאביב. לאה הצטערה מאוד עבור
חברתה הטובה. "לא נורא" - ניסתה לנחמה - "אחד הלך, יבוא אחר."
היא עצמה עדיין הייתה בקשר שהלך והתהדק עם חברה, משה כספי. משה
כספי סיים את לימודי הנהלת החשבונות שלו, ולא מזמן החל לעסוק
במקצועו זה. כעת, התפנה יותר לבקר את לאה ב"בית חלוצות" בזמן
שהותה במקום בסופי השבוע. משה לעולם לא השאיר את חברתה שושנה
מאחור, ונהג להזמינה לצאת עימם לבלות, אם בבית קפה או לסרט של
מוצאי שבת. מדי פעם, נעתרה שושנה להזמנתו והשלושה נהגו לצאת
בחברותא לבלות. לעיתים, העדיפה להשאיר את בני הזוג לנפשם.

שושנה עשתה חיל בבסיס חיל האוויר שבצריפין ותקופת השירות הצבאי
עברה בנעימים. כבחורה חברותית, רכשה לה מייד חברים וידידים,
ביניהם אריה זינגר, שהפך מאוחר יותר לזמר. גם החתונות לא איחרו
לבוא, ומדי פעם הגיעו בשורות טובות על חבר או חברה מהבסיס
הצבאי, אשר החליטו להקים בית בישראל. שושנה אף שמרה על קשר
מכתבים עם חברתה הטובה ממחנה "אשאו" בגרמניה, מלכה דולברג, אשר
עברה עם האחים לבית פייט, את מסע התלאות הימי באונייה
"אקסודוס", באוניית הגירוש "אושן ויגור" ואחר כך שהתה עימם אף
במחנות "פפנדורף" ו"אמדן" שבגרמניה.

ב-23 לחודש ספטמבר, שנת 1952, קיבלה שושנה "פס" מיוחד למטרת
ביקור בבית החולים ליולדות, הקריה בתלˉאביב, לאחר שצביקה
הופיע במפתיע במחנה "סארפנט", כשהוא מלווה כתמיד בחברו אליהו,
בכדי לבשר לאחותו החיילת בשורה טובה של ממש. קצר רוח, הגיע עם
חברו אליהו למשרדה של שושנה, וללא שהיות בישר לה בזו הלשון:
"למרים שלנו נולדה בשעה טובה בת. קחי "פס", אנחנו נוסעים
לתלˉאביב". שושנה הזורחת מאושר, לא השתהתה לרגע. מייד
שלפה ממגירתה את פנקס תלושי ה"פסים", תלשה אחד, ונכנסה ברוח
סערה אל משרדו של המפקד, אשר ממש באותה שעה שוחח בטלפון שיחה
חשובה כלשהי. "רק רגע" - אמר לבן שיחו שמעבר לקו. "אחותי מרים
ילדה בת" - אמרה שושנה בהתרגשות. "ואת צריכה "פס..." - ענה
המפקד. שושנה הושיטה לו בשמחה גלויה את פנקס ה"פסים". היחסים
בין החיילת ומפקדה היו כה טובים, עד שלעולם לא סירב לבקשותיה,
ודאי לא כאשר מדובר באירוע משמח של לידה במשפחה. מייד נטל עט
מכיס חולצתו הצבאית ורשם  לה לשושנה "פס" עד למוחרת היום בשעה
10:00 בבוקר. אחר כך חזר לבעל שיחו: "כן, איפה היינו?" - ובעוד
הוא ממשיך בשיחתו הטלפונית, יצאה שושנה את משרדו, אספה את
חפציה אל התיק הצבאי שלה, ונטשה את המשרד לאנחות.

כעבור כשעה, הגיעו השלושה אל בית היולדות שבקריה
בתלˉאביב. "אנחנו מחפשים את היולדת מרים יבלונקה" - פנתה
שושנה מייד אל האחות הראשית שבקבלה. האחות עיינה מעט ברשומות
והשיבה: "כן, באמת רשום לי פה: "מרים יבלונקה, ילדה לפנות בוקר
בת. אתם יכולים לגשת - החדר השלישי משמאל." אל חדר היולדות
שלאחר לידה, הגיעו השלושה נושפים. באחת המיטות שכבה לה שם
אחותם, מרים, כשהיא נחה מנוחה שלאחר הלידה, כשעיניה עצומות.
"מרים, מרים..." - ניערה אותה מעט שושנה. זו פקחה מייד את
עיניה. "יש לנו בת. החלטנו לתת לה את השם חנה" - בישרה להם
בחיוך תשוש. כעבור כמחצית השעה, בזמן שהוקצה לביקור בחדר
התינוקות, הלכו לראות את התינוקת. בעיני השלושה, הייתה זו
התינוקת היפה ביותר עלי אדמות, התינוקת הצברית הראשונה לבית
משפחת יבלונקה-פייט.

כעבור כמחצית השנה, קיבלו בני הזוג יבלונקה בשורה טובה במיוחד.
הם עומדים לקבל דירה בשיכון "עולה חדש" בעירם, בתˉים.
דירת שני חדרים, הייתה משאת נפשם מאז שנישאו. כעת, משנולדה להם
בתם, התקבלה בקשתם לרכישת דירה בתנאים נוחים. וכך, כעבור כשנה,
ארזו את חפציהם המעטים, נפרדו ממאמע, איטק'ה ורוחל'ה, ועברו
להתגורר בדירתם החדשה שבשיכון "עולה חדש".

העיר בתˉים הלכה והתפתחה בצעדי ענק, והבתים החלו לצוץ בזה
אחר זה, עד שנדמה היה כי העיר כולה הפכה למעין אתר בנייה ענק,
עד אשר הבניינים הפכו לרחובות ואחר כך לשכונות.  

טור' שושנה פייט, הייתה כעת חיילת משופשפת. כשנה ומחצה עברו
מאז הגיעה לראשונה לכאן, למחנה סראפנט, והינה הזמן עבר במהירות
שלא תיאמן. את יוסי המחצצר הספיקה לשכוח זה מכבר. כעת, בקיץ
1953, נותרו לה אך ורק שישה חודשים עד לסיום השירות הצבאי.
למען האמת, השירות הצבאי לא ממש הטריד אותה. יותר מכך, הטרידה
אותה המחשבה במה תעסוק לאחר השחרור מצה"ל. ביום השישי הזה,
נטלה כהרגלה את ה"פס", ויצאה את המחנה לחופשת שבת בעיר
תלˉאביב. כהרגלה, עלתה אל הקומה השנייה ב"בית חלוצות"
שברח' קינג ג'ורג', שהמקום הפך לביתה השני, שם המתינה לפגישתה
השבועית עם לאה, חברתה הטובה.

כעבור כשעתיים, בשעת צוהריים, הגיעה לאה אל חדרן המשותף ב"בית
חלוצות" כשהיא מלווה בחברה, משה כספי, לאחר שהשניים סיירו מעט
ברחובות הסמוכים, בילוי שהפך למנהג קבוע של השניים בימי שישי
הקייצים והלחים, שבטרם כניסת השבת. לאה הניחה את חפציה ומייד
הציעה למשה כוס קפה טורקי עשוי היטב, "עם "קיימאק" מוקצף
מלמעלה". משה כספי לא יכול היה לסרב להצעה שכזו, ולאחר כחמש
דקות, ישבו השלושה ליד השולחן לכוס "קפיקו" טורקי, אמיתי. משה
שלף חפיסת סיגריות "פרלמנט" והציע לשתיים סיגריה. שושנה הייתה
טירונית של ממש בכל הקשור לעישון סיגריות. היא נטלה סיגריה אחת
מן החפיסה, ולאחר שמשה הצית אותה עבורה, החלה לשאוף ולנשוף מן
הסיגריה, ראתה כי טוב, והעניין הזה של עישון סיגריות מצא חן
בעיניה. לאה כבר הייתה "מומחית" בעישון סיגריות, לאחר שהתנסתה
בכך מעצם חברותה עם משה כספי. כך ישבו השלושה, לגמו מן הקפה
השחור החזק, ועישנו עד שהחדר כולו הפך לסמיך מעשן. "במוצ"ש
תהיה מסיבת ריקודים בעיר. אנחנו הולכים" - בישר משה לשושנה.
"תתלבשי יפה, את מוזמנת לבוא איתנו". שושנה נראתה מהוססת מעט,
אלא שהפעם, בשבת הזאת, דווקא חשה כי היא מעוניינת לשנות אווירה
ולצאת מעט אל מחוץ לכותלי חדרה ש"בבית חלוצות". "כן, למה שלא
תצטרפי אלינו, באמת?" - הוסיפה לאה בניסיון שכנוע. להפתעתה,
הפעם לא היה צורך בשכנועים רבים, ושושנה נעתרה להצעה.

במשך כל אחר הצוהריים של שבת, עשו השתיים הכנות לקראת מסיבת
הריקודים הצפויה להתחיל מייד בצאת החמה. לקראת שקיעת השמש,
הגיע משה כספי בכבודו ובעצמו לאסוף את שתי הבנות המאופרות,
המבושמות והלבושות בשמלותיהן ההדורות. כשירדו אל הרחוב, שילב
ידיים בצורת "אנגז'ה" מצד אחד עם כלתו לעתיד, לאה, שעדיין לא
ידעה כי ממש בקרוב, עומד הוא, משה כספי, להציע לה הצעת
נישואין, ומצידו השני שילב ידיים עם חברתה הטובה, שושנה, וכך
צעדו השלושה רגלית אל מקום המסיבה, אשר נערכה לא רחוק משם ברח'
אלנבי. בהגיעם לרח' אלנבי, הציץ משה מדי פעם בפתק בו רשם לעצמו
את הכתובת המדוייקת. כך בדק מפעם לפעם את מספרי הבתים. לבסוף,
הגיעו אל אחד הבניינים, אשר מאחת מדירות הגג שלו בקעו קולות של
דיבורים רמים, מעורבים בצלילי מוזיקה רמים, אשר נשמעו היטב עד
לרחוב עצמו. בפתח הכניסה לבניין, נכנסו ויצאו בחורים ובחורות
צעירים, יפים ותזזיתיים, בשנות העשרים המוקדמות שלהם, כשחלקם
פשוט עמדו שם בכניסת הבניין, עישנו ופיטפטו בקול רם. למשה כספי
ולשתי מלוותיו, היה ברור ללא ספק, כי אכן הגיעו אל המקום
הנכון. בזהירות, פינו להם השלושה דרך מבין הצעירים המתגודדים
למטה, והחלו לטפס במדרגות הבניין עד לקומת הגג. משעברו את פתח
הדלת, נראה כי המסיבה בעיצומה. הדירה הייתה צפופה מחוגגים, אשר
תפסו בה כל חלקה טובה. מרפסת הבית הייתה אף היא צפופה באנשים.
ליד הפטיפון עמד בחור צעיר, אשר תפקידו היה להניח את התקליטים
על גבי צלחת הפטיפון, ולהופכם לצידם השני. בין צד א' לצד ב' של
התקליט, ניצל את ההזדמנות לרקוד מעט ולטעום מן הכיבוד.

שושנה חשה כי החגיגה הזאת ממש נועדה לה. הערב הייתה במצב רוח
טוב של בילויים וריקודים. "תרצו לאכול משהו?" - הציע משה כספי
לבנות, אך לא המתין לתשובתן, ומייד הלך להביא כריכונים זעירים,
אשר הוכנו ע"י בעל המסיבה. בעוד הם טועמים מן הכיבוד, משך את
תשומת ליבה בחור צעיר אחד, לבוש חליפה וענוב בעניבה תואמת, אשר
לא נח לרגע. הבחור פשוט היטיב לרקוד, כאשר מפעם לפעם הוא מחליף
בת זוג. ללא ספק, הבחור הזה היה "מסמר הערב". שושנה החלה לגלות
עניין רב בבחור ועקבה אחרי תנועות הריקוד המופלאות שלו. "מיהו
הבחור הזה שרוקד שם"? - שאלה ברוב עניין את משה. "או, זה
סלומון לוי, חברי מילדות עוד מאיסטנבול." "כן, זהו לא אחר מאשר
סלומון. סיפרתי לך על סלומון" - הוסיפה לאה. "מייד אני עושה
לכם הכרה" - קרץ משה בעינו, כמבין דבר, וללא שהיות ניגש אל
הבחור הצעיר, שקשה היה לעצור אותו מריקודו. "סלומון, וואן אקי,
וואן אקי" - צעק בקול, כמבקש לגבור על צלילי המוזיקה מחרישת
האוזניים. "קה פאסה?" -  צעק לו סלומון בחזרה. "וואן, וואן.
אני רוצה להכיר לך מישהי. בחורה מאוד נחמדה." "סליחה" - ביקש
סלומון את סליחתה של בת זוגו לריקוד. "מייד אני חוזר". סלומון
נהג תמיד בנימוס כלפי נשים צעירות, במטרה לכבוש את ליבן. אחר
כך פילס דרכו בין החוגגים לעבר השלושה שעמדו שם בצד. לצד
השניים המוכרים לו, עמדה בחורה צעירה ונאה, אלגנטית ולבושה
בטוב טעם, שאותה לא הכיר. "קומו אסטס?" - שאל את משה. "בוואנו,
בוואנו" -  השיב לו זה. "אני רוצה להכיר לך את שושנה, חברה
טובה של לאה. שושנה - זהו סלומון. סלומון - שושנה". "נעים
מאוד, נעים מאוד" - לחץ סלומון בחמימות את ידה של שושנה. "נעים
מאוד" - השיבה שושנה. "רוצה לרקוד?" - סלומון לא ביזבז זמן
מיותר. שושנה לא ממש הייתה מומחית של ריקודים. פה ושם רקדה מעט
ריקודי עם במסגרת לימודיה בכפר הנוער "חסידים". אך הס מלהזכיר
ריקודים סלוניים. סלומון הבחין בהססנותה של הצעירה, וחזר על
הצעתו: "בואי, אני אלמד אותך לרקוד" - אמר ואחז בזרועה, כשהוא
מושך אותה אל רחבת הריקודים. להפתעתה של שושנה, היא למדה
במהירות כיצד לרקוד והשתלבה מייד ברחבת הריקודים, תוך כדי
שסלומון מכוון את צעדיה ותנועותיה. כך רקדו השניים ריקוד סוחף
במשך כל הערב כולו, עד כי שכחו מקיומם של לאה ומשה כספי. בסיום
מסיבת הריקודים, ליוו השניים את שתי הנשים הצעירות אל חדרן אשר
ב"בית חלוצות". היה זה ערב בלתי נשכח, ותחילתה של ידידות
מופלאה שנרקמה בין רביעיית הצעירים.


בשיכון "עולה חדש" בבתˉים, הספיקה חנה בקושי להגיע לגיל
שנה, כאשר מרים הודיעה לאחותה הצעירה בסוד הכי כמוס, כי היא
עומדת ללדת את הילד השני למשפחת יבלונקה. חיים, כמו כל גבר
ישראלי, ללא הבדלי מוצא, ציפה הפעם באמת לבואו של בן זכר
לעולם, אשר ימשיך את שושלת יבלונקה. וחיים יבלונקה, הוא בדרך
כלל היה משיג את מבוקשו. ואם יהיה זה בן, לילד הזה לא יחסר
דבר, להבדיל מבני דורו, שעברו את השואה. הילד שלו אפילו ילמד
לנגן באקורדיאון והוא ינגן לא פחות ולא יותר, כמו פייצולה.
וחיים, כמובן שקיבל את מבוקשו. ב-14 לחודש אוקטובר, שנת 1954,
בבית החולים "דג'אני" שביפו, נולד בשעה טובה, התינוק יהושע
יבלונקה, או בקיצור, שוקי, וכפי שכינה אותו אביו בעגה
יידישאית,  "שייע". את ברית המילה של יהושע בן מרים וחיים
יבלונקה, חגגו ברוב פאר והדר קהל החוגגים, יוצאי פולניה ברובם,
והטקס נערך בנוסח האשכנזי ע"י רב אשכנזי, כשר למהדרין.

בסתיו של שנת 1954, בטקס אירוסין צנוע, קיבלה לאה את הצעת
הנישואין של משה כספי להינשא לו כדת משה וישראל, ולהקים בית
בישראל.

בערב סגרירי אחד של תחילת החורף, חודש דצמבר של שנת 1954, עלה
סלומון על האוטובוס העושה דרכו מרח' הרצל לכיוון רח' קינג
ג'ורג', כשהוא לבוש  בחליפתו הטובה, האפורה, ממנה בצבצה חולצתו
המגוהצת, המבהיקה בלובנה, שניכר כי עמלו על עמלון צווארונה,
כשהוא ענוב בעניבתו הכחולה המנוקדת. סלומון הדיף ריח של או דה
קולון לגברים, אשר לפני צאתו מדירת הרווקים שלו ושל משה כספי,
הזליף מעט מבקבוק מי הקולון ששלחו לו הוריו בחבילה, אשר זה עתה
הגיעה במשלוח ב"דואר ישראל" היישר מאיסטנבול. חברו לדירת
הרווקים, משה כספי, כבר לא היה בדירה בשעה זו. מן הסתם, היה
הוא עסוק בשעה זו בצילומים של לפני החתונה. בשעה הקרובה אמור
להיערך טקס הנישואין שלו עם בחירת ליבו, לאה. כעת היה סלומון
בדרכו לאסוף את בת זוגו בשנה האחרונה, שושנה, שהייתה כעת
אזרחית לכל דבר, לאחר שסיימה את שירותה הצבאי בתחילת השנה
האזרחית.

מאז אותה המסיבה בה פגשה בסלומון, חל בה בשושנה שינוי מהותי,
והשפעתו של סלומון ניכרה בה עד מאוד. מאז הציע לה סלומון לעשן
את הסיגריה הראשונה במסיבת הריקודים ההיא, החלה לעשן סיגריות.
בתחילה עישנה סיגריה אחת בכל כמה ימים, עד שעניין העישון הפך
הרגל קבוע, וכך גם תדירות העישון גברה מיום ליום. עניין העישון
פשוט מצא חן בעיניה, כמו גם מסיבות הריקודים, אשר החלה ממש
ליהנות מהן בחברתו של סלומון, הרקדן הבלתי נלאה. כך למדה אף
היא לרקוד, ויש לציין שרקדה לא רע, מכיוון שאי אפשר היה לרקוד
גרוע, כשסלומון הוא בן זוגך לריקוד. בתקופה האחרונה נעשתה
חילונית יותר ויותר ואף גילתה את משחק הקלפים, שממש החלה
להתמכר למשחקים של ערבי שבת, אשר הפכו למנהג קבוע אצל שני
זוגות החברים. בכל מוצ"ש, נהגו לבקר באחד מבתי הקולנוע שבעיר
הגדולה, שצפייה בסרט הייתה שיא הבילוי. כך, מאז הכירה את
סלומון, הפכו חייה לתוססים ממש, וקשה לומר שלא אהבה את אורח
החיים הזה. היא דווקא נהנתה מן השינוי הזה בחייה.

משהגיע סלומון אל "בית חלוצות", עלה בדילוג קליל במדרגות
הבניין אל הקומה השנייה, ונקש קלות על דלת חדרה של בת זוגו.
שושנה כבר הייתה מוכנה לקראת האירוע הגדול. לבושה בשמלה בצבע
שנהב, כשכתפיה מכוסות בשל העשוי צמר, פתחה את הדלת  לסלומון
ההדור. שושנה לא חששה כלל מן הצינה של חודש דצמבר האפרורי.
מבחינתה, "המודה" תמיד הייתה במקום ראשון, וגברה על כל מזג
אוויר סוער וגשום, או חם במיוחד.
סלומון נכנס פנימה, סקר את שושנה מכף רגל ועד ראש, בחן היטב את
לבושה ואמר: "הסתובבי לאחור". משהסתובבה, בחן את לבושה ושוב
ציווה: "הסתובבי שוב", ומשהסתובבה שוב, בחן שוב את דמותה
מלפנים, ולאחר שניכר כי היה מרוצה ממראיה, נטל את המחרוזת אשר
רכש עבורה במיטב כספו, ועזר לה לענוד אותה על צווארה, כשהוא
סוגר את סגר המחרוזת. "אל תשכח לקחת את המתנה" - הזכירה
לסלומון לפני צאתם. סלומון נטל את המתנה הארוזה בעטיפה ירוקה
מן השולחן. המתנה הזו הייתה בגדר החידוש האחרון ביותר והמצאת
המאה ב-"הא" הידיעה. באריזת הקרטון העטופה באריזת מתנה, שכן לו
אחר כבוד "הסיפולוקס". לכל מי אשר זכה לרכוש סיפולוקס שכזה,
היה זה סופו של עידן, זאת מכיוון שיכול היה להכין סודה אמיתית
מתוצרת הבית. הסודה הייתה עכשיו זמינה, ממש "מתחת לאף".

סלומון נטל את המתנה והשניים עזבו לכיוון אולם השמחות, אשר
ברחוב אלנבי של תלˉאביב, שם התאספו עכשיו בני משפחה
וחברים קרובים של החתן והכלה. מעט לאחר השעה 8:00, נעצרה מונית
בפתח אולם השמחות. תחילה יצא מן המושב האחורי משה כספי, ולאחר
שפתח את דלתה האחורי של המונית, עזר לכלתו, לאה, הלבושה שמלת
כלה צחורה כשלג, לצאת מן המונית, ומשם פסעו אל תוך אולם השמחות
עצמו. בו ברגע, הוקמה החופה, כאשר ארבעה גברים צעירים, חבושי
כיפות לראשיהם, אחזו בארבעת המוטות, אחד מכל צד. החתן כיסה את
פני הכלה בהינומה, וכך פסעו לאה ומשה אל מתחת לחופה.

סלומון ושושנה עמדו בקרבת מקום לחופה, וצפו במתרחש. הרב בירך
את כל הברכות, ובשעה שלאה סבבה עם קרובות משפחתה סביב החתן
במשך שבע פעמים, אחזה בה בשושנה התרגשות רבה. סלומון אף הוא
היה נרגש למראה טקס הנישואין, כאשר מתחת לחופה עמד חבר ילדותו
מימי השכונה באיסטנבול. ובעוד החתן מכריז: "הרי את מקודשת לי
כדת משה וישראל", ובשעה שמשה כספי ניפץ את הכוס, פנה סלומון
לפתע אל שושנה: "מה דעתך להתחתן?" שושנה קפאה לרגע כלא מאמינה
למשמע אוזניה. להצעה שכזו לא ציפתה, לא הערב, בכל אופן. "כן,
למה שלא נתחתן?" - השיבה בשאלה. בליל שבת שלאחר החתונה, בזמן
ששני הזוגות ישבו למשחק קלפים שעתיד היה להימשך עד אור הבוקר,
בישר סלומון לזוג החברים: "בחודש הבא שושנה ואני עומדים
להתחתן". "היידה, היידה, באמת הגיע הזמן. שיהיה בשעה טובה" -
בירך משה כספי את זוג החברים. בדמעות של אושר חיבקה לאה את
שושנה חברתה: "אוי, מזל טוב, מזל טוב, שוש. כל כך רציתי
בשבילך...".

כעבור כחודש ימים, באותו אולם השמחות בו הציע סלומון נישואין
לבת זוגו, שושנה, נערך טקס הנישואין ברוב פאר והדר. בערב
החתונה, החלו לזרום אל מקום האירוע קרובי משפחתם וחבריהם
הקרובים של בני הזוג. החופה עצמה נקבעה לשעה 20:00 בדיוק.
באולם עצמו המתינו בהתרגשות לחתן ולכלה, בני משפחת הכלה, צבי,
מרים וחיים יבלונקה, שאמור להוביל את החתן אל החופה. צביקה
התרוצץ באולם ובדק כי הכל מתנהל כשורה. בין האורחים מצד החתן,
נכחו קרובי המשפחה משכונת מונטיפיורי, הדוד ונטורה ולינה אשתו,
ומצד הכלה הוזמנו אף קרובי המשפחה מפולין, בנותיה של חיה
גולדה, אשר עלו ארצה מסיביר לאחר קום המדינה. אולם השמחות היה
מלא מפה לפה, ושפת היידיש התערבה בשפת הלאדינו, עד כי נדמה היה
כאילו התחרו זו בזו. השעה 20:00 עברה זה מכבר, ואילו החתן
והכלה בוששו לבוא, משום מה.  עברו רבע שעה ועשרים דקות ושלושים
דקות, והחתן והכלה עדיין לא הגיעו. האורחים הרעבים החלו לטעום
מן ה"מאזטים" שהיו מסודרים בסדר מופתי במגשי חרסינה לבנה על
גבי שולחנות ארוכים, אשר כוסו במפות לבנות.

לאחר איחור של כשלושת רבעי השעה, נשמע לפתע רחש בין האורחים.
בפתח האולם ניצבו החתן והכלה. הוא בחליפה שחורה חדשה שרכש,
מעונב עניבה  אפורה, כשמכיס החליפה מבצבצת ממחטה לבנה, והיא
בשמלת כלה מעודנת, בעלת שרוולים תפוחים במקצת בכתפיים, כששכבה
נוספת של בד תחרה עוטפת את השמלה כולה סביב סביב, ובידיה
העטויות כפפות בצבע שנהב, אוחזת זר שושנים לבנות בצרור עטוף
מלמלה. ובשעה שאחותה מרים וחברתה הטובה לאה ליוו אותה בדרכה אל
החופה, לא הייתה מאושרת ממנה. את החתן ליוו אל החופה, שני
גיסיו לעתיד, חיים יבלונקה וצביקה, אחיה של הכלה, וכך צעדו
כולם אל עבר האושר האינסופי, אשר תחילתו בחופה וקידושין.

"הרי את מקודשת לי, כדת משה וישראל" - הכריז סלומון בגאווה
בשעה שענד את טבעת הנישואין על אצבעה של הכלה, לאחר שזו הסירה
את הכפפה מידה. לאחר מכן, בעוצמה רבה ובהפגנת כוח דרמתית, ניפץ
את כוס הזכוכית, עד שזו רוסקה לגמרי תחת נעלו החדשה. "מזל טוב,
מזל טוב" - נשמעו קולות בעגה יידישאית, אלא שמייד לאחר מכן
פצחו הנוכחים בריקוד יווני סוער לצלילי התזמורת. הכלה והחתן
עצמם, שושנה וסלומון, הוקפו ברוקדים ורוקדות מן הצד הטורקי של
המשפחה, כאשר הם פוצחים בריקוד יווני סוער, כשהם סוגרים עליהם
במעגל בריקוד סירטאקי, כאילו רוצים לומר לכלה: "מעתה את שייכת
לנו". בקבוקי השמפניה נפתחו, ומישהו התיז לכל עבר את נתזיו של
בקבוק השמפניה שחילץ ממנו את הפקק, היישר על ראשיהם של
החוגגים. "גיב א-קיק, גיב א-קיק" - הפנתה דרייזל, בתה של חיה
גולדה, את תשומת ליבו של בעלה הנדהם לא פחות. תוך כדי ריקוד,
החלו הרוקדים סביב החתן והכלה, להדביק על מצחה של שושנה,
בעיצומו של הריקוד, שטרות של כסף, כסף אמיתי, כשזמר החתונה
ממשיך לזמר מחרוזת שירים יוונים וטורקיים בפני החתן, הכלה וקהל
המוזמנים. החתונה נמשכה עוד ועוד, עד לשעות הלילה המאוחרות,
וללא ספק הרשימה את הנוכחים, בעיקר את קרובי הכלה המעטים,
ה"פולנים" דוברי שפת היידיש, אשר זכו זו הפעם הראשונה בחייהם
להשתתף בחתונה על פי נוסח ספרדי כשר למהדרין, חתונה אשר לא
תישכח שנים רבות.

באשמורת שלישית של הלילה, מעט לפני זריחת השמש, שבו החתן והכלה
אל ביתם הזמני  אשר ברחוב הרצל מספר 86, בתלˉאביב, ולאחר
שפתחו את מתנות החתונה כולן, ובהן לא פחות ולא יותר מאשר חמישה
מכשירי "סיפולוקס", ניתן היה לומר בפה מלא, כי החל מהלילה הוסב
שמה של הכלה, ושמה החדש בישראל : שושנה לוי לבית פייט.

 


                                          פרק כ"ד
                         


רח' יהל"ם - ינואר 1956

שושנה התעוררה הבוקר, כהרגלה, לאחר השעה 7.00, עייפה ומרוטה
מלילה סוער במיוחד, תרתי משמע. הגשם המשיך להצליף גם במשך
הלילה ורוחות עזות נשבו וגרמו לתריס העץ לחרוק, תוך כדי
התפוצצויות הרעמים. גם סלומון הצליח להירדם רק לפנות בוקר. בכל
כמה דקות הלכו לבדוק שהתינוקת נושמת. והיא, התינוקת, לא התחשבה
בהם כלל וכלל. בכל כחצי שעה הייתה פוצחת בבכי. שושנה ניסתה
להשקיט את הילדה, ניסתה להאכילה בזהירות. היא לא ידעה באיזו
זווית להחזיק את בקבוק האוכל, שזו הפעם הראשונה שהשתמשה בו
לצורך האכלת התינוקת, ואף נזהרה שלא לגרום לתינוקת למחנק חס
וחלילה. אך למרבה הפלא, התינוקת ינקה מבקבוק החלב והתרגלה די
מהר לצורת ההאכלה הזו. "זה טבעם של תינוקות, כנראה" - חשבה
לעצמה, "שכן רוכשים מייד את התכונה הבסיסית של צריכת המזון של
גופם בכל צורה שהיא, וזאת שלושה ימים בלבד  לאחר צאתם לאוויר
העולם. כנראה, שמישהו שם למעלה מסדר סדרי עולם" - הרהרה בינה
לבינה, וגם קיבלה קצת ביטחון. היא הלכה לפ]ינת המטבח כדי להכין
תה בבקבוק נוסף. "שיהיה מוכן, על כל מקרה שלא יהיה" - אמרה
לסלומון. לאחר מכן ניסו ההורים הטריים להירדם. לא הספיקו לעצום
עין, וכעבור מספר דקות שוב התינוקת פצחה בבכי. שניהם קפצו מייד
מן המיטה לעבר מיטת התינוקת. הפעם ניסתה שושנה להשקות אותה
מבקבוק התה. העיניים של סלומון היו כבר די אדומות מחוסר שינה
של הימים האחרונים. "לפוטו "יפלא" אני כבר לא אקפוץ בבוקר. אני
פשוט אשן לי מחר כל היום" - אמר לשושנה. שושנה לא ניסתה כלל
לחשוב על שינה למוחרת. לאחר היעדרות של שלושה ימים מן הבית,
היה צורך לטפל בבית, בכביסה, בניקיון, לערוך קניות ולהכין
ארוחת צוהריים. היא נזכרה במרק הדליל שהוגש בבית החולים
ליולדות בקרייה. מחר בבוקר תבשל מרק עוף עשיר בתוספת איטריות,
מרק אמיתי של בית. בסביבות השעה 4.00 לפנות בוקר השתרר לבסוף
שקט בבית, לאחר שהתינוקת נרדמה ובני הזוג התשושים שקעו  אף הם
בשינה.

בשעה 7.00 בבוקר, לאחר לילה לא לילה, רצוף בהפסקות שינה, שבהן
התעוררה כדי לבדוק מה שלום התינוקת בעריסתה, קמה שושנה ממיטתה,
הכינה לה כוס קפה שחור וחזק ויצאה אל מחוץ לדלת הבית. אוויר קר
וצונן טפח על פניה. היא עטפה בשתי ידיה את כוס הקפה כדי לחמם
במקצת את ידיה. לאחר מכן, הניחה את הכוס על גבי מעקה האבן,
שלפה מכיס חלוקה קופסת סיגריות ממנה הוציאה סיגריה אחת, והציתה
אותה. כעת הרגישה חופשייה לעשן, דבר שהשתדלה להימנע מלעשות
במשך חודשי הריונה, אם כי ללא הצלחה מרובה. למרות העייפות הרבה
שחשה, הרגישה שזהו יום טוב, יום של התחדשות. שאפה חליפות
מהסיגריה מחד, ומן האוויר הקריר והצח, מאידך.

"בוקר טוב גב' לוי - מזל טוב" - נעצר מולה מר מורגנשטרן
המבוגר, שהגיע בשביל משמאלו של הבניין, כשהוא רכוב על אופניו.
מר מורגנשטרן חי לבדו בקומה השנייה, ובכל בוקר נהג לברך את
השכנים שבקומה התחתונה, כשחלף בשביל רכוב על אופניו בצאתו מדי
בוקר לעוד יום עבודה. וכך היה גם עם שובו מן העבודה בשעות אחר
הצוהריים. "תודה רבה לך" -
ענתה שושנה. "בוא היכנס לראות את התינוקת". "רק לרגע" - ענה
לה. מר מורגנשטרן ירד מאופניו, השעין אותם על קיר הבניין,
ולאחר שטיפס במדרגות, נכנס ביחד עם שושנה לחדר המשפחה. סלומון
היה שקוע עדיין בשינה עמוקה. השניים פסעו בזהירות שלא להעיר לא
את התינוקת ולא את סלומון. "בוא התקרב". שושנה הרימה קצת את
השמיכה מעל פני התינוקת. "א-שיינה מיידלע" - אמר מר מורגנשטרן
בהתפעלות. "אתה מוזמן לבוא לבקר גם בערב לכוס תה ועוגה" - ענתה
לו שושנה. "אגיע בערב כשאחזור מן העבודה" - אמר ויצא אל אופניו
שבחוץ, ולאחר שהורידם בגרם המדרגות, עלה על אופניו במרץ,
והפליג לו לדרכו. לא הספיק להיעלם והאדון יונל, בעלה של הגב'
סגל, הופיע אף הוא כשהוא רכוב על אופניו ולצידו הולכת בתו,
אנה, שהייתה אף היא בדרכה אל בית הספר התיכון. שלושתם, ההורים
ובתם היחידה, התגוררו בדירת חדר בקומת הקרקע שמשמאל לבניין.
אנה הייתה תלמידה  מצטיינת ב-"חמישית" ונועדה לגדולות. "נו,
צ'ה פאצ'ה? איך עבר הלילה?" - שאל יונל את שושנה. "לא קל",
נאנחה שושנה. "נו, מחר תזרח השמש" - ענה לה יונל. תוך כדי כך,
פתחה דורין השכנה את דלת ביתה כדי לאסוף את בקבוקי החלב מפתח
הבית. "בוקר טוב לכולם". "לינדה, קומי, קומי" - קראה במבטא
עירקי כבד לבתה בת החמש שעדיין לא קמה ממיטתה.

מכיוון השביל נשמעו קריאותיה של הגב' סגל, אשר הופיעה משם
בריצה: "יונללללללל... שכחת את המעיל בבית. איך אתה יוצא בלי
מעיל ביום כזה? אל תתפלא אם תקבל דלקת ריאות"... ומה יכול היה
הוא לעשות? לקח את המעיל והנהן בראשו. עדיף לציית לאישה. אחרי
הכל, היא אישה טובת לב. רבקה עקבה אחריו בעיניה החדות לוודא
שהוא אכן לובש את המעיל, ולא הרפתה עד אשר ביצע את הוראתה.
"אני אכנס אלייך מאוחר יותר" - פנתה אל שושנה - "לראות איך את
מסתדרת עם התינוקת. אולי תצטרכי קצת הדרכה". שושנה, שאימה לא
זכתה להגיע עד הלום, שמחה דווקא לקבל כל עזרה, גם של הגב' סגל,
שממש ברגע זה הפכה אותה למעין סבתא לתינוקת. "זה רעיון טוב
דווקא, לאמץ את הגב' סגל כסבתא ולתת לה קצת את התינוקת למשמרת
מדי פעם" - חשבה.  הגב' סגל אף היא שמחה על ההזדמנות לעזור
ולטפל בתינוקת, מאחר וה"תינוקת" היחידה שלה הייתה כבר תלמידת
תיכון.

בני הזוג לוי אהבו לצאת ולבלות לעיתים קרובות, בעיקר למסיבות
ריקודים סוערות. באביב האחרון, התבשרה שושנה על הריונה ועל
הלידה הצפויה לקרות בחורף הקרוב, ובני הזוג החליטו לעבור מדירת
הרווקים שבתלˉאביב, ולהתגורר בסמוך למקום עבודתו של
סלומון. משעברו להתגורר בעיר רמתˉגן, גילו את מנעמיה של
העיר, ביניהם את הגנים הירוקים, בעלי הריח המשכר, את כיכר
רמב"ם ואת הדובדבן שבקצפת, הלא הוא האמפיתיאטרון הקרוב לביתם,
אשר הילך עליהם קסם. שניהם אהבו סרטים ולא החמיצו ולו סרט אחד
שהוקרן שם. ההליכה לכיוון האמפיתיאטרון הייתה טקס חגיגי בפני
עצמו. בכל פעם שהוקרן שם סרט, עשו לשם השכנים את דרכם במעין
תהלוכה חגיגית, כשהם לבושים במיטב מחלצותיהם, אשר נהגו להתהדר
בהם בעיקר בשעות אחר הצוהריים. באוויר ניתן היה תמיד לחוש
במעין אווירה אירופאית השורה בכל פינה מפינות העיר. וכמובן,
היו גם משחקי הקלפים עם הזוג כספי. מדי פעם, בשבת בבוקר, היו
עושים דרכם ברגל מביתם ברמתˉגן ועד לגבעתיים כדי להתמכר
במשך היום למשחקי הקלפים. זה היה הבילוי ב-"ה" הידיעה. ארבעה
אנשים יושבים במשך שבת שלמה, מן הבוקר ועד הערב ומשחקים....
ומשחקים.... ומשחקים קלפים. בקושי נשמו, בקושי אכלו ובקושי
שתו. רק לאה הייתה קמה מדי פעם אל התינוק, שייקה, שאת הלול שלו
הציבה בקרבתה, וכשהיה בוכה מדי פעם, הייתה נותנת לו מוצץ. במשך
היום נהגה להאכילו ליד השולחן ותוך כדי כך, המשיכה במשחק
הקלפים שחבל היה לה להפסיד, ולו משחק אחד. רק כאשר ירדה
החשיכה, כשכולם היו כבר מותשים, היו עוזבים בני הזוג לוי
ועושים שוב את דרכם ברגל לכיוון רמתˉגן, ובדרך היו עוצרים
לאכול את מנת הפלאפל של מוצ"ש בכיכר רמב"ם.  

"עכשיו, בימים סגריריים שכאלה, יהיה קצת קשה להגיע לגבעתיים עם
התינוקת למשחקי קלפים..." - חשבה לעצמה שושנה. בינתיים, נעלמו
השכנים מן המקום והמולת הבוקר שככה במקצת. גם דורין כבר יצאה
עם לינדה ללוותה אל גן הילדים הסמוך. שושנה סיימה זה מכבר לעשן
את הסיגריה, נכנסה אל תוך הבית והחלה במרץ בעבודות הבית.

בבניין העירייה ישב ראש העיר, מר ינובסקי, ובחן את תוכנית
החגיגות של יום העצמאות השמיני של מדינת ישראל. מר ינובסקי
ורעייתו נהגו לערוך נשפים בעלי צביון וינאי, בעיקר בחודשי
האביב והקיץ, כשכמה וכמה ממכובדי הארץ הוזמנו אליהם. "מה דעתך
לערוך הפעם את הנשף במוצאי יום העצמאות?" - שאל הבוקר את
רעייתו, לפני שעזב לעבודת יומו. "זה רעיון מצויין. מעולם לא
ערכנו נשף ביום העצמאות. אולי כדאי באמת לאמץ את הרעיון גם
לגבי השנים הבאות" - ענתה לו שולמית. שולמית אהבה לארגן את
הנשפים הללו. אהבה לערוך את רשימת המוזמנים ודאגה תמיד להרכיב
את התפריט לארוחת הנשף. "אם כך, אודיע למזכירתי שלא תקבע לי
שום פעילות למוצאי יום העצמאות" - השיב לה מר ינובסקי.

השכנים בסביבה אף פעם לא ידעו מתי צפוי להם נשף רב משתתפים
מכובדים ברחוב, ולא בכדי. זאת מאחר והשכנים עצמם היו חלק בלתי
נפרד "מאורחי" המסיבה רמי המעלה. בערב הנשף נהגו להתגנב אל בין
החוגגים המכובדים במתחם בו נערך הנשף, זוגות זוגות של שכנים עם
ילדיהם ועם תינוקותיהם, אותם נשאו בזרועותיהם, לטעום קצת מן
האוכל המשובח שהונח על גבי השולחנות הארוכים, ליהנות ממוסיקה
לריקודים שהושמעה ברקע ברמקולים, ולא היה חסר הרבה כדי שיצטרפו
לרוקדים ויפצחו בואלס סוער. הסימן המקדים לנשף העומד להיערך
בתוך יום או יומיים, היה הרכבת נורות צבעוניות תלויות בשרשרת
בידי שני פועלים, אשר תלו אותה סביב סביב וגדרו את כל שטח הגן
רחב הידיים בחצר ביתו של ראש העיר, עד לכביש הראשי. הנורות
בצבעי אדום-כחול-ירוק-צהוב הודלקו תמיד בערב הקודם לנשף ויצרו
מראה מרהיב וחגיגי. ראש העיר, מר ינובסקי, אשר נהג להסתובב בין
האורחים, לא יכול היה שלא לזהות את השכנים ואף היה מציע להם
לגשת אל השולחנות ולטעום ממטעמי הנשף.

לאחר שדורין ליוותה את לינדה אל גן הילדים,  שבה לביתה ומייד
עם היכנסה לחדר, לקחה דלי מים, שפכה את תכולתו המקציפה על פני
השטח והחלה לקרצף את הריצפה. לאחר סיימה, יצאה החוצה להמתין עד
שהרצפה תתייבש. מבית משפ' לוי, מבעד לדלת הפתוחה, עלה ריח מענג
של מרק עוף. הציצה מבעד לדלת וראתה את סלומון שרוע על גבי
המיטה, ישן שנת ישרים ואת שושנה שוקדת על הבישול. היא הספיקה
להכין גם את האוכל בבקבוק לתינוקת. "אני מכינה היום קובה
חמוסטה, אביא לך קצת" - הציעה דורין בנדיבות. "נו, איך עברה
הלידה?" - "לידה קלה, זה באמת לא היה נורא כל כך כמו שחשבתי,
הלך מהר". ענתה שושנה. כאמור, הייתה דורין ממש בתחילת הריונה
והנושא מאוד העסיק אותה. הפעם רצתה שייוולד לה בן, אך סלים,
בעלה, רצה בכך יותר מכל דבר אחר. "אוי ואבוי אם תביאי לי בת" -
נהג לומר לדורין לעיתים תכופות במשך ההריון. והיא, כהרגלה
ומתוך אמונתה, השיבה לו: "הכל בידי שמיים". דורין ציפתה ללידה
וכמוה עוד שתי שכנות. האחת, עלייה שגרה עם בעלה מוטי בכניסה
הימינית של הבניין והשנייה, נירה, שהתגוררה בבניין מספר 51
הסמוך. ביתם של עלייה ומוטי עורר את קנאתם של כל השכנים
בבניין, מאחר ובעוד לכל השכנים היו מקלחת משותפת ושירותים
משותפים עם שכניהם, להם הייתה אמבטיה אמיתית, כזו שאפשר
להשתכשך בה.

אצל השכנה נירה היה רק "דוש", אבל לה ולבעלה הייתה ממש דירה
שכללה סלון קטן, חדר שינה קטן ומרפסת קטנה. תחביבה של נירה היה
גידול צמחים מכל הסוגים, בעיקר אהבה צמחים מסוג קקטוסים
ענקיים, אשר אותם גידלה במרפסת הקטנה הפונה אל הרחוב. נירה, אף
היא, עמדה ללדת את תינוקה הראשון בחודשים הקרובים. לה, להבדיל
מדורין, לא היה איכפת כלל אם יהיה זה בן או שתהיה זו בת.

בינתיים, סלומון החל להראות סימני התעוררות. הוא התהפך לצד
אחד, פיהק פיהוק גדול, התהפך לצד השני, ולבסוף קם מן המיטה.
"אביא לך את הקובה מאוחר יותר" - אמרה דורין והחליטה להסתלק
משם למראה סלומון המתעורר.

סלומון קם בעיניים חצי עצומות, פנה אל הכיור שבפינת החדר ושטף
את פניו. לסלומון הייתה שינה כבדה, חזקה ורצופה, ולקח לו קצת
זמן להתעורר. כלומר, היה זקוק לפחות למחצית השעה כדי להתעורר
וכדי לנהל דו שיח כלשהו עם הסובבים אותו. "בוקר טוב" - זרק
לעברה של שושנה. הוא לקח לו פינג'אן קטן והכין לו קפה שחור,
חזק. הוא הרתיח אותו על פי שיטתו. תחילה, הרתיח את הקפה עד
לנקודה שבה ה"קיימאק", כלומר הקרום, התחיל לעלות למעלה,  ואז
בבת אחת הוריד את הפינג'אן מעל האש, ממש לפני נקודת הרתיחה
הסופית ושנייה אחת לפני שהקפה יעלה על גדותיו. סלומון דאג ללמד
את כל מי שעשוי להכין לו קפה שחור וחזק אי פעם, איך להכין קפה.
כמובן לימד גם את שושנה,
ובשנים הבאות זכה גם הדור הבא ללמוד איך מכינים קפה טוב. עכשיו
הגיע תורו לעשן סיגריה של בוקר. הוא נהג לעשן בכל מקום ובכל
שעה. לא טרח אפילו לצאת ולעשן בחוץ.

לאחר שסיים את הכנת הקפה, פתח סלומון את הרדיו להקשיב לחדשות.
הוא היה מכור לחדשות. בכל שעה הקשיב לחדשות. ברדיו נשמע קולה
של הקריינית: "קול ישראל מירושלים, השעה 10.00 והרי החדשות מפי
ראומה אלדר, ועיקרן תחילה: הבוקר הותקף נהג משאית בידי שני
פעילי "פדאיון". שני חברי החוליה ניסו לירות לעבר הנהג, אך זה
סטה עם המשאית מנתיבו, נסע מספר מטרים, עד שלבסוף המשאית
התהפכה על צידה. שני חברי החוליה נסו מן המקום. הנהג הוצא מן
המשאית כשהוא חבול בכל חלקי גופו, ופונה לבית החולים ע"י
אמבולנס שהוזעק למקום. מבית החולים נמסר כי לנהג שלום..."

לאחרונה, רבו ניסיונות התקיפה של חוליות "פדאיון"  וכך גם רבו
ימי המילואים של סלומון. למען האמת, די נמאס לו להיות מגוייס
בכל כמה חודשים למילואים, אבל מי שאל אותו... "כשתסיימי לבשל,
אשטוף את הריצפה" - פנה אל שושנה. הוא סיים לעשן את הסיגריה
ופנה לעבר מיטת התינוקת שהייתה מוצבת ליד חלון החדר. "מה שלום
הילדה?" - שאל בקול. התינוקת פתחה במקצת את עיניה. זוג  עיניים
כחולות בצבע ים הביט לא הביט בו. בשנים הבאות אהב לספר תמיד
איך נהג להסתובב בגאווה עם התינוקת בעגלה, ואיך האנשים היו
עוצרים אותו ברחוב ומתעניינים: "איזו ילדה יפה. שלך?" - "בטח
שלי" - היה עונה בגאווה - "תראו, זה הסנטר שלי." למען האמת,
סלומון היה היחיד במשפחה בעל עיניים בצבע חום. הוריו מזל טוב
ומנדו וכן אחותו סולאנז' היו בעלי עיניים בגוון ירוק-כחול, ואף
שושנה עצמה הייתה בעלת עיניים כחולות. סלומון לא ידע עדיין כי
מצפים לו לילות רבים טרופי שינה, אבל עכשיו די נהנה להסתכל על
התינוקת בעלת הפלומה הצהובה, שהצטרפה לחדר המשפחה.  

כעבור כשעתיים סיימו שושנה וסלומון את עבודות הבית וישבו לאכול
ליד שולחן העץ הגדול. באותה שעה החלו התלמידים לצאת  מבית הספר
הסמוך לכיוון בתיהם. הגב' מרפל נהגה תמיד לחכות לאורי במרפסת
הבית. לחכות - פירושו היה לחכות מחצית השעה, שכן את המרחק הקצר
מבית הספר ועד לביתם, לקח לו לעשות במשך מחצית השעה לפחות.
אורי תמיד היה מתעכב בדרך, משחק קצת עם חברים בג'ולות באחת
החצרות, ואף היה מציק קצת לילדות, אשר אותן נהג להקניט, כשהיה
שר ופורט כביכול על גיטרה דמיונית: "אלביס פרסלי עלה על הבמה,
עם גיטרה לבנה... הוא יקח את גילה  לאישה... ", ורק כשהיה נזכר
שאימו מחכה לו במרפסת, היה עושה דרכו בריצה לכיוון הבית, היה
עולה מהר במדרגות אל הקומה השלישית, אומר שלום לאימא וזורק את
הילקוט בפינת החדר. "מה עם השיעורים?" - הייתה שואלת הגב'
מרפל. "אחר כך. החברים מחכים לי". - "תיקח לפחות סנדוויץ'."
הייתה מכינה לו מהר מהר סנדוויץ'. בזמן שהכינה את הסנדוויץ',
הלך להציק  קצת גם לאחיו בן השנה וחצי ונתן לו צביטה קטנה
ברגל. רני היה ילד שקט. קיבל צביטה, החזיר חיוך...  "עד השעה
14.00 אתה חוזר הביתה להכין שיעורים" - ציוותה עליו הגב' מרפל.
אורי היה חוטף מידיה את הסנדוויץ ורץ למטה, אל חבריו.

ההמולה ורעש הילדים למטה נמשכו בדרך כלל עד השעה 14.00. בדיוק
בשעה 14.00 נעלמו כולם כבמטה קסם מן הרחוב ונבלעו בבתיהם. היה
זה כלל ברזל, שהחל מהשעה שתיים ועד השעה ארבע אחרי הצוהריים,
יש לשמור על השקט בשכונה. בשעות אלו כמעט ולא ניתן היה לפגוש
איש ברחוב. ילדים כאלה שהיו מסתובבים ברחוב, היה נהוג לכנות:
"רחובותיים". דהיינו, להיות ילד "רחובותי" היה עניין לא מכובד,
בלשון המעטה, וכדי שלא להיחשב לאחד כזה, עדיף היה לשהות בבית
עד לסיום שעת "העוצר" בשעה 16.00. שני מושגים היו קשורים למילה
רחובות. "ילד רחובותי" ו-"מטאטא רחובות". "מטאטא רחובות" היה
הכינוי של מי שעסק בעבודת ניקוי המדרכות. מדי בוקר היה מתייצב
עם יעה גדול, מטאטא ופח אשפה, ומטאטא  את המדרכה האינסופית.
תמיד היה נדמה  לו שהמדרכה לא נגמרת. למעשה, אף פעם לא סיים
לטאטא את כל המדרכה בבת אחת, שכן רחוב יהל"ם הוא רחוב שנמשך
ונמשך בלי סוף... על כן, בשעת הצוהריים היה עוצר ממלאכתו, אוסף
את כליו, היעה, המטאטא ופח האשפה, ומנסה לזכור את המקום בו עצר
ממלאכתו, שמשם ימשיך לטאטא למוחרת היום. כך היה מטאטא ומטאטא,
ויש אומרים שעד היום ממשיך הוא לטאטא את הרחוב...

בשעה ארבע אחר הצוהריים החל הרחוב שוב להתעורר לחיים. ילדי
השכונה נפגשו שוב ברחוב, הגשמים פסקו במקצת, והאימהות יצאו אף
הן סוף סוף מפתח ביתן, לאחר שבשעות הבוקר היו עסוקות במלאכות
הבית. כעת הרשו לעצמן לקחת אתנחתא, לפגוש כמה שכנות, להחליף
מרשמים ורשמים בעניין גידול הילדים.

סלומון היה עכשיו מאושש במקצת, לאחר שהספיק לחטוף תנומה בשעות
הצוהריים. "אני הולך לפוטו "יפלא" " - אמר לשושנה. "אזמין את
הצלם למחר בצוהריים." לסלומון הייתה בכל יום הפסקת צוהריים.
סניף הבנק נמצא במרחק הליכה מהבית, ובכל צוהריים היה חוזר
הביתה לאכול ארוחת צוהריים, נח קצת, ואחר הצוהריים חוזר לעבודה
עד לשעות הערב. "מחר חוזרים לעבודה" - אמר לשושנה, וחש דווקא
שמחה לחזור לעבודה. סלומון אהב לעבוד עם אנשים. הוא מייד היה
מתחבר לכל אחד. אבל המלאכה הכי אהובה על סלומון הייתה, לספור
את ה"פאפלים". בסוף כל יום עבודה היה אוחז בחבילת לירות ביד
אחת ובשנייה מעביר את השטרות במהירות הבזק וכהרף עין. הוא פיתח
לו מיומנות שכזו, עד שאי אפשר היה לעקוב אחר הספירה. "לסגור
קופה" בסוף היום, היה עניין של מה בכך.

עכשיו יצא לכיוון רח' ביאליק להזמין את הצלם מפוטו "יפלא".

למוחרת היום, בשעות הצוהריים, הגיע הצלם אל בית משפחת לוי. הוא
פרס מפה לבנה על גבי שולחן העץ, הניח עליו את התינוקת וצילמה
בכל מיני זוויות. לאחר מכן, צילם את זוג ההורים המאושרים כשהם
אוחזים בתינוקת. לאחר שסיים את הצילומים בתוך הבית, הורה
לשושנה לצאת עם התינוקת ולעמוד ליד מעקה האבן המעוטר בפיתוחים,
לתמונה אחרונה. "חיוך גדול...." - ביקש משושנה. שושנה אחזה
בתינוקת בין זרועותיה וחייכה חיוך רחב. הצלם לחץ על כפתור
המצלמה בהנציחו את הרגע המרגש של האישה הניצבת מחוץ לביתה ליד
מעקה האבן המעוטר, כשבין זרועותיה התינוקת, וברקע התמונה - דלת
ביתם הפתוחה של דורין וסלים.  


                                                      פרק
כ"ה

רמתˉגן, ספטמבר 1956


ימי הקיץ תמו. ילדי בית הספר החליפו את סנדליהם בנעליים ואת
בגדי הקיץ שלהם בתלבושותיהם האחידות, וצעדו שוב בכל בוקר לעבר
בית הספר הסמוך, כשהם לבושים בחולצות התכלת, הבנים במכנסי
טרלין כחולים והבנות בחצאיות קפלים. השלכת נתנה כבר אותותיה
בעיר הגנים. נדמה היה שהרחוב חוזר שוב לימיו השלווים, לאחר
שבימי הקיץ המה מקולות הרעש שהקימו הילדים, ששהו ברוב שעות
היום מחוץ לבתיהם, והיו עסוקים בעיקר במשחקי הרחוב שלהם. החום
העיק במיוחד בקיץ האחרון, ואנשים סיפרו אחד לשני שמזה 30 שנה
לא היה קיץ כל כך חם כמו זה של השנה. החום הדיר שינה מעיני
האנשים וגרם להם להתהפך מצד לצד במיטותיהם. לכולם היה קשה
לנשום. לסלומון היה קשה במיוחד לישון בלילות. דניאלה סבלה
מכאבי אוזניים חמורים, והייתה ערה בלילות לעיתים קרובות.
הלילה, ניכר היה שהתינוקת סובלת במיוחד. הוא ושושנה ניסו הכל.
טיפות אוזניים לא עזרו. שושנה החליטה לנסות את "תרופת הסבתא"
הידועה. היא לקחה מעט צמר גפן, טבלה אותו בשמן שחיממה קצת,
ושמה באוזני התינוקת. אך דבר לא עזר. לקראת חצות, כאשר התינוקת
לא נרגעה, הלביש אותה סלומון היטב, הושיבה בעגלת התינוקות ויצא
איתה לטיול ברחוב, שכן רק כך הצליח להרגיע את התינוקת שלא פסקה
מבכי. הוא צעד עם העגלה לאורך הרחוב עד לצומת וחזר שוב, וחוזר
חלילה, עד אשר התינוקת נרדמה. לאחר מכן, עלה בזהירות רבה
במדרגות הבית, שמא התינוקת תתעורר, הניח אותה במיטתה וחשב כי
לבסוף  יוכל להירדם בעצמו.

בעודו מנסה להירדם, שמע לפתע קול המולה שהגיע מביתם של השכנים.
באותו זמן, סלים פתח את הדלת ורץ לכיוון הכביש הראשי כדי לתפוס
מונית, כשבידו הוא מחזיק בסל פלסטיק ירוק וגדול, שבו לא שכח
לשים בקבוק יין לקידוש, כמה כוסיות קטנות, שקית של "מקלות
בייגל'ה" ארוכים וחבילת ביסקוויטים, לזמן ההמתנה בבית החולים.
סלומון העיר מייד את שושנה והאיץ בה להיכנס אל השכנה לראות מה
מצבה. שושנה קמה באחת ממיטתה, ומייד נכנסה אל ביתה של השכנה,
שם ראתה את דורין הנאנקת מכאבים, אחוזת צירי לידה. היא ניסתה
להרגיע אותה: "המונית כבר מגיעה, תנשמי עמוק". אחר כך הביאה לה
מייד כוס מים שמזגה מן הברז. סלים הגיע עד לצומת ושם עצר את
המונית הראשונה שעברה שם. "אשתי יולדת, אני צריך הסעה דחופה
לבית החולים בקריה בתלˉאביב." - אמר לנהג בהתרגשות. הנהג
לא השתהה הרבה, הורה לסלים להיכנס למונית ונסע כמה מטרים עד
לפתח הבית. שושנה, שחיכתה בפתח ביתם, אחזה בזרועה של דורין
ושתיהן ירדו לאט לאט במדרגות לעבר המונית, כשדורין נשענת עליה,
ולאחר שעזרה לה להיכנס למונית, איחלה לה:  "שתהיה לך לידה
קלה." - "תשמרי לי על הילדה" - ביקשה ממנה דורין. "אין לך מה
לדאוג, הילדה תהיה בסדר". המונית התרחקה במהירות, עד אשר נעלמה
מעבר לצומת. שושנה עלתה במדרגות הבית ופנתה לחדרם של דורין
וסלים. היא נטלה את הילדה הרדומה בזרועותיה, סגרה את הדלת
ופנתה לביתה. תוך כדי כך, העביר סלומון את דניאלה למיטת ההורים
ואת לינדה הניח במיטת התינוקת, שהייתה קצרה מדי בעבור הילדה,
אך לא הייתה שום ברירה. "זה רק ללילה אחד" - אמר סלומון, "לא
נורא, נעבור את הלילה איכשהו".

בינתיים הגיעו סלים ודורין במונית אל בית החולים הקריה. "אשתי
יולדת, אשתי יולדת" - פנה בקריאה נרגשת לאחיות בקבלה. "הירגע"
- ענתה לו אחת האחיות. "הכל יהיה בסדר. אתה יכול לשבת בינתיים
על הספסל..." סלים הפנה מבטו לעבר הספסל,  והבחין כי יושבים שם
שני גברים שהמתח ניכר על פניהם, ועוד שני גברים התהלכו בחוסר
סבלנות הלוך ושוב במסדרון. האחות נטלה בזרועה את דורין, ושתיהן
נבלעו מאחורי דלת חדר היולדות. מסביב נשמעו זעקות היולדות: "מה
עשית לי...?" - צעקה אישה צעירה אחת. "חבל שפגשתי אותך...." -
זעקה אחרת, כשהיא נרגעת רק בין ציר לציר. יולדת שלישית הייתה
כבר בשלבי הלידה האחרונים. "הינה רואים את הראש, תלחצי עוד
קצת..." - עודדו אותה הרופא והמיילדת. "מזל טוב, יש לך בת" -
קרא הרופא בעוד הוא אוחז את התינוקת ברגליה ונותן לה טפיחה קלה
על עכוזה, עד שזו החלה להשמיע קול יבבה קטנה. "זו הקטנה, גדולה
תהיה..." - אמר הרופא והראה את התינוקת ליולדת, אשר כעת חשה
בהקלה רבה. לאחר מכן מסר אותה לידי האחות לטיפולה.

מחוץ לחדר היולדות הסתובבו עכשיו שלושה גברים, ועוד שניים ישבו
על הספסל. סלים לא יכול היה לשבת, הוא היה חסר סבלנות. התהלך
מפינה אחת לשנייה ורק חיכה לבשורה הטובה. עכשיו, במצב כזה של
לחץ, כבר לא היה חשוב לו אם ייוולד לו בן או שתיוולד לו בת, אך
ברגע שהאחות יצאה מפתח חדר היולדות, חזר בו וציפה בכל זאת לבן.
הגברים המתוחים התאספו מייד סביב האחות, אשר שאלה: "מי זה זלמן
רבינוביץ'?" - "אני" - ענה לה אחד הגברים, בהצביעו כתלמיד בפני
מורתו. "מזל טוב, יש לך בת" - בישרה לו. "מה שלום אשתי, איך
היא מרגישה? הכל בסדר?" - שאל בדאגה. "הכל בסדר, הלידה עברה
בשלום" - ענתה האחות. "מה קורה עם דורין"? - שאל אותה סלים.
"יש עוד זמן" - ענתה לו האחות. "צריכים הרבה סבלנות..." - אמרה
בחטף, ונבלעה שוב בחדר היולדות. סלים חשב לתומו כי הלידה הזאת
תעבור מהר כבמטה קסם, אך שום קסמים לא קרו. היה עליו לחכות עד
לשעות הבוקר. בכל פעם כשהאחות הייתה יוצאת מבעד לדלת, היה קופץ
כנשוך נחש לעברה, אך שב ומתאכזב כשאב מאושר אחר היה זוכה
לבשורה על הולדת ילדו. כך חזרה התמונה על עצמה במשך כל הלילה.
בינתיים עזבו את המקום 3 גברים ושניים אחרים הצטרפו לחבורת
הממתינים. בחדר היולדות עברה דורין במשך כל הלילה ייסורים
רבים, כאשר התינוק מסרב לצאת לאוויר העולם.

לבסוף, לאחר שכבר החל להתייאש לגמרי, ולאחר שהמתין במשך הלילה
מחוץ לחדר היולדות, בשעה 7:42 בדיוק, נולד ילדם השני של סלים
ודורין. בשלב זה, היה סלים מותש לגמרי, חסר שינה וכבר לא היה
איכפת לו דבר, רק שהלידה הזאת תסתיים. הוא החליט לנוח מעט
והתיישב על ספסל הממתינים. בדיוק כשהתיישב, לאחר שעצם מעט את
עיניו, נפתחה הדלת, והאחות יצאה בהכריזה בקול: "מי זה מר סלים?
- "אני" - ענה לה תשוש. "מזל טוב, יש לך בן" - אמרה לו האחות.
סלים התעורר בבת אחת. "זה בן, זה בן, יש לי בן" -
צהל באושר, ולא היה חסר הרבה כדי שהוא יתחיל לרקוד במקום. "מזל
טוב, מזל טוב" -  בירכוהו הגברים שהמתינו שם. סלים מייד שלף מן
הסל שהביא עימו את בקבוק היין, חילק לנוכחים כוסיות ומזג להם
יין. "לחיים, לחיים" - הרים את כוסו מעט לפני שגמא את תוכנה
בלגימה אחת. עכשיו לא היה מאושר ממנו בכל העולם כולו. "יש לי
בן" אמר - לכל מי שנקרה בדרכו... "יש לי בן". הוא פתח גם את
שקית הבייגל'ה ואת חבילת הביסקוויטים וכיבד את הנוכחים. אחרי
כן פנה לחדר בו שוכנו הנשים לאחר הלידה, וציפה מחוצה לו  לבואה
של דורין. לאחר כמחצית השעה, הובלה לשם דורין אחר כבוד במיטה
המחוברת לגלגלים, ומשהבחינה בסלים פנתה אליו בגערה: "מה אתה
עושה כאן? אתה יכול כבר ללכת הביתה. לך, לך לנוח ואל תשכח בדרך
להודיע לכל המשפחה." - "אני כבר הולך לנוח" - ענה לה, אך במקום
לחזור לנוח בבית, החליט לעבור אצל בני המשפחה, הוריה של דורין,
אחיה ואחיותיה וכן אצל הוריו הקשישים ושלושת אחיו. זו בהחלט
הייתה משימה לא קלה, שכן היה עליו לעבור במספר לא מבוטל של
רחובות העיר רמתˉגן בכדי לבצעה.

את הבשורה הטובה קיבלו נשות המשפחה בשמחה ובצהלולים, שכן כל
הגברים היו באותה שעה במקומות העבודה שלהם. לבסוף הגיע אל בית
הוריו. "מברוק, מברוק יא איבני" - קיבל את פניו אביו הקשיש.
"מברוק" - חיבקה אותו ונישקה אותו אימו. "יש לנו בן זכר" - אמר
להם בגאווה. "בוא, תשב, תאכל משהו" - הפצירה בו אימו, ומייד
מזגה לו אורז אדום וסמבוסק מהסירים שזה עתה סיימה את בישול
האוכל. היא הוציאה מהמקרר גם את העמבה שסלים כל כך אוהב. בעוד
הוא מתיישב אל השולחן לאכול, הוציאה חצי אבטיח של סוף עונת
האבטיחים מהמקרר והחלה לפרוס אותו לחצאי ירח. "יש גם בטיח,
חמדואללה" - אמרה והניחה על גבי השולחן את חלקי האבטיח הפרוס
המסודרים בקערה ענקית. "ובלי צ'אי אי אפשר..." - אמרה ומייד
הלכה להכין גם תה לנוכחים. אין ספק, שזה היה פיצוי הולם לשעות
הקשות שעברו על סלים במשך הלילה. "אין כמו האוכל של אימא" -
חשב לעצמו והחל לטעום מכל הבא ליד.

כעבור שמונה ימים נערכה ברית המילה לתינוק בביתם של דורין
וסלים, כשכל בני המשפחה, דודים, דודות, סבים וסבתות, שכנים
ושכנות - הגיעו בהמוניהם לחגיגה שנערכה בחצר הבית, כשהם נושאים
סירים ומגשים עמוסי מטעמים שהכינו הנשים. סלומון, אשר הוזמן
לברית המילה כמו כל השכנים, די נהנה להסתובב בין המוזמנים
ולטעום מכל המאכלים שהוגשו לאורחים. סלומון אהב תמיד לנסות את
כל סוגי המאכלים של כל העדות ואף ניסה ללמוד איך מכינים אותם.
לאחר שלמד איך מכינים מאכל מסויים, היה מנסה ללמד את שושנה.
לשושנה לקח קצת זמן ללמוד איך להכין מיני מאכלי גורמה וגם
כשלמדה, המאכלים לא יצאו בדיוק כמו המקוריים, אבל יש לציין
שעדיין היו אכילים. פעם אף ניסתה להכין מרק עם קובה כמו זה של
דורין אך התוצר הסופי נראה יותר כמו מרק עוף כשכיסוני הקובה
הממולאים בשר נראים בו ממש חיוורים. לימים, נעשו  אף ניסיונות
של בנות המשפחה להכין לסלומון קובה. הוא היה טועם קצת מן
הקובה, וכאשר מצא כי זו לא הוכנה במידת הרכות הנכונה, נהג
לציין ש: "הקובה הזאת קשה ממש כמו אבן פינה". כעת, בברית
המילה, זכה לטעום מן הקובה, אשר הוכנה ממש במידת הרכות הנכונה.


על כיסא הסנדק, אשר הוצב מחוץ לדלת ביתם של דורין וסלים, ישב
אביו הגאה של סלים כשהוא עטוף בטלית ובידיו הוא אוחז בתינוק,
כאשר מסביבם ועל גרם המדרגות, נעמד   קהל המוזמנים. המוהל ניגש
למלאכת המילה. דורין, אשר לא יכלה לשאת את המראה, נעמדה בצד,
וברגע ששמעה את בכיו של הילד החלה אף היא להזיל דמעות. לאחר
שסיים את מלאכתו, ולאחר שתחב פיסת בד טבולה ביי"ש אל פיו של
התינוק, החזירו הרב לידי אימו, אשר מייד השכיבה אותו במיטת
התינוק שבחדר.

כך הובא בבריתו של אברהם אבינו הרך הנולד, ושמו בישראל: אלי.

למוחרת היום, חזרו החיים למסלולם הרגיל. החלבן חילק כהרגלו את
בקבוקי החלב אשר הציב בפתחי הבתים, ולקראת הצוהריים עבר גם
מוכר הקרח בעגלתו הרתומה לסוס, כשהוא מצלצל בפעמונו במרץ כדי
לבשר על בואו לתושבי השכונה.

מייד כששמעו השכנים את צלצול הפעמון, יצאו כולם בבת אחת מכל
עבר מפתחי הבתים, כשבידיהם בדי יוטה גסים, ונעמדו בתור ארוך
אצל מוכר הקרח. יש מי שביקש "בלוק" קרח שלם, והיו כאלה שהסתפקו
במחצית ה"בלוק", שעבורם היה מוכר הקרח חוצה את "בלוק" הקרח
לשניים בסכין גדולה וחדה. לאחר מכן היה מניח את "בלוק" הקרח או
מחציתו, על גבי בד היוטה, עוטף אותו בשולי הבד, ולאחר מכן נוטל
את התשלום מידי הקונה, אשר פנה שמח וטוב לב עם הכבודה לביתו
בכדי להניחה אחר כבוד בתא המיועד לכך במקרר. כך ניתן היה לאכסן
את הירקות, הבשר, הביצים ומוצרי החלב לפחות עד למוחרת היום.
בימי הקיץ החמים היה "בלוק" הקרח נמס במהירות רבה, ועל כן
השתדלו האנשים לעשות את קניותיהם במידה שתספיק ליום יומיים ולא
יותר. על איכסון שלגוני "ארטיק" במקרר לא העזו אפילו לחשוב,
שכן אלו היו נמסים במהירות רבה, עד שכל שנותר מהם היה מקלון
העץ האליפסי הקצר אשר שימש לאחיזת הארטיק.


כעבור כשבועיים, כאשר הגיע מוכר הקרח לשכונה, נעמדו השכנים
כהרגלם, בתור ארוך ליד העגלה הרתומה לסוס. תוך כדי שהיא ממתינה
לתורה, הבחינה שושנה כי השכנה נירה לא התייצבה בתור. "מישהו
ראה את נירה?" - שאלה את השכנים. אך אף אחד לא ראה את נירה
מאתמול וגם לא חנניה, בעל המכולת, שהיה מורגל לראות את כל
השכנים לפחות פעם אחת ביום, כאשר בדרך כלל היו באים לקנות אצלו
לחם חם וטרי מדי בוקר. "כנראה שהלכה ללדת" - אמרה מנהלת משק
הבית של המשורר שרוני, אשר הייתה מבצעת עבורו את רכישת דברי
המכולת, הנפט והקרח, ואף הכירה את כל השכנים תוך כדי עמידתה
בתורים הארוכים. היא עצמה הייתה מטופלת בשני ילדים קטנים, בת
ובן, אשר הייתה שולחת מדי בוקר לבית הספר, ומייד לאחר מכן
הייתה מתייצבת מדי יום ביומו לעבודתה בבית המשורר. "אני אברר
את העניין" - אמרה הגב' סגל, שהייתה חייבת להיות תמיד בשליטה.
אט אט נעלמו העומדים בתור כל אחד לביתו, ומוכר הקרח המשיך הלאה
במעלה הרחוב הארוך עם עגלתו וסוסו, כשהוא צועק אל הסוס: "דיו,
דיו" ושוב מצלצל במרץ בפעמונו.

הגב' סגל מיהרה לעבר ביתה עם מחצית "בלוק" הקרח, שזה מה שיכלה
לשאת מפאת כובד ה"בלוק", הניחה אותה בתא המקרר, ומייד יצאה
לעבר ביתה של השכנה נירה בכדי לבדוק מה קורה. עלתה לקומה
השנייה, נקשה כמה פעמים בדלת, אך לא זכתה לתשובה. שום רחש לא
נשמע מעבר לדלת הסגורה. כעת הייתה בטוחה הגב' סגל כי נירה
יולדת ממש עכשיו את ילדה הבכור. מששבה אל הבית הסמוך, נתקלה
בשושנה אשר עמדה כהרגלה ליד מעקה האבן. "אין אף אחד בבית" -
אמרה לשושנה. "כמו שחשבתי, היא יולדת עכשיו." שושנה בכלל לא
ניסתה לחלוק על דבריה של הגב' סגל, כי כרגיל, הגב' סגל תמיד
צדקה.

למוחרת היום, נראה בעלה של נירה כשהוא עושה דרכו לביתו עמוס
בציוד לתינוקות, כשבדרכו נתקל בגב' סגל. "נו מה יש לנו"? -
שאלה אותו הגב' סגל. "נירה ילדה אתמול בת". "בת ראשונה - סימן
לבנים" - הכריזה הגב' סגל כיודעת דבר. "שיהיה במזל. ומהו שמה
בישראל?"- שאלה את האב המאושר. "אסנת ובקיצור, אוסי..." - ענה
לה בגאווה גלויה על שבחר שם כל כך מודרני לבתו. בקושי סיים את
דבריו, וכבר הגב' סגל נעלמה במהירות לעבר הבית כדי לבשר לשושנה
את הבשורה.

לא עבר שבוע נוסף, ואל התינוקות החדשים נוסף תינוק חדש. לעלייה
ולמוטי נולד בנם בכורם, אודי.

מר גלי, בעל הגלנטריה, היה שמח וטוב לב בחודש הזה. כזה
"פרוספריטי" לא היה כבר זמן רב. אנשים יצאו ונכנסו מהגלנטריה,
כשהם רוכשים את הביגוד הראשוני לתינוקותיהם, ולו הייתה שמחה
כפולה. גם שמח בשמחתם של ההורים וגם שמח בשמחתו שלו, שכן
הפרנסה זרמה בשפע בימים אלו של חודש ספטמבר. החלבן שמח עוד
יותר. כמויות החלב שהיה עליו לספק לתושבי השכונה עלו פלאים,
ובמקום בקבוק חלב אחד ליום, התחיל להניח שני בקבוקי חלב לפחות
ליד דלתות בתיהם של ההורים הטריים, המאושרים. אומנם, את
התינוקות עצמם עדיין אי אפשר היה לראות בעגלותיהם ברחוב עצמו,
מאחר ועד שמלאו להם חודשיים ימים לפחות, לא הוציאו אותם מפתחי
בתיהם בכדי שלא יתקררו, למרות שמזג האוויר עדיין לא היה ממש
קריר. לעיתים, נשמע קול בכיים הזערורי מבעד למרפסות הבתים,
ואילו מבית הכנסת השכונתי החלו להישמע קולות של תפילות בראשית.
וכך החלה השנה החדשה בסימן טוב ובמזל טוב.

                             

פרק כ"ו

מבצע קדש - אוקטובר 1956

חודש אוקטובר עמד להסתיים. סלומון, כהרגלו, ציפה בקוצר רוח
לסיומו של החודש הזה, שכן הצטברו אצלו קצת חובות גם במכולת וגם
בחנות הירקות. הוא נהג "לרשום" על החשבון את כל הקניות, ובכל 1
בחודש היה מכסה את החובות מייד עם קבלת המשכורת. לחנניה, למשל,
היה מין פנקס גדול בעל כריכה קשה, אשר בו נהג לרשום את
חובותיהם של השכנים. לכל שכן הוקדש דף משלו. לאחר כל קנייה
כזו, היה שולף את העיפרון שתלה מאחורי אוזנו, רושם את מחירי
המצרכים על גבי דף נייר, מסכם את החשבון אחד לאחד, ואחרי כן
רושם בפנקסו את סכום הקנייה ולידה את תאריך הרכישה.

סלומון ידע לתמרן היטב עם הכספים שהתקבלו ממשכורתו, ואף נהג
לשים בכל פעם כמה לירות "בצד" כדי לקנות דירה. זה היה חלומו
הגדול ביותר. דירה משלו, לו ולמשפחה. הייתה לו סבלנות לסלומון.
בכל פעם חסך קצת, ואט אט הצטברו הכספים שנועדו למימוש החלום
הנפלא הזה - דירה חדשה. הוא נהג לרשום חשבונות על כל פיסת נייר
שנמצאה על ידו ובסביבתו הקרובה. היה רושם את ההכנסה בטור אחד,
ואת כל ההוצאות בטור מקביל וכך מתכנן בקפידה מה "הולך" למזון,
מה "הולך" לביגוד למשפחה ומה "הולך" לחיסכון לדירה. חשבונות
כאלו שהיו מסודרים ורשומים על דפי נייר לאורכם בכתב ידו של
סלומון, היו פזורים בכל פינה בחדר המשפחה.

סלומון אהב את הבקרים של שבת. אהב להתעורר קצת מאוחר מאשר ביום
חול, ועם כוס קפה היה מתיישב ליד הרדיו להקשיב לחדשות של שעה
10.00. במיוחד אהב את מנגינת הפתיחה של המלחין, לירוי אנדרסון,
זו של תקתוק מכונת הכתיבה: "טק טק טק טק טק, טק טק טק טק טק
טק..." בכלל, אהב את סופי השבוע. בימי שישי, לאחר סיימו את
העבודה בשעות הצוהריים, נהג לעשות את הקניות לשבת. כך היה חוזר
לביתו עם סלי הקניות, יושב לאכול ארוחת צוהריים, ולאחר מכן היה
לוקח את העיתון של סופשבוע למיטה, היה קורא קצת ומייד נרדם.
לאחר כשעתיים של שינה טובה, נהג להתעורר לאט לאט עם כוס קפה
טוב, שבלי קפה ובלי סיגריות חייו לא היו חיים, ואחרי כן לוקח
מגבת, סבון, לבנים ומכנסי חאקי קצרים ופונה אל המקלחת המשותפת.
שם תמיד היה עליו להמתין, כי בדרך כלל תא המקלחת היה תפוס על
ידי אחד השכנים. כאשר תא המקלחת היה  מתפנה, היה נכנס פנימה,
פותח את "הדוש" במלוא העוצמה, ותוך כדי הסתבנות היה פוצח בשירת
יחיד... בדרך כלל היו אלו לואי ארמסטרונג ואלביס פרסלי, אשר
זכו לכבוד הזה, ששיריהם  יושרו על ידי סלומון מתחת למים
הזורמים.  

אלביס פרסלי היה כוכב עולה באותם ימים, סטאר אמיתי. לסלומון
היה כישרון מוזיקלי לא מבוטל. הוא אומנם לא זייף אף פעם, אבל
היה מרעים בקולו עד שקשה היה לעצור בעדו, וכך כל שיר ששר היה
נמשך ונמשך עד קץ הדורות, או עד שמישהו היה צועק: "דיייי!!!!".
לזכותו ייאמר, שכל כלי נגינה שהיה מנסה לנגן בו, מבלי לדעת
תווים, היה מייד מצליח להפיק ממנו צלילים, ולא חשוב איזה כלי
נגינה היה זה. יום אחד חזר הביתה עם קלרניט לילדה, אבל בעצם
היה זה קלרניט, אשר מי שהשתלט עליו בעיקר, היה סלומון. הקלרניט
הזה כלל לא נראה כמו צעצוע לילדה. זה היה קלרניט קטן אומנם, אך
אמיתי. ברגע ששושנה ראתה את סלומון חוזר הביתה עם הקלרניט,
ידעה שצפויים לה ערבי ניגונים תרבותיים במיוחד. סגנון השירים
שאהבה היה שונה לגמרי מזה של סלומון. בעוד הוא אהב מוזיקת
עולם, היא אהבה יותר שירים עבריים, שעליהם התחנכה בכפר הנוער
"חסידים". היא עצמה נהגה לשיר לילדה שירים גם במשך היום, וגם
שירים שלפני השינה, בעיקר כדי להעשירה באוצר מילים. ברשימת
השירים שלה נכללו שירי ילדים כגון: "הדואר בא היום"; "אבאל'ה
בוא ללונה פארק", שהיה שיר של התגשמות כל החלומות - ביקור
בלונה פארק;  "נומי נומי ילדתי", שלמשמע השיר הזה דניאלה הגיבה
לא טוב. השיר הזה ממש גרם לה לסבול. מייד כאשר שרו לה את השיר,
הייתה פוצחת בבכי מר... השיר הזה היה כנראה קצת עצוב לילדה בת
כמעט שנה. בערב, לפני השינה נהגה שושנה לשיר לילדה את השיר:
"אני מאמין" של המשורר, שאול טשרניחובסקי. "שחקי שחקי על
החלומות, זו אני החולם שח.." - נהגה לשיר באוזני הילדה, והפלא
ופלא, השיר הזה השפיע תמיד לטובה על הילדה, כי מייד הייתה
נרגעת ונרדמת.

לילדה הזו היו דרישות מיוחדות. ללא השמעת תקליט, לא הייתה
מוכנה להכניס ולו פירור אחד אל פיה. ואם היה זה פירור מיותר,
מייד היה יוצא כלעומת שבא. כל ארוחה הייתה טקס בפני עצמו.
תחילה מניחים תקליט על גבי הפטיפון, אחר כן מושיבים את הילדה
על מעקה האבן שמחוץ לבית ואחרי כן עושים, גם שושנה וגם סלומון,
ניסיונות נואשים להאכילה. בשנים הבאות, דניאלה אמצה לה בשמחה
רבה את מושבה על גבי מעקה האבן, כי זו הייתה המעלה הטובה
היחידה בכל מה שקשור לאוכל.  זה היה  מקום תצפית טוב, אשר ממנו
ניתן היה לתצפת על כל שכן שעשה דרכו במעלה המדרגות ועבר ממש
ממולה לכיוון השביל שמשמאל לבית, בדרכו לקומה הראשונה הצדדית,
או לקומתו השנייה של הבניין. כל מי שעבר שם, היה חייב להיתקל
בדניאלה הישובה על גבי המעקה. בעיקר אהבה לראות את מר
מורגנשטרן חוזר מעבודתו בכל יום אחר הצוהריים. הוא נהג תמיד
להתעכב דקה או שתיים על ידה, היה נותן לה צביטה קלה בלחי,
ולאחר מכן ממשיך הלאה אל ביתו. בשנתיים הראשונות לחייה, הייתה
שושנה משגיחה על הילדה ליד המעקה, ואף היא אהבה לפגוש שם את
העוברים ושבים ולהחליף עימם מספר מילים. אך בשנים הבאות הפך
מעקה האבן למקום מושבה הקבוע של דניאלה, ובימי שישי בצוהריים
נהגה לחכות שם לאביה עד שישוב מעבודתו.


ביום שישי הזה של סוף השבוע וכמעט סוף החודש, לאחר שינה טובה,
נכנס סלומון למקלחת המשותפת ולאחר שנתן את הקונצרט היומי שלו,
יצא ממנה ממורק וריחני כשהוא לבוש במכנסי החאקי הקצרים ובגופיה
הלבנה ששושנה גיהצה והכינה לו מבעוד מועד.  הוא פתח את הרדיו,
חיפש קצת על הסקאלה את המיקום של תחנת קול ישראל וציפה לחדשות,
כהרגלו בקודש. מהדורת החדשות הפעם לא בישרה טובות. קולו של
הקריין, משה חובב, נשמע עכשיו די חמור וענייני:

"קול ישראל מירושלים, השעה שש והרי החדשות מפי משה חובב ועיקרן
תחילה:  

גוברת המתיחות בגבול ישראל-מצרים בעקבות סגירת תעלת סואץ לשייט
אוניות ישראליות. ממקורות יודעי דבר נודע, כי המצרים מתגברים
את כוחותיהם ליד הגבול עם ישראל וכי הוקם מטה צבאי משותף
לירדנים, המצרים והסורים. כמו כן, נודע כי הוצבו יחידות נ"ט של
הכוח הצבאי הצרפתי ליד הערים חיפה ותלˉאביב על מנת להגן
על שמי ישראל, במידת הצורך. כוחות המילואים מתבקשים להתייצב
באופן מיידי בנקודות האיסוף, אשר נקבעו מראש, עם הישמע סיסמת
היחידה אליה הם שייכים. והרי רשימת הסיסמות:  

אור ירוק, אור ירוק;
פרי הדר, פרי הדר;
כביש אספלט, כביש אספלט;
מפה לבנה, מפה לבנה;
מטפחת אדומה, מטפחת אדומה;
בלון צהוב, בלון צהוב;
נעל שחורה, נעל שחורה.

על פי הוראות הג"א, מתבקשים תושבי ישראל להאפיל את חלונות
בתיהם ובהישמע צפירות עולות ויורדות, על כל התושבים לרדת אל
המקלטים. ..."

לא סיים הקריין את דבריו, וכבר נשמעו קריאותיה של הגב' סגל
בפתח הדלת: "אתם שמעתם את זה? יש מלחמה!!!" סלומון הנקי
והמגולח, שזה עתה החל להרגיש את השלווה של יום שישי, התרעם
בקול: "הלכה השבת".

בתוך מספר דקות נוצרה התקהלות של השכנים המודאגים ליד דלת ביתם
של משפחת לוי. יונל ואנה הצטרפו אל הגב' סגל, ואף סלים ודורין
יצאו מייד מפתח ביתם, כאשר השכנים האחרים מצטרפים אף הם
להתקהלות. כולם החלו לדון במצב החדש שנוצר. המתח ניכר היטב על
פניהם, שכן כולם חשו בסכנה אמיתית לקיומם ולקיום המדינה. האיום
הפעם היה משולש מכל הכיוונים - זה של הגבול עם ירדן ממזרח, זה
של הגבול עם סוריה בצפון וזה של הגבול עם מצרים בדרום.

"אני מקווה שהמקלט מוכן ומסודר" - אמרה גב' סגל לשכנים.

"המקלט נקי ומסודר. צריכים לדאוג גם לשורהל'ה. כשתישמע אזעקה
מישהו יצטרך לקחת אותה איתו למקלט" - ענתה לה שושנה.

"אני אטפל בזה" - התנדב יונל, שכבר עבר את גיל המילואים ואותו
הפסיק הצבא לגייס.

שורל'ה, אשר התגוררה בקומה השנייה של הבניין, הייתה ניצולת
שואה אשר נפגעה נפשית באופן קשה ביותר. שורל'ה לא ידעה להבחין
בין ימינה לשמאלה, וכאשר הייתה נתקפת בסיוטים, היה אפשר לשמוע
את זעקותיה המצמררות, בעיקר בלילות. תמיד נהגה לשוטט עם חתוליה
במשך היום בחצר הבניין.

"אני מוכן לעזור בצביעת החלונות בכחול" - אמר מר מורגנשטרן,
שאף הוא לא גוייס עוד למילואים.

הגב' סגל החלה לתת הוראות לנוכחים:  

"אני מבקשת מכל השכנים להתארגן בשעה הקרובה. אני מציעה שכל שכן
יביא דלי מים למקלט. לול אחד יספיק לשלושת התינוקות. כמובן
שנצטרך גם מזון, עדיף "קונסרבים", מזרנים לשינה, שמיכות
וכיסאות.".

בבת אחת החלה תכונה רבה בסביבת הבניין. כל השכנים נראו כשהם
נושאים מזרנים, מזון ודליי מים לעבר המקלט.

סלומון החל אף הוא להתארגן. לקח את הלול של הילדה אל המקלט,
לאחר מכן את המזרן, השמיכות ודלי המים. שושנה החלה לארגן קצת
מזון לשהייה במקלט. לחם, קופסאות שימורים של סרדינים ולוף,
שהיו לה בבית, גוש גבינה צהובה שקנתה לשבת, ביסקויטים וכן כמה
פירות וירקות שהיו לה במקרר. היא לא שכחה להכניס את הסכו"ם, אך
את עוגת הג'לי עם פרוסות הבננה שפיזרה מעליה, אשר הכינה לשבת,
החליטה להשאיר במקרר לעת עתה, למקרה שהמלחמה תבוטל ברגע
האחרון. היא שמה את כל המצרכים בארגז קרטון שהיה לה בבית.
בנפרד הכינה סבון רחצה, חיתולים ובגדים להחלפה לילדה ולעצמה,
ולאחר מכן, פנתה לעזור לסלומון באריזת תרמיל החאקי הצבאי. ארזה
לו בגדים, לבנים, כלי רחצה וגם הגניבה לו לתרמיל כמה תפוחים
ובננות בשקית חומה. אחר כך, נטלה את הילדה בזרועותיה וליוותה
את סלומון אל הרחוב, שם חיבק ונישק את הילדה והאם ופנה אל
הרחוב הראשי, תוך כדי ניפנופי שלום. כל הרחוב המה עתה מאנשים.
כלי רכב צבאיים נראו חולפים בכביש, ומכל הבתים נראו גברים
היוצאים מבתיהם ונפרדים ממשפחותיהם. אלו שנשארו בעורף, היו
עסוקים בהתארגנות לקראת שהייה ארוכה במקלטים.

מעט לפני השעה 22.00 בלילה, לאחר שהייה של מספר שעות במקלט,
החליטה שושנה להתגנב עם הילדה בזרועותיה אל הבית בכדי להספיק
לשמוע את החדשות האחרונות, אך דבר לא התחדש. לעת עתה, החליטה
להישאר בבית. ברדיו הושמעו שירים ישראלים ברצף, כשבין לבין
הושמעו שוב ושוב הסיסמות הקוראות לאנשי המילואים להתייצב לדגל.
היא השכיבה את הילדה במיטתה ושרה לה את שיר הערש הקבוע: "שחקי
שחקי על החלומות...", עד שהילדה נרדמה. לאחר מכן נכנסה בעצמה
למיטה וניסתה להירדם כשהרדיו פתוח חרישית, למקרה שיחולו
התפתחויות. במשך כל הלילה התהפכה מצד אל צד, ומדי פעם נרדמה
לשעה קלה ושוב הייתה מתעוררת, וכך עד לסימני הזריחה הראשונים.
בשעות אלו של המתנה, שבו אליה בבת אחת זיכרונות הנדודים והרעב
מהמלחמה ההיא. במצב המלחמתי הנוכחי, חשבה על הגרוע מכל: "מה
יהיה אם תחזורנה אותן תמונות של מחסור, של רעב, של נדודים
ואולי של אובדן הקרובים לה?" במלחמה ההיא איבדה את הוריה ואחיה
הבכור, ועכשיו הייתה חרדה לגבי משפחתה החדשה שהקימה.

שושנה אף לא ידעה מה קורה עם צביקה. היא תיארה לעצמה שאף הוא
גוייס, אך בשעות אלו לא הייתה לה כל דרך לברר זאת. היא פחדה
לזוז לרגע מסביבת הבית, שמא תצטרך לרוץ למקלט עם הילדה.
בסביבות השעה 6.00 בבוקר שבת, בעוד הילדה ישנה, הלכה לבדוק אצל
הגב' סגל מה קורה... בשעת בוקר זו של שבת, כולם היו ערים אצל
משפחת סגל. שושנה נקשה בזהירות בדלת. הגב' סגל פתחה את הדלת,
כשהיא לבושה בחלוק הישן שלה. "יש חדש?" - שאלה אותה שושנה.
"אין חדש" - ענתה לה הגב' סגל. "בינתיים רק מגייסים אנשים. לכי
להביא את הילדה, שבו איתנו כאן בינתיים". "אני כבר חוזרת..."
שושנה חזרה במהירות לעבר הבית, שכן חששה שבדרך תישמע אזעקה.
היא העבירה את הילדה הישנה אל עגלת הילדים והחליטה להביא איתה
גם את עוגת הג'לי המעוטרת בפרוסות הבננה. "עדיף לטעום מהעוגה
עכשיו, לפני שתתקלקל. ממילא שום דבר לא השתנה במשך הלילה, ומי
יודע כמה זמן עלול המצב הזה להימשך" - חשבה לעצמה וחזרה לכיוון
ביתם של משפ' סגל, כשביד אחת היא דוחפת בשביל את עגלת הילדים
עם דניאלה  ובידה השנייה אוחזת במגש העוגה עם כיסוי הפלסטיק.
בינתיים, הכינה הגב' סגל שתייה חמה לכולם, ואנה ויונל הוציאו
החוצה את השולחן העגול הקטן עם כיסאות העץ. שושנה הניחה את
עוגת הג'לי על השולחן הקטן, פרסה אותה לפרוסות וחילקה לצלוחיות
הקטנות. האווירה הייתה מוזרה ביותר. מזג האוויר היה עכשיו די
קריר בשעת בוקר מוקדמת זו של שבת סתווית, אך להבדיל מן השבתות
השלוות האחרות, בשבת זו האווירה הייתה מתוחה בציפייה לקראת
הבאות, לטוב ולרע. הייתה מין תחושה של אסון המתקרב ובא. גם בני
הזוג סגל היו שותפים לתחושה זו, שכן אף הם עברו את תלאות מלחמת
העולם השנייה, בהיותם ניצולי שואה שעלו מרומניה, אשר על ידי
שניהם היו טבועים מספרים שהעידו על כך כאלף עדים.

בעוד הם יושבים ליד השולחן, ירד מר מורגנשטרן מהקומה השניה
כשבידו הוא אוחז במברשת צבע ופחית של צבע כחלחל.

"בוא תשב לשתות משהו חם, לפני שאתה מתחיל בעבודה" - אמרה לו
הגב' סגל ומזגה לו ספל קפה חם מהקנקן. "אני אקח איתי את הספל,
יש המון עבודה... אני נכנס אלייך לצבוע את החלון" - פנה אל
שושנה. "הדלת פתוחה" - ענתה לו שושנה ונתנה לו גם פרוסת עוגה
בצלוחית. מר מורגנשטרן פנה לעבר ביתם של משפ' לוי, לגם קצת
מספל הקפה והחל לצבוע במהירות בצבע כחלחל את חלון החדר הגדול.
אחר כך נכנס לבית השכנים דורין וסלים. להם היו בחזית הבית
חלונות המכוסים וילון תחרה שיש להאפיל. דורין הסירה מייד את
וילון התחרה היקר לה ממקומו, שמא ייהרס הוילון הטוב, אשר קנתה
במיטב כספה בגלנטריה. מר מורגנשטרן טבל את מברשת הצבע שלו,
ובמיומנות כיסה בתוך דקה בצבע כחלחל את חלונות הבית. כך עבר
מבית לבית וצבע את חלונות הבתים בצבע כחלחל. משסיים את הצביעה
בחזית הבניין, פנה שוב אל השביל בכדי להתחיל לצבוע את החלון
אצל משפ' סגל. בעוד הוא עושה את דרכו לשם, נשמעה לפתע אזעקה
מצמררת, עולה ויורדת, אשר החרידה את הסביבה כולה. בבת אחת הופר
השקט המתוח שאפף את הבניין, ובתוך דקה צצו מכל עבר השכנים,
כשהם יוצאים מפתח בתיהם בבהילות עם ילדיהם ותינוקותיהם, ופתחו
בריצה מהירה לעבר המקלט. שושנה נטלה במהירות את הילדה,
שהתעוררה לשמע האזעקה והחלה לבכות. היא עם הילדה והגב' סגל
החלו בריצה אל עבר המקלט, בעוד יונל עולה במהירות אל הקומה
השנייה בכדי להוריד גם את שורל'ה למטה. שורל'ה ישבה בחדר עם
שני חתוליה כשהיא בוהה באוויר. "שורל'ה, בואי מהר למטה" - פנה
אליה יונל כשהוא אוחז בכתפה כדי לזרז אותה לרדת. שורל'ה הביעה
התנגדות ודחפה אותו מעליה. לא הבינה מה הוא רוצה. "שורל'ה, את
חייבת לבוא איתי, כאן מסוכן" - ניסה להסביר לה יונל. משהתמהמהה
לבוא עימו לא חשב פעמיים, אחז בידה ומשך אותה בחוזקה לעבר
המדרגות. שורל'ה נגררה אחריו תוך כדי שהיא מנסה להתנגד, אך
יונל גבר על התנגדותה ומשך אותה איתו במדרגות, וכך עד שהגיעו
אל פתח המקלט.


בינתיים, הספיקו הגב' סגל ושושנה עם הילדה להגיע אל פתח המקלט.
דניאלה, התינוקת בת תשעת החודשים, חשה במשהו מוזר הקורה מסביב.
היא חשה כי היא יורדת כלפי מטה אל מין חדר אטום ואפלולי, ללא
חלונות, וכן חשה במבטיהם של האנשים היושבים בו, עם כניסתן אל
המקלט. המקלט המה עתה מאנשים, נשים, ילדים ותינוקות. על פניה
של שורל'ה ניכרו פחד אימים ותדהמה. ביושבם כך במקלט, מצפים
לגרוע מכל, ניסו השכנים לנחש מה פשר האזעקה. כולם חששו מפלישה
אפשרית של הכוחות הערביים, וניסו להרגיע אחד את השני. "הצפירה
נשמעה רק ליתר ביטחון" - ניסה יונל להרגיע את הנוכחים. "מישהו
רוצה קצת ביסקוויטים פתי בר"? - שאלה הגב' סגל את הנוכחים. ככל
הנראה, חשבה שהדבר ירגיע במקצת את השכנים, ואף החלה לחלק לכולם
ביסקוויטים.

כעבור זמן מה, של המתנה מורטת עצבים במקלט, נראה לפתע בפתח
המקלט השכן המכובד, ראש העיר מר ינובסקי. מר ינובסקי החליט
לבקר במקלטים שבסביבה כדי לוודא ש"הכל פועל לפי הספר." "הכל
בסדר? יש לכם מספיק מים?" - שאל את השכנים. "בינתיים יש מספיק"
- ענה לו יונל. "שימו לב, אין לצאת מן המקלט עד אשר תישמע
אזעקה רצופה." "מה קורה?" - שאל מר מורגנשטרן. "ישנה שמועה
שמטוס מצרי ניסה לחדור אל שמי הארץ" - השיב מר ינובסקי. "אני
מבקש לא להיכנס לפאניקה. למיטב ידיעתי, העניין מטופל על ידי
כוחותינו. במידה ויחסרו לכם מים, תעבור כאן מיכלית מים, כך שגם
בעניין זה אין מה לדאוג." מר ינובסקי לא שקט ולא נח עד אשר
וידא כי הכל פועל כשורה. כזה היה אופיו, איש יצירה, שידו בכל
ויד כל בו. לאחר סיימו את דבריו פנה לדרכו ומיהר אל המקלט
הבא...

לאחר כשלושת רבעי השעה של שהייה במקלט, נשמעה לפתע שוב אזעקה,
הפעם רצופה. השכנים חששו עדיין לצאת מן המקלט, אך לאחר
התייעצות שערכו ביניהם החליטו בכל זאת לצאת.  "שורל'ה, את
יכולה לחזור הביתה" - פנה יונל אל שורל'ה. "הכל בסדר עכשיו,
לכי הביתה." שורל'ה לא חיכתה הרבה ויצאה בריצה מהמקלט לעבר
חדרה שבקומה השנייה. בחברת חתוליה הרגישה הכי בטוחה. הגב' סגל
פנתה מייד לחדרה ופתחה את הרדיו כדי לדעת מה קורה. ואכן,
הקריין מסר הודעה יבשה בכל רבע שעה, על ניסיון החדירה לשמי
הארץ של מטוס חיל האוויר המצרי, וכי המטוס יורט ע"י חיל האוויר
הישראלי.

השבת עברה בשקט מתוח, אך ללא התפתחויות נוספות. מר מורגנשטרן
סיים את מלאכת צביעת החלונות בבתי השכנים בצבע כחלחל, ולעת ערב
נראו מבעד לחלונות הבתים אורות כחלחלים עמומים. במשך יום
ראשון, ניסתה שושנה להעביר זמנה ולהסיח דעתה מן המצב המלחמתי
בעבודות הבית. היא חיפשה לה תעסוקה ולו רק כדי להעביר את השעות
המתוחות. הכינה אוכל לילדה ולעצמה, הורידה את הכביסה מן החבלים
שהיו תלויים בקומת הגג, ששם נהגו השכנים לתלות את הכביסה, חזרה
לחדר המשפחה והחלה לגהץ ולקפל במרץ את הבגדים. כאמור, עד לשעות
הערב לא חלו שום התפתחויות ורב היה הנסתר על הגלוי. אומנם,
בשעת הצוהריים שוב נשמעה אזעקה עולה ויורדת, אך עוד לא הספיקו
השכנים לרדת אל המקלט, ומייד נשמעה שוב אזעקת ארגעה רצופה,
כשברדיו מושמעת שוב ושוב מדי רבע שעה הודעה על כך שהייתה זו
אזעקת שווא. המתח עלה וגאה ביומיים האחרונים. בגבול עם מצרים
לא אירע שום אירוע ממשי, אך היה ברור לכולם, הן לכוחות
המגוייסים שהוצבו בגבול עם מצרים והן לאנשים שנשארו בעורף,
שהפעם מדובר במלחמה של ממש. ואכן, זו לא איחרה לבוא...

ביום שני, בסביבות השעה 14.00, נשמעה שוב האזעקה המאיימת ברחבי
העיר רמתˉגן, ושוב נהרו השכנים למקלט. הפעם קיבלו הוראה
מפורשת שלא לצאת ממנו עד למתן הוראה אחרת. "הינה, הפעם זה
מתחיל..." - אמר יונל בידענות. בינתיים, החליטו השכנים להתייעץ
בינם לבין עצמם לגבי השהייה במקלט, וכך הוחלט פה אחד, כי הלילה
הזה יהיה על המבוגרים, הנשים, התינוקות והילדים להישאר וללון
במקלט. בסביבות השעה 20.00 החל יונל לאבד את סבלנותו והחליט
לצאת מן המקלט, למרות האיסור, בכדי להאזין שוב לרדיו על מנת
להיות מעודכן במה שנעשה בחזית.

מן הידיעות ששודרו ברדיו, התברר כי אחר הצוהריים הוצנח גדוד
צנחנים ליד מעבר המיתלה בסיני, וכי צרפת ובריטניה דורשות הן
מהכוחות המצרים והן מהכוח הישראלי, לסגת מחצי האי סיני, אך שתי
המדינות מסרבות לדרישה זו. לאחר שהתעדכן, חזר יונל שוב אל
המקלט המחניק, המלא באנשים.  וכך, בכל שעתיים ובמשך כל הלילה
עד למוחרת, יצא שוב ושוב לביתו על מנת להתעדכן במה שקורה.
למותר לציין, שהלילה הזה היה קשה לכולם, הן בשל הצפיפות הרבה
והן בשל הצורך בטיפול בתינוקות שאך זה נולדו. למוחרת בבוקר,
בסביבות השעה 7.00 נשמעה צפירה מתמשכת, שכן הוחלט בפיקוד הג"א
לאפשר לאנשים לצאת לשעה קלה מן המקלטים בכדי לשאוף קצת אוויר
ולהצטייד במזון ובמים. לאחר כשעה נאלצו לשוב אל המקלט המחניק.


באותה שעה ממש, התנהלו קרבות אוויר בין חיל האוויר הישראלי
לבין חיל האוויר המצרי בשמי חצי האי סיני. וסלומון.... סלומון
שכב לו באיזו שוחה שחפר לעצמו, כשמסביב נופלים הפגזים והתפלל
שכל זה ייגמר. הוא רק רצה לחזור הביתה, לרח' יהל"ם. המקלחת
המשותפת נראתה לו עכשיו כמו חלום רחוק. הוא לא שיער כי המלחמה
הזאת תסתיים מהר מכפי שחשב.

ואכן, למוחרת היום חלה תפנית במהלך המלחמה. חיל האוויר המצרי
שותק על ידי הכוחות הצבאיים של צרפת ובריטניה, ובכך גם חלפה
הסכנה לחדירת מטוסי אוייב לשמי הארץ. כעת, יכלו התושבים, ובהם
השכנים של הבניין מס' 49 , לצאת מן המקלטים בלב שקט ותוך
ביטחון כי הסכנה חלפה.

בהמשך השבוע הושג ניצחון מוחץ על המצרים, וכל חצי האי סיני
נכבש בידי הכוחות הישראליים.

ביום שלישי שלאחר המלחמה, לאחר שבוע וחצי של שהייה במדבר,
כשהוא עייף, עיניו אדומות מחוסר שינה וזקן שצמח לו פרא, שב
סלומון מהמלחמה הביתה, כשהוא משתרך לו בקושי במעלה הרחוב, נכנס
הביתה, נישק וחיבק את האישה והילדה ומייד נכנס למקלחת המשותפת.
הפעם לא היו  לו לא כוח ולא חשק לשיר. הוא פשוט נתן לזרם המים
החמים לשטוף את כל הבוץ והזוועה שדבקו בגופו, ולאחר מכן נכנס
לחדר המשפחה ופשוט צנח על המיטה באפיסת כוחות...וכך הסתיים לו
עוד פרק בחייו של סלומון...




                                                      פרק
כ"ז


חודש אייר, רמתˉגן 1959


דניאלה התעוררה לעוד בוקר קסום... הבקרים תמיד נראו לילדה בת
השלוש קסומים. מלבד ארוחת הבוקר ההכרחית בישיבה על המעקה, הכל
נראה לה קסום. החלבן שהציב את שני בקבוקי החלב ליד הדלת,
העגלון שעבר ברחוב והיה צועק בקול: "אלטעזאכן, אלטעזאכן",
הילדים שעשו דרכם לבית הספר הסמוך, והכי הרבה קסמו לה שני
העצים בעלי שורשי האוויר הארוכים שניצבו מאחורי הבית. היו אלו
שני פיקוסים גדולים שאפשר היה להופכם לנדנדות. בבקרים נהגו
הילדים הקטנים שנשארו בבית לשחק בחצר שמאחורי הבית, לטפס על
שני העצים, כמו גם להיתלות על אחד משורשי האוויר הארוכים,
ופשוט להתנדנד הלוך ושוב עד שהיו צונחים מותשים על האדמה.
אומנם היו אלו רק שני עצי פיקוס, אבל לילדה נראו כמו יער שלם.
מאחורי הבית, מצד שמאל, ניצב ביתו של המשורר, מר שרוני, כשחצר
הבית מוקפת סביב סביב בגדר נמוכה. הבית של המשורר, בעל השפם
הגדול והזקן, נראה לה לדניאלה בית מסתורי מאין כמותו. תמיד
הייתה מתקרבת אל החצר בחשש מה כדי לבדוק מה בחצר, ומייד הייתה
נסוגה לאזור הבטוח שבסמיכות לשני העצים. אימה, שושנה, נהגה
לכנות את המשורר בשם המשפחה: "שרוני". "היום דיברתי עם
שרוני....", "שרוני אמר ש...", וכן הלאה...

הבוקר, הושיב אותה סלומון על גבי המעקה, שכן היה זה מתפקידו
לנסות לשכנע את הילדה לאכול לפני שיצא לעבודתו בבנק. הוא הכין
לה בעצמו ביצה רכה וכוס חלב. הפעיל את הפטיפון והניח את הזרוע
על גבי הרצועה של השיר "'What ever Lola wants""  - שיר הנושא
לסרט: "המלאך הכחול" בביצועה של מארלן דיטריך, שלאחר כמה
חודשים הפך ללהיט ענק אף בביצועה של השחקנית, מיי בריט, לאחר
שהסרט צולם בשנית. כך היה לה  לדניאלה, הכבוד להיות נוכחת
בהקרנת הסרט המחודש בגילה "המופלג" - גיל שלוש, באמפיתיאטרון,
ומאז הפכה מיי בריט לזמרת הבית בבית לוי. מייד לאחר שהמשפחה,
ילדה בת שלוש והוריה, צפו בסרט, רץ סלומון מייד לחנות התקליטים
ורכש את התקליטון שממנו בקעו צלילי קולה החם של השחקנית מיי
בריט. השיר "לולה" כבש בסערה את בית משפחת  לוי, והושמע שוב
ושוב במשך היום.

סלומון ידע תמיד, בנסותו להאכיל את הילדה הסוררת, כי זהו השיר
היחיד היכול להשפיע על הילדה להכניס מעט אוכל אל פיה. אחרי
שהפעיל את הפטיפון, היה מנסה להאכיל אותה בכפית מהביצה הרכה.
משאך הייתה דניאלה רואה את הביצה הרכה, מייד הרגישה רע. זה היה
העונש היומי שהייתה צריכה לעבור בכל יום. גם הבוקר ניסה סלומון
לתת לילדה כפית מהנוזל הצהוב-לבן הזה, אך לא עברה שנייה ושום
דבר מזה לא נשאר בפיה, כולל ארוחת הערב של אתמול. סלומון לא
התייאש, בשלב זה, וניסה להאכילה שוב בכפית מעט מן הביצה
הרכה... הפעם עברה כפית הנוזל הצהוב-לבן בשלום ונבלעה. מעודד
במקצת מ"הישגיו", ניסה להאכילה שוב בכפית שלישית של הנוזל
המאוס שכונה: "ביצה רכה". אך הפעם פשוט אטמה דניאלה את פיה
וסירבה בתוקף לפותחו. בשלב זה, התייאש סלומון מלהאכיל את
הילדה. הוא נטל את כוס החלב וניסה להשקות את הילדה, אך לא הסיר
את ה"קיימאק", כלומר הקרום שכיסה את הנוזל הלבן. ה"קיימאק"
נחשב ל"מזין"במיוחד. דניאלה הבחינה בכך ששכבת הקיימאק לא הוסרה
מכוס החלב, וסירבה בכל תוקף לשתות את כוס החלב. סלומון ניסה
וניסה, עד שהצליח להשקותה מעט, אך שוב לא נשארו בקרבה יותר
מדקה אחת תמימה, לא הנוזל הלבן החלבי ואף לא הנוזל הצהוב-לבן
שבקושי בלעה קודם לכן. בשלב הזה, התייאש סלומון והרים ידיים,
שכן מיהר לעבודתו. הוא נכנס הביתה, עצר את הפטיפון מפעולתו,
נטל את תיק העור שלו ויצא אל מקום עבודתו. דניאלה הייתה
מאושרת. בשלב זה, העונש היומי לבוקר זה היה מאחוריה. אומנם
ציפה לה עונש נוסף בהמשך היום, אבל לעת עתה הוקל לה והיא נופפה
בשמחה לשלום לסלומון ממקום מושבה שעל גבי המעקה. עכשיו היה כל
הבוקר לפניה.

על פניה של דניאלה חלפו כהרגלם מדי בוקר, יונל על אופניו ומר
מורגנשטרן על אופניו, איש איש לעבודתו. מעבר לכביש, הבחינה
בשני אנשים לבושים בגדי עבודה, אשר עסקו בתליית שרשרות של
נורות צבעוניות סביב סביב בחצר הבית הגדולה של האיש החשוב שגר
ממול. היא חשה כי איזה מאורע חגיגי חשוב עומד לקרות. בינתיים,
החלו האימהות השכנות להוציא את ילדיהן אל מחוץ לבית, אל השמש
האביבית, שהחלה להיראות יותר ויותר בתקופה זו שלאחר חג הפסח,
לאחר שאף החורף האחרון היה סוער וגשום במיוחד. "להוציא ילדים
אל השמש" נחשב לעניין "בריא" בעיני האימהות. ילדים שספגו קרני
שמש והיו שזופים, נחשבו לילדים בריאים. מאוחר יותר, בסביבות
השעה 10:00, שלחה שושנה את הילדה למכולת של חנניה בכדי להביא
את כיכר הלחם של אותו היום. משימות מן הסוג הזה היו אהובות
במיוחד על הילדה בת השלוש. חנניה, בעל המכולת, היה חברה הטוב
ביותר של הילדה. הוא ממש העריץ את הילדה ותמיד קיבל אותה בחיוך
רחב. הוא אף לא שכח לתת לה גם סוכריה עטופה בצלופן לדרך. את
הדרך בחזרה הייתה עושה תוך כדי דילוגים כשהיא אוחזת בשתי ידיה
בכיכר הלחם, שלמרבה המזל, היה מגיע איכשהו בשלום ליעדו.

לאחר מכן, חזרה אל חבורת הילדים, שהחלו במירוץ מטורף מסביב
לבית. את המירוץ הזה אי אפשר היה לעצור בשום אופן. היה זה מנהג
קבוע של ילדי השכנים, אשר נהגו בכל בוקר לפתוח בריצה, ולהקיף
שוב ושוב את הבניין. שושנה, שדאגה תמיד להלעיט את דניאלה
בארוחות שונות ומשונות, יצאה בסביבות השעה 11:00 אל מחוץ לבית
עם כוס של רסק עגבניות שריסקה ב"פומפייה" במו ידיה, אבל קצת
היה לה קשה לעצור את הילדה ממירוצה... ניסתה לרוץ אחרי הילדה
עם כוס רסק העגבניות, אבל לא הצליחה להשיגה... רק בסיבוב
השלישי של מירוץ הילדים, הצליחה לעוצרה. לימים, הייתה נזכרת
שושנה ומזכירה איך: "אני תמיד רצתי אחרייך עם הבננה", או "...
עם הרסק עגבניות", או עם כל סוג אחר של אוכל. בכלל, אוכל היה
גולת הכותרת של כל יום. בשעה זו נדף ריחו המשכר של מרק העוף
שהכינה שושנה, ואילו מביתה של דורין נדפו ריחות בישול עירקי.
דורין נהגה לבשל בכל יום אורז. אורז היה תבשיל יומיומי הכרחי.
ובכל פעם כשהיה האורז מוכן, הייתה מגלגלת אותו בידיה, יוצרת
צורות של "קובה מדומה" ומחלקת לילדים שישבו על גרם המדרגות
שהוביל לבניין. בשלב זה, הייתה מצטרפת לחבורת הילדים גם בתה
לינדה, שהייתה עכשיו תלמידת כיתה א'. כך היו יושבים על גרם
המדרגות עד לשעת העוצר - 14:00 בצוהריים, ומתווכחים בלי סוף
בשאלות הרות גורל, כגון: האבא של מי יותר מוצלח; מה יהיה כל
אחד לכשיגדל, ואיזה מקצוע יותר טוב, כבאי או שוטר... ובכלל,
למי שייך הרכב של "מכבי האש". היה זה מעין פרלמנט של ילדים.
בסמוך לשעה 14:00, כאילו נתן להן מישהו סימן, החלו האימהות בזו
אחר זו לקרוא מכל עבר לילדים להיכנס הביתה, ובדיוק בשעה 14:00
נעלמו כל הילדודס כבמטה קסם ילד ילד לביתו, לארוחת הצוהריים
ולשנת הצוהריים.

דניאלה נכנסה אף היא לביתה, ולאחר ארוחת הצוהריים נצטוותה ע"י
סלומון, שחזר הביתה להפסקת הצוהריים, להירדם. גם שינה נחשבה
לעניין "בריא", ואם לסכם את כל מה שנחשב כ- "בריא" לילדים,
אפשר לומר שהיו אלו: הרבה אוכל, פעילות בשמש, כמה שיותר שינה,
והרבה מכל זה, "כדי שלילדים יהיה הרבה כוח". והפלא ופלא, כל מה
שהיה "בריא" היה גם ממש שנוא על רוב הילדים, מלבד היציאה אל
מחוץ לבית, כמובן.

באחר הצוהריים של היום, לאחר שנת הצוהריים, יצאה דניאלה החוצה
כשבידה היא אוחזת בבננה שחצייה מקולף, ששושנה נתנה בידה. שושנה
לא ידעה כי להפקיד בננה בידי הילדה  כך סתם מבלי לפקח גם על
אכילתה, הוא עניין חסר טעם. כאמור, עשתה עכשיו דניאלה את דרכה
אל החצר האחורית, התיישבה מתחת לאחד מעצי הפיקוס, והביטה כלפי
מעלה אל צמרת העץ. מבעד לענפי העץ בקעו עדיין קרני שמש של אחר
הצוהריים. המראה של קרני השמש המרצדות מבעד לעלים, נתן  לילדה
תחושה שהיא נמצאת באיזה שהוא יער קסום. עדיין אחזה בבננה, אך
לא טעמה ממנה. היא חשבה מה לעשות עם הבננה, שכן לאכול אותה לא
הייתה מסוגלת בשום אופן. לפתע הבריק רעיון כביר במוחה - אפשר
פשוט להעלים את הבננה איכשהו במקום מסתור כלשהו. חיפשה מסביב
מקום שבו תוכל להשליך בו את הבננה... ו.. עיניה נעצרו אצל החצר
של המשורר שרוני. כן, זה היה מקום מסתור הכי טוב על מנת להיפטר
מן הפרי הכי שנוא עליה. היא קמה באחת עם הבננה בידה, התקרבה
בזהירות אל חצר ביתו של המשורר, הביטה לעבר דלת ביתו בכדי
לוודא שאף אחד לא יוצא משם, וטראח, השליכה את הבננה היישר אל
החצר. תם ונשלם! חסל סדר בננות. מאותו יום חזרה על מעשה זה,
ובכל פעם שקיבלה בננה לידיה, הייתה זו עושה מייד את דרכה אל
חצר ביתו של המשורר.

אך, למעשה, באותו אחר צוהריים לא נמצא המשורר שרוני כלל בביתו.
לאחר שנים, התברר כי האיש היה חולה מאוד ושהה באותו זמן בעיר
ניוˉיורק שבארה"ב, ובאותה שנה אף הלך לעולמו המשורר עטור
הפרסים. שושנה לא שכחה את המשורר לעולם ואף לא את שיחותיה עימו
על הא ועל דא, ולמעשה, אף בשעותיה האחרונות, הזכירה את שמו
מספר פעמים, כאילו עומדת היא לפוגשו בעולם שכולו טוב.

השמש החלה לשקוע עכשיו במהירות, ופינתה מקומה לחשיכה. דניאלה
שבה אל חזית הבית, ושם, מעבר לכביש, ציפתה לה הפתעה מרנינה
במיוחד. כל חצר הבית שממול זהרה עכשיו באורות צבעוניים נוצצים
שהאירו את כל השטח. המראה היה פשוט מרהיב. הילדה ירדה בגרם
המדרגות ונעמדה שם על המדרכה, כולה משתאה לנוכח האורות
הנוצצים. היא חשה מעין התרוממות רוח אדירה. אורות נוצצים היוו
סימן לנשף שעומד להיערך בקרוב, בדרך כלל לאחר יום יומיים.

את האווירה הקסומה הפירה לפתע צפירה ארוכה ומתמשכת של ערב יום
הזיכרון לחללי צה"ל. באחת גם כבו האורות הנוצצים והחשיכה
השתלטה באופן מוחלט על הרחוב. דניאלה המבוהלת רצה לעבר ביתה,
תוך שהיא מבחינה כי השכנים שניקרו בדרכה, נעמדו לפתע דום וכלל
לא זזו ממקומם. כך גם כל מי שעבר ברחוב. כולם נעמדו לפתע דום.
ייללת הצפירה החרידה את כל העיר, והביאה עימה תחושה של אסון
גדול שאירע... עם ישראל עמד עתה דום, ולרגע או שניים הקדישו כל
אחד ואחת את מחשבתם לאלו אשר הקריבו עצמם למען  המדינה. מעתה,
בכל ימי הזיכרון לחללי צה"ל, במשך שנים רבות, חזרה אותה התחושה
אצל דניאלה בזמן הצפירה, של אסון גדול שאירע, ואותו הרהור נוגה
על אותם חיילים שאיבדו את חייהם, חזר על עצמו מדי שנה בשנה.
ברגעים שכאלה, ניסתה תמיד להעלות בדמיונה את רגעי האובדן האלו
בזמן קרבות ישראל, שכן רק החיילים שלחמו ממש בשדה הקרב, חוו את
החוויה הקשה הזו של אובדן חברים בזמן אמת.  

בן רגע, השתלטה על הרחוב החשוך תוגה רבה, וניתן לחוש באווירת
הנכאים ששררה בכל. לאחר הצפירה פנו האנשים איש איש לעיסוקיו.
דניאלה שבה אף היא לביתה לארוחת הערב, אלא שבערב זה הושבת
הפטיפון בבית משפחת לוי, ורק מן הרדיו נשמעו צליליהם הנוגים של
שירים ישראליים, שירי מלחמות ושירי נופלים.

באותו ערב קודר, החשיכו אורות הבתים בשעה מוקדמת מן הרגיל,
וחושך מוחלט השתלט על הרחוב.

למוחרת בבוקר, שוב נשמעה אותה אזעקה מחרידה, ואווירת נכאים
שררה בכל.

מעבר לכביש, בחצר ביתו של ראש העיר, החלו ההכנות לנשף יום
העצמאות. בחצר הבית הגדולה הוצבו שולחנות ארוכים, ומספר אנשים
טרחו לכסותם בנייר לבן ששימש כמפות שולחן.

בבית הספר הסמוך נערך טקס יום העצמאות. כל התלמידים התייצבו
ליום הלימודים המקוצר, כשהם לבושים הפעם בחולצות לבנות,
שהחליפו את חולצות התכלת של התלבושת האחידה. בחצר בית הספר
הורד הדגל לחצי התורן, והמורה לזמרה יוסף הדר, ניצח על מקהלת
הילדים ששרה את שיר השכול הידוע: "דודו". אל חצר בית הספר
נכנסו גם כמה שכנות עם ילדיהן הקטנים, שכן היה זה מנהג קבוע של
השכנים להצטרף לטקסים של בית הספר. בטקס נכח כאורח כבוד אף ראש
העיר, מר ינובסקי, ולאחר שירת המקהלה  נשא אף נאום קצר שבו סקר
את התפתחות העיר עד כה, עם מלאת אחת עשרה שנים לקום המדינה.
אין ספק כי ראש העיר, מר ינובסקי, תרם רבות לפיתוחה של עיר
הגנים, אשר כשמה כן היא, מרובת גנים.  גן הקופים, ללא ספק, היה
הגן האהוב ביותר על ילדי העיר ומשך אותם אליו כאבן שואבת.
הייתה זו עיר קסומה, ומר ינובסקי היה גאה בפועלו. לאחר שירת
"התקווה", מיהר כהרגלו לטקס הבא שהוזמן אליו. ראש העיר הזה לא
נח לרגע. בערב עוד ציפה לו הנשף הגדול, שהיווה את גולת הכותרת
של החגיגות בעיר.  

השעות עברו אט אט ביום הזיכרון הזה, והאווירה לקראת אחר
הצוהריים החלה להשתנות ברחוב. ניתן היה לחוש את אווירת
החגיגיות שהחלה להשתרר ברחוב הרמתˉגני, אשר לוותה במעין
ציפייה לתחילת חגיגות יום העצמאות האחד עשר למדינת ישראל.

בשעה 19:00 נשמעה שוב הצפירה האיומה, שסימנה את המעבר החד שבין
אווירת הנכאים שלוותה את יום הזיכרון, לבין החגיגיות שהחלה אט
אט לשרור בכל. אומנם, היה נדמה כאילו עברו שנים רבות מאז הקמת
המדינה, אך למעשה, עברו בסך הכל אחת עשרה שנה מאז הוקמה, וכבר
ידעה שתי מלחמות, כאשר בין המלחמות ספגה אף התקפות טרור מצד
האוייב. אולם, כנראה שזה היה אופיים של היהודים בכל מקום,
להסתגל במהירות לתנאים החדשים ולמקום החדש, כפי שסיגלו לעצמם
את התכונה הזו במשך הדורות. אף לדיירי רחוב יהל"ם הייתה תחושה
כאילו הכירו זה את זה שנים רבות, ולמעשה, חשו כמעין משפחה אחת
גדולה.

מעבר לכביש דלקו עתה הנורות הצבעוניות במלוא זוהרן. אל הרחוב
החלו להגיע בשעה זו מכוניות מפוארות, ברובן שחורות, בעלות גגות
מעוגלים, אשר נעצרו אחת אחת לצד המדרכה, ומתוכן יצאו גברות
מהודרות לבושות בשמלותיהן הרחבות, כשאת כתפיהן מכסים "שאלים",
ובלווית אישיהן המכובדים, הלבושים אף הם בחליפותיהם המהודרות,
פנו זוגות זוגות אל עבר החצר המוארת באורות הצבעוניים, שם
ציפתה להם קבלת הפנים. מן הרמקולים בקעו צלילי מוזיקת ג'אז
נעימה, שנשמעה בכל הסביבה.

ברחוב עצמו ניתן היה לחוש בתכונה רבה. כל השכנים יצאו אל הרחוב
עם ילדיהם, שאת חלקם נשאו האבות על כתפיהם, ואת התינוקות נשאו
האימהות בחיקן. הילדים לא פסקו מלנופף במרץ בדגלונים שקבלו
לכבוד החג. דיירי הבית שממול, כמו גם דיירי שאר הבתים שבסביבה,
החלו לבצע התגנבות יחידים אל בין החוגגים בחצר שממול, וכך
התערבו נשים מהודרות וגברים מכובדים, פוליטיקאים לבושי חליפות,
עם נשות הרחוב, בעליהן וילדיהם. השולחנות היו עמוסים בכל טוב.
בשעה 20:00 בדיוק, יצא מר ינובסקי אל בין החוגגים. הפעם לא
הרבה ראש העיר במילים, רק הרים כוסית יין, בירך את המכובדים
בברכת "ברוכים הבאים", והכריז: "לחיי השנה האחת עשרה למדינת
ישראל". בכך נתן את האות לפתיחת בקבוקי היין, אשר הוצבו בשפע
על גבי השולחנות. את השמיים כיסו מטחים אדירים של זיקוקי די
נור מרהיבים ביופיים, אשר שולחו מעלה מן הרחוב הסמוך.

ברמקולים הושמע עתה הואלס מספר 2 של המלחין שוסטקוביץ', וכמה
זוגות מכובדים החלו לפצוח בריקוד הואלס, אשר יצר תחושה כאילו
היה זה נשף באולם ריקודים מפואר בעיר וינה.

סלומון עם שושנה ומשפ' סגל, שהסתננו אף הם אל בין החוגגים בחצר
ביתו של השכן רב המעלה, היו עסוקים בטעימות מן האוכל המשובח,
המונח על גבי השולחנות. את דניאלה בת השלוש עניינה יותר
המוזיקה לריקודים שבקעה מן הרמקולים, והזוגות הרוקדים את ריקוד
הואלס, תוך ששמלותיהן הרחבות של הנשים מתנופפות מסביב. האווירה
הוינאית הלכה עליה קסם. לפתע נדמה היה כאילו כל העולם נמצא ממש
כאן, מעבר לכביש.  

מר ינובסקי החל מסתובב בין אורחיו המכובדים, כאשר מדי פעם היה
נתקל בפניהם המוכרות של השכנים מן הבתים הסמוכים. כך מצא גם
בין החוגגים את משפ' מרפל על צאצאיה, את דורין וסלים, שבתם
לינדה מסתובבת בחופשיות בין האורחים רבי המעלה, את האדון
מורגנשטרן, ולמעשה את רוב דיירי הבית מס' 49 שהשתתפו בנשף הזה.
היחידה שלא העזה לחצות את הכביש אל עבר האורות הנוצצים הייתה
שורל'ה, אשר צפתה על המתרחש מחלון חדרה שבקומה השנייה.

בעוד סלומון, שושנה ומשפ' סגל היו עסוקים בטעימת האוכל, ראה
לפתע סלומון את מר ינובסקי מתקרב לעברם. מייד נתן צביטה קלה
בזרועה של שושנה כדי לסמן לה מי מגיע לאזור. סלומון חש אי
נעימות רבה, ורצה מייד להימלט מן המקום ביחד עם שושנה ודניאלה.
אך שושנה לא התבלבלה לרגע, ומייד כשהגיע מר ינובסקי אליהם,
פנתה אליו: "חג שמח אדוני ראש העיר." "חג שמח" - ענה לה ראש
העיר. "אני מקווה שאתם טועמים קצת מן האוכל". מר ינובסקי תמיד
היה זכור לטוב בשל דאגתו לשכנים. הוא ידע כי לא בכל יום זוכים
האנשים הללו לאוכל משובח, והוא פשוט עודד את השכנים לגשת אל
השולחנות ולטעום מן המטעמים.

לאחר שנתקל בתגובתו האוהדת של ראש העיר ולאחר לגימת כוסית יין,
התחיל עכשיו סלומון לחוש יותר משוחרר, וכאילו נמצא הוא בנשף
הפרטי שלו. מאחר והיה רקדן בלתי נלאה, נראה לו המקום מתאים
בדיוק לריקוד ואלס סוער. הוא אחז בזוגתו שושנה, ושניהם פצחו
בריקוד ואלס לצלילי "הדנובה הכחולה" של יוהאן שטראוס. מר
מורגנשטרן, העומד מן הצד, ריקד לו אף הוא במקומו בשמחה רבה,
תוך כדי הנפת ידיו לימין ולשמאל, ונראה  שאווירת העליצות אחזה
אף בו.

בכל אותו הלילה חלמה דניאלה חלומות אודות אורות נוצצים, זיקוקי
די נור מרצדים בשמיים וריקודי ואלסים מלכותיים, חלומות אשר
המתיקו את שנתה.

למוחרת היום, ביום העצמאות, תוך כדי שכתב הרדיו מתאר בשידור חי
את מהלכו של המצעד הצבאי הנערך בתלˉאביב, החל סלומון
לארוז שתי מזוודות. כתב הרדיו תיאר בפרוטרוט כיצד הטנקים מסוג
שרמן עוברים בסך ברחוב אלנבי בתלˉאביב, ואף את צעידתם
המסודרת בקבוצות קבוצות של חיילי צה"ל במדי החילות השונים,
כשנשקיהם בידיהם. דניאלה כל כך רצתה "ללכת למצעד", אבל סלומון
היה עסוק מאוד בהכנות לקראת הנסיעה, ולכן הבטיח לילדה: "אולי
בשנה הבאה". הבטחתו נתנה לילדה תקווה למשך שנה שלמה, וכך במשך
שנה חלמה על יום העצמאות הבא שבו אולי יתגשם לה החלום הזה,
"ללכת למצעד".

דניאלה לא כל כך הבינה על מה ולמה אורז סלומון מזוודות. הרי
יום חג היום, וסממני מלחמה לא ניכרו בשום מקום. למען האמת,
סלומון התגעגע עד מאוד להוריו שהשאיר בטורקיה. מזה מספר שנים
שלא זכה לראותם, אלא רק להחליף עימם מכתבים. כך זכו הם לתיאור
מהלך חייו של סלומון במכתבים ובתמונות ששלח להם, כאשר בגב
התמונות נהג לרשום להם מסרים. כך תיאר להם את יום חתונתו,
הולדת הילדה, את הקורות אותו במלחמת "מבצע קדש" ואת העבודה
בבנק. האב, מנדו מנחם היה ממש גאה בו. הוא לא תיאר לעצמו כי
עוד יצא מהילד הפרא הזה שלו, גבר רציני, בעל משרה מכובדת בבנק.
מנדו היה גאה בו במיוחד על שהשתלב בעבודה בנקאית. מנדו עצמו
היה, כאמור, בעל תפקיד בכיר בבנק עותומאן, בסניף המרכזי של
איסטנבול וככל אב, שמח על כך שבנו ממשיך את דרכו.

אימו מזל טוב, דאגה לו בעיקר במשך השנים, לאחר שעזב את הבית
לארץ ישראל בגיל 17 והתגייס מייד לצה"ל. היא חשה שהבן בסכנה כל
העת, במיוחד כאשר דיווח סלומון על הפעילות המבצעית בתקופת
התקפות הטרור שביצע ארגון האוייב, ה"פדאיון", שאז גוייס סלומון
למילואים לעיתים תכופות. לאחר מלחמת "מבצע קדש", תיאר סלומון
במכתבו את הקורות אותו בזמן המלחמה, והיא, מזל טוב, החזירה לו
מכתב תשובה, שבו המשפט: "KERIDO MIO, ADIO SANTO"- חוזר על
עצמו שוב ושוב.

סלומון החליט שהגיע הזמן לבקר את ההורים ואת שאר קרובי המשפחה
שנשארו בטורקיה, אך נסיעה לחו"ל באותם ימים לא הייתה עניין של
מה בכך. נסיעה לחו"ל באונייה נחשבה למותרות, אשר רק עשירי העם,
ה"מליונרים", הרשו לעצמם. הנסיעה עצמה ארכה מספר ימים, כך שהיה
צורך לחשב את ימי הנסיעה הלוך וחזור, וכן את ימי השהייה במקום
היעד עצמו. לסלומון לא היה די כסף לרכוש כרטיס נסיעה. כאמור,
דאג הוא לחסוך עבור רכישת דירה. לבסוף, משגברו געגועי ההורים
לבנם, החליט מנדו לממן את נסיעתו של הבן. גם סלומון התגעגע
מאוד להוריו ולנופים של ילדותו. בטורקיה נשארה אף דודתו
הרווקה, הדודה פאני, אחותו של מנדו, שאף אליה התגעגע מאוד.
הדודה פאני מעולם לא התחתנה, והדבר היה נדיר מאוד באותה תקופה.
לימים, כאשר בגרה דניאלה, נהגה שושנה לומר לה בכל פעם שדחקה בה
להתחתן: "רק שלא תהיי כמו הדודה פאני..." הדודה פאני הרווקה,
התגוררה באיסטנבול עד אחרית ימיה, והלכה לעולם שכולו טוב בשיבה
טובה בגיל של 102 שנה, ולמעשה, הייתה היחידה מכל משפחתה אשר
נותרה להתגורר באיסטנבול.

תוך כדי שסלומון אורז את מזוודותיו, נשמע מרחוק רעש מנועים
עמום של טיסת מטוסים ההולכים וקרבים בשמי מרכז הארץ. היו אלו
סימן ואות לכל השכנים לצאת מייד החוצה בכדי לחזות במחזה המרהיב
של מטס חיל האוויר, שטס  מעל שמי השכונה. סלומון עזב מייד את
מלאכת אריזת מזוודותיו, ויצא עם שושנה ועם דניאלה החוצה. את
דניאלה הנרגשת הושיב, כהרגלו בקודש, על גבי מעקה האבן. הייתה
זו התרגשות אמיתית עבור הילדה לצפות במטוסים אמיתיים הטסים
במרחק של נגיעה, למעלה בשמיים. מכל עבר נראו כעת  ראשיהם של
השכנים המציצים מחלונות בתיהם. רבים אף יצאו אל מחוץ לבתיהם
כדי לחזות במטס חיל האוויר, ולמספר דקות התקבלה מעין תמונה של
ראשים רבים הנשואים כלפי מעלה, אל השמיים. רעש מנועיהם של
מטוסי חיל האוויר הלך והתעצם ככל שקרבו לאזור, עד שלפתע נגלה
מחזה יפהפ'ה של מטוסי הפוגה מאגיסטר החדשים והפייפרים הטסים
במבנים של שלשות שלשות, כשמטוסי הפוגה מאגיסטר משאירים
מאחוריהם שובלי עשן לבנים, ארוכים מאחוריהם בשמי רחוב יהל"ם.
מאחוריהם טס בודד מטוס הספיטפייר האחרון שנשאר בידי חיל
האוויר, ולבסוף, ברעש האופייני של ה"פרופלורים", זינבו
ההליקופטרים מסוג סיקורסקי, אשר סימנו את סיום המטס. ללא ספק,
מטס מטוסי חיל האוויר לא רק שהשרה תחושת ביטחון בקרב האזרחים
הצופים בו מלמטה, אלא שמילא את ליבם בתחושת גאווה גדולה
ולמעשה, הווה את היהלום שבכתר וגולת הכותרת של יום העצמאות
ה-11 למדינת ישראל.

למוחרת יום העצמאות, שבו החיים ברחוב יהל"ם למסלולם הרגיל.
כעת, בשעה שתלמידי הרחוב עשו דרכם אל בית הספר הסמוך והמבוגרים
פנו לעבודתם, דלקו עדיין הנורות הצבעוניות  באורן החיוור שנבלע
בקרני השמש, בחצר ביתו השוממת מאדם של ראש העיר, מר ינובסקי,
שאך שלשום המתה מהמון אדם, וכאילו יישמו את הפרסומת מטעם חברת
החשמל: "יותר חשמל - פחות עמל". פרסומת זו הושמעה לאחרונה
בתדירות גבוהה ברדיו, ומטרתה הייתה לעודד את תושבי הארץ לצרוך
חשמל. לקראת הצוהריים, הגיעו שני הפועלים, שתפקידם - כיבוי
האורות, והחלו להסיר בזהירות את שרשרת הנורות הצבעוניות,
ומשהושלמה מלאכתם, שבה אף חצר ביתו של ראש העיר לקדמותה.

השכם בבוקר, נטל סלומון את שתי המזוודות אשר ארז אמש, ויצא את
ביתו עם שושנה ודניאלה לכיוון הרחוב הראשי כדי "לתפוס"  מונית
אל תחנת הרכבת. על פניו ניכרה התרגשות רבה. לאחר שנמצאה לו
מונית, נכנסו אליה שלושתם כששושנה מושיבה על ברכיה את דניאלה.
דניאלה החלה כעת לתפוש את אשר קורה: "אבא נוסע". היא לא ידעה
לכמה זמן ומתי יחזור, אם בכלל. הנסיעה נראתה לה ארוכה במיוחד,
כפי שכנראה, כך נראות הנסיעות בעיני ילדים - ארוכות ארוכות...
בהגיע המונית אל תחנת הרכבת, שילם סלומון לנהג ושלושת בני
המשפחה הלכו לכיוון הקופה בכדי לרכוש לסלומון כרטיס נסיעה לנמל
חיפה. לאחר מכן, המתינו בסבלנות בין שאר האנשים לבוא הרכבת,
שהייתה באה ויוצאת בתדירות נמוכה. לבסוף, לאחר שעה ארוכה של
המתנה, הגיעה לבסוף הרכבת. נהג הקטר התחלף עם הנהג שבא במקומו,
ולאחר כרבע שעה נוספת החלו האנשים מסביב לעלות אל הרכבת.
דניאלה לא יכלה לשאת את המראה והחלה לבכות בכי תמרורים. סלומון
ניסה לשהות עוד קצת עם שושנה ועם הילדה הבוכייה, אך לבסוף נאלץ
לעלות אל קרון הרכבת, אשר החלה לנוע קדימה. כשהוא עומד ממש
בקצה פתח הקרון, נופף סלומון בידו לעבר הילדה והאישה, ועם
התרחקות הרכבת הלך ונעשה קטן יותר ויותר, עד שלבסוף  נעלם
לגמרי משדה הראייה.





                                                     

     פרק כ"ח

איסטנבול - רמתˉגן


מרגע שסלומון עלה אל הרכבת, לא חדלה דניאלה מבכייה. היא חשה
כאילו אבא נטש, וצערה רק הלך וגבר במשך הימים הבאים. לא עזרו
לשושנה כל ההסברים שניסתה להסביר לילדה, כי זה עניין של כמה
ימים ו"בעוד כמה ימים אבא חוזר". דניאלה פשוט לא רצתה להקשיב
לדברי ההיגיון של האם, ובימים הבאים פשוט הייתה לנטל כבד על
שושנה. כך חזרה התמונה על עצמה יום יום, וגם אם חלה הפוגה בין
התקף בכי אחד למשנהו, לפתע הייתה נזכרת כי אבא איננו כאן,
נתקפת בגעגועים קשים, ופשוט בוכה ובוכה ובוכה... הימים היו
קשים מנשוא והלילות - עוד יותר.

וסלומון, סלומון הפליג באונייה ובמשך ההפלגה כולה, מרגע שעלה
אל האונייה, חש לא טוב, שלא לומר - רע. הפלגות לא היו ממש
בבחינת מסע תענוגות עבור האיש הזה, והוא חש הקלה מרובה, כאשר
בסיום ההפלגה עמד על הסיפון וראה את חוף איסטנבול ההולך וקרב.
ההתרגשות הייתה רבה. ככל שהתקרבה האונייה אל הרציף, כך גברו
געגועיו של סלומון אל נופי העיר שבה נולד ובעיקר אל שני הוריו,
שאותם עזב בגיל כל כך צעיר, נער ממש. עכשיו חש כאילו היה זה
מעשה ממש נועז מצידו, לעזוב אימא, אבא ובית בגיל כה צעיר,
ולעלות לארץ ישראל.  

על הרציף חיכו לו נרגשים כל בני המשפחה שנותרו באיסטנבול. אבא
מנדו, אימא מזל טוב, דודה פאני, ואף שני קרובי משפחה, ג'ני
וויקטור, שהיו צעירים ממנו במקצת, אך היו ממש חבריו הטובים
בזמן נעוריו הקצרים שם. כל אלה באו לקבל את פניו.

עם עגינת האונייה בנמל, בטרם ירדו ממנה הנוסעים, בעומדו על
הסיפון, ניסה סלומון לתור בעיניו אחר בני המשפחה. חיפש וחיפש
בין המון מקבלי הפנים שעמדו על הרציף, עד שנחו עיניו על אימו,
אביו ושאר בני המשפחה. האם, מזל טוב, נופפה לו במטפחת פרחונית
ולא הפסיקה לבכות.

איז'ו מיו, איז'ו מיו, קרידו מיו.....


מנדו אחז בימינו בזרועה של אחותו פאני, ושניהם נופפו לו
לסלומון בהתרגשות. על לחיו של מנדו נראתה זולגת דמעה נוצצת,
בודדה אחת. הנוסעים החלו לרדת אט אט מן האונייה לאחר בדיקת
והחתמת הדרכונים, עד שהגיעו אל הרציף, שעכשיו נראו שם מראות
מרגשים של חיבוקים, נשיקות ודמעות של בני משפחה שהתאחדו שוב.

לאחר שהוחתם דרכונו וניתנה לו הרשות לעבור, פסע סלומון לעבר
משפחתו. הוא חש שרגליו נושאות אותו בקושי ואו-טו-טו הוא עומד
להתעלף. הוא החוויר ממש, והיה זה מחזה נדיר לראות את פניו
השזופים מן השמש הישראלית, מחווירים. הוא לא ראה את אבא ואימא
מזה 11 שנה. הדרך הקצרה נראתה לו ארוכה כמו נצח, ומשהגיע
אליהם, אל הוריו, דודתו וחבריו, פשוט נפלו כולם אלה בזרועותיהם
של אלה, עד שהפכו לדבוקה אחת בוכייה ונרגשת. כך, כשהם דבוקים
אחד לשני, יצאו אל מחוץ לנמל, כשחבריו ג'ני וויקטור נושאים את
מזוודותיו של סלומון. תוך כדי שהם יוצאים מן הנמל, גמלה בליבו
של סלומון ההחלטה, לגרום להוריו לעלות לישראל. אומנם, ידע כי
הדבר לא יהיה קל בעבורם לעזוב את ביתם בגילם המבוגר ולעבור את
קשיי הקליטה בארץ, אך גם הריחוק מבנם למשך שנים ארוכות, היה
בלתי נסבל. "וגם... לילדה, דניאלה, מגיע שיהיו סבא וסבתא", חשב
לעצמו.

ביציאה מן הנמל "תפסו" מונית, ועשו דרכם לבית לוי. סלומון
הסתכל מבעד לחלון המונית בהתרגשות של ילד. שום דבר לא השתנה
ברחובות איסטנבול בשנים האחרונות... אותם מבנים עתיקים
ומעוטרים, שהיו כה שונים מצורת הבנייה הישראלית. בדרכם עברו
ליד בית  הכנסת הגדול של איסטנבול, שם נערך טקס בר המצווה שלו,
ובבת אחת חזרו אליו כל תמונות ילדותו. סולאנז', שחיה עכשיו
בסינגפור עם בעלה רוי ועם שלושת ילדיהם במסגרת שליחותו של רוי
מטעם הצבא הבריטי, חסרה לו עכשיו במיוחד. התגעגע מאוד לאחותו,
שגם אותה לא ראה מאז עזיבתו את טורקיה. מנדו, שהבחין בגעגועיו
של בנו למקום, הבטיח לו ללכת איתו בשבת לבית הכנסת הגדול.

במשך נסיעתם, תהה סלומון בינו לבין עצמו כיצד נראה עכשיו הבית
של ילדותו. המונית התקרבה במהירות לעבר השכונה הארמנית-יהודית,
ונעצרה ליד הבניין הישן. אין ספק, כי הבניין נראה עכשיו
לסלומון ישן מאוד. כאשר התגורר שם כילד, לא נראה לו כה ישן.
מחלון הקומה השנייה נופפו לו במרץ הוריו של משה כספי, חברו
הטוב, אשר חיכו בקוצר רוח לידיעות מבנם, לאחר שאף הם לא זכו
לראותו במשך מספר שנים. בטרם יצא מן הארץ, צייד אותו משה
בחבילה קטנה של מתנות עבור הוריו, שאליה צירף אף תמונות
משפחתיות ומכתב מרגש, בו הבטיח להם לבקרם במהרה לכשישיג את
הכסף הדרוש לנסיעה. כל החבורה החלה לעלות בגרם המדרגות,
ובהגיעם אל הקומה השנייה, נתקלו בבני הזוג כספי, אשר החלו לחבק
ולנשק את סלומון כאילו היה זה בנם. סלומון הרגיש עכשיו לפחות
כמו ראש הממשלה בביקור ממלכתי. מכל עבר הקיפוהו אנשים תוך כדי
חיבוקים ונשיקות, וגם שאר השכנים בבניין יצאו מפתח דלתות בתיהם
כדי לראות את הבן הישראלי של השכנים. "קה פאסה? קומו אסטס?" -
נשמעו קריאות מכל הכיוונים? "בוואנו בוואנו, ברוך השם..." -
ענה להם סלומון. "וואן, וואן" - הציע סלומון לבני הזוג כספי
לבוא לבית ההורים. הוא רצה למסור להם מייד את החבילה הקטנה,
שכן ידע כי הם מחכים בקוצר רוח לידיעות מבנם  משה, ולא רצה לתת
להם לחכות. בני הזוג כספי לא חשבו פעמיים, השאירו את דלת ביתם
פתוחה ועלו עם כל החבורה לקומה העליונה.

נרגש כולו, נכנס סלומון אל הבית של ילדותו, ומייד זיהה את
החפצים המוכרים לו בבית. כך זיהה את המנדולינה התלויה על הקיר,
אשר עברה בירושה מסבו דניאל, ומי שאימץ אותה היה דווקא מנדו,
אשר נהג לפרוט עליה. הוא הביט על הנברשת המוכרת בעלת הגוון
הירוק-בהיר המעוטרת בפרחים חומים, המשתלשלת מן התקרה, וכן על
המזנון העתיק שעליו הונח אחר כבוד חתול החרסינה העתיק,
כשבקדמתו, במקום המיועד לתמונה, הונחה תמונתם של סלומון עם
אחותו בילדותם. חתול חרסינה זה, כמו רוב החפצים בבית, שהיו
עתיקים והועברו בירושה מדור לדור, עבר אף הוא מדור לדור, ובכל
פעם שעבר בירושה, הוחלפה התמונה שבקדמתו לתמונות הילדות של
הדור הבא...  בתוכו של חתול החרסינה החלול, היו חבויים גם חלקי
התמונה של הסבא דניאל, כשהוא מוקף בארבעת אחיו, כשחלקם לבושים
בלבוש טורקי מסורתי - תרבושים, חולצות רקומות ו"שרוואלים"
רחבים, והשאר לבושים בלבוש אירופי - חליפות ועניבות.

סלומון חש תחושה מוזרה. מחד, הרגיש ששב הביתה ומאידך, הכל היה
שונה כל כך מסגנון החיים הישראלי הפשוט, והדבר בא לידי ביטוי
אף בעיצוב הבית והריהוט, אשר כאן, בבית ילדותו, היה ריהוט כבד
ועתיק, להבדיל מהריהוט הישראלי הפשוט. תוך כדי שהוא מתיישב עם
הוריו של משה כספי על הספה העתיקה, החל מנדו להאיץ ברעייתו מזל
טוב... "היידה, היידה, צריכים לפתוח שולחן". "אדיו סאנטו, אדיו
סאנטו" - מילמלה האם מזל טוב, ושניהם פנו מייד לערוך שולחן כיד
המלך לכבוד הנוכחים. ג'ני וויקטור התיישבו אף הם בכורסאות
העתיקות שממול. וסלומון החל לפתוח את שתי מזוודותיו, ומייד החל
לחלק את המתנות שהביא עימו. מייד מסר את החבילה הקטנה לאביו של
משה, אשר ראשית פתח בידיים רועדות את המכתב שכתב לבני הזוג,
בנם. אימו של משה החלה לדמוע. היא התגעגעה מאוד לבנה. "יום
אחד, בע"ה יתברך, תעלו כולכם לארץ ישראל" - אמר להם סלומון,
שתוכנית העלאת הוריו שלו ארצה כבר החלה לקרום עור וגידים,
וכאשר סלומון היה מחליט משהו, ניתן היה לסמוך עליו שגם יביא
לביצוע הדבר בפועל, ובהקדם האפשרי...

עכשיו הוציא גם את המתנות שהביא לג'ני וויקטור. שושנה עזרה לו
בבחירת המתנות. לג'ני בחרה חולצה רקומה רוסית אשר קנתה
בגלנטריה של מר גלי. לויקטור נתן את דגל ישראל הענק שביקש ממנו
וזוג "מטקות" עם כדור גומי קטן שחור. להוריהם הביא "סיפולוקס"
חדש באריזה עם בלוני גז זעירים, אשר שושנה וסלומון קיבלו שניים
כאלו ליום חתונתם, ולא היה להם צורך בשניים. אל הסיפולוקס צירף
סלומון בנוסף, בקבוק מיץ פטל ממותק להכנת גזוז, אשר הגניב
למזוודה.


"פאפא, וואן אקי, וואן אקי" - קרא למנדו לבוא. ממזוודתו הוציא
טלית ותפילין חדשים אשר קנה בחנות לדברי קודש בעיר הסמוכה,
בניˉברק. מנדו כל כך שמח, עד שהחל לנשק את הצרור שהיה
עטוף בכיסוי קטיפתי כחול. מזל טוב, ששמה לב למהומה הקטנה
שנוצרה, עזבה את ענייני המאנג'רה שלה, וניגשה אל החבורה
העליזה. סלומון שלף מייד מן המזוודה את החלוק הפרחוני העטוף
בנייר חום, שאף אותו קנתה שושנה בגלנטריה של מר גלי. אצל מר
גלי בגלנטריה אפשר היה למצוא הכל מכל וכל, מבגדי תינוקות,
סוודרים חמים לחורף, חלוקי בית, מטפחות ראש, מגבות רחצה,
סבונים, ועד לחוט ומחט. עוד הוציא סלומון מן המזוודה כובע לבן
עבור אימו, שנראה כמעין טורבאן קטן והיה מיועד לשימוש באירועים
חגיגיים, ובעיקר לביקורים בשבתות ובחגים בבית הכנסת. הייתה זו
מתנה שימושית מעין כמותה עבור מזל טוב, וכובע זה שימש אותה
במשך שנים רבות לאחר מכן. בכל פעם שרצתה להיראות במיטבה, הייתה
מתלבשת בטוב טעם, בחצאית אלגנטית ארוכה וצרה עשויה צמר, חולצה
לבנה, ומעליה סריג דק. אין ספק, שהכובע היווה את גולת הכותרת
של לבושה. הייתה מורחת אודם על שפתיה, נוטלת תמיד את הצ'אנטה,
ויוצאת לדרך בלוויית מנדו, אם לבית הכנסת, או סתם לביקור
קרובים. "מרסי, מרסי איז'ו..." - הודתה לסלומון, כשהיא מנסה את
מידות החלוק תוך כדי מתיחתו על גופה. "מוי בוואנו....מרסי,
מרסי...."

עכשיו הגיע תורן של התמונות. סלומון שלף את צרור התמונות,
והנוכחים החלו להעביר אותן מיד ליד. סלומון הביא איתו צילומים
של המשפחה בישראל. ברגע שנחו עיניו על צילומי בתו, דניאלה, חש
לפתע געגועים אל הילדה הבוכייה אשר עזב בתחנת הרכבת. " קרידה
מייה, צ'יקה מייה" - מילמלה מזל טוב כשראתה את נכדתה זהובת
השיער בתצלומים. מנדו, אשר נישק כל דבר בסביבתו הקרובה, החל
לנשק אף את תמונות הנכדה, אשר מעולם לא זכה לראות.  "מי
וידה..." - חזר למלמל שוב ושוב.

וברמתˉגן, ממש באותה שעת אחר צוהריים, החלה דניאלה בטקס
הגעגועים לאבא, שזה היה קורה לפחות שלוש פעמים ביום. מדי בוקר,
כאשר הייתה מתעוררת, בצוהרי היום, ובערב לפני השינה, הייתה
פוצחת בבכי תמרורים. שושנה, אשר ראתה את צערה הרב של הילדה, לא
הקפידה איתה על אורח החיים הרגיל. במשך תקופת היעדרו של
סלומון, כאשר הילדה סירבה לאכול, פשוט הרימה ידיים ווויתרה לה.
כך גם לגבי שעות השינה הקבועות בצוהריים ובלילה. היא ניסתה
לנחם את הילדה, ביושבה איתה להקריא לה ספרי ילדים במשך שעות,
שרה לה שירים, אך דבר לא עזר. הילדה נותרה בצערה.

בצוהריי היום הזה, נתקפה דניאלה שוב בגעגועים עזים לסלומון,
ובעודה ישובה על מעקה האבן, החלה שוב לבכות בכי קל של געגועים.
אך הפעם לא הספיקה לבכות זמן רב... לפתע שמה לב לתכונה רבה
במדרכה שלמטה. שם, ממש ליד המדרגות, החלו כמה ילדים ליצור
כדורי בוץ מאדמה ומים, שאותם הכניסו לתוך ארגז קרטון ישן של
תפוזים. מעשה הקונדס הנועז תוכנן עוד ביום הקודם. התוכנית
הייתה פשוטה ביותר - "להפגיז" את כל הילדים שזכו ללמוד בחוג
לחלילית אצל המורה לזמרה, יוסף, אשר נערך בשעות אחר הצוהריים
בבית הספר הסמוך. דניאלה, אשר מעולם לא החמיצה ולו אירוע אחד
בסביבה, שכחה מייד את צערה, ירדה בקפיצה מן המעקה, והצטרפה
לחגיגת הבוץ. בין הילדים זיהתה את לינדה ואת הבנים לבית מרפל,
כשהאח הבכור, אורי, מנצח על המלאכה ונותן הוראות לכל השאר.
דניאלה החלה אף היא ליצור כדורי בוץ קטנים, אשר יכלו בהחלט
לפגוע לא רע בכלל במושאי הפגיעה. לאחר שהתמלא הארגז בכדורי
בוץ, פנתה כל החבורה לעבר בית הספר, ששם, מאחת הכיתות שבקומה
הראשונה, בקעו צלילי חלילית צורמים. למורה יוסף  הייתה סבלנות
רבה בכל מה שקשור ללימוד כלי הנגינה הזה, ולמרות שאוזניו סבלו
עד מאוד מן הצלילים המוזרים שהופקו מן החליליות, חזר והתעקש
להתעכב ליד כל תלמיד, עד אשר הצליח האחרון להפיק צליל נקי מכלי
הנגינה, כפי שרצה.

בכיתה ישבו שבעה תלמידים, אשר לא ידעו מה מצפה להם בצאתם מן
השיעור. בין תלמידי הכיתה שניסו ללמוד "על חלילית", ישב גם
דודי. דודי זה היה ילד טוב של אימא נחמה. תמיד היה נקי
ומצוחצח. אימא דאגה תמיד שכל חולצה תהיה מגוהצת למשעי, ושצבעה
יהיה תואם בדיוק לצבע המכנסיים הקצרים של הילד. לילד היו תמיד
תלבושות שונות. תלבושת אחידה לבוקר ותלבושת לאחר הצוהריים.
מעולם לא נשאר עם התלבושת האחידה לאחר שובו מבית הספר. ביתם
שברח' הרא"ה הסמוך, נראה אף הוא תמיד מסודר, כשכל חפץ מונח
במקומו, כאילו לא נגעה בו יד אדם. בסלון היו מפוזרים כלי
הקריסטל המשובחים. כד לפרחים עשוי קריסטל, שנחמה דאגה להחליף
את הפרחים שבו מדי יומיים בדיוק, וכן קעריות בעלות מכסים
מקריסטל אמיתי לסוכריות חמוצות. בפינת הסלון ניצב פסנתר כנף,
אשר תפס חלק נכבד מחלל החדר. נחמה למדה נגינת פסנתר עוד
בילדותה אשר הופרעה, בלשון המעטה, בזמן המלחמה. אך לאחר שעלתה
ארצה ונישאה, קיבלה את הפסנתר הזה כמתנת חתונה מבחיר ליבה, וכך
יכלה לשוב לתחביבה הישן, נגינת מוזיקה קלאסית לפסנתר. נחמה
הייתה ספרנית בספרייה העירונית וניהלה בית "ייקי" טיפוסי.

באותו אחר צוהריים, לבש דודי בן ה-12 את חולצת המשבצות התכולה
והמעומלנת שלו, אשר תאמה למכנסיים הקצרים הכחולים, ונכנס
לשיעור החלילית. כמו כל שאר התלמידים, ניסה להפיק צלילים נקיים
מן החלילית שבידו. למען האמת, רצה לפרוק כל עול ופשוט לצאת
לשחק כדורגל עם החברים שבחוץ, אך גם רצה להשביע נחת את הוריו
ואת המורה יוסף. השעה הזאת עברה לאט מדי לטעמו, ועם סיומה
נאנחו התלמידים אנחת רווחה - פשוט שמחו לחזור אל המשחקים
והחברים בשכונה. שמח וטוב לב, יצא דודי מפתח בית הספר. לא
הספיק להגיע אל מעבר החצייה, והוא "חטף", בלשון המעטה, כדור
בוץ ענק אחד שממש נורה מידיו של אורי המיומן. דודי היה בהלם
מוחלט. לא הבין מה קורה לו. בגדיו המעומלנים והנקיים, הפכו עתה
מלאי בוץ חום-אדמדם שזלג לו מן החולצה ועד למכנסיים הקצרים
הכחולים. הוא הסתכל מסביבו לראות מאין הגיע המפגע הזה, ותוך
כדי כך החל מטח של כדורי בוץ לנחות על ראשיהם של הילדים, שיצאו
משיעור החלילית. הכל מסביב הפך בוצי ודביק, וסימני הבוץ נראו
אף על המדרכה. גם הילדים הקטנים שבחבורה לא טמנו ידם בצלחת.
הבן הקטן לבית מרפל חפן בידיו כדור בוץ קטן, והטיחו היישר על
ראשו של דודי.

דודי, שהיה המום בתחילה, החליט להשיב מלחמה שערה. הוא רץ מייד
אל חבורת הילדים ששיחקה "סטנגה" ליד ביתו. "חבר'ה, חטפתי כדורי
בוץ מהיהל"מים" - צעק לעברם. לא עבר זמן רב, ותוך דקות ספורות
הכינה החבורה כדורי בוץ משלהם, ובאחת רצו כולם לעבר רח' יהל"ם.
ילדי יה"לם החלו לנוס לכל עבר, תוך שילדי הרא"ה רצים אחריהם
ומטיחים בהם את כדורי הבוץ שלהם. הרוחות הלכו והתלהטו מרגע
לרגע, ושני הרחובות הפכו לשדה קרב אחד גדול של כדורי בוץ. נראה
שאילמלא החשיכה שהחלה להשתלט על הסביבה, ואילמלא קריאות
האימהות לילדים לשוב הביתה מייד לארוחת הערב, לא הייתה מסתיימת
מלחמה זו לעולם. תוך כדי שובם הביתה, הבטיחו לעצמם שני המחנות
כי מחר, לאחר שעות הלימודים, תימשך המלחמה העקובה מבוץ...

ודודי... דודי חזר הביתה לאימא נחמה. הוא פחד להיכנס הביתה עם
כל הבוץ הזה שדבק בבגדיו.... ואיך תגיב אימא נחמה למראהו?
אימא נחמה חיכתה לו בפתח הבית, ראתה אותו ועיניה חשכו. הבן
שלה, המצוחצח והנקי תמיד, מלא בוץ. זה לא אותו "הדודי"
שהכירה... "תוריד את הבגדים בחוץ" - ציוותה עליו - "שלא תלכלך
לי את הבית, והיכנס מייד למקלחת לעשות "דוש". דודי שמח על כך,
שכל כעסה של אימו הסתכם רק ב"דוש" ולא בעונש חמור יותר, כגון
איסור יציאה מן הבית באחר הצוהריים שלמוחרת.

אין ספק, שהאירועים באותו אחר צוהריים השכיחו במקצת את צערה
וגעגועיה של דניאלה לסלומון.... עד ליום המוחרת.

וביום המוחרת, פשוט נרגעו כל הרוחות... החבר'ה חזרו לשגרת יומם
ודבר מלחמת כדורי הבוץ של אתמול, פשוט נשכח.




                                                       פרק
כ"ט



איסטנבול, תחילת הקיץ - 1959


ובאיסטנבול, ממש בזמן שנערכה מלחמת הבוץ בעיר מגוריו
רמתˉגן, היסב סלומון עם יקיריו לשולחן לארוחה החגיגית
שאימא מזל טוב טרחה לבשל עוד ביום הקודם. היא הכינה לכבודו את
המטעמים שכל כך אהב. כמה זמן לא טעם את האנג'ינארה של מזל טוב
ואת הקפטיקאס ברוטב העגבניות שלה...  תוך כדי שהוא אוכל
ברעבתנות, לאחר שבצע לעצמו מן הלחם הכפרי הגדול, סיפר לנוכחים
על שתי המלחמות שבהן השתתף, על המצב הביטחוני בישראל, על
תקיפות הפדאיון ועל פעולות התגמול שנקט צה"ל כנגד המחבלים.
הנושא הזה ריתק את הנוכחים יותר מכל. לסיום הארוחה, מזגה מזל
טוב לכוסות זכוכית גדולות וצבעוניות מכד גדול ומלא עד גדותיו
ב-"קומפוט" עשוי חצאי משמשים, שהכינה במו ידיה, וחילקה
לאורחיה. על השולחן הונחו פירות יבשים בקעריות קטנות עם תאנים,
צימוקים ותמרים.

לאחר הארוחה החל בית לוי להתרוקן מאורחיו, וסלומון התפנה לסייר
בחדרי הבית... תחילה העביר את מזוודותיו לחדר ילדותו. הוא הניח
את המזוודות לצד מיטת הברזל הרחבה והמסוגננת העשויה פיתוחי
ברזל, אשר מזל טוב דאגה ביום הקודם להחליף את הכיסוי המהודר
במצעי תחרה צחים כשלג. סלומון חש כאילו הוא נכנס לארמון הפרטי
שלו. בבת
אחת חזרו אליו המראות והזיכרונות של ילדותו. הוא פתח לרווחה את
חלון העץ הישן וכל השכונה נגלתה לפניו. הייתה זו שכונה מעורבת
של יהודים, טורקים ויוונים, אשר בזכותם של האחרונים, רכש את
הידע שלו בשפה היוונית. לאחר ששאף מן האוויר הקר, פנה אל חדר
האמבטיה, שם ניצבה באמצע החדר אמבטית אמאיל ענקית. "סוף סוף
אוכל לעשות אמבטיה כמו בן אדם, מבלי לחכות בתור" - חשב לעצמו,
תוך כדי שהוא נזכר במקלחת המשותפת של הבית בישראל. לאחר מכן,
פנה לעבר החדר של סולאנז'. החדר של אחותו סולנאז' היה עדיין
מסודר כפי שהשאירה אותו. הוא פתח את הארון והבחין כי נותרו שם
כמה שמלות מסוגננות של אחותו עוד מהימים בהם הייתה דוגמנית. על
הקירות היו תלויות תמונותיה מתצוגות האופנה שבהן השתתפה, ועל
גבי השידה הייתה מונחת תמונה משפחתית שצילם רוי במין מצלמה
שאותה כיוונן קודם לצילום, ואחר התייצב בריצה לצילום עצמו, לצד
המשפחה. בתמונה נראו התאומים קתלין וברנדן עם הבן הצעיר,
דניאל. זו הייתה תמונה משפחתית אנגלית טיפוסית, כשהבנים לבושים
במכנסי שלושת רבעי לבנים וחולצות לבנות, וסולנאז' וקתלין
לבושות בשמלות מלמלה רחבות.

בשלב הזה, כבר היה סלומון מותש ממאורעות היום. הוא שלף
ממזוודתו את פיג'מת הפסים שלו, תחתונים וגופייה, ופנה לעבר חדר
האמבטיה. הוא מילא את האמבטיה במים רותחים ופשוט השתרע לו בתוך
האמבטיה המלאה בקצף של סבון ריחני. עכשיו היה לו את כל הזמן
שבעולם, ואף אחד לא דחק בו עכשיו לצאת מן האמבטיה שלו. ו...
עכשיו יכול היה לשיר כאוות נפשו מבלי שאף אחד יעצור אותו. וכך
פתח בשירה אדירה של הלהיט לבית לוי -"לולה": "lola lola lives
for love..."


לאחר שעה ארוכה של שהייה בחדר האמבטיה, יצא כשהוא לבוש פיג'מה
אל מרפסת הבית ל"סיגריה שלפני השינה." האוויר היה קריר, למרות
שהקיץ היה בעיצומו. סלומון נהנה מן האוויר הקריר ונזכר במזג
האוויר שהחל להתחמם בישראל, ואיך בימי הקיץ הלוהטים נוהג הוא
להתהפך מצד לצד במיטת הברזל בעלת מזרן קפיצי הברזל, ולא יכול
להירדם עקב החום הכבד. עכשיו קרצו לו אורות איסטנבול, שהיוו
מחזה מרהיב בפני עצמו. הוא הסתכל למטה אל המרפסת של משפ' כספי,
וחשב לעצמו: "לאפר או לא לאפר מלמעלה"? זה היה רעיון משעשע
לחזור לימי מעשי הקונדס של נעוריו, אך הפעם נטל את המאפרה
העשויה זכוכית ירוקה שקופה, ואיפר לתוכה. כך עישן בהנאה את
הסיגריה האחרונה בהחלט לאותו היום, עד אשר חש כי עיניו ממש
נעצמות. הוא כיבה את בדל הסיגריה במאפרה, נשם עוד נשימה עמוקה
מן האוויר הצח, בירך את הוריו, ששמחו על שובו של "הילד" הביתה,
אמר להם: "בונווי" והם ענו לו: "בונווי", ואחר פנה לחדר השינה,
נכנס אל בין מצעי התחרה הצחורים, ושקע בשינה עמוקה. מזל טוב
חיכתה מעט, ולאחר כשעה קלה נכנסה לחדר כדי לוודא ש"הילד" מכוסה
טוב, מנהג שלימים נהגה לעשות גם עם נכדיה. היא היטיבה את
השמיכה מעל סלומון, ובזאת הסתיים היום המרגש הזה.

למוחרת בבוקר, יום חמישי בשבוע, כשפקח סלומון את עיניו, לא
הבין לרגע היכן הוא נמצא. כבר התרגל לתנודות האונייה ולרחש
הגלים. לאחר כמה שניות, קלט שהוא נמצא בחדר נעוריו. למרות שידע
כי מחכה לו יום עמוס של סיורים וביקורים, התמתח מעט, פיהק את
פיהוקו הגדול והתהפך לצידו השני, כהרגלו. "עוד חמש דקות, מה
יכול להיות? אני בחופש" -  
חשב לעצמו. כך נימנם לו עוד כרבע השעה, עד אשר החליט לעשות
מאמץ עילאי ולצאת מן המיטה. כשעיניו חצי עצומות, יצא אל הסלון,
שם כבר ישב מנדו כשהוא מעונב ולבוש בחליפתו החומה כהה. מנדו
חיכה בקוצר רוח שהבן יתעורר. הוא כבר תכנן את כל היום הזה,
שבין השאר כלל גם ביקור בסניף המרכזי של בנק עותומאן
באיסטנבול, וביקור בשוק של איסטנבול.

במטבח עמדה מזל טוב והכינה את ארוחת הבוקר, שכללה ביצים רכות,
גבינה בולגרית עם אבטיח ולחם טרי. היא ידעה ש"איז'ו" שלה אוהב
מאוד גבינה בולגרית עם אבטיח. הביצים הרכות הזכירו לסלומון
מייד את דניאלה ואת ארוחות הבוקר "הבעייתיות", שהיה מנסה
להאכילה מדי בוקר.

"היידה, היידה" - דחק בו מנדו. "סיים לאכול ולך להתרחץ
ולהתלבש". מנדו היה קצר רוח מאוד לצאת מן הבית. היה להוט לבקר
עם סלומון בסניף הבנק שבעיר, כדי להראות לכולם את הבן המוצלח
שלו.

סלומון נטל ביצה רכה על קליפתה, הקיש עם מזלג על קציה המחודד
ושתה בבת אחת את תוכנה. אחרי כן פרס לו חתיכה הגונה מהגבינה
הבולגרית, חתך לקוביות את פרוסות האבטיח, טעם קצת מן הגבינה
המלוחה וקצת מקוביות האבטיח העסיסיות, וכן נגס קלות בפרוסות
הלחם הטרי. ממממ...... נהם בהנאה... אחרי כן לגם קצת מכוס הקפה
השחור. שום דבר לא בער לו, לסלומון. הוא התעורר כמו תמיד, לאט
לאט, יבש יבש.

אך מכיוון שמזווית עינו הבחין כי מנדו כבר ממש קצר רוח, לגם
עוד שתיים שלוש לגימות מן הקפה, ופנה להתכונן ליציאה. הוא
התקלח במהירות, התלבש ובדק שיש לו כל מה שצריך ליציאה: "מסרק
יש? - יש. ארנק יש? - יש. "פאפלים" בארנק יש? - יש. ברוך הוא
וברוך שמו..." סלומון יצא אל הסלון, נטל בזרועו האחת את מנדו
ובזרועו השנייה את מזל טוב, אשר חבשה לראשונה את הכובע המהודר
שקיבלה מסלומון, ושלושתם יצאו "אנגז'ה" אל הרחוב. מנדו סימן
לנהג מונית חולפת לעצור. "לסניף עותומאן שבעיר!" - ציווה על
הנהג, לאחר ששלושתם התיישבו במונית, כשבקולו נשמעת נימת גאווה.


לאחר נסיעה לא ארוכה, הוריד אותם הנהג ליד סניף הבנק המפואר
שבעיר. "מרסי בוקו, מרסי בוקו" - אמרה מזל טוב בנימוס לנהג.
מנדו כבר לא עבד באותה עת בסניף הבנק, שכן פרש לגימלאות, אך
מדי פעם אהב לבקר את חבריו במקום העבודה. היה נוסע לעיר, נכנס
לסניף, מחליף מילה או שתיים עם חבריו לעבודה, וממשיך בסיורו
בעיר, עד אשר היה חוזר מותש לביתו. את מזל טוב עניין עכשיו
יותר השוק מאשר החברים בבנק עותומאן, אבל לא הייתה לה כל
ברירה, והיא נאלצה להיכנס בגאון עם בעלה והבן, שמייד עשו פניהם
לתא המכובד של מנהל הסניף הגדול, שהיה אף הוא ממוצא יהודי.
יהודים רבים תפסו בתקופה ההיא מישרות מכובדות ביותר, וכך היה
אף מנהל סניף עותומאן באיסטנבול.
.
תכיר, זה סלומון, הבן שלי - הציג מנדו את סלומון בפני מנהל
הבנק, האדון נחמיאס. האדון נחמיאס לא זיהה את סלומון. "איך
שהילד גדל... לא יאומן" - השתאה האדון נחמיאס, "זה לא אותו
הילד שהיה מבקר כאן, און אומברה...." "קומו אסטאס?" - פנה
לסלומון. "איפה אתה?" - "זה סיפור ארוך..." - ענה לו מנדו
במקומו. "הילד רצה לנסוע לפלשתינה, אי אפשר היה לעצור אותו..."
מנדו חשב לרגע איך בכלל איפשר לנער לנסוע לבדו לארץ זרה. "אבל
עכשיו הכל בסדר, מוי בוואנו. הוא גם עובד בבנק בישראל... וגם
יש לו אישה וילדה..." מייד שלף מנדו את תמונת נכדתו והציגה
בגאווה בפני האדון נחמיאס." - "אייה מוי מוי ארמוזה" -  התפעל
האדון נחמיאס בנימוס מתמונתה של דניאלה. עכשיו מנדו ממש זרח
מרוב גאווה, אך  סלומון הנבוך החל להתנצל: "לא נפריע לך האדון
נחמיאס, אתה מאוד עסוק..." בכך רמז גם למנדו הנלהב, לזוז משם.


מזל טוב שהתה מחוץ לחדרו המפואר של האדון נחמיאס כל אותה עת,
ורק חיכתה שהביקור הזה יסתיים.  עושה רושם, שרק מנדו נהנה מן
הביקור הזה. לאחר מכן, עבר מנדו בין חבריו לעבודה והציג לכולם
את הבן הישראלי שלו, שכולם הכירו כילד השובב שביקר שם לעיתים.
כשהוא מרוצה מעצמו ומהצאצא שלו ולאחר שמשך קצת פאפלים לעצמו,
יצאו מנדו, מזל טוב וסלומון שוב אל הרחוב, לכיוון הבזאר הגדול
של איסטנבול. המשך היום נראה עכשיו מבטיח יותר עבור מזל טוב
וסלומון. מזל טוב רצתה לקנות שם בד לתפירת שתי שמלות וגם נפשה
חשקה במחרוזת פנינים בצבע ורוד עתיק. תכשיטי פנינים תמיד קסמו
למזל טוב והיו לה כבר כמה כאלו, עגילים ומחרוזות פנינים. חשבה
לקנות מחרוזת אחת גם לכלתה, שושנה. ואילו סלומון, סלומון פשוט
הכין עצמו לקנות מכל הבא ליד מטעמים טורקיים, גם עבור עצמו וגם
עבור חבריו יוצאי טורקיה, אשר ערכו לו רשימת קניות מפורטת. לשם
כך, הכין מבעוד מועד תיק גדול שלקח איתו, כדי שיוכל להכיל את
כל הטוב הזה.

עם הגיעם אל שוק "הבזאר הגדול", אפף ריח משכר של תבלינים את
סלומון. סלומון, שאהב את החיים הטובים ומנעמיהם, נשם נשימה
עמוקה ושאף היישר לריאותיו את כל הריחות הטובים הללו. הכל היה
כאן צבעוני מאוד, והשוק המה מאנשים, שרבים מהם אף היו תיירים.
מייד ניגש לאחת החנויות והחל להעמיס מכל טוב ישר לתוך התיק
הגדול: כעשרה מגשים של רחת לוקום אשר ביקש לחלק לחברים ולבני
המשפחה כמתנות, מספר אריזות של תאנים, פירות יבשים מכל הסוגים,
וגולת הכותרת הייתה החלבה המצופה שוקולד, שנטל חמישה בלוקים
כאלו של חלבה, שאותם קנה בעיקר לעצמו. סלומון היה לקקן מאין
כמותו, וחמישה בלוקים של חלבה מצופה בשוקולד, היו אמורים
להספיק לאדם ממוצע לפחות לחודש חודשיים, אלא שלסלומון הספיקו,
בדיעבד, בדיוק לשבועיים, לאחר שחזר ארצה. בארץ נהג לקנות חלבה
במשקל, שהייתה מצרך די יקר. היה תמיד חותך לעצמו פרוסות דקות
של חלבה והיה מתענג עליהן עם הקפה הטורקי. מעדן נוסף שמצא
בחנות שבשוק, היו צנצנות של שרבט לבן וורוד. לשרבט הוורוד היה
ריח מיוחד של ורדים וטעם גן עדן, שאותו היה אוכל סלומון עם
כפית ישר מצינצנת הפלסטיק. סלומון הכניס לתיק הגדול כמה
צינצנות שרבט, ועוד היד הייתה נטויה... עכשיו היו חסרים לו עוד
שני מעדנים לרשימה. קופסאות שימורי "דולמאס" - שהם עלי גפן
ממולאים באורז, ונקניקי סוג'וק. נקניק מסוג "סוג'וק" ניתן היה
להשיג בישראל רק בשוק של לוינסקי. סלומון היה צולה פרוסות של
"סוג'וק" על האש וזה היה מעדן אמיתי, שאפילו דניאלה לא בחלה
בו, כמו גם בדברי המתיקה.

כעת, לאחר שחש כי "חצי לוינסקי" נמצא אצלו בתיק הגדול, פנה
סלומון אל הזבן כדי לשלם. בקושי סחב את התיק העמוס כל טוב,
ונאלץ לגרור אותו לכיוון הדלפק. המחיר היה כבד, למרות שרוב
המוצרים היו זולים בהרבה מאשר בארץ, אבל כמה פעמים בחיים
נוסעים לאיסטנבול או בכלל לחו"ל? "לא נורא, החודש לא נחסוך
לדירה" - חשב לעצמו סלומון, ומאחר והיה צריך להמשיך את הסיור
בשוק והתיק היה כבד מנשוא, ביקש סלומון מהזבן לשים את המטען
הכבד בצד עד שיחזור ליטול אותו.

בינתיים, ביקשה מזל טוב ממנדו שייתן לה קצת פאפלים לרכישותיה,
וכן קבעה להיפגש איתו ועם סלומון מאוחר יותר באותה פינה, ליד
החנות. חיש קל, נעלמה מן העין. מחרוזת הפנינים הוורודות שעליהן
חלמה במשך כל השבוע האחרון הייתה עבורה כאבן שואבת. מזל טוב
פשוט אהבה את כל האבנים הטובות הללו. כבת למשפחת סוחרי משי
בעלת מוניטין רב, לא חסר לה דבר בילדותה, אך לאחר מלחמת העולם
השנייה השתנו פני הדברים והשפל הכלכלי נתן אותותיו גם אצל
משפחת לוי. אך מדי פעם, הרשתה לעצמה מזל טוב להרגיש כגבירה
הדורה ולרכוש תכשיט בשוק "הבזאר הגדול". עכשיו עשתה דרכה אל
חנות התכשיטים החביבה עליה, שם בחרה לעצמה שרשרת פנינים מרהיבה
בצבע ורוד עתיק בעלת סגר זהב. לשושנה מצאה גם שרשרת פנינים
קטנות בצבע שנהב. הדבר מילא אותה באושר גדול. היא תכננה לענוד
את המחרוזת בשבת לתפילה בבית הכנסת הגדול. לאחר מכן פנתה לחנות
הבדים, ובחרה שני סוגי בדים לשמלות שהתכוונה לתפור לעצמה. בשלב
זה, הרגישה כבר ממש כמו מלכה. במקרה עברה גם ליד חנות התיקים,
ראתה שם "צ'אנטה" עשוייה לאק שחור שממש לא תכננה לקנות, אבל
מאחר ונשארו לה כמה פאפלים בארנקה  והצ'אנטה מאוד מצאה חן
בעיניה, החליטה לצרפה לסל הקניות שלה לאותו היום.

בעיניים נוצצות חזרה מזל טוב למקום המפגש, אך למרבה הצער, מנדו
וסלומון לא חיכו לה שם.

מנדו וסלומון, מעת שעזבו את המעדנייה, נהנו להסתובב ברחובות
השוק הענק הזה. סלומון מצא באחת החנויות פנטופלאס צבעוניים
עשויים מבד סאטן מטולא בכל צבעי הקשת, בעלי קצוות מחודדים,
וקנה זוג אחד לשושנה וזוג זעיר יותר לדניאלה. "פנטופלאס
מחודדים בקצוות יכלו לשמש לעוד מטרות" - חייך לעצמו, כשחשב על
המקלחת המשותפת ברח' יהל"ם. הוא ממש היה משועשע מהרעיון...
באותה חנות מצא גם חצאית סאטן שחורה וקטנה, אף היא עשויה בד
סאטן, כשמסביב לה היו תפורים שלושה פסים בשולי החצאית, אדום,
ירוק וצהוב. קנה ל"קטנה" את החצאית והם המשיכו בדרכם עד שהגיעו
למעין בית קפה. "קארה און  ראקי?" - שאל סלומון את אביו - "אני
מזמין". מנדו לא היה ממש שתיין, אבל לא סירב לכוסית ראקי קטנה,
ושניהם התיישבו בבית הקפה הקטן והזמינו מהמלצר בקבוק ראקי,
וובוס חמינאדוס ובורקאס ענקיים דה איסטנבול, ולקינוח -
בקלאווה. כך ישבו להם הצמד חמד ונהנו מארוחת המלכים שלהם במשך
שעה ארוכה, עד שלפתע נשמעו קריאות מעברו השני של הרחוב:
"שודדים" "שודדים". מחנות הבדים שממול נראה בעל החנות יוצא
בסערה מהחנות כשהוא צועק צעקות שבר. "משטרה !!!!!!!!!,
שוד!!!!"... בן רגע הופיעו שוטרים טורקים גברתנים ברחוב, כשהם
אוחזים בידיהם אלות, שאיש לא ידע מאיפה צצו לפתע. סלומון, שידע
כי במצב זה עדיף להסתלק מן המקום כדי שלא להיות מעוכב בידי
השוטרים, שהתרוצצו עכשיו מחנות לחנות בכדי לנסות לאתר את
השודד, ציווה על  מנדו: "וואן, וואן, נסתלק מכאן מהר" - הוא
השאיר על השולחן כמה פאפלים למלצר, ושניהם יצאו במהירות מבית
הקפה.

סלומון נהג תמיד לספר למכריו בישראל אודות המשטר הנוקשה שתחתיו
חיו האזרחים בטורקיה. כל עבירה ולו הקלה ביותר, זכתה שם לעונשי
מאסר כבדים, והשלטון הטיל גזירות קשות על אזרחי טורקיה. עכשיו
רק רצה להתחמק במהירות מן המקום, והוא ומנדו התרחקו משם עוד
ועוד עד כמה שאפשר, רק כדי שלא להיתקל בשוטרים הטורקים, שעכשיו
התפזרו  ברחובות השוק הסמוכים, עיכבו את העוברים ושבים לבדיקת
מסמכים, ואף עצרו כמה גברים לחקירה. כך שהו מנדו וסלומון זמן
מה ברחוב מרוחק בכניסה לאחת החנויות. משניסו לצאת ולשוב על
עקבותיהם, הבחינו בשוטר טורקי המתקרב למקום. השוטר עצר בפתח
הרחוב וסרק אותו בעיניו לאורכו ולרוחבו. לרגע החסירו שניהם
פעימה, ולמרות שלמעשה לא חטאו בדבר, הילך עליהם השוטר אימים.
לאחר שהשוטר לא הבחין בדבר חשוד ברחוב, עזב את המקום. מנדו
וסלומון ניצלו את הרגע, ומייד פנו לעבר שער היציאה של השוק, עד
אשר הגיעו למקום המפגש עם מזל טוב.

מזל טוב הסתובבה אנה ואנה בסמוך למעדנייה ששם החל סיורם בשוק.
למזלה, סיימה את קניותיה עוד לפני פרוץ המהומה, ולא הבינה על
מה ולמה מתעכבים מנדו וסלומון להגיע למקום המפגש. "אדיו סנטו,
אדיו סנטו" - מלמלה לעצמה לאחר שהמתינה כמחצית השעה,
ודמויותיהם של השניים לא נראו באזור. לא ידעה מה לעשות
עכשיו... מנדו וסלומון אינם, וגם התיק הגדול, העמוס כל טוב
המתין להם במעדנייה. "כן, התיק הגדול...." משנזכרה בתיק הגדול,
פנתה מייד לעבר המעדנייה כדי לשאול שם אם השניים נטלו אותו.
משנענתה בשלילה, יצאה שוב אל הרחוב, שם ראתה את השניים צועדים
לעברה, כשהם נושמים ונושפים.

"אדיו סאנטו, אדיו סאנטו, בר מינן, בר מינן" - קראה לעברם. "קה
פאסה?"

"נאדה, נאדה" - אמר לה סלומון. "נספר לך אחר כך."

סלומון פנה מייד למעדנייה, נטל משם את התיק הגדול, הכבד,
ושלושתם יצאו מהשוק כשהם נושמים לרווחה. ברחוב עצרו שוב מונית,
העמיסו את כל הכבודה והטובין בתא המטען של המונית ועשו דרכם
הביתה...





                                                   פ ר ק  
ל'


עולה חדש - דריו אבוט - 1948 - 1942


את השבועיים הבאים בילה סלומון בחברת קרובי המשפחה ג'ני
וויקטור, אשר ליוו אותו בסיוריו בעיר  איסטנבול. לא הייתה פינה
בכל העיר כולה, שעליה פסחו. לכבוד הביקור של סלומון, הציע מנדו
לאחותו פאני לשהות בביתם והיא אכן עברה להתגורר עימם בשלושת
השבועות הקרובים. היא ביקשה לנצל כל רגע שיכלה בכדי לשהות
במחיצתו של אחיינה האהוב. סלומון חש באווירת קרנבל מסביבו.
באחד הלילות אף נערכה לכבודו מסיבת ריקודים, אלכוהול וסיגריות,
שבה השתתפו כל קרובי המשפחה אשר נותרו להתגורר באיסטנבול.
כמובן שהרקדן המהולל סלומון רקד עד אובדן חושים באותו הלילה,
שר וקיפץ  ואף תועד במצלמה עם קרובי המשפחה השתויים קמעה, בין
אדי העשן והאלכוהול.

את הביקור בבית משפחת אבוט דחה סלומון עוד ועוד. קשה היה לו
להתמודד עם נושא השכול, והוא השתדל להשאיר את הביקור הזה לסוף.
לאחר שהייה של כשלושה שבועות באיסטנבול, כבר לא יכול היה לדחות
עוד את הביקור, והוא החליט שמחר, יום שלישי, מספר ימים לפני
עלייתו על כבש האונייה שתשיבו ארצה, יבצע את המוטל עליו. בלילה
שלפני הביקור, התקשה סלומון להירדם. גם התגעגע לבית בישראל וגם
עקב החשש וההתרגשות שאחזו בו לקראת הביקור אצל וידה ומישל,
הוריו של דריו.

דריו היה צעיר מסולנאז' בשנה. סולאנז' התפעלה תמיד מיופיו
ומאישיותו עוד בילדותם. דריו היה בן דודם מדרגה שנייה של
סלומון וסולנאז', בנו מנישואיו השנייים של אביו מישל, ובן יחיד
לאימו וידה. דריו אכן היה נער יפה תואר ומוצלח, הן בלימודים
והן בפנימיותו, והיה מושא הערצתם של סלומון וסולאנז', במיוחד
של סולאנז'. בילדותם, נהגו לבלות ביחד לעיתים קרובות, ובמיוחד
אהבו לבלות בחוף הים. היו לוקחים סירה, שטים ממש עד ללב ים,
ומנסים לדוג דגים.  

ביום בהיר אחד, החליט דריו שהוא מוכרח לעלות לארץ ישראל. הוא
היה ילד בוגר בנפשו. תמיד ידע מה הוא רוצה, והיה נחוש בדעתו
לבצע כל משימה על הצד הטוב ביותר. כך החל  ביום בהיר אחד לדבר
על ארץ ישראל עם בני דודיו. הייתה בו מין כמיהה גדולה לארץ
ישראל, ובערך מגיל בר מצווה פיתח התעניינות בארץ האבות, שרק
הלכה וגברה מיום ליום. ככל שהתבגר הנער, כך גברה התעניינותו
בארץ ישראל, אך הוא לא העז להעלות את רעיון העלייה בפני הוריו.
רק לסלומון ולסולאנז' העז לגלות את דבר החלום הנועז הזה. הוא
ידע, כי כאשר יודיע על דבר החלטתו לעזוב את בית הוריו, יקשה
עליהם הדבר עד מאוד ובמיוחד על אימו, אשר נישאה בגיל מבוגר
יחסית, והוא היה בנה היחיד. בכל יום שעבר, היה מחליט בינו לבין
עצמו: "היום אני מודיע להורים...", אך היה דוחה את המשימה ליום
המוחרת. באותה עת, היה דריו רק בן 14 שנה. וכך חלפו עוד חודש
ועוד חודש ו...קרוב לשנה.

בחודש אלול, חודש ה"סליחות", החליט כי לא יוכל לשמור עוד את
דבר החלום בליבו, והוא החליט לספר לאביו על רצונו לעלות לארץ
ישראל. לאימו לא העז לפנות, כי ידע עד כמה יצער אותה הדבר.

באחד מלילות של "סליחות", נקש השכן מואיס קלות על דלת ביתם של
מישל ווידה, וקרא חרישית: "סליחות... סליחות... יהודים, הגיע
זמן סליחות". היה זה מתפקידו לקרוא ליהודים שדרו בשכונה
בקוסגונצ'יק, לצאת לבית הכנסת לתפילת "סליחות", מעשה שחזר עליו
מדי שנה בשנה. מואיס השתדל לעשות זאת חרישית, כמעט בלחש, בכדי
שלא להפריע את מנוחת השכנים שאינם יהודים. כך עבר מדלת לדלת
וכך, בשעות הלילה, נראו דמויות בחשיכה העושות דרכן אל בית
הכנסת הקרוב.

מישל, רבה של הקהילה ושל בית הכנסת שבקוסגונצ'יק, כבר היה ער.
אסור היה לו לאחר בשום פנים ואופן ל"סליחות". תמיד בתקופה זו
נהג להתעורר כשעה לפני הזמן, היה משתהה עוד קצת במיטתו, עד
שנשמע קולו של מואיס: "סליחות", "סליחות". גם בלילה זה של
"סליחות", קם מישל ממיטתו כהרגלו בלילות של "סליחות", התלבש
במהירות ופנה לחדרו של דריו, בן הזקונים שלו, בכדי להעירו.
"דריו, איז'ו מיו, קום ל"סליחות"." האמת, שדריו לא ממש ישן
באותו הלילה, ורק חיכה שאביו יפנה אליו. הוא החליט, כי עם סיום
התפילה בבית הכנסת, יודיע לאביו על רצונו לעלות לארץ ישראל,
ואף קיווה לקבל את ברכתו. דריו התלבש אף הוא, נטל את הטלית
והתפילין שלו, אשר קיבל כשנתיים קודם לכן לבר המצווה שלו
ושניהם, האב ובן הזקונים שלו, יצאו את הבית ועשו דרכם אל בית
הכנסת. דריו התפלל בכוונה גדולה באותו לילה של "סליחות". הוא
ידע כי אולי זו אחת הפעמים האחרונות שבהן יתפלל בבית הכנסת
בעיר הולדתו, איסטנבול, לפחות בשנים הקרובות.

בבית הכנסת נשמעה שירת המתפללים:

"אדון הסליחות בוחן לבבות
גולה עמוקות דובר צדקות
חטאנו לפניך - רחם עלינו.
הדור בנפלאות ותיק בנחמות
זוכר ברית אבות חוקר כליות"

כך התפללו "סליחות", עד אשר החלה החשיכה לפנות מקומה לזריחה.
דריו אהב את התקופה הזו של ימי ה"סליחות", שבימים אלו זכה
לראות ממש את זריחת השמש, שלא כבימים אחרים בשנה. דריו היה נער
סקרן ופיקח, אשר אהב להתעמק בכל נושא, וכל תופעות הטבע עוררו
בו השתאות והתפעלות. מישל היה גאה מאוד בבן הזקונים שלו, ותוך
כדי אמירת "סליחות" היה שולח אל הנער היפה מבטי חיבה ואהבה
גדולים. הלילה חש במשהו שונה אצל הנער המתפלל בכוונה גדולה,
אשר לא ידע להסביר מהו. בסיום התפילה, מבלי שאיש שם לב, מלמל
דריו בינו לבינו: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה...", ואחר יצא אל
מחוץ לבית הכנסת בכדי לחזות בזריחה בעוד אביו, מישל, נפרד
לשלום מחבריו לתפילה. לאחר מכן, יצא  והצטרף אל בנו ושניהם
החלו לעשות דרכם בחזרה הביתה בשתיקה גמורה, בכדי שלא להפר את
דממת הבוקר ששררה עדיין ברחובות איסטנבול.

ממש בהגיעם אל פתח הבית, פנה לפתע דריו לאביו: "פאפא, און
מומנטו... אני צריך לספר לך משהו..." ולפני שמישל הספיק לענות
לו, ירה את דבריו: "אני רוצה לנסוע לארץ ישראל". מישל עצר
צעדיו בו במקום כשתדהמה שפוכה על פניו. "קה?" "אני רוצה לעלות
לארץ ישראל..." - חזר דריו על דבריו. "אבל איז'ו... אתה עדיין
לא בן 15". מישל פשוט הוכה בתדהמה. "כן, אני יודע, אבל אני
מוכרח להגיע לארץ ישראל". כעת, משכבר העז ליידע את אביו על דבר
רצונו, הוקל לו מאוד ואף העז עכשיו לעמוד על דעתו. "נדבר על כך
בערב..." - ענה לו מישל. הוא ניסה למשוך עוד קצת זמן כדי לעכל
את דבר הידיעה, ובכדי שתהיה לו שהות של כמה שעות על מנת לנסות
למצוא תירוצים לשכנע את הנער שלא לבצע את הצעד הזה. "בינתיים,
אל תספר על כך לאימא...." - אמר לדריו. - "סי, פאפא" - השיב
דריו ואחר נכנסו שניהם לביתם.

במטבח עמדה וידה ליד הכיריים והכינה את ארוחת הבוקר. עם היכנסם
של השניים, הבחינה מייד בחוורונו העז של מישל. "קה פאסה? קה
פאסה?" - שאלה. "לא משהו חמור, שלושתנו נצטרך לשבת בערב ולשוחח
על כמה דברים" - ענה לה מישל. וידה חשה כי משהו לא נעים עומד
לקרות, אך פנתה שוב להכנת ארוחת הבוקר. היום הזה עבר בעצלתיים,
והיא ציפתה בכליון עיניים לפגישה המשפחתית. במשך היום חשב
לעצמו מישל איך ישכנע את דריו שלא לעשות מעשה, אך הנער היה
נחוש בדעתו, זאת הסתבר לו בפגישה המשפחתית בערבו של יום. "קה
פאסה?" - דחקה בהם וידה, שלא יכלה לשאת עוד את חוסר הידיעה
במשך שעות היום. "הילד רוצה לעלות לארץ ישראל"... וידה חשה
שבבת אחת אוזל הדם מפניה.... היא חשה כי היא עומדת לאבד את
הכרתה...בנה יחידה, אשר כה ציפתה ללידתו, עומד לעוזבה... היא
חשה בליבה שהדבר אינו מבשר טובות. "סי, אני רוצה לעלות לארץ
ישראל במסגרת עליית הנוער" - הוסיף דריו על דברי אביו. "אבל
איז'ו, אולי תחכה כמה שנים.... אולי כדאי לך לסיים את לימודיך
וכשתהיה קצת יותר בוגר, תוכל לשקול את הדבר שוב..." -  פנה
אליו מישל. וידה רק ישבה שם ליד השולחן כאילו חרב עליה עולמה,
וחזרה שוב ושוב על שתי מילים: "מאדרה מייה,  מאדרה מייה...." -
"אין לכם מה לדאוג..." - ענה להם דריו... - "הכל מתוכנן במסגרת
"עליית הנוער"... ואפילו השיגו לנו "סרטיפיקטים"... אני לא
היחיד. ישנם עוד כמה נערים שמצטרפים אליי. התוכנית היא להשתקע
בקיבוץ ולהמשיך גם בלימודים וגם בעבודה. "קיבוץ? מהו קיבוץ?" -
שאל מישל. "זהו מקום שבו לומדים ועובדים בעיקר בחקלאות תוך חיי
שיתוף" - הסביר לו דריו על מהות צורת ההתיישבות הזו, אשר  כבר
קיבל אודותיה הסבר מפורט מן המדריך, אשר הגיע מארץ ישראל כדי
לעשות נפשות לעלייה בקרב הצעירים. "ומה עם כסף? ממה תחייה?"
שאלה וידה. "בקיבוץ חיים מהתוצרת החקלאית והכל משותף לכל
החברים. לא אצטרך לכסף" - הסביר בסבלנות.

דעתה של וידה לא נחה. עצם המחשבה שתצטרך להיפרד מבנה יחידה,
עוררה בה צער גדול, אך נוכחה לדעת כי לא תוכל לעמוד בדרכו של
הנער, והיא תצטרך להשלים עם רצונו זה של בנה. אולם, מרגע
היוודע לה דבר עזיבתו של דריו לא ידעה את נפשה, וליבה נעשה כבד
עליה. "מתי אתה נוסע?" - שאלה... "לאחר יום הכיפורים" - ענה
דריו. "כמובן שאני מבקש את ברכתכם". למישל ווידה לא נותרה
ברירה, והם נתנו ברכתם לנער. "רק שמור על עצמך, קרידו, איז'ו
מיו..." - אמרה-התחננה וידה ולא יספה. הייתה לה תחושה לא טובה,
כי הרע מכל עלול לקרות, אך הייתה חסרת אונים אל מול רצונו העז
של בנה לעזוב הכל ולעלות לארץ ישראל. "אל תשלח ידך אל הנער..."
- לחש לעצמו מישל את הפסוק מתוך "עקידת יצחק", פסוק שאימץ
לעצמו ולא הפסיק לחזור עליו מדי יום ביומו במשך השנים הבאות...
גם ליבו שלו לא ניבא לו טובות. מאותו יום ואילך התפללו שניהם
לאיזה שהוא שיבוש בתוכנית, אשר יגרום לנער להישאר עם הוריו
באיסטנבול... "אולי יקרה נס והבריטים לא יאפשרו להם להיכנס
לתחומי ארץ ישראל" - חשבה-התפללה וידה.

ודריו, דריו חש שאבן כבדה נגולה מעל ליבו, לאחר שעבר את השלב
הקשה בדרך לארץ ישראל, דבר הבשורה להוריו. כל השאר, העתיד בארץ
ישראל והחיים שם, נראו לו כהרפתקה אחת גדולה, אשר מעתה יוכל
לממש. מחשבותיו היו נתונות עכשיו רק לארגון חפציו האישיים
לקראת הנסיעה, ואף תכנן לעבור בין חבריו ומכריו ולהיפרד מהם.
הוא ידע כי ייקח זמן מה עד אשר יוכל לפגוש בהם שוב.

הימים הבאים חלפו במהרה וכבר עבר גם חג ראש השנה, ובאמת נותרו
אך מספר ימים עד ליום הכיפורים. בזמן הזה עבר דריו בין קרוביו
ומכריו. הוא אף נפגש עם סלומון וסולנאז' לשייט אחרון שלפני
הנסיעה. את רוב מכריו פגש שוב בערב יום הכיפורים בבית הכנסת.
היה זה יום כיפורים קשה מאוד אצל משפחת אבוט. גם אווירת יום
הכיפורים הייתה קשה ממילא, ובנוסף שררה אווירת נכאים בבית אבוט
עקב נסיעת הבן. דריו עצמו היה נרגש לקראת הנסיעה והדיר שינה
מעיניו בלילות האחרונים. הוא קיווה להסתגל במהירות לחיים
החדשים בארץ ישראל. למוחרת, בבית הכנסת, לאחר תפילת הנעילה
ולאחר התקיעה בשופר, יכול היה סוף סוף לומר בקול גדול: "לשנה
הבאה בירושלים הבנויה". לאחר מכן, נפרד מכל מכריו. "בהצלחה",
בהצלחה" - שמע שוב ושוב את האיחולים מקרוביו ומכריו.

למוחרת יום הכיפורים, השכם בבוקר, עשו דרכם וידה, מישל ודריו
אל הנמל באיסטנבול, שם ציפו להם המדריך ושאר הנערים המלווים
במשפחותיהם, שעשו פניהם לארץ ישראל. בשטח הנמל שררה המולה רבה.
סבלים עברו עם עגלות מלאות בסחורות, אשר פרקו מן האוניות
שהגיעו לכאן, והמון רב של נוסעים אשר הגיעו מרחוק, התערב
בנוסעים היוצאים ובני משפחותיהם, שהמתינו לשעת עלייתם אל
האוניות. ושם, ליד אונייה טורקית, עגנה לה האונייה "ציון", אשר
אמורה הייתה לאסוף סחורות ונוסעים לארץ ישראל.

בראותו את האונייה, החל דריו להתרגש ממש. הייתה לו זו הפעם
הראשונה שעמד לצאת אל מחוץ לגבולות טורקיה, ולא סתם, אלא לארץ
ישראל. הוא חש באושר עילאי האופף אותו, אשר גבר על צער הפרידה
מהוריו. הוא חש כי הוא פותח דף חדש בחייו, וכאילו נולד הוא
מחדש. הוא לא חשש כלל מהפרידה מהוריו. בתמימותו, האמין כי
הפרידה מהם תהיה אך לזמן קצר, וכי אף הם יעלו במהרה לארץ
ישראל. אף שאר הנערים היו נרגשים מאוד, ונראו משוחחים שיחות
פרידה אחרונות עם בני משפחותיהם. אולם, תהליך הפרידה הקצר נקטע
לפתע כאשר המדריך יגאל, אשר על כתפיו הייתה מוטלת משימה שיש
לבצע ביעילות ובדיוק מירביים, נטל את הפיקוד מרגע זה ואילך על
קבוצת הנערים העולים, בהכריזו:

"אני מבקש מכל העולים להיפרד מן המשפחות ולהתרכז בתוך 10 דקות
במתחם שמשמאלי".

לבני המשפחות לא נותר כעת זמן רב להיפרד מן הנערים. פה ושם
נראו דמעות זולגות על פניהם של אימהות ואבות, וחלקם אף נתנו
הוראות אחרונות ועצות ליקירהם. "אל תשכח להתלבש טוב ולאכול
טוב, איז'ו מיו, ואל תשכח לכתוב לנו מכתבים" - פנתה וידה
לדריו. "וזכור תמיד כי יש לך בית ומשפחה לחזור אליהם במידה
ותיתקל בקשיים. על פי השמועה, החיים בארץ ישראל לא פשוטים..."
- הוסיף מישל לדבריה בניסיון אחרון להשיב לחיק משפחתו את בנו.
10 הדקות חלפו במהירות, ודריו חיבק חיבוק אחרון את הוריו. אימו
וידה   המטירה עליו נשיקות תוך כדי שהיא ממלמלת - "שמור על
עצמך, איז'ו מיו, שמור על עצמך". "אל תדאגו לי " - השיב דריו
להוריו. - "אנחנו נתראה ממש בקרוב בארץ ישראל". אחר עשה דרכו
אל המתחם שממול לאונייה "ציון", שם החלו הנערים להתרכז לקראת
העלייה לאונייה. "אני מבקש מכל העולים להכין דרכונים לבדיקה" -
הורה המדריך יגאל לחבורת הנערים. "כל מי שאקרא בשמו, ירים ידו
ויפנה עם חפציו לבדיקת דרכונו אצל שוטר הגבולות." - הכריז,
ומייד החל לקרוא בשמותיהם של הנערים, אשר פנו אחד אחד לעלות אל
האונייה. לאחר בדיקת הדרכונים נעמדו הם אחד אחד על סיפון
האונייה, כשהם מחליפים מבטים אחרונים וניפנופי שלום עם בני
משפחותיהם שנותרו למטה.

הכל קרה מהר מדי, וההתארגנות המהירה של עליית הנערים אל סיפון
האונייה לא איפשרה לוידה ומישל לחוות את צער הפרידה. רק לאחר
ניפנופי שלום אחרונים ולאחר שהספינה החלה לזוז ממקומה ולהתרחק
אט אט, החלו השניים לעשות דרכם אל מחוץ לנמל לעבר ביתם בשתיקה,
ובתחושה כבדה שהם חוזרים אל בית ריק. "הלילה לא יישן דריו
בחדרו, והלילה לא יהיה את מי לכסות בשמיכה" - הרהרה וידה בעצב
עמוק. "בשבתות לא יהיה מי שילווה אותי לתפילות בבית הכנסת" -
חשב מישל. התחושה הקשה לא עזבה את בני הזוג גם בימים הבאים,
ונעשתה אף קשה מיום ליום. היה קשה לוידה ומישל להתרגל לרעיון
שבנם אינו שוהה במחיצתם עוד. בחודשים הקרובים רק ציפו בקוצר
רוח למכתבים מבנם ולדיווחים את הקורות אותו, וכל מכתב או אות
חיים ממנו גרמו לשניהם להיאנח אנחת רווחה, ולהמשיך בחייהם עד
לקבלת המכתב הבא.

דריו לא חשב שהפרידה מהוריו תקשה עליו כל כך, אך למעשה, כבר
בלילה הראשון להפלגה, חש פתאום מרוחק כל כך מהקן המשפחתי החם
שעזב. פתאום חלחלה בו המחשבה כי למעשה, היה לראשונה בחייו רחוק
מביתו ומהוריו, וכי את יום הולדתו ה-15 יחגוג לבדו. מנגד,
הייתה בו כמיהה להגיע לחוף מבטחים בארץ ישראל. הוא ניסה לדמיין
לעצמו כיצד נראה החוף של ארץ ישראל. הוא ראה בעיני רוחו את
הנוף הארץ ישראלי,  שעצי התמר פזורים מסביב, ובינותיהם
מסתובבים אנשים הרכובים על גמלים. את העיר תלˉאביב דמיין
כמעין עיר באמצע המדבר, המוקפת סביב בתיה הלבנים בעלי גגות
הרעפים האדומים בחול מדברי, אך מצידה המערבי הופיע הים הכחול
במלוא תפארתו. בין חיזיון אחד למשנהו, העלה בעיני רוחו את
הארוחה החמה של אימא. היה מחליף אותה עכשיו ברצון עם הארוחה
שהוגשה בצוהריים שכללה: מרק "עוף" דליל, "קלופס" ומחית תפוחי
אדמה.

ימי ההפלגה שלאחר מכן, לא היו שונים בהרבה. על נוסעי האונייה
הוטלו עבודות ניקיון וכן השתתפו הם בהכנת הארוחות במטבח. כך
היטלטלה האונייה על המון נוסעיה והסחורה שהועמסה עליה, במשך
כשבוע וחצי. ההפלגה הייתה איטית ביותר, ונדמה היה שתימשך לנצח.
מדי יום, לאחר שהיה מסיים את עבודת הניקיון שהוטלה עליו, נהג
דריו לעלות אל סיפון האוניה ולהביט לעבר האופק, מעבר לים
הכחול, בציפייה לראות את החוף, אך נדמה היה שהים הוא אינסופי.

בבוקר אחד, לאחר שסיים את עבודתו בקילוף תפוחי אדמה לארוחת
הצוהריים השגרתית, עלה דריו כהרגלו אל הסיפון, ונעץ מבטו אל
עבר קו האופק המבדיל בין מים לשמיים. אך הפעם, ממש שם, הבחין
כי קו המים מסתיים בחוף אמיתי. היה זה החוף של ארץ הקודש. הוא
לא ידע את נפשו מרוב שמחה. מייד רץ לספר לחבריו לתא. "חברים,
הגענו לארץ ישראל..." השמועה פשטה מייד כאש בשדה קוצים בקרב
הנוסעים. מכל אשנבי התאים בצבצו ראשים, ורבים מן העולים נהרו
אל סיפון האונייה בכדי לחזות בארץ ישראל ההולכת וקרבה אליהם.
מספר עולים, אשר לא ידעו נפשם מרוב שמחה ואושר, פצחו בריקוד
הורה סוער במעגל רוקדים עליז על הסיפון עצמו, וככל שהתקרבו אל
החוף, כך הפך ריקודם סוער יותר ויותר.

אט אט התקרבה האונייה עוד ועוד אל החוף, ולפנות ערב הוטל העוגן
אל מול חופה של העיר חיפה. נוסעי האונייה החלו להתכונן לירידה
אל ארץ הקודש, ואף החלו לארגן את חפציהם האישיים לירידה אל
הנמל, אולם  הדבר לא היה כה פשוט כפי שחשבו. בעודם ממתינים,
עלו שני קצינים בריטים אל כבש האונייה וביקשו לפגוש את
הקברניט. משיצא זה  לקראתם, הודיעו לו השניים כי יהיה צורך
לקבל את דרכוני הנוסעים לבדיקה, בכדי לוודא כי  יש בידיהם את
ה"סרטיפיקטים" המתאימים הדרושים לכניסה אל גבולות פלשתינה.
מניסיונם הרב של החיילים הבריטים, לרבים מן העולים היהודים לא
ניתנו האישורים המתאימים להיכנס בשערי פלשתינה, והם ערכו
בדיקות מדוקדקות כדי לוודא כי איש מן העולים אשר לא מצוי בידו
ה"סרטיפיקט", לא יתגנב אל חופי הארץ. הקברניט, איצ'ה, התבשר כי
הבדיקה והירידה אל החוף יתבצעו רק בבוקרו של יום המוחרת ועל
כן, על הנוסעים להישאר באונייה עצמה עד למוחרת היום.

למען האמת, שהו בספינה כ-50 עולים, ביניהם אף דריו אבוט, אשר
לא היו כלולים ברשימת העולים החוקיים, ומטרת מבצע ההעפלה הייתה
להגניבם בסירות, בחסות החשיכה, אל חופי פלשתינה. עוד בטרם
ההפלגה מאיסטנבול, נקבעו 50 המתנדבים אשר נראו חסונים דיים,
ונראה כי יוכלו לעמוד במשימה של הורדה בסמוך לחוף, שחייה אל
החוף במידת הצורך, והסעה אל מקום מבטחים. נראה שדריו, אשר בילה
שעות רבות בשייט בימת המרמרה הנושקת לעיר הולדתו איסטנבול,
יוכל לעמוד במשימת ההעפלה הבלתי חוקית הזו. למעשה, היה זה מעשה
ההתנדבות הראשון של דריו, ומאז מוכן היה להתנדב תמיד לכל משימה
אשר תוטל עליו בעתיד.

המבצע תוכנן בקפידה על כל פרטיו. "המתנדבים" צויידו מבעוד מועד
בבגדים כהים על פי מידותיהם, וכך קיבל כל אחד מהם זוג מכנסיים
שחורים וחולצה שחורה, על מנת שלא יבלטו בחשיכה. כך פוזרו גם
מזוודותיהם וחפציהם האישיים של "המתנדבים" בין העולים
"הליגאליים", וכל עולה כזה היה אמור לרדת עם שתיים-שלוש
מזוודות אל החוף. את מזוודותיהם וחפציהם האישיים היו אמורים
"המתנדבים" לקבל זמן מה לאחר הגיעם אל חוף מבטחים.

שני הקצינים הבריטיים העיפו מבט בעולים השוהים על סיפון
האונייה, וניסו לאמוד בעיניהם את מספרם. הקברניט איצ'ה ניסה
לשדר "עסקים כרגיל", אך בליבו התפלל ששני האנגלים האלו יסתלקו
מכאן במהירות האפשרית. הוא ניסה  להסיח את דעתם בשוחחו עימם
שיחת נימוסין אודות תנאי ההפלגה ומזג האוויר, נושא שידע כי הוא
חביב במיוחד על כל אנגלי, באשר הוא.

Isn't it a lovely day today? - שאל אותם...
I wish it was .i just can't stand the hot weather - ענה אחד
מהם.

למותר לציין, כי החום בחודש אוקטובר זה עדיין היכה במלוא
עוצמתו וכולם, ללא יוצא מן הכלל וללא הבדל בין דת ולאום, סבלו
השנה סבל של ממש מן החום והלחות הקשים, ובהם אף האורחים
האנגלים הבלתי קרואים, אשר היו מורגלים במזג אוויר קריר וגשום
בארץ מולדתם, אנגליה. החיילים הבריטים סבלו ממש ממזג האוויר
הלוהט בזמן שירותם בפלשתינה, וציפו בקוצר רוח לגשמים, אשר
בינתיים בוששו לבוא. רק מעצם השיחה על מזג האוויר, נעשה להם,
לשני הקצינים הבריטים חם, ולאחר שהחלו להזיע, החליטו לשוב אל
משרדם אשר בחוף, ששם לפחות מותקן להם מאוורר תקרה, אשר הקל
במקצת על סבלם.

Anyway, we shall meet tomorrow, first thing in the
morning... - אמרו לפני שנעלמו משם.

it's my pleasure" - ענה להם איצ'ה, וכמעט בירך "ברכת הגומל"
משהשניים הסתלקו להם לדרכם.

מייד עם הסתלקותם של שני הבריטים, החלו העולים "המתנדבים"
להתארגן לקראת הירידה אל החוף. כל אחד מסר את מזוודותיו וחפציו
לאחר, כשלכל מזוודה צורפה פתקית שבה רשם כל אחד את ראשי התיבות
של שמו. גם דריו נאלץ להיפרד ממזוודתו, שם שכנו אחר כבוד כמה
חפצים שהיו יקרים לליבו, שכללו: מזוזה מעוטרת, אשר בבוא היום
תוצב אחר כבוד במשקוף דלת ביתו במקום מגוריו החדש; חנוכיית כסף
מהבית שאימו נתנה לו למזכרת; הסידור והתפילין שקיבל לבר המצווה
וכן תמונות משפחתיות. הוא חשש שמא יאבדו כל אלה, אך לא הייתה
לו כל ברירה, ואף הוא מסר לבסוף את מזוודתו שאליה דחס את
הבגדים אותם לבש, לאחר שהחליפם בבגדים הכהים שקיבל. כעת רק
המתין עם שאר המתנדבים לשעת חצות, ולבוא הסירות.

בדיוק בחצות, נשמעה אוושת חתירה בסביבת האונייה, וכך הגיעה
הסירה הראשונה מתוך חמש הסירות לקרבת האונייה. התוכנית הייתה
להוריד בכל פעם עשרה איש ואישה אל כל סירה. הירידה אל הסירות
נעשתה בסדר מופתי וביעילות רבה. במהירות השתלשלו המתנדבים אחד
אחד אל הסירות, כשהם חגורים בחגורות הצלה סביב מותניהם, וכך
סירה באה וסירה הלכה עד אשר, עם בוא הסירה הרביעית, הגיע אף
תורו של דריו לרדת אליה. הוא היה התשיעי במספר אשר השתלשל אל
הסירה, אך תוך כדי השתלשלו מטה, נפל לפתע אור הזרקור על גופו
המשתלשל.

Who's there? stop immidiately!! - קרא אחד החיילים הבריטים.
על החוף נשמעה לפתע המולה, וכמה חיילים בריטים נראו מרחוק
מתרוצצים על החוף. דריו לא איבד את עשתונותיו והמשיך להשתלשל
מטה, כשאת שארית הדרך עשה תוך כדי קפיצה מן האוויר אל הסירה.
הסירה זזה לכאן ולכאן עד אשר התייצבה, ואחר החלה לנוע במהירות,
כשהחותרים חותרים בקצב אחיד ומהיר אל לב ים במטרה לחמוק מעיני
הבריטים ומאלומת האור החזקה שהפיץ הזרקור, אשר נעה הלוך ושוב.
באותה שעה הים היה מעט סוער, והסירה על שני חותריה ותשעת
העולים שהספיקו לרדת אליה, היטלטלה מצד אל צד ועשתה דרכה כנגד
הזרם, עד שהתרחקה מעט אל לב ים ומשם, צפונית לחיפה, פנתה שוב
לכיוון החוף... וכך, בחסות החשיכה, כשהוא לבוש בבגדים שחורים
וכולו רטוב מכף רגל ועד ראש, הגיע דריו לבסוף   אל חוף מבטחים.
בחשיכה הזו לא הצליח להבחין בין ימינו לשמאלו, אך בכל זאת
בירך: "ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו
והגיענו לזמן הזה.. אמן!!!"

שאר העולים לא היו במצב טוב יותר, אך לא היה להם הרבה זמן
לחשוב. הכל נעשה במהירות וביעילות על ידי מספר אנשים, אשר חיכו
לעולים על החוף וסייעו להם ברדתם מן הסירות. העולים הונחו
לפנות מייד לעבר המשאית, אשר ישבו בה כבר מספר עולים נוספים,
וכך טיפסו הם אחד אחד אל המשאית, בעזרתם האדיבה של מקבלי
פניהם. כמו כן, הוחלט בהתייעצות מהירה בין המסייעים, שלא לחכות
עוד לעולי הסירה החמישית, אלא להסיע מייד את העולים שנאספו עד
כה לקיבוץ אשדות יעקב, ולחזור מאוחר יותר לאותו מקום, כפי
שסוכם מראש כי במקרה של תקלה, ייעשה ניסיון נוסף לאסוף את
העולים כעבור שעתיים. הנהג התניע במהירות את המשאית העמוסה
בעולים, וזו החלה לנוע מזרחה באורות כבויים מחשש שמא תתגלה ע"י
הבריטים, אשר נהגו לערוך סיורים ממונעים באזורים הסמוכים לחוף.
וכך, כשהם עטופים בשמיכות ורטובים עד לשד עצמותיהם, עשו
האזרחים החדשים את דרכם לעבר ביתם החדש.










                                                    פ ר ק  
ל"א


קיבוץ אשדותˉיעקב - 1942

הדרך לקיבוץ לא הייתה קצרה. דריו, שהיה קצת המום מהמעבר החד של
ההפלגה, לנחיתה הלא קלה על החוף, ניסה להתעשת. הוא ניסה לבחון
את הדרך החשוכה וניסה לדמיין את הנוף באור יום, אך מלבד אורות
בודדים פה ושם, אשר סימנו מקומות יישוב לא גדולים, לא יכול היה
להבחין במאומה. בעודם נוסעים, לאחר כמחצית השעה, עצר לפתע הנהג
את המשאית ונתן הוראה לכולם לרדת במהירות מן המשאית ולהסתתר
מאחורי אחת הגבעות שבסמוך, שכן הבחין ממש מרחוק באורות של רכב
המתקרב בצד הנגדי של הכביש. אם לא היה די בתלאותיהם של העולים
עד כה, עתה נאלצו הם לרדת במהירות מן המשאית, לרוץ אל מאחורי
הגבעה, ולהמתין שם עד יעבור זעם.

אורות הרכב שבא ממול התקרבו לעבר המשאית, עד שניתן היה להבחין
כי מדובר בג'יפ צבאי. הג'יפ נעצר בחריקת בלמים בסמוך למשאית
ומתוכו קפצו שני חיילים בריטים מצויידים באקדחים.

Hello"!" פנו אל הנהג.

Good evening Is everythhng alright?... השיב/שאל אותם הנהג
תוך שהפגין קור רוח, שהיה מורגל בו, שכן לא הייתה לו זו הפעם
הראשנה במשימות מסוג זה.

We just want to check your truck if you don't mind..."

not at all. i was on my way home"...

And where are you from?"

KIBUTZ DGANYA

May we see your identity card?"

"Yes, sure" - ענה להם הנהג והוציא מכיס חולצתו את תעודת הזהות
שהנפיקו הבריטים לתושבים בזמן שלטונם.

ואכן, בתעודה היה רשום:

"YOAV MINTZ

ומימין התעודה, בין פרטי דמותו נרשם מקום מגוריו:

" DGANYA - A"

בעזרת פנס בדקו החיילים את תעודת הזהות של יואב, ומשזיהו את
תווי פניו בתצלום שהודבק עליה, השיבו לו את התעודה. לאחר מכן
פנו לאחורי המשאית ובדקו בעזרת פנסיהם את תוכה. משנוכחו כי היא
ריקה, הפנו את אלומות הפנסים לעבר הגבעות שמסביב. דריו עצר את
נשימתו כמו גם שאר העולים שהיו מפוזרים מסביב. ניתן לומר, שהם
למדו במהירות את מלאכת ההישרדות, ושמרו על דממה מוחלטת. איש לא
הוציא הגה מפיו. משלא הבחינו החיילים בנפש חיה מסביב, פנו אל
יואב:

You can go home"

ובקפיצה עלו אל הג'יפ והפליגו לדרכם.

מייד עם התרחקם, נשמעה פקודה שקטה:

"כולם לחזור אל המשאית במהירות".

באחת, החלו העולים לרוץ לעבר המשאית ועלו אליה שוב, כשהם
נעזרים אחד בשני. ההתארגנות הייתה מהירה הפעם.

"כולם כאן?" - שאל הנהג.

"כן, סע, סע!!!" - דחק בו מאן דהוא בקוצר רוח.

יואב התניע שוב את המשאית, וכשאורותיה עדיין כבויים, החל
בנסיעה מהירה ביותר לכיוון מזרח, כשהוא מתפלל שכולם יגיעו
למחוז חפצם בשלום.

לאחר נסיעה של כשעתיים, שהתארכה מעבר לצפוי בשל העיכוב שבדרך,
נכנסה לבסוף המשאית על נוסעיה בשערי קיבוץ "אשדות יעקב". ברדתם
מן המשאית, נצטוו המעפילים על ידי נציג הקיבוץ להתרכז מייד
בחדר האוכל. בחדר האוכל המתינו לבואם בסבלנות  מספר חברי
קיבוץ, שמתפקידם לקלוט קליטה ראשונית את העולים העייפים, אך
המרוצים. באחת מפינות חדר האוכל, רוכזה על אחד השולחנות ערימת
חולצות ומכנסי עבודה כחולים, ושם, בין חברי הקיבוץ, עמדה איה,
נערה בת 16, אשר עבדה במחסן הבגדים של הקיבוץ לאחר שעות
הלימודים, ולמרות שעת הלילה המאוחרת, נרתמה למשימת הקליטה,
והחלה לחלק במרץ בגדי עבודה כחולים לכל עולה ועולה. העבודה
בקיבוץ הייתה לנחלת הכלל, ואף נערים ונערות נרתמו לעשייה
ולעזרה בענפי המשק. עכשיו התאימה איה לחברים החדשים חולצות
ומכנסיים על פי מידותיהם, במטרה לשוות להם מייד מראה של תושבים
ותיקים במקרה וייתקלו בבדיקת פתע של חיילי הצבא הבריטי. ליד
שולחן נוסף עמד יצחק וחילק תעודות זהות "כשרות למהדרין" שהוכנו
מבעוד מועד, על פי מידע מוקדם, שניתן לגבי פרטיהם של העולים.

דריו קיבל את תעודת הזהות שלו, ושם, מתחת לתמונתו, הבחין
באותיות הלועזיות של שמו ושם משפחתו, הרשומות באותיות של קידוש
לבנה:

First Name: DAVID
Last name:   ABUT

וכך נקבע כי מעתה ואילך, ייקרא שמו בישראל: דוד.

לאחר שצויידו בבגדי העבודה, הופנו העולים למקלחות המשותפות,
אלו של הגברים ואלו של הנשים, ושם, לאחר מקלחת של מים פושרים
במיוחד, החליפו את בגדיהם הרטובים בבגדי העבודה הכחולים. עתה,
משנראו כחברי קיבוץ לכל דבר, שבו לחדר האוכל, שם הוכנה להם
ארוחת הערב הראשונה מזה מספר שעות.

דריו, כמו שאר העולים, היה כבר מותש ממש מאירועי היום והלילה
הללו. הוא מזג לצלחתו מרק מקערית האלומיניום הגדולה שעל
השולחן, והחל לגמוע מן המרק כף אחר כף. המרק הזה חימם אותו
במקצת. למרות עייפותו הרבה, הבחין מזוית עינו שוב באיה, שישבה
בשולחן סמוך עם עוד חברי קיבוץ, אשר אף הם היו לבושים בבגדי
עבודה כחולים לצורך הסוואה. איה הייתה נערה נמרצת ונאה מאוד,
בעלת שתי צמות ועיניים חומות גדולות. עימם ישב אף יואב להפסקת
אוכל קצרה, לאחר שמשימתו ללילה זה עדיין לא הושלמה, שכן היה
עליו לעשות שוב את כל הדרך לכיוון נמל חיפה על מנת לאסוף את
מעפילי הסירה החמישית במניין. מבחינתו, היה זה לילה ארוך ועד
אשר לא הושלמה משימתו, לא שקט. הוא אכל בחופזה את ארוחתו, שכן
היה עליו לחזור למקום המפגש צפונית לחיפה. לאחר סיימו, נפרד
לשלום מחבריו לשולחן ומיהר אל משאיתו. הפעם הדליק את אורות
פנסיה והחל לעשות  דרכו לכיוון נמל חיפה.

דריו ישב שם בחדר האוכל, ופשוט השתאה לנוכח התופעה של סעודה
בצוותא. כאן חש לראשונה במשמעותם של חיי השיתוף. הוא הביט
סביבו, ושוב נפל מבטו על איה. איה נראתה לו חיננית במיוחד. הוא
חש כי היא מוצאת חן בעיניו כבר ממבט ראשון. איה לא חשה במבטיו,
והמשיכה לשוחח עם חבריה לשולחן. עם סיימם את הארוחה, התבקשו
העולים החדשים להתרכז ברחבה שמחוץ לחדר האוכל, משם נלקחו
לבתיהם החדשים, או נכון יותר, אל צריפי העץ ששם הוקצה לכל שני
עולים חדר. בחדר ניצבו שתי מיטות סוכנות, ארון עץ קטן ושולחן
עם שני כיסאות. מחוץ לחדר, בכניסה אל הצריף, ניצבו הכיור
והשירותים. את הרחצה היו אמורים לעשות במקלחות הציבוריות, לא
רחוק מן הצריף. דריו הביט בצריף מחוצה לו, והמחשבה הראשונה
שחלפה במוחו הייתה, כי החל מהלילה יכול הוא לכנות את צריף העץ
בכינוי: "בית". הוא נכנס לחדר, שם כבר ישב על מיטת הברזל
אברמיקו. "קומו אסטס?" - שאל את אברמיקו. "יו מווארטו" - ענה
לו זה, תוך שהוא מפהק פיהוק גדול.

"היידה היידה, למיטה" - פקד עליו דריו, והוא עצמו פשט במהירות
את בגדיו הכחולים, החדשים, אך מאחר ולא הייתה לו הפיג'מה
המפוספסת, אשר הייתה עדיין מונחת אחר כבוד במזוודתו באחד התאים
שבאונייה "ציון", נכנס כמו שהוא למיטתו, התכסה בשמיכת הצמר
ושקע מייד בתרדמה עמוקה. הלילה התערבו לו החלומות זה בזה.
פתאום חלם על הבית באיסטבול, שם ראה את אימו מכינה אוכל במטבח
ותוך כדי כך, מדברת עימו. לאחר מכן התחלף לו החלום, והוא ראה
עצמו מקלף ומקלף אין ספור תפוחי אדמה באונייה. בבוקר שלמוחרת,
בשעה 6:00 לערך, התעורר לקול געיית פרות, שכנראה מקומה של הרפת
היה בקרבת מקום. אברמיקו כבר היה ער ולבוש בבגדי העבודה
הכחולים. דריו נטל את מגבתו החדשה, הירקרקה, ואת כלי הרחצה
שקיבל אמש, ועשה דרכו כשהוא עדיין מנומנם, למקלחת המשותפת. גם
בשעה זו המים היו פושרים למדי. הוא התקלח במהירות, וכשהוא רענן
יותר חזר לצריפו, ששם המתין אברמיקו לשובו. שני החברים הרעבים,
לא השתהו ומייד  יצאו לכיוון חדר האוכל של הקיבוץ לארוחת
הבוקר.

בדרכם לחדר האוכל, נתקלו השניים במגדל המים, והחליטו שהם
מוכרחים לעלות למעלה בכדי להשקיף על הנוף. לעיני שניהם נגלה
נוף מדהים ביופיו. מרחוק נראו הרי הגלעד והרי הגולן. דריו פשוט
נפעם מנוף הבראשית הזה שלפניו. לא רחוק משם, הייתה מונחת במלוא
הדרה ויופיה הכחול, הכינרת, אשר ניתן היה להבחין במימיה
הכחולים ממרומי המגדל. דריו נתקף במין דחף לרוץ לשם ולהגיע עד
לקו המים, אבל סדר היום שנקבע לו ולחבריו העולים החדשים, מנע
ממנו לעשות זאת. על פי סדר היום, אמורים היום העולים להיות
משובצים לעבודה במשק ובחקלאות. לאחר שיבוצם לעבודה, אמורים הם
להתרכז באחד הצריפים בכדי ללמוד את השפה העברית. חלקם דיברו
מעט עברית אשר למדו עוד באיסטנבול במסגרת כיתה מיוחדת של
הקהילה, אך עדיין היה עליהם להשלים את לימודי השפה. כמו כן,
מאחר ורוב העולים היו עדיין נערים, אמורים הם להשלים את
השכלתם, כך שנראה היה שביקור בכינרת יתאפשר רק באחד מימי שבת
הקרובים. לבסוף, הגיעו שני הנערים אל חדר האוכל, ששם ישבו, בין
כולם, גם 11 העולים הנוספים אשר נותרו אמש על האונייה "ציון".
הפעם הצליחה הסירה האחרונה להגיע אל החוף ללא תקלות, וניתן
לומר שמבצע ההעפלה הזה הסתיים בהצלחה.

שני הנערים נטלו להם כל אחד מגש תכלכל מערימת המגשים, צלחת,
כוס וסכו"ם ומזגו לעצמם קצת ירקות - עגבניות ומלפפונים שנקטפו
מגן הירק, ביצים טריות, שאך זה הגיעו מלול התרנגולות, גבינה
לבנה תוצרת המחלבה של הקיבוץ, פרוסות לחם טרי וקנקן תה מהביל.
תוך כדי כך, ניסה דריו לתור בעיניו אחר איה. מאז אמש לא הפסיק
לחשוב על הנערה. מבטו חלף על פני חדר האוכל ועכשיו חש כמעין
געגוע אליה, אך הוא לא הבחין בדמותה. "אולי תגיע מאוחר יותר" -
חשב לעצמו. ליד השולחנות שמסביב ישבו ופטפטו ביניהם במרץ חברי
הקיבוץ, בעיקר אודות ענייני המשק הבוערים. לאחר סיימם את ארוחת
הבוקר, פנו דריו ושאר העולים לעבר חדר המזכירות, שם ציפה להם
מזכיר הקיבוץ, דן גורביץ'. לאחר שכולם התקבצו ברחבה שליד
המזכירות, פתח דן גורביץ' בנאום קצר, כשהוא מדבר בקצב מהיר,
אשר לא כל העולים הצליחו לעקוב אחר דבריו:  

"ראשית, אני מברך את כל העולים החדשים עם הצטרפותכם לקיבוץ
אשדות יעקב. אני יודע שהימים האחרונים לא היו קלים עבורכם, אך
החל מהיום אתם תושבי הארץ, ומתפקידכם לעזור ולשאת במאמץ של
בניין הארץ ויישובה. אנו זקוקים לכל זוג ידיים עובדות, הן
בעבודות המשק והן בשמירה על ביטחון המשק. כמו כל חבר, תצטרכו
לעבוד במטבח ובחדר האוכל, על פי לוח תורנויות שנקבע לכל חברי
הקיבוץ. בנוסף, כמו כל חבר משק, יהיה עליכם לבצע תורנויות
שמירה. במקביל, תוכלו אף להשלים את לימודיכם. בשלב מאוחר יותר,
נערוך לכם סיור בקיבוץ על מנת שתכירו מקרוב את כל ענפי המשק.
החיים כאן הם חיי שיתוף לכל דבר ועניין ומעתה ואילך, חל גם
עליכם הכלל של השיתוף בכל התחומים. כעת  אקרא מרשימת השמות
שברשותי את שמו של כל אחד מכם ולאיזה ענף הוא משובץ. אני מאחל
לכם קליטה מהירה ובהצלחה..."

דריו שובץ לעבודה ברפת, אשר הענף הזה היה חדש יחסית בקיבוץ.
לאחר מכן נערך לעולים הסיור בקיבוץ. בין השאר, ביקרו במכלאת
הכבשים, באורוות הסוסים ובלול התרנגולות. תוך כדי כך עברו גם
ליד המכבסה ומחסן הבגדים. דריו קיווה כי אולי עכשיו ייתקל באיה
במחסן הבגדים, אך גם שם היא לא הייתה. איה פשוט לא הייתה היום
בקיבוץ, השכם בבוקר עלתה אל האוטובוס, שעבר בין היישובים
שבסביבה פעמיים ביום ואסף נוסעים אל מרכז הארץ, ומשם בחזרה
צפונה. בשעה 6:00 בבוקר עשתה דרכה לביקור אצל דודתה אשר
התגוררה בתלˉאביב. דריו ניסה לחשוב על דרך מקורית של
יצירת קשר עימה. אך שום רעיון לא עלה כרגע במוחו. הוא רק חש
שגעגועיו לראות את פניה הולכים וגוברים ככל שעוברות השעות.

היום הזה היה עמוס לא פחות מקודמו. לאחר הסיור, פנו הנערים
והנערות אל הצריף אשר שימש ככיתת לימוד, שם למדו עד השעה 14:00
בצוהריים. שום דבר לא נראה עכשיו קל במיוחד. העברית שפה קשה
ולימוד השפה דרש סבלנות רבה. דריו חשב לעצמו, שהדבר הכי טוב
כאן בתופעה שנקראת קיבוץ, הוא חדר האוכל. ה"חבייר" עובד בשעות
הבוקר וכאן מכינים לו את ארוחת הבוקר. לומד, ובצוהריים הולך עם
כולם לחדר האוכל. מבלה את שעות הפנאי של אחר הצוהריים, ובערב
שוב הולך עם כולם לחדר האוכל, שם מצפה לו  ל"חבייר" ארוחת
הערב. המקום נראה בעיניו כמסעדה אחת גדולה... עד ש.... מגיע
זמן "תורנות מטבח". העובדה שהיה צורך לעבוד במטבח בשבת, נראתה
לדריו כנטל מסויים, שצריכים לעבור איכשהו.... אבל עכשיו התרכז
רק במאמציו להיקלט כאן בצורה הטובה ביותר ולנסות ולתרום כמה
שיותר.

לאחר סיום הלימודים, החלו חלק מן העולים להצטרף למקומות העבודה
אשר שובצו אליהם.  

למוחרת, בשעה 3:00 לפנות בוקר, צריך היה דריו להתעורר ולהתייצב
ברפת לליל העבודה הראשון שלו. בחוץ שררה חשיכה מוחלטת ולמען
האמת, היה לו מאוד קשה להפסיק את שנתו המתוקה. הוא נשאר עוד
כ-5 דקות במיטתו, אך תחושת האחריות שחש לפתע האיצה בו לקום.
"היידה, צריכים לקום. אסור לי לעשות רושם רע כבר ביום העבודה
הראשון" - חשב לעצמו. בבת אחת קם מהמיטה, שטף פניו בכיור, אחר
כך לבש את בגדי העבודה שלו, נעל ערדליים ופנה לעבר דלת היציאה
כשתוך כדי יציאה, הביט בקנאה באברמיקו, שישן עדיין שנת ישרים.
מאוד היה רוצה להתחלף איתו עכשיו, אך לא הייתה לו ברירה והוא
עשה את דרכו בחשיכה לכיוון הרפת.

בחוץ היה כבר ממש קר. החורף עמד בפתח, ופתאום היה לו קר. הוא
נזכר באימו, אשר תמיד דחקה בו להתלבש היטב בצאתו מן הבית לקור
העז של איסטנבול. "מחר אתלבש חם יותר" - חשב לעצמו. כשהוא רועד
מקור, הגיע אל פתח הרפת, שם קיבל אותו בלבביות פנחס הרפתן.
"בוא בוא, תשתה משהו חם" - פנה אליו פנחס, אשר לרגע נכמרו
רחמיו על הנער שהיה צריך להתעורר בשעה כל כך מוקדמת. פנחס הביא
עימו תרמוס עם קפה שחור חם. "בוא, שתה קצת לפני שאנחנו מתחילים
בעבודה" - פנה אל דריו. דריו הרועד מקור שמח מאוד לשתות עכשיו
משהו חם. פנחס מזג קפה שחור מהביל לשני ספלי פלסטיק תכולים,
ושניהם החלו לגמוע מהנוזל המהביל. דריו  אחז בספל הקפה בשתי
ידיו כדי לחממן במקצת. תוך כדי כך, הביט לעבר הפרות שעמדו
מסביבם. לאחר כ-5 דקות, פנה אליו פנחס: "טוב בחור, הגיע זמן
עבודה. בוא איתי, אני אלמד אותך איך חולבים פרות". הוא לקח
עימו את הנער וניגש אל הפרה הראשונה. "זו הפרה שפרה" - הציג
בפניו את הפרה. דריו התאפק שלא לצחוק. העובדה שנותנים כאן שמות
לפרות, שעשעה אותו מאוד. "שב ,חביבי!" - הורה לו פנחס, והצביע
לעבר השרפרף שניצב ליד הפרה. משהתיישב דריו, הדריך אותו פנחס
כיצד לבצע את מלאכת החליבה. דריו למד מהר, והיה שבע רצון כאשר
הדלי החל להתמלא במהירות בחלב טרי. אך סיים לחלוב את הפרה, וזו
בעטה בדלי ותוכנו נשפך לכל עבר. "שים לב שהפרה צריכה להיות
רגועה בזמן החליבה" - לימד אותו פנחס. אצל הפרה הבאה מלאכת
החליבה עברה בשלום וכך, לאחר סיימו את העבודה ברפת בשעה 4:30
לערך, יכול היה דריו לחזור אל מיטתו החמה, לא לפני ששטף עצמו
במקלחת המשותפת. את הערדליים מלאי הבוץ הניח מחוץ לדלת הכניסה,
נכנס היישר אל מיטתו, התכסה עד מעל לראש בשמיכה, ונרדם. בחלומו
הופיעה לו איה במלוא הדר צמותיה, ודמותה המתיקה עוד יותר את
שנתו.

בבוקרו של יום שישי, מיהר דריו להתארגן ולהתייצב בחדר האוכל
לארוחת הבוקר, בציפייה לראותה, ואכן - איה הייתה שם. ממש באותו
הרגע, צץ רעיון כביר במוחו, כיצד לפתוח עימה בשיחה. דריו ידע
כי לאחר שעות הלימודים מתייצבת איה מדי יום במחסן הבגדים,
והיום הוא החליט לעשות מעשה. לפני שעזב את חדר האוכל, הגניב
עוד מבט לעברה ויצא לעבר כיתת הלימוד.

ואיה, איה שמה לב פתאום שאחד מן העולים החדשים נועץ בה את
מבטיו, אך עשתה עצמה כאילו לא הבחינה בכך. בשלב זה, לא זכרה את
שמו. "בחור נאה" - חשבה לעצמה. אך לאחר שיצא את חדר האוכל,
נשכח ממנה הדבר והיא פנתה אף היא לעיסוקיה. בשעת הצוהריים,
עשתה דרכה כמדי יום לעבר מחסן הבגדים לעבודתה השגרתית. לאחר
כחצי שעה של עבודה, הופיע פתאום בפתח המחסן אותו הנער אשר
הבחינה בו בבוקר בחדר האוכל.

שלום" - פנה אליה דריו. "שלום שלום" - ענתה איה. "תזכיר לי מה
שמך?"

"כאן דוד, אבל בבית, באיסטנבול, מכנים אותי "דריו" - ענה לה.

"במה אוכל לעזור לך דוד?"

"בעצם רק עברתי כדי להביא לך קנקן חלב טרי ישר מהרפת..." -
השיב בהססנות מה.

מתברר, שהיה זה הרעיון להביא לאיה קנקן חלב טרי ישר מהרפת.
לאחר סיום הלימודים, נעל דריו את הערדליים שלו ורץ אל הרפת.
הוא הצטייד בדלי, והחל לחלוב את הפרה שפרה. "מה קורה בחור?
העבודה מתחילה רק בשעה 3.00 לפנות בוקר. אתה לא חושב שהקדמת
קצת?" - שאל אותו פנחס בהשתאות. "אני צריך רק קנקן חלב אחד" -
ענה לו דריו. פנחס לא שאל הרבה שאלות. "כנראה שהעניין מאוד
חשוב לנער..." - חשב לעצמו.  "קח לך, קח ואל תשכח להתייצב
לעבודה בשעה 3.00..."  דריו מזג לקנקן חלב טרי מהדלי, וכך עם
קנקן החלב, מיהר אל מחסן הבגדים.

איה הייתה ממש משועשעת ומופתעת מהמחווה. ברגע הראשון לא קלטה
את הרעיון, אך היא התעשתה מהר והזמינה את דריו להיכנס. "תודה
תודה, בוא היכנס". אומנם, חלב לא היה חסר כלל בחדר האוכל, אך
עצם הרעיון ריגש אותה ונגע לליבה, מה גם שדריו נראה לה בחור
נאה.

דריו היה נבוך בלשון המעטה. "לא, לא, אני ממהר..." - דחה את
ההצעה. "אולי ניפגש בהזדמנות אחרת..." - אמר וברח משם במבוכה.
כשהוא נסער במקצת מן הפגישה עם איה ומן הרעיון "הנועז" שלו שזה
עתה יישם, חש שהוא צריך לשחרר קצת אוויר מריאותיו ולהרגע. הוא
החל לסייר בסביבות הקיבוץ בפיזור נפש ותוך כדי כך, הגיע לאזור
נהר הירמוך. הנוף באזור זה הדהים אותו ביופיו. לפתע חש הקלה
מרובה, ושלווה אפפה אותו בשעת אחר  צוהריים זו. "אם יש גן עדן,
כנראה הוא קיים ממש כאן" - הרהר לעצמו. מעשה הבריאה הפליא אותו
בכל פעם מחדש, ובעיניו זו הייתה הבריאה במלוא יופיה. רק המשפחה
הייתה חסרה לו כאן. "מי יודע, אולי יום אחד יצטרפו ההורים אליי
ויגיעו אף הם לארץ ישראל" - קיווה בגעגועים. הוא החל לחלום
בהקיץ ולדמיין לו את הידוק הקשר עם איה, ועל כך שיום אחד יוכל
להציגה בפני הוריו כחברתו. כך ישב לו שם במשך שעה ארוכה, הוא
עם הטבע והרהוריו, עד אשר השמש החלה לשקוע והעמיקה את תחושת
הבריאה המופלאה. "הגיעה השעה לשוב" - חשב והחל לעשות דרכו
לכיוון צריפו. בשעה זו של ערב שבת, היו חברי הקיבוץ מצתחצחים
לקראת ארוחת הערב החגיגית, שלוותה בהדלקת נרות שבת ובקידוש.
בשעה זו היו המקלחות המשותפות מלאות אדם. גברים, נשים ובני
נוער הגיע לכאן עם מגבותיהם, כלי הרחצה ובגדים להחלפה, ורוחצים
עצמם כששכשוך המים הזורמים מן ה"דוש" היה מלווה לא פעם בקולות
שירה. כך היו יוצאים אחד אחד מן המקלחות המשותפות, כשהם
מצוחצחים ושיערם עדיין רטוב, ושבים אל צריפיהם רעננים
ונינוחים. מאוחר יותר, לאחר שהערב ירד והשמש שקעה לבסוף בין
ההרים שמסביב, ובהגיע שעת ארוחת הערב של ליל שבת, עשו דרכם
קבוצות קבוצות על נשיהם וטפם, אל חדר האוכל.

השותפות לצריף של דריו עם אברמיקו, הפכו אותם בזמן כה קצר
למעין אחים בלב ובנפש, ומזמן שהחלו לחיות יחדיו, לא נפרדו. הכל
הם עשו יחדיו. עכשיו עשו שניהם את דרכם לחדר האוכל. בתקופה זו,
היה הקיבוץ בצמיחה ובפריחה גדולה, ושפע התוצרת העצמית ניכר אף
על גבי שולחנות האוכל, אם בתוצרת הירקות ואם בתוצרת החלב.
הערב, ערב שבת, כלל התפריט גם דגים אשר הובאו היישר מהמדגה.
מחוץ לחדר האוכל עמדה קבוצת אנשים אשר פטפטו קצת לפני היכנסם
לחדר האוכל עצמו. חדר האוכל והרחבה שלפניו שמשו כמקום מפגש
חברתי לאנשי הקיבוץ, שם נהגו להחליף חוויות, ידיעות וחדשות.

דריו ואברמיקו נכנסו אף הם לחדר האוכל, ושם כמובן, ישבה גם
איה. הפעם היא הבחינה בו, ומייד נופפה לו לשלום מן הקצה השני
של חדר האוכל. עבור דריו היה זה אות מבשר טובות, והוא השיב לה
בנפנוף יד. "מי זו?" - שאל אברמיקו. "איה. היא עובדת אחרי
הלימודים במחסן הבגדים" - השיב דריו. "יפה" - אמר אברמיקו.
"יום אחד היא תהיה שלי" - הוסיף דריו מרחשי ליבו. "קול ששון
וקול שמחה, קול חתן וקול כלה" - קינטר אותו אברמיקו, כשהוא שר
בניגון ספרדי. "בסטה, בסטה" - ציווה עליו דריו, ושניהם התיישבו
אל השולחן. בקצה חדר האוכל עמד שולחן מכוסה במפה לבנה, ועליו
פמוטים ונרות דולקים. מאחוריו עמד מזכיר הקיבוץ, אשר החל לערוך
את הקידוש באווירה החגיגית ששררה בחדר האוכל. לאחר סיימו את
הקידוש, החלה המולה רבה בחדר האוכל. כולם פטפטו עם כולם לקול
שקשוק הצלחות והסכו"ם. לכך הצטרפה גם המולת הילדים, אשר היה זה
הערב היחיד בו יכלו לאכול את ארוחת הערב במחיצת הוריהם, לאחר
שבימי החול הרגילים שהו בבתי הילדים.

לאחר סיום הארוחה, פונו במהירות השולחנות על ידי התורנים
והוזזו אל קצות חדר האוכל על מנת לאפשר את המשך הערב. האווירה
הייתה עליזה במיוחד בערבי שבת בקיבוץ. בכל ערב שבת, לאחר ארוחת
הערב, נהגו החברים לקיים שירה בציבור וריקודי עם, וכך, תוך שעה
קלה, הפך חדר האוכל למועדון ולמקום הבילוי של ערב שבת. מראה
מעגל הרוקדים היה מלבב. החברים חוללו ברחבת חדר האוכל לצלילי
האקורדיון של החבר שמרלינג, אשר ניגן במרץ רב שירי עם רוסיים
מתורגמים לעברית. אברמיקו ודריו עמדו בצד והביטו מוקסמים
בנעשה, עד שלפתע, מבין מעגל הרוקדים, יצאה איה, ניגשה אליהם
ודחקה בהם: "בואו, בואו לרקוד". "אבל אני לא יודע לרקוד" -
השיב דריו. אברמיקו העדיף לשתוק. "בואו, אלמד אתכם..." וכך
משכה את שניהם אל מעגל הרוקדים. ברקע ניגן עכשיו החבר שמרלינג
את מנגינת השיר: "עץ הרימון נתן ריחו, מים המלח ועד יריחו..."
לרגע היה נדמה לו לדריו שהוא משתלב בריקוד, אך לפתע פנו כולם
לאחור ורק הוא נשאר במקומו. לפתע ראה פנים אל פנים את איה, אשר
ריקדה בסמוך אליו. "אחרי הדילוג פנה לשמאל בשני צעדים קדימה,
שני צעדים לאחור, ושוב הסתובב לאחור" - הורתה לו. וכך זכה דריו
לרקוד את ריקוד העם הראשון שלו, כשאיה רוקדת מימינו ואברמיקו
משמאלו. כעת, לא היה מאושר ממנו.

למוחרת, ביום השבת, קבעו שלושתם ללכת לכינרת. מזג האוויר היה
אומנם אפרורי וסתווי, ונראה שהחורף כבר עומד בפתח. בבוקר שבת,
עשו אברמיקו ודריו דרכם לחדרה של איה, ולאחר שזו יצאה אליהם
לבושה בסוודר דק אותו נהגה ללבוש רק בשבתות, פנו שלושתם אל
המטבח הצמוד לחדר האוכל של הקיבוץ בכדי להכין כריכים לדרך. איה
הייתה מיומנת בכל הקשור למצרכים. היא פתחה את המקרר הגדול
ונטלה משם גבינות, אחת צהובה והשנייה גבינה לבנה בגביע. היא
נטלה אף ירקות, כיכר לחם שאותו פרסה לפרוסות  ולאחר שקילפה
ושטפה את הירקות, הכינה כמות יפה של כריכים, ושמה את כל
המצרכים בסל הקש שהביאה עימה. משם פנו שלושתם לצעידה לכיוון
הכינרת.

התרגשותם של שני העולים החדשים למראה הכינרת, הלכה וגברה ככל
שהתקרבו אל קו המים. סוף סוף הייתה לדריו ולאברמיקו ההזדמנות
להגיע ממש עד לכינרת, ששמעה הגיע לאוזניהם עוד באיסטנבול. לאחר
הליכה לא קצרה של כ-5 קילומטרים, הגיעו ממש לשפת הכינרת. צבעה
של הכינרת היה ביום מעונן זה, כחול-אפור, והימה הייתה מעט
סוערת. מייד עם הגיעם, חלצו שלושתם את נעליהם, קיפלו כמה
קיפולים את שולי מכנסיהם, ונכנסו אל המים הקרים כדי להרטיב
במקצת את כפות רגליהם. דריו חש מתחת לכפות רגליו את חלוקי האבן
החדים. כך התקדם אט אט פנימה אל תוך המים, כשהוא עובר בין
חלוקי האבן הזרועים מתחת, ומשתדל שלא להחליק וליפול כל כולו אל
תוך המים. האבנים הכאיבו במקצת לכפות רגליו, ומדי פעם כמעט
איבד את שיווי משקלו. אברמיקו התכופף, וטבל ידיו במים. לפתע
החל להתיז מים לעברם של דריו ואיה. נתזי המים הקרים הקפיצו
אותם, והשניים החלו לקפץ מרגל אל רגל, עליזים ומאושרים. בשעה
זו היו המים מעט סוערים, והשלושה השתדלו שלא להרחיק יתר על
המידה מן החוף. בינתיים, נרטבו אף המכנסיים כמעט עד למותניים.
ממול נשקפו צלליהם התכלכלים-אפורים של הרי הגולן, אשר היוו
מראה מרהיב ביופיו, למרות היום האפרורי.

לא רחוק משם, נראה דייג פורש רשת דייגים מסירתו אל תוך המים.
החוף היה די מבודד, והדבר גרם לתחושה כי רק שלושתם והדייג, אשר
ישב בסירתו המיטלטלת בין הגלים, קיימים בעולם. כאמור, המים היו
קרים במקצת, והשלושה שבו על עקבותיהם אל החוף, שם התיישבו
כשפניהם אל מול מימי הכינרת. איה שלפה מסלה את הכריכים שהכינה,
וחילקה לנערים וכך סעדו את ליבם בדממה, כשמבטיהם נעוצים במרחב
הנוף הקסום. לפתע, שלפה איה ספרון קטן מסלה, והפירה את הדממה
כשהחלה לקרוא  בו בקול חרישי:

"שם הרי גולן
הושט היד וגע בם
בדממה בוטחת מצווים
עצור!...."

               (רחל בלובשטיין)


עם סיימה את קריאת השיר, פנתה אל הנערים: "הינה, זהו הנוף שאתם
צופים בו ממש לפניכם, אשר אותו תיארה המשוררת רחל בשירה
"כינרת". הנערים הקשיבו מוקסמים לדבריה, בשעה שהחלה להרצות
בפניהם אודות קורות ההתיישבות באזור, ואודות חלקה של המשוררת
רחל בהתיישבות, על רצונה לעסוק בחקלאות ואף אודות אהבותיה,
שנושא זה היה מרתק בפני עצמו, ואף הוסיף נופך רומנטי להסבריה
של איה. למשמע סיפורה אודות מחלת השחפת בה לקתה רחל בסוף ימיה
ותיאור הפגישה ביומה האחרון עם אהובה הראשון  נקדימון ליד ביתו
ברחובות, נמלאו עצב רב.

וכך, מבלי משים, תוך כדי הרצאתה, העמיקה איה את תחושת השייכות
בקרב שני הנערים למקום ולארץ ישראל, והם נמלאו גאווה עצומה על
עצם השתייכותם למקום. כך העבירו השלושה את זמנם בנעימים תוך
כדי הקראת שירי המשוררת רחל, ומדי פעם אף ניגשו אל המים כדי
לטבול שוב ושוב את רגליהם.

בשעות אחר הצוהריים, כאשר מרחוק נראה הדייג אוסף את רשתו
העמוסה בדגים מן המים, אספו הם את חפציהם ועשו דרכם בחזרה אל
הקיבוץ, שם כבר הצטחצחו החברים לקראת ארוחת הערב של מוצאי השבת
בחדר האוכל. בחדר האוכל, נושא השיחה העיקרי נסוב סביב תוכנית
העבודה של השבוע הבא, וכך הסתיימה לה במהרה השבת הראשונה
לשהייתם של עולי טורקיה בקיבוץ אשדות יעקב, ופינתה מקומה לעוד
שבוע של ימי חול.

למוחרת, לפנות בוקר יום ראשון, היה על דריו לשוב אל השגרה של
עבודה ולימודים. שבוע חדש עמד בפתח והשבוע, בנוסף לעבודה ברפת
וללימודים, נוספה מטלה נוספת לרשימת המטלות שעליו לבצע. הוא
וחבריו, העולים החדשים, נדרשו לעבור הדרכה כיצד להשתמש בנשק.
אומנם, היו הם צעירים מאוד, וגיל הגיוס הרשמי לאחד מארגוני
הלחימה היהודיים שאך הוקמו כשנה-שנתיים קודם לכן, עמד על 18
שנה ומעלה, אך כל עזרה בהגנה על היישוב וסביבותיו, היוותה עזרה
ממשית מפני הפורעים הערבים, אשר ניסו מפעם לפעם לתקוף את
היישובים היהודיים באזור. כך גוייסו למטרה זו אף הבנות והנשים,
אשר נטלו חלק לא קטן בפעולות ההגנה. לנערים ולנערות בגילו של
דריו, יועדו תפקידי שמירה קלים בלוויית חבר מבוגר, שכללו
סיורים לאורך הגדר אשר הקיפה את הקיבוץ, הן בשעות היום והן
בשעות הלילה. רבים מבני הנוער, אף נהגו להצהיר כי הם מבוגרים
יותר בכדי להצטרף ממש לארגוני הלחימה - הפלמ"ח, אצ"ל ולח"י.

אל הקיבוץ נשלחו מפעם לפעם מדריכים של ארגון הפלמ"ח, אשר
הדריכו את בני הנוער ואמנו אותם לקראת הגשמת החלום - הקמת
מדינה יהודית בארץ ישראל. ההדרכה נעשתה בחשאיות מרובה בחורשה
הסמוכה לקיבוץ, וזאת מחשש ביקור פתע של החיילים הבריטים, וכללה
שיעורי לחימה פנים אל פנים בעזרת מקלות עץ, וכן הדרכה בשימוש
בכלי הנשק שהיו ברשותם.

ביום ההדרכה, הוצא בחשאי כלי נשק כלשהו מבין כלי הנשק החבויים
ב"סליק" הממוקם מתחת לרצפת לול התרנגולות של הקיבוץ. היה זה
הסוד הכי שמור בין חברי הקיבוץ - מיקום ה"סליק", ועל הסוד הזה
שמרו מכל משמר. איש לא העז להזכיר את הנושא בקול, לא במילה ולא
בחצי מילה.

ביום ראשון, בשעות אחר הצוהריים, עשו דריו ואברמיקו דרכם לעבר
החורשה. במקום ישבו כבר שני מדריכים של הפלמ"ח וקבוצת בני
נוער, כאשר שמרלינג, נגן האקורדיאון, שימש הפעם כמשקיף, אשר
תפקידו היה הפעם להזהיר מפני אורחים בלתי קרואים, אשר עלולים
להפתיעם בזמן ההדרכה. דריו הבחין מייד באיה, הנהן לעברה לשלום,
משך את אברמיקו אחריו, ושניהם התיישבו לידה. כעבור מספר דקות
החלו שני המדריכים להדגים כיצד להתגונן בעזרת מקלות עץ מפני
תוקף יחיד בקרב פנים אל פנים, ומייד לאחר מכן נקראו הנוכחים
לנסות ולבצע את צורת ההתגוננות הזו בעצמם. דריו נרתם בהתלהבות
יתר למשימת ההדגמה, במיוחד רצה הוא להרשים את איה, אשר ידע כי
אף היא מתבוננת בו. אברמיקו, שכרגיל היה צמוד לדריו בכל מעשיו,
שימש כמובן כבן זוגו ללחימה. הוא ממש הופתע מעוצמת ההתלהבות
והנחישות שהפגין דריו בזמן הקרב, כאילו היה זה קרב אמיתי.
בקושי הצליח להתחמק מהנחתות מקל העץ  של דריו לעבר גופו, שפשוט
שכח לרגע כי מדובר בחברו הטוב, ונראה שהוא נאבק בו קשות.
לבסוף, מה שהציל את אברמיקו מפגיעה ממשית, הייתה קריאת המדריך
להעלות את זוג הלוחמים הבא, והוא יכול היה לנשום לרווחה לאחר
שהסכנה חלפה. "קה פאסה? - שאל את דריו בפליאה? "נאדה נאדה, זה
רק אימון, זה לא אישי נגדך..." - התנצל דריו.  "בסטדרו" - סינן
לעברו אברמיקו, אבל אחרי דקה שכח את העניין.

לאחר שכל הנוכחים סיימו את האימון של לחימה פנים אל פנים,
הוציא אחד המדריכים מתוך תיבת עץ גדולה את כלי הנשק שהיה מוצפן
בה. היה זה תת מקלע בריטי מסוג "סטן", והמדריך החל להרצות
אודות השימוש בכלי הנשק. היה זה הסבר ראשוני והמדריך הבטיח, כי
בשיעור הבא ילמדו להשתמש בו הלכה למעשה.

איה התרשמה מאוד מיכולת הביצוע של דריו באימון. היא חשה כי
מרגע לרגע היא מחבבת אותו יותר ויותר... "האם אני מתחילה
להתאהב בבחור? " - ניסתה לברר בינה לבינה, וממש באותו רגע
הבינה את התשובה, שהייתה מעין כניעה לתחושותיה, אשר ניסתה
להדחיק בזמן האחרון: "כן, אני ממש מאוהבת בו". עכשיו נתנה דרור
לרגשותיה, שהייתה המומה מעצם הגילוי, וחשה מין מתקתקות המתפשטת
בקרבה. תוך כדי ההדרכה, הביטה מפעם לפעם בנער היושב לצידה וחשה
בקרבה ההולכת וגוברת ביניהם.

החשיכה החלה לרדת אט אט על הארץ, ובינתיים הסתיימה אף ההדרכה
והנוכחים החלו להתפזר ולחזור כל אחד לחדר המגורים שלו. "בואי,
אלווה אותך לחדרך" - הציע דריו לאיה, והשניים עשו דרכם לכיוון
חדרה כשהם אוחזים יד ביד. שם, ליד דלת חדרה, העז לנשקה. הייתה
לו זו הנשיקה הראשונה בחייו ותחושתו הייתה כאילו מרחפים הם בין
ענני האושר האופפים אותם סביב סביב. כעת, קשה היה להם להיפרד,
אפילו לזמן הקצר שנותר עד לארוחת הערב...

לאחר ארוחת הערב, ישב דריו לכתוב מכתב להוריו. כל כך רצה לשתף
אותם עכשיו בכל הקורה אותו, כל כך רצה שיהיו עכשיו כאן, בסביבה
הקרובה אליו וכל כך רצה לשתפם
באושרו. עכשיו הרגיש צורך עז להחליף כמה מילים עם אביו והיה
זקוק לאימא לידו, אבל המרחק הרב מהם היה עכשיו מוחשי עד כדי
אכזרי. וכך החל לשפוך ליבו על גבי הנייר:


"קרידוס מאמא אי פאפא,

אני מאוד מקווה שהכל מתנהל כשורה אצלכם, שם באיסטנבול. שניכם
מאוד חסרים לי. כל כך הייתי רוצה אתכם עכשיו כאן, לידי.
הגעגועים אליכם הולכים וגוברים מיום ליום. אני מצפה ליום שבו
נוכל שוב להתאחד ולחיות כמשפחה אחת.

החיים כאן, בקיבוץ אשדות יעקב, כל כך שונים מהחיים באירופה.
אלו חיי הכפר. אני עובד כרפתן ברפת ומתעורר בכל יום בשעה 3.00
לפנות בוקר כדי לחלוב את הפרות. הייתם מאמינים שאוכל להתעורר
בשעה כזו לעבודה? אני מדבר כבר עברית באופן שוטף וגם למדתי
לרקוד ריקודי עם. בלילות שבת עורכים כאן קידוש, כך שאין לך מה
לדאוג פאפא. אני גם מספיק להניח תפילין בכל בוקר ומשתדל לשמור
על המצוות הבסיסיות.

מאמא, יש כאן אוכל בשפע, מוצרי חלב, ירקות דגים ועופות והכל
מהתוצרת החקלאית של המשק, ואני אוכל טוב. באמת שלא חסר כאן
דבר.

הקיבוץ נמצא באזור יפהפ'ה ליד ימת הכינרת ומרחוק, בצפון, אפשר
לראות את הרי הגולן. בשבת ביקרתי בחוף הכינרת עם אברמיקו ועם
איה שפגשתי כאן בקיבוץ.

סי, פאפא אי מאמא, איה היא החברה החדשה שלי. אייה מוי מוי
ארמוזה. איה נולדה בארץ ישראל וגדלה כאן בקיבוץ. היא מאוד
עוזרת לי להשתלב כאן בחברה. אני מאוד מקווה שתוכלו לפגוש בה
במהרה.

עדיין לא ביקרתי אצל הדוד ונטורה בתלˉאביב. הייתי עסוק
מאוד מאז שהגעתי לכאן, גם בעבודה, גם בלימודים ובכלל בהשתלבות
בחברה, אבל אני מבטיח לבקר אצלו בחודש הקרוב. כך גם תהיה לי
הזדמנות לבקר לבסוף בעיר תלˉאביב. איה סיפרה לי על העיר
תלˉאביב. זוהי עיר עם בתים לבנים השוכנת לחוף הים התיכון,
ויש שם גם חופי רחצה. ברחובות הראשיים ישנם בתי קפה, ממש כמו
באירופה, ושמעתי שאנשים אינטיליגנטים, סופרים, משוררים
ואומנים, נוהגים לשבת שם מסביב לשולחנות, שם נרקמת התרבות של
ארץ ישראל. נראה כי זוהי עיר מאוד אלגנטית ורומנטית. אני אספר
לכם הכל לאחר הביקור אצל הדוד ונטורה.

אני מצפה בקוצר רוח ליום שבו תקום כאן מדינה עצמאית, ואנו נשוב
לחיות כמשפחה אחת.

ובבניין הארץ ננוחם


                                                       
בנכם

דריו "


משסיים את כתיבת מכתבו להוריו, חש דריו הקלה כלשהי, לאחר שפירק
את מטען רגשותיו וגעגועיו על גבי נייר המכתבים, אך עדיין נראו
לו הוריו רחוקים מתמיד. בכוונה לא ציין במכתבו את דבר שיעורי
הלוחמה והנשק על מנת שלא להדאיג אותם, למרות שלרגע, כמעט התפתה
לעשות זאת, מאחר וחש גאווה מרובה על כך שהוא עומד להיות לא סתם
תושב הארץ, אלא עתיד הוא גם להיות אחד ממגיניה ביום פקודה.




                                         
                                                       
פרק ל"ב

אשדותˉיעקב - תלˉאביב - חורף 1942


לאחר  סיימו את כתיבת המכתב להוריו, כתב דריו מכתב נוסף, קצר,
לדוד מואיס ונטורה ורעייתו לינה, ובו ביקש את רשותם להתארח
בביתם שבשכונת מונטיפיורי בתלˉאביב וזאת למשך שלושה ימים
- חמישי, שישי ושבת. אל הביקור אצל הדוד ונטורה, ביקש דריו
לצרף גם את איה ואת אברמיקו. הדוד ונטורה ואשתו לינה היו זוג
חשוך ילדים, והם ציפו בכליון עיניים לרגע שבו יפגשו את דריו.
חברתם של ילדים הייתה חסרה מאוד לבני הזוג ונטורה, והם שמחו
מאוד לארח את דריו וחבריו. כעבור כשבועיים קיבל דריו את תשובתם
החיובית, והם אף ציינו כי ישמחו מאוד לביקור.

חלק זה של המשימה בוצע לשביעות רצונו. עתה היה צורך לארגן את
ימי החופשה אצל החבייר פנחס, וכך הייתה מוטלת משימה זו גם על
איה ואברמיקו, אשר הסכימו בשמחה גלויה להצטרף אל דריו לטיול
לתלˉאביב. הייתה זו משימה לא קלה כלל, שכן משמעת העבודה
בקיבוץ הייתה נוקשה, ולא ניתן היה להשתחרר בנקל ממקומות
העבודה, אלא לאחר שנמצאו מחליפים למשמרת העבודה.

לאחר שגם שלב זה של התוכנית סודר לבסוף, לאחר תיאום וחילופי
תורנויות עם חברים אחרים, נותרה לדריו משימה אחת קטנה, נוספת -
לארגן איזו חבילה קטנה, מתנה מתוצרת הקיבוץ עבור הדודים
בתלˉאביב. הוא נטל שק תפוחי אדמה מן המטבח, רוקן אותו מעט
מתוכנו,כך שנותרו בו כמה תפוחי אדמה והחל למלא אותו במטעמי
הקיבוץ. נטל צנצנת ריבת עגבניות והכניסה לשק. אחר כך פנה לאסוף
את שאר התוצרת היישר ממקורות צמיחתה וגידולה. פנה אל גן הירק,
שם אסף ירקות והכניסם לשק. אחר כך פנה למטע הבננות, שם קטף
אשכול בננות נאה היישר מן העץ, והטילו לשק. מגן הוורדים קטף לו
זר נאה של ורדים. למען האמת, רצה גם להביא לדוד ונטורה דג אחד
מתוצרת המדגה, אך לא היה בטוח שהדג יחזיק מעמד מבלי שיתקלקל
במשך הנסיעה לתלˉאביב. "עד מחר אחליט אם לקחת איתי גם דג"
- חשב לעצמו. בכל אופן, למוחרת בבוקר, לפני הנסיעה, חשב לצרף
לשק גם  מוצרי חלב כגון - חלב וגבינת כבשים.

עם שק תפוחי האדמה המלא בכל טוב שאחז בידו האחת, וכשזר הוורדים
בידו האחרת, שב דריו לצריפו והחל להתכונן לקראת הנסיעה
שלמוחרת. הוא הוציא מתחת למיטתו את מזוודתו, אשר הוחזרה לו אחר
כבוד כחודש לאחר קליטתו בקיבוץ. במזוודה עדיין נותרו בגדיו
היפים ונעליו הטובות שהביא עימו מאיסטנבול, אשר כאן, בקיבוץ,
לא עשה בהם כמעט שימוש בחיי היום יום. "בתלˉאביב האנשים
ודאי הדורים יותר בלבושם ועל משקל הפתגם: "ברומא היה רומאי -
כך גם: בתלˉאביב היה תלˉאביבי" - חשב לעצמו, תוך
שהוא מוציא מן המזוודה את הז'קט הטוב שלו, מכנסי צמר תואמים
וחולצה לבנה. כמו כן נטל את נעלי העור המשובחות שלו והחל לצחצח
אותם במרץ. הביקור הראשון שלו בעיר תלˉאביב, ריגש אותו עד
מאוד. הלבוש שהכין לנסיעה תאם עכשיו את מזג האוויר הקריר של
חודש ינואר. הימים היו עכשיו גשומים יותר, והקרירות הזכירה
לדריו במעט את מזג האוויר האירופי. נקישות טיפות הגשם הכבדות
על חלון הזכוכית ועל גבי גג הרעפים של הצריף, הלכו וגברו ושיוו
לחדר המואר בעששית אווירה מסתורית וקסומה של ערב ארץ ישראלי
חורפי.

בבוקרו של יום חמישי, השכם בבוקר, נראו שלוש דמויות- שני נערים
לבושים היטב, האוחזים יחדיו בידם האחת בשק תפוחי אדמה גדול,
שלתוכו הוכנסו לבסוף גם דג שמן אחד ומוצרי חלב, ובידם השנייה
אוחזים הם במזוודותיהם הקטנות, כשלצידם פוסעת נערה אחת, כשבידה
היא אוחזת בזר ורדים, ופני שלושתם לעבר תחנת האוטובוס של "אגד"
שיעדו - תלˉאביבה...

אולם, האוטובוס בושש לבוא משום מה. השעה 6:00 עברה חלפה לה,
וכך עברו 5 דקות, 10 דקות ועשרים דקות והאוטובוס לא הופיע.
דריו החל לדאוג, בעיקר דאג למוצרי החלב והדג שבשק, שמא
יתקלקלו. איה הייתה קצת יותר מציאותית. "נקווה שהאיחור נובע אך
ורק מאי עמידה בזמנים ולא עקב אירוע התנכלות של פורעים ערביים"
- אמרה לשניים, שהמתינו איתה בתחנת האוטובוס. שלושתם המתינו
עוד ועוד, עד שלאחר המתנה של כשלושת רבעי השעה, שמעו את רעש
מנוע האוטובוס המתקרב. שלושתם נשמו לרווחה כשזה נעצר ממש לידם.
"מה קרה היום? על מה האיחור הרב?" - פנתה איה לנהג. הנהג סיפר
כי בדרך מטבריה, משם יצא האוטובוס לדרכו, בין דגניה
לאשדותˉיעקב, עצרו חיילים בריטיים את האוטובוס לבדיקה
שגרתית, ולכן התעכב בדרך. בזמנים אלו, קשה היה לדייק בזמנים
עקב מאורעות שפקדו מדי פעם את הארץ. ההתנכלויות מצד פורעים
ערבים מהאזור הלכו ותכפו, כמו גם הקשיים שהערימו החיילים
הבריטים על תנועת כלי הרכב בכבישים, על ידי בדיקות קפדניות של
כלי הרכב, שמטרתן הייתה לתפוס כלי נשק שהועברו ממקום למקום,
דבר שהקשה עד מאוד על הגנת היישובים היהודיים.

"לא נורא..." - התערב  דריו בשיחה, "העיקר שהדג יגיע בשלום
לתלˉאביב..."  הוא רצה להגיע כמה שיותר מהר לביתו של הדוד
ונטורה, ותיכף ומייד לשים את מוצרי החלב והדג "בפריגי'דר". את
אברמיקו עניין רק דבר אחד, להגיע לעיר הגדולה תלˉאביב.
הוא כבר תכנן מראש עם דריו את הבילוי בעיר הגדולה. ראשית,
תכננו באחר הצוהריים של יום חמישי ללכת לאיזה בית קפה בעיר
"לכוס קפה ועוגה", ולו רק כדי לחוש במקצת את האווירה העירונית,
שממנה היו רחוקים כמרחק שנות אור. ביום השישי שלמוחרת, תכננו
להמשיך ולטייל ברחובות הראשיים של תלˉאביב, אלנבי
ודיזנגוף, ובערב אמורים היו לחזור לתפילה בבית הכנסת שבשכונת
מונטיפיורי. לאחר התפילה ציפתה להם ארוחת ליל שבת אצל הדוד
ונטורה, ובשבת, תכננו לבקר בחוף הים ואף אצל דודתה של איה,
אסתר, לארוחת הצוהריים. אין ספק, שגולת הכותרת של הבילוי
הייתה, ללכת לצפות במוצ"ש בסרט בכיכובו של השחקן, צ'רלי
צ'פלין, בקולנוע "מוגרבי" שבעיר.  

לאחר שעלו לאוטובוס, התיישבו תוך אנחת רווחה דריו ואיה זה לצד
זו כשאת זר הוורדים הניחה איה על ברכיה,  ואילו אברמיקו תפס את
המושב שלידם, כך שיוכלו לפטפט במשך הנסיעה. האוטובוס היטלטל
בדרך, כשרעש המנוע שלו מנצח על הנסיעה. בשעה הראשונה לנסיעה,
נשמע בליל של פטפוטים, עד אשר עייפו נוסעי האוטובוס מדיבוריהם.
חלקם היביטו מבעד לחלון לעבר הנוף החולף על פניהם, וחלקם פשוט
נרדמו במושביהם. לאחר כ-3 שעות של נסיעה נכנס האוטובוס בשערי
העיר תלˉאביב עד שעצר לבסוף בתחנה הסופית אשר בכיכר
המושבות.

דריו ניסה להעיר בעדינות את איה, אשר נרדמה מבלי משים על כתפו
במשך השעה האחרונה לנסיעה.  איה הייתה מורגלת בנסיעות
לתלˉאביב מפעם לפעם, ולא אחת הייתה מוצאת עצמה מתעוררת
בסיום הנסיעה, בעיר תלˉאביב. אלא שלשם שינוי, היה מי
שיעיר אותה הפעם משנתה העריבה.

איה העבירה לדריו את זר הוורדים וזה העבירו לאברמיקו, שמעתה
היה זה מתפקידו לאחוז בזר. היא קמה ממושבה, תוך כדי שהיא
מתמתחת. למעשה, היה גם לשניים האחרים קשה להתיישר לאחר נסיעה
כה ארוכה של כ-3 שעות. שלושתם אספו את חפציהם, כולל שק תפוחי
האדמה המלא בכל טוב, וירדו-דילגו מגרם המדרגות אל מחוץ
לאוטובוס. מסביב התנועה הייתה ערה, הן של בני אדם והן של כלי
רכב. דריו הבחין כי מדי פעם חולפת על פניהם עגלה עם סוסה,
כשבמרומי העגלה יושב לו העגלון. אחד כזה שזה עתה חלף על פניהם,
צעק וחזר וצעק בקול רם: "אלטע זאכן, אלטע זאכן - ארון, שולחן,
כיסאות, תנור נפט, מכונת תפירה, סיפולוקס, שטיח, אלטע זאכן,
אלטע זאכן. "למה הוא צועק כל הזמן?" - שאל את איה? - "לא מספיק
לצעוק פעם אחת: אלטע-זאכן"?  "ככה זה בעיר הגדולה" - ענתה לו
איה. "כולם מנסים למכור הכל וכולם מנסים לקנות הכל". דריו תהה
בינו לבין עצמו איזו שיטה טובה יותר, שיטת הסחר-מכר של העיר,
או חיי השיתוף של הקיבוץ. אין ספק, שעתה חש הקלה על כך שכל
הוצאותיו וכלכלתו מומנו בידי הקיבוץ. אך גם השיטה העירונית,
היה לה קסם כלשהו בעיניו. התחושה שאדם מסוגל לכלכל עצמו
בכוחותיו שלו ובכך לדאוג לכל צרכיו ומחסורו, נראתה לו כמאתגרת
ומלאת סיפוק. זהו יצר הקיום בהתגלמותו. "אולי ביום אחד, אשוב
להתגורר בעיר הגדולה" - חשב לעצמו.

אין ספק, שהעיר תלˉאביב קסמה לדריו ממבט ראשון. כבר עכשיו
רצה להמשיך ולסייר במעלה רחוב אלנבי. הוא חש שהוא פשוט רוצה
"לבלוע" את העיר, אך השק הכביד עליו במקצת וגם הדוד ונטורה
ואשתו לינה ציפו לבואם של השלושה בסביבות שעת הצוהריים. "היידה
אברמיקו, איה, הדוד ונטורה מחכה לנו" - האיץ בשניים. איה, אשר
הכירה פחות או יותר את רחובות העיר תלˉאביב, הובילה את
השניים לעבר "דרך הביטחון". שמשם ניתן היה להגיע לביתו של הדוד
ונטורה, בשכונת מונטיפיורי.

בעוד שלושתם נכנסים אל פאתי השכונה, הבחינו בהתקהלות קטנה של
מספר אנשים, אשר עקבו אחר מעשיו של איש אחד. תוך כדי שהם
מתקרבים אל אזור ההתקהלות, נקלטו שלושתם בעדשת המצלמה המוצבת
על גבי כן גבוה, כשהם צועדים היישר לכיוון הצלם, על מזוודותיהם
ושק תפוחי האדמה. היה זה לא אחר מאשר הצלם, נתן אקסלרוד, אשר
עמד מאחורי המצלמה וניסה לצלם סרט דוקומנטרי אודות החיים
בשכונה תלˉאביבית טיפוסית. וכך, מבלי שהתכוונו, הפכו
שלושת "הקיבוצניקים" לניצבים בסרט. איה פצחה מייד בחיוך רחב
ונופפה בידה אל מול המצלמה. הרי לא כל יום מצלמים אותה. מייד
חלף במוחה הרהור - "אולי אהיה יום אחד שחקנית מפורסמת ממש כמו
מרלן דיטריך..." הרעיון הזה, להיות שחקנית גדולה מאוד מצא חן
בעיניה. מאותו היום ואילך, לא הפסיקה איה לחלום על המקצוע הזה.
בעיקר שקעה בחלומות בשעות העבודה במחסן הבגדים, בזמן שהייתה
מקפלת את בגדי חברי הקיבוץ. "אני אהיה יום אחד שחקנית" - הייתה
נוהגת לומר מפעם לפעם למכריה.

גם בעיני השניים האחרים, אברמיקו ודריו, נראה דבר הנצחתם
במצלמה כפלא. דריו הציג לראווה את שק תפוחי האדמה המלא בכל טוב
תוצרת הקיבוץ לעין המצלמה, מלמל כמה מילים בדבר שבחה של תוצרת
הקיבוץ, על הדג השוכן לו בשקו, ועל כך שהוא קצת ממהר כי "הדג
עוד מעט יהיה מקולקל אם לא נמהר לשים אותו בפריג'ידר."
ואברמיקו רק עמד שם כשהוא כולו קפוא, כנראה מחמת שהיה לו פחד
מחשיפה למצלמה. אין ספק, כי הצלם נתן אקסלרוד, היה מאוד מרוצה
מהסצנה שנקרתה לו מבלי תכנון מוקדם, והוא החליט לשבצה במסגרת
קטע שהיה מוקדש לאורחים המגיעים מרחוק לביקור בשכונה.

נתן אקסלרוד היה תושב של כבוד בשכונה, וסיפק עניין רב לתושביה,
אשר היו מתקהלים סביבו בכל פעם שהיה מציב מצלמות בשטח השכונה
ומצלם קטעים לסרטיו. לא פעם, היה משתמש בשכנים כניצבים לסרטיו,
והם היו זוכים לראות עצמם מצולמים במסגרת יומני "כרמל", אשר
הוקרנו דרך קבע על גבי מסכי הקולנוע, ממש לפני תחילת הסרט.
היומן הזה, אשר הביא חדשות חזותיות, הילך קסם רב על הצופים,
אשר היו מורגלים מדי יום ביומו בהקשבה לחדשות ברדיו, ואחת לכמה
זמן, כאשר זכו לבקר בבית הקולנוע, זכו לצפות בתמונות של ממש
ובעדכונים על הנעשה בארץ ובעולם.

עכשיו שם נתן אקסלרוד עינו באיה, אשר נראתה לו כסמל מובהק
לנערה צברית טיפוסית, סמל של בריאות. "אולי היא תתאים לי לאחד
הסרטים" - חשב לעצמו, והחליט לבקש את פרטיה של הנערה "על כל
מקרה שלא יהיה".

"מאיפה הגעתם?" - שאל את השלושה.

"אנחנו מקיבוץ אשדותˉיעקב" - ענה לו אברמיקו, אשר כאילו
"הפשיר" וחזר לעצמו מייד עם הינעל המצלמה. "זו איה, זה דריו
ואנוכי, אברמיקו". פרטים אלו הספיקו לעת עתה לצלם, אקסלרוד,
והוא רשם את שם הקיבוץ ואת שמה של איה על פיסת נייר שטמן בכיס
חולצתו.  "כשאסיים את צילום הסרט, אשלח לכם אותו להקרנה
בקיבוץ" - הבטיח להם, תוך כדי שהוא אוסף את חפציו.

"אולי אתה מכיר את השען מואיס ונטורה?" - שאל אותו דריו, אשר
עכשיו באמת היה קצר  רוח וביקש להיפטר סוף סוף מהמטען אשר נשא
עימו. "בוודאי, כאן כולם מכירים את כולם" - ענה לו הצלם, נתן,
והנחה אותו: "תלכו כל הזמן ישר, ברחוב הבא פנו שמאלה לרחוב
הנצי"ב, המשיכו עד לבית הכנסת "בני ציון", ושם בפינת רחוב
הנצי"ב גר השען ונטורה."

הקהל שנאסף מסביב החל להתפזר איש איש לעיסוקיו, והשלושה נפרדו
לשלום מהצלם, נתן אקסלרוד ופנו אף הם לדרכם.  

הדודה לינה כבר הכינה הכל מראש לקראת בואם של האורחים מהקיבוץ.
השכם בבוקר יום חמישי, הוציאה מהמחסן שני מזרנים, מאחר ובחדר
הפנוי, אשר תמיד שוכנו בו אורחים, הייתה רק מיטת ברזל אחת. היא
גררה את המזרנים אל המרפסת, הניחה אותם על גבי מעקה מרפסת
הבית, והחלה לחבוט בהם קשות בעזרת מחבט הקש, עד שכל גרגרי האבק
נמוגו באוויר. וכך השאירה אותם על גבי המעקה לשעה קלה
"לאיוורור". לאחר מכן, שטפה את רצפת החדר, ואף כיסתה את מיטת
הברזל במצעים נקיים. את המזרנים גררה אחד אחד אל החדר, סידרה
אותם במרווחים קטנים על הרצפה, ואף אותם כיסתה במצעים נקיים.
כעת, הייתה מוכנה למלאכת הבישול. את המצרכים קנה ביום הקודם
הדוד ונטורה בשוק "הכרמל", שזה היה תפקידו "לעשות שוק" בימי
רביעי. תמיד נהג ללכת ברגל את כל הדרך הלא קצרה לשוק "הכרמל",
בכדי לחסוך את דמי הנסיעה באוטובוס. אך בשובו, כשידיו עמוסות
סלים, היה מרשה לעצמו "לקחת אוטובוס" עד לשכונה. מחירי הירקות,
הדגים והבשר היו זולים בהרבה בשוק "הכרמל" מאשר בחנויות המכולת
והירקות שבשכונה, והסחורה גם הייתה טרייה מאוד, לכן "השתלם
מאוד" לקנות בשוק.

השבוע, משום מה, החליט מואיס לקנות רק עוף וירקות. מרגע שחזר
הביתה מהשוק בלי הדג לשבת, לא הרפתה ממנו לינה. "למה לא קנית
פישקדו? איך נעשה שבת בלי פישקדו? איזה בושות, יש לנו אורחים
מהקיבוץ. מה הם יחשבו עלינו? שאין לנו בעיר מה לאכול?".  הדוד
מואיס ונטורה ידע, שבמקרים כאלו עדיף לו לשתוק. ולכן, לאחר
שהניח את הסלים על רצפת המטבח, פנה בשקט ובדממה לחדר העבודה
הקטן שלו כדי להמשיך בעיסוק שידע לעשות הכי טוב, תיקון שעונים.
מאחר ולינה שמה לב ש"אין עם מי לדבר", החלה במלאכת הבישול...

תוך כדי שהסירים מבעבעים בזה אחר זה על גבי הפתילייה, שמה לב
כי השעה כבר די מאוחרת, והאורחים, שהיו אמורים להגיע מעט לפני
הצוהריים, בוששו להגיע. תוך כדי בישול, הייתה יוצאת מדי פעם אל
פתח הבית, כדי להשקיף למרחוק, שמא תראה את דמויות שלושת
האורחים, ולאחר מכן חזרה מייד למטבח אל הסירים, "כדי שהאוכל לא
יישרף". השעה הייתה כבר כמעט 13:00 בצוהריים, ולינה כבר החלה
לחשוש שאולי קרתה איזו תקלה ואולי האורחים לא יגיעו, אחרי הכל.
כל כך ציפתה להם. היא אהבה תמיד לארח אנשים שמילאו איזה חלל
אצלה, ונתנו לה תמיד תחושה ש"הבית לא ריק". אך משיצאה בשעה
13:00 בדיוק אל פתח הבית, הבחינה בשני הנערים ובנערה ההולכים
וקרבים אל הבית. "מואיס, הילדים הגיעו" - הכריזה בקול. מואיס
הנרגש יצא מייד אף הוא אל פתח הבית, כשהמונוקול עדיין מונח על
עינו האחת. אין ספק שאף הוא ציפה מאוד לביקור הזה, במיוחד ציפה
לדריו על מנת להתעדכן במה שקורה אצל קרובי המשפחה שנשארו
בטורקיה.

המפגש הזה היה מרגש, ללא ספק. לינה פרשה זרועותיה, חיבקה חיבוק
גדול ודובי את דריו והדביקה לו צרור נשיקות רטובות על לחייו,
עד שהנער החל להסמיק. "ברוכים הבאים, ברוכים הבאים" - פנה
מואיס ונטורה אל האורחים שעמדו משתאים לנוכח קבלת הפנים החמה
שזכה לה דריו. "בואו היכנסו הביתה" - אמר להם לאחר שחיבק אף
הוא חיבוק גדול את דריו, לא לפני שהסיר סוף סוף את המונוקול
מעינו. דריו מסר מייד את שק תפוחי האדמה המלא כל טוב לידי
לינה. "צריך לשים מייד את הדג בפריג'ידר" - הורה לה. "גרסיאס
מי איז'ו, גרסיאס" - ענתה לינה ומייד הדביקה לנער עוד נשיקה
רטובה על הלחי. "תודה רבה, באמת תודה" - הוסיף מואיס אחריה.

לינה פתחה את שק תפוחי האדמה, ודבר ראשון דאגה להוציא ממנו את
הדג המסכן ולשכנו אחר כבוד ליד חצי בלוק הקרח שבמקרר. אחר כך
סידרה את שאר המוצרים, את הירקות, הבננות ומוצרי החלב, ואילו
את תבנית הביצים הניחה בזהירות על המדף, שחס וחלילה לא יישברו.
היא כל כך שמחה על שקיבלה ביצים מהמשק, שכן זה היה חלומם
הוורוד של תושבי העיר הגדולה, להשיג ביצים מהמשק. "לשבת בבוקר
אכין לכם בורקאס עם וובוס חמינאדוס" - הצהירה בפני הנוכחים.
"צריך לשים את הפרחים במים" - אמר לה אברמיקו, תוך כדי שהוא
מוסר לה את זר הוורדים. לינה נטלה את ה"ואזה" הגדולה, שהייתה
מונחת על גבי המפה העגולה, הקטנה שבמרכז שולחן העץ הסלוני,
מילאה אותה במים מן הברז שבכיור המטבח, והניחה בתוכה בגאווה את
זר הוורדים. בדרך כלל, הייתה לינה מקבלת  פרחים מן האורחים
הרבים שנהגה לארח בביתה. כמובן שמדי פעם, בימים מיוחדים כמו
ביום הנישואין וימי הולדת, נהג אף מואיס להביא זר פרחים הביתה,
והדבר היה ממלא אותה באושר עילאי.

כמובן שלינה לא נחה לרגע מזמן שהגיעו השלושה. מייד הפנתה אותם
אל החדר שהוקצה להם, שם הניחו את מיטלטליהם, ולאחר מכן "פתחה
שולחן" לארוחת הצוהריים, שם סעדו את ליבם תוך שיחה ערה. דריו
היה עסוק יותר בהעברת מידע על הנעשה אצל בני המשפחה באיסטנבול,
מאשר בסעודה עצמה, מאחר והדוד ונטורה התעניין מאוד בקורה אותם.
מזה מספר שנים שלא זכה לראותם, והוא מאוד התגעגע לקרובי המשפחה
ולעיר איסטנבול. הוא רצה, ולו רק פעם אחת, לבקר בעיר הולדתו,
אך הדבר היה בלתי אפשרי בעת הזאת. כך בילו השלושה בנעימים
בחברת מארחיהם. הדוד ונטורה ואשתו לינה יכלו לשבת כך במשך
שעות, אך משהבחינה לינה בסימני קוצר רוח מצידם של אברמיקו
ואיה, דחקה בהם לצאת ולהתאוורר קצת בעיר. "היידה, היידה, לכו
להתאוורר קצת בחוץ..."

השלושה היו מנומסים דיים כדי שלא להפסיק את השיחה המתמשכת סביב
השולחן, אך משניתן האות, קמו מייד מכיסאותיהם, נטלו את ארנקיהם
ומטריותיהם ויצאו לכיוון היעד הראשון שלהם, בית הקפה.

איה, חובבת השירה, הייתה קצרת רוח במיוחד וציפתה לביקור בבית
הקפה, שאולי יתמזל מזלה והיא תוכל להיתקל באחד המשוררים, אשר
נהגו לשבת בבתי הקפה, ולקיים "פרלמנט" תרבותי. איה עשתה מחקר
קטן בעזרת דודתה, אסתר, אודות בתי הקפה ואודות אנשי הרוח אשר
נהגו לשבת שם. התברר לה שלכל בית קפה היו את משוררי הבית שלו.
ידוע היה הדבר, כי חלקם אף הוציאו יצירות תחת ידם ממש בזמן
ישיבתם בבית קפה זה או אחר. כך נודע לה, כי באותם ימים נהג
לבקר בבית הקפה "שלג הלבנון" לא אחר מאשר המשורר: אלכסנדר פן.
את המשורר הזה היא ממש העריצה. ולא הייתה מתנגדת לזכות ולפוגשו
פנים אל פנים. אך גם במשוררים אחרים כמו: נתן אלתרמן, אברהם
שלונסקי או לאה גולדברג, לא בחלה, נהפוך הוא.

בשעה זו הפך מזג האוויר להיות סגרירי, ותוך כדי צעידתם ברחובות
תלˉאביב, החל הגשם לטפטף על ראשיהם. מייד פתחו לרווחה את
מטריותיהם,  וכך צעדו לעבר רח' אלנבי, ששם, בפינת הרחוב עם
בןˉיהודה, שכן לו בית הקפה המפורסם "שלג הלבנון". תוך כדי
צעידה לאורך רחוב אלנבי, התעכבו מדי פעם ליד חלונות הראווה.
הייתה זו בעיקר איה אשר עיכבה את השלישייה מדי פעם בעוצרה ליד
חלון ראווה של גלנטריה כזו או אחרת. איה אהבה תמיד להביט
בחלונות הראווה ולהתרשם מן התצוגות שבחזית החנויות. בסתר ליבה,
רצתה  לצאת מגדרה ולגוון במקצת את "הגרדרובה" של הקיבוץ. חפצה
הייתה להתלבש על פי צו האופנה האחרון ולהיראות קצת שונה משאר
חברות הקיבוץ, אשר כולן התלבשו על פי פרטי הלבוש שנרכשו עבורן
ואוחסנו במחסן הבגדים. אך כמובן, שהס היה מלהזכיר רצונות
כמוסים מן הסוג הזה באזור הקיבוץ. חיי השיתוף במסגרת הקיבוץ
היו קבועים ומוחלטים. כך התלבשו הגברים והנערים באופן דומה,
הנשים והנערות באופן דומה וכמובן, אף ילדי הקיבוץ. כולם נראו,
פחות או יותר, אותו הדבר. כאן, ברחוב אלנבי, יכלה איה להרשות
לעצמה לפחות להציץ בחלונות הראווה. דריו התעניין יותר במבנים
הארכיטקטונים של בתי הרחוב. לנגד עיניו התגלו בניינים מעוצבים
לתפארת, בעלי קשתות ומרפסות מעוגלות, והוא ממש התפעל מיצירות
האדריכלות הללו. כבר עתה חש, כי לעיר תלˉאביב יש איזה כוח
משיכה מגנטי בעבורו.

אט אט, התקדמו שלושת הדמויות המכוסות במטריות במעלה הרחוב,
בזמן שהחשיכה החלה ליפול על העיר, ומסביב החלו אורות צהבהבים
להיראות מבעד לחלונות בתיו וחנויותיו של הרחוב. משהגיעו השלושה
אל פינת הרחוב עם בןˉיהודה, התגלה לעיניהם מחזה מרהיב.
שם, במלוא תפארתו, ניצב הבניין של בית הקולנוע "מוגרבי", אשר
היה בנוי מכמעין עמודים בחזיתו, וממש מעל הכניסה התנוסס
בצבעוניות מוארת שם סרטו של צ'ארלי צ'פלין, "זמנים מודרניים",
באותיות של קידוש לבנה. משני צידיה של הכניסה לאולם התנוססו
שתי מודעות ענק מצויירות בידי אומן, אשר נלקחו מאחת הסצינות
שבסרט. אל פתח הבניין הוביל גרם מדרגות רחב, אשר סלל את דרכם
של רוכשי הכרטיסים אל עבר השקיעה בחלומות והבריחה מן המציאות
למשך זמן מה, שנמשך עד להצגה הבאה.

"חבר'ה, כדאי לנו לקנות מראש את הכרטיסים למוצ"ש, הוציאו את
הכסף מהארנק" - ביקש מהם דריו, בעוד הוא עצמו מפשפש בכיסיו
ומוציא 5 גרושים יקרים מכיס מכנסיו. היה זה סכום נכבד למדי
עבור השלושה, שהשתמשו בקצבה החודשית שניתנה להם לקניות
בצרכנייה שבקיבוץ. משמעות הדבר הייתה, שלאחר הוצאות הטיול הזה
לעיר תלˉאביב, בשאר ימי החודש, ייאלצו השלושה "להסתפק" רק
בארוחות חדר האוכל ותו לאו. גם השניים האחרים הוציאו את
מעותיהם וכל אחד תרם את חמשת הגרושים שלו לשם קניית הכרטיסים.
"חכו לי כאן" - ציווה עליהם דריו ופנה לעבר קופת הכרטיסים, שם
נעמד בתור ארוך של אנשים שנראו כמו טור של מטריות. התור התקדם
אט אט, ומשהגיע דריו לראש התור, ביקש בהתרגשות מהקופאי
הממושקף: "תן לי בבקשה 3 כרטיסים למקומות טובים באמצע,
למוצ"ש". הקופאי בדק בין חמשת פנקסי הכרטיסים שעל השולחן. "יש
לי כרטיסים לשורה 8 בצד שמאל" - פנה אל דריו מבעד לסורגי
הקופה. "אולי יש לך מקומות טובים יותר באמצע?" - שאל אותו
דריו. "רק רגע, יש לי כרטיסים באמצע, אבל לשורה 18" - ענה
הקופאי. "בסדר גמור, שורה 18..." - התרצה דריו. "15 גרוש
בבקשה..." - ביקש הקופאי. דריו מסר לו דרך הפתח שבחלון
הזכוכית, 15 גרוש טבין ותקילין, וזה תלש מאחד הפנקסים שלושה
כרטיסי קולנוע להצגה ראשונה, לסרט של צ'רלי צ'פלין במוצ"ש,
והעבירם דרך פתח חלון הזכוכית לקונה המאושר.

שמח וטוב לב חזר אל חבריו, תוך כדי שהוא מנופף לעברם בשלושת
הכרטיסים שבידו. מייד מסר את הכרטיסים יקרי הערך למשמרת אצל
איה. "תכניסי אותם לארנק שלך ותשמרי עליהם טוב טוב, שחס וחלילה
לא ילכו לאיבוד" - ציווה עליה. איה עשתה כמצווה עליה, ועכשיו
פנו השלושה לחצות את הכביש אל המשכו של רח' אלנבי, לעבר פינת
רח' אידלסון, שם היה מקום משכנו של בית הקפה: "שלג הלבנון".
בדרכם הספיקו להבחין בבית קולנוע נוסף מימין, ברח'
בןˉיהודה, קולנוע "מגדלור" אך זה נראה פחות מרשים לעומת
קולנוע "מוגרבי". הסביבה, שכללה בתי קפה ובתי קולנוע, מאוד
מצאה חן בעיני השלושה, אשר היו מורגלים בסביבה ירוקה וחקלאית
יותר, והיא השרתה אווירה של "החיים הטובים".  

החיים בתלˉאביב נמשכו כרגיל, במלוא עוצמתם, למרות שהימים
האלו היו ימי מאבק קשים בשלטון הבריטי, בפורעים הערבים, וכן
כאשר ריחף על תושבי הארץ היהודים צל המלחמה המרה, שהתנהלה בין
גרמניה לבנות הברית. הידיעות הקשות על הרג המוני יהודים ומעשי
הזוועה של הגרמנים בארצות אירופה הכבושות, זרמו ללא הרף על ידי
אמצעי התקשורת, הרדיו והעיתונים, אולם, החיים בעיר
תלˉאביב נמשכו כרגיל, למרות כל זאת. העיר הזאת פרחה, הן
מבחינה תרבותית והן מבחינת צמיחה ובנייה, ושום דבר לא יכול היה
לעצור את זרם החיים התוסס הזה.

איה הייתה קצרת רוח להגיע אל בית הקפה, אך משהגיעו לשם השלושה,
היא נחלה אכזבה רבה. בית הקפה היה כמעט ריק  מיושביו. כנראה
שמזג האוויר הסגרירי הרחיק את באי בית הקפה, אשר העדיפו להסתגר
בבתיהם. אף משורר או איש רוח אחר לא נראו כאן. "לא נורא, אולי
בפעם הבאה נפגוש בהם" - ניסה דריו לנחם את איה, ומייד הזמין
עבור שלושתם שלוש  כוסות שוקו חם ושלוש פרוסות מעוגת השוקולד
אשר ניצבה ב"ויטרינה" השקופה, שמעברה ישב לו בעל בית הקפה.
שלושתם התיישבו בחוץ ליד אחד השולחנות המוצבים מתחת לסככה, אשר
הגנה עליהם מפני טיפות הגשם, שלא פסק מטפטופיו, ונהנו מהמתוק
המתוק הזה, תוך כדי שיחה ערנית. גם איה נאלצה להתנחם בפרוסת
עוגת השוקולד המונחת לה בצלוחיתה. ואז, לאחר כשעה של פטפוטים
ולגימת כוסות השוקו, הבלתי יאומן קרה. אל בית הקפה פסע לו איש
גבוה אחד כשלראשו מגבעת והוא לבוש במעיל גשם אפור. בתחילה לא
זיהו השלושה את האיש, עד אשר התיישב ליד אחד השולחנות, הסיר
מעל ראשו את המגבעת והניחה עם התיק שבידו על הכיסא שלידו.
למרות שהתאורה במקום הייתה חלושה, נגלו פניו הנאות של האיש
במלוא הדרם. הייתה זו איה אשר זיהתה מייד את האיש. היא כמעט
קפאה על מקומה. "זה האיש" - לחשה בהתרגשות לחבריה, "זה המשורר
אלכסנדר פן".  על פניהם של דריו ואברמיקו לא ניכרה התרגשות
מיוחדת והם רק בחנו את האיש ואת מעשיו. אלכסנדר סימן בידו לעבר
המלצר שעמד בחוץ, ומשהלה ניגש אל שולחנו, הזמין כוס בירה ענקית
של שני לוגים. בינתיים הוציא מחברת מתיקו והחל לשרבט מיני
שרבוטים. איה ישבה שם פעורת פה ורק ניסתה לדמיין מהו הלך
מחשבותיו של האיש. "אולי ממש עכשיו נוצר השיר הבא שלו" - חלפה
מחשבה בראשה. משקיבל האיש את מבוקשו, החל ללגום מדי פעם מכוס
הבירה הענקית ומשסיימה, הזמין אחת נוספת.

אלכסנדר לא שם לב כל כך ליושבים המעטים שלידו. מה שהעסיק את
מחשבותיו בימים אלו, היה מצב העם היהודי ההולך ונכחד, שם,
באירופה הכבושה. נראה שהמשורר היה שרוי בשרעפיו, ואולי היה זה
המשקה האלכוהולי אשר גרם לו להיראות מנותק מסביבתו. כך ישבו
השלושה לא רחוק ממנו, כשהם מתלחשים אודות המשורר. למען האמת,
דריו ואברמיקו אומנם גילו מעט עניין במשורר, אך ביקשו יותר
לרצות את איה, אשר התלהבה מעצם נוכחותו ממש כאן, בבית הקפה.
מחד, שקלה האם לבקש את חתימתו, ומאידך ביקשה שלא להפריע את
מנוחתו. והוא, המשורר, אלכסנדר פן, לא הראה שום סימנים כי הוא
עומד לעזוב את המקום, רק נראה שתוי קמעה. לבסוף, לאחר שחשה כי
השניים האחרים מיצו את "הפגישה" עם המשורר הדגול וכי הם קצרי
רוח, אזרה אומץ, נטלה את המפית שעל גבי השולחן ופנתה אליו: האם
תוכל לרשום לי את חתימתך?: "ודאי, ודאי" - השיב לה, ותוך כדי
שהוא סוקר את הנערה במבטו, שרבט כלאחר יד את חתימתו על גבי
המפית". איה כל כך התרגשה מהמחווה, עד שבקושי הצליחה להודות
לו. היא מלמלה "תודה" וחזרה נרגשת אל שולחנה. דריו ואברמיקו
הבחינו בהתרגשותה הרבה והחליטו שזה הזמן לשלם למלצר ולעזוב את
המקום. "כדי שהילדה לא תקבל התקף לב".

בשעה זו פסק במקצת טפטוף הגשם, והשלושה פסעו על המדרכות
הרטובות מגשם, בדרכם חזרה אל הבית החמים של הדוד והדודה
ונטורה, תוך תחושה שספגו במקצת הערב את האווירה העירונית. כעת,
נדמה היה שחדר האוכל של קיבוץ אשדותˉיעקב נמצא בשעה זו
בקצה השני של העולם.

אין ספק, כי הביקור בעיר הגדולה, תלˉאביב, היה בלתי נשכח
עבור שלושת האורחים מקיבוץ אשדותˉיעקב ובדיעבד, התברר כי
ביקור זה אף השפיע לא מעט, מבלי משים, על עתידם של השלושה...


                                                       פרק
ל"ג


המדינה שבדרך - 1944-1946

הימים הבאים חלפו חיש קל, וכך גם חזרו שלושת הרעים למסלול
החיים שהותווה להם מלכתחילה. ככל שחלף הזמן, כך התהדק הקשר בין
שלושת חברי "המשולש" - דריו-איה-אברמיקו, והם הפכו לחברים בלב
ובנפש. דבר ביקור השלושה בתלˉאביב נשכח במהירות עם חזרתם
לקיבוץ, אך קשה היה לומר שהחיים חזרו למסלולם התקין... החיים
הפכו קשים יותר ויותר. הידיעות על טבח המוני בעם היהודי
באירופה הכבושה הלכו וגברו, והן זיעזעו את אמות הסיפים. גם
בארץ ישראל המצב לא היה קל, והמאבק בבריטים ובפורעים הערבים
נמשך במלוא עוזו, כש פעילות המחתרות, אצ"ל, לח"י וההגנה הלכה
וגברה. כל נער, נערה, גבר ואישה היו חיוניים למאבק הזה, וכל
אחד ואחת הוכשרו לשמש בתפקידי לוחמה. עיני כולם היו נשואות
ליום שבו ישתחררו מעולו של השלטון הבריטי, אשר הגביל עד מאוד
את החיים בארץ ואת עליית היהודים אליה. הייתה תחושה של מחנק
ושל רצון להשתחרר מכל אלה. לכך תרמו לא מעט אף ימים לוהטים אלו
של קיץ 1944.

היום, יום רביעי בשבוע, היה חם מן הרגיל, ואיה עשתה את דרכה
בצוהרי היום אל עבר מחסן הבגדים. היא חשה כי מאסה במקצת בתפקיד
זה, והייתה זקוקה לשינוי מרענן. היא חשבה על מעבר לעבודה בבית
הילדים, אשר בימים אלו חל גידול משמעותי במספרם בקיבוץ, ואף
תכננה להגיש בקשה למזכירות הקיבוץ להעברה מתפקידה. בערב, לפני
שניגשה לחדר האוכל, רשמה בכמה מילים את בקשתה להעברה על דף
נייר שתלשה ממחברת החשבון שלה, שמה במעטפה לבנה ובדרך עברה ליד
חדר המזכירות, שם הכניסה את הבקשה לתיבת הדואר. לא הספיקה
לעזוב את המקום, ולפתע שמעה את קולו של המזכיר, דן גורביץ',
אשר נהג לשבת בחדר המזכירות עד שעות הערב, קורא בשמה: "איה,
היכנסי אליי לכמה דקות. יש לי משהו חשוב לומר לך..."  איה
התיישבה על כיסא העץ הקשיח מול המזכיר, אשר ישב מאחורי שולחן
עץ גבוה במקצת, עמוס בניירת. "קיבלתי הבוקר מכתב מהצלם נתן
אקסלרוד" - פנה אליה. "הוא כותב שמצא אותך מתאימה לצילומי סרט
שהוא מצלם, ומבקש לשחרר אותך לכמה ימי צילומים. כמובן שנצטרך
להביא את העניין להצבעת חברי הקיבוץ, ורק לאחר מכן אוכל לתת לו
תשובה בעניין. השאלה אם את בכלל מעוניינת בכך?" איה הייתה מאוד
מופתעת לשמע הידיעה. עניין הביקור ההוא בתלˉאביב נשכח זה
מכבר, אך היא התעשתה מייד: "אשמח מאוד להשתתף בצילומי הסרט, מר
גורביץ'. בדיוק עכשיו הכנסתי גם בקשה להעברה מתפקידי במחסן
הבגדים לתפקיד של מטפלת בבית הילדים, והשתתפות בסרט תהיה אף
היא שינוי מעניין עבורי. כן, אני מאוד מעוניינת להשתתף בסרט,
כמובן, לאחר אישור חברי הקיבוץ".

איה הייתה מודעת היטב למצב ששרר בקיבוץ בימים אלו, ולכך שכל
ידיים עובדות היו נחוצות לתרום למאמץ הקיום המשותף ולפעילות
הביטחונית, ולכן הטילה ספק באישור חברי הקיבוץ. "אבל לנסות,
תמיד אפשר" - חשבה בינה לבינה.  "אם כך, אני אביא את הנושא
להחלטת חברי הקיבוץ ביום ראשון הקרוב, ואף נדון בהעברתך ממחסן
הבגדים" - חתם גורביץ' את השיחה.

איה יצאה מחדר המזכירות מאושרת ומעודדת. הינה, השינוי שייחלה
לו עומד אולי להתגשם. היא עשתה דרכה במהירות לחדר האוכל כדי
לבשר לדריו את הבשורה. דריו ישב שם, כמובן, עם אברמיקו, כשהם
מנהלים שיחה ערה על אירועי היום. "חבר'ה, יש לי בשורה טובה
לבשר לכם. הצלם, נתן אקסלרוד, ביקש ממני להשתתף בסרט שהוא
מצלם". "מזל טוב מזל טוב" - בירך אותה דריו. "נרים לכבוד זה
כוסית" - הוסיף אחריו אברמיקו. "זה עדיין לא סופי, חבר'ה.
העניין צריך לקבל אישור של חברי הקיבוץ" - ניסתה איה לצנן את
התלהבותם. "את הקול שלי כבר קיבלת" - השיב דריו. "כבר יש לך
שני קולות בעד" - החרה החזיק אחריו אברמיקו. שניהם ידעו על
חלומה של איה להיות שחקנית קולנוע. אומנם, חשבו שזוהי גחמה
שתחלוף עם הזמן, אבל עכשיו פשוט שמחו בשמחתה. "אנחנו ננסה
לשכנע כמה שיותר חברים להצביע בעד העניין"  -  אמר לה דריו.

הימים והשעות שעברו מאז יום רביעי ועד ליום ההצבעה, נדמו לאיה
כנצח. היא הייתה די מתוחה. האם יאשרו או לא יאשרו לה את הגשמת
חלומה? בינתיים, פשטה השמועה בקרב חברי הקיבוץ כי איה הוזמנה
להשתתף בסרט של הצלם המפורסם נתן אקסלרוד. את השמועה דאגו
להפיץ, כמובן, דריו ואברמיקו, אשר ניסו לשכנע כמה שיותר חברים
לאשר את הדבר. אסיפת החברים התקיימה ביום ראשון בערב, ולאחר
כמה דיונים בבקשות של חברים נוספים, הגיע זמנה של איה. "חברים,
ישנן שתי בקשות של איה העומדות להצבעתכם" - הכריז המזכיר, דן
גורביץ', אשר ניהל את הישיבה ביד רמה. "האחת - איה מבקשת לעבור
מתפקידה במחסן הבגדים לעבודה כמטפלת בבית הילדים, והשנייה -
קיבלנו פנייה מהצלם, נתן אקסלרוד, אשר מבקש כי איה תשתתף
בסרטו, ולשם כך ביקש לשחררה לימי צילומי הסרט. כל מי שיש לו
התנגדות, ירים את ידו וינמק את נימוקיו. נתחיל מהבקשה לעבור
לעבודה בבית הילדים. מי בעד שירים את ידו?"  רוב הידיים הורמו
מייד והחברה פנינה אף פנתה אל החברים בהוסיפה כמה מילים: "נועה
אומנם נערה מתבגרת, אבל הוכיחה את עצמה בחריצותה במחסן הבגדים,
ולדעתי תתאים גם לטיפול בילדים. נראה לי שיש לה את הסבלנות
הדרושה לטיפול בילדים." דן גורביץ' ספר את הידיים המורמות
והכריז: "יש רוב להעברת איה לעבודה כמטפלת בבית הילדים. "איה"
- פנה אליה -
"בתחילת השבוע הבא תצטרכי להתייצב לעבודה בבית הילדים לאחר
סיום הלימודים." איה הנהנה בראשה לאות שביעות רצון.

"ועכשיו נצטרך להחליט בעניין הצילומים לסרט" - הכריז דן
גורביץ'. החברים החלו להחליף ביניהם דעות לגבי העניין. "חברים"
- פנתה אליהם החברה שולה. "אתם יודעים כמה המצב במשק קשה, ואנו
זקוקים לכל עזרה הן בעבודה והן בהגנה על היישוב. אני חושבת שיש
כאן איזו בעייה מסויימת, מה גם שהדבר ייחשב כעבודה מכניסה,
ואיה תקבל כנראה שכר עבור השתתפותה בצילומי הסרט." החבר, דן
גורביץ', אשר הבחין ברצונה העז של איה להשתתף בסרט, לא רצה
להכשיל את הדבר, מה גם שחש גאווה מרובה על כך שבת הקיבוץ נבחרה
לשמש בתפקיד אומנותי שכזה. "אני מציע שאת השכר אשר תקבל איה,
היא  תתרום לקופת הקיבוץ. "אבל, בכל זאת, ישנה כאן בעיה של
עבודה מחוץ למשק" - אמרה החברה הדסה. "כל עוד איה ממשיכה
בעבודתה בבית הילדים ואף תתרום את שכרה לקופת הקיבוץ, אני לא
רואה בכך שום בעיה. אני מבקש מכם לשקול לרגע שוב את הנושא" -
ענה לה דן גורביץ'.

איה חשה שככל שהדיון נמשך, כך מואץ דופק הלב שלה יותר ויותר.
היא כל כך רצתה בתפקיד הזה. "חברים, מי בעד, שירים את ידו".
כמחצית הידיים הורמו כלפי מעלה, ותוך כדי הצבעה סימן דריו במרץ
בידו לחברים להרים עוד ועוד ידיים. דן גורביץ' החל לספור את
הידיים המורמות ולאחר מכן הכריז: "ברוב של שני קולות הוחלט
לאפשר לאיה להשתתף בצילומי הסרט. מחר בבוקר אני ארשום את
הסכמתי לצלם נתן אקסלרוד." ברגע זה, לא היה מאושר מאיה, בשעה
ששני חבריה ניגשו מייד לתת לה חיבוק מלא שמחה. "שיהיה בשעה
טובה ומוצלחת" - בירכה דריו.

למוחרת בבוקר, קמה איה לחייה החדשים. אומנם, עדיין שהתה בתחום
המצומצם של הקיבוץ, אולם גם במרחב הקטן הזה, חשה ששינויים
גדולים מתרחשים בחייה. עם הזמן, למדה לאהוב עד מאוד את עבודתה
בבית הילדים בני ה-3 ובני ה-4 שנים, ובמשך הזמן,  היה זה מחזה
נפוץ לראותה מוקפת תמיד בחבורת ילדים. אחת לכמה זמן, הייתה
נפרדת לשלום מכולם, ונוסעת לעיר הגדולה כדי להצטלם לאחד מסרטיו
של אקסלרוד, ולאחר מספר חודשים, היו אותם סרטונים מגיעים אל
הקיבוץ ומוקרנים ברוב פאר והדר בבית העם של הקיבוץ. בכל פעם
כשהיה מוקרן סרטון בהשתתפותה של איה, הייתה השמועה מתפשטת כהרף
עין בין חברי הקיבוץ, ולקראת הערב היו מצטחצחים ונוהרים אל בית
העם כדי לצפות בכוכבת הקולנוע הפרטית שלהם. אין ספק, שכולם היו
גאים בעובדה שאחת מבנות הקיבוץ שלהם, עושה חיל בתחום הקולנועי.
איה עצמה הלכה ויפתה בשנתיים הללו, והזוגיות עם דריו התפתחה אף
היא לאהבה גדולה. כעת, בגיל 18, אהבה לחלום בהקיץ חלומות
ורודים אודות העתיד ועל הקמת משפחה עם דריו. הפרש הגילאים של
מספר חודשים ביניהם, לא הפריע לבני הזוג, ואהבתם הלכה והתעצמה
עם הזמן.
                                   
החיים התנהלו על מי מנוחות, יחסית לתקופה הקשה, ועוד קיץ מאושר
וחם במיוחד חלף לו, וכך גם שאר עונות השנה, שנדמה כי היה להן
שעון קבוע בארץ ישראל. בחג הסוכות שוב טפטף מעט הגשם, בחנוכה
טפטף לא מעט, ובפסח הופיע האביב, כהרגלו בקודש.


ובמזרח אירופה נמשכה "המלחמה" הנוראה שנה נוספת, ונדמה היה כי
לא תסתיים אף פעם, זאת למרות מאמציהם של הצבא האדום ובנות
הברית למגר את כוחות הרשע, ולסיים את המלחמה. הידיעות על הרג
המוני של מליוני יהודים, זיעזעו את אמות הסיפים. כך נודע, כי
האסירים היהודים פונו ממחנות הריכוז בארצות מזרח אירופה ואולצו
לצעוד צעדות של מאות קילומטרים, שכונו בשם "צעדת המוות" לעבר
גרמניה ואוסטריה, ללא אוכל ומים, כשחלקם נורו למוות במהלך
הצעידה. רבים מהם לא עמדו בתנאי הקור העז, ברעב והמחלות, ונפחו
נשמתם בדרך.  

בצוהרי ה-8 במאי, שנת 1945, נפוצה במהירות מפה לאוזן הידיעה,
כי צבא גרמניה נכנע לכוחות בעלות הברית. עד מהרה התקבצו רבים
מחברי הקיבוץ, אשר יצאו להפסקת הצוהריים שלהם, בחדר המזכירות
של דן גורביץ', ששם היה מוצב אחר כבוד הרדיו, בכדי להקשיב
לידיעות המשמחות. ואכן, זרם החדשות לא פסק לרגע, ואימת את
הידיעות על כניעת גרמניה הנאצית, ידיעות ששמחה רבה ועצב רב
מהולות בהן. הקריין בישר על שחרור מחנות הריכוז בידי בעלות
הברית, ודיווח בתיאורים מזעזעים על מצבם הפיזי והנפשי הנורא של
הניצולים הכחושים, אשר קיבלו את פניהם של חיילי כוחות צבאות
הברית. "מעכשיו, יהיה צורך להגביר את פעולות ההעפלה ולהעלות
כמה שיותר ניצולים ארצה" - הפטיר המזכיר, דן גורביץ', אשר היה
מעשי ביותר וחשב כבר צעד אחד קדימה.

אלא שהשלטון הבריטי בארץ ישראל הקשה עמדתו בכל הקשור לעליית
יהודים לארץ ישראל. נראה היה, כי תוצאות המלחמה והזוועה
שהתגלתה לאחריה, לא רככו כלל את עמדת הבריטים, ואלו רק הקשיחו
ומנעו בכל תוקף עליית יהודים ניצולי שואה ממזרח אירופה, אשר
היו זקוקים באופן מיידי לשיקום ולבית חם.

לאחר חג השבועות, אשר נחגג ברוב פאר והדר בקיבוץ, תוך הצגת
תוצרת הקיבוץ קבל עם ועדה, שב החום הכבד להעיק על הארץ, והחיים
חזרו פחות או יותר למסלולם, עד אשר...

בבוקר אחד של תחילת חודש אוגוסט החמים יותר של שנת 1945, פשטה
השמועה בקרב חברי "עליית הנוער", יוצאי טורקיה, כי: "צריכים
לעבור למקום אחר..." דריו ואברמיק'ו מיהרו לחדר האוכל כדי
לנסות ולברר האם נכונה השמועה. דריו קיווה בכל ליב שאין אמת
בשמועה. גם התרגל לחיי הקיבוץ ובעיקר לעבודה ברפת, וכמובן לא
תיאר לעצמו את חייו בלעדי איה, אהובתו. בחדר האוכל פגשו השניים
את שאר חבריהם לעליית הנוער, אולם אף אחד מהם לא ידע לומר
בוודאות האם יש אמת בדבר. למען האמת, לרובם נראתה האפשרות של
מעבר לקיבוץ אחר קשה במקצת, לאחר שחשו כבר כי הם נאחזים בקרקע
בטוחה, לאחר שעזבו מאחור את ביתם ומשפחותיהם בטורקיה, ולאחר
תלאות ההעפלה והשינוי הגדול שחל בחייהם.

בעוד הם דנים בנושא ומנסים לנחש לאן יועברו מכאן, נכנס אל החדר
המזכיר, דן גורביץ', אשר נעמד בקצה חדר האוכל, והכריז: "אבקש
מכל החברים בקבוצה של עולי עליית הנוער מטורקיה להתרכז ברחבה
שליד המזכירות לאחר ארוחת הבוקר. יש לי עבורכם הודעה חשובה.
תודה". דריו מייד הבין, כי כנראה יש אמת בשמועה, אשר מבחינתו
הייתה למעשה די קשה. באותה שעה שהתה איה בבית הילדים, שם הגישה
לילדים את ארוחת הבוקר שלהם. בראשו של דריו התרוצצה רק מחשבה
אחת: "מה אעשה במקרה שאכן נצטרך לעזוב את המקום?" מאוד קיווה
בסתר ליבו ש"המקום החדש" לא יהיה מרוחק מ"אשדותˉיעקב", כך
שאיה והוא יוכלו להתראות לעתים קרובות.

חבורת "הטורקים", כפי שנהגו לכנות אותם בקיבוץ, התקבצה אט אט
ברחבה שליד המזכירות. המזכיר, דן גורביץ', כבר המתין להם שם,
ומשהבחין כי רובם הגיעו למקום, פתח בדברים:

"ראשית, אני רוצה לברך אתכם, עולי טורקיה, על קליטתכם המהירה
כאן בקיבוץ, על תרומתכם הרבה בעבודה בכל הענפים, ועל היותכם עד
כה חלק מאיתנו. השתלבותכם בעבודה ובלימודים הייתה מוצלחת, ואין
ספק שתרמה רבות הן לקיבוץ מחד, והן לכם, כמתיישבים חדשים בארץ,
מאידך. אולם, זו הייתה רק תחנת ביניים עבורכם לשם קליטה
ראשונית. את מקומכם יהיה עליכם לפנות, לעולים חדשים שעומדים
לעשות אף הם את צעדיהם הראשונים על אדמת הארץ בימים הקרובים.
גם אתם, העולים הוותיקים, אמורים להתקדם עוד שלב בחיים, לנסות
ולרכוש מקצוע וכן להשתלב יותר בפעולות ההגנה על היישובים
היהודיים. השלב הבא, אשר תוכנן עוד עם קליטתכם כאן, הוא הקמת
גרעין. אני רוצה לבשר לכם כי היעד הבא שלכם, לשם הקמת הגרעין,
הוא קיבוץ "רמתˉהכובש", לשם תופנו בתחילת החודש הבא.
כמובן שנשמח לשמור על קשר עמכם בכל עת ולקבל מידע אודות
התקדמותכם. אני מאחל לכולכם הצלחה רבה בדרככם החדשה. תודה רבה
לכם" - סיים את דבריו ופנה אל חדר המזכירות.

קשה  לומר, שהחבורה שמחה למשמע הבשורה. על פניהם ניכרה אכזבה
גדולה, אולם פניו של דריו נפלו ממש. הינה, מפרידים בינו ובין
איה וכבר בחודש הבא לא יוכלו להתראות יום-יום, כפי שהתרגלו
לעשות. עבורו, הבשורה הייתה קשה מנשוא. "איפה זה קיבוץ
רמתˉהכובש?" - שאל את אחד מחברי הקבוצה. "שמעתי שהקיבוץ
שוכן באזור השרון, כלומר באזור כפרˉסבא, שזה פחות או יותר
במרכז הארץ" - ענה החבר. פניו של דריו נפלו עוד יותר. "מה קרה
איז'ו?" שאל אותו אברמיקו, שהבחין כי דריו קיבל מאוד קשה את
הבשורה. "איה, מה יהיה עם איה?"  "לא נורא, איז'ו" - ניסה
אברמיקו לנחמו, "זה לא סוף העולם. הרי תמיד תוכלו להיפגש בסופי
השבוע. לכל בעיה יש פתרון".

דריו ניסה להתנחם במקצת ב"פתרון" הזה של אברמיקו, אך עדיין מצב
רוחו הלך וירד פלאים. "אני הולך לספר לאיה" - אמר, ופנה לעבר
בית הילדים, שהיה לא רחוק מחדר האוכל של הקיבוץ. עם הגיעו,
נכנס ועמד בפתח בית הילדים. איה הייתה עסוקה כעת במשחק עם
הילדים, ודריו פשוט עמד שם בפתח והביט בה ארוכות. "כמה שאתגעגע
אליה" - חשב לעצמו. כך עמד שם מספר דקות, עד אשר הבחינה בו.
"דריו, בוא היכנס" - פנתה אליו בשמחה. דריו ניגש אליה, חיבק
אותה חיבוק קצר והדביק נשיקה ללחיה. "מה אתה עושה כאן בשעה
כזו?" - שאלה. "יש לי חדשות לא כל כך משמחות" - ענה לה בעצב.
"אנחנו עוברים לרמתˉהכובש." משום מה, איה לא נראתה
מופתעת. איה ידעה שכך מתנהלים הדברים, קבוצה באה וקבוצה הולכת.
"אל תדאג כל כך" - אמרה לו. "אנחנו נתראה כמה שיותר, גם בסופי
שבוע וגם בזמן שאהיה באזור תלˉאביב לשם צילומים. אנחנו
נתראה לעיתים קרובות. מבטיחה לך שזה לא יהיה כל כך נורא". דריו
ניסה להתעודד במקצת, ולבסוף התעשת. "אולי באמת הדבר לא כל כך
נורא, אני רק רוצה לומר לך, שתחסרי לי בכל יום ובכל שעה, ושאת
הדבר היקר לי מכל בארץ ישראל, לא ארצה לאבדך בשום אופן". איה,
שהורגלה לשמוע ביטויים בלאדינו ובטורקית, וגם למדה כמה מילים,
ניסתה לעודד אותו. "היידה, היידה , פסנסייה, הכל יסתדר. לך ואל
תשכח לאסוף אותי אחר הצוהריים". דריו אחז לרגע בשתיקה בידה,
שמא תברח לו, ואחר פנה לדרכו.

החודש חלף במהירות, על אף רצונו של דריו, כי יימשך לנצח. הוא
ואיה השתדלו לבלות זה עם זה יותר ויותר, טיילו בסביבה, ואף
ביקרו מספר פעמים בכינרת ולאורך הירמוך. אין ספק, שדריו נקשר
עד מאוד למקום ולנוף, ובימים האחרונים לשהותו כאן, ביקש לשאוף
ולנשום עוד ועוד את ריחות השדה והנוף המדהים אל ריאותיו. בימים
השמש עדיין יקדה, אך עם בוא הערב, פינתה עצמה לטובת רוח קלילה,
אשר גרמה לתחושת הקלה ניכרת בעוצמת החום, שהדבר בישר כי הסתיו
עומד בפתח.

בערב יום חמישי, לאחר סיימם את ארוחת הערב בחדר האוכל, התלוותה
איה אל דריו ואברמיקו לצריפם בכדי לעזור לדריו לארוז את חפציו,
וכן לבלות עימם את הערב האחרון לשהייתם בקיבוץ
אשדותˉיעקב. דריו הוציא את מזוודתו אשר מתחת למיטתו והחל
לרוקן את בגדיו מן הארון שבחדר. איה עזרה לו לקפל את החולצות
והבגדים, למעט בגדי העבודה ששימשו את דריו לעבודתו ברפת, שאותם
אספה לתוך אחד הסדינים וצררה אותם בצרור אחד. עם כל קיפול של
חולצה או מכנס נצבט בה ליבה, ותוך כדי אחסונם במזוודה הייתה
משמיעה מדי פעם אנחת צער. הינה, הגיעה עוד תקופה יפה לסיומה.
לאחר מכן פנתה לעזור גם לאברמיקו, שגם על פניו ניכרו אותות
עצב. קשה היה לו לעזוב את הצריף הזה, שהפך לו לבית, וקשה יותר
הייתה המחשבה שאחרים יתפסו את מקומם שלו ושל דריו.

לאחר סיימם את מלאכת האריזה, ביקש דריו מאיה להתלוות אליו לרפת
בפעם האחרונה. הלילה לא יצטרך להתעורר בשעת בוקר מוקדמת כדי
לחלוב את הפרות. בהגיעם אל הרפת, קידם אותם פנחס הרפתן בחיבוק
חם. "אז מה? ככה אתה עוזב אותנו?" - אמר-שאל את דריו. "אין
ברירה" - ענה דריו תוך ליטוף עורפה של הפרה שיפרה. "סה לה
ווי". נדמה היה לו שאפילו מבטה של הפרה שיפרה, אשר הביטה בו
בעיניה החומות הגדולות, משדר עצב רב. "תבוא לבקר" - אמר לו
פנחס. "ודאי שאבוא, הרי איה כאן" - הבטיח דריו והשניים שוב
התחבקו חיבוק אחרון של פרידה. לאחר צאתם נופף להם פנחס לשלום,
תוך שהוא מוחה דמעה מעינו. הוא באמת נקשר אל הנער הזה, שהפך
לבחור לנגד עיניו.

את הלילה האחרון בילו איה ודריו ביחד בחדרה, כשהם ערים ברוב
שעות הלילה ורק לפנות בוקר הצליחו שניהם להירדם, כשהם חבוקים
זה בזרועותיה של זו.

למוחרת, בבוקר יום השישי, נראתה קבוצת אנשים נושאי מזוודות
ממתינה בתחנת האוטובוס של "אגד" לאוטובוס אשר ייקח אותם למחוז
חפצם החדש, קיבוץ רמתˉהכובש, אשר באזור השרון. בין
הממתינים ניתן היה להבחין גם באיה, אשר באה להיפרד מדריו. כך
המתינו זמן מה לאוטובוס, עד אשר נשמע קול מנועו המתקרב ולבסוף
עצר בתחנה. בני החבורה החלו לעלות אחד אחד לאוטובוס. דריו
המתין עד שרובם עלו, רצה למשוך עוד קצת את הזמן בטרם ייפרד
מאיה. הוא חיבק אותה שוב ולבסוף נאלץ לעלות אף הוא לאוטובוס,
לא מבלי שהבטיח לאיה: "נתראה ממש בקרוב, ואת ראש השנה נבלה
ביחד". איה רק הנהנה בראשה לאות הסכמה. היא חשה מחנק בגרונה
והתאמצה מאוד שלא להזיל דמעה. משעלה לאוטובוס, התיישב במושב עם
אברמיקו, אשר שמר לו מקום ליד החלון, וניסה להחליף עם איה עוד
מילה או שתיים מבעד לחלון, עד שהאוטובוס החל לנוע לדרכו. איה
עמדה שם בחוץ ונופפה לו לשלום, עד אשר נעלמה דמותו ביחד עם
האוטובוס המתרחק. היא עמדה שם עוד דקה או שתיים, מביטה הלאה אל
הדרך הריקה, ואז החלה לשוב אט אט אל תחומי הקיבוץ בתחושת יתמות
שאפפה את הבוקר הזה. בין שבילי הקיבוץ נראו חברי הקיבוץ כשהם
פונים לעיסוקיהם הרגילים, אך איה חשה רק תחושה של ריקנות,
תחושה שהתחזקה עוד יותר כאשר חלפה על פני הצריף המיותם של דריו
ואברמיקו. ואז, מחוסר ברירה, פנתה בצעדים כבדים לעבודתה שבבית
הילדים.

במשך הנסיעה היה דריו מדוכדך, וכל ניסיונותיו של אברמיקו
לעודדו, עלו בתוהו. נדמה היה לו כי הנסיעה הזאת לא תיגמר,
ובכלל, כל הנסיעה הזו הייתה מיותרת לגמרי בעיניו. קצת לפני
כפרˉסבא, בסמוך לקיבוץ רמתˉהכובש, עצר האוטובוס לצד
הדרך, והחבר'ה החלו להיפלט החוצה אחד אחד. דריו אסף את חפציו
בחוסר חשק בולט, וירד אף הוא עם כולם. משם עשו כברת דרך עד
לפתחו של הקיבוץ. נראה היה כאילו מתחילים הם מחדש את אותו הליך
קליטה, כפי שהיה בקיבוץ אשדותˉיעקב. שוב התאספו כולם
בחדר-האוכל של הקיבוץ לארוחת הצוהריים, ולאחר קבלת פנים קצרה
על ידי מזכיר הקיבוץ, אפרים, או כפי כינויו "פרויק'ה", הופנו
לחדריהם ולאחר מכן לקבלת ציוד וביגוד. הכל נראה לדריו די דומה,
אותם בתים קטנים עם גגות רעפים אדומים, אותם שבילים ובמרכז
הקיבוץ, חדר האוכל. אך היה חסר משהו בנוף. כן, היו אלו הרי
הצפון שהיו חסרים כאן בנוף. כבר עכשיו החליט כי מטרתו בשהותו
כאן, היא אך ורק לרכוש מקצוע, ולנסות לתרום את חלקו בצורה
הטובה ביותר לארגון "ההגנה", שכל הקבוצה הייתה אמורה להצטרף
אליו כמחלקה בזמן שהותה בקיבוץ. כך הציב לו, לעת עתה, את
המטרות. לגבי ההמשך, יחליט בבוא הזמן. עכשיו היה יותר שלם עם
עצמו והחל להתעודד במקצת.

למוחרת, הצטרף דריו לכיתת המסגרות, שנראה היה לו כי מקצוע זה
יסייע לו להתפרנס בעתיד. באופן טבעי, מאחר וכבר היה לו ניסיון
בעבודה ברפת של אשדותˉיעקב, שובץ אף כאן לעבודה בענף זה.
מאחר וערב ראש השנה חל ביום השישי הבא, לא ניסה אפילו לבקש
לשחררו כבר בשבוע הראשון לשהותו בקיבוץ, על מנת שיוכל לחגוג את
החג עם איה. הימים הבאים היו עמוסים מאוד עבורו, והשכיחו במקצת
את התוגה. כך החל להשתלב בלימודי המסגרות וכן השתלב בעבודת
הרפת, שהפעם היה כבר אמון על חליבת הפרות. בנוסף, צורף דריו
מייד, עם שאר חברי הקבוצה, למטלות השמירה על הקיבוץ, וכבר שובץ
לשמירה  בחצות של ערב ראש השנה, לאחר ארוחת הערב החגיגית. בקרב
חברי הקיבוץ, הייתה רק תקווה אחת, שהחג הזה יעבור בשלום.
הקיבוץ הזה ידע לא אחת התקפות של ערביי הכפרים שמסביב, וכמובן
גם הבריטים לא הקלו על המצב, כאשר ניסו למנוע בכל דרך, צבירת
נשק ושימוש בו על ידי תושבי הקיבוצים. וכך, באווירה מלחמתית
וקודרת משהו, קיבל דריו את השנה החדשה. מאז שעזב את הוריו
באיסטנבול ועלה ארצה, לא חש תוגה מעין זו, אם כי היה נחוש
להשתלב בפעולות "ההגנה", ואף חפץ בכך בכל מאודו.

עם בוא הערב, התלבש לקראת ארוחת החג באופן חגיגי, בחולצה לבנה
ומכנסי חאקי מגוהצים, ויחד עם אברמיקו עשו דרכם לעבר חדר האוכל
של הקיבוץ. "כמה שאיה חסרה לי עכשיו..." - אמר לאברמיקו. עוד
לא יבשו המילים בפיו, ותוך כדי שהם מתקרבים לרחבת חדר האוכל,
ראה שם דמות מוכרת עומדת. דריו חשב שהוא לא רואה טוב. אך ככל
שהתקרבו למקום, ראה שם את לא אחרת מאשר: איה. בבת אחת נמלא
עליצות, מייד רץ לעברה וחיבק אותה בכוח אליו. "מה את עושה
כאן?" - שאל אותה בתימהון. "אל תשאל, היה די קשה לארגן את
הנסיעה הזאת, אבל לא העליתי בדעתי לחגוג את כניסת השנה החדשה
בלעדיך. יש לי משהו קטן עבור שניכם" - פנתה אף לאברמיקו. מתיקה
שלפה שתי חבילות קטנות עטופות בנייר חום, כשלכל אחת מצורפת
מעטפה קטנה לבנה שהכילה ברכת שנה טובה צבעונית. "שתהיה לכם שנה
מתוקה" - בירכה את השניים. דריו פתח את החבילה הקטנה וגילה שם
"בונבוניירה" שהכילה "בונבונים" ממולאים עשויים שוקולד. "אין
ספק, שהחג הזה יהיה מתוק מתמיד" - אמר בשמחה, והציע לשניים
האחרים לטעום מן המתוק הזה. וכך, כשפיותיהם מלאים בשוקולד, פנו
שלושתם לעבר חדר האוכל.

הערב הזה היה חגיגי במיוחד. לאחר נאום קצר וברכות לשנה החדשה
על ידי מזכיר הקיבוץ, פרויק'ה, ולאחר הרמת כוסית יין וברכת
"לחיים", הוגשה לשולחנות ארוחה כיד המלך, שעובדות המטבח טרחו
להכין ולבשל החל משעות הבוקר המוקדמות, החל מסוגים שונים של
עוף: מטוגן, פריקסה, עוף מכובס וכמובן, דגים. האווירה כאן
הייתה חגיגית ועליזה במיוחד, והשרתה תחושה של תקווה לשנה טובה
יותר, שאולי אולי, בשנה הבאה, יתגשם החלום הזה, שהיה משאת נפשם
של כל התושבים היהודים בארץ: הקמת מדינה ליהודים בארץ ישראל.

הארוחה הטובה וחברתם של איה ואברמיקו נעמו לו כל כך לדריו, עד
כי כמעט שכח שעוד צפויה לו משימת השמירה הלילה. בזמן ריקודי
העם, סמוך לחצות, נפרד מאיה ומאברמיקו ופנה אל סוכת השמירה,
אשר בפאתי הקיבוץ, שם החליף את אחד החברים, אשר נאלץ לוותר על
ארוחת החג. "לך לאכול משהו ושתהיה לך שנה טובה" - פנה אל החבר.
"שנה טובה שתהיה גם לך" - ענה לו החבר, מסר לו את הנשק ופנה
לדרכו. מסביב שרתה אפילה מוחלטת ורק אורות הכפרים הערביים
שבסביבה, נראו מרחוק. הדממה והאפילה שמסביב היוו ניגוד גמור
לאווירת החג ששרתה בחדר האוכל של הקיבוץ. הייתה זו אווירה
שהשרתה פחד וחשש מסויימים, מאחר והיה זה מן המפורסמות, שהקיבוץ
היווה יעד להתקפות מצד ערביי הסביבה.

בבת אחת, הפך דריו לערני והחל לבלוש בעיניו מסביב. כך עמד שם
על המשמר במשך כשעתיים, עד אשר הבחין לפתע בתזוזה קלה באחד
השיחים שמעבר לכביש. מייד דרך את נשקו וקרא: "עצור או שאני
יורה". קריאתו לא נענתה, והוא חש בזיעה קרה השוטפת את מצחו
ופניו. הוא שוב הבחין בתזוזה מאותו השיח, ותוך כדי שהוא מכוון
את נשקו לעבר השיח, שב על קריאתו, הפעם באנגלית, אשר בינתיים
הספיק ללמוד כמה משפטים, למקרה שייתקל בחיילים בריטים: "Stop
or i'm gonna shoot". כבר התכונן לירות, כשלפתע יצא מולו מבין
השיחים שועל, שהחל לרוץ לאורך הדרך, עד אשר נעלם מעיניו
בחשיכה. עכשיו, משחלפה "הסכנה", חש כמעין בלון אשר בבת אחת
התרוקן מן האוויר שבו, והוא נשם נשימה עמוקה לרווחה.

הזמן עבר בעצלתיים, אך המתיחות והדריכות רק גברו אצלו, במיוחד
כאשר ממש בסיום המשמרת, התקרבה לעברו דמות מן החשיכה אשר הגיעה
מכיוון הקיבוץ עצמו, ועד אשר זיהה את דמות חבר הקיבוץ שהגיע
להחליפו למשמרת הבאה, לא פגה דריכותו של דריו. כעת שמח מאוד,
בלשון המעטה, למסור את הנשק לידי חבר הקיבוץ, שעדיין לא ממש
הכיר, ובצעדים גדולים עשה דרכו לעבר חדרו, שם חיכו לו אברמיקו
ואיה בכדי לחגוג את שארית הלילה של ערב ראש השנה - התש"ו, לילה
שסימן איכשהו, את סיומה של תקופה והתחלה של תקופה חדשה בחיי
השלושה.

     




                                          פ ר ק   ל"ד


תהפוכות - 1947


ואכן, מאותו הערב של ראש השנה ואילך, נאלצו איה ודריו להיפגש
לעיתים רחוקות יותר. לעיתים לא התראו במשך מספר שבועות, ואת
מקום המפגשים היומיומיים, תפסו עכשיו המכתבים, רוויי האהבה
והגעגועים.

לאחר כחודשיים של שהייה בקיבוץ רמתˉהכובש, גוייסו בני
החבורה הטורקית לפלמ"ח באופן רשמי, והיו ללוחמים לכל דבר, וכך,
בשנתיים הבאות, אף השתתפו בפעולות גרילה במסגרת הארגון. דריו,
שבחודש אוקטובר האחרון, שנת 1947, מלאו לו 20 שנה, חש כעת
שהוא בוגר מספיק בכדי לנהל את חייו באופן עצמאי. כמו כן, חפץ
בהידוק הקשר עם איה, שבמסגרת שהייתו בקיבוץ רמתˉהכובש,
נאלץ להיפרד ממנה לתקופות ארוכות וקשות מנשוא. לכן, הגיע
להחלטה שלא להמשיך את המסלול עם הקבוצה במסגרת הגרעין הימי,
"נחשולים", אשר היה אמור להתיישב ליד קרייתˉחיים. עוד
ביום הולדתו, רשם מכתב לדוד ונטורה ולדודה לינה, ובו ביקש
להשתכן בביתם ולהתחיל בחיים חדשים במסגרת העירונית. הדוד
ונטורה והדודה לינה פשוט יצאו מעורם מרוב שמחה לשמע הבשורה,
ומייד השיבו בחיוב. וכך, בתחילת חודש נובמבר 1947, אסף את
מיטלטליו המעטים, נפרד מחבריו ומחברו הטוב אברמיקו, תוך הבטחה
לשמור על קשר, ועשה דרכו אל ביתו החדש אשר בתלˉאביב.

היה זה חודש של תמורות גדולות, לא רק בחייו האישיים של דריו
אלא בחיי האומה כולה. תושביה היהודים של ארץ ישראל ציפו
בדריכות לתאריך הגורלי - ה-29.11, שבו תיפול ההחלטה הגורלית
באו"ם: האם תוקם מדינה לעם היהודי, אם לאו?

איה, שהגיעה בזמן האחרון לעיתים קרובות יותר לבקר
בתלˉאביב, גם לרגל הצילומים שבהם השתתפה, וגם בכדי לבקר
את דריו ומשפ' ונטורה, תכננה לשהות בתלˉאביב בערב חשוב
וגורלי זה של ההצבעה באו"ם על הקמת מדינת ישראל. פה ושם החלו
העוברים והשבים לזהותה בעוברה ברחובות תלˉאביב, ואט אט
הפכה לדמות המוכרת של הנערה הצברית מן המסך הגדול.

ביום ההצבעה, יום השבת, 29.11.1947, התקבצו דיירי הבית ומספר
שכנים בבית משפחת ונטורה סביב מקלט הרדיו, שהדוד ונטורה רכש
ממיטב כספו, בכדי להקשיב להצבעה בעניין הקמת מדינה לעם היהודי,
בשידור חי. כמחצית השעה קודם לשידור ניסה הדוד ונטורה לאתר על
גבי ה"סקאלה" את המיקום המדוייק של שידור ההצבעה, בהזיזו את
הכפתור קצת ימינה וקצת שמאלה, כדי שחס וחלילה לא יחמיצו
הנוכחים את השידור הגורלי. כולם ציפו דרוכים ומתוחים לקראת
ההצבעה, ונדמה היה כי אפשר לחתוך את האוויר בסכין. הדוד ונטורה
נטל דף נייר ועיפרון ומשהחלה הספירה, החל לרשום ביד רועדת את
שמות המדינות בזו אחר זו ואת תוצאות ההצבעה, כשכל הכרזה בשם
המדינה המצביעה ותוצאות הצבעתה, גורמת לנוכחים להחסיר פעימה:

AUSTRALIA    - YES"
BELGIUM       - YES
AFGANISTAN   - NO
,,,
,,,,
,,,,
,,,,

EGYPT                       -        NO  
UNITED KINGDOM - ABSTAINED
UNITED STATES         -       YES            
"YUGOSLAVIA        -   ABSAINED

במהירות הבזק, כיאה לסוחר ממולח, ספר את הקולות שנגד, את קולות
הנמנעים והקולות שבעד הקמת המדינה, ועוד לפני שהספיק מזכיר
האו"ם להכריז על החלטת האו"ם בשידור חי,. הכריז הדוד ונטורה
בכבודו ובעצמו: "רבותיי, תחי מדינת ישראל. יש לנו מדינה!!!"

כל הנוכחים, הדודה לינה, איה, דריו והשכנים פשוט ניתרו לגובה
מרוב שמחה. כולם, בלי יוצא מן הכלל, כנחשול אדיר, פרצו החוצה
בסערה והצטרפו אל ההמון החוגג שבחוץ. היה זה מחזה מלבב. כולם
התחבקו והתנשקו עם כולם. רבים יצרו מעגלים ופצחו בריקודי הורה
סוערים. לא היה גבול לשמחתם של תושבי השכונה, אולם היה ברור
לכל, כי זוהי שמחה זמנית, וכי ההחלטה על הקמת מדינת ישראל לא
תעבור בשתיקה על ידי השכנים הערבים. אלא שכעת, שום כוח שבעולם
לא יכול היה לעצור את פרץ השמחה הזה.

גם עבור הצלם, נתן אקסלרוד, הייתה זו הזדמנות פז לתעד את אחד
הרגעים ההסטוריים ביותר שתיעד מימי חייו. הוא הוציא מייד את
מצלמתו לרחוב והחל לתעד במלוא המרץ את כל שאירע בשכונה. באוויר
ניתן היה לחוש בתחושה נפלאה של חופש ושחרור, בעיקר מעולו הכבד
של השלטון הבריטי. לא עוד ביקורות פתע של רכבים בכבישי הארץ;
לא עוד חיפושים אלימים אחר מצבורי נשק ביישובים; לא עוד מבצעי
העפלה בחשאי תוך סיכון של המעפילים עצמם ושל האנשים שקלטו
אותם, ועיקר העיקרים - פתיחה מיידית של שערי הארץ לעליית
יהודים מכל קצוות תבל.

החגיגות נמשכו במשך הלילה ועד אור הבוקר, אולם, כבר למוחרת
היום, טפחה המציאות על פניהם של תושבי המדינה שבהקמה. השכנים
הערבים סירבו בכל תוקף לקבלת הרעיון של הקמת מדינה ליהודים,
והגבירו את פעולות האיבה כנגד היישוב היהודי. בכך, למעשה,
הכריזו על מלחמה כוללת כנגד המדינה החדשה. כבר למוחרת היום,
קיבל דריו הודעה בהולה באמצעות שליח הפלמ"ח, מאת קצין הרזרבה,
כי עליו להתייצב ביום שני הקרוב במטה הפלמ"ח, אשר במלון ריץ'
בחוף תלˉאביב. בבוקר עוד ליווה את איה לתחנה המרכזית,
ועכשיו הכין לעצמו את התרמיל, אשר קיבל עוד בזמן הצטרפותו
לפלמ"ח במסגרת קבוצת "נחשולים". הוא אסף כמה פריטי לבוש וכלי
רחצה, ותחבם לתרמיל. את ערב שבת בילה בתפילה בבית הכנסת ביחד
עם הדוד ונטורה. הפעם התפלל בכוונה גדולה, שכן היה מודע לגודל
הסכנה המצפה לו בזמן הקרוב.

ביום שני בבוקר אסף את תרמילו ונפרד מהדוד ונטורה והדודה לינה,
אשר ליוו אותו החוצה אל הרחוב. "להתראות, איז'ו" - אמר הדוד
ונטורה. "שמור על עצמך, איז'ו" - הוסיפה הדודה לינה, תוך כדי
שחיבקה ונישקה אותו. "אני מבקשת: אל תהיה גיבור גדול, תהיה
זהיר ופקח שבע עיניים. הבטחתי לאימא לשמור עליך, איז'ו. צא
לשלום וחזור בשלום."

"אל תדאגו לי, הכל יהיה בסדר" - השיב דריו והחל לעשות דרכו
במורד הרחוב. בהגיעו לקצהו, נופף בידו לזוג נפנוף אחרון לפני
שנעלם מן העין.

ליד מטה הפלמ"ח שבמלון ריץ' אשר לחוף תלˉאביב, ניתן היה
להבחין בתנועה ערה, שכן הייתה זו שעת גיוס כללי. גברים וגם
נשים עשו דרכם פנימה אל המלון כאזרחים, ויצאו מחויילים כשהם
מצויידים בכלי נשק שהוצאו מן הסליקים על אפם ועל חמתם של
החיילים הבריטים, אשר עדיין ניסו למנוע את השימוש בנשק על ידי
התושבים היהודים, וזאת על אף ההכרזה באו"ם על הקמת מדינת
ישראל. החיילים החדשים של הצבא מטעם ארגון הפלמ"ח, יצאו אחד
אחד מפתח בית המלון, קפצו אל הג'יפים שחנו מחוץ למלון, ועשו את
דרכם איש איש למשימתו. הייתה תחושה באוויר שהינה, בשעות אלו
ממש, מוקם הצבא הישראלי, וכי משימתו הרת גורל היא בבחינת:
"להיות או לחדול". התחושה הכללית של: "עכשיו או לעולם לא",
הגבירה אף יותר את תחושת האחריות והנטל המוטל על גבם של כל
לוחם ולוחמת.

דריו נכנס בשערי בית המלון, חוייל כמו כולם והתבשר על ידי פקיד
החיול, כי הוא יטול חלק במאמץ המלחמתי במסגרת הגדוד החמישי,
שכינויו: "שער הגיא", המוקם ממש  בימים אלו.

"הינך מתבקש לפנות לחדר מס' 2 שבקומה הראשונה כדי לקבל את נשקך
האישי" - הצטווה על ידי פקיד החיול, אשר תפס עכשיו את עמדת
פקיד הקבלה של המלון. "לאחר מכן, הינך  מתבקש להצטרף אל קבוצת
האנשים העומדת בפינת אולם הקבלה. מדובר בפלוגת "זהבי", שמעתה
הינך חלק בלתי נפרד ממנה" - הוסיף. דריו ציית מייד, ועשה דרכו
תוך דילוג בגרם המדרגות לעבר הקומה הראשונה. בחדר מס' 2 היו
מונחים על הרצפה כלי נשק רבים, רובים ואקדחים, אשר הובלו לכאן
היישר מן הסליקים. אין ספק, כי בית המלון הפך למטה צבאי לכל
דבר.

לאחר שנמסר לדריו נשקו האישי, רובה מסוג "סטן", ירד שוב לאולם
הקבלה של המלון והצטרף אל קבוצת האנשים הקטנה. "שלום, אני
דריו" - הציג עצמו בפניהם. "שלום שלום" -
ענה אחד מהם. "כבר הספקנו לעשות הכרה בינינו. אני נחום, מפקד
פלוגת "זהבי", זהו צביקה האחד, זהו נתן, זה אליהו וזה צביקה
השני. דריו לחץ לכל אחד מהם את היד. בינתיים, הצטרפו שאר חברי
הפלוגה אל הקבוצה, ולאחר שעשו הכרה זה עם זה, החל נחום בתדרוך
הקבוצה: "בסיס הפעילות שלנו יהיה מעתה אזור התחנה המרכזית
בתלˉאביב, שמשם תצאנה, במידת הצורך, שיירות סיוע של מזון,
מים ודלק לתושבי ירושלים, אשר מזה מספר ימים, הערבים אינם
מפסיקים להתקיף את השכונות היהודיות שבעיר. קיבלתי דיווח כי
זרם המים הופסק וקיים מחסור חמור במים. על הפלוגה שלנו הוטלה
המשימה ללוות את השיירה לירושלים, פשוטו כמשמעו, ותפקידנו הוא
להבטיח ששיירת האוטובוסים על ציודם, תגיע בשלום ליעדה. עוד
הערב, בשעה 18.00, תצא השיירה לכיוון ירושלים. העדיפות היא
לבצע את המשימה בחסות החשיכה, בכדי להקשות על האוייב"  - הוסיף
ואמר. "אני מבקש מכם לעלות אל הג'יפים החונים בחוץ. משימתנו
מתחילה בזה הרגע. אני מאחל לכולכם: "בהצלחה". "בהצלחה" - ענו
כולם פה אחד, והחלו לצאת לעבר הג'יפים, שהחלו לנוע  מייד לעבר
התחנה המרכזית - תלˉאביב.

באזור התחנה המרכזית ניכרה תכונה רבה בשעת צוהריים זו. מספר
אנשים עסקו בהעמסת הציוד: מזון, מיכלי מים וחביות דלק, על גבי
המשאיות והמשוריינים שעמדו ברציף לירושלים. החבר'ה ירדו מייד
מן הג'יפים, והחלו להושיט יד בהעמסת הציוד. בבת אחת, הפך דריו
לחדור רוח קרב וחש עכשיו גאווה אדירה על היותו חלק מכל זה.
עכשיו חש שהוא, במו ידיו, מסייע להקמת המדינה. הוא אף נשבע
לעצמו, כי יעשה ככל יכולתו ויילחם בכל מאודו למען המדינה.

לקראת השעה 17.30, כשנראה היה שמלאכת העמסת הציוד הושלמה, עבר
המ"פ נחום בין המשאיות והמשוריינים, בדק שהכל כשורה, ושכל
הציוד הועמס. ליתר ביטחון, בדק גם את צמיגי גלגלי כלי הרכב,
כדי להבטיח שהנסיעה תעבור בשלום, ללא תקרים. "חבר'ה..." - קרא
לפיקודיו החדשים. "אתם יכולים לקחת עכשיו הפסקה של חצי שעה,
לאכול ולשתות בחדר המטה. מחכה לנו ערב לא קל, וקחו בחשבון שלא
תהיה לכם אפשרות לאכול ולשתות בשעות הקרובות. שימו לב שהצלחת
המבצע תלויה במידה רבה בתזמון ובדיוק בזמנים."  "לפקודתך" -
השיבו לו, ופנו לעבר חדר מטה "מרכז התנועה" שבתחנה המרכזית.

בינתיים, החלה  החשיכה להשתלט לגמרי על אזור התחנה המרכזית,
שהייתה עכשיו כמעט ריקה מאדם. המתיחות ששררה בימים אלו שלאחר
הכרת האו"ם במדינה, גרמה לאנשים להגיע עד כמה שיותר מהר למחוז
חפצם, ולהסתגר בבתיהם. בחוצות הערים הסתובבו עדיין החיילים
הבריטים שדבקו במשימתם לסכל כל פעולות הגנה של ארגוני הלוחמה
היהודיים, עד למועד יציאתם את הארץ.

לקראת השעה 18.00, החלו החבר'ה להתקבץ ולתפוס כל אחד את מקומו
בכלי הרכב   המשוריינים, כשהם דורכים את נשקם ומוכנים לעשות
בהם שימוש בשעת הצורך. את השיירה הוביל המשוריין שבו נהג צביקה
א'. צביקה א' עבר קורס נהיגה לכלי רכב כבדים, וגם הכיר היטב את
הדרך לירושלים מעצם היותו נהג בקו ת"א-ירושלים. בשעה שש בדיוק,
נשמעה קריאתו של נחום: "נוע, נוע..." וכך, בכבדות, כשאורות
פנסיהם כבויים, החלו כלי הרכב לנוע בזה אחר זה, כשהם עושים
דרכם בחסות החשיכה, לכיוון מקווה ישראל בדרך ירושליימה. תוך
כדי הנסיעה, ניתן היה לחוש את המתח והדריכות ששררו בקרב אנשי
השיירה, והשאלה היחידה שצצה במוחם הייתה: "מאין תבוא הרעה?"
הסכנה ארבה מכל פינה, ובכל רגע עלולים היו לצוץ מפגעים ערביים.


ככל שהתקדמה השיירה, הדרך הלכה ונעשתה קשה, בעיקר באזור השדות
שבדרך למקווה ישראל, שהיה קשה במיוחד למעבר כלי רכב. גם החשיכה
שמסביב לא הקלה על דרכה של השיירה, אם כי הקשתה על זיהויה.
כולם סמכו עכשיו על הידע והניסיון של צביקה א', שהוביל את
השיירה. ואכן, ניתן היה לסמוך על הבחור, שעשה דרכו במיומנות
לעבר מעט האורות שדלקו עכשיו באזור הכפר הערבי יאזור. צביקה,
שחש בכובד האחריות הרבה שהוטלה על כתפיו, להעביר הן את הציוד
והן את אנשי השיירה ללא פגע, חשב עכשיו שכל מה שהוא רוצה ממש
ברגע זה הוא: "להגיע לאורות של יאזור, ולעבור אותם בשלום."
ואכן, הוא הצליח לעשות זאת בעזרתה האדיבה של החשיכה, ובהגיע
השיירה לכביש ירושלים, נשמו אנשי השיירה לרגע לרווחה, למרות
שהדרך לעיר הקודש הייתה עדיין ארוכה.

השיירה התנהלה לאיטה, ועם כל כברת דרך נוספת שעשו, נשם המפקד
נחום עוד נשימת רווחה. המטרה הבאה הייתה, לחלוף על פני העיר
רמלה בשלום, ונדמה היה כי גם מטרה זו עומדת להיות מושגת, לאחר
שהשיירה כמעט והצליחה לחלוף על פני העיר השוכנת מימין לכביש.
אולם, לפתע נשמעו קריאות וצעקות רמות: "אל יהוד, אל יהוד..."
ומטח יריות נורה לעבר המשוריין המוביל את השיירה. צביקה א' לא
איבד את עשתונותיו, ומייד "שבר" את ההגה שמאלה, והאיץ ככל
יכולתו את מהירות המשוריין, כשלמעשה הוא נוהג במהירות המירבית
האפשרית בצד שמאל של הכביש. נתן, שנהג במשוריין מאחוריו, קלט
מייד את המצב, סטה אף הוא בבת אחת  שמאלה, וכך עשו אף שאר כלי
הרכב. כך נוצר מצב שכל השיירה עברה לצד השמאלי של הכביש. נחום,
המפקד, שישב לצידו של צביקה א', ניסה ליצור קשר עם המוקדנית
שבמטה:

"עורב 1 שומע? עורב 1 שומע?"
"שומעת, עבור".
"מבקש למסור שאנחנו מותקפים על ידי המון ערבי ליד העיר רמלה".

"האם אתם זקוקים לעזרה?"
"אולי נצטרך. אודיע לכם בעוד מספר דקות, עבור" - ענה, תוך כדי
שהוא שומע את כדורי הרובים השורקים מסביבם, וחש כי חלקם ננעצים
בדופן המשוריין.

"קדימה, קדימה"  נשמעו קריאות נרגשות מכלי הרכב שמאחוריו.

דריו, שישב במשוריין השלישי בשיירה, החל לירות בטירוף וללא
אבחנה לעבר מקור הירי מבעד לצוהר שנפתח במיוחד למטרה זו, אך
נדמה היה שהירי לעבר השיירה רק הולך וגובר. איכשהו, תוך כדי
חילופי האש, הצליחו כלי הרכב להתקדם, תוך שהם חוזרים לנוע
בצידו הימיני של הכביש. ככל שהתרחקו מן המקום, הלכו ושככו אף
קולות הירי, עד אשר נדמו לגמרי. בשלב זה, לאחר נסיעה של כ-5
ק"מ נוספים, החליט נחום לעצור את השיירה. הוא הדליק את הנורה
הקטנה שבתא הנוסעים, פתח את חלון המשוריין, והחל לאותת בידו
לעבר נתן לעצור לצד הכביש. נתן לא היה צריך יותר מסימן יד כדי
להבין במה מדובר, ואותת לנהג המשוריין שמאחוריו לסטות ולעצור
בצד ימין של הדרך, וכך החלו לעצור גם שאר כלי הרכב בזה אחר זה.
נחום קפץ מן המשוריין והחל לעבור מרכב לרכב, בהסבירו את מטרת
העצירה: "ייתכן והשמועה על דבר צאת השיירה לירושלים הועברה על
ידי ערביי רמלה, והגיעה לאוזני האוייב באזור לטרון, ועל כן,
כדאי לנו לעצור לשעה קלה, על מנת להטעות את האוייב. הינכם
מתבקשים לשמור על דממה מוחלטת". וכך, כשהם שומרים על דממה
מוחלטת, כמעט ללא דיבורים וכשאורות כלי הרכב כבויים, חנתה
השיירה למשך כשעה לצד הדרך. נחום ניצל את העצירה לדווח למטה
באמצעות הקשר, כי הסכנה חלפה וכי אין עוד צורך בעזרה, בשלב זה.


ואכן, התברר כי המפקד נחום לא טעה כשהורה לשיירה לעצור לצד
הדרך. באזור של כ-1/2 ק"מ מן המנזר בלטרון, התקבצו עשרות ערבים
חמושים במטרה להתנכל לשיירה, שהשמועה בדבר הגיעה גונבה
לאוזניהם. אלה המתינו לשווא במשך שעה ארוכה, ומשנוכחו כי
השיירה מבוששת לבוא, הצטוו על ידי מנהיגם: "יאללה, יאללה, רוחו
פיל ביתכום". וכך, בבת אחת, נפוצו לכל עבר.

בשעה 20:00 בדיוק, ניתנה ההוראה על ידי המפקד נחום לנוע הלאה,
וכלי הרכב החלו לעלות בזה אחר זה על הכביש ולעשות דרכם לכיוון
לטרון. צביקה א' הוביל את השיירה בנסיעה זהירה ביותר, תוך
תחושה שבכל רגע עלולים לצוץ מצידי הדרך ערבים חמושים. אך, היה
זה רק עוד מכשול שהיה על נוסעי השיירה לעבור בדרך החתחתים הזו.
לקראת לטרון, החלו מלווי השיירה לפרק במהירות את כלי הנשק
שבידיהם, וזאת דווקא בקטע הדרך שבו היו זקוקים להם יותר מכל
להגנתם, מהסיבה הפשוטה, שהבריטים שלטו על קטע הדרך שבין לטרון
לבין באב-אל-וואד, ובדקו בדיקות קפדניות כל כלי רכב שנהגו היה
יהודי, בחיפוש אחר כלי נשק.

דריו פירק אף הוא את הרובה שלו ומסר את חלקיו ליפה, אשר היא
ועוד מספר בנות צורפו לשיירה במיוחד לצורך הסתרת חלקי כלי הנשק
בין בגדיהם, ביודען כי לא ייעשה חיפוש בגופן ממש, מחמת הצנעה.
לרגע הבזיקה דמותה של איה לנגד עיניו. הוא חש בשעת סכנה זו, כי
הוא ממש זקוק לנוכחותה, אך מייד התעשת וציפה לקראת הבאות. וכך,
בהגיע השיירה למחסום שהוצב ליד המבנה של משטרת לטרון, נאלצה
השיירה לעצור שוב. ושוב חזרה על עצמה אותה תמונה מוכרת,
שהתושבים היהודים היו מורגלים בה, של חיילים בריטיים העורכים
חיפוש אחר כלי נשק בכליהם ובכלי רכבם, הפעם נערכה על ידם בדיקה
קפדנית ומדוקדקת, מאחר ולא היה מדובר בכלי רכב אחד, אלא בשיירה
שלמה.

החיילים הבריטיים בדקו כל מטען וכל חפץ שהיה מונח על הרצפה,
תוך כדי שהם נעזרים בכלי הנשק שלהם לחיטוט בין החפצים. אפילו
את מיכלי המים בדקו, ורק לאחר שמפקד התחנה תיחקר ארוכות את
נחום לגבי מחוז חפצה של השיירה ולאחר שבדק את המסמכים שבידיו,
רק אז הורשתה השיירה לעבור הלאה לעבר היעד הבא: באב-אל-וואד,
שם היה אמור להצטרף אל השיירה קשר צעיר, יליד ירושלים, אשר
התמצא היטב באזור והיה אמור להדריך את צביקה א', הן באשר למעבר
מן הגיא אל הדרך ההררית, שהיה ידוע לשמצה כאזור המותקף בתדירות
גבוהה על ידי ערבייי האזור, והן להובילו אל הנקודות בעיר
ירושלים עצמה, אשר היו זקוקות בדחיפות לאספקת מזון ומים,
כשהיעד הסופי של השיירה הוא, למעשה, הרובע היהודי בעיר העתיקה.


גדעון, נער ג'ינג'י כבן 15, יליד ירושלים, דור חמישי בירושלים
וס"ט אמיתי, בילה את ימי נעוריו, בימים סוערים אלו של המאבק
כנגד הערבים והבריטים, לא על ספסל הלימודים, אלא בביצוע משימות
שונות ומשונות עבור ארגון הפלמ"ח, החל מהעברת מידע והודעות
כקשר, בין המטה לשטחי הפעולה של פעילי הארגון, וכלה במשימות
כגון זו שציפתה לו הלילה, הדרכה וסיוע למעבר שיירת האספקה דרך
נקודות שונות בעיר, ועד ליעד הסופי של השיירה - הרובע היהודי
של העיר העתיקה. נדמה שהנער הזה היה תמיד בתנועה, ולא נח לרגע.
הוא פשוט היה נער זריז, ופעל כשד משחת, בכל מקום ובכל זמן
שניתן להעלות על הדעת, בעיר ירושלים.

לא היה ברור כלל, כיצד הצליח להגיע עד לבאב-אל-וואד, אך
משהגיעה השיירה אל המקום, תוך כדי שמלווי השיירה מרכיבים
במהירות שוב את חלקי כלי הנשק המפורקים שלהם, עמד הוא שם לצד
הדרך. בתחילה, בהבחינם בחשיכה בדמותו, טעו נחום וצביקה א'
לחשוב, כי מדובר בנער ערבי המנסה לפגוע בשיירה, זאת מאחר
וגדעון עטף את ראשו בכאפייה והיה לבוש ברישול מה. אך משהחל
לצעוק לעברם, תוך כדי שהוא מסיר את הכאפייה מראשו: "עצרו, זה
אני, גדעון, המלווה שלכם!!!", ולאחר שזיהו כי מדובר בנער
הג'ינג'י אשר היה אמור לפוגשם על אם הדרך, נעתרו לקריאתו, ותוך
כדי כך שצביקה א' מאט את מהירות המשוריין, טיפס הנער הצנום
בזריזות אל המושב הקדמי, כשנחום מושיט לו יד ומסייע לו לעלות.
הנער היה כה צנום, עד שלא היה לו צורך במקום רב במושב המשאית.
כך החלה השיירה לנוע שוב בכבדות רבה הלאה, אל תוך הלילה, תוך
כדי טיפוס איטי אל השטח ההררי, ותוך כדי שגדעון מנחה את צביקה
לגבי הסכנות האורבות בדרך, בעבור השיירה בקרבת הכפרים הערביים.


כך עשו דרכם, עד אשר, לפתע, כמעין הפתעה שנכונה לנוסעים בקצה
הדרך, נגלו לעיניהם אורות העיר ירושלים. אין לתאר את השמחה
שאחזה בנוסעי השיירה ומלוויה למראה מבואות העיר.

דריו לא ידע את נפשו מרוב שמחה. מאז עלייתו ארצה והתיישבותו
בקיבוץ אשדותˉיעקב, לא זכה עדיין לבקר בעיר שאליה ערגו
היהודים בתפילות בית הכנסת שבאיסטנבול. והינה, דווקא בעתות
מלחמה, בשעת לילה מאוחרת זו, זכה הוא סוף סוף לקיים את הפסוק:
"לשנה הבאה בירושלים הבנויה". הוא נמלא אושר גדול למראה אורות
העיר, ופשוט רצה לסייר עכשיו בכל פינה שבה. אולם, מראה העיר
המיוחדת הזאת הטעה במקצת את הבאים בשעריה. מבחוץ לא ניתן היה
להבחין בקולות המלחמה, ובשריקות כדורי כלי הנשק של האוייב
הערבי. לא הייתה לו, לדריו, שהות רבה ליהנות מזיווה של העיר,
שכן המשימה עדיין לא הושלמה. מכאן היה על השיירה להגיע לנקודות
השונות הנצורות שבעיר וסביבותיה. כאן אף התפצלה השיירה, כשכל
כלי רכב פונה לשכונה אחרת בעיר על מנת לפרוק את תכולתו, כאשר
הוסכם, כי לאחר ביצוע המשימה יתרכזו מלווי השיירה ברובע היהודי
שבעיר העתיקה.


שני כלי הרכב הראשונים בשיירה היו אמורים להגיע לכמה שיותר
נקודות לאורך ציר הנסיעה המרכזי של רחוב יפו הארוך והמפותל,
החוצה ממש את העיר מקצה לקצה, כשבכל פעם סוטים מהציר המרכזי
ועוצרים בסמוך לשכונות הנצורות. נקודת האספקה הראשונה - שוק
מחנה יהודה, שמשם הועברו הציוד והמזון לשכונות הסמוכות לו:
מחנה יהודה, בית יעקב ומזכרת משה, ובהמשך - שכונת ממילא
הנטושה, אשר שימשה נקודת מעבר לרובע היהודי, שתושביו היהודים
סבלו מהתקפות ירי קשות בימים האחרונים, מאז הכרזת האו"ם על
הקמת מדינה יהודית,  ומצבם היה בכי רע.

הרכב השלישי אמור היה להגיע לשכונת רחביה מדרום, ומשם לפנות אף
הוא מזרחה, דרך שכונת ממילא אל הרובע היהודי, ואילו כלי הרכב
האחרונים שבשיירה, היו אמורים לפרוק איכשהו את הציוד והאספקה
בקיבוץ רמתˉרחל שמדרום לעיר. הקיבוץ הזה נמצא במצוקה קשה
של מחסור במים ובמזון ולמעשה, היה מנותק לגמרי, אין יוצא ואין
בא, לאחר שהותקף באופן קשה על ידי ערביי הסביבה. הייתה זו
משימה קשה וכמעט בלתי אפשרית, להגיע לדרומה של העיר ולהגיש
סיוע לחברי הקיבוץ.

גדעון, שגדל בשכונת מזכרת משה והכיר את הציר של רחוב יפו כאת
כף ידו, בחר להצטרף דווקא אל כלי הרכב האחרונים, שיעדם - קיבוץ
רמתˉרחל הנצור, שנראה היה כי שם היו זקוקים לו יותר. לכן
עבר לשבת במשוריין האחרון שהוביל לקיבוץ הנצור. בעיקרון, ניסה
לסטות מהדרך הישירה אל הקיבוץ ולמצוא דרך חלופית לקיבוץ, בכדי
להימנע, עד כמה שאפשר, מהיתקלות עם הערבים שבסביבה. על כן,
הנחה את נהג המשוריין להמשיך עוד בדרך חברון דרומה, ובמקום
להגיע אל הקיבוץ מצפון לו, ביקש לנסות ולהגיע אליו ממערבו.
מתברר כי הייתה זו הדרך היחידה להעביר את האספקה אל הקיבוץ
הנצור, שכן, ממש עם הגיע כלי הרכב לקרבת הקיבוץ, נשמעו מטחי
ירי עזים, שנורו על ידי הערבים מכיוון צפון אל בתי הקיבוץ,
בניסיון למנוע גישה אל הקיבוץ מצפון.

כלי הרכב, על אספקתם, נכנסו במהירות תוך כדי מטחי הירי, אל
הרחבה שמאחורי המטבח בקיבוץ. מן היציאה האחורית של המטבח יצאו
שלושה מחברי הקיבוץ והחלו לפרוק במהירות את הציוד, המזון והמים
מכלי הרכב, ולהעבירם אל תוך המבנה, תוך כדי כך שמטח היריות
הולך ומתעצם. גדעון הורה ליושבי כלי הרכב שלא להשתהות במקום
יתר על המידה, ומייד לאחר סיום פריקת הציוד, עזבו כלי הרכב
במהירות את המקום ועשו דרכם לכיוון מערב ומשם צפונה, לכיוון
הרובע היהודי. הפעם, ניתן היה לומר שחברי הקיבוץ שברו שבר, אך
השאלה העיקרית הייתה, לכמה זמן תספיק האספקה וכיצד יוכל הקיבוץ
להמשיך ולשרוד בתנאים קשים כאלו, בעתיד הקרוב.

דרכו של דריו בציר אל שכונת רחביה, לא הייתה קלה אף היא.
התקפות הערבים רק הלכו והחריפו משעה לשעה, והם חסמו את רוב
דרכי הגישה אל השכונות היהודיות שבעיר. דריו לא הפסיק להשיב אש
לעבר מקורות הירי לאורך הדרך, כשלנגד עיניו עומדים התושבים
הרעבים והצמאים המשוועים למזון ומים. הוא ירה כמו מטורף לכל
הכיוונים ואפשר לומר כי עשה זאת בהצלחה מרובה, שכן, בהגיע
המשוריין אל פאתי השכונה, פסק במקצת הירי, דבר שאיפשר את פריקת
הציוד וחלוקתו לתושבים, אשר ניצלו את ההפוגה הקצרה ונעמדו בסדר
מופתי, כשכליהם בידיהם, בתור לחלוקת המזון והמים.

התמונה לא הייתה שונה בהרבה בדרך לרובע היהודי שבעיר. היה זה
לילה קשה במיוחד, הן עבור מלווי השיירה לירושלים, והן עבור
תושבי השכונות היהודיות הנצורות. דריו חש עתה בעייפות מרובה.
היה זה יום ארוך, ולילה  עמוס עוד יותר, ועכשיו, קצת לאחר חצות
הלילה, ביקש רק לצנוח על מיטתו בחדרו שבבית הדוד ונטורה. אלא
שהדר לא התאפשר, לאחר שנודע לו ולחבריו כי לא יוכלו לחזור עוד
באותו הלילה לתלˉאביב עקב המצב הביטחוני הקשה, ולכן
יצטרכו לשהות בבתי היהודים שברובע היהודי עד עבור זעם.

בדרך אל בית מארחיו, בחולפו על פני סמטאות הרובע היהודי, ידע
דריו כי לא רחוק משם נמצא האתר שאליו נכסף יותר מכל: "הכותל
המערבי", אך ככל שהיה קרוב עכשיו אל האתר הקדוש, כך נמנעה
הגישה אליו עקב קרבתו לשכ' המוגרבים. אך לא בחור כדריו ירים
ידיים. הוא ידע כי ב"ביקור" הזה בירושלים הוא חייב לבקר בכותל
המערבי ויהי מה, למרות הסכנה הכרוכה בדבר. הוא חשב כיצד יביא
את הדבר לידי ביצוע, עד שלפתע צץ במוחו רעיון: "גדעון, הנער
הג'ינג'י יכול לעזור לי בכך." הוא ניסה לתור בעיניו אחר הנער
בן ה-15, שנראה היה כי איבד את נעוריו והפך לאדם אחראי ובוגר
בן לילה. משאיתר אותו, פנה אליו מייד ומשך אותו הצידה. "אני
רוצה לבקש ממך בקשה, שעבורי היא חשובה מאוד. כל חיי התפללתי
לרגע הזה, שבו אגיע לירושלים ואזכה להתפלל בכותל המערבי..." -
אמר ולא יסף. "אל תדאג, אני אקח אותך לשם" - השיב לו גדעון,
שנקלע לאזור מבלי יכולת לחזור לביתו שבמזכרת משה. "כרגע המצב
באזור לא רגוע, ויש צורך להמתין לרגיעה. ברגע שתגיע שעת הכושר,
אני מבטיח לקחת אותך לשם. בינתיים, אולי כדאי שתצבור כמה שעות
שינה" - יעץ לו. הוא עצמו היה עייף מאוד ממאורעות היום הזה
והיה זקוק לשינה טובה.

דריו נרדם מייד על גבי המזרן שהציעו לו מארחיו. אפילו לא פשט
את בגדיו, ואף ויתר על ארוחה, כל כך היה עייף. נדמה היה לו כי
ישן לא מעט שעות, כאשר תוך כדי שינה חש כי מישהו אוחז בו בכתפו
ומטלטל אותו. לרגע חשב כי הוא נמצא בחדרו שבבית הדוד ונטורה
בתלˉאביב, ורק רצה להמשיך לישון. אך מישהו התעקש להמשיך
ולטלטל את כתפו. הוא פקח בקושי חצי עין לראות מי זה מעז להטריד
את מנוחתו, ולצידו הבחין בגדעון הג'ינג'י, האוחז בידו בעששית,
ומנסה בתוקף להעירו. "קה פאסה?" - שאל את הנער. "וואן, הולכים
לכותל המערבי". צירוף המילים הזה, "הכותל המערבי", פעל כבמטה
קסם. דריו קם מייד, ומאחר ולא פשט את בגדיו בלכתו לישון, לא
התמהמה הרבה, רק שטף את פניו במעט המים שבקערית המונחת על
השולחן, והשניים יצאו החוצה אל הקור של ירושלים.

בחוץ עדיין שררה בשעה זו חשיכה מוחלטת. לא ידוע מהיכן השיג
גדעון עוד כאפייה. "קח, עטוף את ראשך בכאפייה" - ציווה על
דריו, ועטף את ראשו שלו בכאפייה. "נצטרך לעבור בסמוך לשכונת
המוגרבים הצמודה לכותל המערבי." דריו ציית מייד לנער, עטף ראשו
בכאפייה, וכך חמקו שניהם במהירות בסמטאות הרובע היהודי, בואך
הכותל המערבי. בחולפם ליד שכונת המוגרבים הגבירו צעדיהם,
כשלפתע נשמע קול קורא לעברם: "מן האדה? מן האדה"? "אנא, חאמיד"
- השיב גדעון לתושב השכונה הערבי בקור רוח, לא עצר לרגע והמשיך
לצעוד בנחישות לעבר הכותל, כשדריו כל הזמן צועד במהירות לצידו.
דריו חש כמו אצן מרתון שרץ לעבר המטרה, כשהדופק שלו מואץ יותר
ויותר, עד שנדמה היה כי נשימתו הולכת ואוזלת. וכך, כשידיו
מושטות קדימה, הגיע אל הכותל, הושיט שתי ידיים, נגע באבן הכותל
הענקית, ופרץ בבכי אדיר.

גדעון הסיר מייד את הכאפייה מראשו, ועזר אף לדריו הנרגש
להשתחרר מהכאפייה שעטפה את ראשו. הוא שלף מייד את התפילין
משקית הקטיפה הכחולה, שלף אף את הטלית היחידה שהשיג, והחל ללפף
במהירות את התפילין סביב ידו השמאלית של דריו. את עצמו עטף
בחלק הימיני של הטלית, בעוד דריו מתעטף בחלקה השמאלי של הטלית.
וכך, כששניהם עטופים בטלית אחת, החלו להתפלל כשפניהם סמוכות עד
כדי נגיעה, לאבן הכותל:

"ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו
להניח תפילין"

ואחר כך, לאחר שדריו הניח את התפילין של ראש מעל ראשו, את
"ברכת התורה":

"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן
לנו את תורתו, ברוך אתה ה' נותן התורה."


ומייד אחר כך:

"שמע ישראל ה' אלוהינו, ה' אחד. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם
ועד. ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך...."

באותן דקות ממש, החלו קרני השמש הראשונות לבקוע ממזרח, ורחבת
הכותל המערבי החלה להיראות ברורה ומוארת יותר, כאשר שניים,
עטופים בטלית אחת, נראו מתפללים שם בדבקות.

"יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שייבנה בית המקדש
במהרה בימינו ותן חלקך בתורתנו, אמן".




                                                       
פרק ל"ו


שעת דמדומים


הימים הבאים לא נראו מבטיחים בארץ ישראל. התושבים הערבים תקפו
יישובים יהודיים בארץ, הצליחו לגרום לאבידות קשות בנפש, ואף
לבודד יישובים רבים. מלווי השיירות לירושלים ספגו אף הם אבידות
קשות בנפש. הערבים החלו לתגבר את כוחותיהם על ידי כוחות צבאיים
שהגיעו מעירק, סוריה ומצרים. היו אלו ימים של מלחמה קשה
ושפיכות דמים מצפון הארץ ועד דרומה, והשאלה היחידה שהתעוררה
בקרב התושבים היהודים הייתה: "האם יצליחו לממש את החלטת האו"ם
לאחר ההכרזה על הקמת מדינה יהודית, ולהביאה לידי ביצוע?" ניתן
לומר, שבסתר ליבם חששו שמא הדבר לא יצלח בידם לנוכח הכוח הערבי
המתוגבר, שנראה כי הלך והתעצם. הייתה תחושה של ספק רב בהצלחת
המשימה, אך למרות זאת המשיכו הכוחות היהודיים בלחימה בעקשות
רבה ולא חשבו כלל להרים ידיים. ידוע היה לכל, כי מלחמה זו תקבע
את גורל העם היהודי כולו, וכי הצלחה - פירושה  שחרור מלא של כל
יהודי העולם מעול הגלות, ויצירת מקום שבו יוכלו למצוא סוף סוף
מקלט לאחר מאות שנים של סבל, רדיפות, אינקוויזיציה, עלילות דם,
פוגרומים, והמזוויע מכל - השמדת שישה מליון יהודים בשואה. כל
לוחם ידע כי גורל המדינה תלוי בו, וחש כאילו הוא נושא על גבו
את כל העם היהודי.

תחושתו של דריו לא הייתה שונה. הוא חש, כי למרות המשא הכבד
מנשוא, הוא יוכל  לעמוד בו ובכל סכנה אשר תיקרה בדרכו. הביקור
בכותל המערבי חיזק את רוחו ואת תעצומות נפשו עד מאוד.

לאחר שהייה של שלושה ימים בעיר הנצורה, ירושלים, הצליחה השיירה
לצאת מן העיר ולחזור בשעת הצוהריים לתלˉאביב. דריו לא
השתהה הרבה. הוא נפרד מחבריו, ואץ לשכונת מונטיפיורי אל בית
הדוד ונטורה. הוא תיאר לעצמו, שהדוד והדודה מאוד מודאגים
בגינו. מקצה הרחוב הבחין בדוד ונטורה העומד בפתח הבית. הדוד
ונטורה סיגל לו בימים האחרונים מנהג חדש: לצאת מדי פעם במשך
היום אל פתח הבית בציפייה לשובו של הבחור שלו הביתה. כל כך
נקשר אל הבחור הזה, עד שחש כאילו היה זה בנו. משהבחין בדריו,
קרא אל תוך הבית: "לינה, דריו הגיע, אפשר לחמם את האוכל." לינה
לא השתהתה לרגע, ובחדווה רבה רצה למטבח, הדליקה את הפתילייה,
והעמידה על האש סיר גדול מלא בכל טוב, עוף עם ביצים חומות
והרבה תפוחי אדמה אשר בישלה השכם בבוקר.

דריו הגיע היישר אל זרועותיו של הדוד ונטורה. "קרידו מיו..." -
קרא לו, וחיבק אותו תוך שדמעה נושרת על פניו. "איפה היית במשך
יומיים? כל כך דאגנו לך הדודה ואני." - "אספר לך הכל דוד. יש
לי הרבה מה לספר לכם" - הבטיח לו.  מפתח המטבח יצאה לינה,אשר
לא ידעה את נפשה מרוב שמחה, ופשוט לא הפסיקה לחבק ולנשק את
הבחור, תוך כדי בכי של התרגשות. ימי המלחמה הללו לא היו פשוטים
כלל וכלל, אף לא למי שהתגורר באזור תלˉאביב. לכל משפחה
היו לוחם או לוחמת, אשר סיכנו את חייהם בפעילות המלחמתית.

"בוא קרידו, תיכנס, תעשה דוש ותשב לאכול..." לינה התייחסה אל
דריו כמו אל כלי חרסינה יקר, שיש לעוטפו בצמר גפן ולשומרו מכל.
היא לא עצמה עין בלילות האחרונים בהיעדרו של דריו מן הבית. כל
כך הייתה חרדה לו, מה גם שלפני יומיים הגיע מכתב מאיסטנבול מאת
וידה ומישל.  למעשה, היו אלו שני מכתבים, מכתב אחד היה מיועד
עבור הזוג ונטורה והשני עבור דריו. וכך כתבה וידה:

"מדאם א-מסייה ונטורה,

קומו אסטס? הידיעות על המלחמה הקשה בארץ ישראל הגיעו
לאוזנינו, ואנו מאוד  מודאגים. מה שלום דריו שלנו? איך הוא
מסתדר בתלˉאביב? אנחנו מאוד דואגים לו ומתגעגעים לבן
שלנו. יש לי בקשה אלייך, לינה, תשמרי לי על הילד. הוא כל מה
שיש לי בעולם הזה. בבקשה, תכתבי לי מה קורה איתו, והאם הוא
התגייס למאמץ המלחמתי, כי ממנו קשה להבין. מישל ואני מחכים
ליום שבו תסתיים המלחמה, שאז נוכל לבוא ולבקר את כולכם במהרה
בימינו. אמן!!"

נשיקות

ממישל וממני, וידה".


מכתבה זה של וידה הוסיף עוד משא של אחריות כבדה על כתפיה של
לינה, שגם כך נקשרה מאוד אל דריו,  ובימים טרופים אלו, גברה
חרדתה לשלומו של הבחור.

דריו, אשר הרגיש שלעת עתה הסכנה מאחוריו, מיהר לחדרו, הניח את
התרמיל שלו על הרצפה ותוך כך הבחין בשלוש מעטפות מכתבים
המונחים על המיטה. הוא הציץ לרגע מי הם הכותבים, והבחין בכתב
ידם של הוריו על אחד מהם, שעל גבו היה מודבק הבול הטורקי.
במכתב השני הבחין מייד בכתיבתה התמה של איה, ואילו השלישי,
בכתב ידו הלא מסודר של אברמיקו. "אקרא אותם אחר כך, אחרי מקלחת
טובה..." - דחה את העניין... הוא באמת היה עייף ממאורעות הימים
האחרונים, והיה זקוק למקלחת טובה, לאוכל טוב ולהרבה שינה.

לאחר המקלחת יצא לבוש פיג'מה מפוספסת אל המטבח, שם ישב עם לינה
והדוד ונטורה, כשהוא ממלא פיו בתבשיל החם שהכינה לינה, ותוך כך
סיפר להם על הקורות אותו בנסיעה לירושלים. "קומר איז'ו,
קומר.... רוצה עוד?" - הפצירה בו לינה, ואפילו לא חיכתה למענה.
מייד העמיסה עוד מנה חמה לצלחתו של דריו, אשר תיאר לדוד ונטורה
את מעשה ההתגנבות אל הכותל המערבי. "קדוש קדוש קדוש ה'
צבאות..." - מלמל הדוד ונטורה, אשר הוא עצמו רצה כל כך לבקר
בכותל המערבי, אך הדבר נמנע ממנו בימים טרופים אלו. כך שוחחו
ארוכות תוך כדי הארוחה, עד שדריו חש כי עיניו נעצמות  מרוב
עייפות בשעת צוהריים זו. לינה, אשר הבחינה בעייפותו הרבה, פנתה
לדוד ונטורה: "דשה לו דשה לו, הוא מאוד עייף. היידה, למיטה".
שבע ומרוצה פנה דריו לחדרו, אך לפני שנרדם הספיק לעיין במכתבים
המונחים על מיטתו.

ראשית פתח את מכתבה הקצר של איה, אשר נכתב על גבי דף, שנתלש
ממחברת שורות:

"דריו יקירי, שלום,

אני מקווה ששלום לך. אצלנו בצפון המצב לא קל, בלשון המעטה. אנו
נלחמים על קיומנו כיישוב, והפגזות הערבים מקשות עלינו את החיים
עד מאוד. ייתכן ונצטרך לפנות את הילדים מן הקיבוץ עד יעבור
זעם. אנא ממך, עדכן אותי על הקורה אותך. בכל מקרה, אני תקווה
שאתה שומר על עצמך. חסרונך מורגש מאוד, והייתי שמחה לו יכולת
להיות לצידי בשעות קשות אלו. הייתי נותנת הרבה בכדי לראותך,
ולו רק פעם אחת, אפילו לרגעים ספורים, כדי שאוכל לשאוב ממך קצת
כוח, ולהמשיך כאן את מלחמת הקיום היומיומית שאנו חווים כאן.

מקווה לראותך במהרה,

בגעגועים ובאהבה

איה שלך"

בתחתית הדף צוייר לב עם שני חיצים כששמות שניהם רשומים משני
צידי הלב.

המכתב עורר את געגועיו העזים של דריו לאיה, ובו ברגע החליט
שלמרות המצב הקשה, הוא חייב לבקר את איה באשדות יעקב, ויהי מה.
"פשוט אעשה לה הפתעה במקום לשלוח מכתב ואבקר אותה, אפילו מחר
בבוקר, לפני המשימה הבאה." - כך תכנן את המבצע הפרטי שלו.

המכתב הבא של הוריו היה רווי געגועים עזים. ניכר היה על פי
נוסחו שהוריו מתגעגעים אליו כל כך, לאחר שמספר שנים לא זכו
לראותו.

"דריו, איז'ו מיו" - כתבה וידה.

"הגעגועים עזים מנשוא. אני בוכה כל לילה במיטה מרוב געגועים
אליך, איז'ו מיו, וכשאני כבר נרדמת, אני חולמת על הפגישה איתך,
בן יקר שלי. אבא ואני מודאגים מאוד מהמצב המלחמתי בארץ ישראל.
אני לא מעזה אפילו להציע לך לחזור לכאן, לאיסטנבול, מאחר ואני
יודעת שתקעת יתד בארץ ישראל, אבל אולי בכל זאת, איז'ו? אולי
כדאי לעזוב? אני חשה בסכנה האורבת לך שם, ואתה כל מה שיש לי,
איז'ו. אנא ממך, שקול את הצעתי".

ניכר היה שוידה מנסה לשכנע את דריו לעזוב את הסכנה ואת הכל,
למרות שידעה בסתר ליבה כי דריו שלה לא יעזוב את ארץ ישראל, אך
בכל זאת ניסתה את מזלה, אולי אולי קיים סיכוי קלוש שבנה ישמע
לעצתה ויחזור הביתה, לאיסטנבול.

"הינה, אבא יוסיף כאן כמה מילים..." - סיימה את כתיבתה...
"להתראות בקרוב איז'ו , נשיקות וחיבוקים...

מאמא..."

"בן שלי, שלום" - הוסיף אביו את מילותיו בכתב ידו האופייני לו,
של אותיות צרות וארוכות.


"אני יודע שהפכת לגבר בוגר ויש לך רצונות משלך, ואני מכבד זאת.
אבל אני מצטרף לדבריה של אימך. אולי תשקול בכל זאת לחזור
לאיסטנבול? מי כמוני יודע שקשה יהיה להזיז אותך מארץ ישראל.
בכל אופן, אם תחליט להישאר שם, אני אכבד את החלטתך. אני מבקש
ממך בכל לשון של בקשה לעדכן אותי ואת אימא איפה אתה נמצא . אני
מתאר לעצמי שאתה משתתף במאמץ המלחמתי. אנא ספר לי על כך, כי כל
פיסת מידע אודותיך חשובה לנו מאוד.

אני מתפלל מדי יום בבית הכנסת לשלומך ולשלום מדינת ישראל.

שמור על עצמך...

להתראות במהרה בימינו, אמן !

פאפא..."


המכתב הזה של הוריו, העציב את דריו מאוד. מחד, רצה כל כך
להתראות עם הוריו, אך מאידך, נאמנותו לארץ ישראל, בפרט בימי
מלחמה קשים אלו, גברה על כל שאר השיקולים.

"המלחמה תסתיים ביום בהיר אחד,  וכשתקום המדינה, דבר ראשון,
אצא מייד לאיסטנבול לבקר את ההורים..." - ניחם את עצמו.

עוד באותו הערב, תכנן לכתוב להוריו על תוכניתו זו לבקרם
באיסטנבול מייד לאחר המלחמה,  וכך הרגיע לזמן מה את מצפונו.

כעת פנה לקרוא את המכתב השלישי של חברו הטוב. וכך כתב לו
אברמיקו:

"שלום  לך, דריו, מונאמי,

אני תקווה שמכתבי זה מוצא אותך בריא ושלם. אני נמצא במסגרת
הגרעין "נחשולים" בקריתˉים. מאז עזיבתך את
רמתˉהכובש, עברנו הרבה תלאות במסגרת המאמץ המלחמתי,
ואפילו בנגב היינו. קצרה היריעה מלספר לך בכמה שורות את כל
שעבר עלינו כלוחמים בתקופה כה קצרה.

מאוד הייתי רוצה לחבור אליך ולהלחם  לצידך, עד להקמת המדינה,
בע"ה.

איפה אתה?

אנא, הודע לי מהר ככל האפשר, היכן אתה נמצא, על מנת שאוכל לבקש
העברה לגדוד  שלך...


שלך, בידידות,

אברמיקו."


למקרא המכתבים, הבין דריו לפתע, שהוא מוקף באהבה גדולה של
הוריו, דודיו, חברתו וידידו הטוב ביותר - אברמיקו, אהבה שבאה
לידי ביטוי בדאגה עמוקה לשלומו, והדבר ריגש אותו עד מאוד. אף
הוא חש פתאום אהבה גדולה לכולם. "אחרי המלחמה אפצה את כולם" -
חשב לעצמו. מייד לאחר המלחמה אסע לאיסטנבול ולאחר מכן, אביא
לכאן את אבא ואימא. אולי הגיע גם הזמן להקים בית בישראל,
ולהציע הצעת נישואין לאיה." פתאום חש כי הזמן דוחק  עד מאוד
והוא חייב לעשות מעשה. "כבר מחר, מייד לכשאגיע, אעלה את הצעתי
בפני איה." וכך, כשהבעת אושר נסוכה על פניו, נרדם וישן לו שנת
ישרים.

בסביבות השעה 20.00 התעורר משינה כבדה, תוך הרגשה שמשהו טוב
עומד לקרות, אך גם שיש לו כמה משימות דחופות לבצע עוד הערב.
הוא ארגן בראשו את המשימות שיש עליו לבצע: "ראשית, צריך לארגן
מייד טבעת אירוסין לאיה. שנית, צריך להרגיע את אבא ואימא
המודאגים, להבטיח לבקרם בהקדם האפשרי באיסטנבול, ואף למצוא דרך
לשכנעם לעלות ארצה. שלישית, לדווח לאברמיקו מה קורה." כל כך
התגעגע לחברו הטוב, אברמיקו. דריו קם מייד ממיטתו, ובלי שהיות
מרובות, לאחר ששטף את פניו, פנה למטבח, שם הייתה עסוקה דודתו,
לינה, בהכנת ארוחת הערב. "דודה, ייתכן ויהיו לי מחר חדשות
טובות. אני צריך לארגן מייד טבעת אירוסין".

"אדיו סאנטו... מזל טוב איז'ו, מזל טוב" - צהלה לינה ופנתה
מייד לחבק את דריו חיבוק של שמחה גדולה, תוך שהיא נוטשת מייד
את מלאכת הכנת החביתה, אשר כמעט נחרכה במחבת שעל גבי הפתילייה.
"התלבש מייד, אנחנו כבר הולכים לששון, הצורף העירקי." עכשיו
לינה נטשה לגמרי את מלאכת הכנת ארוחת הערב, כיבתה את הפתילייה,
ורצה מייד לחדרון הקטן ששם עסק הדוד ונטורה בתיקון שעוניו.
"קום קום, הולכים לששון הצורף..." -  ציוותה עליו. "אבל רק
קניתי לך לא מזמן טבעת, זוכרת? מתנה לראש השנה?" "בקרוב תהיה
לנו חתונה, טרונצ'ו, תכין את החליפה של החתונה..." - השיבה לו
בעליצות. הדוד ונטורה, אשר לא טעה הפעם לחשוב כי מדובר בחתן
המיועד, דריו, נמלא באחת בשמחת אין קץ, ופנה מייד לחבקו. "בשעה
טובה, איז'ו, בשעה טובה ושיהיה במזל. ... הינה, קח כסף. את זה
אני משלם." - אמר, ומייד הוציא מן הכיס האחורי של מכנסיו מספר
שטרות כסף, אותם מסר לדריו. "לא תודה, דוד..." - ניסה דריו
להתחמק, אולם הדוד ונטורה התעקש לתת לו את השטרות. "קח, קח,
ושיהיה בשעה טובה."

וכך, בערב הסגרירי והחשוך הזה של חודש דצמבר, יצאו את ביתם
בחור אחד, המלווה משני צידיו, כחתן אל החופה, בדודה לינה ובדוד
ונטורה, לעבר מקום מגוריו של ששון הצורף, בקציה של שכונת
מונטיפיורי. בהגיעם אל פתח הבית, הבחינו באור עששית קלוש הבוקע
מחלון הבית. "אני מקווה מאוד שששון בבית" - אמרה הדודה לינה,
לאחר שנקשה נמרצות על דלת ביתו שבקומה הראשונה. "מי זה?" -
נשמע קול אישה מבעד לדלת הסגורה. ששון  הצורף ואשתו חששו
להשאיר את דלת ביתם פתוחה, שלא כמנהג שאר השכנים, מאחר ובביתם
היה טמון אוצר של ממש. אומנם, מעשי השוד לא היו  נפוצים בתקופה
זו, אך בני הזוג נשמרו על נפשם, ליתר ביטחון. "אנחנו, משפ'
ונטורה" - השיבה לינה בקריאה רמה. "באנו לקנות טבעת
אירוסין...". "אני כבר קוראת לששון...." - השיבה  אשתו, ולאחר
המתנה של מספר שניות, נשמע קול טיפוף נעליו של ששון, אשר פתח
את הדלת. כשהוא חצי מנומנם, בירך אותם: "ברוכים הבאים, ברוכים
הבאים. בואו היכנסו, שבו בסלון, אני כבר מביא את הזהב..."

בעודם מתיישבים על ספת האורחים, פנה ששון לחדר השינה, ולאחר
מספר שניות שב לסלון כשהוא אוחז בידיו, זה על גבי זה, שלושה
מגשי קטיפה כחולים, אשר בהם סדורות בשורות טבעות זהב, שחלקן
חלקות וחלקן האחר משובצות באבנים טובות. בעודו מתיישב בכורסה
הגדולה, הניח את שלושת המגשים על גבי השולחן הסלוני המעוגל.
אישוניה של הדודה לינה התרחבו מייד למראה כל הנוצץ הזה, וניכר
היה בה שהיא מתלהבת. "הינה, דריו, תראה את זאת" - הצביעה על
טבעת בעלת אבן ספיר כחולה רבועה, בניסיון לעזור בבחירת הטבעת.
"אולי עדיפה טבעת בעלת אבן בהירה?" - ניסה הדוד ונטורה לעזור
אף הוא בעצה משלו. "רעיון טוב" - השיב דריו, וניסה לתור אחר
טבעת זהב בעלת אבן לבנה. לבסוף שם עינו על אחת כזו, דקה
ועדינה, בעלת אבן ספיר לבנה, זוהרת. "מה דעתך על זו?" - שאל את
הדודה לינה. "מדהימה" - השיבה לו. "אבן זוהרת לכלה זוהרת".
"כמה היא עולה?" - שאל הדוד ונטורה את ששון הצורף, כשהוא פונה
לחלק העסקי של העניין. "3 לא"י" - השיב לו ששון. "תוריד לי חצי
לא"י והיידה, עשינו עסק" - ענה הדוד ונטורה. ששון, אשר לא ציפה
ללקוחות בשעת ערב מאוחרת זו, התרצה ווויתר: "טוב, עשינו עסק" -
ענה, ולאחר תקיעת כף עם הדוד ונטורה, נטל את הטבעת והחל למרק
אותה במטלית. אחר הניחה בקופסה קטנטונת, שאף אותה עטף בעטיפה
מוזהבת, ומסביב לקופסה קשר סרט ורוד בקשר פרפר. דריו לא
התמהמה, ומייד מסר לידיו את שטרות הכסף, מסר לדודה לינה את
הקופסה הקטנה, על מנת שתניחה בצ'אנטה שלה למשמרת, וכך יצאו
שלושתם שמחים וטובי לב בחזרה לביתם.

דריו חש עכשיו הקלה גדולה. המשימה העיקרית הושלמה והינה, מחר,
יציע לאיה להקים את ביתם המשותף בארץ ישראל. לא היה לו ספק ולו
הקל ביותר, כי איה תיעתר להצעת הנישואין שלו. כעת, מששבו
השלושה לביתם, יכול היה לפנות לשתי המשימות הנוספות לערב זה:
כתיבת מכתב להוריו, וכתיבת מכתב נוסף לחברו הטוב, אברמיקו.
ובעוד הדודה לינה שבה להכנת ארוחת הערב, אשר נטשה קודם לכן,
ואילו הדוד ונטורה שב למלאכת תיקון השעונים בחדר העבודה שלו,
ישב הוא בחדרו לכתוב את מכתביו. את הוריו ניסה להרגיע עד כמה
שניתן. במכתבו אליהם, הבטיח להם לבוא לבקרם במהרה, מייד לאחר
סיום המלחמה, וכן ניסה להעלות את הרעיון של עלייתם לארץ ישראל.
לבסוף, סיים בבשורה הטובה, אשר ידע כי תגרום להם קצת שמחה
ותסיח מעט את דעתם מן הדאגה הרבה לשלומו. "מחר אני מתכוון
להציע לאיה, חברתי, להינשא לי, ואני מבקש את ברכתכם" - כתב
להם. "בתקווה כי איה תיענה להצעת הנישואין, נערוך את החופה
מייד עם סיום המלחמה, לאחר שתגיעו  לבקר בארץ ישראל. להתראות,
במהרה בימינו, בסוס - דריו."

את המכתב השני, לאברמיקו, ניסח דריו באופן מעט שונה. הרשה
לעצמו לספר לו בחופשיות את הקורות אותו תוך גאווה רבה, ואף
הרשה לעצמו להתרברב מעט. וכך כתב:

"שלום אף לך, אברמיקו, מונאמי,

ראשית, אני שמח לדעת שהינך חי, בריא, ושלם ויצאת בשלום מן
הקרבות בהם השתתפת. אני אשמח מאוד לראותך ממש בקרוב, ואשמח עוד
יותר אם תחבור אליי כחבר לנשק, בימים טרופים אלו של מלחמה.
למותר לציין, שאשאב מכך עידוד רב, ארמנו. הרי הפכת להיות לי
לאח של ממש...

סי, סי, ארמנו, אני הצטרפתי לגדוד החמישי, הקרוי "שער הגיא",
של חטיבת "הראל", ואם אתה שואל היכן אני, התשובה פשוטה:

"אני בדרך לירושלים, אני מחפש את המוות".

סי, אמיגו, זכיתי להגיע לעיר קודשנו, ירושלים, ואף זכיתי
להתפלל בכותל המערבי. כן, זכיתי להיות אחד ממלווי השיירות
לירושלים ואני שמח בחלקי. אם תרצה להצטרף אל לוחמינו, תוכל
לפנות אל המפקד, נחום, אשר יושב במטה שלנו שבתחנה המרכזית
בתלˉאביב.

ייתכן ובקרוב גם יהיו לי בשורות טובות לבשר לך. מחר אני מתכוון
להציע לאיה להינשא לי ולהקים ב"ה בית בישראל, מייד לאחר סיום
המלחמה.  

מצפה לך, כחבר וכחבר לנשק,

שלך, דריו".

מבלי משים, כתב דריו במכתבו זה לאברמיקו, הן אודות עניינים
הקשורים למהות החיים מחד, אודות שאיפתו להקים עם איה בית
בישראל ומאידך, אודות סכנת החיים האורבת לו בדרך לירושלים. אין
ספק, שהייתה זו תקופה של תוהו ובוהו ובלבול, של הרצון והנטייה
הטבעית להמשיך בחיים רגילים, מחד, ומאידך, סימני המלחמה
וזוועותיה נתנו אותותיהם בכל.

עד כאן נערכה הגהה.


למוחרת, השכם בבוקר, יצא למשימתו השלישית, נסיעה לאשדות יעקב,
אל איה, בחירת ליבו ואהובת נפשו. שלוש שעות ארכה הדרך
מתלˉאביב לטבריה. עקב המצב הביטחוני הקשה. נאלץ נהג
האוטובוס לעצור מדי פעם את נסיעתו מחשש להתקפות ירי של האוייב
וכך, עשה אט אט את דרכו מנקודת יישוב אחת לשנייה עד אשר יכול
היה דריו ,סוף סוף, להבחין בתחנת האוטובוס  המוכרת  של "אגד"
לצד הדרך, ליד קיבוץ אשדות יעקב ותחושת חמימות רבה הציפה אותו.
הייתה זו תחושה של חזרה לבית. הוא ירד מן האוטובוס וחש אל בית
הילדים, תוך שהוא נושם מלוא ריאותיו את האוויר הצח והקר של
חודש דצמבר, אשר לווה בימים האחרונים בגשמי החורף הראשונים.

מרחוק הבחין דריו בתכונה רבה בקרבת בית הילדים והוא ניסה לאתר
בעיניו את דמותה של איה. בחוץ עמדו מספר חברי וחברות הקיבוץ עם
ילדיהם, כשהם אוחזים צרורות שונים ומשונים. בחוץ עמדו שתי
משאיות מכוסות בד ברזנט ונראה היה כי ההורים נפרדים מילדיהם
ועוזרים להם לעלות עם הצרורות הארוזים, אחד אחד, אל המשאיות.
דריו הבחין באיה והתקרב אליה, נשק לה בחופזה והחל מייד לעזור
בהעמסת הילדים וחפציהם אל המשאיות. נראה היה שלאיה לא היה
אפילו את הזמן הדרוש כדי להיות מופתעת מהופעתו הפתאומית של
דריו , הלבוש בחליפתו הטובה, בקיבוץ. "נברר את העניין אחר כך"
- חשבה לעצמה.

לאחר כמחצית השעה, החלו המשאיות לזוז לכיוון השער של הקיבוץ,
חלפו על פניו והחלו לעשות דרכן לכיוון חיפה וקיבוץ יגור, ששם
היו אמורים ילדי הקיבוץ להתארח עד יעבור זעם.  חברי הקיבוץ
החלו להתפזר אט אט, כל אחד לעיסוקו, עד שלבסוף נותרו רק דריו
ואיה במקום.

"בוא, ניכנס פנימה, נשתה כוס תה חם, בחוץ קר" - פנתה איה אל
דריו ושניהם נכנסו חבוקים אל בית הילדים. "לא ציפיתי להפתעה
כזו, שתופיע לי כאן, פתאום, בלי אזהרה מוקדמת, באמצע המלחמה" -
אמרה לו. "חשבתי לעשות לך הפתעה קטנה ולבוא אלייך, ככה, במקום
מכתב..." השיב לה. "בעצם, באתי מאחר ויש לי משהו חשוב לומר
לך..." - אמר, תוך כדי שהוא טומן את ידו בכיס "הג'קט" שלו
ושולף משם את הקופסה הקטנה ששכנה שם אחר כבוד. "איה, יקירתי,
הרי את יודעת שהמרחק בינינו מקשה עליי מאוד והייתי רוצה מאוד
להיות בקרבתך יום יום. קשה לי לשאת המחשבה שאת רחוקה כל כך
ממני והגעגועים קשים. לכן, יש לי רעיון מצויין. למה שלא נתחתן?
האם תסכימי לחלוק את חייך עמי?" - שאל ופתח את קישורי הקופסה
הקטנה, פתח את הקופסה עצמה ושלף את טבעת הספיר הלבנה מתוכה.
"האם תינשאי לי?" - שאל... ברגעים אלו הייתה איה כה נרגשת, עד
שדמעות אושר החלו לזלוג על לחייה. "איני רואה עוד את חיי
בלעדיך" השיבה לו, תוך כדי שהוא עונד על אצבעה את טבעת הספיר
הזוהרת. באותו רגע, לא היה מאושר מדריו בכל היקום כולו."נתחתן
מייד אחרי סיום המלחמה הארורה..."

וכך, בעיצומה של מלחמת העצמאות של מדינת ישראל, בבית הילדים של
קיבוץ אשדותˉיעקב, באו השניים, דריו ואיה, בברית של
אירוסין , כשקולות המלחמה מהדהדים מרחוק. קשה לומר, שבמהלך יום
השישי הזה ובשבת שלאחריו, הייתה הזדמנות לזוג המאורס לחגוג,
אולם, אפילו ארוחת ערב שבת בחדר האוכל, היוותה מעין חגיגת
אירוסין, כאשר מזכיר הקיבוץ, דן גורביץ', נתן את ברכתו,בין
השאר, לזוג המאושר באלו המילים:

"חביירים יקרים,

תרשו לי לפני הקידוש, לברך מספר חברים, אשר למרות המצב הקשה,
בימים טרופים אלו, היו בפיהם בשורות טובות לבשר לנו ביום הזה.
אומנם, כולנו כאן מיצרים על כך שילדי הקיבוץ אינם כאן איתנו
לקבל את השבת, אולם הבוקר התעודדנו לשמע הבשורות של לידת עוד
שני בנים והצטרפותם למשפחת קיבוץ אשדותˉיעקב, כן ירבו.
מזל טוב מגיע למשפחת תדהר על לידת בנם, אודי וכמובן למשפ' מורג
על לידת בנם, גיורא, אנו מאחלים להורים ולנו, שיגדלו וייטלו
חלק נכבד בחיינו לתפארת הקיבוץ ולתפארת המדינה. בנוסף, שמענו
הבוקר בשורה טובה נוספת. איה שלנו, באה הבוקר בברית האירוסין
עם דוד, שאנו נשמח, כמובן, לאמץ אותו  אלינו כחבר מן המניין.
אני מברך את שניכם איה ודוד ושמח על הקמת עוד בית, כאן אצלנו
באשדותˉיעקב. ואסיים במסקנה המתבקשת, שעל אף המלחמה ועל
אף המצב הביטחוני הקשה, החיים חזקים מהכל ואנו נמשיך במלוא
המרץ לפרוח, לשגשג ולהקים עוד ועוד בתים ומשפחות
באשדותˉיעקב."

מייד עם סיימו את דבריו, לאחר מחיאות כפיים של הנוכחים, פנה דן
גורביץ' לעריכת הקידוש. דריו נמלא אושר רב לשמע הדברים. אומנם,
לא הוחלט עדיין היכן יקימו הוא ואיה את ביתם, האם בעיר
תלˉאביב שאהב כל כך, או שמא בקיבוץ, אולם המחשבה על כך לא
ממש הטרידה אותו ברגע זה. הוא פשוט היה מאושר. "אמצא גם לזה
פתרון בזמן הקרוב" - חשב לעצמו. השבת חלפה במהרה ומשום מה,
נדמה היה שחלה אף הפוגת מה בלחימה, שכן בשבת זו, נשמעו פחות
הדי הירי בסביבה הקרובה. נראה היה שגם האוייב זקוק להפוגה
והשקט יימשך לעד, אולם היה זה השקט שלפני הסערה. "השקט המדומה
הזה מסוכן ויכול להטעות", חשב דריו לעצמו. הוא כל כך רצה לבקר
שוב בחוף הכינרת, אך לאחר ששקלו את הדבר, איה והוא, ויתרו על
העניין. "עדיף לנו להישאר בקרבת מקום" הציעה איה, "המצב מתוח
מדי, ואי אפשר לדעת מתי ומהיכן תיפתח הרעה". המצב המלחמתי
השפיע על מצב רוחה לרעה, כמו על כל תושבי הארץ היהודיים, אשר
ייחלו לימים שלווים יותר. איה נעשתה קצרת רוח יותר ויותר מיום
ליום.ייחלה ליום "שכל זה ייגמר" והיא תוכל לשוב לעיסוקיה הן
במסגרת הטיפול בילדים בבית הילדים, אשר מאז עזיבתם אמש, חשה
בחסרונם, והן במסגרת צילומי הסרטונים בהם השתתפה, אשר בזמנים
קשים אלו, הופסקו לחלוטין. הצלם, אקסלרוד, אומנם היה עסוק עד
מעל לראש בתיעוד ימי המלחמה, אך לא היה לו פנאי לעסוק בעניינים
של מה בכך.

במשך כל השבת היו איה ודריו צמודים זה לזה, לכל מקום הלכו
מחובקים, בעיקר בדרכם לחדר האוכל ובחזרה לחדרה של איה. וכי לאן
היה אפשר ללכת בימים אלו מלבד לחדר האוכל? מדי פעם, כשנדמה היה
כי אין רואה, אף התנשקו נשיקות ממושכות ומתוקות מדבש, אך,
למעשה, כל מי שהיה בסביבתם, יכול היה להבחין באושרם הרב, אי של
אושר בים המלחמה. היו אלו כמה שעות של חסד שניתנו להם וברור
היה לכל כי לא יארכו זמן רב. בשעת לילה מאוחרת, לאחר שמיצו
השניים עד תום את השעות הספורות שעוד נותרו להם יחדיו, נרדמו
בחדרה של איה. למוחרת בבוקר היה אמור דריו לשוב לתלˉאביב
ולהתייצב במטה היחידה שלו. אך הדבר לא היה פשוט כלל ועיקר.

ואכן, לפנות בוקרו של יום ראשון החלו להשמע לפתע הדי יריות
וקולות נפץ. קבוצה של כ-100 ערבים החלה לירות לעבר בתי הקיבוץ
מכל העברים, כשמטרתם לחדור אל תוככי הקיבוץ ולפגוע באנשיו
בחסות החשיכה, שעדיין שררה בשעה זו. דריו, שנעשה דרוך עד מאוד
מאז הצטרפו ליחידת מלווי השיירות לירושלים, קם באחת מן המיטה
וציווה על איה: "סגרי היטב את תריס החלון, נעלי את הדלת ואל
תצאי מן החדר בשום פנים עד שאשוב. אני יוצא לעזור לחבר'ה". איה
הנהנה בראשה ומייד פנתה לסגור את תריס החלון, אשר רוח קרירה
נשבה עתה מבעד שלביו. מבחוץ נשמעו המולה רבה וצעקות החברים
שהעירו האחד את השני. כל הגברים יצאו מחדריהם ורצו מייד לחדר
האוכל, מקום הריכוז שנקבע מראש למצבי חירום. דריו התלבש
במהירות ויצא בסערה מחדרה של איה לכיוון חדר האוכל, שם התרכזו
חברי הקיבוץ ואנשי יחידת הפלמ"ח, אשר הקיבוץ שימש להם כבסיס.
בהגיעו לחדר  האוכל, ניגש דריו מייד לחבר הפלמ"ח, שעמד שם
וחילק כלי נשק לכל החברים,  אשר התפזרו במהירות לעבר קצות
הקיבוץ וניסו להקיפו במעין מעגל של הגנה. דריו נטל את נשקו
ופנה מייד לעבר שדה החיטה, שמשם ניתן היה לחצות את השדה ולהגיע
בקלות אל הבתים אשר שכנו מעבר לכביש החוצץ בין השדה לקיבוץ
עצמו. החברים ניסו להשיב אש לעבר מקורות הירי, אשר רק הלכו
וגברו. דריו, אשר תיפקד היטב במצב דומה, החל לירות שוב בטירוף
לכל הכיוונים, ממקומו בשדה החיטה (?), ממש כפי שפעל בשעת ליווי
השיירה לירושלים. אך נראה היה שהירי מצד האוייב רק הלך וגבר.
בשלב מסויים, הבחין דריו במספר ערבים שפתחו בריצת אמוק לעברו,
תוך צעקות: "אללה וו אכבר, אללה-וו-אכבר". "חבר'ה" הם מנסים
לחדור מכאן אני צריך עזרה" - צעק לעבר החברים ששהו בקרבתו,
כשהוא מנסה לפגוע במטרות הנעות לעברו. בינתיים הגיעו מספר
חברים לאזור ופתחו אף הם באש לעבר הפולשים. בשלב זה, נדמה היה
כי הם נוחלים "הצלחה" מסויימת ולאור ראשון של זריחה, נראו
הדמויות הנעות לעברם, נופלות אט אט ארצה. אולם, האוייב היה
עיקש ולא נסוג בקלות. הבוקר עלה זה מכבר וקולות הנפץ והירי
עדיין נמשכו עד שלבסוף, לאחר השעה 8.00 בבוקר, החלו לדעוך אט
אט עד ששככו לגמרי. נראה היה, כי לאחר שהאוייב ספג אבידות
רבות, החליט זה לסגת מהמקום בבושת פנים.


בשלב זה, החליט דריו שהוא יכול לשוב על עקבותיו, שכן היה עליו
להגיע עוד היום לתלˉאביב, שם היה אמור להתייצב במטה
שבתחנה המרכזית. עייף ותשוש, עשה דרכו לעבר חדר האוכל על מנת
להשיב את הרובה שבידיו. המראה שנגלה לעיניו בחדר האוכל לא היה
מרנין במיוחד. חדר האוכל הפך לחדר מלחמה. על גבי  מזרונים
שנפרשו על הרצפה שכבו עתה 3 פצועים, אשר טופלו ע"י החובש של
יחידת הפלמ"ח. למזלם, בנס  לא היו נפגעים בנפש בקרב הלוחמים
ואפשר לומר שהם יצאו בשן ועין מן הקרב הזה.
לאחר שהשיב את הנשק לחבר הפלמ"ח בחדר האוכל, פנה דריו לחדרה של
איה, שם היה עליו לאסוף את תרמילו ולהיפרד ממנה. משימה זו
נראתה לו קשה הרבה יותר מן הקרב עצמו, שכן לא ידע מתי יוכלו
להתראות שוב. בהגיעו לחדרה, נקש את שתי הנקישות המוכרות שלו,
שאיה תמיד יכלה לזהות ומשפתחה לו את הדלת, חיבק אותה מייד
חיבוק עמוק שקשה היה להתנתק ממנו. "הלוואי ויכולתי להישאר, אבל
אני חייב לזוז...מישהו הרי צריך לעשות את העבודה" - אמר לה
ולאחר שנטל את תרמילו פנה שוב לחבקה. "נתראה שוב ממש בקרוב"
אמר - וכך יצאו שניהם את החדר, כשאיה מלווה אותו עוד מעט,
ובהגיעם לקצה השביל ביקשה ממנו: "בבקשה, שמור על עצמך". "אני
אשמור, אני אשמור" - הבטיח לה, נתן לה נשיקה אחרונה, פנה לדרכו
והתרחק עד אשר נעלם מן העין.

בעלותו לאוטובוס, הבחין דריו כי האוטובוס כמעט ריק מנוסעים,
נכון יותר ישבו בו ארבעה נוסעים בלבד, אשר אף הם עשו דרכם
לתלˉאביב. נראה היה כי אנשים לא הרבו בתנועה ממקום למקום
והעדיפו להישאר במקומותיהם ולמעשה, רובם התגייסו למאמץ
המלחמתי, כך שתנועת האנשים ממקום למקום הייתה דלילה. למרות
זאת, הוחלט בחב' "אגד" שלא להשבית את תנועת האוטובוסים ובכך
לסמן לאוייב, שהחיים בארץ נמשכים כרגיל וכך גם תנועת
האוטובוסים.

דריו היה קצר רוח במשך הנסיעה, חפץ היה להגיע למטה, שם היה
אמורים הוא וחבריו לנשק לקבל תידרוך לגבי ליווי השיירה הבאה
לירושלים, אשר אמורה הייתה לצאת לדרך עוד השבוע. אווירת המלחמה
הורגשה היטב באזור התחנה המרכזית בתלˉאביב, אשר היוותה
מעין צומת מרכזי למעבר של לוחמים לצפון הארץ ולדרומה. בעיקר
נראתה תנועת ג'יפים ואוטובוסים אשר הסיעו  את הלוחמים אל
החזיתות השונות. מייד ברדתו מן האוטובוס בתחנה המרכזית, פנה
דריו בצעדים מהירים לעבר המטה, שם החל לא מזמן המפקד, נחום,
בתדרוך הלוחמים. "חיכינו רק לך" פנה אל דריו. דריו, שחש אשמה
על כך שאיחר, ביקש להתגונן ולהסביר את סיבת האיחור - הקרב
בצפון, אך הופתע לגלות שהמפקד לא רק שאינו כעוס, אלא אף מחייך
לעברו בשביעות רצון גלוייה. "אני מבקש לבשר לך, כי לאחר שגילית
אומץ רב ותושייה בזמן מעבר השיירה לירושלים, אני ממנה אותך
לתפקיד של סגן מפקד השיירות". המפקד, נחום, ידע היטב מה הוא
עושה. עוד בזמן ליווי השיירה הראשונה לירושלים, שם לב כי מדובר
בבחור בעל אומץ רב ורוח לחימה אשר יהיה מסוגל לקחת את העניינים
לידיים, בשעת הצורך.הייתה לו, לנחום, טביעת עין חדה והוא ידע
לזהות מבין הלוחמים את אלו אשר אף יוכלו לשמש כמפקדים בצבא
הישראלי לעתיד לבוא. דריו, שבאחת הופנו עיני כל הלוחמים בחדר
לעברו . הרגיש במבוכה קלה וכי פניו הולכים ומאדימים מסומק. "כן
המפקד, אני אשתדל לעשות כמיטב יכולתי." ענה למפקד בביישנות מה.
אין ספק, שהיה זה עבורו שבוע של תמורות גדולות בחייו. גם
האירוסין עם איה ועתה ההעלאה בתפקיד. אך, למעשה, לא ידע כי אין
זו "ההפתעה" האחרונה בשרשרת ההפתעות וכי בהמשך השבוע מצפה לו
"הפתעה" נוספת.

ביום שלישי, בשעת הצוהריים, נפרד דריו שוב מהדוד ונטורה
ומהדודה לינה, ולאחר הברכות הרגילות שבירכוהו  לשלום והתרו בו
לפקוח שבע עיניים וכמובן, להזהר משנה זהירות בביצוע משימתו,
עשה דרכו לעבר התחנה המרכזית בפסיעות גדולות ורחבות, כשהוא
חדור רוח קרב. עם התקרבו לתחנת האוטובוס, הבחין במספר דמויות
שכבר עסקו במלאכת העמסת הציוד על גבי המשאיות והמשוריינים.
בהגיעו ממש למקום, הבחין בגבו של אחד הלוחמים המופנה אליו."זה
לא ייתכן" - מילמל לעצמו. "לא ייתכן שהשד הזה נמצא כאן...".
אבל, הגב הזה היה מוכר לו ועוד יותר הראש עטור התלתלים החומים
שמעליו. "אברמיקו?"... אברמיקו הסתובב לעברו בבת אחת, כשהוא
מחייך מאוזן לאוזן. דריו לא ידע את נפשו מרוב שמחה והוא פשוט
עט על חברו בחיבוק אדיר. "מה אתה עושה פה?" שאל אותו. "סמוך
עליי", ענה אברמיקו "יש לי קשרים והעניין מסודר. מהיום אנחנו
ביחד, באש ובמים"... "היידה, היידה, לעבודה ולמלאכה" דחק בו
דריו בחיבה גלויה. "זה לא הזמן לדיבורים". "כן, המפקד" חתם
אברמיקו את השיחה ופנה להמשיך במלאכתו. למעשה, עד הגיעם
לירושלים, לא היה לשניים זמן להחליף מילה. ליווי השיירה
לירושלים, לא היה קל גם הפעם, ובמהלך נסיעת השיירה נעשו שוב
ניסיונות מצד הערבים להתקיף את השיירה מספר פעמים לאורך הדרך.
הידיעה שחברו הטוב נמצא לצידו עודדה את דריו עד מאוד. ואילו
אברמיקו, הוא נראה די אדיש למשמע הכדורים השורקים מסביב. אותו
לא עניין דבר, מלבד הכמיהה להגיע לראשונה לעיר הקודש, ירושלים.
וכך, בעברם בבאב-אל-וואד, כשאברמיקו חש כי הם הולכים וקרבים
למבואות העיר, החלו הדמעות לזלוג מעיניו מרוב התרגשות. בתחילה,
היו אלו שתי דמעות שניסה איכשהו לעצור, אך לאחר מכן פשוט נכנע
לזרם הדמעות ששטף את פניו וכך עשה את שארית הדרך עד לכניסת
השיירה לעיר, כשהוא יורה ובוכה, יורה ובוכה... דריו שם לב
מזווית עינו להתרגשותו הרבה של חברו לקראת סיום הדרך ורגשות
עזים הציפו אותו למראה חברו הבוכה. עכשיו חש  מעין אחריות
כלפיו, הן כמפקדו והן כידידו הטוב. "מה קרה איז'ו? מה קרה?
תחזיק מעמד עוד קצת... אנחנו כבר מגיעים ליעד..." וכך, תוך כדי
לחימה ובכי, נכנסה השיירה לעיר הנצורה, כשגם הפעם הסתיימה
המשימה בהצלחה ועם "רק" שני פצועים קל.

בהגיעם לרובע היהודי, הבטיח דריו לאברמיקו לנסות ולהגיע שוב
לכותל המערבי. כל כך רצה לעודד אותו וחשב שיהיה זה פיצוי הולם
על הדרך הקשה שעברו הפעם. אך מסתבר שהדבר לא היה קל כלל וכלל.
ראשית, כסגן מפקד השיירה, היה עליו לדאוג הן לטיפול בפצועים
והן ללוחמים עצמם. הפעם הייתה לו אחריות כבדה כלפיהם ושנית,
המצב היה מתוח הפעם הרבה יותר והדי הירי לא פסקו לרגע, כך
שאפילו המחשבה לחזור לתלˉאביב עוד באותו יום או ביום
חמישי למוחרת, הייתה בלתי אחראית. הפעם נאלצו מלווי השיירה
להשאר נצורים בעיר, אין יוצא ואין בא.

בשבת, לפנות בוקר, ניסה דריו בכל זאת להגניב את אברמיקו אל
הכותל המערבי, אך הדבר לא ממש צלח בידו. הפעם לא העז לעבור
בשכונת המוגרבים, הדבר נראה לו מסוכן מדי ועלול היה להסתיים
באסון ולכן, ניסו השניים  להתקרב עוד ועוד, עד כמה שניתן,
לנקודה בקצהו של הרובע היהודי, אשר ממנה יכלו להבחין בכותל
מרחוק. אברמיקו היה פשוט נפעם למראה המקום הקדוש הזה. מייד
הוציא ספר תהילים קטן מכיס חולצתו והחל להתפלל. דריו ניסה שלא
להפריע את תפילתו של חברו, אך המתח והסכנה גרמו לו לזרז את
אברמיקו: "היידה איז'ו, צריכים לזוז. מסוכן כאן. אנחנו נחזור
בפעם אחרת" ותוך כדי שאברמיקו ממלמל דברי תפילה אחרונים, החלו
לסגת מן המקום.בעיני אברמיקו, דמה הביקור הזה יותר למעשה משה
רבנו על הר נבו, אשר ראה את הארץ מרחוק, אך אליה לא זכה להגיע,
אבל הבטיח לעצמו, כי ביום מן הימים עוד יזכה לנגוע באבני
הכותל

אולם, ככל שחלף הזמן, ככל שהמלחמה התעצמה וככל שגבר המצור על
הרובע היהודי, נעשתה הגישה לרובע היהודי קשה ביותר וחלומו של
אברמיקו להגיע אל הכותל עצמו, הלך והתרחק. היה זה מחזה עצוב
לראות איך קבוצה גדולה של יהודים, תושבי הרובע, על טפם,
נשותיהם ורכושם המועט, עושה את דרכה בקור הירושלמי העז של חודש
ינואר, 1948, בפעם האחרונה, אל מחוץ לרובע היהודי מבלי יכולת
לשוב, לפחות לא בזמן הקרוב.

המלחמה הלכה ונעשתה עקובה מדם, ולמלווי השיירות לירושלים נגרמו
אבידות קשות בנפש. ככל שעבר הזמן, הלכו וגברו מאמצי הערבים
לנתק את ירושלים מכלל הארץ, מאחר וידעו כי ירושלים הינה הלב,
הנשמה והגוף של היהודים וכיבושה בידי הערבים יהווה פגיעה אנושה
עבורם. היה זה אך נס, שאברמיקו ודריו לא נפגעו במהלך ליווי
השיירות. בחודשים הבאים נמנע  דריו מלהפגש עם איה, הן מפאת
הסכנות האורבות בדרך והן עקב פעילותו התכופה במסגרת ליווי
השיירות ולמעשה, הפעם האחרונה שהתראו, הייתה ביום שבו התמנה
לסגן מפקד השיירות ע"י המפקד נחום. הקשר היחיד שעוד ניתן היה
לקיים, בזמנים טרופים אלו, היה קשר מכתבים. באחד המכתבים סיפרה
איה, כי לאחר ויכוח מר ונוקב בקרב חברי הקיבוץ באסיפת החברים
בשאלה האם להחזיר את ילדי הקיבוץ לביתם, הוחלט ברוב של קול
אחד, כי ילדי הקיבוץ ישובו לביתם, שכן המלחמה פשתה בכל יישובי
הארץ ועריה ושום מקום כבר לא היה ממש בטוח. את מכתביה מלאי
הערגה נהגה איה לחתום בסימן של שפתיה המרוחות בליפסטיק ורוד,
שאותן הטביעה כחותמת בקצה המכתב. ממילא לא היה לו שימוש,
לליפסטיק הוורוד, בתקופה האחרונה, מאחר ושימש אותה, בעיקר,
בימי הצילום בתלˉאביב, ובשובה הביתה, לקיבוץ, ממש לפני
הירידה מן האוטובוס, הייתה מוחה את עקבות הליפסטיק משפתיה, שכן
אביזרים אלו לא היו נהוגים בשימוש בין חברות הקיבוץ והיו
מוקצים מחמת מיאוס.

ואילו דריו, הוא פיתח לו מנהג משלו. בכל פעם שקיבל מכתב מאיה,
היה מייד מוציא את קודמו מכיס חולצת החאקי שלו, ומטמין בו את
המכתב החדש.וכך הייתה לו התחושה כאילו היא, איה, מלווה אותו על
כל צעד ושעל, גם בימי הלחימה הקשים, ואין ספק שהיה זקוק
ל"עידוד" כלשהו מאחר והלחימה נעשתה קשה מיום ליום. המצור על
ירושלים רק הלך והחריף, עד שהיה חשש כבד כי העיר לא תישאר בידי
היהודים. כעת, לא היה מנוס מלצאת במבצע נועז על מנת  לפרוץ את
הדרך לירושלים, שהיה בבחינת להיות או לחדול. לשם כך, החליט
האחראי על תיק הביטחון, דוד בן גוריון, להשתמש בקלף האחרון
להצלת ירושלים ולהוציא אל הפועל את "מבצע נחשון". המשימה הייתה
כעת, להשתלט ממש על השטחים שחלשו על הדרך לירושלים ולא רק
לנסות להעביר את השיירות דרכם. הקטע הקשה ביותר למעבר היה הר
הקסטל. לערביי המקום הייתה שיטת לחימה, שלשם ביצועה היו נזעקים
בהמוניהם על כלי נשקם וציודם וכך, בשיטת ה"פזעה" היו תוקפים
גלים גלים את הלוחמים הישראלים. המקום המסוכן ביותר לשיירות
היה הר הקסטל, שהמעבר בכביש למרגלותיו הפך לבלתי אפשרי. ערביי
הכפר קסטל, אשר נחשב ע"י מלווי השיירות כקן של צרעות, ירו על
כלי הרכב העוברים למטה, ללא הבחנה וגרמו לאבידות קשות בנפש
בקרב מלווי השיירות והנוסעים לירושלים.

באותה עת, שהו דריו ואברמיקו בקריתˉענבים עם שאר חייליו
של נחום, כשהם מוכנים ודרוכים לכל פעולה שייקראו לבצע. דריו,
השליו בדרך כלל, הפך לפקעת עצבים של ממש. היה מהלך הלוך ושוב
במטה בחוסר סבלנות ניכר ואף החל לפתע לעשן סיגריות שלווה
מאברמיקו, והוא הרי מעולם לא מצא עניין בעישון קודם לכן. לפתע
מצא שהעישון מרגיע אותו. מדי פעם, היה מוציא את מכתבה האחרון
של איה, מעיין בו, ונרגע מעט. המצב היה מתוח והיה ריח של סכנה
באוויר שהחריף עם ריח עשן הסיגריות החריף. המתח פג במקצת כאשר
נודע בקרב הלוחמים, כי כפר הקסטל נכבש בידי הכח של סלע. נדמה
היה, לעת עתה, כי השליטה שבה לידי הכוחות הישראליים. אך הייתה
זו רק אשלייה, שנמשכה כיום אחד. היה ברור לכל,  כי בכך לא תם
הקרב וכי הערבים ינסו שוב לכבוש את העמדה החשובה הזאת החולשת
על הדרך לירושלים. ביום ה-5 באפריל, 1948 חודשה מתקפת הערבים
וכערב רב, החלו לתקוף את המשלטים הישראליים, שהגנו על המחצבה
שלמרגלות הר הקסטל, עד שלבסוף נכבשו ע"י ההמון הערבי. בשלב
הזה, עדיין ציפו הלוחמים, וביניהם גם דריו ואברמיקו, לשלב שבו
ייכנסו אף הם למערכה. דריו רצה כבר לגמור עם זה, לעשות את
הדרוש ולסיים את המלאכה. המתח הזה של הציפייה לקרב, פשוט נמאס
עליו. אברמיקו, לעומת זאת, חשש יותר לשלומו של חברו. היה זה
הדבר היחיד שהעסיק את מחשבותיו."אני רק מתפלל ששנינו, דריו
ואני, נצא בשלום מכל העסק המחורבן הזה" היה מהרהר בינו לבין
עצמו. הוא לא רצה אפילו לחשוב על כל אפשרות אחרת.

למוחרת, ב-6 באפריל, החריף המצב עוד ואף המחצבה נכבשה בידי
ההמון הערבי, מצב שהקל עוד על ניסיונות ההשתלטות של הערבים על
הכפר. ביום ה-7 באפריל החלו להגיע קריאות לעזרה ולתגבור למטה
הלוחמים אשר בקריתˉענבים, אך  אלו איחרו,  לבוא, משום מה.
המצב הלך והחמיר, כאשר חבלנים ערבים הצליחו להגיע אל הכפר עצמו
ולהניח ליד המטה מטען נפץ, אשר בדרך נס, לא התפוצץ ואף פורק
בידי הלוחמים הישראליים. היה זה עוד לילה סוער במיוחד, ובשעה
4.00 לפנות בוקר של ה-8 באפריל, בחסות החשיכה, עוד בטרם זריחה,
עשו את דרכם במעלה ההר בדרך אל הכפר, לא אחר מאשר מנהיג הכוחות
הערביים באזור ירושלים, עבד אל-קאדר אל חוסייני, כשהוא מלווה
בסגנו ובשלישו (ערפאת?). המנהיג הערבי היה נחוש בדעתו לכבוש
שוב את הקסטל ויהי מה. ממש באותה שעה, עמד בחשיכה הרס"פ
קרמיול, הלבוש מדי קצין בריטי, על משמרתו כשעיניו נעות כמעין
רדאר, ימינה ו ולמטה במורד ההר, כשהן בוחנות היטב כל חלקה
וחלקה. לפתע הבחין בשלושה צללים הנעים לעברו בחשיכה. לרגע חשב
כי הינה, סוף סוף נשלחה תגבורת מהמטה שבקריתˉענבים.
"תעלו, יא ג'מעה" - קרא לעברם. "היזהר" - צעק לעברו הסמ"פ סלמן
ששכב פצוע בקרבת מקום - "הם ערבים...". קשה לנחש מה עבר במוחו
של הסמ"פ קרמיול באותה שנייה  הרת גורל, שהייתה כפסע בין חיים
למוות, אך השנייה הזו הספיקה לו להגיב מייד והוא ירה צרור
כדורים שפגע ישירות במנהיג הערבי וזה נפל לארץ כשהוא פצוע קשה.
"הם בורחים, תירה לשם", צעק לו שוב סלמן הפצוע, שכוחו הלך ותש.
קרמיול המשיך לירות צרורות לעבר השניים האחרים, אך נראה היה
שאלו הצליחו לחמוק ונעלמו מן העין. כעת היה מוטל פצוע קשה על
הארץ המנהיג הערבי, עבד אל-קאדר, שהלך ודעך, עד אשר נפטר. בשלב
זה, עדיין לא הבינו הלוחמים שעל ההר , כי מדובר במנהיג הערבי
עצמו, אשר נפל לידיהם, אולם, השמועה על היעלמותו הפתאומית של
המנהיג הערבי הגיעה לאוזניהם של אנשי המודיעין של "ההגנה" -
ש"י ואלו החליטו לברר אצל גזית האם יש בידו מידע כלשהו לגביו.
רק עכשיו הבין גזית, כי מי אשר נפל לידיו הוא לא אחר מאשר
המנהיג הערבי עצמו,  אך הבין כי הדבר עלול להיות בעוכריהם של
לוחמיו. ואכן, זו הייתה גם דעתו של מפקד הש"י (המודיעין), דוד
שאלתיאל, אשר חשש ממתקפת זעם של הערבים עם הוודע מותו של
מנהיגם בידי הישראלים, והוא הורה לגזית להוריד את גופת המנהיג
הערבי ביחד עם הפצועים הישראליים למטה, אך אלו סירבו לעשות
דרכם למטה בחברתה של הגופה.

תגובת הערבים לא איחרה לבוא. השמועה על מות המנהיג, עבד
אל-קאדר נפוצה כאש בשדה קוצים בקרב הערבים. מייד הוכרזה
"פזעה", שבעקבותיה התקבצו המוני ערבים זועמים בשלושת המשלטים
שנכבשו בידיהם קודם לכן, ורק חיכו לאות וסימן כדי לכלות את כל
זעמם ביהודים. והאות, לא איחרה להגיע...בשעה 10.15 לערך, החלו
להשמע קריאות לעזרה בקשר במטה שבקריית ענבים:
"קריית ענבים, קריית ענבים...כאן גזית, שומע? עבור!"
"כאן צביקה, שומע אותך בקושי, עבור!"
"צביקה שלום, כבר כמה דקות שאנחנו מותקפים מדרום, מכיוון
המשלטים שלמטה באש תופת. אני זקוק בדחיפות לתגבורת. עבור!"
"תנסה להחזיק מעמד גזית. עבור!"
"צביקה, צביקה, יורים עלינו אש כבדה. הם מנסים להתקדם למעלה.
יש לי כמה פצועים ושני הרוגים. לא בטוח שאוכל להחזיק מעמד...
עבור!"
"נסה בינתיים להחזיק בכל זאת מעמד... אני מעביר את המסר
הלאה... רות, סוף!"
גזית ניסה בכל כוחו להמשיך את הלחימה ותוך כדי שהוא יורה למטה,
ניסה לעבור מעמדה לעמדה ולתת הוראות ללוחמיו. "חבר'ה, לא
לוותר, נסו להשתלט על מקורות הירי. כבר שולחים אלינו תגבורת."
הלוחמים ניסו עכשיו בכל כוחם להתגונן ולהשיב אש לעבר המוני
הערבים שהתקיפו אותם מדרום ההר, אך נדמה היה שהאש והירי הכבד
רק הולכים וגוברים ואלו החלו להתקדם שעל אחר שעל במעלה ההר...
גזית החל לחוש שהעניינים יוצאים מכלל שליטה ושמצב הלחימה הולך
ונעשה עגום ביותר. שוב ניסה את כוחו בקריאה נואשת, להזעיק עזרה
מהמטה שבקרייתˉענבים והחליט שאם הפעם לא יקבל עזרה, יורה
ללוחמים לסגת.


הכדורים לא הפסיקו לשרוק מסביב והפעלת מכשיר הקשר הייתה בגדר
משימה כמעט בלתי אפשרית. בקריאה נואשת ואחרונה ניסה גזית
להזעיק שוב עזרה:

"קרייתˉענבים קרייתˉענבים, האם שומע? עבור!"
"כאן צביקה א', שומע אותך עבור!"
"אני מבקש תגבורת באופן בהול! אנחנו לא מחזיקים כאן מעמד. יש
לי פצועים ושני הרוגים. אני שוקל נסיגה, עבור!"
"גזית, נסה להחזיק מעמד ולא לסגת. שולח לך את הכח של נחום,
עבור!"
"מחכה לכח של נחום, רות, סוף!" -
הוא עזב את מכשיר הקשר וחזר לירות לעבר מקורות הירי.

במטה שבקרייתˉענבים התארגן בינתיים הכח של נחום ליציאה
לקרב. דריו חש מחד, שהוא מתרוקן בבת אחת מן המתח שבו היה שרוי
בימים האחרונים ומאידך, נעשה דרוך, כהרגלו, אך חסר פחד. עכשיו
ניסה להתרכז אך ורק במשימה שהוטלה עליהם. הוא תר בעיניו אחר
אברמיקו. ראה אותו חבוש קסדה, וסימן לו בעיניו לאות שהכל בסדר.
אברמיקו שהיה חמוש ברובהו, הרים את בוהן יד ימינו לאות הצלחה
ולאחר שהכח תודרך ע"י נחום אודות המצב בשטח, קפצו כולם אל כלי
הרכב  ויצאו לעבר ההר. בהגיעם לסביבת ההר, מצפונו, נדהמו מעצמת
הירי והאש שקיבלו את פניהם. הערבים החלו להתפרס מסביב להר מכל
כיווניו והקשו את עליית הלוחמים אל ראש ההר. בתוך תוכם ידעו
הלוחמים של נחום כי מדובר בעלייה לצורך ירידה. ואכן, בהגיעם אל
ראש ההר, נראה היה כי אין עוד כל אפשרות להמשיך ולהחזיק בעמדה
שעל ראש ההר וראשי הכוחות החליטו לסגת כדי לנסות ולהציל את
נפשם של הלוחמים שעדיין לא נפגעו. המשימה הייתה כעת להגיע
בשלום עם כמה שפחות נפגעים למטה.

בין הכדורים השורקים מסביב, החליט דריו שהוא מחפה על היורדים
והם החלו לרדת לפניו, אחד אחד ירדו, כשהוא יורה לעבר הערבים,
שהלכו וסגרו עליהם. מכל עבר נשמעו קריאות של פצועים לעזרה, אך
האש העזה לא איפשרה לפנותם והם הושארו על גב ההר בצעקם לעזרה.
דריו חיפש את אברמיקו בכל ההמולה. "איפה הוא לעזאזל?" שאל את
עצמו והחל לצעוק: "אברמיקוווווווווווו..." אך נדמה היה שקולו
נבלע בין קולות הירי וקולות הפצועים שזעקו לעזרה. שוב ניסה
לצעוק: "אברמיקוווווווווווווווווווווווווו...." וכאילו אירע נס
ואברמיקו הופיע משום מקום. "אני כאן, קצת יותר למטה מימין..."
צעק לו בחזרה. "אל תזוז, אני כבר בא לחפות עליך...". אברמיקו
לא העז לזוז ממקומו. פירושה של כל תזוזה היה - פגיעה ישירה.
"אני כאן, בוא לכאן..." צעק לדריו שוב... אברמיקו הביט לשנייה
אל מורד ההר, כדי להעריך את הדרך שלפניו ומה המרחק שעוד נותר
להם לעשות עד למרגלות ההר בכיוון קרייתˉענבים. "מכאן,
דריו מכאן..." צעק ומשלא זכה לכל מענה, הפנה את ראשו לאחור שם
ראה את חברו הטוב כשהוא אוחז בחזהו ונופל על הארץ.


"דריווווווווווווווווווווווווווווווווו....לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא....."
הוא רץ אחוז טירוף למעלה לעברו של חברו.
"דריוווווווווווווווווווווווווווו, קום, אנחנו מגיעים, דריו,
לאאאאאאאאאאאאאאא... "

דריו רק שכב שם על צלע ההר, בדממה גמורה ובפנים שלוות.

"דריו, מי אמיגו, קום, דריו...." ירד על ברכיו בתחנונים וניסה
לנערו....  

לפתע קם על רגליו, הניף בזרועותיו וצעק:

"בסטדרוסססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססס..."

ותוך כדי כך חש בכדור המפלח את ברך רגלו הימינית ובנוזל החם
שהתחיל לזרום ממנה לאורכה.

"אסור להתעכב, אסור להתעכב..." שמע לפתע את קולו של צביקה א'
שניסה אף הוא לעשות דרכו מטה. צביקה הוריד מייד את חולצת החאקי
שלו מעל גופו, תלש באחת את אחד השרוולים שאותו קשר בחוזקה
למעלה מן הברך של אברמיקו בכדי לעצור את הדם הזורם ממנה. "קום,
הישען עליי, אנחנו יורדים..."

וכך, בין הכדורים השורקים, בשעה של דמדומים, כשהשמש החורפית
החלה לשקוע מעבר לצלע ההר המדמם ותוך כדי אש כבדה, החלו השניים
לעשות את דרכם למטה, כשאברמיקו נשען על צביקה א' ומדדה אט אט,
עד שהגיעו לבסוף אל אחד מכלי הרכב, שאסף אותם משם לעבר
קרייתˉענבים.

למוחרת בבוקר, נראה נציג מטעם הפלמ"ח עושה דרכו בשביל המוביל
לבית הילדים של קיבוץ אשדותˉיעקב. הוא נקש שתי נקישות על
דלת הבית, ומשפתחה לו איה את הדלת, ביקש ממנה לצאת עימו החוצה
לכמה דקות ושם, בסבר פנים רציני, בישר לה את הבשורה המרה מכל.
דריו שלה איננו. והיא, איה, למשמע הדברים פנתה ממנו בפנים
חתומות ובדממה שבה על עקבותיה ונבלעה בפתח בית הילדים.

כ-5 שבועות לאחר מכן, בצוהרי יום שישי, ה' באייר, התש"ח,
14.5.1948 קצת לפני כניסת השבת, הוכרז ע"י ראש מועצת המדינה
הזמנית, מר דוד בן גוריון, על הקמת מדינת ישראל, אשר נותרה
מיותמת מליבה היהודי - הכותל המערבי - ירושלים העתיקה...


  פרק    ל"ז

לקראת שיבה

סלומון עשה דרכו לעבר הבית שבפרבר קוסוגונצ'יק. חלפו הרבה שנים
מאז ביקר במקום והבתים באזור נראו לו קודרים במקצת, כמו
בתמונות הישנות, שהצבע החום אפור שולט בהן. נזכר איך נהגו הוא
וסולאנז' לשהות אצל משפ' אבוט ואף ללון שם. כל כך הרבה דברים
השתנו במהלך השנים, מאז ביקר כאן לאחרונה. סולאנז' נישאה לקצין
בריטי ממוצא אירי, רוי, וחיה כעת עימו ועם שלושת ילדיהם
באנגליה. הוא עצמו היה כבר בעל משפחה, אישה וילדה בישראל,
ואילו דריו, הנער המקסים שהכירו, כבר לא היה... סלומון נמלא
בעצב עמוק ופניו התכרכמו. הוא טיפס אט אט בגרם המדרגות וניסה
להשתהות עד כמה שיותר עד הגיעו אל הדלת הכבדה של בית משפחת
אבוט. "איך מתנהגים עם הורים שכולים? מה אומרים להורים שכולים
ואיך מנהלים איתם שיחה? על איזה נושאים אני יכול לדבר עם הורים
שכולים?" סלומון לא ידע איך מתנהגים במצב כזה של פגישה עם
השכול. הוא היסס קצת לפני שנקש בדחילו ורחימו שתי נקישות על
דלת הבית.  לרגע היה נדמה לו כי הבית ריק מאדם, שכן דממה שררה
מעברה השני של הדלת. סלומון נזכר לרגע איך הבית הזה היה פעם
הומה מאנשים, בני הבית, בני משפחה ואורחים רבים שנהגו לפקוד
אותו. "הבית הזה היה פעם מלא בפעילות ושמחת חיים" הרהר לעצמו
לפני שנקש שוב שתי נקישות עדינות על הדלת. מבעד לדממה, שמע קול
של טיפוף רגליים ההולך ומתקרב, עד שנשמעה חריקת המפתח המסתובב
במנעול הדלת, שעד לפני מספר שנים, הייתה תמיד פתוחה.  בפתח
הדלת עמדה עכשיו וידה, אישה כחושה ולבושת שחורים, אשר הלכה
ורזתה במשך השנים. מאז שדריו שלה נפל, סירבה וידה בתוקף ללבוש
כל בגד אחר ואף בימי חג לא נפרדה משמלתה השחורה. כמו כן, היא
מיעטה לאכול. לא היה לה לוידה עוד צורך לאכול. היא פשוט איבדה
את התיאבון ואת החיות מאז הבשורה המרה ההיא. מאז האסון, חייה
לא היו חיים וכל יום נראה לה כמו נצח. הייתה סופרת את השעות עד
שהגיע הלילה ואז עולה על יצועה, תשושה מעוד יום שחלף, ללא
תכלית. "בוא איז'ו, היכנס", קיבלה את סלומון בחיבוק חם. סלומון
חיבק אותה חיבוק אמיץ ןמנחם ותוך כך חש במחנק העולה בגרונו
למראה האישה האבלה. הוא נכנס עימה פנימה, תוך שהוא מתאמץ שלא
להזיל דמעה. מאחד מחדרי הבית הופיע מישל והצטרף אליהם בחדר
האורחים. סלומון נדהם לראות את האיש הזה, שהזיקנה נפלה עליו
בבת אחת. כמעט ולא זיהה את האיש המכובד הזה, רב הקהילה
המקומית, בעל הדרת הפנים. מייד פנה אל האיש השפוף העומד מולו
וחיבק גם אותו חיבוק אמיץ. "טוב לראות אותך, איז'ו, אחרי כל כך
הרבה זמן", פנה אל סלומון. "שב שב, ספר לנו קצת עליך? איך
המשפחה? איך בארץ ישראל? דריו שלנו אהב את ארץ ישראל..."
סלומון שלף מייד את ארנקו מכיסו והוציא משם שתי תמונות אחת
מיום החתונה שלו עם שושנה והשנייה של דניאלה בת השלוש. "אסטה
אס מי איז'ה" הראה להם בגאווה את הצילום של דניאלה. "החיים לא
קלים בארץ ישראל, עברנו עוד מלחמה, ואצלנו מקווים שזאת הייתה
המלחמה האחרונה... אבל באתי לשאול עליכם. מה שלומכם? "  "מוי
מאל, מוי מאל" (רע מאוד) ענתה וידה... נראה היה כאילו היא מצפה
לשאלה, על מנת שזו תהווה אות וסימן בכדי לפרוץ את סכר השתיקה,
אשר סיגלה לעצמה במשך השנים מאז האסון הנורא.

"הם, מהסוכנות היהודית, באו ביום שישי בזמן תפילה של שחרית אל
בית הכנסת.... וחיכו עד שמישל יסיים את התפילה..."
"אחרי התפילה ניגש אליי השמש, מואיס, הצביע לעבר שני האנשים
שעמדו בצד, ואמר לי: אלו השניים שעומדים שם, הם נציגים של
הסוכנות היהודית, הם מבקשים לדבר איתך..." המשיך מישל את
דבריה...

מישל הפנה את מבטו לעברם של נציגי הסוכנות היהודית, ותהה בינו
לבינו, מה מטרת הביקור של השניים בבית הכנסת שלו. "אולי קשור
הדבר לענייני הקהילה וכיו"ב". משהו באופן עמידתם היה מוזר,
השניים נראו לו מוטרדים במקצת. "כן, מכובדיי, במה אוכל לעזור
לכם?" פנה אליהם בנימוס... "אדוני הרב, בוא, גש איתנו החוצה...
מישל חש תחושה מוזרה האופפת אותו... היה משהו רשמי ולא טבעי
בהתנהגותם של השניים. והוא שאל את עצמו מדוע הם מבקשים לדבר
איתו מחוץ לבית הכנסת. "כן, כן, ודאי...כרצונכם..." - ענה,
ויצא עימם אל מחוץ לבית הכנסת. "כב' הרב, אבוט, יש בפי בשורה
לא משמחת היום." נראה היה שנציג הסוכנות מתפתל עד שהעז להוציא
מילים מפיו. "צר לי לבשר לך שדריו, בנך, נפל בקרב על הקסטל
באיזור ירושלים" - פלט בקושי... פניו של מישל הוכו בתדהמה.
"דריו? מי איז'ו? לא, אתם בטוחים? דריו? מי איז'ו...?" "כן,
הלילה קיבלנו מברק מארץ ישראל והתבקשנו למסור לך את הדברים..."
אמר הנציג השני שבא עימו. מישל חש באותה שנייה שרגליו כושלות
ובבת אחת חרב עליו כל עולמו. "דריו, דריו, מי איז'ו..." - מישל
פרץ בבכי מר. "מה עשית, מי איז'ו, מה עשית...?מה אספר עכשיו
לאמך...דריו שלי...?" מישל מירר בבכי וחש שהוא פשוט רוצה למות
וממש ברגע זה, איבד את הטעם לחייו.היה זה מחזה קשה ביותר עבור
שני הנציגים של הסוכנות היהודית. היה זה תפקיד לא קל עבור
השניים, לבשר בשורות מן הסוג הזה לאדם מן היישוב ולראות במו
עיניהם איך ברגע אחד הופך הוא לאדם אבל וחסר חיים. אחד מהם
ניסה לחבק אותו, השני רץ אל בית הכנסת להביא לו כוס מיים,
למרות שידע כי שום דבר כבר לא יכול להרגיע את האיש הזה, אשר
ברגע אחד איבד את היקר מכל, את בן זקוניו. מישל דחה את כוס
המים מעל פניו. "צריכים ללכת לוידה..." מילמל תוך כדי בכי.
"איך אספר לוידה, דריו שלי...?"
"באותו בוקר, הכנתי את ארוחת הבוקר, כרגיל..." סיפרה וידה
לסלומון. "אבל מישל איחר... חשבתי שאולי הוא מאחר כי יש לו דבר
מה לסדר בענייני בית הכנסת..." - המשיכה... - "אבל מישל
התמהמה, משום מה..."
וידה החלה לדאוג, מישל התמהמה משום מה ולא חזר הביתה, כהרגלו
מדי יום, שהיה חוזר מייד לאחר סיום תפילת שחרית לארוחת הבוקר
בביתו ואחר מתפנה לעיסוקיו בענייני הקהילה. היא החליטה לצאת אל
הגזוזטרה משם ניתן היה לצפות אל קצה הרחוב. לאחר כחצי שעה של
המתנה, הבחינה בשלוש דמויות הקרבות לעבר הבית. בתווך פסע מישל,
כשהוא נשען על שני גברים לא מוכרים, שאחזו בו בשתי כתפיו, אחד
מכל צד. הליכתו של מישל נראתה לוידה כושלת. רגליו של מישל נשאו
אותו בקושי לעבר הבית... לפתע חשה תחושה מוזרה, ליבה של וידה
ניבא לה רעות...בידיים רועדות פתחה את דלת הבית לרווחה וציפתה
לשלושה, אשר הגיעו אל הכניסה והחלו לטפס במעלה המדרגות. "קה
פאסה מישל? קה פאסה? מה קרה?" - שאלה אותו בחרדה הולכת וגוברת.
מישל פשוט נפל לזרועותיה ומילמל תוך כדי בכי.... "וידה, דריו
שלנו איננו.. מי איז'ו, דריו, איננו...."   לשמע בשורת האיוב,
חשה וידה כי הדם אוזל מפניה, פניה נעשו חוורות כסיד, ראייתה
הטשטשה ובבת אחת עזבו אותה כוחותיה והיא צללה אל תהום הנשייה.


משפקחה וידה את עיניה, ידעה כי משהו נורא קרה, חשה מעין יאוש
עמוק. ליד מיטתה עמדו נציג אחד של הסוכנות היהודית ומישל,
כשעיניו אדומות מבכי.שניהם עשו מאמצים להעירה, העבירוה למיטה
כשמישל לא חדל להרטיב את פניה במים. הוא העביר שוב ושוב מגבת
קטנה לחה על פניה ועל מצחה. הנציג השני של הסוכנות היהודית הלך
להזעיק רופא. לאחר כמה דקות חזרה אליה ההכרה כי איבדה את בנה
היחיד, דריו, במלחמה הארורה בארץ ישראל, והיא החלה למרר בבכי.
"דריו, דריו, קרידו מיו..." ומישל בוכה יחד איתה.. כעבור כרבע
שעה הגיע הנציג השני של הסוכנות בלוויית רופא, אשר מייד הזריק
לוידה זריקת הרגעה, והיא שוב שקעה בשינה עמוקה.

"כעבור יומיים מצאו אותם, את דריו ואת המפקד נחום עם כל השאר
על הר הקסטל...וככה נשארנו אנחנו פה, בטורקיה והוא שם, בארץ
ישראל שלו. אפילו ללוות אותו בדרכו האחרונה, לא יכולנו... רק
איה הייתה שם וגם אברמיקו...לאחר המלחמה ביקרנו אצלו,
בישראל... והוא, דריו שלנו, טמון שם מתחת לאדמה, לא בית, לא
אישה ולא ילדים... " הוסיפה וידה, תוך שהיא מקוננת על מר
גורלה.

סלומון לא ידע את נפשו מרוב צער, למשמע הדברים. הוא ניסה לחבק
אותם שוב, את שני ההורים ורק מילמל: "אני מבין, אני מבין..."
בתוכו ידע, כי איש לא יוכל להבין באמת צערם של הורים ששכלו את
בנם במלחמה. אך הוא עשה את כל שביכולתו כדי לדובב את השניים,
שמא הדבר יביא להם הקלה מסויימת. חששו שמא לא ידע מה לעשות
ואיך להגיב חלף,  כיוון שהשניים לא הפסיקו לדבר אודות דריו.
מישל שלף    אלבום תמונות של הנער היפהפה שלהם שתיעד את ילדותו
ועד לבר המצווה שלו. "זה מה שנשאר לי ממנו, מהילד שלי... אלבום
תמונות. את המדים שלו וחפצים אישיים שלו קיבלנו בחבילה
בדואר.."

כך ישבו סלומון והוריו של דריו שעה ארוכה, עד אשר הגיעה השעה
להיפרד. סלומון ידע שאולי זוהי הפעם האחרונה שיראה את השניים,
מאחר ולא תהיה לו הזדמנות נוספת לבקרם, ובכלל בטורקיה, ודאי
שלא בשנים הקרובות. הוא הבטיח להורים לבקר לעיתים קרובות אצל
דריו, שהיה טמון כעת בהר הרצל, בירושלים, להניח זר על קברו וכן
להדליק עבורו נר נשמה. לפחות את המעט הזה יכול היה לעשות עבור
הוריו של דריו. וכך, בהבטחה זו, נפרד מעם השניים, כשהוא מחבקם
חיבוק אחרון של פרידה...

סלומון יצא משם, מביתם של בני הזוג אבוט, בתחושה כבדה. הוא ירד
לאיטו במדרגות כשהוא חש מחנק בגרונו ובצאתו אל הרחוב, שאף מלוא
ריאותיו אוויר. עכשיו התגברה אצלו תחושת הגעגועים הביתה ביתר
שאת, לא לבית הוריו, אלא דווקא הביתה, לישראל, לאישה, לילדה,
לחברים, לשכנים ולעבודה בבנק. פתאום הרגיש שהוא רוצה לחזור
לשם.  ברצון היה אורז את מזוודותיו וחוזר כבר מחר, אך נותרו לו
מספר ימים נוספים לשהות כאן, באיסטנבול, ובתחילת השבוע הבא,
ביום ראשון, היה אמור לעלות על האנייה שתחזירו ארצה. "את
ההורים אני חייב לשכנע לעלות לישראל" הרהר לעצמו. "ביום בו
יעלו לישראל, ייסגר המעגל וכך ייחתם באופן סופי הפרק התורכי
בחיי המשפחה." העיר איסטנבול, עיר הולדתו, הייתה עכשיו לא יותר
מעיר תיירות עבורו. לפתע עלה חיוך על שפתיו, משנזכר איך זרק את
הדרכון התורכי לים, היישר מסיפון הספינה, משזו עזבה את שטח
הנמל באיסטנבול בדרכה לארץ ישראל, תוך שהוא פולט קללה עסיסית
בתורכית: "ESHEK OGLU ESHEKLER ". כמובן שהשתמש בביקורו הנוכחי
בדרכונו הישראלי.

עכשיו לא ידע סלומון לאן ישים פעמיו. לא היה לו חשק לשוב לבית
הוריו ואף לא לטייל ברחובות איסטנבול. לבסוף החליט ללכת אל שפת
הים. תמיד כשהיה מדוכדך, היה הולך אל שפת הים. היה משהו מרגיע
בים הכחול. הוא פנה אל הדרך המובילה לשפת הים, אל החוף שבו
נהגו שלושתם, סולאנז', דריו והוא לקחת סירה ולשוט במימי ימת
המרמרה. הוא מצא לו מקום מבודד במקצת, התיישב על החול מול הים,
ופשוט נעץ מבטו במרחב הכחול, המהפנט, הפרוס לפניו, אשר נמשך עד
לאופק ההררי הגובל בימה, עד שראשו התרוקן מכל מחשבותיו. כך ישב
שם סלומון עד רדת החשיכה. היה זה ערב קריר במקצת והוא חש ברעד
קל העובר לאורך גוו. לא ידע לומר אם היה זה עקב הדכדוך הקל
שאחז בו או עקב הערב הצונן, שירד על החוף. משהלך הרעד וגבר,
החליט לשוב לבית הוריו. עדיין חש בעגמומיות העוטפת אותו, כאשר
עלה למעלה מן החוף ועשה דרכו אל עבר אורות הכרך.

בבית חיכו לו הוריו, שדי דאגו לשלומו לאחר שנעדר במשך שעות מן
הבית. בעוד אימו, מזל טוב, מגישה לו ארוחת ערב לשולחן, סיפר
להם, להוריו, אודות פגישתו עם בני הזוג אבוט. מזל טוב הקשיבה
קשב רב לדברי בנה ותוך כך שהיא מאיצה בו לאכול: "קומר איז'ו,
קומר", חלפה במוחה המחשבה שהמזל היטיב עם משפחת לוי, בכך שבנם
עדיין בריא, חי ונושם, לאחר שהשתתף כבר בשתי מלחמות. המצב
הביטחוני בישראל די גרם לה לחשוש מעלייה לארץ, מיחד ומאידך,
המרחק מבנם ומבתם, שהפריד ביניהם במשך שנים רבות, הגעגועים
לילדיהם והצורך בקרבתם, היו לה ולמנדו קשים מנשוא. סלומון,
שכבר איבד לגמרי את התיאבון באותו היום, כאילו ניחש את
מחשבותיה, כששאל אותה לפתע: "למה שלא תעלו לישראל?" הוא היה
אדם ספונטאני (לחפש מילה עברית לספונטאני) ואם היה הדבר תלוי
בו, היו הוריו חוזרים ביחד איתו לישראל כבר ביום ראשון הקרוב.
מנדו נראה די נלהב לשמע הרעיון. "סי איז'ו, אני מוכן לעלות כבר
מחר, אבל, כפי שאתה יודע, לא אני הקובע מה לעשות בבית הזה..."
מנדו דמיין בעיני רוחו את ישראל כמקום תנ"כי, ארץ זבת חלב ודבש
של ממש. ואילו מזל טוב, היא די חששה ולא מיהרה כל כך להחליט,
בפרט שהדבר היה כרוך בעקירתם של בני הזוג הקשיש מסביבתם ומן
השפה לה הורגלו. מזל טוב חששה שמא לא תסתדר בסביבה חדשה ועם
לימוד שפה חדשה, זאת למרות שהתגאתה בידע שלה ובמספר השפות בהן
שלטה.  "נראה, נראה..." התערבה בשיחה, "תן לנו עוד זמן לחשוב
על כך" אמרה בהיסוס וכשסלומון היה שומע את שתי המילים הללו
יוצאות מפיה, ידע כי, ככל הנראה, הדברים בהם דובר, לא יצאו
לפועל, לפחות לא בזמן הקרוב. הוא החליט לוותר על הנושא, לעת
עתה. ואילו מנדו, הוא היה ממש מאוכזב מחוסר שיתוף הפעולה מצד
רעייתו וארשת של אכזבה ניכרה על פניו. הוא נראה כמו ילד קטן,
אשר נטלו ממנו צעצוע. הוא באמת רצה לעלות לארץ הקודש ואף הבטיח
לעצמו, כי ביום שיעלה ארצה, ינשק את אדמתה. הייתה לו כמיהה
חזקה לארץ ישראל והארץ התנ"כית, ארץ האבות, הייתה עבורו כמעין
אבן שואבת. אך לעת עתה, היה צריך להשמע להוראות האישה, שעל פיה
יישק דבר ולהסתפק בתיאורי המקומות בארץ הקודש מן התנ"ך, אשר
שקד על קריאתו מדי יום ואף החל ללמוד את השפה העברית באמצעותו,
כדי שכאשר  יגיע הזמן והוא יעלה ארצה, יהיה מוכן וידע את השפה
העברית. אין ספק, שמנדו כבר היה מוכן נפשית והיה בשל לעלייה.
סלומון, שחש מייד באכזבתו של מנדו, סימן לאביו לשתוק : "נדבר
אחר כך" - פלט לעברו חרישית ברגע שאימו הפנתה את גבה אליהם.
היו לו לסלומון דרכים משלו לדרבן ולשכנע אנשים לבצע דברים
ובדרך כלל היה משיג את מטרתו. גם הוא מאס במרחק הרב שהפריד
בינו ובין הוריו וחשב כי הגיע הזמן לעשות מעשה.

מאוחר יותר, באותו הערב, כאשר פנתה מזל טוב לחדר התפירה שלה
והאב ובנו נותרו לבדם בסלון, הרשה לעצמו סלומון לדבר על נושא
העלייה עם אביו. "קוצ'ה מה, איך שאני מגיע לארץ, אני  הולך
לברר מה "הפרוצדורה" בקשר לקליטת עולים חדשים במשרד הקליטה. אל
תדאג, אני כבר אסדר את כל העניין. בקרוב אתה עומד להפוך ל
"עולה חדש". "ומה נעשה אם מאמא לא תסכים?". - שאל מנדו. "סמוך
עליי, ב"ה הכל יהיה בסדר" - השיב לו סלומון בביטחון, כשעל פניו
נסוך מבט ממזרי.. ומנדו, הוא אכן סמך עליו ובהבעה של מי שקשרו
קשר סודי, פנו שניהם ועלו  על יצועם.

למוחרת, בבוקר יום רביעי, התעורר סלומון, הכין לעצמו קפה שחור
טוב, ופנה מייד לבחון את האוצרות אשר הטמין במזוודותיו. היום
תכנן להשלים את קניית המתנות לחברים ולמשפחה בארץ. הוא החל
לספור את מגשי הלוקום ונקניקי הסוג'וק וכמובן את הפירות היבשים
וסימן על כל מוצר "מה הולך למי..." בדק מה יש ומה חסר, ורשם
ברשימה קטנה את כל הטעון השלמה. לפתע נזכר כי שכח לרכוש מוצרי
טואלטיקה, בקבוקי או-דה-קולון 4711 וסבונים. "אין מתנה יפה מזו
לתת לאישה, סבון ריחני בתוספת או-דה-קולון בריח לימוני..."
הרהר לעצמו.  אולם, משנזכר ברעייתו, שושנה האלגנטית, שאהבה
להיראות תמיד במיטבה ודאגה תמיד להתלבש ע"פ צו האופנה האחרון,
ידע כי אם ירכוש עבור רעייתו בושם מסוג "שאנל 5" יקנה את עולמה
לנצח. שושנה אהבה לדמיין לעצמה שהיא מ-"ההיי סוסייטי" והדבר
גרם לה להרגיש פשוט נפלא. כמו כן, חלמה לבקר בפריז, לשוטט
בשאנז אליזה ולרכוש לה לפחות בקבוק בושם אחד מקורי מסוג "שאנל
5".  ניתן לומר שהייתה זו גחמה בלתי הגיונית מצידה, לרצות בושם
של "שאנל 5", בשנים שלאחר תקופת הצנע בארץ, ועוד בזמן שחוסכים
אגורה לאגורה כדי לקנות דירה חדשה "עם אמבטיה חדשה".

סלומון התלבט עכשיו קשות בסוגייה: "לקנות בושם "שאנל 5"
לשושנה, או להסתפק בקניית או-דה-קולון. "אם אקנה בושם "שאנל 5"
אצטרך לוותר על חסכון לדירה במשך לפחות 3 חודשים." - חשב בקול.


"לקנות או לא לקנות"?  "אחליט אחר כך כשנגיע לחנות" - סיכם
לעצמו.

סלומון היה אמור להפגש בשעה 11.00 בבוקר עם ג'ני וויקטור ליד
בית הכנסת הגדול. שלושתם תכננו לסייר במשך כל היום באתרי העיר
איסטנבול. משמצא כי רוב המתנות נקנו, החזיר אותן בסדר מופתי
לצ'ימידאן ואחר כך פנה לחדר האמבטיה, התקלח, התגלח, השפריץ על
עצמו או-דה-קולון בריח גברי כלשהו והרגיש שהוא במיטבו וכי
"היום הזה הולך להיות יום טוב". אחר כך פנה למטבח, שם ישבו כבר
הוריו. פתח את המקרר, וחטף משהו לאכול. "שב לאכול כמו בן אדם",
הפצירה בו מזל טוב. "אני קצת ממהר..." - השיב לאימו. אביו רק
קרץ לו קריצה קלה וחייך, כממתיק סוד.

בעודו לועס את שארית הסנדוויץ' שאחז בידו האחת,  בדק בכיס
מכנסיו האחורי שארנקו נמצא במקומו, מילמל שלום חטוף לעבר הוריו
ויצא במהירות מן הבית. מזל טוב לא הספיקה לומר "אורוואר", והוא
כבר היה מחוץ לדלת.

ליד בית הכנסת הגדול, המתינו לו בקוצר רוח ג'ני וויקטור. כמובן
שסלומון איחר במקצת לפגישה, כהרגלו בקודש. אבל, התירוץ היה
אותו תירוץ. "מצטער על האיחור, היה לי קצת קשה לקום הבוקר" -
אמר לשניים תוך כדי שהוא מחבק אותם חיבוק קל.  "אני צריך ממך
עזרה קטנה..." פנה אל ג'ני. "אני צריך לקנות סבונים טובים ו- 4
בקבוקי או-דה-קולון כמתנות לגיסתי, לשכנה סגל, ללאה כספי
ולשושנה. אבל רציתי לברר איפה אפשר לקנות את הבושם "שאנל 5"
וכמה זה יכול לעלות..."אולהלה.... זה יקר מאוד. אני מכירה
פרפומריה יוקרתית, ברחוב GALATASARAY, ששם אפשר להשיג בשמים
יקרים לאנשים עשירים. התעשרת ולא סיפרת לנו?" "בעל הבית השתגע"
- ענה לה סלומון. "הכסף על חשבון החיסכון לדירה...". נראה שהוא
כבר החליט, בשלב זה, לקנות לשושנה את הבושם הנכסף ולוותר, לעת
עתה, על חסכון לדירה לכמה חודשים. "מה יכול להיות? בואו, ניכנס
לכמה דקות לבית הכנסת ואחר כך לפרפומריה.... " וכך נכנסו
שלושתם אל בית הכנסת הגדול, שבו נערך לסלומון טקס בר המצווה.
היה זה בית הכנסת ששימש את העדה האשכנזית.


באותה שעה, היה בית הכנסת כמעט ריק מאדם ומלבד השמש לא היה בו
איש. סלומון היה נרגש ביותר. הוא סקר את בית הכנסת המפואר
לאורכו ולרוחבו. כשהיה בר מצווה, נראה לו בית הכנסת אף גדול
יותר, אולי כי היה נער צעיר, ובעיניים של נער, הכל נראה ענק.
גם עכשיו נראה בית הכנסת מרשים ומפואר למדי. אלא מאי, את טקס
בר המצווה שלו ערכו דווקא בנוסח אשכנזי. למען האמת, עובדה זו
לא כל כך הפריעה להוריו של סלומון, מאחר ושניהם, הן מזל טוב
והן מנדו שלטו בשפה הגרמנית, והנוסח האשכנזי לא היה להם זר
לגמרי. להם היה חשוב שהטקס ייערך בבית כנסת מכובד. ואילו
סלומון, הוא אהב דווקא את נוסח התפילה הספרדי, אבל גם הפעם לא
התנגד. "נו, שיהיה..." אמר להוריו משהחליטו עבורו. וכך נערך
לנער, סלומון, טקס בר מצווה כשר למהדרין בנוסח התפילה האשכנזי,
שכמובן כלל גם מטח סוכריות מכיוון עזרת הנשים, כמיטב המסורת,
כשהדודה פאני היטיבה מבין כולן לקלוע ל"מטרה".

"אפשר לעזור לכם?" פנה אליהם השמש. "נכנסנו רק להציץ.." השיב
לו סלומון. כאן נערך טקס בר המצווה שלי..." אמר בגאווה. "ברוך
הבא אפנדי...מאיפה אתה?"  "גדלתי באיסטנבול עד גיל 17 וכיום
אני ישראלי". "באמת?" - שמח השמש. "בוא לתפילת ערבית. החברים
ישמחו מאוד לפגוש מישהו מישראל." - ניסה להפציר בו... "היום
לא, אבל אגיע עם ההורים לתפילת השבת. "ברוכים הבאים, ברוכים
הבאים..." סלומון שלח עוד מבט קצר לעבר הבמה המוגבהת, שם שכן
אחר כבוד ספר התורה המוסתר מאחורי פרוכת הקטיפה, שלח ידו לעבר
המקום בכמעין "נגיעה" באוויר ונישק את ידו, כמנשק את ספר התורה
מרחוק.

לאחר מכן, יצאו השלושה אל היעד הבא: קניית בושם "שאנל 5"
לשושנה.
לא רחוק משם, שכנה החנות המפוארת. סלומון היה נרגש מעצם העובדה
שעמד לרכוש מוצר יקר. "אלוהים ישמור..." אמר לשניים שצעדו איתו
בנחישות היישר אל פתח החנות. סלומון שכח מתי הוציא כזה סכום
לאחרונה. הוא כבר הורגל למשמעת הישראלית ולשרוד את ימי הצנע
איכשהו, וכאן הוא עומד לרכוש מוצר יוקרתי, שבחלומותיו הפרועים
ביותר לא העז להוציא סכום כזה, מה גם שהיה זה בושם ולא איזה
שהוא חפץ מועיל. אבל, ג'ני, אשר הוקסמה מעצם המחווה הזו של
סלומון לרעייתו, שושנה, משכה את השניים שאיתה לעבר החנות
היוקרתית בבטחה. סלומון ידע שמכאן הוא כבר לא יוכל לסגת וכי
כבר אין דרך חזרה. בחיל ורעדה נכנס אל החנות. ושם מעבר לדלפק
עמד לא פחות ולא יותר, בעל החנות הארמני בכבודו ובעצמו, כשעל
פניו נסוכה ארשת של כבוד. הוא נהג בכבוד כלפי באי החנות, שרובם
היו אמידים. "מה  בשבילכם?" "אה.... אני מחפש בושם...." התחיל
סלומון לגמגם... ג'ני לא היססה לרגע ולקחה על עצמה את
המשימה... "בבקשה, יש לכם בושם מסוג "שאנל 5"? אמרה בהחלטיות.
"בוודאי..." ענה בעל החנות. "אין יום שאנחנו לא מוכרים שניים
כאלו, לפחות".  הוא פנה למדף הבשמים שמאחורי גבו ושלף משם
בקבוק בושם של 100 מ"ג מסוג "שאנל 5". "אפשר לנסות?" - שאלה
ג'ני? "כמובן". הוא שלף בקבוקון קטן מתוך מגירה והתיז קלות על
ידה המושטת של ג'ני. "או-לה-לה, ריח משגע.." אמרה ונתנה
לבחורים להריח את ידה. האמת, סלומון לא ממש השתגע על הריח הזה
ולא הבין כל כך מה שושנה מוצאת בו. "כמה זה עולה?" שאל את בעל
החנות... "400 $..." ענה לו זה... "סלומון כמעט התעלף באותו
רגע... "הלכה הדירה עם האמבטיה..." מילמל לעצמו בעברית תקנית,
שאף אחד לא מבין. הוא שלף את ארנקו מכיסו האחורי והוציא משם את
רוב שטרות הכסף שהיו בו, סידר את כולם בחבילה אחת, והחל לספור
את כל הפאפלים. בזה הוא דווקא היה טוב, בספירת שטרות. במיומנות
עשה חשבון בראש "כמה זה יוצא" בשטרות תורכיים והחל לספור
במהירות ובמיומנות של בנקאי את השטרות, שנאלץ עכשיו להפרד מהם.
אחרי שתי שניות, אולי שלוש, מסר את חבילת השטרות לידי בעל
החנות שהחל לספור אותם בנחת.לאחר שוידא כי כל הסכום מצוי
בידיו, פנה ברוב טקס אל מעין כספת שקופה עשויה זכוכית, נעולה
במנעול, שם היו מוצבים מספר בקבוקי בושם יוקרתיים במיוחד,
הוציא מפתח קטן מכיס מכנסיו ולאחר שפתח את הכספת לרווחה, שלף
משם בקבוק של בושם מסוג "שאנל 5". "לארוז לך למתנה?" שאל את
סלומון. "כן, כמובן" - השיב לו סלומון. בעל החנות נטל נייר
מוזהב והחל במלאכת האריזה, בעוד סלומון מחשב כמה נשאר לו
בארנקו, לשם קניית או-דה-טואלט בריח לימוני, לגב' סגל, לחברה
הטובה - לאה כספי וכמובן, לגיסתו - מרים. כמו כן, חישב במהירות
בתוך כמה חודשים יוכל לשוב ולחסוך לדירה החדשה. הוא תמיד היה
מאורגן, הסלומון. תמיד היה מחושב ומדוייק בכל הקשור לכלכלת
הבית. משמצא כי אין לו די לקניית או-דה-טואלט וסבונים, ביקש
מויקטור כי ילווה לו כמה פאפלים. "זה רק עד הערב, בערב אני
מחזיר לך". "אין לך מה לדאוג". אני אשלם בינתיים, הרגיע אותו
ויקטור. בינתיים השלים בעל החנות הארמני את אריזת המתנה בנייר
המוזהב, קשר מסביב לאריזה סרט אדום כשבקצה קשר את הקצוות בצורת
פרפר, חתך את שארית הסרט במספריים ושם את המתנה בשקית מהודרת
בצבע בורדו. סלומון לא היה רגיל ליחס שכזה. מתנות בישראל נהוג
היה לארוז, בדרך כלל, בנייר חום. הוא נטל בזהירות את המתנה
מידי בעל החנות ויצא משם ברוב גאווה עם ג'ני וויקטור. עכשיו חש
כאילו הוא האיש העשיר בעולם. "איזה בעל היה רוכש לאשתו בושם
ב-400$?" הרהר בקול "ועוד בימים טרופים אלו..." "אתה הבעל הכי
טוב בעולם....הלוואי עליי בעל כזה..." החמיאה לו ג'ני תוך כדי
ציחקוק. "טוב, חברים, הגיע הזמן לסייר בעיר..." האיץ בהם
ויקטור, שמיצה לחלוטין את נושא קניית הבושם. וכך יצאו לסיור
ברחבי העיר, כשסלומון אוחז במתנה בדחילו ורחימו ובמשנה זהירות
במשך כל אותו היום, מחשש שמא האוצר שבידיו יינזק, ייפול
ויישבר, והוא, רחמנא ליצלן, יחזור הביתה בידיים ריקות. בסיומו
של אותו היום, בשובם לבית לוי, לאחר שסיירו בכל אתר תיירות
אפשרי בעיר ואף הצטלמו למזכרת, השיב סלומון לויקטור את השטרות
שלווה ממנו לשם קניית בקבוקי האו-דה-טואלט והסבונים ואף הודה
לו. "תודה על הכל, אמיגו. אני מתחייב לארח אתכם בביתי כשתחליטו
לבקר בישראל". "אנחנו נבוא, איז'ו, יום אחד גם אנחנו נבוא...",
אמר ויקטור. וכך נפרדו לשלום, לאחר שעוד יום חלף עבר לו.

עתה נותרו לסלומון עוד יומיים לסיום הביקור - שישי ושבת וביום
ראשון, חוזרים לישראל, לרמתˉגן... משהרהר בכך, אפפה אותו
הרגשה משונה, של שמחה מהולה בעצב קל. למוחרת, ביום השישי,
הקדיש את כל היום למנוחה ולשיחות נפש עם הוריו, לפני שייאלץ
שוב להפרד מהם, מי יודע לכמה זמן... כך ישב עימם עד השעות
הקטנות של הלילה, החליף עימם דעות ועצות באשר להמשך חייהם
ועתידם, לפני שהוא עוזב. לפתע הבין מאין באה לו התחושה של
דכדוך. הוא חש כאילו הוא נוטש אותם, את הוריו. גם מזל טוב חשה
מעין צביטה בלב, למראה בנה העושה הכנות אחרונות לפני השיבה
לישראל. לבסוף, לאחר שיחות אל תוך הלילה, עלו שלושתם על
יצועיהם. למוחרת היום היו אמורים להתעורר השכם בבוקר לשם
הביקור בבית הכנסת. סלומון לא הספיק לישון הרבה, אולי שלוש
שעות, כאשר אביו נכנס לחדרו וניסה להעירו. "קום איז'ו, אנחנו
צריכים לצאת אל בית הכנסת...." היה זה אחד הבקרים הקשים
לסלומון. לא זכר מתי בפעם האחרונה התעורר בשעה 5:00 בבוקר,
מלבד במלחמה, שאז לא ישן בכלל. "אחר כך" השיב לאביו בעיניים
עצומות. הוא באמת ניסה לפקוח את עיניו, אבל היה לו קשה
להתעורר. "אני אלך להתלבש בינתיים..."אמר מנדו. שחשב לתת
ל"ילד" עוד חצי שעה של שינה. בחדר השני התלבשה מזל טוב לכבוד
האירוע. היא לבשה את הסוודר התכול העשוי קשמיר, מעל סריג לבן
דק וכן את חצאית הצמר השחורה, הטובה שלה. היום היא תחבוש את
הכובע החדש שנקנה בישראל, בעיר בניˉברק. נטלה את הכובע
החדש והניחה אותו על המזנון בחדר האורחים, כדי שתיטול אותו
לפני היציאה מן הבית. היא פידרה מעט את פניה, מרחה שפתון אדום
על שפתיה ואפשר לומר שהייתה מוכנה לקראת הביקור בבית הכנסת.
מנדו, אף הוא, לבש את חליפתו הטובה ונעל את נעליו המצוחצחות
למשעי. בשעה 6.00 בדיוק היו אמורים לצאת לכיוון בית הכנסת בכדי
להגיע בזמן לתפילה. רק סלומון היה שרוי כעת בתרדמה עמוקה. לאחר
כמחצית השעה, פנה שוב מנדו לחדרו של בנו, הפעם היה חייב להעירו
בכל מחיר. "קום קום" טילטל את סלומון. "עוד מעט" - השיב
סלומון. "אנחנו מאחרים..." אמר מנדו. סלומון הרגיש שאם לא יקום
עכשיו ממיטתו, לא יקום ממנה עד שעות הערב. בבת אחת התיישב
במיטה, תוך החלטה לקום ותוך הבטחה לעצמו, שזוהי הפעם האחרונה
בחייו שהוא קם ממיטתו בשעה כה מוקדמת. בבהילות פנה אל המקלחת
ושטף את פניו. למזלו, התגלח אתמול בערב, כך שהבוקר נחסך ממנו
זמן יקר. בתוך רבע שעה היה לבוש, אך עדיין עיניו סירבו להפקח
לגמרי. מזל טוב נטלה את כובעה וחבשה אותו לראשה, תלתה על זרועה
הימינית את הצ'אנטה החדשה שרכשה בשוק לאחרונה, ופסעה עם מנדו
החבוש במגבעתו ועם סלומון  לעבר הרחוב הדומם להפליא בשעת בוקר
זו. הם החלו לצעוד אט אט לכיוון בית הכנסת, שהיה מרוחק מרחק של
כשעה הליכה מביתם. סלומון היה רדום למדי ואפילו ההליכה לא גרמה
לו להיות ער לגמרי. רק עם הגיעם אל פתח בית הכנסת, התחיל
להתעורר מעט, תוך מחשבה כי כאשר ישובו, ישלים כמה שעות שינה עד
הערב. הערב אף היה צפוי להשתתף במסיבת פרידה רבת משתתפים,
שנערכה לכבודו, של כל בני המשפחה וחברים וניתן היה לומר
בוודאות שלא היה מחזיק מעמד ללא השלמת שעות השינה.

בהגיעם אל פתח בית הכנסת, פנתה מזל טוב המהודרת אל גרם המדרגות
המוביל לעזרת  נשים ואילו האב ובנו נכנסו אל האולם רחב הידיים
אשר בקומה התחתונה והצטרפו אל קהל המתפללים. "יש כאן בחור
מישראל..." ליחשש השמש אשר זיהה את סלומון מביקורו האחרון.
השמועה פשטה בין המתפללים כהרף עין ונראה שגרמה להתרגשות
מסויימת בקרבם. לא היה זה דבר של מה בכך להתפלל בחברת אורח
מישראל הנמצא ממש כאן בין המתפללים. עובדה זו עוררה התרגשות
בקרבם, מאחר והייתה לחברי הקהילה היהודית כמיהה רבה לדעת כל
פרט וכל ידיעה הנוגעים לנעשה בארץ ישראל. בו ברגע הוחלט לתת
לסלומון ולמנדו את הכבוד לעלות לתורה. עכשיו אחזה התרגשות של
ממש בסלומון. בבת אחת חזרו אליו המראות מטקס בר המצווה שלו.
זכר את אימו הצעירה בכמה וכמה שנים, מציצה אליו מלמעלה ואת מטח
הסוכריות שהטיחה מלמעלה במרץ רב דודתו, פאני. הוא הציץ למעלה
והבחין בפנים מוכרות מבין וילונות התחרה שהוסטו כמעה הצידה.
הייתה זו הדודה פאני שעמדה שם במלוא הדרה, ממש כמו אז, בטקס בר
המצווה והביטה בו בעיניים אוהבות. למותר לציין, כי הדודה פאני
הייתה תמיד אישה מהודרת והקפידה על מראיה ועל לבושה. עכשיו
נראתה במיטבה, מחוייטת, שם למעלה, בעזרת נשים, בעמדה ליד אימו.
כך התפללו תפילת שחרית. מנדו אהב את מעשה התפילה ומדי פעם היה
נכנס אל בית הכנסת השכונתי להתפלל, אולם סלומון לא היה מן
המתפללים הקבועים בבית הכנסת ברמתˉגן, והמעמד עורר בו
התרגשות וצמרמורת. משהסתיימה תפילת שחרית, הוזמן הכהן שבקהל
לקרוא את פרשת השבוע, פרשת "במדבר". האם יש לוי בקהל? שאל הרב
את הנוכחים בקול רועם. "כמובן, יש לנו היום לוי בקהל, לוי
מישראל."- ענה השמש. רחש קל עבר בין המתפללים וכל המבטים הופנו
לעבר מנדו וסלומון. סלומון רצה לתת לאביו את הכבוד ולעלות
לתורה ראשון, אך זה נתן לו דחיפה קלה וסלומון פנה לקריאת חלקו
בפרשת השבוע, לאחר שהתעטף כולו בטליתו. "ה' עמכם" פתח בקול
נרעד. "יברכך ה'.." ענה לו הקהל. אין ספק שהמעמד היה מרגש ותוך
כדי קריאה, חש סלומון בעיניים המביטות בו מעזרת הנשים והוא שב
בדמיונו לאחור בזמן לגיל בר המצווה. הינה, עוד רגע ומטח של
סוכריות יומטר על ראשו... אך מטח הסוכריות לא הומטר הפעם.
הדודה פאני רק הביטה בו מבעד לוילון התחרה. בליבה התפללה רק
לשלומו של אחיינה ולשלום משפחתו שבישראל, הארץ למודת המלחמות.
מנדו, שכלוי הותר לו לעלות לתורה כאחרון הקוראים, עלה אף הוא
לתורה עטוף בטלית וחתם את קריאת פרשת השבוע וההפטרה (אפשרי?).
לאחר סיום התפילה התקבצו המתפללים סביב סלומון ומנדו, וניסו
להתעניין בנעשה בישראל, בעיקר התעניינו לגבי  האירועים במלחמה
האחרונה. לחלקם היו אף קרובי משפחה שעלו לישראל, חלקם התעניין
בקשר לעלייה לארץ ורבים אף רצו למסור דרישות שלום לקרוביהם
בארץ. סלומון היה כבר מאוד עייף בשעה זו, אך שמח להסביר לקהל
מאזיניו את הקורות אותו במלחמה ולעדכנם לגבי הנעשה בארץ, שהרי
הוא, סלומון, אהב תמיד להיות במרכז העניינים. לבסוף, משפנו איש
איש לדרכו, החלו בני משפחת לוי, בלווית הדודה פאני, לצעוד אט
אט בחזרה לכיוון הבית. סלומון אפילו לא ישב לשולחן לארוחת
הצוהריים, ומייד עם היכנסם לביתם, פנה מייד לחדר שלו וצנח כשק
על המיטה. לא עברה דקה אחת, והוא כבר ישן שנת ישרים.

משהקיץ סלומון משנתו, החלה כבר השמש לשקוע על העיר איסטנבול
ולפנות מקומה לחשיכה, שתפסה את מקומה במהירות. הוא ישן שינה כה
כבדה, עד שעם הקיצו, נדמה היה לו שהוא כבר בישראל. הוא פקח חצי
עין ונוכח כי עדיין הוא נמצא בבית הוריו."עוד יומיים-שלושה
אהיה בבית" - הרהר לעצמו. היה נדמה לו בשעת בין ערביים זו,
כאילו חלף זמן רב מאז שהגיע לכאן לביקור. לרגע איבד את תחושת
הזמן. הוא יצא אל חדר האורחים, שם ישבו הוריו ודודתו פאני,
לשעת התה שלהם, כשהם טועמים מעט מן העוגה ולוגמים מדי פעם
מספלי התה הסיניים שלהם. "לך לאכול משהו..." ציוותה עליו אימו,
שהשאירה לו על השולחן צלחת אוכל מארוחת הצוהריים, תוך שהיא
מודעת לעובדה שלמעשה, זו ארוחת הצוהריים האחרונה של בנה בבית
הוריו. מבלי משים, החלה לחשוב מה היה קורה אילו הייתה שוהה
במחיצתו של בנה לתקופה ארוכה יותר מאשר שלושה שבועות, אולי
למספר חודשים ואולי אף לתמיד.

סלומון אכל ברעבתנות את מנת האוכל שבצלחתו. עכשיו הרגיש מאושש
למדי, לאחר שצבר מעט שעות שינה. כעת היה מוכן לאירוע שהיה גולת
הכותרת של היום הזה - מסיבת הפרידה מקרוביו וחבריו באיסטנבול.
לאחר שסיים את ארוחתו, פנה אל חדר האמבטיה. אין ספק שהוא נהנה
עד מאוד מהרחצה האחרונה באמבט, כאן, בבית הוריו, לפני שהוא
חוזר למקלחת ול"דוש" של הבית מספר 49 ברחוב יהל"ם.

בשעה 20:00 בדיוק, יצאו בני משפחת לוי, לעבר ביתם של המארחים,
משפ' אסיאו, קרובי המשפחה של דריו אבוט, אשר אף הם דרו בפרבר
קוסגונצ'יק. משפ' אסיאו, אומנם שהתה עדיין באיסטנבול, אך
עלייתם לישראל כבר תוכננה לפרטיה ולמעשה, היו אמורים בתוך מספר
חודשים לעלות אף הם ארצה. אולם, הלילה היה הלילה של סלומון.
אין ספק, שבני המשפחה אהבו לחגוג ורק חיפשו סיבה למסיבה ולא
היה שותף טוב יותר מאשר סלומון למסיבה שכזו.

עם היכנסם של בני משפחת לוי לבית אסיאו, קיבל אותם מסך עשן
כבד. החדר היה אפוף בעשן סיגריות וריח סיגריות קשה עמד באוויר,
עד שקשה היה לנשום. לאורך הקיר הציבו שולחנות ארוכים, שהיו
עכשיו עמוסים בתבשילים מכל טוב, פשטידות למיניהן, בורקיטס,
דולמה, ביצים קשות ודברי מתיקה, שטרחו לבשל ולהכין נשות
החוגגים. על השולחנות הוצבו יינות מסוגים שונים כמו ערק,
קוניאק ויין אדום יבש. וסלומון, אשר לא רצה לבוא בידיים ריקות,
שלף מהצ'ימידאן שלו, עוד בבית הוריו, שלושה מגשי רחת לוקום
וגוש חלבה אחד, שהחליט להביא עימו למסיבה. הצ'ימידאן היה,
ממילא, עמוס לעייפה וקשה היה לרכוס את רוכסנו. מייד עם הכנסו
לבית, הניח סלומון את מגשי רחת הלוקום וגוש החלבה על אחד
השולחנות ופנה להתחבק ולהתנשק עם בני המשפחה והחברים. רובם כבר
אחזו בידיהם כוסות יין ולא הייתה זו להם כוסית היין הראשונה
שלגמו. ברקע נשמעה מוזיקה של שאנסונים צרפתיים. לפתע הופסקה
המוזיקה ומר אסיאו, שאחז בידו כוס יין, פתח בדברים:

"רבותיי, אני מבקש להרים כוסית יין לחיי סלומון ולחיי כולנו,
שנזכה כולנו לחיים טובים ובע"ה ניפגש כולנו בארץ ישראל במהרה
בימינו".

"לחיים, לחיים..." נשמעו קריאות מכל עבר.כל הנוכחים לגמו עוד
לגימה מכוסות היין שלהם ובכך כאילו ניתן האות לתחילת החגיגה.
מישהו החליף את התקליט הצרפתי בתקליט של מוזיקה תורכית וכמה מן
הנוכחים פתחו בריקוד סוער. סלומון לא השתהה הרבה, הוא רק לגם
כמה לגימות מכוס הקוניאק שבידו ולאחר שהרגיש שהוא משתחרר בבת
אחת, הצטרף אל הרוקדים ופצח אף הוא בריקוד סוער. הרוקדים פינו
לו מייד מקום במרכז הרוקדים והוא הפך להיות הרקדן הראשי,
כשסביבו מפזזים כל השאר. סלומון היה עכשיו כשראשו בעננים. חלפו
כמה חודשים מאז המסיבה האחרונה שבה השתתף עם שושנה מטעם הבנק
והמסיבה הזו הייתה עבורו כאוויר לנשימה. במסיבה הלילה הוא פשוט
השתולל. רקד עד אובדן החושים, עישן סיגריות ללא הגבלה ולגם לא
מעט יין. מדי פעם עצר ליד הוריו, שישבו בפינת החדר ועשה עצמו
שיכור. הוא פלט דברי הבל בנוכחות אימו, וזו פרצה מייד בצחוק
מתגלגל. מזל טוב ידעה שזוהי אך הצגה וכי בתום המסיבה ישוב
סלומון להתנהגותו הרגילה. למעשה, סלומון מעולם לא ידע שכרות
מהי. נדמה היה כי שום כמות יין שילגום, לא תביא אותו לידי
שכרות. אין ספק, שהייתה זו מסיבה פרועה ביותר, אך עדיין,
סלומון היה בשליטה  עצמית מלאה. אומנם, בצאתו עם הוריו ודודתו
פאני עם סיום המסיבה מבית משפחת אסיאו,  המשיך בהצגתו בתפקיד
השיכור וכביכול איבד שליטה ומעד ברדתו בגרם המדרגות, אך בצאתם
אל הרחוב, הפך עורו בן רגע והפך מעט לרציני. משב האוויר הקריר
טפח על פניו, והוא השתחרר בבת אחת מאדי העשן והאלכוהול אשר
אפפו את ביתם של בני משפחת אסיאו. מאוחר יותר, כחודשיים לאחר
ששב לישראל, קיבל בדואר צילום מאותה המסיבה, שהעשן ואדי
האלכוהול, כאילו חישבו להתפרץ ממנה החוצה, שבו נראה סלומון
בחברת בני משפחה צוהלים, כשהוא מניף בידו כוס יין  לאות
"לחיים".

תחילה ליוו השלושה את הדודה פאני לביתה, וזו נפרדה מהם בהבטחה
להתראות איתם למוחרת בבוקר כדי ללוות את סלומון לנמל. מששבו
סלומון והוריו הביתה, פנה סלומון מייד לסדר את חפציו  ומטלטליו
לקראת הנסיעה של מחר. הוא אסף כמה מחפציו, שהיו פזורים בבית
הוריו, הכניסם לתיקים העמוסים והציבם במסדרון לפני דלת היציאה.
רק מברשת השיניים שלו נותרה בחדר האמבטיה. הוא לא התכוון
להתגלח שוב בבוקר שלמוחרת מפאת קוצר הזמן. עכשיו, כשהכל היה
מוכן לנסיעה, חש כמעין ניחוח ישראלי העולה באפו. היה זה אותו
ניחוח שאפיין את הרחוב הישראלי ברמתˉגן. הוא חש מין געגוע
לריחות הללו. "בשבוע הבא נלך לראות סרט עם שושנה והילדה
באמפיתיאטרון..." חלפה מחשבה בראשו. סלומון איחל להוריו
"בונווי" ונכנס אל בין מצעי התחרה הלבנה של מיטתו הרחבה בחדר
נעוריו ושקע בשינה כשחיוך שליו נסוך על פניו.

למוחרת בבוקר, התארגן סלומון במהירות ליציאה. הוא היה לחוץ
במקצת, שמא יאחר להגיע לנמל וחס וחלילה, והאוניה לישראל תפליג
בלעדיו. הוא סירב לטעום מארוחת הבוקר שהכינה לו אימו, אבל ביקש
ממנה להכין לו רק: "און קפיקו". בקושי לגם שתי לגימות מהקפה
ופנה לעשות סיבוב אחרון בבית, לבדוק שמא שכח חפץ מחפציו. הוא
נכנס לחדרו ותהה בינו לבינו האם זו הפעם האחרונה שהוא מבקר
בבית הוריו. לאחר שוידא שלא שכח דבר, פנה אל דלת היציאה מן
הבית נטל את שתי מזוודותיו ועוד צ'ימידאן מלאים כל טוב,
והורידם למטה. מנדו ומזל טוב חשו עכשיו את הפרידה ההולכת וקרבה
וכי ביתם, אשר שקק חיים במשך למעלה משלושה שבועות, עומד
להתייתם. מזל טוב חשה ריקנות וליבה נצבט בקרבה למראה בנה העומד
לעזוב. שוב יחלוף זמן רב עד שתוכל להתראות עימו ושוב יישארו
היא ומנדו לבדם - הרהרה בעצבות. היא חשה תחושה קשה של נטישה.
מנדו ניסה להסתיר את עצבותו הרבה. ברצון היה אורז עכשיו את כל
חפציהם ונוסע עם בנו לישראל. ישראל נראתה לו עכשיו כמעין יעד
רחוק המצוי בקיצו השני של העולם. בלית ברירה, ירדו שניהם למטה,
אל הרחוב, שם כבר חיכה להם נהג המונית שהוזמן מראש. סלומון
העמיס את מזוודותיו בתא המטען של המונית מאחור בעוד הוריו
התיישבו במונית במושב האחורי. לאחר מכן, התיישב במושב הקדמי
במונית לצידו של הנהג, תוך כדי שהוא מורה לו לעבור ליד ביתה של
דודתו, פאני, שם היו אמורים לאסוף אותה. לאחר שאף הדודה פאני
נדחסה למושב האחורי של המונית, עשתה זו דרכה סוף סוף לכיוון
הנמל. ניכר היה על פניו של סלומון שהוא מאוד נרגש. בדמיונו,
תיאר לעצמו את הפגישה המחודשת עם רעייתו ובתו, שנדמה היה כי
חלף נצח מאז נפרד מהם בתחנת הרכבת. בנמל המתינו כבר חבריו ג'ני
וויקטור, שבאו אף הם להפרד מסלומון ומשהגיעה המונית לשטח הנמל,
פנה מייד ויקטור לעבר המונית ועזר לסלומון לשאת את חפציו עד
לקירבת כבש האנייה. מנדו שילם לנהג את שכרו והחבורה הצטרפה אל
השניים ביצרם התקהלות מעגלית, שם החליפו מילים אחרונות באווירה
כבדה. התחושה הייתה של פרידה לזמן בלתי מוגבל, במיוחד אצל
הדודה פאני, שהתייחסה אל סלומון כאל בן. "אני מקווה לראות את
כולכם אצלנו בארץ" -אמר סלומון. "זה אפשרי ואם רק תרצו, אין זו
אגדה, כמו שאמר הרצל...". הנוכחים רק הנהנו בראשם לאות הסכמה.
אף אחד מן הנוכחים לא הגיע עדיין ממש לכדי החלטה סופית בעניין
העלייה לישראל מלבד, כמובן, מנדו ואף אצל מזל טוב החל להתעורר
לפתע הרצון לעשות שינוי. היא לא הייתה עדיין מודעת לכך, כי
הרעיון של עלייה לארץ מתחיל לחלחל בראשה, ממש כאן, בנמל. "אם
מישהו מכם יצטרך עזרה, אני כאן ואוכל לעזור בכל דרך שאוכל למי
מכם שירצה לעשות עלייה. זכרו שהבית שלי פתוח ויש לכם כתובת
לפנות אליה" - הוסיף ואמר. תמיד הייתה בו, בסלומון מין להיטות
רבה לעשות נפשות לרעיון העלייה לישראל והוא ניסה בכל הזדמנות,
הן במכתביו והן בביקורו הנוכחי באיסטנבול, לעודד חברים וקרובי
משפחה לבצע את הדבר. נראה היה, שדבריו חודרים ללבבות... אך האם
יגיעו לידי ביצוע? בשלב זה, קשה היה לסלומון לדעת האם  נוחל
הוא הצלחה בניסיונות השכנוע שלו, אולם, לימים, לאחר
כשנתיים-שלוש, החלו קרובי משפחה וחברים, בזה אחר זה, לעלות
לישראל בהותירם אחריהם, את עיר מגוריהם, איסטנבול.

עתה הגיעה השעה לעלות אל האנייה. סלומון התחבק והתנשק עם
מלוויו בהבטיחו לשמור עימם על קשר ולשלוח מכתבים וכך עלה אל
כבש האנייה עם כל הכבודה שאיתו, ולאחר שדרכונו הישראלי נבדק,
עלה למעלה אל סיפון האנייה, משם נופף לשלום לעבר העומדים על
הרציף, עד אשר החלה האנייה לנוע תוך צפירה אדירה אל עבר יעדה,
ישראל.

מאוחר יותר, כעבור כשלושת רבעי השעה, באווירה קודרת, ולאחר
שליוו את הדודה פאני לביתה, שבו אף בני הזוג לוי לביתם, שבבת
אחת התרוקן מעליצותו.






פרק ל"ח


ישראל - רמתˉגן - קיץ 1959



סלומון לא ידע איזו משתי ההפלגות הייתה קלה יותר, ההפלגה
לאיסטנבול או הדרך משם ארצה. כל שידע היה, כי הוא סובל מאוד
וכי כל טלטלה של האנייה בים הגלי, גורמת לבני מיעיו להתהפך
בקרבו. הוא רק ציפה בכליון עיניים לסיום ההפלגה ונשבע כי לעולם
לא יפליג עוד. נדמה היה לו שהאנייה משייטת בקצב איטי למדי. הוא
שכב על דרגשו במשך כל ההפלגה, ומדי פעם שלח מבט סובל אל מבעד
לצוהר הקבוע בדופן התא וכאילו ניסה להאיץ את מהלכה של האנייה.
אך מהר מאוד הגיע למסקנה כי הדבר רק מירע את תחושתו עד שלבסוף
חדל מכך, עצם את עיניו והתפלל בשקט לסיומו של המסע.

ברח' יהל"ם, ר"ג, בבוקרו של יום שלישי, התעוררה דניאלה לעוד
בוקר קסום, שהיה חסר בו משהו, אבא. אומנם, בימים האחרונים
התרגלה לעובדה שאבא איננו כאן, ורק ניסתה להאמין לשכנועיה של
שושנה, כי "אבא חוזר בעוד כמה ימים". בכל יום נהגה לשאול את
שושנה: "היום אבא חוזר"? ושושנה, כהרגלה בשבועות האחרונים,
הייתה משיבה בשלילה. "סבלנות, נותרו רק עוד כמה ימים...".

הבוקר  ישבה דניאלה על המעקה, כהרגלה בקודש. בינה לבינה, חשבה
כי ישנו גם איזה שהוא יתרון בעובדה שאין צורך לשתות חלב עם
"קיימאק" או לבלוע ביצה רכה בכל בוקר, שכן שושנה לא הקפידה
עימה כל כך ולמען האמת, התייאשה  די בקלות מניסיונות האכלת
הילדה ועזבה אותה לנפשה. היא המשיכה, כהרגלה, להפקיד מדי יום
בננה בידי הילדה, מבלי לדעת, כמובן, שזו עושה דרכה היישר לחצרו
של המשורר, שרוני. למרבה הצער, המשורר לא היה עוד בין החיים,
הוא הלך לעולמו בחורף הקשה האחרון בניכר, עובדה שהילדה בת
השלוש לא הייתה מודעת אליה. בתודעתה, היה המשורר עדיין חי
ונושם ועוד מעט קט, צפוי היה לצאת מפתח הבית אל החצר ולתפוס
אותה בעיצומו של מעשה "הפשע"...

גם בוקר זה היה קסום עד מאוד בעיני הילדה בת השלוש. תלמידי
הרחוב עשו את דרכם, כהרגלם, אל בית הספר שבקצה הרחוב, ובאוויר
שוב עמד ריח הקיץ, שהביא עימו חודש סיוון. היו אלה ימים
אחרונים של לימודים, מעט לפני תחילת החופש הגדול. בישבה כך על
המעקה, סקרה דניאלה את ההולכים ושבים ברחוב, ומדי פעם חלפו אף
השכנים על פניה. אדון מורגנשטרן הגיע מהשביל משמאל, תוך שהוא
מוליך את אופניו לכיוון מדרגות הבית, עצר לידה וצבט צביטה קלה
בלחיה. "בוקר טוב" אמר לילדה והמשיך הלאה לעבר המדרגות.  בזה
אחרי זה עברו על פניה השכנים, מי ללימודיו ומי לעיסוקיו.
הבוקר, נראתה אף שושנה מרוצה מאוד. דניאלה חשה בכך מייד בהקיצה
משנתה. משהו גרם לה, לאמה, להיות שמחה. דניאלה לא ידעה להצביע
על הסיבה במדוייק, עד שמאוחר יותר התחוור לה העניין. בעודה
יושבת על המעקה מחוץ לבית, קצת לפני השעה 8:00, הפעילה שושנה
את "הפטיפון", הניחה עליו את תקליטם של לואי ארמסטרונג ואלה
פיצ'רלד, שסלומון כל כך אהב, ובעוד צלילי קולם של השניים
בוקעים עד אל מחוץ לחדר המגורים:  "heaven' i'm in heaven..."
יצאה החוצה אל הילדה לבשר לה את הבשורה המיוחלת: "מחר אבא
חוזר. מחר הולכים לקבל את פניו בתחנת הרכבת". דניאלה לא ידעה
את נפשה מרוב אושר למשמע הבשורה. מחר אבא שוב ישיר במקלחת
המשותפת: "heaven' i'm in heaven..." רק עננה קלה העיבה על
השמחה הגדולה. "מוחרתיים שוב צריכים לשתות בבוקר כוס חלב עם
ה"קיימאק" למעלה ולבלוע ביצה רכה..." הרהרה... אך השמחה לקראת
שובו של האב גברה, כמובן, על הדאגה הקלה הזו, ובמשך כל שעות
היום עליצותה של הילדה רק הלכה וגברה ולכל מי שנקרה בדרכה,
דאגה לספר ש: "מחר אבא שלי חוזר..." וכך נפוצה השמועה במהירות
בקרב כל דיירי הבניין כי שכנם היקר, סלומון, ישוב למוחרת היום
לביתו. למען האמת, החלו להתגעגע במקצת לקולו ולשירתו הרועמת של
סלומון במקלחת המשותפת, אשר נותרה דוממת בשבועות האחרונים.

לקראת הערב, ביקשה דניאלה לאכול את ארוחת הערב מוקדם מן הרגיל.
שושנה התפלאה עד מאוד ולא האמינה למשמע אוזניה. הילדה רוצה
לאכול. היא רצה מייד לפינת המטבח, טרפה מייד ביצה והחלה להכין
במהירות חביתה, בכדי ששעת  הכושר לא תחלוף מבלי שוב. "צריך
להכות על הברזל בעודו חם", חשבה בעודה מכינה את ארוחת הערב.
דניאלה כבר ישבה ליד שולחן האוכל ומשהגישה לה  שושנה את הארוחה
לשולחן, החלה הילדה לאכול במהירות ובתוך כעשר דקות, סיימה את
הארוחה והפעם, לשם שינוי, לא פלטה אותה שוב. "אולי אני צריכה
לשנוות לילדה את התפריט",  מילמלה לעצמה. "אולי ביצה רכה עושה
לה לא טוב ואולי במקום חלב, עדיף שתשתה כוס תה. ממילא היא
אוכלת גבינה לבנה. בגבינה לבנה יש מספיק קלציום." - המשיכה
לתכנן את התפריט החדש לילדה. "בננות היא דווקא אוכלת... את
הבננות אשאיר בתפריט..." סיכמה לעצמה שושנה המעודדת מן התפנית
שחלה אצל הילדה. בינתיים שמה שושנה לב, שהילדה לוגמת במהירות
מכוס התה,  אשר תוכנו התרוקן במהרה. "אין ספק, שמשהו השתנה
לטובה הערב" המשיכה להשלות את עצמה. "רוצה עוד משהו לאכול?"
"לא, אני עייפה, רוצה רק לישון" - ענתה לה הילדה. "אבל השעה רק
שבע בערב, עדיין מוקדם, אולי תחכי עוד קצת, עד השעה שמונה?" -
הציעה שושנה בפליאה. "לא, אני עייפה" התעקשה הילדה. בלית ברירה
נעתרה שושנה לילדה, עזרה לה להחליף את בגדיה לפיג'מה, וכשזו
נכנסה למיטתה, החלה לשיר לה את שיר הערש הנצחי: "שחקי שחקי על
החלומות, זו אני החולם שח...". דניאלה ניסתה לעצום את עיניה,
אך לא הצליחה להירדם. בינתיים, התעייפה שושנה משירתה ופנתה
לעיסוקיה, גיהוץ בגדים למחר ותפירת כמה חורים בגרביים של
סלומון. שושנה לא הבינה מה פשר התנהגותה של הילדה, אולם דניאלה
ידעה טוב מאוד מה היא רוצה וכל שרצתה היה, לקצר את משך הזמן עד
הבוקר, שהרי תוך כדי שינה לא חשים כיצד הזמן חולף. לאחר כשעה,
הצליחה  הילדה להירדם.

למוחרת בבוקר, לאחר שרחצה את הילדה, הלבישה אותה שושנה בשמלת
הצמר התכלכלה  בעלת השרוולים הקצרים, התפוחים. אומנם, מזג
האוויר החל להיות חם והקיץ כבר נתן את אותותיו, אבל שושנה רצתה
שהילדה תיראה "חגיגית". היא גרבה לה את הגרביים הלבנות ועזרה
לה לנעול את נעלי הלכה השחורות. היא עצמה הייתה כבר לבושה
באופן "חגיגי" בחולצה לבנה ובחצאית שחורה, ארוכה, כששיערה אסוף
לאחור ומוצמד לעורפה בסיכות ראש. הכל היה מוכן לקראת שובו של
סלומון. עכשיו נותרו רק כמה שעות עד למפגש המשפחתי המחודש
בתחנת הרכבת. בינתיים, ניסתה שושנה להעסיק את הילדה. היא שלחה
אותה להביא לחם שחור מהמכולת של חנניה. כעבור כמחצית השעה,
משבוששה הילדה לחזור, החלה לדאוג מעט ויצאה אל הרחוב לחפשה.
"רק זה חסר לי, שהילדה תאחר ולא נגיע בזמן לתחנת הרכבת." שושנה
הייתה קצת מתוחה. היא לא הרחיקה הרבה ומצאה את דניאלה בחזית
הבניין הסמוך, משתעשעת עם אוסי בת השנתיים, כשנירה משגיחה על
השתיים. "סלומון עומד להגיע בצוהריים" בישרה לנירה כשנטלה את
דניאלה בידה. "ברוך הבא", בירכה נירה. "את מוזמנת לבקר אחר
הצוהריים" - ענתה לה שושנה ופנתה משם עם דניאלה לעבר הבית.
בהגיען אל החדר. נטלה שושנה את כיכר הלחם מידי הילדה והניחה
אותו בתיבת  האמאייל הלבנה.  אחר כך סירקה שוב  את הילדה
ויישרה במקצת את שמלתה.  לאחר מכן, נעלה את  נעלי העקבים שלה,
נטלה את תיקה ואת ידה של הילדה. ולאחר שנעלה את דלת הבית, ירדו
שתיהן, האם ובתה הלבושות היטב, אל הרחוב בדרכן אל הצומת בכדי
"לתפוס" מונית שתסיען לתחנת הרכבת.


לסלומון היה זה היום השלישי והאחרון, מבחינתו, להפלגה הזו בפרט
ולשארית חייו, בכלל. הדבר המעודד היחיד בהפלגה היה, סיומה בתוך
כשעה בנמל חיפה. מדי פעם הציץ בשעונו, בכדי לבדוק שהמחוגים אכן
עובדים,  זאת מאחר ומבעד לצוהר התא, ניתן היה להבחין רק
במימיו הכחולים של הים האינסופי. לא היה זכר וכל סימן של יבשה.
לרגעים, דימה לעצמו סלומון כי הוא נמצא במעין מדבר ענק שאין לו
התחלה ולא סוף, אלא שצבעו היה כחול אולטרה מארין. ככל הנראה,
עשתה האנייה דרכה בלב ים, הרחק מחופי ארצות האוייב, סוריה
ולבנון.

השעה הייתה כבר 10.00 בבוקר. סלומון לא חשב שבתוך כחצי שעה
יגיעו נוסעי האנייה ליעדם, כפי שהובטח להם בתחילת ההפלגה, כי
בשעה 10.30 בבוקר יום שלישי, יגיעו אל חופי ישראל. סלומון לא
כל כך סמך על הבטחה זו, שהרי סדר ועמידה בלוחות זמנים לא
אפיינו כל כך את כלי התחבורה בארץ. אוטובוסים אף פעם לא הגיעו
בזמן לתחנה, רכבות לא תמיד יצאו בזמן מן הרציף ולא הגיעו תמיד
בזמן ליעדן, וכך גם לא האמין כי האנייה תגיע בזמן ליעדה, אך
בכל זאת, הציץ בשעון שוב ושוב וספר את הדקות, אשר נותרו,
כביכול, עד לסיום ההפלגה. והפלא ופלא, כעבור כרבע שעה נוספת,
שמע לפתע קולות צהלה ושירה: "הבאנו שלום עליכם, הבאנו שלום
עליכם...". סלומון פנה מייד להציץ מבעד לצוהר, ואכן, שם אפשר
היה לראות את פיסת האדמה ההולכת וקרבה. הוא לא חיכה הרבה, נטל
את מטלטליו ומייד עלה למעלה אל סיפון האנייה. ואכן, לעיניו
נגלה נמל חיפה במלוא הדרו. "הפעם הם דייקו", חשב לעצמו. האנייה
התקרבה עוד ועוד לעבר הנמל, עד שלבסוף עגנה בנמל חיפה. סלומון
נשם במלוא ריאותיו את האוויר הארץ ישראלי שקיבל את פניו. לפתע
חש הקלה עצומה. זה לא שלא אהב את הים, הייתה לו אהבה גדולה
לים, אבל מן היבשה. את האהבה לים הוריש גם לדור הבא, אבל על
מחלת הים מן הסוג האחר - ויתר.

עכשיו עמד סלומון בתור לבדיקת הדרכונים, שהתקדם די מהר וסוף
סוף, ראה עצמו למטה על הרציף. הוא הניח לרגע את מזוודותיו על
הארץ, מזג האוויר היה כבר חם. "ממש חם כאן..." חשב לעצמו ופשט
מעליו את הסוודר האפור היפה שלו ונשאר בחולצתו הלבנה המעונבת.
לפתע הציף אותו גל אדיר של אושר. עכשיו הרגיש כמו בבית. יצא אל
הרחוב כדי לתפוס מונית אל תחנת הרכבת. בפינת הרחוב עמד מוכר
פלאפל מאחורי הדוכן שלו, והכין במרץ מנות פלאפל לאנשים הרעבים
שעצרו אצלו. בבת אחת חזר אליו התיאבון. פתאום התחשק לו לטעום
מנת פלאפל הגונה. המתין עד שהמוכר התפנה אליו וביקש: "תן לי
מנה אחת פלאפל". "לשים לך סלט?" שאל המוכר. "שים לי הכל, סלט,
טחינה וצ'יפס ואל תשכח מעט עמבה וקצת חריף" - ענה לו סלומון
המורעב. הוא שילם למוכר הפלאפל 20 אג' ונעמד בצד... מהר מהר
אכל את מנת הפלאפל שבידו, גם היה מורעב וגם השעון דחק בו להגיע
אל תחנת הרכבת, שאמורה הייתה לצאת בדיוק בשעה 11.00 מן הרציף
לכיוון תלˉאביב. עוד לא סיים את ארוחתו, וכבר שם לב כי
מונית מתקרבת בכביש לעברו. הוא סימן לנהג לעצור, ומשזה עצר את
מוניתו, החל להעמיס בידו הפנויה את מזוודותיו בתא המטען, כשביד
אחת הוא עדיין אוחז בשארית מנת הפלאפל. "אני נוסע יותר מדי
במוניות..." חשב... אני צריך לחזור לסדר ולנסוע באוטובוסים...
אבל לא נורא..." הבטיח לעצמו, "הפעם אני מוכרח להגיע בזמן אל
תחנת הרכבת." הוא נכנס למונית, פתח את החלון לרווחה והורה
לנהג: "לתחנת הרכבת...". זה ציית מייד לפקודתו ונהג במהירות
ובמיומנות אל תחנת הרכבת הקרובה. משב רוח חמים חדר מבעד לחלון
המונית. סלומון היה עכשיו במצב רוח מרומם. הינה, בתוך שעה
יפגוש ברעייתו ובילדתו. הוא כבר עשה לעצמו רשימה בראש, תוך כדי
שהוא מסיים לאכול את מנת הפלאפל שבידו, וסידר לו מטלות למחר:
"מחר אקום מוקדם, אאכיל את הילדה ואצא לבדוק מה קורה בבנק...
מחר אפשר כבר ללכת לסרט באמפיתיאטרון אחר הצוהריים ובשבת אפשר
לבקר אצל צביקה בתלˉאביב". מבלי משים, מצא עצמו בתחנת
הרכבת, הוציא את מזוודותיו  מתא המטען, שילם לנהג ומיהר אל
הרציף. השעה כבר הייתה 11.00 והוא חשש שמא הרכבת עזבה בלעדיו.
הוא נשם לרווחה כשהכרטיסן הודיע לו, שאין לו מה למהר. "הרכבת
תצא רק בעוד רבע שעה". "כרגיל" - חשב לעצמו. "שום דבר לא
מדוייק כאן, אבל גם זו לטובה." כעבור כ-10 דקות שמע את הכרוז
מכריז: "הרכבת לתלˉאביב תצא בעוד 5 דקות..." הוא עלה לאחד
הקרונות הראשונים הקרובים אל הקטר, והתיישב במושב הקרוב אל פתח
קרון הרכבת, על מנת שיוכל, בהגיעו לתלˉאביב, לעמוד בפתח
הקרון. כעבור מספר דקות נסגרו פתחי קרונות הרכבת וזו החלה לנוע
באיטיות  תוך שיקשוק גלגלים, עד אשר יצאה את מתחם הרציף, כשהיא
צוברת תאוצה ומהירותה גוברת.

מתחם תחנת הרכבת בתלˉאביב המה מאנשים, הן אלה שעמדו לצאת
לצפון והמתינו עם מלוויהם לבוא הרכבת, והן אלו אשר באו לקבל את
פני יקיריהם, ביניהם שושנה ודניאלה. השעה הייתה כבר 12:00
בצוהריים, אך הרכבת איחרה לבוא. שושנה ניסתה להרגיע את הילדה,
שהייתה חסרת מנוחה במיוחד וכשחזרה ושאלה שוב ושוב: "מתי הרכבת
באה?" ענתה בכל פעם: "בעוד 5 דקות ...". נראה שרוב האנשים
מסביב היו אף הם חסרי סבלנות והלכו מדי פעם לברר אצל איש
המודיעין: "מה קורה?" וזה היה משיב: "אל דאגה...בסופו של דבר,
היא תגיע...". ואכן, באיחור "קל" של כחצי שעה, נשמע שיקשוק
גלגלי הרכבת מרחוק ואכן הקטר נראה מתקדם במרץ במעלה המסילה
בואך תלˉאביב, כשהוא גורר אחריו בכמעין נחש מתפתל, את
הקרונות העמוסים אנשים על ציודם. סלומון כבר עמד מוכן עם מטענו
בפתח הקרון. גם הוא היה קצר רוח, לפתע חש שהמסע הזה היה מאוד
ארוך והינה, עם הפתח  דלת הקרון בדקות הקרובות, יגיע גם מסעו
זה לסיומו. הוא רצה להיות בין ראשוני היורדים. סלומון היה איש
דרמטי. הוא דמיין לעצמו איזו סצנה הלקוחה מסרט, שבה שב איש אל
ארצו ואל משפחתו ובהגיעו, מייד עם הפתח דלת הקרון, הוא מנופף
בידו לעבר יקיריו העומדים למטה, בסמוך. "הינה, עוד מעט קל,
תרוץ הילדה לעברי, ובעקבותיה תמהר לבוא שושנה. אני אניח את
המזוודות על הארץ, אקח את הילדה בזרועותיי ואצבוט לה צביטת
מלקחיים קלה בלחי, אחבק את האישה ואנשקה על מצחה..." הוא חש את
אותה תחושה מוזרה, אשר חווה כל מי שלא ראה זמן רב את מכריו,
תחושה כאילו אבדו לו תווי פניהם וחשש שמא לא יזהה אותם. בעודו
מדמיין לעצמו את תמונת הפגישה, נעצרה הרכבת לגמרי ולאחר כשתי
דקות נוספות, הפכה התמונה למציאות ודלת הקרון נפתחה לרווחה.
למרות חששו שמא לא יזהה את השתיים בין הקהל, זיהה אותן סלומון
מייד בעיני הרדאר שלו, ומבטו נפל על השתיים, הלבושות במיטב
מחלצותיהן, ממתינות לו שם על הרציף בין ההמון.
הוא החל לנופף לעברן במרץ מהול בעליצות, כשהוא מסמן להן:
"כאן... אני כאן..." ותוך כדי כך הוריד את מזוודותיו מן הקרון.


דניאלה לא חיכתה הרבה, היא עזבה באחת את ידה של שושנה ופשוט
רצה לעברו של סלומון, כשהיא עוקפת אנשים ונשים, שחסמו אותה
בדרכה אל היעד, ושושנה ממהרת בעקבותיה ומנסה להשיג את צעדי
הילדה, שמא זו תלך לאיבוד בין ההמון. דניאלה לא ידעה את נפשה
מרוב שמחה ופשוט קפצה אל בין זרועותיו של אביה האבוד, אשר אסף
אותה בשמחת אין קץ. סלומון חרג מעט מן התסריט שלו, ומבלי משים
וויתר הפעם על צביטת המלקחיים הידועה שלו בלחייה של הילדה
ופשוט החל להמטיר נשיקות מלאות געגועים על לחייה, עד אשר הגיעה
שושנה למקום והצטרפה אליהם בחיבוקים ונשיקות. לאחר שנרגעו מעט,
אסף סלומון את מזוודותיו וכשהוא מלווה בבתו ורעייתו, עשו הם את
דרכם אל מחוץ לתחנת הרכבת בדרכם הביתה, אל רח' יהל"ם המוכר
והטוב.

בכך הסתיים, ביקורו של סלומון בעיר איסטנבול, ולמעשה, הסתיים
אף פרק נוסף בחייו - הקשר שלו  למדינה שבה נולד, טורקיה, שמאז
הביקור הזה, לא דרכה שוב כף רגלו על אדמתה, לעולם.





                                  פרק ל"ט

חיים חדשים  

הגב' סגל ניסתה לעסוק בשעת צוהריים זו בעיסוקיה הרגילים. היא
החלה לתלות על החבל שבחצר את הכביסה שזה עתה סיימה לכבס במו
ידיה. היא הוציאה את גיגית הפח הכסופה המלאה בבגדי המשפחה
ומצעיה אל החצר והחלה לתלות את הפריטים אחד אחד על גבי  החבל
המשוך בין שני העמודים. בהמשך היום אמורה הייתה לבשל את המרק
האהוב במיוחד על יונל, מרק בורשט רומני והיום תכין גם ממליגה,
כך שכישוב הביתה מן העבודה יהיה לו מוכן האוכל האהוב עליו.
לאחר מכן היה עליה, כמובן, להשקות את הצמחים בגינתה הקטנה,
בעיקר אהבה לגדל צמחי גרניום בעלי פרחים אדומים. הגב' סגל לא
ידעה אף פעם מיהו "השייגץ" שקוטף לה מדי פעם כמה פרחים מגינתה
והיא כל כך התגאתה בגינתה הקטנה ושמחה על כל פרח חדש שצמח
בגינה. למעשה, "הגינה" לא הייתה כל כך גדולה, הייתה זו מעין
שורת צמחים שצמחה ממש ליד פתח ביתם של משפ' סגל. מטלה נוספת
לאותו היום הייתה, כבכל יום, לטאטא קצת את השביל, לפחות בקטע
שעד לחזית הבניין. עוד מעט תשוב גם אנה מלימודיה בתיכון
ומבחינתה של הגב' סגל, יהיה זה עוד יום מוצלח בחייה. אולם,
משום מה, הייתה חסרת מנוחה. היום צריך לחזור הבן המאומץ שלה,
סלומון, הביתה. כן, הגב' סגל התייחסה אל סלומון כאל בנה, הבן
שלא היה לה והיא כל כך רצתה שיהיה לה בן והינה, התמזל מזלה
וסלומון, הצעיר בן ה-28, בא להתגורר כאן לפני שלוש שנים עם
משפחתו ותפס את "המשבצת" הזאת. ולא רק בן אמצה לה, אלא גם
"כלה" - את שושנה - וגם "נכדה" - דניאלה. לשושנה נתנה בדרך כלל
עצות בנוגע לניהול הבית ובעיקר, איך ומה לבשל, ואילו לדניאלה
שימשה כשמרטפית, בעיקר בימים של ערבי אירועים או נשפים כאלו
ואחרים, שבני הזוג לוי לא יכלו לקחת עימם את הילדה. היא תלתה
שני סדינים ועוד ציפית אחת והחליטה לבדוק מה קורה בבית לוי,
שלא "תפספס" חס וחלילה את רגע שובו של סלומון הביתה. אך דלת
הבית הייתה נעולה, אות וסימן לכך שאין אף אחד בבית. "הם קצת
מתעכבים..." הרהרה. "כנראה שגם הפעם איחרה הרכבת להגיע, כמו
תמיד..." היא החליטה להשקיף לדקה או שתיים ממעלה מדרגות
הבניין,לעבר הכביש שלמטה, אולי מתקרבת המונית לעבר הבית, אולם
לא היה סימן וזכר למונית כלשהי והיא שבה למלאכת תליית הכבסים.
לאחר כרבע שעה, כשסיימה את מלאכת תליית הכביסה, הגיעה אנה מבית
הספר. אנה כמעט סיימה את הלימודים בכיתה ה"שביעית", כלומר
לקראת העלייה לכיתה י"ב. נותרו מספר ימים לסיום שנת הלימודים
ואנה עשתה מאמץ אחרון לסיים את הלימודים בשנה זו בהצלחה
מירבית. נותרו לה רק כשתיים-שלוש בחינות לעבור כדי לסיים
בהצלחה את שנת הלימודים הנוכחית. אנה אהבה את מלאכת הלימודים
ושקדה על לימודיה. בשנה הבאה תצטרך לעבור עוד משוכה, את בחינות
הבגרות, אבל היא לא חששה מכך כלל וכלל. למעשה, חשה שהיא במיטבה
ושולטת היטב בחומר ועבורה, בחינות הבגרות היוו עוד אתגר.
אנה נתנה חיבוק קל לאמה, רבקה (שני סגולים) ומייד נכנסה אל
הבית, הניחה את תיקה על הארץ ופנתה לשתות כוס מים. "שבי לאכול
משהו..." ציוותה עליה הגב' סגל. "אין לי הרבה זמן... מחר יש לי
בחינה חשובה במתימטיקה" ענתה אנה. "אני כבר מכינה לך
"סנדוויץ'" (כריך ע"פ א. קור)... רק אצא לכמה דקות לבדוק אם
החבר'ה חזרו..." "חבר'ה?" - שאלה אנה את אמה... "כן, סלומון
אמור לחזור בכל רגע הביתה... אני מייד חוזרת...". אך גם הפעם
הייתה דלת הבית, הפתוחה בדרך כלל, של משפ' לוי, נעולה והגב'
סגל שבה לביתה כלעומת שבאה ולאחר שהכינה לבתה כריך קל,  חזרה
שוב ושוב לבדוק שמא חזרה המשפחה לביתה. בינתיים, בין בדיקה אחת
למשניה, החלה במלאכת הכנת הבורשט הרומני, שלשם כך קנתה כמות לא
מבוטלת של סלק "במחיר טוב". מלאכת הכנת הבורשט דרשה זהירות
מירבית, שמא יכתים צבעו את הבגדים הטובים שלבשה, ולמרות שדאגה
לעטוף עצמה בסינר, נזהרה הגב' סגל מאוד בזמן חיתוך הסלק המבושל
לנתחים נתחים. לאחר שהשלימה גם את מלאכת בישול המרק האדום
החמצמץ, חשה שהפעם תמצא את סלומון בבית. היא כיבתה את הפתילייה
ומיהרה שוב לבדוק האם הבן האובד נמצא. ואכן, הפעם נראתה דלת
הבית מימין פתוחה לרווחה.(כתובתי יהל"ם מס' 49, קומה ראשונה
מימין). בעליצות מרובה עקפה הגב' סגל את המעקה, נקשה בדלת
הפתוחה ממילא, ונכנסה במרץ לחדר המשפחה, שם הבחינה באדון
סלומון מוקף בבתו ובשושנה, ושלושתם עסוקים בפריקת אחת המזוודות
שלרגליו. "תראו מי כאן..." קראה בקול, שהדהד עד אל מחוץ לבית,
ומייד פנתה לחבק את סלומון בחיבוק דב אמהי. לסלומון כבר לא
הייתה ברירה והוא קם לקראתה כדי להשיב לה בחיבוק.  "נו, סוף
סוף חזרת אלינו, כבר חשבנו שתישאר שם...". "אין סיכוי..." אמר
סלומון בנחישות ותוך כך שלף מאחת המזוודות מגש של רחת לוקום.
"בואי תתכבדי... הבאתי כמה דברים טובים משם..." "נו, טוב, רק
אחת, זה בגלל הסוכר בדם, אתה יודע..." - אמרה ונטלה קוביית רחת
לוקום אחת מעוטרת בשקד מקולף. "אני חייבת לקרוא לאנה, כבר אני
חוזרת..." - זרקה לעבר הנוכחים ומיהרה שוב החוצה. לאחר מספר
דקות שבה עם אנה כשבידיה סיר מלא במרק בורשט רומני אדום.
"בדיוק בישלתי מרק בורשט ליונל. הבאתי לכם לטעום..." אמרה
בשמחה גלויה. ליונל השאירה כמות לא מבוטלת של מרק בסיר נפרד.
שושנה ניסתה להתנגד בקול ענות חלושה, היא לא חשה בנוח שמא תחסר
ליונל ארוחת הערב שלו. אך הגב' סגל התעקשה והציבה את הסיר
במרכז השולחן הכבד. "מחר אבשל שוב, אמרה לשושנה וזו התרצתה,
וכי מי יכול לסרב לגב' סגל, כשהיא מחליטה החלטות?


מרגע זה ואילך לא פסק זרם המבקרים בבית משפ' לוי וכך לא פסק גם
"מצעד מגשי רחת הלוקום". כל מכר ושכן זכה לקבל כמתנה מגש רחת
לוקום אחד לפחות. ואלו הגיעו לבקר אחד אחר השני את השכן שחזר
מחוץ לארץ. הבית המה מאנשים וממבקרים עד שעות הערב המאוחרות.
לקראת השעה עשר בלילה, כאשר פסק זרם המבקרים, התפנה סלומון סוף
סוף אל רעייתו ובתו, אשר התאמצה מאוד שלא להירדם, אך מאורעות
היום הזה עייפו את הילדה מאוד ועיניה נעצמו מאליהן. סלומון
הניח את הילדה במיטתה ועכשיו יכול היה להתפנות לגולת הכותרת של
הערב. בעוד שושנה מפנה את כוסות הקפה הריקות, המאפרות המלאות
בשיירי סיגריות ושיירי הצלופן של מגשי רחת הלוקום הוא פתח את
הצ'ימידאן שלו, שם היה מונח אחר כבוד, הבושם היוקרתי מסוג
"שאנל 5", שהיה עטוף בנייר לבן מרשרש, אשר אימו, מזל טוב, נתנה
לו לעטוף את הבושם "בכדי שלא יישבר בדרך...". סלומון הפריד את
האריזה מן הנייר הלבן בזהירות רבה, החביא את הבושם מאחורי גבו
והמתין לשעת כושר למסרו. שושנה הייתה עדיין עסוקה בשטיפת כוסות
הקפה והכלים. "אני מציעה לחמם את מרק הבורשט של הגב' סגל" -
הציעה לסלומון ובהפנותה את ראשה אליו, ראתה ממש אל מול פניה
חפץ ארוך ומלבני כלשהו העטוף בנייר אריזה יוקרתי בצבע זהב
ועטוף בסרט אדום עז. נראה שסלומון היה נרגש ברגעים אלו לפחות
כמו ביום חתונתו. שושנה הייתה נרגשת לא פחות. נראה היה לה ממבט
ראשון שמדובר באריזה יוקרתית עד מאוד, שלא נתקלה בכזו בשום
חנות ישראלית. היא מייד סגרה את ברז המים, ניגבה את ידיה במגבת
מטבח ונטלה מידיו של סלומון את החפץ היוקרתי. "את יכולה לפתוח
את האריזה..." האיץ בה סלומון לפתוח את המתנה. אולם, שושנה
השתהתה לרגע. חבל היה לה להרוס את האריזה המיוחדת, אך לבסוף
פרמה בזהירות את קישורי הסרט האדום, ולאחר שקילפה את האריזה
המוזהבת, גילתה לתדהמתה, כי על גבי האריזה רשום: "שאנל 5" ולא
סתם "שאנל 5", אלא "שאנל 5" באריזה גדולה. שושנה לא האמינה
למראה עיניה. לפתע היא חשה שאושר עילאי מציף אותה ומרגע זה  לא
הפסיקה להעתיר נשיקות וחיבוקים על סלומון. הוא הניח את התקליט
של אדית פיאף על צלחת הפטיפון, הניח את המחט בדיוק על הפס שבו
מתחיל השיר: "החיים בוורוד", הנמיך במקצת את הצלילים בכדי שלא
להעיר את הילדה, נטל את שושנה בזרועותיו ושניהם החלו לחולל
בחדר לצלילי קולה של אדית פיאף, כשהחדר הופך בן רגע למעין אולם
ריקודים וינאי. אין ספק, שהחיים נראו עכשיו ורודים יותר מתמיד
בעיני מי שהסתפקו במועט. ואילו דניאלה, היא הייתה שקועה עכשיו
בחלום מתוק על אורות נוצצים, שם, מעבר לכביש, בחצר ביתו של ראש
העיר, מר ינובסקי, כשגברות מהודרות מחוללות עם בני זוגן,
ושירתה של אדית פיאף משתלבת בחלומה.

למוחרת, בבוקר יום רביעי, בשעה מוקדמת מן הרגיל, התעוררה
דניאלה דווקא לשמע צלילים נמרצים במקצת של פסנתר, לאחר שנשמע
הפתיח: "בוקר טוב לכל המאזינים, ואתם המתעמלים, היכונו". היא
פקחה חצי עין, ושם באמצע החדר הבחינה בסלומון עושה תנועות
משונות על פי הוראותיו של "האיש מהרדיו", לאחר שהזיז את השולחן
הכבד ממרכז החדר, הצידה. דניאלה לא יכלה לאבחן מה השעה
המדוייקת, אבל היה ברור לה שמדובר בשעה מוקדמת מאוד, שכן הייתה
זו שעת תחילת השידורים של תחנת הרדיו "קול ישראל". אפילו אמה
לא נראתה בסביבת פינת המטבח. דניאלה הביטה בהשתאות רבה באביה,
בזמן שהניף ידיו "לצדדים, למעלה והורד". היה זה מחזה נדיר
לראות את סלומון ער בשעה כזו. לשושנה לא היה כל כך חשק לקום
מהמיטה בשעה כזו, והייתה זו היא הראשונה להשכים, בדרך כלל,
מבין השלושה. עכשיו פשוט השעינה את הכרית על הקיר, ונשענה עליה
תוך שהיא מגביהה את ראשה, בכדי לראות טוב יותר את המחזה שנגלה
לעיניה. סלומון מבצע תרגילי התעמלות לצלילי פסנתר ולקולו
המצווה של מיכאל בן חנן (זמ"ל).

"מה יום מימימה"? - שאלה את האיש המתנועע אל מול עיניה בקול
רדום.  

"החלטתי לחזור לסדר..." הודיע לה סלומון בהחלטיות, תוך כדי
התעמלות. מהיום אני משנה את אורח החיים, משכים בבוקר מוקדם
ומתעמל, זה טוב להפעיל קצת את העצמות...ואחר  כך, מקלחת
ולעבודה. החלטתי שאני יותר לא מאחר לעבודה..." "נו, שוין.."
השיבה לו שושנה וחשבה לעצמה: מעניין כמה זמן תחזיק מעמד ההחלטה
הזו של בעלה, שעדיין היה בחופשה עד ליום ראשון הקרוב, שאז אמור
הוא לשוב לעבודתו בבנק.

בינתייים, הסתיימה תוכנית התעמלות הבוקר, וסלומון חש שהוא מלא
מרץ. פנה אל המקלחת המשותפת, בדק שאין שם אף אחד, פתח את אחד
הברזים שבקיר והתמכר לזרם המים המרענן שניתך עליו מלמעלה. "אין
כמו ה"דוש" של רח' יהל"ם, חשב לעצמו, תוך תחושה שהוא חוזר
לשיגרה. מסתבר שהאמבט שבבית הוריו לא חסר לו כלל. לאחר שיצא
רענן והתלבש, חשב מה יעשה היום. למעשה, המטלות לשעה זו
הסתיימו, שכן השעה הייתה עדיין מוקדמת מדי בכדי להאכיל את
הילדה. סלומון יצא אל מחוץ לחדר, שלף סיגריה מקופסת הסיגריות,
שמן הסתם תהיה ריקה מתכולתה עד לשעת אחר הצוהריים, ושאף מלוא
ריאותיו לסירוגין, אוויר צח ועשן סיגריות. על סיגריות לא יכול
היה לוותר מראש במסגרת תוכנית הבריאות שלו...זו הייתה מטלה קשה
מדי עבורו... לאחר כרבע שעה נוספת מצא שהוא חסר תעסוקה. הוא
ניסה לתכנן לו כמה מטלות להמשך היום: להאכיל את הילדה, לקפוץ
לבנק לראות מה נשמע, אולי לעזור שם קצת בקופה ואחר הצוהריים
לאמפיתיאטרון  לצפות בסרט עם המשפחה. למען האמת, לבד מארוחת
הבוקר, שסלומון לא היה מעודכן בדבר שינוי תפריט ארוחת הבוקר של
הילדה מביצה רכה לחביתה, דניאלה הייתה הנהנית העיקרית מסדר
היום הזה, שהייתה זו הזדמנות לבלות יום שלם במחיצת אביה, אשר
החליט לצרף אותה אליו לסיוריו. בעיקר נהנתה הילדה בת השלוש
מהחוויה של צפייה בסרטים ותמיד ניסתה לפרש לעצמה מה קורה שם על
המסך הגדול הניצב גבוה, אל מול מושבי האבן.

בצוהריים לקח אותה סלומון לסניף הבנק, שם התקבל ע"י העובדים
ומנהל הסניף בשמחה גלויה. כמובן שהביא עימו שני מגשי רחת
לוקום, אחת לכבד את עובדי הסניף והשנייה למנהל הסניף, בכבודו
ובעצמו. בשעת הצוהריים, לאחר סגירת הסניף לקהל, עזר קצת בספירת
הכסף ונפרד מכולם בהבטחה לחזור לעבודה ביום ראשון בבוקר, והפעם
לפני פתיחת הסניף לקהל. כך עבר לו היום בנעימים, כשהיום הסתיים
בצפייה בסרט באמפיתיאטרון שבעיר. אומנם, לדניאלה נראה היה שזהו
סרט אימים, מאחר ואחד השחקנים שיחק אדם בעל זיפי זקן קוצניים
שכיסו את כל פניו ואשר עיניו נראו אדומות למדי. נראה היה שבמאי
הסרט לא חס על קהל הצופים וככל הנראה, הורה לצלם לצלם אותו ממש
מקרוב, עד כדי כך שפניו נראו על פני המסך כולו, דבר שגרם
לתזוזה ולתחושת אי נוחות אצל הקהל, אשר שב להיות רגוע עם סיום
הצגת הסרט, כי אחרי הכל, היה זה רק סרט.

למוחרת בבוקר חזר הסיוט על עצמו. דניאלה ושושנה שוב נאלצו
להתעורר בשעת בוקר מוקדמת לשמע קולו של מיכאל בן חנן הבוקע מן
הרדיו. "הורד ומשוך, הורד ומשוך.... ידיים למעלה ולצדדים...."
וסלומון, עמד שם וביצע את תרגילי ההתעמלות בצייתנות. למען
האמת, שושנה הייתה די ספקנית בקשר למידת עקביותו של סלומון
והיא צפתה, כי תוך מספר ימים, לכל היותר, שניים שלושה, יחזור
סלומון לסורו ויחדול מעיסוקו החדש, התעמלות הבוקר לצלילי קולו
של מיכאל בן חנן. היא ידעה שסלומון פשוט לא בנוי לפעילות מן
הסוג הזה לאורך זמן. כל שנותר לה לעשות היה, לספור את
הימים...והיום היה "רק" היום השני...

סלומון שב אט אט לשיגרת חייו. אומנם, בשובו הייתה לו תחושה
מוזרה במקצת. היה לו צורך להתרגל לשינוי הנוף, שינוי האווירה
והסביבה ושינוי שפת הדיבור. היה זה מין הלם שיבה לארץ, שככל
הנראה חווה כל תייר לאחר ששהה בסביבה שונה מזו שהורגל אליה
במשך שנים. נראה היה לו, שעד שלא יסיים את חלוקת מגשי רחת
הלוקום, לא יפוג זכר טעמם וטעמה של טורקיה. ואכן, נותרו לו עוד
כ-5 מגשי רחת לוקום לחלוקה. שניים שנועדו למשפ' כספי, עוד
שניים נועדו להינתן לגיסו, צביקה, שהיה לקקן בלתי נלאה ואהב כל
מזון שיש בו מתיקות, ורק מגש רחת לוקום אחד עבור משפחת
יבלונקה, שהם היו פולנים גמורים והורגלו במאכלים פולניים וכל
מאכל זר לא נכנס אל פיהם כל עוד הייתה מרים מבשלת את ארוחות
המשפחה.

היעד הבא של סלומון היה, אם כך, ביקור אצל גיסו הרווק, צביקה,
ברחוב בורוכוב בתלˉאביב. צביקה שכר שם לא מזמן דירה עם
חברו, אליהו, בקומה העליונה וממרפסת הדירה, אפשר היה לראות
אפילו את הים. כל שהיה צריך לעשות, לצאת למרפסת ולחזות במראה
המרהיב של הים הפרוש שם, קצת לפני האופק. ואכן, בשבת בבוקר שוב
נצפו הזוג לוי עם ילדתם, כשהם צועדים לעבר הצומת שבפינת הרחוב,
בכדי לתפוס מונית. "לא נורא...." ניחם סלומון את עצמו ואת
שושנה. "היום שבת ואין תחבורה ציבורית, פשוט אין ברירה. ממחר
מתחילים לנסוע באוטובוסים..." "נו, טוב..." הסכימה שושנה
והשלימה את המשפט: "עד הפעם הבאה..."לילדה, דניאלה, לא היה כל
כך איכפת איך מגיעים לרח' בורוכוב, איפה שאפשר לראות את הים
מהמרפסת. ביקור אצל "הדוד צבי" היה ביקור מלא חוויות, ובדרך
כלל הסתיים בביקור בגן החיות לא רחוק משם, שזו הייתה פיסגת
האושר העילאי. צביקה אהב מאוד ילדים. פעם, כשעוד הייתה דניאלה
תינוקת, נהג צביקה לקחת את אחייניתו בזרועותיו ולהניפה בשמחה
גלויה כלפי מעלה באוויר ואז  שוב להורידה מטה. למען האמת,
כשהייתה התינוקת מונפת באוויר, חשה כמעין ריחוף וב"נחיתה",
הייתה נשימתה נעתקת קמעה. אולם, "הדוד צבי" חדל מכך ככל
שהתינוקת  גדלה ועתה, בגילה המופלג של הילדה, 3 שנים וחצי, לא
היה חשש שישוב למנהגו זה.

וכך, משהגיעה משפחת לוי במונית ליעדה ברחוב בורוכוב
בתלˉאביב, הוציא שוב סלומון את ארנקו מכיס מכנסיו האחורי
ושילם לנהג המונית את שכרו. צביקה כבר עמד במרפסת והשקיף עליהם
מלמעלה, לאחר שהמתין לבואם שעה ארוכה ובצאתם מן המונית, עקב
אחריהם בעיניו, עד שנבלעו בני המשפחה בכניסת הבית והחלו לטפס
אט אט במעלה המדרגות. אליהו, חברו של צביקה, לא היה בדירה
באותה שעה. הוא וצביקה בילו מדי שבת בשפת הים, וצביקה
"האשכנזי" הג'ינג'י, הלך ונעשה שחום מיום ליום, עד שאיש לא
יכול היה להבחין כי הוא, למעשה, "פולני" אמיתי. השבת הזאת נאלץ
אליהו לצאת לבדו אל שפת הים. הוא גם לא כל כך רצה להתקל בשושנה
וסלומון, ש"גנב" לו את שושנה והוא, אליהו, כל כך רצה ששושנה
תהיה שלו, אולם שושנה בחרה במישהו אחר, בסלומון "הרקדן".

מייד בהגיעם למעלה, מסר סלומון לידי צביקה את המטען שאחז
בידיו, שכלל, כאמור, שני מגשי רחת לוקום ועוד גוש חלבה גדול
מצופה בשוקולד. מבחינתו, הייתה זו עוד משימה שהושלמה במסגרת
חלוקת המתנות, שרצה לסיים "כדי שאף אחד לא יצא מקופח". כמו
כולם, ידע סלומון שצביקה אוהב ממתקים מושבע, ועוד בזמן שהותו
בטורקיה חשב, שהכי מתאים לתת לצביקה כמתנה מחו"ל גוש חלבה גדול
מצופה בשוקולד, זאת, כמובן, מלבד מגשי רחת הלוקום שכולם קיבלו
ולמען האמת, הוא ממש קלע למטרה. לא היה מאושר יותר מצביקה
למראה משפחתו, שבעת הזו היו מרים, שושנה ובני משפחותיהן
שלמעשה, היו המשפחה היחידה שהייתה לו, מלבד הדוד גרשון ובן
הדוד אלברט מאמריקה. בכל מפגש של שתי האחיות והאח, ניתן היה
להבחין בעיניהם הזורחות מאושר של השלושה ובאהבת אחים אמיתית
ששררה ביניהם. עכשיו קיבל אותם צביקה בזרועות פתוחות, ובעיקר
את דניאלה, שנלקחה מייד אל המרפסת כדי לראות את הים. ושם היה
הים. ים גדול וכחול, מדהים ביופיו, ימה של העיר תלˉאביב.
עיני הילדה נפערו לרווחה למראה הפלאי הזה שנשקף מרחוק. נדמה
היה לה, כי הים ממש כאן ורק צריך לרדת ולגשת אל החוף. כזה ים
בדיוק היא רצתה שיהיה ליד הבית שלה. אבל ים כזה לא היה בנמצא
בקרבת רח' יהל"ם. כדי להגיע לים, היה צורך בנסיעה די ארוכה
לעיר אחרת, שנמשכה כנצח. בדרך כלל התלוו לביקורים בים השכן,
יהושע ובת זוגו, שזו הייתה חוויה בפני עצמה, לרוץ, לשחק
ולהשתולל איתו בשפת הים. עכשיו עמדה הרביעייה במרפסת דירתם של
צביקה ואליהו בקומה האחרונה והשקיפה בהתפעלות אל עבר הים. לאחר
שרוו מעט ממראה הים, הוציא צביקה שולחן קטן עם ארבעה כיסאות עץ
אל המרפסת. זה היה העיתוי המושלם לטעום קצת מן המתנה מטורקיה
שקיבל צביקה מסלומון. אין ספק, שהיה משהו משותף לשניים, אהבת
המתיקות והשוקולד. סלומון חיפש וגם מצא איזו צלחת גדולה ונקייה
במטבח וכן שני סכינים חדים, הניח את גוש החלבה הגדול במרכז
הצלחת, והשניים החלו לפרוס לעצמם בזו אחר זו  פרוסות חלבה
מצופות בשוקולד, כשהגוש שבצלחת הולך וקטן, הולך ומתמעט, עד אשר
נותרה ממנו פרוסה אחת קטנה. "אתם יודעים איך אומרים עוגה טעימה
בהונגרית?" שאל צביקה את הנוכחים בפה מלא חלבה. "לא כל כך"
השיבה שושנה, שהחלבה המצופה שוקולד לא ממש עניינה אותה. "מ - ג
- ר - ה" (שווא, קמץ, סגול בהתאמה) - ענה במבטא הונגרי כבד
והשלושה פרצו בצחוק אדיר. מאז, בכל פעם ששושנה הייתה מכבדת את
צביקה בעוגה טעימה שהכינה, או בממתק כלשהו, היה חוזר ושואל את
הנוכחים: "איך אומרים עוגה טעימה בהונגרית?" וכל הנוכחים היו
עונים לו במקהלה במבטא הונגרי כבד: "מ - ג - ר - ה !!!"

אחר כך עשתה החבורה דרכה "ברגל" אל גן החיות. ההליכה הרגלית לא
עייפה כלל וכלל את הילדה, למרות שגן החיות היה ממוקם מספר
רחובות משם. כולם צעדו במרץ לעבר היעד מאחר ובסופה המתין להם
במלוא הדרו גן החיות, שהיה בבחינת הדובדבן שבקצפת של הביקור
בתלˉאביב. דניאלה הייתה מאושרת. הצעידה ברחובות
תלˉאביב נדמתה בעיניה כביקור בארץ אחרת. העיר
תלˉאביב הייתה שונה מן העיר רמתˉגן, שסימלה את הבית.
לתלˉאביב היה מין קסם אחר, מעין אווירה של יציאה לחופש
ובילוי אינסופי. והיו לה, לעיר תלˉאביב, שלושה יתרונות
בולטים: "הדוד צבי", הים וגן החיות, להבדיל משושנה, שעבורה
העיר תלˉאביב סימלה את: צביקה, חנויות בגדים ונעליים, שלא
תמיד אפשר היה לרכוש, אבל להתבונן בחלונות הראווה ולבדוק מהו
צו האופנה האחרון, תמיד היה אפשר ואולי, פעם בשנה, אף לרכוש
איזה פריט או שניים עד לשנה הבאה.

בפתח גן החיות הייתה תנועה ערה של אנשים, סבים, סבתות וילדים
מאושרים, אשר יצאו ובאו בשעריו. נדמה היה שכל עם ישראל הגיע
לבקר כאן השבת.  בגן החיות עצמו, באקווריומים שקופים גדולים,
זעו נחשים ארוכים בעלי כתמים שחורים, שנמשכו לאורך גופם,
והתפתלו על גחונותיהם זה בזה. מדי פעם הזדקף אחד מהם בתנועה
חדה ומסוכנת, כאילו מאותת הוא לקהל הצופים כי הוא עומד לתקוף
ולהכיש מי מהם. למען האמת, מראה הנחשים הבעית במקצת את קהל
המבקרים ובעיקר את הילדים שביניהם, אשר נרתעו מעט לאחור.
המבוגרים שבהם בדקו בחשש את דפנות הזכוכית, שמא ישנה פירצה
שממנה יוכל לחמוק אחד הנחשים, אך החייץ הזגוגי הפריד, למזלם,
בין היצורים המפותלים לבין בני האדם. דניאלה הייתה מוותרת
ברצון על צפייה בחיות המסוכנות הללו, ומדלגת היישר אל כלובי
הג'ירפות והקרנפים, אשר משום מה נראו לה פחות מסוכנים. אפילו
האריות והנמרים נראו חיות חביבות לעומת נחשי הצפע. אולם,
סלומון ביקש להתעכב דווקא במתחם הנחשים. סלומון אהב להתחקות
אחר כל מה שהיה מסוכן ועכשיו היה מרותק למראה הנחשים הרוחשים.
שושנה פשוט רצתה ללכת משם. היא נטלה את הילדה בידה, אשר נשמה
לרווחה וביחד עם הדוד צבי התרחקו משם כל עוד נפשם בם, בהשאירם
את סלומון מאחור. ואכן, הקרנפים והג'ירפות נראו קצת יותר
ידידותיים. הג'ירפות הגבוהות בעלות הצוואר הארוך, אשר התנועעו
בהידור מה, נראו כמו יצורים ענקיים שלא מן העולם הזה לילדה בת
השלוש. היה זה ג'ונגל של ממש של חיות מכל הסוגים, זעירות
וענקיות, בעלי כנף, פילים, קרנפים, אריות ונמרים, וכל העולם
המופלא הזה היה ממש כאן, בגן החיות בלב תלˉאביב. אפשר היה
לבלות עוד שעות רבות בגן החיות, אבל כמו כל דבר טוב, הסתיים גם
הביקור הזה בשעת אחר הצוהריים המאוחרת בהבטחה של הדוד צבי, כי
עוד ישובו לשם בקרוב.

ואילו דניאלה, היא ידעה כי בשבתות הקרובות תיאלץ להסתפק
בביקורים ב"גן הקופים"  הרמתˉגני, לא רחוק מן הבית.

ביום ראשון בבוקר חזרו החיים למסלולם, זאת לאחר ששני מגשי רחת
הלוקום הכמעט אחרונים נמסרו אחר כבוד לבני הזוג כספי, שלא
וויתרו על משחק קלפים קצר במוצ"ש. למוחרת בבוקר, פקחה שושנה
עיניה, תוך ציפייה לשמוע את קולו של מיכאל בן חנן ולצלילי
הפסנתר הבוקעים מן הרדיו, אך משאלו איחרו לבוא, חשבה לתומה כי
השכימה קום. היא הציצה בשעון המעורר ועיניה חשכו. השעה הייתה
לא פחות ולא יותר מאשר 7:45 בדיוק. היא העיפה מבט בסלומון
התשוש, שישן שנת ישרים ללא שום מחוייבות לא לשעון, לא לזמן ולא
לעבודה. היא החלה לנער את בעלה במרץ. "קום, אתה מאחר
לעבודה..." סלומון פשוט התהפך לצד השני ונראה היה שתוכנית
הבריאות שלו נזנחה לגמרי. אפילו מרלין מונרו, לו הייתה ניצבת
ומופיעה כאן, לא יכולה הייתה לגרום לו לקום עכשיו ממיטתו. כך
עברו עוד 5 דקות יקרות, עד שלפתע קלט שהוא מאחר איחור גדול.
הוא קם בבת אחת מהמיטה, לבש כל מה שבא ליד, גופייה חולצה
ומכנסיים רץ למקלחת כדי לשטוף את פניו, אך המקלחת הייתה תפוסה
בדיוק עכשיו ע"י השכן סלים. הוא רץ שוב לחדר, לקח את תיקו, נעל
במהירות את נעליו ופשוט נעלם בסערה מן הבית. רק זה היה חסר לו,
שהקהל ימתין שוב שעה ארוכה עד שיגיע הוא עם מפתחות הבנק.
למזלו, סניף הבנק היה לא רחוק מביתו במרחק של כ-200 מ'. סלומון
לא הלך, הוא פשוט עשה את הדרך בריצה דמויית הליכה, כשהוא אוחז
במפתחות הסניף בידו. נושף ונושף הגיע אל פתח הבנק כשמספר
אנשים, אשר דייקו עד מאוד, המתינו בקוצר רוח לפתיחת דלתות
הסניף. כנשוך נחש פתח את דלתות הבנק לרווחה ועכשיו יכול היה
הוא לנשום לרווחה. המשימה בוצעה, אומנם באיחור של כ-10 דקות,
אבל עכשיו יכול היה להרשות לעצמו להתעורר לאט לאט. בזמן שפקידי
הבנק החלו לקבל קהל במרץ, פנה הוא אל מקום מושבו שליד הקופה,
פתח את מגירת שולחנו והוציא משם את ערכת הגילוח שלו, אשר הייתה
שם דרך קבע למקרה חירום שכזה. בינתיים, ביקש מאחד הפקידים,
החדשים, אשר שאף להתקדם בתפקיד ולהגיע ביום מן הימים לכיסאו של
הקופאי, להחליפו לזמן מה, ואילו הוא, סלומון, פנה אל חדר
השירותים שבסניף והחל להתגלח בנחת מול המראה. אין ספק, שגם כאן
הוא הרגיש ממש כמו בבית. רק לאחר שסיים להתגלח והכין לעצמו
"און קפיקו" תורכי שחור אמיתי, חזר אל מקום מושבו שליד הקופה
והחל את יום העבודה במרץ רב. בשעת הצוהריים, מששב הביתה הבחין
כי בעצם לבש את גופייתו על צידה הלא נכון כשהתווית מבצבצת
ממנה. למעשה, במזג האוויר, החם הזה, אשר הלך והתחמם עוד ועוד
מיום ליום, פריט לבוש זה היה מיותר לחלוטין, אך המשרה בבנק
הייתה מחייבת ולא בחור כסלומון יוותר על פריטי לבוש הכרחיים
כגון גופייה, חולצה לבנה מגוהצת למשעי ועניבה.


        פרק מ'



הקיץ של 1959 לא היה שונה בהרבה מקודמיו. אומנם, בתחילת חודש
יוני נדמה היה לאנשים כי הקיץ הזה נסבל יותר וכי הפעם לא יעיק
החום כבכל שנה, אולם, ככל שחלף הזמן, התברר כי גם השנה החום
קשה מנשוא. העובדה שמועדי תשרי הולכים וקרבים, היוותה מקור
עידוד כלשהו, בעיקר לחובבי הצינה והקור. את השנה החדשה התכוננו
בני הזוג לוי לקבל דווקא בצפון הארץ, בטיול קבוצתי שתוכנן
ואורגן כמה חודשים מראש ע"י "הוועד". הפעם ארגן ועד העובדים של
הבנק טיול בן 3 ימים לקיבוץ מנרה והסביבה. סלומון נרשם מייד
לרשימת המטיילים. הוא חש מעט רגשי אשמה על שלא צירף את שושנה
לביקורו בטורקיה והטיול הזה לצפון הארץ, יפצה אותה, כך קיווה.
הכל נראה טוב ויפה. שושנה  שמחה מאוד לבלות מעט הרחק מן הבית,
ולזנוח לזמן מה את עבודות הבית. אולם, "מה עושים עם הילדה"?
סלומון העלה את הרעיון להשאיר את הילדה אצל משפחת סגל, אך
שושנה לא רצתה להכביד מדי על הגב' סגל המבוגרת. "שלושה ימים הם
יותר מדי..." אמרה לסלומון בפסלה את הרעיון. כך גם לא חפצה
להכביד על בני הזוג כספי. "למה שהילדה לא תהיה אצל אחותך
בבתˉים?" שאל סלומון בזהירות. שושנה אמצה מייד את הרעיון.
"למה לא באמת?". כך הוחלט פה אחד שאת החג הזה תבלה הילדה בבית
דודתה. את פי הנערה, כלומר הדודה מרים, לא היה כל צורך לשאול.
היא תמיד הסכימה לביקורים מן הסוג הזה. היא פיתחה מין קשר
מיוחד עם אחייניתה מיום היוולדה. אין ספק שהייתה שם אהבה דו
צדדית ענקית ולה הרי היו כבר שני ילדים בוגרים במעט מדניאלה.

וכך, יום לפני ערב ראש השנה, סוף חודש אלול, התשי"ט, עשו שושנה
ודניאלה דרכן באוטובוס לכיוון התחנה המרכזית של תלˉאביב
ומשם עלו על האוטובוס שיעדו: בתˉימה. לא היה קץ לשמחתה של
דניאלה, ולמרות שהדרך לשם נראתה ארוכה ארוכה, ממש מסע, לא
הפסיקה הילדה לעלוץ במשך הנסיעה.

באותה שעה, בחצר הבית שבשכון עולים בשכונת עמידר שבבתˉים,
בבלוק מס' 12/6, כניסה ג' בקומה השלישית, ציפו שני בני הדודים,
חנה ושוקי, לבוא האורחת בת השלוש בכליון עיניים. הבוקר פתחה
מרים לרווחה את תריס העץ והוציאה לאיוורור את מצעי הילדים. אחר
כך הוציאה מן הארון מצעים לאורחת הקטנה ופנתה לעיסוקיה במטבח.
לפניה הייתה עבודה רבה, שעיקרה הכנת ארוחת ערב החג.  תחילה,
עסקה בהכנת קציצות ה"גפילטע פיש" המתוקות המסורתיות, כשהיא
שומרת את ראש הדג לברכה. כמובן שבלי מרק עוף עם "לוקשן" אי
אפשר היה לחגוג במלוא מובן המילה. עוד תכננה לאפות היום שתי
עוגות שמרים עם ריבה. העוגות של הדודה מרים היו ידועות בטעמן
המיוחד, ובמשך האפייה היה ניחוחן המשכר מתפשט בכל הבית. את הדג
המלוח בפרוסות בצל חמצמץ, הכינה כבר לפני יומיים בצנצנות
זכוכית של ריבה. הילדים לא היו בבית באותה שעה ולמעשה, אף פעם
לא היו בבית. תמיד שיחקו בחוץ. רק לקראת ערב, כאשר אביהם,
חיים, היה חוזר מעוד יום עבודה קשה כנגר, היה מצווה על הילדים
לשוב הביתה לארוחת הערב, וכשחיים היה מצווה  לא העזו השניים
להמרות את פיו. מילה שלו הייתה מילה.

בעוד היא שקועה במלאכת הבישול במטבח, לקראת הצוהריים, שמעה
לפתע מרים קולות של שעטות רגליים העולה מחדר המדרגות. אל הבית
נכנסו בסערה שלושת הילדים הצוהלים. היה זה אות וסימן לפתיחת
ההילולה הגדולה. שלושה ימים של שכרון חושים, צהלות ועליצות
רבה. חנה, הבכורה, הורתה לדניאלה להסיר את סנדליה. היא ושוקי
הלכו תמיד יחפים, כמו כל הילדים בשכונה. דניאלה היססה לרגע,
"להסיר את הסנדלים או לא?" והיא הרי לעולם לא הלכה ברגליים
יחפות, ברח' יהל"ם אף ילד לא הלך יחף. אך במחשבה שנייה, במין
פרץ של שחרור מוחלט, הסירה את סנדליה ושלושת הילדים רצו החוצה
בצהלות רמות. הייתה זו תחושה מוזרה, לחוש בכפות הרגליים את
המרצפות ואת האדמה, אך דניאלה התרגלה מהר מאוד לעובדה, שכאן,
בבתˉים, אפשר ומותר ללכת יחפים. "נו, אני כבר רואה
שלפנטופלאס מטורקיה שהבאתי לילדה, לא יהיה כאן שימוש רב, אמרה
שושנה לאחותה, כאשר נכנסה לבית,  ומאחר וידיה של זו לא היו
נקיות ושאריות של אוכל,תוך כדי הבישול דבקו בהן, נישקה אותה
קלות על לחייה. "אין מה לדאוג, אני אחזיר את הילדה בשלום אחרי
החג" הבטיחה לה מרים. היא שטפה את ידיה והתפנתה לשיחה עם אחותה
הצעירה.

ראשית, הוציאה שושנה מסל הקניות המרושת שלה את המתנות, מגש רחת
הלוקום האחרון בהחלט ואת בקבוק האו-דה-טואלט, שהביא סלומון
מטורקיה. מרים בחנה קלות את מגש רחת הלוקום, אחר כך קרעה מעליו
את עטיפת הצלופן השקופה. היא שלפה מעויין אחד של רחת לוקום
וטעמה מעט ממנו בזהירות, עד שחשה בטעמו המתוק הכבד של הממתק
בפיה. "לא, לא נראה לי שחיים יאהב, אולי הילדים..." אמרה
לשושנה בספקנות. "אני עם רחת הלוקום גמרתי..." ענתה לה שושנה.
"מאז שסלומון חזר מטורקיה הבית מוצף במגשים מגשים של רחת
לוקום. אני, רחת לוקום לא מכניסה יותר הביתה, לפחות לא בחמש
השנים הקרובות" - הוסיפה והציעה לאחותה: "נסי את
האו-דה-טואלט...". מרים פתחה את מכסה הבקבוקון והזליפה מהנוזל
הלימוני מעט על ידיה ומאחורי תנוכי אוזניה. "או, א-מחייה..."
ריח הבושם הלימוני התערב עכשיו עם ריח הגפילטע פיש שהתבשל בסיר
גדול על הפתילייה, אבל מרים הייתה מרוצה. מוחרתיים בבוקר, לפני
שתלך לבית הכנסת הסמוך למגדל המים לתפילות ראש השנה, תלבש את
שמלתה היפה ותזליף על עצמה מעט מהנוזל הריחני הזה. למען האמת,
בכל שנה, בלכתן לבית הכנסת, נהגו הנשים להזליף על עצמן מיני
בשמים ועזרת נשים הייתה מוצפת בריחות בשמים מבשמים שונים, אך
אין ספק שהשנה היה האו-דה-טולט הלימוני להיט של ממש ורוב הנשים
השתדלו להשיג את הבושם הזה, אשר היה לו ביקוש רב.

"נו, אז מי יהיה אצלך בחג?" שאלה שושנה את מרים. רק אנחנו,
מאמע ואיטק'ה. "מאמע", זה היה כינויה של אימו של חיים. חיים
נהג לקרוא לה "מאמע" והילדים המשיכו לכנות אותה כך. לא סבתא,
לא בובע אלא פשוט: "מאמע". "נו, שיהיה חג שמח ושנה טובה לכולם"
אמרה שושנה. כך ליהגו השתיים שעה ארוכה, על המשפחה, על הילדים,
על הבעלים ועל צביקה שלא מתחתן, עד שהגיע זמנה של שושנה לחזור
לביתה. היא אספה את תיקה בהשאירה את צרור הבגדים של דניאלה
אחריה. "מחכה לי נסיעה ארוכה..." אמרה לאחותה. "בואי, אלווה
אותך לתחנת האוטובוס, ענתה מרים ושתיהן ירדו למטה אל החצר, שם
פגשו את הילדים המתרוצצים. "הינה לכם, 5 גרוש, לכו קנו לכם
מסטיק עגול" אמרה שושנה לחנה "הגדולה", שהייתה ממונה על הכספים
ועל קניית הממתקים. שושנה ביקשה להיפרד מדניאלה, אך זו נפרדה
ממנה לשלום בחטף, ומייד רצה עם בני הדודה לחנות המכולת הסמוכה
לקנות מסטיק עגול. לא נראה היה לה לשושנה, משום מה, שהפרידה
קשה עליה. היא נופפה לעבר הילדים לשלום, ושתי האחיות עשו דרכן
אל תחנת האוטובוס הקרובה ונפרדו בהבטחה להתראות שוב
ברמתˉגן לאחר החג.

ב-5 גרושים אפשר היה לקנות לא רק שלושה מסטיקים עגולים, אלא
עשרה ובכמה צבעים, כחול, אדום וצהוב. במשך כל אחר הצוהריים לא
פסקו שלושת הילדים להתרוצץ יחפים, כשהם לועסים במרץ מסטיקים
עגולים צבעוניים והשמש התלויה מעליהם קופחת על ראשיהם במלוא
עוצמתה. מדי פעם, ירדו אל כביש האספלט, שחומו היה בלתי נסבל
וצרב את כפות רגליהם, עד שברחו למקום מוצל כדי לקרר אותן. מדי
פעם, ניסתה חנה להדריך את הילדה "איך לעשות בלונים ממסטיק",
אולם הדבר לא צלח בידה. דניאלה, שניסתה שוב ושוב לחקות את בת
דודתה,  שהפריחה בלונים ענקיים מפיה עד אשר התפוצצו על פניה,
לא הצליחה בשום פנים ואופן "לעשות בלון". הזמן חלף במהרה
ואפילו השמש החלה לעשות סימנים של תנועה לכיוון צד מערב, ששם
היה הים של בתˉים, אך לילדים נותר עדיין מרץ רב. לפתע,
תוך כדי מרוצה בלתי פוסקת, עצרה לפתע דניאלה והביטה כלפי מעלה
אל השמיים. מחזה כזה לא ראתה מיום היוולדה. השמיים לא היו
כחולים של יום ואף לא כהים שחורים של לילה. מעליה היו פרושים,
לאורכם ולרוחבם, מרחבי השמיים הצבועים בצבע אדום שני עז.
דניאלה ניצבה שם ברגליים יחפות, המומה לנוכח כל ההוד וההדר
הללו. היא חשה כמעין יצור קטן המשקיף מן האדמה כלפי מעלה לנוכח
פלאי הטבע. וכך עמדה לה הילדה קטנת הקומה והשתאתה דקות ארוכות
אל מול השמיים הענקיים האדומים, עד אשר הלך המראה והתפוגג, הלך
ונעלם והערב החשוך תפס את מקומם.

בעודה עומדת נפעמת אל מול המחזה המופלא שזה עתה נגלה לעיניה,
שמעה דניאלה לפתע את קולו של חיים, אשר חזר בינתיים מעוד יום
עבודה לביתו, קורא ממרפסת הקומה השלישית: "שייע, חנה, קים מהר,
ילדים, תעלו מייד הביתה". הילדים ניסו להתעלם מקריאתו של
אביהם, אך רק לזמן מה, ומשיצא כעבור כמה דקות שוב אל המרפסת,
כשהוא אוחז בחגורת מכנסיו בידו וקרא להם שוב לעלות הביתה
לארוחת הערב, לא השתהו דקה נוספת ועלו מייד "כמו טטלעך" הביתה.
ארוחת הערב עברה איכשהו בשלום, לאחר ששוקי לא כל כך רצה לאכול,
והדודה מרים לא הרפתה ממנו: "נו, תאכל, תאכל.." אבל הוא פשוט
לעס את המזון שבפיו לאט לאט, ונראה שהיה לו זמן רב. מבחינתו,
ארוחת הערב יכולה הייתה להימשך עד ארוחת הבוקר שלמוחרת. להבדיל
אלף הבדלות, חנה דווקא אהבה את כל סוגי האוכל שהוגשו אל
השולחן, והאוכל תמיד היה לטעמה. מדי פעם גם ביקשה תוספת כזו או
אחרת, עד שלבסוף עצרה אותה מרים: "די, את רוצה להשמין? מספיק
להיום". עם האורחת הקטנה לא הקפידה במיוחד. "שתאכל מה שתאכל",
הרהרה לעצמה, "ממילא הילדה חוזרת לרמתˉגן אחרי החג". אין
ספק שדניאלה ניצלה את העובדה שאף אחד לא מפקח עליה, טעמה כזית
מכל דבר, נגסה שתי נגיסות מפרוסת הלחם השחור המרוחה בגבינה
לבנה, שמעליה מונחות פרוסות של ציבל'ע, טעמה מעט מו הלבן, אבל
הסתבר שהיא ממש לא אוהבת לבן שאינו מכיל סוכר. למזלה, אצל
משפחת לוי המוצר הזה, לבן, היה נדיר וכך חסכה לעצמה עוד מאבק
בענייני האוכל, ובזאת תמה ארוחת הערב שלה. היא התפעלה מאוד מן
העובדה, שאף אחד לא שם לב האם אכלה וכמה אכלה והדבר מצא חן
בעיניה מאוד. לדעתה, יכולה הייתה להישאר בבית משפחת יבלונקה
לנצח.

לאחר ארוחת הערב שלחה מרים את הילדים היישר לחדר הילדים, על
מנת שלא יפריעו לחיים להאזין לרדיו לחדשות ביידיש בתחנת "קול
ישראל".  אולם, מרגע שנכנסו השלושה לחדר הילדים הרעש רק הלך
וגבר.  מדי פעם נשמעו  קולות של חבטות מבעד לדלת וצעקות, בעיקר
של חנה :"אימא הוא לקח לי... אימא הוא עשה לי..., אימא תגידי
לו, אימאאאאאאאאאא!!!! " חיים באמת ניסה ככל יכולתו להתרכז
בחדשות היידיש לעולים חדשים, שהקריא הקריין, אולם לא הצליח
להאזין לרדיו בשום פנים ואופן. עד שלפתע החליט לעשות מעשה. הוא
קם מכיסאו, פנה אל חדר הילדים ופתח את הדלת בסערה. את פניו
קיבל ענן של נוצות , שהתעופפו לכל עבר, לאחר מלחמת כריות עקובת
נוצות שהתחוללה כאן, ממש מתחת לאפו, ותוך כדי שהוא עושה תנועה
כאילו הוא מסיר את חגורתו מלולאות מכנסיו האפורים, ציווה בקול
רועם: "מספיק, גיי שלופען, גיי שלופען..." קשה היה לשלושה שלא
להבחין בתנועת הסרת החגורה ממכנסיו של חיים, והם נדמו בבת אחת.
פתאום שרר שקט מוחלט בחדר. "ושלא תעזו לעשות שוב רעש..." הוסיף
ויצא שוב לסלון. בינתיים, הסתיימה הקראת החדשות והקריין החל
להקריא דרישות שלום ליהודים בחוץ לארץ. "שוב הפסדתי את
החדשות..." רטן בקול. "נו, אני אכין לך כוס תה עם לימון..."
אמרה מרים ורצה מייד למטבח להכין לבעלה את המשקה, שלדעתה היה
מרפא וצרי לכל חולי ואף מרגיע רוחות סוערות, בשעת הצורך.
בינתיים, ניסו הילדים להירדם בחדר הסמוך, אולם השעה הייתה
מוקדמת מדי והשקט ששרר שם לפני דקותיים, הופר שוב בקולות של
דיבורים מדיבורים שונים. לבסוף, לקראת השעה 22:00 נפלו שלושת
הילדים שדודים ותשושים לגמרי על המיטות והדודה מרים וחיים,
בעלה, יכלו לנשום לרווחה. עכשיו שרר שקט מוחלט בביתם הסוער מאז
שעות הבוקר.

למוחרת בבוקר, ערב החג, שלחה מרים את הילדים אל מחוץ לבית, לא
לפני שציידה את שלושתם ב"סנדוויצ'ים" מרוחים בריבת תות שדה. כך
יכולה הייתה להשלים את ההכנות לחג, כגון: עבודות נקיון וגיהוץ
בגדי המשפחה לקראת הערב וכן לשני ימי החג הבאים לטובה, שבהם
היו צפויים להשתתף בני המשפחה בתפילות בבית הכנסת של שכונת
"רמתˉיוסף". ביתם של בני משפחת יבלונקה היה בית מסורתי
דתי, ומרים שמרה על כל כללי הדת והכשרות, כהלכתם והס היה
מלהזכיר עבודות בית בימי חג או שבת. היה זה חילול קודש של ממש.


לקראת הצוהריים הושלמו כל ההכנות לחג, ובית משפחת יבלונקה היה
מוכן לקבל את השנה החדשה. אפילו מאמע ואיטק'ה הגיעו, כשהן
לבושות בבגדי החג שלהן ו"מאמע" חבושה בכובעה. הילדים הוכנסו
אחר כבוד, אחד אחר השנייה למקלחת לעשות "דוש" ובסביבות השעה
ארבע אחר הצוהריים החלה מרים לעזור להם להתלבש. את שוקי הלבישה
במכנסי הטרלין הכחולים שלו ובחולצה לבנה. חנה בחרה לעצמה שמלה
משמלותיה והתלבשה בעצמה ואילו האורחת, דניאלה, לא התלבשה באופן
מיוחד, רק בחולצה ובמכנסיים שאימא הביאה לה ולרגליה נעלה את
הפנטופלאס הצבעוניות מטורקיה. היא חשה כי משהו שונה באווירה
כאן, בבית דודתה, מאשר בבית הוריה. "מאמע" דיברה רק ביידיש עם
בנה, כלתה ועם הנכדים, כך ששפת היידיש שלטה ברמה. אומנם,
הנכדים לא ממש דיברו באידיש ונהגו להשיב לה בשפה העברית, אך
הבינו גם הבינו את שפת היידיש. דניאלה לא ידעה להגדיר מהו אותו
ניחוח שונה שייחד את האווירה כאן, אך לימים יכלה לזהות כי
הפולניות שלטה כאן בכל פינה. משהו שהזכיר את השטאטל, העיירה
בפולניה. כן, היה זה בית יהודי-פולני-ישראלי כשר למהדרין, תרתי
משמע, כשהיהודי מתערב בפולני ובישראלי.

"מאמע" נהגה ללכת עם בתה איטק'ה בכל חג ובכל שבת, באופן קבוע,
לבית הכנסת הקרוב וכך עשתה גם הפעם. לא קרה לעולם מקרה שבו לא
ביקרה בימי חג ושבת בבית הכנסת, כך עד יומה האחרון, ואף לאחר
שעברה להתגורר בביתה החדש בתחילת שנות הששים ברח' האשל מס' 10
שבשכונת רמתˉיוסף בבתˉים. לימים, ניתן היה לצפות
בשתיים בכל מועד וחג, ממרפסת ביתם לעתיד לבוא של בני משפחת
לוי, ממש באותו הרחוב, עושות דרכן בנחישות אל בית הכנסת וכך
במשך שנים היו הולכות וחוזרות, הלוך ושוב, אל בית הכנסת וממנו
בחזרה, כשהן צועדות לאורך המדרכה שמעבר לכביש. בעיקר המתינו
במרפסת הקומה הרביעית לדמותן של השתיים מדי שנה, בשובן מבית
הכנסת בסיומו של יום הכיפורים, שהיה זה אות וסימן שהיום הנורא
מכל הסתיים ומותר להדליק את האורות בכל חדרי הבית וכמובן,
לשבור את הצום בארוחה דשנה.

בערב ראש השנה הזה של שנת 1959, הייתה תחושה שהשנה הבאה תהיה
טובה יותר. כולם התפללו וציפו לשנה של שיגשוג כלכלי וכריתת
ברית של שלום עם מדינות האוייב. בית  הכנסת של רמתˉיוסף,
עדת ישורון, היה עמוס אף הוא בנשים, גברים וילדים, ולא רק שהיה
עמוס, אלא עמוס כפליים. בית הכנסת הזה נחצה לשני חלקים. החלק
האשכנזי, שבו התפללו בנוסח עדות אשכנז, והחלק הספרדי, שבו
התפללו בנוסח עדות המזרח. למוחרת בבוקר, ביום החג הראשון, עשו
הילדים דרכם אל בית הכנסת שליד מגדל המים, לא לפני שחנה נטלה
קומץ מלח ושלושה שיני שום והכניסה אותם לכיסי בגדיהם של שלושת
הילדים. "זה נגד עין הרע" אמרה בידענות לשני הילדים. בכל פעם
שמישהו עובר לידכם, תירקו שלוש פעמים, ככה: טפו, טפו, טפו"
ותגידו: "מלח שום, מלח שום" - אמרה בהדגימה לשניים כיצד להמנע
מ"עין הרע".

במשך שני ימי החג הבאים התרוצצו הילדים הן מחוץ לבית הכנסת והן
בין כתליו. בעיקר שהו בחלק ה"אשכנזי" ששם התפללו בני משפחת
יבלונקה. מדי פעם עלו לעזרת נשים לבקר אצל "מאמע", איטק'ה
והדודה מרים ובכל פעם שפתחו את הדלת, נתקלו בגל ריחני של בשמים
שהתיזו על עצמן הנשים שישבו סביב סביב, כשהן עוטות על עצמן את
מיטב מחלצותיהן העשויות תחרה לבנה ומלמלה ועל ראשיהן חבשו את
כובעיהן ההדורים. למי שלא היה לה כובע, עטפה את ראשה במטפחת
משי.  מלמעלה ניתן היה להבחין בבמה המוגבהת ובפרוכת הכחולה
הבוהקת, הרקומה בכתר מוזהב. למטה התפללו הגברים בקול שניתן היה
לזהות מייד כי רובם הינם מיוצאי מזרח אירופה, וזאת על פי מבטא
היידיש הכבד שבו התפללו בקול מונוטוני. כאן, למעשה, היה השטעטל
הישראלי, אשר כאילו יובא היישר מפולניה.

לאחר שמאסו הילדים בהתרוצצות בין עזרת נשים ועזרת גברים, עלה
רעיון גאוני במוחו של שוקי. "בואו, נלך אל הצד הספרדי..." הציע
בעיניים נוצצות. הייתה תחושה אצל הילדים שקיים מעין טאבו האוסר
על כניסה לצד הספרדי של בית הכנסת וכי מדובר בהרפתקה של ממש.
חנה הסכימה מייד לרעיון ושלושתם הפרו את הטאבו בחשש מה ועברו
אל הצד הספרדי של בית הכנסת. הם ציפו שמשהו לא טוב יקרה שם, אך
שום דבר מיוחד לא אירע. גם שם ישבו הנשים מבושמות והדורות
בעזרת הנשים והגברים התפללו בקולם המסלסל, כשהחזן הספרדי מנצח
על כולם.  הכל היה די דומה לצד האשכנזי, מלבד עניין אחד,
שדניאלה מייד הבחינה בו. המנגינה הייתה שונה כאן, בצד הזה של
בית הכנסת. הצלילים היו מסולסלים וניתן היה להבחין בשירה בגוון
ספרדי עשיר של ממש, להבדיל מקול התפילה בצד האשכנזי של בית
הכנסת, שנדמה היה לה, לדניאלה, כדומה עד מאוד לנוסח תפילתו של
אפריים די זהב, אשר בקעה מדי מוצאי שבת מן הרדיו וסימנה את
המעבר בין קודש לחול. "שבוע טוב, שבוע טוב, שבוע טוב, שבוע
טוב...אליהו הנביא, אליהו התשבי, אליהו הגלעדי, במהרה יבוא
אלינו עם משיח בן דוד..."
http://www.youtube.com/watch?v=bOsHM9O5b-8

דניאלה לא ידעה להחליט איזה נוסח אהוב עליה יותר, נוסח התפילה
הספרדי או נוסח התפילה האשכנזי, ובסופו של דבר החליטה להחליט
מחר...בדיעבד, במשך השנים, הסתבר שקשה היה להחליט, שכן החיבור
לצד האשכנזי לא היה פחות (שורוק) מן החיבור לצד הספרדי,
ולהיפך. קול התפילה, ולא חשוב באיזה ניגון, נגע תמיד בנשמתה.

כך או כך, לאחר שהוחל בקריאת ספר "בראשית" מתחילתו, הגיע גם
ערב אחרון של התפילות והחג הסתיים בקול תקיעת השופר, אשר כמו
תמיד, נשמע ראשית בצד הספרדי של בית הכנסת, ואילו בצידו
האשכנזי, אשר בו התארכה מעט התפילה, החרו החזיקו אחריהם ולבסוף
נשמע קול תקיעת השופר גם אצלם.

למוחרת החג, ביום שלישי בבוקר, התרוקן לפתע בית יבלונקה
מיושביו. "מאמע" שבה עוד אתמול, במוצאי החג, עם איטק'ה לביתם,
הילדים פנו לגן ולבית הספר וחיים פנה לעבודתו כנגר וכך, למעשה,
החלה השנה החדשה בהתנהלותה. בבית נותרו בשעת בוקר זו מרים
ודניאלה. מרים סידרה מעט את הבית והחלה לאסוף את חפצי הילדה אל
תוך סלה הכחול. כמובן שלא שכחה להכניס לסל את הפנטופלאס
הצבעוניות. עוד מעט יצאו שתיהן באוטובוס לכיוון התחנה המרכזית
של תלˉאביב ומשם, רמתˉגנה. הילדה הייתה לבושה ומרים
נעלה לרגליה את סנדליה האדומים. דניאלה חשה שמשהו קורה ואכן,
כמה דקות לאחר מכן הודיעה לה דודתה, מרים: "דניאלה, אנחנו
נוסעות"... "לאן?" שאלה הילדה בסקרנות. לה היה נדמה כי השהייה
בבית דודתה תתארך עוד זמן מה. היא לא תיארה לעצמה שהביקור כאן,
בבתˉים, עומד להסתיים. ל"רמתˉגן", ענתה לה זו.
דניאלה לא האמינה למשמע אוזניה. היא חשה ממש נבגדת.  והרי היא
לא רצתה לחזור הביתה, רצתה להישאר כאן עד אין קץ. מרגע זה
ואילך, החלה לבכות בכי תמרורים. מרים עמדה מול אחייניתה חסרת
אונים, כשהיא אובדת עצות. "מה עושים עכשיו עם הילדה? הרי אי
אפשר לקחת אותה בכח..." חשבה בקול. היא עצמה הייתה אישה רכה
ולא יכולה הייתה לשאת קול של בכי ועוד מעט קט הייתה מצטרפת
לאחייניתה בבכי מר ומזילה איתה דמעות בחברותא... "את יודעת מה?
אנחנו לא הולכות הביתה, אלא ללונה פארק..." - בישרה לילדה. בן
רגע, כבמטה קסם, פסקה הילדה מבכייה המר, ניגבה את שאריות הבכי
מעיניה במטפחת הבד הרקומה שדודתה נידבה לה מייד, ומרגע זה לא
פסקה לעלוז ולצהול. הרי היא לעולם לא ביקרה בלונה פארק. תמיד
הבטיחו לה הוריה שיום אחד יבקרו בלונה פארק ומשום מה, ההבטחה
לא יצאה לפועל והינה, הגיע היום המיוחל. היום תבקר בלונה פארק.
עכשיו הסכימה ברצון לצאת מן הבית ושתיהן, דניאלה והדודה מרים,
עשו את דרכן לכיוון רמתˉגן. הנסיעה הייתה ארוכה ארוכה
ובדרך החליפו השתיים אוטובוס. במשך כל הנסיעה, ציפתה הילדה
להגיע אל שערי הלונה פארק. בדמיונה ניסתה לתאר לעצמה איך נראים
שם הדברים, בלונה פארק. דמיינה את מתקני השעשועים ובעיניה היה
זה מעין קרקס גדול. מדי פעם שאלה את מרים: "מתי נגיע?" וזו
הייתה עונה: "כבר אנחנו מגיעות..." בעודן נוסעות, לאחר כברת
דרך די ארוכה, הבחינה לפתע דניאלה מבעד לחלון האוטובוס במראות
הרחובות המוכרים לה. "לא, לא ייתכן שאנחנו קרובות לבית..."
חלפה במוחה מחשבה מהירה.  לאחר מספר מטרים נוספים, הבחינה לפתע
בכיכר המוכרת לה מימים ימימה, הלא היא כיכר רמב"ם. בבת אחת
"נפל לה האסימון" ודניאלה הבינה שעוד מעט קט והשתיים יהיו
בבית, לא בלונה פארק אלא בבית ברמתˉגן. מאותו רגע פצחה
בבכי מר, בלתי פוסק ,תוך שהשתיים, הדודה ואחייניתה, עושות דרכן
מן הצומת, ששם ירדו מן האוטובוס, במעלה רחוב יהל"ם, בואכה בית
לוי, כשהילדה ממררת בבכי, הלוך ובכה, הלוך ובכה. לבסוף, הגיעו
אל פתח הבית, טיפסו צעד אחר צעד במדרגות האבן, שם, למעלה,
חיכתה לה אמה, שושנה, אשר אספה את ילדתה הבוכייה אל בין
זרועותיה. וכך שבה דניאלה המאוכזבת אל כור מחצבתה תוך תקווה כי
ביום מן הימים תגשים את החלום לבקר בלונה פארק.. (מה לעשות, לא
תמיד מקבלים מה שרוצים בחיים...:):))...

לאחר החגים, החל הסתיו לתת אותות ראשונים, שהינה, הקרירות
והגשמים עומדים בפתח. נדמה היה שגם השנה, כבכל שנה, הכל יתנהל
על מי מנוחות, החורף יגיע ועימו הגשמים הברוכים. אולם,
מלכתחילה, הדברים לא התנהלו על מי מנוחות.

באחר צוהריים אחד, סתווי למדי, ישבה דניאלה, כהרגלה, על גבי
מעקה האבן, ואכלה את ארוחת הערב שלה כשהיא משקיפה על העוברים
ושבים מלמעלה. השמיים נראו קודרים בשעה זו ונראה היה שהיורה
עומד בפתח. השכנות אספו עוד קודם לכן את כביסתן התלויה על
חבלים שבחצר, מחשש שמא גשם עז ירד על הארץ וירטיב את הבגדים
הנקיים, שכה עמלו לכבס במו ידיהן. מדי פעם עברו על פני דניאלה
השכנים, אשר חזרו לביתם מעמל יומם. יונל עבר בשביל, הנהן בראשו
לשלום ומיהר עם אופניו לביתו. אחריו נראתה אנה, אשר חזרה מן
הספרייה העירונית, חולפת מולה, לאחר שבילתה שם שעות ארוכות
בהכנת השיעורים. השנה התכוננה במרץ לקראת מבחני הבגרות. בעוד
דניאלה לועסת את המזון שבפיה, נראה עולה במדרגות הבית האדון
מורגנשטרן, כשהוא מעלה את אופניו  למעלה לאט לאט, תוך שהוא
נושם בכבדות. משראה את הילדה הישובה על גבי המעקה, נתן לה
צביטה קלה בלחייה, כהרגלו, נטל את אופניו והמשיך בדרכו  ימינה
ולשמאל (שלו) לעבר המדרגות המובילות לביתו שבקומה השנייה.
לפתע, תוך כדי הליכה, חש לא טוב  וכשהוא אוחז בחזהו בצד שמאל
של הלב, התמוטט בקול חבטה על הארץ.הגב' סגל שהתגוררה בקומה
התחתונה, יצאה מייד אל מחוץ לבית, ואחריה יונל ואנה, כשהגברת
סגל צועקת: "מר מורגנשטרן, קום, מר מורגנשטרן, קום. תזמינו
אמבולנס..." צעקה בקול היסטרי. מר מורגנשטרן שכב שם דומם ולא
שעה להפצרותיה. בינתיים התאספו עוד ועוד שכנים, אשר ניסו
"להעיר" את שכנם היקר. אחד השכנים אף ניסה להנשימו, ומישהו אחר
רץ לתא הטלפון הציבורי והזמין אמבולנס. כעבור זמן מה, נשמעו
ברחוב יללות צופר האמבולנס של  "מגן דוד אדום", אשר דמו במקצת
ליללות האזעקה של ערב יום הזיכרון. שני אחים ירדו במהירות מן
האמבולנס כשהם נושאים אלונקה וציוד רפואי, עלו במהירות במדרגות
הבית, פנו ימינה (שלהם) ומשהגיעו אל הנפגע, עשו ניסיונות של
החייאה באדון מורגנשטרן, כשהם לוחצים על חזהו ומרפים שוב ושוב,
אך ללא הועיל. האדון מורגנשטרן לא הגיב. "חברים, אני מבקש
להתפזר.." ביקש אחד האחים מן האנשים, לאחר שנאלץ לקבוע את מותו
של האיש ואלו החלו להתפזר אט אט כשעצב עמוק ניכר על פניהם.
שושנה, אשר שמעה את ההמולה אף היא, הורידה מייד את הילדה מן
המעקה והכניסה אותה הביתה, כדי שהילדה לא תחזה במחזה הנורא
הזה, אך דניאלה חשה שמשהו נורא קרה לאדון מורגנשטרן ונתקפה
בעצבות עמוקה הזוחלת אל נשמתה. בחוץ נשמעו עדיין קולות האחים,
אשר דאגו לפנות את מר מורגנשטרן מן הדרך ולאחר מספר דקות, נשמע
שוב קול צופר האמבולנס, אשר עשה דרכו משם ואיתו מר מורגנשטרן.


באותו לילה לא הצליחו השכנים לעצום עין. כולם נתקפו בהלם ולא
פסקו מלדוש באשר אירע לפנות ערב. העצב היה רב והנשים הזילו מדי
פעם דמעה. תחושת האובדן של האיש היקר הזה, מר מורגנשטרן, הייתה
קשה מנשוא. אין ספק שהשנה הזו החלה לא טוב, שלא לומר, רע מאוד.


למוחרת בבוקר, ביושבה על גבי המעקה, ציפתה דניאלה בכל זאת
לראות את דמותו של האדון מורגנשטרן מופיעה מעבר לפינה עם
אופניו... הינה, עוד מעט יאמר לה "בוקר טוב" וייתן לה צביטה
קלה בלחי. "אולי האיש רק הלך לאיזה שהוא מקום וחזר אחר כך
לביתו..." אך היא ציפתה לשווא. האדון מורגנשטרן איחר לבוא...

בשעת הצוהריים, תוך כדי שגשם עז החל לרדת על הארץ, התאספו
השכנים ברחוב, כשמטריותיהם מכסות את  ראשיהם מפני הגשם, ואחר
עשו דרכם אל בית העלמין, שם ליוו את שכנם היקר בדרכו האחרונה.



בימים הקרובים, ימי סוף נובמבר ותחילת דצמבר, התקשו דיירי
הבניין מס' 49 להתאושש מתחושת הקדרות שאפפה אותם לאחר לכתו
לעולם שכולו טוב של מר מורגנשטרן. שושנה  לא חשה בטוב, בלשון
המעטה, אוכל לא בא אל פיה והיא מיעטה לאכול. פתאום תיאבונה
נעלם לחלוטין וכל סוג של מזון נראה לה לא אכיל וחסר טעם.
לתומה, שיערה כי מדובר באיזה "וירוס" שתקף אותה וכן ייחסה את
מצב רוחה הקודר למאורע הנורא שאירע אך לפני מספר ימים. אולם,
היא קיוותה שתוך ימים ספורים "הכל יחלוף" וגם "הוירוס" שתקף
אותה, ייעלם כלא היה. משחלפו מספר ימים, התברר לה שאין שיפור
במצבה. סלומון הציע לה: "מה דעתך לראות רופא?". שושנה לא כל כך
התלהבה מביקורים אצל רופאים, ממילא הייתה תשושה נפשית מביקוריה
התכופים אצל הרופא עם הילדה, אשר סבלה קשות מדלקות אוזניים
חריפות, שיעולים ו"אנגינה". "אני אחכה עם זה עד מחר, מי יודע,
אולי יהיה שיפור" - השיבה לסלומון. "אם עד מחר אין שיפור,
תצטרכי לבקר אצל הרופא" , פקד עליה סלומון בקול סמכותי. "כן,
כן, מחר אלך לרופא", ניסתה לסיים את נושא השיחה בתקווה שאכן
יחול שיפור עד מחר. אולם, גם למוחרת חשה רע מאוד. סבלנותו של
סלומון פקעה והוא פשוט החליט שהוא בעצמו ייקח את שושנה לרופא,
כי הרי בעצמה לא תלך אליו. הוא נטל את צרור המפתחות של סניף
הבנק, הלך רגלית אל הסניף ולאחר שפתח את שעריו, המתין לבואו של
המנהל ומשזה הגיע, הודיע לו כי הוא חייב להיעדר למשך זמן מה מן
העבודה. אחר חזר לביתו, ציווה על שושנה להתלבש ועם הילדה פנו
אל הגב' סגל ממנה ביקשו השניים לשמור על הילדה עד לשובם
מביקורם אצל הרופא. "מה קרה לך?" שאלה הגב' סגל בחשדנות את
שושנה. "קצת לא חשה בטוב בימים האחרונים" השיבה לה שושנה.
"כנראה שזה וירוס..." הוסיפה. "כן, אולי זה באמת "וירוס"  " -
ענתה לה הגב' סגל, תוך כדי שהיא קורצת בעינה. לדעתה, לא היה
מדובר בוירוס, אלא ב"משהו אחר", אבל היא החליטה לשמור את
מחשבותיה לעצמה. היא נטלה את דניאלה ושתיהן נכנסו אל ביתה.

מאוחר יותר, משיצאה השמש מבין העננים, החליטה הגב' סגל להוציא
מעט את הילדה אל החצר בעוד היא עסוקה במלאכות הבית. "איך
שהילדה גדלה מהר והינה, בקרוב תגדל המשפחה"-  הרהרה בהביטה על
דניאלה מבעד לחלון המטבח. בינתיים, החליטה אמה של אוסי, נירה,
"להוציא את הילדה לשמש" ומשראתה את דניאלה משחקת בחצר הבית של
הגב' סגל, ניגשה לשם עם אוסי. "הגב' סגל, האם תוכלי בבקשה לשים
עין על הילדה?" -  ביקשה מן הגב' סגל, שראשה הציץ מבעד לחלון
המטבח. "בוודאי, בוודאי... תני לילדה ליהנות קצת מן השמש. את
יכולה להיות שקטה" - הבטיחה לה הגב' סגל בשחררה את נירה לביתה,
והיא עצמה שבה לעיסוקיה במטבח. לא היה גבול לשמחתן של שתי
הילדות הקטנות, אשר עם כל מפגש שכזה, הלכו ונעשו חברות בלב
ובנפש. עכשיו קרצו לדניאלה במיוחד פרחי הגרניום האדומים, אשר
צמחו לתפארת בחצר ביתה של הגב' סגל. מדי פעם, נהגו שתי הילדות
לקטוף פרח גרניום אחד או שניים, לתלוש את עלעליהם האדומים,
ולהדביק על ציפורניהן בכך שיוו מראה של לק אדום המרוח על
ציפורניהן הזעירות. "בואי נשים לק" - הציעה דניאלה לאוסי,
ושתיהן עטו בחדווה על "הגינה" של הגב' סגל, קטפו משם שני פרחי
גרניום אדומים, והחלו להדביק את עלי הכותרת האדומים על
ציפורניהן. בעודן שקועות במשחקן, החליטה הגב' סגל להציץ מבעד
לחלון המטבח לעבר הילדות ולבדוק שהכל כשורה. מה רבה הייתה
הפתעתה למראה אשר נגלה לעיניה. שתי הילדות ישבו על הארץ ושיחקו
עם פרחי הגרניום היקרים שלה. "עכשיו אני יודעת מי זה השייגץ
שקוטף לי את הפרחים מן הגינה" - התרעמה בינה לבין עצמה, אך
מאחר ולא רצתה להפחיד את הילדות, רק פנתה אליהן מבעד לחלון:
"ילדות, מה אתן עושות? אתן יודעות שאסור לקטוף פרחים מהגינה?"
- שתי הילדות הסתירו מייד את גבעולי הפרחים שבידיהן מאחורי
גבן, ובכך חשבו כי הגב' סגל אף לא תבחין ב"לק" האדום המודבק על
ציפורניהן. "כן, הגב' סגל, אנחנו יודעות" - השיבה לה דניאלה
בייראה, לאחר שנתפסה בקלקלתה. מכאן ואילך, ולמעשה עד ליום שבו
עזבה משפחת לוי לדירה החדשה בבתˉים, לא העזה עוד דניאלה
לקטוף פרחים משום גינה, בוודאי ובוודאי שלא מגינתה של הגב'
סגל.

בשעת הצוהריים, לקראת השעה 12:00, שבה שושנה מן הביקור אצל
הרופא, לאחר שסלומון שב אף הוא שמח וטוב לב למקום עבודתו. "אני
חושד שאין המדובר ב"וירוס" - בישר לה הרופא. "הגב' לוי, כל
הסימנים מראים שאת בהריון" - אמר והפנה את שושנה לרופאת נשים.


"נו, מה הרופא אמר?" - שאלה הגב' סגל בסקרנות את שושנה, שבאה
לאסוף את דניאלה. שושנה, אשר הגב' סגל שימשה לה למעשה כאם, לא
יכלה להסתיר מפניה את העובדה, שככל הנראה, מצפה היא לילד נוסף.
"זה עדיין לא סופי, אבל כנראה שאנחנו עומדים להרחיב את המשפחה"
ענתה לגב' סגל. "נו, שיהיה במזל טוב..." - שמחה הגב' סגל לשמע
הידיעה. והיא הרי ידעה את התשובה עוד בבוקר...

לאחר כמה שבועות, משהדבר היה ודאי, החליטו סלומון ושושנה ליידע
את דניאלה אודות הידיעה המשמחת. מאחר וכל האירועים אירעו תוך
כדי ישיבה על גבי המעקה, קרה ודניאלה קיבלה גם את הבשורה הטובה
הזו בבוקר חורפי אך שמשי של שבת. סלומון סיים את ההאזנה לחדשות
השבת ברדיו ולאחר שצליליה האחרונים של מנגינת מכונת הכתיבה
הסתיימו, האיצה בו שושנה לצאת החוצה ולספר לילדה שנהנתה באותה
שעה מקרני השמש. "דניאלה...יש לי חדשות משמחות לספר לך..." -
בישר סלומון לילדה. דניאלה חשה שסלומון מפריע לה, בלשון המעטה,
בסקירתה את המתרחש בסביבת הבניין ולמטה ברחוב. "דניאלה...
תקשיבי לי... בעוד כמה חודשים יהיה לך אח, אני מקווה, או אולי
אחות..." כן, סלומון ציפה בעצם לבן, כמו שמהמר מצפה לזכייה
בהגרלת מפעל הפייס. הוא רק לא ידע מה יהיו תוצאות ההגרלה. אין
ספק שדניאלה נמלאה אושר למשמע הבשורה הטובה הזאת, והיא הרי
מזמן רצתה שיהיה לה אח, או אחות, לא משנה מה, העיקר שיהיה איזה
תינוק בבית. נראה היה לה שתינוק הוא כמעין צעצוע שאפשר לשחק בו
ואיתו. היא רק לא ידעה כמה זמן זה לוקח העניין עד שלהם יהיה
תינוק בבית. העניין היחיד שהיא קצה בו, הייתה השאלה: "מה דעתך?
איזה שם ניתן לתינוק? דני? ואולי אם תהיה תינוקת ניתן לה את
השם אורלי?" השאלה הזאת לא פסקה מלהישאל במשך מספר חודשים,
שדניאלה לא ידעה מתי יסתיים העניין ובכל פעם שסלומון או שושנה
היו שואלים אותה באיזה שם כדאי לבחור לתינוק הייתה עונה:
"אורלי", ולו רק כדי לצאת ידי חובה. גם שושנה חשבה ש"דני" הוא
שם מתאים לבן. היא באמת אהבה את השם הזה. סלומון הוא זה אשר
הציע את השם "אורלי" עבור בת, ומאחר ודניאלה חזרה שוב ושוב על
השם הזה, החליטו בינם לבין עצמם כי אלו שני השמות "המובילים"
לבחור לילוד.

בחודשים הבאים לא נראה כי חל שינוי גופני ממשי אצל שושנה, קשה
היה להבחין בהריונה במשך זמן רב, רק בחודשיים האחרונים "שמנה"
מעט, כך הדבר נראה לדניאלה. בכל אופן, לעולם לא זכרה כי שושנה
הייתה במצב של הריון, וניתן לומר שהתינוק הגיע "בהפתעה".

החורף עבר זה מכבר, כמו גם חגי ישראל, ועדיין לא היו לא סימן
ולא אות להופעת התינוק בבית משפחת לוי. למען האמת, דניאלה שקעה
בעיסוקיה ופסקה מלהתרגש מן העובדה שהדבר עומד לקרות, בבחינת:
"נשיאים ורוח - וגשם אין". למען האמת, הייתה הילדה עסוקה מאוד
בקיץ של 1960, בעיקר בריצות מטורפות עם חבורת ילדי השכנים סביב
סביב לבניין, כששושנה מנסה להשיגה ולעוצרה מן המירוץ המטורף,
בכדי להאכילה מרסק העגבניות, אשר נהגה לרסק ב"פומפייה" מדי יום
ולהלעיט את בתה. הדבר היה דומה יותר למירוץ שליחים, כשהילדה
רצה, והאם בעקבותיה, עד שהצליחה במשימתה הנעלה, לעוצרה לרגע מן
המירוץ ולהכניס כף או שתיים של רסק העגבניות אל פיה. שושנה אף
פעם לא ויתרה, למרות שהייתה כבר בחודש התשיעי להריונה ונראה
היה שעומדת היא ללדת את ילדה השני בימים הקרובים.

גם בבוקר זה, של 23 ביוני, בקיץ הלוהט של שנת 1960, ארבה
לדניאלה בפינת הבניין ותוך כדי שהיא מנסה לעוצרה ממירוצה, חשה
לפתע כאב חד העובר לאורך גבה. "לא, לא ייתכן שזהו ציר לידה..."
- חשבה לעצמה שושנה. היום הייתה עסוקה בעבודות הבית ולא כל כך
התחשק לה ללדת, לא היום, בכל אופן. היא הצליחה להאכיל את הילדה
כמעט את כל כמות רסק העגבניות שבצלוחית ומששבה לביתה, כעבור
כחצי שעה, חשה בכאב נוסף חד שהפעם התפשט מן הגב לעבר הבטן.
הפעם ידעה כי הגיע זמנה ללדת, ולאור ניסיונה בלדתה את דניאלה,
שאז צירי הלידה לא ארכו זמן רב עד ללידה עצמה, פנתה מייד אל
הגב' סגל בבקשה לשמור על דניאלה וליידע את סלומון על דבר הלידה
משיגיע הביתה להפסקת הצוהריים. הגב' סגל נתקפה בהתרגשות רבה,
ושתיהן היא ושושנה הלכו מייד לארוז כמה חפצים, כלי רחצה וחלוק,
תוך כדי ששושנה חשה בצירי לידה נוספים. "שבי כאן ואל תזוזי"
ציוותה הגב' סגל על שושנה, שהתיישבה על אחד מכיסאות העץ. "אני
כבר מזמינה מונית..." והיא עצמה רצה עד לפינת הרחוב בכדי
"לתפוס" מונית. בעמדה כך בצומת, נופפה לעבר מונית או שתיים אשר
חלפו על פניה, אך אלו לא היו פנויות, לרוע המזל. הגב' סגל לא
ידעה את נפשה מרוב דאגה. הייתה חייבת להשיג מונית במהירות
האפשרית. לאחר מספר דקות יקרות, הבחינה במרחק רב במונית המגיעה
מצד שמאל של רח' הרא"ה. היא החלה לנופף במרץ בידיה לעבר הנהג,
אך נדמה היה לה שהנהג לא שם לב והגבירה את קצב נפנופי הידיים
שלה. ככל שהמונית התקרבה, הבחינה כי היא ריקה מנוסעים, מלבד
הנהג. נהג המונית, אשר תר אחר לקוחות בצידי המדרכות, הבחין
לפתע בגברת מבוגרת מעט, הרוקדת
מין ריקוד משונה על המדרכה מימינו, תוך כדי שהיא מנופפת במרץ
בידיה. בתחילה לא הבין  במה מדובר, עד אשר הגיע ממש סמוך אליה
ואז יכול היה אף לשמוע את קריאותיה: "נהג עצור מייד, שכנה שלי
עומדת ללדת בכל רגע..." הוא עצר מייד את המונית והגב' סגל
נכנסה בסערה למונית והתיישבה במושב הקדמי. "פנה ימינה" הורתה
לו והלז פנה מייד ימינה תוך שהוא מגביר מהירות ולאחר מספר
מטרים עצר. הגב' סגל עלתה מייד למעלה ומצאה את שושנה מתפתלת על
הכיסא מציר לידה נוסף. היא ניסתה להרגיע את שושנה, הגישה לה
כוס מים והמתינה עד שהציר הזה יחלוף. אחר כך נטלה את חפציה של
שושנה ועזרה לה לרדת למטה וכן להכנס למושב האחורי של המונית.
"סע לבית החולים הקרייה בתלˉאביב" ציוותה על נהג המונית
לאחר ששילמה לו את שכרו מראש, וזה ציית מייד לפקודתה והחל לנוע
במוניתו במהירות במורד הכביש, עד שנעלם מעיניה.

באותה שעה שהתה דניאלה עם חבורת הילדים בחצר האחורית של הבית
ולא ידעה דבר על המתרחש בקדמתו. בשעה זו החליטו הילדים לשעשע
עצמם בטיפוס על שני עצי הפיקוס בעלי שורשי האוויר הארוכים
והעבים, אשר ירדו מענפי העץ למעלה ונמשכו עד לאדמה. דניאלה
נהנתה עכשיו מכל רגע, תפסה קבוצת שורשים כזו בחוזקה בשתי ידיה
והחלה להתנדנד הלוך ושוב בעזרת שורשי האוויר, עד אשר עייפה
וצנחה בקול חבטה ארצה. כך נמשך הדבר עד השעה 14:00 בצוהריים.
בדיוק בשעה זו, כבמטה קסם, התרוקנה החצר האחורית מילדים ומלבד
קול ציוץ של ציפורים, דממה לגמריי מקולות של ילדים. דניאלה שבה
אף היא לביתה, שם מצאה כי הגב' סגל ממתינה לה. שושנה לא הייתה
שם ואף סלומון לא שב, הביתה להפסקת הצוהריים. "איפה אבא
ואימא?" שאלה את הגב' סגל. "לא רחוק מכאן, בבית החולים
בתלˉאביב. עד מחר יהיה לך אח, או שתהיה לך אחות והלילה
תשני אצלי", בישרה לדניאלה כשחיוך רחב וממזרי מתפשט על פניה.
כלומר, מחר תוכל דניאלה להתגאות בתינוק החדש. זו הייתה המחשבה
הראשונית שחלפה במוחה בקבלה את הבשורה הטובה והלכה ברצון עם
הגב' סגל לאכול אצלה את ארוחת הצוהריים.

באותה שעה התפתלה שושנה מכאבים של צירי הלידה, כשסלומון עובר
זו הפעם השנייה את החוויה של ציפייה בחדר ההמתנה של בית החולים
ליולדות בקרייה, ללידת ילדו השני. רוב הזמן החזיק אצבעות
והתפלל שהלידה תעבור בשלום. "ומה אם תיוולד לי עוד בת? הרהר
בשעה גורלית זו. "לא, הפעם יש סיכוי לבן..." ניסה לשכנע את
עצמו. "למה לא בעצם?" - ניהל דו שיח עם עצמו. "הרי זה בהחלט
יכול להיות בן..." כך המתין והמתין מספר שעות לבשורות טובות,
וכחצי שעה לאחר חצות הלילה יצאה לבסוף האחות מחדר הלידה ובישרה
לו בקול רועם:

"האדון לוי..."

"כן, זה אני..." - ניצב מולה מייד תוך שהוא מרים אצבעו...

"מזל טוב, נולדה לך   ב  ת !!!!"

סלומון נתקף בהלם לשנייה או שתיים, הניד בראשו לאות הסכמה וענה
לאחות:

"עוד בת?   בעצם מה רע בבנות? נו, שיהיה..."

בשעה שתיים לפנות בוקר שב סלומון לביתו, לא לפני שנקש על דלת
ביתם של בני הזוג סגל ומשאלו פתחו לו את הדלת, כשאותות שינה
כבדה ניכרים על פניהם, בישר להם: "יש לנו בת..." "בשעה
טובה..." "מזל טוב, מזל טוב" - בירכוהו. אחר כך ניגש אל דניאלה
שישנה שנת ישרים, נטל אותה בזהירות בזרועותיו כדי שלא להעירה
ונשא אותה לעבר הבית, שם הניח אותה, אולי בפעם האחרונה,
במיטתה.

למוחרת בבוקר העיר סלומון את דניאלה ומייד כשפקחה את עיניה
בישר לה: :"יש לנו תינוקת. איזה שם ניתן לתינוקת?" "אורלי"
השיבה לו. וכך נקבע באופן סופי ומוחלט כי שם הבת החדשה לבית
לוי, יהיה מעתה ועד עולם: "אורלי".

אחר כך הכין ארוחת בוקר לדניאלה ועבורו. בישל מעט שתי ביצים,
הכין כריך אחד לעצמו ועוד אחד לדניאלה, נטל בקבוק חלב אחד טרי
שהניח השכם בבוקר החלבן ליד הדלת, ארז את המזון בשקית נייר
חומה והכניס לסל הקניות וכך יצאו האב ובתו לבקר את האם
והתינוקת החדשה בבית החולים הקרייה, שבעיר תלˉאביב.

בהגיעם למחלקת היולדות של בית החולים, נדמה היה לדניאלה כי
ישנה איזו אווירה של התחדשות באוויר. ללא ספק חשה כי מעתה
ואילך, יחול שינוי משמעותי אף בחייה שלה ואלו ייראו שונים מאשר
היו עד כה. במסדרון המוביל אל מחלקת היולדות הסתובבו בעלים,
ילדים וקרובי משפחה עם נשים לבושות בחלוקיהן, אשר דידו בזהירות
ובאיטיות כואבת עם קרוביהן לעבר חדר התינוקות, שם עשו הכרה
ראשונה עם הילודים הרכים.

שושנה ציפתה אף היא בקוצר רוח לביקורם של סלומון ודניאלה. כל
כך רצתה להראות להם בפעם הראשונה את התינוקת החדשה ומשאלו
הופיעו לבסוף, לא היה גבול לשמחתה. מייד קמה ממיטתה ווידאה
ש"הגדולה" אכלה. "הגדולה אכלה משהו..?" הייתה שאלתה הראשונה
לסלומון. "כמובן" השיב לה. הוא לא רצה לספר לה שמספר דקות קודם
לכן, לפני שנכנסו השניים לחדר היולדות, הושיב את דניאלה על
מדרגות בית החולים וניסה להאכילה בכפית מן הביצה הרכה. אולם,
משאך ראתה דניאלה את מראה הביצה הצהוב-לבן הנוזלי, הקיאה את
נשמתה בו במקום, ממש שם, על מדרגות בית החולים. על מנת החלב
היומית ויתר בו ברגע. לא רצה שהילדה תעשה לו עוד "בושות" לפני
כולם, ורק לאחר שמצא כיור עם ברז בבית החולים ששם יכלה דניאלה
לשטוף את פיה, נכנסו השניים לבקר אצל שושנה.

"נו, איך התינוקת?" - שאל את שושנה בסקרנות. "תינוקת יפה" -
ענתה לו שושנה בגאווה גלויה. "בואו, נלך לראות אותה..." וכך
צעדו שלושתם אל חדר התינוקות. מבעד לחלון הרחב, זיהתה שושנה
מייד את התינוקת והצביעה לעברה: "הינה היא, בעריסה השלישית
מימין". "כן, בבקשה, מה שם המשפחה של התינוקת", שאלה אותם
האחות. שושנה כאילו התעלמה משאלתה. "זו שלי, השלישית מימין..."
ענתה לאחות. "לוי" הוסיף סלומון. ואכן, ממש שם שכנה לה אחר
כבוד, התינוקת לבית לוי, אשר הוצאה מעריסתה ע"י האחות והוצגה
לראשונה בפני משפחתה החדשה.

כעבור כשלושה ימי שהייה בבית החולים ליולדות, הובאה התינוקת
במונית למשכנה החדש, אשר ברחוב יהל"ם מס' 49 בעיר רמתˉגן,
כשהיא מלווה בהוריה ובאחותה, דניאלה, והועלתה בפעם הראשונה
בחייה במדרגות הבית. לאחר שחצו את פתח הבית, הונחה אחר כבוד
במיטתה החדשה-ישנה, אשר עד אמש הייתה שייכת לדניאלה, וכך, ביום
שמשי אחד, בתחילת הקיץ של שנת 1960, החלו לפרוח החיים החדשים
של התינוקת, אורלי לבית לוי. (הגהה)



                                                       פרק
מ"א



רמתˉגן - בתˉים 1960


הקיץ השנה, היה קיץ לוהט במיוחד ונמשך עד אין קץ, כאילו מסרב
לנטוש ולפנות מקומו לסתיו הקריר. חגי תשרי נחגגו זה מכבר,
והקיץ בשלו, נמשך בעזרתה האדיבה של השמש הלוהטת, אשר המשיכה אף
היא להכות בלהט ובעוצמה ממש עד רדת הערב. באחד מימי החול של
חודש אוקטובר, התיישבו על מדרגות הבית מס' 49 ברח' יהל"ם חברי
פרלמנט הילדים של הבניין, כשהדיון נסוב בשאלה הגדולה: "איזו
משפחה תזכה היום לקבל "פריג'ידר" חדש. בזמן האחרון, החלו לצוץ
מקררים כאלו בזה אחר זה. היה זה פלא של ממש. כל מי אשר זכה
לרכוש "פריג'ידר" שכזה, כבר לא היה לו צורך לרכוש בלוקים של
קרח מאת מוכר הקרח, אשר פרנסתו הלכה והתמעטה מיום ליום.  בנוסף
למעלותיו הטובות של ה"פריגי'דר" הזה, הייתה מעלה אחת, אשר
שימחה עד מאוד את עקרות הבית. את נתחי הבשר, העוף ואף את
הדגים, אשר נרכשו בכסף טוב, ניתן היה פשוט לאכסן ב"פריזר", וכך
נשמרו המצרכים היקרים הללו לאורך זמן. עד כה, כל מי אשר רכש
דגים חיים בחנות הדגים, נאלץ להטילם אחר כבוד בעודם בחיים אל
גיגית מים גדולה, או אל מימי האמבטיה, אשר זכה שתהיה לו בביתו
עד בסמוך ליום הארוחה עצמה, שאז היה צורך לחבוט לו בראשו של
הדג, ואחר כך היה מוכן לבישול, כשעדיין הוא מפרפר לו בסיר
הבישול. מעתה, כל המאושרים אשר כבר רכשו את ה"פריג'ידר",
יכולים היו פשוט מאוד, לגשת אל חנות הדגים, אשר ירש את תפקידו
של "חובט ראשי הדגים", וכל אשר היה עליהם לעשות, פשוט לשוב
לביתם עם הדג העטוף בעיתון ישן, להסיר את עטיפת העיתון היומי,
ופשוט לאכסן בקערה, אשר ניתן היה להכניס את כל כולה אל תוככי
ה"פריזר". אט אט, החלו לצוץ בחצרות הבתים עוד ועוד מקררים
מהסוג הישן, אשר עדיף היה להתרחק מהם עד כמה שאפשר, מאחר ואלו
היוו עכשיו מקום איחסון למקקים למיניהם.

מעט לפני שעת הצוהריים, ישבו הם ה"ילדודס" ודנו בענייני היום
יום שלהם, עד אשר לפתע, הגיעה משאית קטנה, שנעצרה ממש ליד פתח
הבניין, מול המדרגות, למטה. ממרומי המדרגות, ניתן היה להבחין,
בשניים, הנהג והיושב לידו, היוצאים מן הרכב וניגשים אל חלקה
האחורי הפתוח של המשאית, שם ניצבו לתפארת, שני "פריג'ידרים"
שכאלה. "זה הפריג'ידר שלנו", הכריזה בהחלטיות לינדה, בתם של
דוריס וסלים. מרגע זה החל ויכוח ער, שדן בשאלה: למי מיועד
ה"פריג'ידר" הזה. "לא נכון, זה ה-"פריג'ידר" שלנו", ניסה כל
ילד לשייך את המוצר הפלאי הזה למשפחתו. "אבל זה הפריג'ידר
שלנו" - התערבה דניאלה בויכוח הכללי, וחשה כי היא לא בטוחה כלל
אם אכן הפריג'ידר הזה עומד להיות רכושה החדש של משפחת לוי.
למטה, במורד המדרגות, החלו הנהג והסבל לעשות הכנות לקראת הורדת
אחד המקררים. תחילה הורידו השניים לאט לאט ובזהירות רבה את
ה"פריג'ידר" מן המשאית, עד שזה ניצב בבטחה על המדרכה. המתח
בקרב הילדים הישובים למעלה על גרם המדרגות, הלך וגבר. בעיניים
משתאות הביטו על הנעשה למטה. בינתיים קשר נהג המשאית את המוצר
היקר סביב סביב ברצועות עבות, חזקות במיוחד. בשלב הבא, השחיל
הסבל את שתי הרצועות מבעד לזרועותיו, עד אשר היה מוכן לשאת את
המוצר החדש, הכבד, על גבו. הסבל התרומם אט אט כשהמקרר על גבו,
והחל כפוף מעט לעלות במדרגות, כשהנהג תומך בו מאחור. כך עלו
מדרגה ועוד מדרגה, בקושי רב. הגב' סגל, אשר שמעה מבעד לחלון
מטבחה המולה רבה מכיוון חזית הבניין, רצה מייד החוצה, עטופה
בסינר מטבח, ובידיה אוחזת עדיין במגבת המטבח, ובתוך שניות
הגיעה אל חזית הבניין. "ילדים, פנו מייד את המדרגות" - שלחה
קריאה מלמטה אל עבר הילדים. אלה נשמעו מייד לקריאתה ופינו את
גרם המדרגות. הנהג והסבל המשיכו בדרכם מעלה, עד שלבסוף, תשושים
ונוטפי זעה, הגיעו אל היעד. כעת נותרה שאלה אחת: האם הפריג'ידר
ימשיך דרכו ישר לביתם של דוריס וסלים, או יופנה ימינה, אל בית
משפחת לוי. למרבה שמחתה של דניאלה, לאחר שהסבל שחרר מעל גופו
את רצועות החגורה, החלו הוא בעזרתו של הנהג להזיז בעדינות את
המקרר אל עבר פתח ביתם של משפחת לוי, כשבפתח עומדת שושנה
המאושרת ומנחה אותם היכן להציב את המוצר החדש. מעתה ואילך,
תוכל אף היא ליהנות מן הקדמה המבורכת. מייד הציעה לשניים:
"תשתו משהו? אכין לכם מייד כוס סודה לשתייה". מייד נטלה את
ה"סיפולוקס", מילאה אותו מים, וכעבור כדקה שתיים, מזגה סודה
מבעבעת אל שתי כוסות זכוכית. ניכר בהם בסבל ובנהג כי הם ממש
צמאים, כאשר שתו בשקיקה מן הנוזל השקוף המבעבע בכוסות הזכוכית.
שושנה הייתה נדיבה, ומייד מזגה לכל אחד מהם כוס סודה נוספת,
אשר הרוו השניים את צמאונם. עכשיו נותרה משימה אחת, להוציא את
המקרר הישן אל החצר. כעבור כמחצית השעה, לאחר שהמקרר הישן הוצב
בחצר הבניין, ולאחר שהשלימו את משימתם בהצלחה, עזבו השניים את
המקום.

בצוהריים, בזמן ששושנה החלה לסדר בחדווה את מצרכי המזון בתאי
הפריג'ידר", הגיע סלומון להפסקת הצוהריים היומית שלו. הוא נכנס
מייד לבדוק את "הפריג'ידר" החדש, שהיה כעת מחובר בחוט חשמלי
בתקע לשקע החשמל, עד שזרם החשמל גרם למכשיר להשמיע קול רחש
האופייני לפעילות חשמלית. סלומון פתח את דלת "הפריג'ידר"
לרווחה, בחן את תא ה"פריזר", שהיה עמוס כעת בחלקי בשר ועוף
לעייפה, וכן את תאיו ההולכים ומתמלאים בכל טוב, גבינות, ירקות
ומעט פירות. סלומון היה מאושר מעין כמותו. הוא חש שעבודתו
נושאת פרי והינה, אף הוא זוכה "להתקדם בחיים". ואילו דניאלה,
היא הייתה מאושרת מאין כמותה. אחרי הכל, הייתה זו היא אשר צדקה
וניצחה בויכוח בין ילדי הפרלמנט היומי של הבניין ברח' יהל"ם
מספר 49.

בשבת שלאחר מכן, החל מזג האוויר להשתנות מעט, רוח קלילה נשבה
ועננים החלו לכסות את השמיים, אומנם לא כאלו שממטירים גשם של
ממש, אך היה זה סימן מעודד כשלעצמו. והרי, כאן, בארץ ישראל,
מזג האוויר מעולם לא טעה. ואם טעה, הייתה זו טעות של מספר
שבועות, לכל היותר.  בסופו של דבר, הקייץ הלוהט אמור היה
להסתיים, כך או כך, לפנות את מקומו לסתיו הקריר, שפינה עצמו די
מהר לחורף הגשום, אשר אף הוא פינה מקומו לריחות האביב הקצר, עד
שלבסוף שב הקיץ הלוהט לשלוט ביד רמה במזג האוויר בחלק זה של
העולם. וכך, שנה אחר שנה, בתדירות קבועה, הופיעו במלוא הדרן
ארבע עונות השנה האופייניות לארץ, בזו אחר זו.  

סלומון, כהרגלו בקודש, פתח את הרדיו והמתין לאות החדשות, הלא
היא מנגינת "מכונת הכתיבה" של לי אנדרסון. אחר כך פתח את
ה"פריג'ידר" שלו, הוציא משם את עוגת הקצפת וג'לי התותים, אשר
הכינה שושנה לכבוד שבת, פרס לו שתי פרוסות נאות, אותן העביר אל
צלוחית קטנה מ"סרוויס" הצלחות, אשר הביא עימו מן הביקור האחרון
בטורקיה, והתיישב לו בכיסא העץ בעל הפיתוחים, אשר הציב ליד
מכשיר הרדיו. כעת היה מוכן ומזומן להקשיב לחדשות השבת.

ממש באותו הזמן, הוציאה שושנה את לול התינוקת אל מחוץ לחדר,
והציבה אותו אל מול פתח דלתם של השכנים, דוריס וסלים. אחר כך
הוציאה את אורלי התינוקת והשכיבה אותה בלול התינוקות, כשהיא
תוחבת מוצץ אל פיה. למען האמת, התינוקת שלה נחשבה לתינוקת די
נוחה. התינוקת ישנה היטב בלילות וכמעט שלא השמיעה קול של בכי.
התינוקת הייתה מכורה ממש לדייסה, אשר כעת, לאחר שאוחסנה בין
תאי המקרר, לא היה חשש כי תתקלקל, כמו גם שאר מוצרי החלב
המיועדים לתינוקת. לאחר מכן, נכנסה שושנה פנימה, ופנתה
לעיסוקיה במטבח, להכנת ארוחת הצוהריים טובה, שכן בני הזוג לאה
ומשה כספי אמורים היו לבוא לביקור עם בנם הקטן שייקה.  כעבור
כמחצית השעה, החליט סלומון, כי החדשות לא ממש מעניינות השבת,
ויצא החוצה לשאוף מעט אוויר. על המעקה ישבה, כהרגלה, דניאלה,
והביטה למטה על הנעשה ברחוב עצמו. ברחוב הילכו הלוך ושוב,
דיירי הרחוב, לבושים בבגדי השבת שלהם, שיצאו לטיול קצר באזור.
רמתˉגן ידועה הייתה בגנים הפורחים שלה, אשר משכו אליהם
כאבן שואבת את תושבי העיר, על נשותיהם וטפם, בעיקר בימי שבת.
מעט לקראת השעה 11:00 בבוקר, הופיעו בני משפחת כספי, כשמשה
אוחז בידו של שייקה הקטן, אשר היה תשוש לגמרי מן הדרך הארוכה
שעשו מביתם בגבעתיים ועד לכאן, ולאה צועדת לצידם. מלמטה הבחינו
בדניאלה הישובה על גבי המעקה, בסלומון העומד שם ומעשן ובלול
הניצב בסמוך, משם ניתן היה להבחין בתינוקת אורלי, אשר הרימה את
ראשה מפעם לפעם, עד אשר עייפה והניחה שוב את ראשה על גבי
המזרן. בשושנה לא היה ניתן להבחין כלל. ככל הנראה, עסוקה הייתה
בענייניה בבית פנימה. בו ברגע, צץ רעיון כביר במוחו של משה.
"אנחנו יכולים להעלים את התינוקת מן הלול. מעניין מה תהיה
תגובתה שושנה", הציע ללאה בעודם מטפסים במדרגות הבית מבלי
לעורר רעש. לאה חייכה חיוך רחב. הרעיון הזה נשמע לה כרעיון
קונדסי די משעשע. "קח את התינוקת מן הלול והתחבא בחצר
האחורית", אמר בלחישה לסלומון, כאשר הגיעו למעלה. סלומון לא
היסס לרגע, מייד נטל את אורלי התינוקת בזרועותיו, וירד עימה
במהירות הבזק אל החצר האחורית של הבניין.

"גב' לוי, שלום שלום." בירכו לאה ומשה את שושנה, לאחר שהותירו
את שייקה מחוץ לבית.  "שבת שלום, שבת שלום" השיבה שושנה
לאורחים הקרואים. "איפה התינוקת?" שאל משה בקול תמים. "מחוץ
לבית, בלול. הנחתי אותה בלול, כדי שתנשום מעט אוויר". "אוי
ואבוי" -  אמרה לאה בארשת פנים מודאגת. "אני לא רואה את הילדה
בלול" - הוסיפה. כעת המתינו השניים לתגובתה של שושנה, שמן
הסתם, תגיב בבהלה לאחר שתגלה כי התינוקת שלה נעלמה מן הלול.
"באמת? לא יכול להיות" השיבה שושנה בקור רוח, "הנחתי אותה בלול
לפני כחצי שעה" - אמרה ומייד יצאה עם השניים אל מחוץ לבית.
בצאתה את הבית,  שלחה מייד מבט אל לול הילדים, כשהבעת תדהמה
מתפשטת על  פניה. לול הילדים היה ריק לגמרי. התינוקת שלה,
אורלי, פשוט לא הייתה שם. לרגע נבהלה ממש, אך מייד התעשתה.
"נו, לא קרה שום דבר. כנראה השכנה, הגברת סגל, לקחה אותה אליה"
- אמרה בטון לגמרי רגוע. בשלב זה, לא התאפקו בני הזוג כספי
ופרצו בצחוק מתגלגל. "בואי, בואי איתנו. אנחנו יודעים איפה
נמצאת התינוקת שלך" - אמר משה כספי בטון מבודח, והשלושה ירדו
למטה, ואחרי כן פנו אל החצר האחורית של הבית, שם המתין להם
סלומון המבודח אף הוא, כשבזרועותיו הוא אוחז בתינוקת החטופה,
אורלי. לאחר מכן, במשך השבת כולה, לא נרגעו הרוחות לגמרי
מסיפור מעשה החטיפה, ואפילו משחק הקלפים שנמשך עד לשעות הערב,
לא הסיח את דעת הארבעה מסיפור מעשה הקונדס הזה. בשעות הערב
הלכו לכיכר רמב"ם לארוחת הערב הקבועה של מוצ"ש, לטעום מנת
פלאפל הגונה, עם הרבה טחינה והרבה "חמוצים".

בימים הקרובים, באחד מימי החול בשבוע שלאחר סיפור "החטיפה",
הופתעה דניאלה לגלות בבוקר אחד, כי על הכיסא, ליד מיטתה, היו
מונחים מסודרים בגדי השבת שלה. "לאן אנחנו נוסעים היום?" שאלה
את אמה בעליצות. "היום אנחנו נבקר בבית החדש". דניאלה הייתה
המומה, והרי היא הייתה ממש מעורה בכל הנעשה בבית משפחת לוי, אך
דבר המעבר ל"בית חדש" אף פעם לא הגיע לאוזניה. "בית עם אמבטיה
חדשה?" שאלה בעניין הולך וגובר, שכן נושא "האמבטיה", היה הנושא
המרכזי  והחשוב ביותר, אשר חלף במחשבתה באופן קבוע. דניאלה
פשוט שנאה שנאה יוקדת את חדר המקלחת המשותפת, או כפי שנקרא:
"הדוש", אשר היה על משפחת לוי לחלוק עם מספר שכנים. "כמובן,
תהיה לנו אמבטיה משלנו" - הוסיפה שושנה לשמח את הילדה. דניאלה
לא האמינה למשמע אוזניה. בחלומות הוורודים לא יכלה לתאר כי
קיימת אמבטיה, ממש בבית עצמו, וכי רק ליחידי סגולה כמו בביתו
של הילד השכן, אודי, יש בנמצא אמבטיה חלומית שכזו. "וכמובן,
אנחנו נגור ליד הים וליד הדודה מרים. אנחנו עומדים לעבור
להתגורר בעיר בתˉים" - הוסיפה לבשר בשורה טובה נוספת
לילדה המאושרת, אשר האהבה לים, הייתה אהבתה השנייה, הנוספת.

באותו הבוקר, התעורר סלומון באיטיות. עבורו, היה זה יום חופש,
אשר נטל במיוחד בכדי לבדוק את הדירה, אשר הייתה כעת בשלבי
הבנייה האחרונים של הבניין. עבורו היה זה יום של חג גדול.
הינה, במו ידיו הגיע אל היעד המיוחל, אסף פרוטה לפרוטה, לירה
ועוד לירה, והינה עומד הוא להגשים את חלום רכישת דירה, שתהיה
לגמרי שלהם, שלו ושל משפחתו. ביום בהיר אחד, משחישב את אשר חסך
עד כה, והאם יוכל לעמוד בתשלומי המשכנתא, בצעד שהפתיע אפילו את
עצמו, ניגש למשרדי חברת "רובינשטיין" להתעניין ברכישת דירה
חדשה, בקרבת הים. סלומון היה מכור לים, וחלומו הגדול היה,
לרכוש דירה בקרבת הים. "כן, תצטרך לשלם כך וכך במזומן, ואת
השארית תוכל לשלם מדי חודש בחודשו בתשלומים נוחים, לאחר
שתתחייב למשכנתא, ובסך הכל, הדירה תעלה לך 16,000 לירות
ישראליות", סיים נציג חברת הבנייה את דבריו. רעיון הדירה החדשה
כל כך מצא חן בעיני סלומון, עד שלא חשב פעמיים. "אוכל לקבל דף
נייר חלק ועט?" שאל את הנציג. ומשזה נתן לו את מבוקשו, החל
לעשות חישוב ידני מהיר, לגבי הכנסותיו והוצאות המשפחה
החודשיות". "כן, למה לחכות עוד?" הרהר במהירות בינו לבין עצמו.
"אני קופץ למים" - החליט, ובו ברגע הודיע לנציג חברת הבנייה
בזו הלשון: " בסדר גמור, עשינו עסק". נציג החברה לא התמהמה
לרגע, שמא הלקוח שלו יתחרט, ומייד הוציא ממגירת שולחנו טפסים
מטפסים שונים למילוי". סלומון אפילו לא בדק את תוכן הטפסים,
ומייד חתם על כולם, מבלי יוצא מן הכלל.  לאחר שנקבעה פגישה
לחתימה על חוזה הרכישה עם העורך דין של החברה, שב שמח ועליז
לעבודתו. בערב יספר לשושנה אודות הבשורה הטובה הזאת, השנייה
בחייה, לאחר הצעת הנישואין שהציע לה לפני כשש שנים.

בערב, שב סלומון היישר לביתו, לא התמהמה בשום מקום, אפילו לא
עצר לקניות בחנות המכולת של חנניה. כל הערב המתין בקוצר רוח
לחלוף שעות העבודה, ולאחר שאחרון העובדים עזב עם ערב, נעל את
דלת הסניף, ורץ מייד לכיוון הבית. נושם ונושף , נכנס הביתה.
שושנה הייתה עסוקה, כמו תמיד בשעת ערב כזו, בהכנות אחרונות
לקראת שנת הילדות. "לא תנחשי לעולם מה עשיתי היום" - פנה אליה
ישר ולעניין. "קנית לי בגד חדש?" שאלה בסקרנות. "לא" - השיב
אחוז התרגשות. קנית בגדים חדשים לילדות?" - שאלה בתקווה. "לא".
בשלב זה איבדה שושנה את לגמרי את סבלנותה. "מקרר כבר יש לנו" -
חלפה מחשבה מהירה בראשה. "לי הוא לא קנה בגד חדש ולא לילדות."
- המשיכה להרהר. "אז ריבונו של עולם, מה הוא כבר עשה?" "ריבונו
של עולם, מה עשית"? - תרגמה את מחשבותיה. "היום קניתי דירה
בשכונה חדשה, ברמתˉיוסף בבתˉים". "איך קנית?" - שאלה
מוכת תדהמה כלא מאמינה למשמע אוזניה. "תסמכי על סלומון" - ענה
לה בעליצות. שמחה שכזו לא ידעה שושנה מעולם, אפילו לא בחתונתה.
שושנה פשוט עזבה את עיסוקיה לאנחות, והחלה לקפץ ולרקוד מרוב
שמחה. "אני הולכת לספר לגב' סגל" - אמרה ורצה מייד לשתף את
השכנים בשמחתה. דלתם של בני הזוג סגל הייתה פתוחה לרווחה.
שושנה נקשה קלות בדלת, ומבלי להמתין התפרצה מייד פנימה. "יש
לנו דירה, קנינו דירה בבתˉים די קרוב לאחותי מרים" -
הכריזה בקול בפני הנוכחים. "מזל טוב, מזל טוב" - שמחה הגב'
סגל. "בשעה טובה ומוצלחת" - איחל יונל לשכנתו הצעירה בשמחה
גלויה. הגב' סגל, שהייתה סקרנית לגבי פרטי הרכישה, שאף היא
העלתה את הרעיון בפני יונל, בעלה, הייתה צריכה לשמוע דיווח
עדכני מפיו של סלומון עצמו. "בואו" אמרה לשניים, אני צריכה
לשאול את בעל הבית כמה שאלות חשובות, ומבלי להשתהות, בהשאירה
את דלת הבית פתוחה, יצאו השלושה שוב לכיוון ביתם של משפחת לוי.
סלומון מייד פתח בקבוק יין חדש, מזג לארבעתם, והחל לענות
בהתרגשות לגב' סגל על כל שאלותיה בנוגע לרכישה עצמה. בשעת לילה
מאוחרת, לאחר שהאורחים עזבו, ניסו סלומון ושושנה להרדם, אך
הדבר לא עלה בידם. וכך, מאושרים בחלקם, נדדה שנתם ממש עד לשעות
הבוקר המוקדמות.

לאחר מספר ימים, נחתם החוזה לרכישת הדירה ובאותה הזדמנות,
נערכה אף הגרלה בין הרוכשים לגבי מיקום הדירה. סלומון נתן את
הכבוד לבחור את הפתק אשר יקבע את מיקום הדירה ומתוך הסלסלה
מלאת הפתקים שלפה שושנה את הפתק המציין את מיקומה של הדירה
החדשה בבניין, שבו נרשם: "קומה ד' למעלה, בקצה הבניין משמאל".
שושנה וסלומון היו מאושרים, אפילו בחירת הדירה עלתה בידם יפה,
שכן הדירה בעלת שלושה כיווני אוויר". העיסקה הזו, ללא ספק,
הייתה העיסקה המוצלחת ביותר אשר סלומון ביצע בימי חייו. כעת,
כל שנותר, להמתין להשלמת הבנייה עצמה.

דניאלה הייתה חסרת סבלנות. סלומון הזיז את עצמו באיטיות בלתי
נסבלת, והיא כבר רצתה לראות במו עיניה את האמבטיה הנכספת בדירה
החדשה ואת גלי הים הכחולים. לבסוף, לאחר השעה 10:00, יצאו את
הבית לכיוון תחנת האוטובוס המוביל אל התחנה המרכזית. הדרך
נדמתה כארוכה יותר מתמיד, לא רק בעיניה של הילדה, אלא אף לטעמם
של הוריה.  בתחנה המרכזית של תלˉאביב, החליפו אוטובוס
שיעדו - העיר בתˉים. כעת, נראתה הדרך מוכרת במקצת
לדניאלה, הייתה זו ממש אותה הדרך לביתה של דודתה האהובה, מרים.
לבסוף, לאחר נסיעה מורטת עצבים, ירדו מן האוטובוס בקרבת מקום
לאתר הבנייה. את הדרך לבניין הנבנה עצמו, עשו רגלית, ולאחר
שעשו כברת דרך, הגיעו אל הבניין עצמו. הבניין עצמו נראה מלבני
וארוך, כאשר סימני בנייה עדיין ניכרים בו. כל האזור נראה חולי,
עד שהחול הגיע ממש עד לאתר הבנייה. הכביש עצמו, היה מכוסה כולו
בחול, ונראה היה כי הבניין עצמו מהווה את קיצה של השכונה.
בזהירות, מבין קורות עץ ומרצפות שהיו מונחות בדרכם, עלו בחדר
המדרגות עד למעלה, לקומה הרביעית. סלומון נתן את הכבוד לשושנה
להיכנס אל הדירה תחילה, וזו פסעה פנימה בגאווה גלויה, כגבירה,
או מלכה, אשר הגיעה אל ארמונה. אחריה פסעו אל הדירה המאובקת,
סלומון ודניאלה. הינה, חלומו הגדול של סלומון לרכוש דירה, קורם
עור וגידים. בסקרנות זהירה, החל לעבור מחדר לחדר, לבדוק את
גודל החדרים. "בחדר הזה יישנו הילדות" - שיתף את שושנה הנרגשת
והנפעמת מגודל המאורע. היא בדקה את המטבח, אשר מייד מצא חן
בעיניה. המטבח, שלא כמו בבית ברמתˉגן, היה נפרד משאר
החדרים, מטבח אמיתי. "את הארונות החדשים אבקש מחיים, גיסי,
לבנות" -אמרה מאושרת לסלומון. עכשיו פנו לבדוק את חדר האמבטיה.
דניאלה ציפתה למצוא שם אמבטיה, אך לא הבחינה בשום אמבטיה
בנמצא. קיר אחד של חדר האמבטיה היה עדיין חשוף לגמרי, כלומר -
עדיין לא הושלמה בנייתו. מחדר האמבטיה מראה שאותו לא תשכח
דניאלה לעולם. שם, מעבר לחלל שנועד לבניית הקיר החיצוני של חדר
האמבטיה, נשקף הים שצבעו כחול עז, משמאל לימין לכל רוחבו,
מצפון ועד לדרום הרחוק. הים נראה ממש כאן, ורק היה צריך לרדת
למטה ולגשת אליו. דניאלה רצתה כאן ועכשיו לגשת אל הים הכחול,
הנוצץ, אלא שהדבר לא היה מתוכנן בביקור הזה בדירה החדשה. בכל
אופן, הידיעה שהינה, עומדים הם לעבור להתגורר בקרבת הים, מילאה
אותה באושר אינסופי. לדניאלה יהיה את הים בכל יום נתון בשנה,
בכל זמן שתחפוץ, לה יהיה ים ללא הגבלה.

למוחרת היום, בפרלמנט הילדים של הבית ברחוב יהל"ם, סיפרה
דניאלה אודות המעבר אל הדירה החדשה ואודות הקירבה לים. מתי
צפוי המעבר? על כך לא ידעה להשיב. כל שידעה לספר, כי במוקדם או
במאוחר, היא ובני המשפחה יעברו מכאן אל מקום אחר.

החורף של שנת 1960 עמד להסתיים. כל הסימנים העידו על כך.
הגשמים הלכו והתמעטו, חג הפורים חלף אף הוא, והינה עוד מעט
יגיע חג הפסח, על כל המשתמע מכך. על המצה אפשר יהיה למרוח כמה
ממרח שוקולד שרק רוצים. סלומון אהב את המצות שלו רטובות. אבל
בעיני דניאלה, להרטיב מצה במים, נראה כאוכל ממש דוחה. שושנה
לימדה אותה תמיד, ש:"אין דבר כזה אוכל דוחה", ו"יש כאלה שאין
להם מה לאכול", אבל מה מבינה ילדה בת 5 בעניינים של מחסור
במזון? שושנה הבינה את משמעות הדבר היטב, מניסיונה האישי. כל
שעניין את דניאלה בבוקר אחד של מזג אוויר הפכפך, שקרני השמש
וטיפות הגשם האחרונות התחלפו אלה באלה, לצאת היום אל מחוץ
לבית, לפגוש את אוסי, החברה הכי טובה, שלה היה גם קורקינט מעץ,
צבוע בצבעים של אדום וירוק. היום הן יטוסו להן על מדרכת רח'
יהל"ם הלוך ושוב ולקראת הצוהריים, כשעלייה תקרא לרותי לעלות
לארוחת הצוהריים, תצטרף היא, דניאלה, לישיבת הפרלמנט היומי,
ואולי היום תזכה לנתח קובה מגולגל באורז, שתחלק דורין לכל
הילדים המשתתפים בפרלמנט הילדים.

לאחר ארוחת הבוקר, שגם הפעם בקושי טעמה ממנה, יצאה דניאלה
בחדווה אל מחוץ לבית.  על המדרכה חיכתה כבר אוסי, כשהיא
מצויידת בקורקינט הצבעוני שלה. דניאלה לא חיכתה אפילו להזמנה.
מייד ירדה בריצה בגרם המדרגות, וכעבור שנייה או שתיים, כבר
הייתה למטה. "בואי, עלי על הקורקינט מאחוריי" - הזמינה אותה
אוסי בנדיבות. דניאלה עלתה בקלילות על הקורקינט, שאוסי כבר
עמדה בחלקו הקדמי, והיא מאחוריה, והשתיים החלו במסען על גבי
הקורקינט, כאילו היה זה כלי רכב של ממש. מדי פעם הגבירו את
המהירות, עד שממש טסו לאורך המדרכה, עד למכולת של חנניה ובחזרה
עד לבית מס' 49. אילו ידע "כלי הרכב" הזה לדבר, היה צועק מכאב,
או לפחות מתלונן. אלא שנראה כי הייתה לו דרך אחרת, ל"כלי הרכב
הזה", למחות אודות השימוש הפראי בשירותיו. במהלך הטיסה שוב
לכיוון הבית מס' 49, אחרי שביקרו אצל חנניה מהמכולת בפעם המי
יודע כמה, עצר לפתע הקורקינט מנסיעתו והשתיים פשוט צנחו כמו
שני שקים על המדרכה. אוסי הייתה בהלם, כמו גם דניאלה עצמה.
אוסי ניסתה להעמיד שוב את הקורקינט הצבעוני שלה, אלא שכל
שהצליחה לעשות היה, לתפוס ב"כידון", אשר נשאר בידיה, ללא המשטח
בעל הגלגלים שעליו נהגו לעמוד השתיים בצוותא חדא בזמן ה"טיסה".
דניאלה ניסתה להרים את משטח העץ הצבוע אדום, אלא שהגלגלים נשרו
מן המשטח והתגלגלו להם על המדרכה לכל עבר. הקורקינט פשוט התפרק
לחלקים חלקים. דניאלה החלה לאסוף בידיה כמה חלקים של כלי
התחבורה ופרצה בצחוק אדיר, מתגלגל, שקשה היה לעצור. אוסי עצמה
אספה את שאר החלקים, והצחוק המדבק, הבלתי נשלט, אחז אף בה. כך
פסעו השתיים כשחלקי הקורקינט הצבעוני בידיהן, צוחקות צחוק
אדיר, כשקול צחוקן נשמע היטב ברחוב.  לדעתה של דניאלה, היה זה
הסיבוב האחרון שלה על גבי הקורקינט ביחד עם אוסי, חברת הילדות
שלה.

כעבור כיומיים, משהתעוררה דניאלה לבוקר חדש, לא שיערה בנפשה כי
סדר היום הקבוע שלה עומד להשתנות היום לתמיד. בפינות חדר
המגורים ניצבו כבר קופסות קרטון גדולות, לתוכן הכניסו שושנה
וסלומון עוד ועוד חפצים. כל חפצי הבית נארזו בזה אחר זה. את
האחות התינוקת, אורלי, הלבישו מבעוד מועד והיא הייתה מוכנה
למסע או נדידה כלשהי למקום אחר. "לאן אנחנו נוסעים?" הקשתה
דניאלה בפני שושנה. "היום אנחנו עוברים דירה" - הודיעה לה אמה
בגאווה גלויה. דניאלה לא ידעה אם לשמוח או לא לשמע הידיעה
המרעישה שניחתה עליה בפתאומיות. אומנם, הבית החדש נראה כמקום
קסום, עם ים הנשקף מחלון האמבטיה ועם אמבטיה, שהיא ממש כמו
בריכת שחייה, אלא שהיה קשה לעזוב כאן את המקום, את החברים
והחברות. ומה תעשה בלי הביקור היומי אצל חנניה מהמכולת, שלא
לדבר על משפחת סגל, שהם היו הסבא והסבתא הבלתי רשמיים שלה. אלא
שלא היה בידה זמן רב להרהר. הליך המעבר הלך ותפס תאוצה.
"המשאית כבר כאן", הכריז סלומון , שהפעם וויתר לה לילדה על טקס
ארוחת הבוקר. זו פשוט נשכחה ממנו. סלומון היה עסוק כעת
בעניינים חשובים יותר. סלומון זכה הבוקר להגשים את חלומו
והינה, הוא עוזב את הבית הארעי ועובר לביתו הקבוע, החדש
והנוצץ.

דניאלה לא שכחה, כמובן, ליטול את ליצן הבד שלה, שבלעדי הליצן
הזה, חייה אינם חיים. היא הכניסה אותו בזהירות לאחת מקופסות
הקרטון. אחר כך יצאה אל מחוץ לבית. בחוץ עמדו שכנים סקרנים
וילדיהם, אשר כבר החלה חופשת הפסח שלהם, וצפו בעניין במתרחש.
הסבל וסלומון עלו וירדו במדרגות והעבירו את כל חפצי המשפחה, את
המיטות, את לול התינוקות העשוי עץ, את שולחן העץ הכהה בעל
הפיתוחים וארבעת כיסאותיו, את תנור הנפט וכך אף את שאר החפצים,
ולבסוף את ה"פריג'ידר" החדש, שעשה כעת שוב דרכו במורד המדרגות
של הבית מס' 49, על גבו של הנהג הסבל, עד שהועמס על גבי המשאית
שגגה עשוי "ברזנט". רק ה"נברשת" הירקרקה, אשר תמיד בקע מבעדה
אור צהבהב חלוש בערבים ובלילות של חמש השנים האחרונות, נשארה
תלויה לה במקומה במרכז תקרת החדר. כעת הכל היה מוכן לנסיעה
והגיע זמן הפרידה מן המקום. שושנה וסלומון החלו להיפרד מן
השכנים בזה אחר זה.  תחילה נפרדו מהגב' סגל, מבעלה יונל ומבתם
אנה. הגב' סגל הקשוחה בדרך כלל, הזילה דמעה בסתר, אך מייד
התעשתה. "אתם מוזמנים לבקר תמיד". "גם אתם, בואו לבקר אצלנו
בבית החדש" - הזמין מייד סלומון, מכניס האורחים את בני משפחת
סגל לביקור. אחר כך נפרדו בזה אחר זה מדורין, לינדה ואלי אחיה,
ומן השכנים עלייה, בעלה מוטי, ובנם אודי. ממרפסת ביתן שבבית
מס' 51, השקיפו על הנעשה נירה ובתה אוסי. לאחר מכן ירדו בני
משפחת לוי בפעם האחרונה במדרגות הבית מס' 49 ברח' יהל"ם,
כשהגב' סגל מלווה אותם עד למשאית ממש. סלומון עזר לשושנה
להתיישב במושב הקדמי של המשאית, אחר כך מסר לידיה את אורלי,
התינוקת. את דניאלה העלה אל החלק האחורי, הפתוח, של המשאית
והושיבה בין החפצים והרהיטים השונים, ולבסוף התיישב אף הוא
במושב הקדמי של המשאית, לצידן של שושנה והתינוקת. "סע" - ציווה
על הנהג הסבל, וזה נשמע לו מייד, התניע את המשאית כדקה או
שתיים ובעוד השכנים וילדיהם מנופפים להם לשלום, החלה המשאית
לנוע ממקום חנייתה בכיוון בית הספר יהל"ם. בקצה הרחוב, לאחר
הפנייה שמאלה, בעברם ליד המכולת של חנניה, ביקש סלומון מן
הנהג: "עצור לרגע". מייד ירד מן המשאית העמוסה, חצה את הכביש
במהירות ונכנס אל המכולת שבקצה הרחוב, שם לחץ את ידו של חנניה,
בעל המכולת לחיצת יד אחרונה של פרידה, וחזר מייד אל המשאית,
אשר החלה בנסיעתה, עד שהנוף המוכר של רחובות העיר רמתˉגן
הלך ונעלם. משפחת לוי עשתה כעת את דרכה אל מקום משכנה החדש, אל
העיר בתˉים.

דניאלה ישבה שם מאחור במשאית, בין החפצים המיטלטלים ותוך כדי
הנסיעה, הביטה במירוצו המהפנט של הכביש השחור. מדי פעם, הרטיבו
מעט טיפות גשם זעירות את הכביש.  היו אלה טיפות הגשם האחרונות
של החורף, טיפות של גשם קלוש, אשר מן הסתם, אף הוא ייעלם עד
מהרה.  לאחר שטולטלה כך במשאית מאחור במשך זמן שנדמה כנצח,
יכלה דניאלה להבחין כי המשאית עושה כעת דרכה באזור של נוף
חולי, נוף שונה כל כך מאשר הורגלה לו בעיר רמתˉגן, אשר
שמה יצא לפניה כעיר ירוקה, עיר של גנים. לפני הבית מס' 3, ברח'
האשל, בשכונת רמתˉיוסף של העיר בתˉים, עצרה לבסוף
המשאית מול פתח הכניסה בכביש המכוסה בחול זהוב. סלומון יצא
מייד מן המשאית, עזר לשושנה לצאת עם אורלי התינוקת, ולאחר מכן
פנה אל החלק האחורי של המשאית, שם עזר לדניאלה לרדת בקפיצה
היישר על הכביש. דניאלה הביטה בסקרנות על הנוף שמעבר לכביש.
שם, ממול, יכולה הייתה לזהות גבעות חול חלק וזהוב, עד למרחקי
אין סוף, אשר רגל אדם לא דרכה בהן. דניאלה התאהבה מייד במקום.
הנוף הזה החולי, הפראי, מצא חן מייד בעיני הילדה בת החמש, עד
שהתמהמהה לעלות אל הדירה החדשה. בינתיים, החל הסבל להוריד את
חפצי המשפחה מן המשאית ולהעלותם במעלה המדרגות. כך עשו דרכם
מעלה עד לקומה הרביעית, מיטות, שולחן וכיסאות, הספה בעלת
הריפוד הירוק, הרדיו החום הגדול, ועיקר העיקרים - המזנון שבו
מובנה הפטיפון היקר מכל. סלומון שמר על החפץ היקר הזה מכל
משמר, שחלילה לא יינזק בדרכו מעלה. לבסוף הועלה אחר כבוד
ה"פריג'ידר" במעלה המדרגות, במאמץ רב, כאשר הסבל משתדל לעשות
דרכו מעלה במהירות האפשרית.  איכשהו, הוכנס ה"פריג'ידר" מבעד
לדלת הכניסה, ומייד אחר כך אל מקומו המכובד אשר בפינת המטבח.
לבסוף, לאחר שכל בני המשפחה על חפציהם עלו למעלה לדירה, שילם
סלומון לנהג הסבל את שכרו ושלחו לדרכו. דניאלה רצה מייד אל חדר
האמבטיה לבדוק את אשר הובטח לה, אמבטיה חדשה. ושם, במלוא
תפארתה, ניצבה לה אמבטיית אמאייל, חדשה ונוצצת. הקיר המערבי של
חדר האמבטיה היה בנוי עכשיו, ובו חלון שדרכו ניתן להשקיף מבוקר
ועד לרדת החשיכה על מרחבי הים. מחוץ לחדר האמבטיה הותקן מין
מתג חשמלי. סלומון בדק מייד את הנס הזה הקרוי "בויילר", אשר
אמור לחמם את המים שבדוד המים, אשר הוצב במחסן הדירה. הוא הרים
את המתג כלפי מעלה ואכן, הפלא הזה דווקא עבד, ועוד איך עבד.
בקצה המתג, נדלק אור זעיר, אשר בקע מבעת לנורית אדומה זעירה,
אות וסימן הוא שה"בויילר" פועל. "בערב יהיו לנו מים חמים"
הכריז לכל דיכפין. אחר כך הלכו האב והבת לבדוק את הפלא הזה
הקרוי "תריסול" הסוגר על מרפסת הדירה. היה זה מין תריס חדיש
העשוי לוחות מוארכים העשוייים אסבסט, אשר בהיסגרו, אמור לאטום
כמעט לגמרי את המרפסת מכל זרזיף קל של גשם או ממשבי רוחות
עזים. בינתיים פתחה שושנה את לול התינוקות, ולאחר שהניחה בו את
התינוקת, הצטרפה אל השניים, אשר השקיפו על הסביבה ממרומי הקומה
הרביעית. סלומון לקה בסחרחורת קלה, שכן לא היה רגיל להמצא
בגבהים שכאלה. כך עמדו שם השלושה נפעמים מן המראה ומן הנוף
החולי הנשקף עד למרחוק. את המשכו של הים עד לדרום הרחוק, ניתן
היה לראות מימין למרפסת. "בשבת נלך לים", הכריז סלומון לקול
צהלות השמחה של דניאלה. בעמדם שם כך, נפעמים מן הנוף החולי
החדש, הבלתי מוכר להם,  זיהו לפתע שני אווירונים החגים במרחק
לא רב, בשמיים האפורים ממעל לגבעות, בסיבובים מעגליים. לאחר
מספר סיבובים מעגליים שכאלה, החלו להיפלט מן האווירונים בזה
אחר זה, צנחנים של ממש, אשר בזה אחר זה נפתחו חופות מצנחיהם
במעין תפרחות תפרחות, ואלו החלו לצנוח אט אט מטה, בקבוצות.
מחזה כזה לא זכה סלומון לראות מאז שהשתתף במלחמת "מבצע סיני".
דניאלה התלהבה ממש מן המחזה. בדמיונה, ראתה עצמה צונחת בעזרת
מטרייה ממרומי הקומה הרביעית ועד לאדמה החולית שלמטה. באופן
כללי, דניאלה הייתה מרוצה מאוד, לאחר שמצאה כי לדירה החדשה
ולמיקומה, יתרונות רבים. דניאלה פשוט התאהבה בן רגע במקום.

"נו, היידה, לעבודה" - קיבל לפתע סלומון מרץ. "נצטרך לסדר את
הבית עד הלילה, אחרת לא יהיה לנו איפה לישון", אמר לשושנה
ומייד החל לארגן את החפצים השונים בין חדרי הבית. ראשית הכניס
את המיטות אל חדרי השינה, את ארון הבגדים הציב בחדר השינה של
ההורים, את הספה בעלת הריפוד הירוק הציב בפינת ה"סלון", ובפינה
השמאלית הציב אחר כבוד את המזנון, אשר הכיל בתוכו את הפטיפון
יקר הערך. על גבי המזנון הציב את הרדיו הגדול החום,  וב"הול"
העמיד את שולחן העץ וארבעת כיסאותיו. בימים הקרובים, מייד לאחר
כניסתם לדירה, אמורים היו לקבל שולחן אוכל העשוי פורמייקה
ירקרקה ועוד ארבעה כיסאות תואמים, אשר סלומון הזמין בטרם המעבר
לכאן, ובנוסף, כיריים של גז לבישול. מעתה לא  תצטרך שושנה
לעמול קשה בכדי לבשל. כל אשר תצטרך לעשות, להצית את האש
בכיריים בעזרת גפרורים, ולבשל כאוות נפשה, ככל אשר תחפוץ.
שושנה הייתה עסוקה עד מעל לראשה בסידור כלי המטבח בארונות
המובנים במטבח. את התוספת לארונות, ינגר חיים, גיסה. הכל היה
מתוכנן עד הפרט האחרון. בשעות הערב, כאשר הלילה כבר החל להראות
סימני השתלטות על היקום, ונראה כי כל החפצים מצאו את מקומם,
נותר רק לשטוף את הרצפות. סלומון, הידוע ביעילותו בשטיפת
רצפות, נטל דלי מים, סחבה ומגב, ופשוט ניקה כל מרצפת ומרצפת
בהרבה מים וסבון. לאחר כשלושת רבעי השעה, הייתה הדירה מוכנה
לשנת הלילה של הדיירים החדשים. אל מימי האמבטיה המלאה כמעט עד
גדותיה במים חמים, הוכנסו תחילה דניאלה והתינוקת אורלי.
ודניאלה, לא היה מאושר ממנה. כעת השתכשכה במימי האמבטיה החמים,
אשר הוכנסו למימיה ברווזוני גומי צבעוניים בכדי לשעשע את
התינוקת. מדי פעם צללה אל מימי האמבטיה, עשתה מעט בועות, ומייד
הרימה ראשה מעל פני המים, היה זה, ללא ספק, האושר בהתגלמותו.

לאחר מכן, בשעה שישבו בני המשפחה לבסוף לארוחת הערב המשפחתית,
נשמעו לפתע יללות ארוכות, מפחידות משהו, אשר הגיעו מעבר לכביש.
סלומון כרה אוזניו, הקשיב מעט לקולות, וזיהה מייד. היו אלה
קולות יללות של תן, או שניים, או כמה (אמיתי), אשר הסתובבו
באזור החולות. שושנה ממש נבהלה ומייד סגרה את דלת הדירה. ליתר
ביטחון, אף נעלה אותה במפתח הדירה. אחרי הכל, היו  הם הדיירים
הראשונים אשר נכנסו להתגורר בבניין החדש ונפש חיה לא נראתה כאן
בשעות הלילה. האזור כולו היה חשוך ומלבד האור שבקע מדירתם של
משפחת לוי, לא נראה כל אור אחר דולק בסביבה הקרובה. לקראת
השינה, חיפשה דניאלה את ליצן הבד שלה, אך זה נעלם כלא היה.
חיפשו חיפשו, סלומון, שושנה ודניאלה עצמה, אך הליצן לא נמצא
בשום מקום. ליצן הבד הלך לאיבוד, פשוט נעלם לו מחייה של הילדה,
ועימו נעלם אף עולמה הישן של דניאלה.  בשעת לילה מאוחרת, לאחר
שהבית היה מסודר עד לחפץ האחרון, ולאחר שאף סלומון ושושנה זכו
למקלחת הגונה, נרדמו לבסוף דייריו המאושרים של הבית החדש, אשר
בשכונת רמתˉיוסף.  

בלילה הראשון לשהותם של בני משפחת לוי בדירה החדשה, היה לה,
לדניאלה, חלום מוזר. איכשהו, הגיעה היא לרח' יהל"ם, בהתרגשות
נכנסה לרחוב המוכר, אך הזר משהו, המשיכה לפסוע עד לבית מס' 49,
ושם, מן המדרכה, הבחינה באור צהבהב קלוש, הבוקע מן הנברשת
הירקרקה, אשר נראתה מבעד לחלון החדר שבקומה הראשונה מימין.
האור הקלוש הצהבהב, נראה כאילו שייך לזמן אחר, כאילו לקוח
מאיזו תקופה אחרת, עתיקה,  והיא, דניאלה, רק צופה מבחוץ על
הבית שהיה ביתה, אך לא ממש מבקרת בו. היא לא עולה במדרגות ולא
פוגשת אף אדם המוכר לה. ומשמסתיים החלום, שנראה כאילו שייך
לעולם ישן ומרוחק, באה עימה היקיצה בחדרה החדש
שברמתˉיוסף. עם הזמן, נראה שהחלום הזה מסרב להרפות, ומדי
פעם שב הביקור הזה בבית הישן, מדוייק לפרטי פרטים, גם בחלוף
הזמן.

למוחרת היום, נכנסו דיירים חדשים לדירתם שבכניסה א' בבניין
החדש, ובערב דלק האור בדירתם של משפחת אבלס. שושנה התנחמה בכך,
שהבניין יהיה בקרוב מאוכלס באנשים, ואולי יישוב המקום, יבריח
איכשהו את התנים המייללים דרומה, על מרחבי גבעות החול
המרוחקות. בבוקר יצא סלומון לעבודתו, ונראה כי ההרגל להשקות
ולהאכיל את דניאלה מדי בוקר, עבר מן העולם. דניאלה חשבה שאולי
הדבר נובע מכך, שכאן אין מעקה כמו בבית הישן. המעקה נשאר שם,
ברמתˉגן. אלא ששושנה לא וויתרה כלל על מנת רסק העגבניות
היומית,  שהפכה למנהג קבוע גם בשנים הבאות, בעיקר בימי "החופש
הגדול". בשעת בוקר זו, הכינה את רסק העגבניות, בשעה שמן הרדיו
בקעו צלילי הפרסומות. "סה סיבון, אוליביה הסבון, עץ הזית מגיש,
לכל אישה ואיש". אפילו הפרסומות הרנינו את ליבה של שושנה
הבוקר. לדניאלה קרצו החולות. מן הקומה הרביעית, לאחר ששושנה
פתחה לרווחה את "התריסול", נאחזה הילדה במעקה המרפסת, והציצה
בסקרנות על המרחבים הפתוחים. כל החול הזה נראה מזמין במיוחד
לבקר בו, ונדמה שבבוקר, באור היום, התנים אשר ייללו בלילה,
נעלמו משם. בכלל, באור היום היה משהו המשרה ביטחון, וכי שום רע
לא יקרה. הלילה החשוך נראה מפחיד משהו... שושנה, אשר הבחינה
בכמיהתה של דניאלה אל הנוף החולי, הבטיחה לה: "כבר אנחנו
יורדות למטה". ואכן, לאחר שהלבישה את הקטנה, אורלי, והצטיידה
בכוס רסק של רסק עגבניות, ירדה ממרומי הקומה הרביעית במדרגות
הבית עם שתי ילדותיה מטה מטה, אל מחוץ לבית. דניאלה המאושרת,
ביקשה מייד לחצות את הכביש. לחולות הזהובים היה כח משיכה בלתי
מוסבר, קסם החולות משך אליו את הילדה כאבן שואבת. בתחילה, פסעה
בזהירות בחול הטובעני, על מנת שלא לקלקל את המרקם החלק, הזהוב
של החול, אך לאחר כמה פסיעות, התברר לה שהדבר אינו בגדר האפשר.
ככל שפסעו למרחק לא רב בחולות שמעבר לכביש, כך השאירו עקבי
נעליהן חותמם בחול, וצורת נעליהן הוטבעה בו בשורת צעדים, אשר
ככל שהתקדמו, הלכה והתארכה. על אף שהרחיקו למרחק של כמה מטרים
בודדים, התחושה הייתה כאילו הן נמצאות במדבר רחב ידיים. "אימא,
תראי, ישנם סימנים של רגליים קטנות בחול" - היסבה דניאלה את
תשומת ליבה של אמה, והחלה לעקוב אחר סימני הרגליים של יצור
כלשהו, שעשה כאן דרכו, לא מזמן והשאיר עקבות אחריו. דניאלה
פשוט הלכה בעקבות היצור המסתורי. לא עברה דקה, ובקצה העקבות,
מעבר לגבעה הקטנה, גילתה מיהו היצור. הייתה זו חיפושית,
חיפושית של ממש, כזו שלא מוצאים בסביבות הבית הישן. דניאלה לא
היססה, מייד  אחזה בחיפושית   משני צידי גופה, והרימה אותה
מעלה כדי להראותה לאמה, שכלל לא ששה למראה החיפושית הזו,
ולמראה חרקים בכלל. אלא שהחל מהיום, הפך העניין למשחק חדש,
מרתק וקבוע. מחפשים עקבות כלשהן בחול, עוקבים אחריהן, עד
שבקצותיהן, אפשר לגלות את היצור שפסע כאן. בדרך כלל היו אלו
חיפושיות שנמצאו בקצה שביל פסיעות רגלי החרק, אך מדי פעם אפשר
היה לאתר סוגי לטאות ועוד יצורים מיצורים שונים.

בשלב זה, הגיעה דניאלה למסקנה, שכדאי יותר לחלוץ את הנעליים.
מייד התיישבה על החול, שחררה את הנעליים השחורות משרוכיהן,
חלצה אותן ואת הגרביים הורידה מעל כפות הרגליים הקטנות,
הדוביות משהו, האופייניות לבני משפחת פייט, ונשארה יחפה. הייתה
זו תחושה של שחרור אמיתי. עכשיו יכולה הייתה לפסוע בחול, לחוש
את גרגרי החול בכפות רגליה החשופות ולבחון את צורתן שהוטבעו בו
שוב בשורה מתעקלת מאחוריה. מכוס רסק העגבניות כבר לא היה טעם
לטעום, שכן נמלא כל כולו גרגרי חול שהתערבבו בנוזל האדום
המרוסק שבה.  כאשר שבו האם וילדותיה הביתה, לפני שעלו במדרגות
הבית, נטלה שושנה את נעליה של הילדה, הפכה אותן כלפי מטה
וניערה היטב מכל גרגרי החול שדבקו בהן. כך עשתה עם גרביה של
הילדה. אחר כך העבירה ידה על בגדי הילדה שעל גופה, והחלה לנער
בעדינות את גרגרי החול שדבקו בהם. כך ניערה אף את כל גרגרי
החול מנעלי העקב האדומות שלה, בעלות העקב הארוך, הדקיק, וכן
ניערה בידה את חצאיתה. כעת, כשהתינוקת אורלי בין זרועותיה והיא
אוחזת ביד אחת בכוס רסק העגבניות, עלו שוב אט אט מעלה מעלה, עד
לקומה הרביעית. ללא ספק, הייתה זו סיבה טובה להיכנס היישר אל
האמבטיה ולהשתכשך במימיה החמים בין בועות הסבון.

בימים הבאים, החלו עוד ועוד דיירים לאכלס את הבניין המוארך,
בעל שלוש הכניסות. בכניסה הראשונה התמקמו בקומה הרביעית מימין,
אוריה הנער ובני משפחתו, בקומה הראשונה משמאל, אהרונה הילדה,
הוריה ואחותה, ומימינם משפחת טננבוים. חביבה הנערה ובני משפחתה
בקומה השנייה משמאל, ואילו בכניסה האמצעית נכנסו להתגורר שלוש
משפחות. משפחת ענבי ובנם, יוצאי פרס בקומה השלישית משמאל
ומימינם, בקומה השלישית, נינה הפסנתרנית, בעלה ושני ילדיהם
נועה ודורון, ובקומה הראשונה, בלה, שלום ובנם רודי. מאז שפסנתר
הכנף הועלה אט אט במעלה המדרגות עד לדירתה של נינה, לא פסקו
צלילי הפסנתר להשמע בסביבה הקרובה, שכן, נגינה בפסנתר הייתה
מהות חייה של נינה ואהבתה הגדולה. גם בכניסה ג' החלו אט אט
לתפוס מקומם, משפחת מאור, בקומה הראשונה משמאל עם שני בניהם
מוני ותמיר, שתפקידו של האב - סא"ל ומפקד גדוד שריון בצה"ל
והאם, מדי, שלה הייתה תמיד מילה בכל דבר ועניין, ומימין משפחת
אלדמע, עם שני ילדיהם, צילה ורובי, שהאב חשמלאי במקצועו,
ואשתו, אורנה, עקרת בית. בקומה השנייה שמעליהם, נכנסו להתגורר
משפ' בז'ז'ינסקי ובתם, מיקה, שאב המשפחה היה בעל אטליז בשוק
הכרמל שבתלˉאביב, ומצד שמאל, ממש בקומה שמעל משפחת מאור,
משפחה שעלתה מרומניה, הלא היא משפחת שפירא, שהם היו יוצאי
רומניה ומקצועם - אופי עוגות, ומיום שנכנסו להתגורר כאן, עלו
ריחות מאפה נעימים מדירתם, עד שהתפשטו בחלל חדר המדרגות כולו.
מעליהם, משמאל, השתכנו בדירה שבקומה ג' משפחת מנדלבאום ושתי
בנותיהם, ומימין, מעל משפחת סמילנסקי, תפסו מקומם בני משפחת
דיכטר  שהאב חשמלאי בחברת החשמל, ושתי בנותיהם, שהבכירה אמורה
להתחיל לימודיה בבית ספר התיכון המקומי. האם, הגב' רוחמה הייתה
בעצם אחותה של הגב' טננבוים מכניסה א' ומיום שהגיעה לכאן,
לרחוב האשל, לעולם לא נראתה בלעדי המטלית הצהובה לניגוב אבק,
אותה נהגה לנער מאבק ממרפסת דירתה. לבסוף, הגיעו אף בני משפחת
זמסקי, ובנם גדעון, שכינוי החיבה שלו - נני. כעת, ממול לכניסה
ג', חנו בדרך כלל שני כלי רכב. האחד, ג'יפ צבאי עימו הגיע סא"ל
מאור לחופשות, והשני, אופנוע מחובר למעין סירה שבה אפשר היה
להושיב אף את ילדי המשפחה בבטחה. בערבים ובשעות הלילה
המוקדמות, ניתן היה להבחין במראה מרהיב של אורות בהירים
הבוקעים ממרפסות וחלונות דירות הבניין המלבני המוארך, שהפך
מואר כולו. כל אלה, אף לא המתיישבים החדשים, לא הבריחו את
התנים, אשר קול ייללתם עדיין נשמע היטב מכיוון גבעות החול
שמעבר לכביש.

בשבת הלכו לבקר בים של בתˉים. סלומון לבש את בגד הים
השחור שלו מתחת למכנסיו הקצרים. היה לו ברור כי עם הגיעו אל
החוף, יטבול במים ואולי אף ישחה שחייה הגונה. במזג האוויר
שלפני חג הפסח, לא חשבה שושנה מלכתחילה לטבול במים, לא כל שכן
דניאלה. אבל, בכל זאת, הים כל כך קרוב היה, עד שאי אפשר היה
שלא לגשת אליו, לטבול את כפות הרגליים היחפות במים ולחוש בין
אצבעות הידיים את קצף הגלים המתנפץ אל החוף. שושנה הכניסה לסל
קניות מעט מזון, סנדוויצ'ים, ביצים קשות, גבינה מלוחה ובקבוק
סודה, וכך נטלו את דניאלה ואת אורלי התינוקת, ועשו דרכם אל
תחנת האוטובוס שאחת מתחנותיו ניצבה בסמוך לים. לאוטובוס מספר
85 המתינו זמן רב, לפחות מחצית השעה, אך משם ועד לרחוב בלפור,
המרחק לא היה רב, וכעבור כ-10 דקות, ירדו בתחנת האוטובוס
הסמוכה לחוף "הסלע". בהתרגשות גוברת והולכת, צעדו בשדרות
העצמאות, וככל שהתקרבו, הבחינו בים הגדול, עד אשר הגיעו ממש אל
החוף. המראה היה מרהיב. לפניהם, היה ממש הים, ולא סתם ים, אלא
ים שבמרחק של כמה מטרים מקו החוף,  באמצעו, ניצב במלוא הדרו
ותפארתו, סלע משונן. השמחה עלתה וגאתה בלבבותיהם של בני משפחת
לוי. בעליצות ירדו למטה אל החוף. דניאלה רק רצתה לגעת במים,
לחוש בזרם המים.  סלומון החל לתור בחוף הפלאי הזה, אחר מקום
שבו יוכלו לפרוס את המפה הגדול, למרות שהחוף היה כמעט ריק
מאדם, והיה די מקום לתקוע בו יתד. אחר כך נטל את הפיקוד  והחל
לתת הוראות לאם ולילדה: "דניאלה, את שמרי על התינוקת. שושנה,
את יכולה לפרוס את המפה כאן" - הורה וסימן בידו על המקום
המדוייק שבו יישבו. אחרי ששושנה פרסה את המפה, הניחה עליה
צלחות ובהן את ה"סנדוויצ'ים"  העטופים בנייר פרגמנט דק. בכל
צלחת הניחה ביצה קשה מקולפת מקליפתה ומלפפפון חמוץ.  בעוד היא
פורסת בסכין את נתח הגבינה המלוחה לפרוסות, תר סלומון אחר 4
אבנים גדולות ומשאלה נמצאו, הניח אותן בקצות המפה, אשר נטתה
לעוף ברוח. כעת הכל היה מוכן לסעודה של שבת בבוקר, של משפחת
לוי, מול הים הכחול-אפור של חודש ניסן, בחוף "הסלע"
בבתˉים.  הקרבה אל הים, ללא ספק, עוררה את תיאבונה של
המשפחה כולה. אפילו דניאלה הבעייתית, לא סירבה לאכול. לאורלי
התינוקת נתנה שושנה בידה את בקבוק התה שלה, וכך ישבו לאכול, עד
שפירור אחד של אוכל לא נותר בצלחת.

"אני קופץ למים" - הכריז סלומון בדרמתיות, כאילו קהל רב מקשיב
לו. הוא פשט את חולצתו ואת מכנסיו הקצרים, ובו ברגע חש בקור
העז החודר לעצמותיו. הוא כמעט חזר בו מן הרצון להיכנס אל המים,
אולם כבר לא יכול היה לסגת, כי: "מילה של גבר היא מילה של
גבר". שושנה המתינה בציפייה לראות מה יקרה והאם באמת סלומון
ייכנס אל בין הגלים השוצפים וקוצפים, שלדעתה, הדבר היה בלתי
אפשרי במזג אוויר קריר שכזה. סלומון פשוט תפס תאוצה, ובריצה
נכנס אל בין הגלים, טבל כל כולו במים, כשעליו בגד הים השחור
בלבד. באותם רגעים, חש כי נשמתו קופאת בו ממש, והאוויר אוזל
מריאותיו בבת אחת. המחשבה שהגוף "יתרגל" לקור העז ויתאים עצמו
לטמפרטורת המים, נגוזה באחת. אך ההצגה חייבת להימשך. סלומון
נשאר במים במשך 10 דקות תמימות, כשכל כולו רועד מקור. למזלו,
הסתירו גלי הים את מצבו האמיתי. לאחר כ-10 דקות, סלומון פשוט
נפלט מגלי הים ובריצה עשה דרכו לעבר מקום הישיבה. משהגיע, מייד
נתנה לו שושנה מגבת גדולה שהכינה מבעוד מועד. "קח מגבת, קח לך
מגבת, שלא תתקרר". שיניו של סלומון נקשו וגופו רעד כולו, בשעה
שהתעטף כל כולו במגבת. סלומון היה זקוק עכשיו רק למקלחת חמה,
רותחת ממש. דניאלה בקושי הספיקה לטבול רגליה היחפות במים,
משהתבשרה כי הביקור הזה בים  הסתיים, כשסלומון מבטיח לילדה
המאוכזבת: "אנחנו נבוא בפעם אחרת". ואכן, בקיץ, כאשר השמש
היכתה בכל עוזה, הפכו הם, בני משפחת לוי, לדיירים קבועים של
חוף "הסלע" בבתˉים, עד שכולם הפכו שחומי עור למדי. לפעמים
התרחקו מעט ימינה, לאזור של חוף ה"סיפלאס". מאז לא שבעו בני
משפחת לוי מביקוריהם התכופים בים, וזה הפך מקור הבילוי העיקרי
של המשפחה, כמו גם של השכנים.

בחודש יוני האחרון מלאה שנה לתינוקת של משפחת לוי, וכעבור
כחודש נוסף החלה ללכת.  בחודשי הקיץ אף החלה להיבנות מדרכה,
ומעבר לכביש צצו אתרי בנייה של שורת בניינים מוארכים, בעלי
כניסות מרובות, אשר החלו לצוץ בזה אחר זה לאורך הרחוב. אומנם,
עדיין  לא נראה כל עץ באזור, אך ביום בהיר אחד, הגיעה משאית
גדולה, ומחלקה האחורי נפרקו ערימות של אדמת חמרה אדומה עבור
הגינה של הבניין מספר 3. כעבור כיומיים-שלושה, הגיע פועלים אשר
פיזרו את אדמת החמרה החומה-אדמדמה ושיטחוה על פני המשטח המיועד
לשתילת דשא ושתילים וכך, אט אט החל הרחוב כולו לקבל צורה של
רחוב עירוני לכל דבר.

בחודש ספטמבר של שנת 1960, החלה דניאלה לבקר בגן הילדים,
המרוחק, הסמוך לבית הספר "התחייה". וכך, בכל בוקר, צעדה הילדה
לבדה אל הגן למרחק של שני רחובות, כאשר בדרך היא אוספת כרטיסי
אוטובוס משומשים, אשר הושלכו על המדרכה. וכך, כשהיא אוחזת
בחבילת כרטיסי נסיעה של חברת האוטובוסים "אגד", הייתה מגיעה
לבסוף, בשעה 9:00 בבוקר ואף מאוחר יותר, אל גן הילדים, ומייד
בהכנסה, נהגה להכריז: "היום הבאתי לכם כרטיסים", ואחרי כן
חילקה את כרטיסי האוטובוס, אשר שימשו למשחק, לשאר הילדים. איש
לא שאל את הילדה, מדוע ולמה איחרה לבוא. דניאלה חשה תמיד כפרפר
חופשי, מאושר ומשוחרר לעשות ככל העולה על רוחו.  אומנם, לפעמים
נהג סלומון לקחת  אותה איתו באוטובוס, בצאתו לעבודה בבנק,
וכעבור שתי תחנות, הייתה יורדת היא בסמוך לגן, וסלומון המשיך
בדרכו לעבודה. לעיתים, הייתה לוקחת סיבוב לגן בבוקר באופנוע של
השכן, מר אלדמע, שרובי בנו למד באותו גן ילדים איתה. את רובי
ואחותו צילה, הושיב מר אלדמע בסירה המחוברת לאופנוע, את דניאלה
הושיב במושב האחורי של האופנוע, ולאחר שהוא עצמו התיישב בחלק
הקדמי של האופנוע, התניע אותו וכך הפליגו בדרכם המופלאה אל גן
הילדים ולבית הספר הסמוך לו. בבוקר אחד שכזה, התיישבה דניאלה
במושב האחורי של האופנוע, כאשר רובי וצילה כבר תפסו מקומם
ב"סירה" הצמודה לו, ומשהתניע מר אלדמע את האופנוע, חשה הילדה
צריבה חדה ברגלה הימינית. המנוע התחמם כל כך עד שצרב מעט את
צידה הפנימי של רגלה הימינית של דניאלה, למעלה מן הקרסול, עד
שנותרה בה צלקת, אשר לעולם לא נעלמה, צלקת אשר טמנה בחובה אושר
אינסופי ומן הסתם, תלווה אותה במשך כל חייה בזיכרון מתוק של
ילדות. כאן, בשכונת רמתˉיוסף, לא היה ספק כלל, כי בחייה
של דניאלה, החלה תקופה שנייה של ילדות, מאושרת מאין כמותה.


            פרק מ"ב



ניוˉקאסל - ניוˉיורק - לוס אנג'לס - טורונטו -
בתˉים 1961-1962



שלוש שנים תמימות המתין אלברט לאשרת הכניסה לארצותˉהברית
של אמריקה. ביום בהיר אחד הגיע לגרמניה הדוד אייב, אחיהם של
אביו, משה והדוד גרוינם,  לגרמניה כדי לחפש את הניצולים לבית
משפחת פייט בגרמניה. והוא, הדוד אייב, שכבר היה אזרח ותיק
בארצותˉהברית, עוד לפני המלחמה הארורה, בא לאסוף את כל
הילדים אליו, כאילו ביקש לאסוף גוזלים אל הקן של ארץ האפשרויות
הבלתי מוגבלות. במחנה רוזנהיים בגרמניה, הצליח אייב לאתר את
שלושת ילדיו של גרוינם, ואילו בעיר לנדסברג שבגרמניה, איתר את
אלברט ניווירט, אחיינו. אייב הבטיח להם הרים וגבעות. "אסדר לכם
ויזה, לימודים והשכלה, ואחר כן תוכלו לעמוד על רגליכם". הבטיח
לארבעה. אלברט הסכים מייד לבוא לארצותˉהברית. אלברט רצה
לברוח מכאן, מן היבשת ספוגת הדם והמלחמה, ולא לשוב לכאן לעולם.


והדוד אייב, הוא שמח מאוד לאמץ אליו את אלברט, אלא שהופתע עד
מאוד והיה מאוכזב קשות לאחר שילדיו של אחיו גרוינם, מרים, צבי
ושושנה סירבו בכל תוקף להצעת העזרה שלו. "אנחנו נעלה רק לארץ
ישראל, לא לשום מקום אחר", הודיע לו צבי בתוקף. רוז'ה הלכה
תמיד אחר צבי באש ובמים. מרים אומנם היססה מעט, אך לבסוף
החליטה: "אנחנו ניסע לארץ ישראל". הדוד אייב ניסה לשכנע את
השלושה, אך לבסוף, לאחר שהתייאש, שב  לניוˉיורק בידיעה
שעליו לדאוג לאשרת כניסה אחת בלבד לארץ האפשרויות הבלתי
מוגבלות, לאחיינו אלברט. בינתיים, עבד אלברט בעיר לנדסברג
בעבודות מזדמנות, בחברתם של אזרחים גרמנים, אשר עד לא מזמן היו
שותפים  לרצח מליוני יהודים. אך לא הייתה לו כל ברירה, אלברט
חייב היה להתפרנס. לבסוף, בקיץ של שנת 1949, לאחר ציפייה
ממושכת, הגיעה הבשורה הטובה. במעטפה חומה, אטומה,אשר נשלחה מן
העיר ניוˉיורק סיטי, מונח היה כרטיס ההפלגה באנייה ואליו
צורפה הודעה קצרה בזו הלשון:

"אחייני היקר, אלברט. הצלחנו במשימה להשגת אשרת כניסה עבורך
לארצותˉהברית. אני שולח לך את כרטיס ההפלגה. הדודה סוניה
ואני מצפים לבואך בקוצר רוח. שלך, דוד אייב".

אלברט לא השתהה זמן רב. הוא אפילו לא הודיע במקום העבודה על
עזיבתו. אלברט פשוט ארז את מעט חפציו, את אשרת הכניסה ואת
דרכונו, ועזב את המקום כמי שנמלט על נפשו, תוך שהוא מבטיח
לעצמו: "אל המקום הזה, אל אדמת גרמניה הארורה, לא אשוב עוד
לעולם".  בקיץ 1949, הגיע אלברט נייווירט אל המנוחה ואל הנחלה,
אל ביתם של אייב וסוניה פייט, אשר מעתה ואילך נטלו אותו תחת
חסותם.

כעבור מספר חודשים, הגיע פליט נוסף של משפחת פייט אל העיר
ניוˉיורק. אל ביתו של אייב וסוניה הצטרפו אחיו, גרשון
פייט, שכעת היה בעל משפחה, בעל למתילדה, אותה הכיר ביגוסלביה
בזמן המלחמה. לאחר ניסיון בריחה לאיטליה, נעצרו השניים בידי
הפאשיסטים האיטלקים ושהו במחנה מעצר באיטליה עד לסיום המלחמה.
לאחר סיום המלחמה שבו השניים ליגוסלביה בתקווה למצוא בחיים את
הוריה של מתילדה, אך מצאו כי אלו  כבר לא היו בין החיים. בטקס
מצומצם, ללא בני משפחה, נישאו גרשון ומתילדה לבית אלדג'ם זה
לזו, כדת משה וישראל, ובעודם ממתינים לאשרת כניסה
לארצותˉהברית של אמריקה, נולדה להם בתם, רוז. כעת, לאחר
ששרדו את תלאות המלחמה, הגיעו אף הם אל המנוחה והנחלה, כמשפחה
קטנה אל העיר ניוˉיורק סיטי, אל ביתו של אייב האח, תוך
תקווה שמעתה ואילך, יתנהלו חייהם על מי מנוחות.

בינתיים, בבריטניה, בעיר ניוקאסל, הלכה וצמחה לה משפחה לתפארת,
משפחתו של צ'ארלס,אשר עזב את מקום הולדתו בכפר חוליביאנה גורה
עוד בתחילת המאה.  כעת, בשנת 1961, עשו נכדיו ניקולאס ודניס
חיל רב. האחד דניס,  עשה חייל בלימודי רפואת השיניים, וכעת היה
רופא שיניים מנתח. בשנת 1950 נישא הוא לרעייתו, שילה לבית בוק

(book) אף היא רופאת שיניים, אשר בימים אלה שימשה כשופטת שלום
בבית המשפט של העיר ניוקאסל. לשילה נכון עתיד מזהיר, אלא
שלמרבה הצער, לשניים לא נולדו ילדים.

נכד נוסף של צ'ארלס, ניקולאס פייט פנה לכיוון מקצועי שונה
במקצת. ניקולאס שימש כעורך כלכלי בכיר של העיתון "אקונומיסט"
וכעת עשה חיל כעורך כלכלי, של העיתון "סאנדי טיימס". ניקולאס
פייט תכנן אף לממש את חלומו, להתפתח עוד בתחום הכתיבה, ולעסוק
בכתיבת ספרים בעתיד הלא רחוק.


בעיר טורונטו שבקנדה זכה אברהם אייב להתאחד שוב עם אחיו מקס.
מקס ובני משפחתו עברו לבסוף להתגורר בעיר טורונטו, לאחר השריפה
הגדולה, אשר פשטה ברחוב הראשי של העיירה Colingwood , ובין
השאר, כילתה לגמרי את העסק שלו לייצור רהיטים. מקס אומנם הצליח
לשקם את העסק, אך לבסוף החליט למכרו ולעבור מכאן לטורונטו
עצמה. כעת היה קרוב יותר מתמיד אל אחיו היקר, אייב. אייב עצמו
ומיני רעייתו היו כעת סבא וסבתא ללא פחות מאשר עשרים וחמישה
נכדים, מהם 13 בנים ובנות נולדו לבתם רות,  וללא ספק, רוו נחת
מילדיהם המוצלחים, כל זאת בזכותו של אביהם, אשר בעמל רב,
וביגיע כפיו, החזיק על כתפיו את בני המשפחה כולה. אלא שאייב
לעולם לא התאושש מאובדנם של אחיו נפתלי הרץ ואחיותיו, חיה
גולדה, אסתר וחנה אמר בשואה. לעיתים קרובות, בזמן חגיגות
משפחתיות, או בזמן חגים, משהיה יושב עם החוגגים, נזכר בקרובים
לו, אשר גידלו אותו והיה מזיל דמעות של צער גדול. אולם, ודאי
שהיו גם שמחות בחייהם של אייב ומיני, אשר זכו להשתתף בשמחות
משפחתם המורחבת. בכל הזדמנות של שמחה משפחתית, היה נוטל אייב
את אחת מבנותיו, מפזז איתה בריקוד סוער. אך עיקר גאוותם של
אייב ומיני הייתה בנם הבכור, פרסי. פרסי הגיע ללא ספק לפסגת
ההצלחה והיה לשם דבר בהוליווד ובעולם כולו.  עד לשנה הזו של
שנת 1961, הקליטו פרסי פייט ותזמורתו למעלה מ-30 תקליטים,
ביניהם מוזיקה של מחזות זמר כמו "גבירתי הנאווה"' "צלילי
המוזיקה" ו -"פורגי ובס", כמו גם מוזיקה מאת המלחין היהודי
ג'ורג' גרשווין, ועוד רבים וטובים אחרים. צלילי המוזיקה
השמיימית שהצליח פרסי להפיק, גרמו לכל חובביו, לצלול אל  צלילי
המוזיקה הנפלאה, שהשכיל לעבד ולהעביר באמצעות כלי הנגינה
ונגינתם של חברי תזמורתו. במסגרת עבודתו עבור חברת "קולומביה",
הצליח פרסי לגייס לשורות החברה זמרים מוצלחים, בהם טוני בנט,
ג'וני מאטיס ואת הזמרת והשחקנית דוריס דיי. בשנת 1934 נישא
פרסי בעיר ניוˉיורק לדולי, או בשמה המלא: מרי פלאנג',
ולהם נולדו מרילין, נכדתם הבכורה של אייב ומיני, ובנם השני,
פיטר. עם ההצלחה, היה צורך לעבור אל החוף המערבי של ארה"ב,
ובני המשפחה עברו להתגורר בסמוך עברו בני המשפחה בסמוך ללוס
אנג'לס והקימו ביתם ב-Valley Meadow Drive. מדי פעם, בעיקר
בשמחות משפחתיות, נהגו לבקר בטורונטו את בני המשפחה, אביו,
אימו ושבעת אחיו של פרסי. ללא ספק, הבן המוצלח של משפחת פייט
הפך לגאוות המשפחה כולה, הקרובים והרחוקים שבהם. את הייחוס
המשפחתי הזה, אמצו בני המשפחה הרחוקים, הפזורים ברחבי העולם,
וכדי למקם עצמם באילן המשפחתי העולמי, תמיד ציינו בנוסח זהה,
פחות או יותר, כי: "כן, אני ממשפחת פייט. אני יודע שפרסי פייט
הוא קרוב משפחה שלנו", וכל מי שהיה קרוב יותר אל האיש מבחינת
ייחוס משפחתי, קיבל כמובן את הכבוד המגיע לו.

לפני כשנה, בשנת 1960, הקליטו פרסי פייט ותזמורתו להיט של ממש.
פרסי עיבד את שיר הנושא לסרט: A Summer Place והקליט עם
תזמורתו את גירסתו. הצלחת התקליט הייתה כבירה. הביצוע הזה של
פרסי פייט ותזמורתו הפך ללהיט של ממש, והדבר בא לידי ביטוי
במכירות ענק של התקליט. כל כך הצליח הביצוע הזה, עד שבתחילת
השנה, התבשר פרסי כי הוא ותזמורתו נבחרו להשתתף כמועמדים לפרס
הגראמי לשנת 1961,  כתקליט השנה בטקס היוקרתי והנוצץ,  אשר
ייערך זו הפעם השלישית בלוס אנג'לס ובניוˉיורק בחודש
אפריל הקרוב. בני משפחת פייט ידעו שמחות ואירועים רבים בחייהם,
אך האירוע הזה היווה את האירוע של כל הזמנים. המועמד לפרס
גראמי הוא לא אחר מאשר הבן והאח הבכור, הכל כך מוכשר. עתה נותר
רק להתפלל, שאכן פרסי שלהם יקטוף את הפרס.

בערב הטקס, התאספו בני המשפחה בבית ההורים, להקשיב לחדשות
הרדיו כמו גם לצלצול הטלפון של פרסי עצמו, אשר הבטיח לעדכן
אותם באשר לתוצאות הטקס, אשר נערך באולם הנשפים קריסטל של מלון
בוורלי הילס.  

באולם הנשפים "קריסטל" של מלון בוורלי הילס, נאספו טובי כוכבי
המוזיקה, בלווית בני ובנות זוגם, הדורים ולבושים בשמלות נוצצות
ובחליפות מהודרות. כך נראו בין באי הטקס: הזמרת אלה פיצ'ראלד,
הזמר ריי צ'ארלס, הנרי מנסיני וכל סלטה ושמנה של תעשיית
המוזיקה. לאחר הצילומים המסורתיים, תפסו המועמדים ובני/בנות
זוגם/ן את מקומותיהם ליד השולחנות המפוארים, והטקס החל. כך עלו
בזה אחר זה זוכי הפרס, כששמותיהם מוכרזים:

And the grammy go's to:

ארנסט גולד עבור שיר הנושא לסרט אקסודוס.

הביצוע הקולי הטוב ביותר- זמרות - אלה פיצ'ראלד עבור השיר מקי
סכינאי מן האלבום: Ella in Berlin.

הביצוע הקולי הטוב ביותר - זמרים - ריי צ'ארלס - Georgia On My
Mind  

המחזמר הטוב ביותר - "צלילי המוזיקה" מאת: אוסקר המרשטיין
וריצ'רד רוג'רס.


בשעה שמנהל הטקס הכריז:

"וכעת, נעבור למועמדים לפרס תקליט השנה..." - קפא ליבו של
פרסי. אומנם, ידע כי הוא עושה עבודה טובה, אך ברגע מרגש שכזה,
חישב ליבו להתפוצץ מרוב מתח. פרסי אחז חזק בידה של רעייתו,
דולי, ובשעה שמנהל הטקס הכריז:

AND THE GRAMMY GOES TO PERCY FAITH & HIS ORCHESTRA

עבור שיר הנושא לסרט "A SUMMER PLACE", התפשט חיוך רחב על
פניו. ברגעים אלה ממש קיבל תמורה מלאה עבור כל אותן השנים בהן
השקיע את מיטב זמנו, מרצו ונשמתו למוזיקה. פסלון אחד קטן בדמות
גרמופון, היווה את התמורה ההולמת ביותר עבור כל ההשקעה, וכעת
הגיע זמנו לקצור את פירות עמלו. לאחר שקיבל את הפרס, נשא הוא
נאום נרגש:

"אני מודה לכל מי שליווה ומלווה אותי בדרכי המוזיקלית. ראשית,
לחברי התזמורת השותפים לזכייה בפרס הגראמי. שנית, אני מבקש
להודות להוריי, אייב ומיני בטורונטו, קנדה, אשר איפשרו לי
לרכוש השכלה מוזיקלית ולהגיע עד לכאן. אני מבקש גם להודות
לרעייתי, דולי ולשני ילדיי, מרילין ופיטר, שתמכו בי לאורך כל
הדרך."

בעיר טורונטו, ישבו דרוכים סביב מקלטי הרדיו בני משפחת פייט
והמתינו לבשורות טובות מלוס אנג'לס. ואכן, בשעת לילה מאוחרת
הקריא קריין החדשות של תחנת הרדיו המקומית את הידיעה:" זוכה
פרס הגראמי כתקליט השנה הוא פרסי פייט. פרסי נולד וגדל בעיר
טורונטו, החל דרכו האמנותית במתן קונצרטים באולם "מסי הול",
המשיך דרכו המוזיקאלית בחברת "CBS", ולאחר שעבר להתגורר
בארצותˉהברית, הצטרף לחב' "קולומביה", שם עשה חיל בתחום
המוזיקה הקלה. עד היום, הקליטו פרסי פייט ותזמורתו למעלה מ-30
תקליטים. פרס הגראמי ניתן לפרסי פייט ותזמורתו עבור התקליט: A
SUMMER PLACE, אשר נבחר כתקליט השנה"  

לשמע הבשורה, נפתח בקבוק שמפניה, והשמחה בביתם של אייב ומיני
הרקיעה שחקים. קבלת פרס הגראמי היווה מעין חותמת גומי להיותו
של הבן, האח והדוד, לאיש מפורסם ומצליח, המוכר בעולם כולו,
ומקור גאווה למשפחה כולה.

בבוקר קייצי אחד של תחילת חודש יולי, שנת 1961, בזמן שהחופש
הגדול החל, ארזה שושנה מספר פריטי לבוש עבור דניאלה שיספיקו לה
לשהייה של מספר ימים מחוץ לבית. הילדה פשוט גילתה געגועים עזים
אל הבית הישן, אל השכנים והחברים הישנים, אל החבר הכי טוב שלה,
חנניה מהמכולת, אשר רובם ככולם, עדיין ניהלו את חייהם ברח'
יהל"ם. הבוקר הזה, אמורה דניאלה להתלוות אל סלומון בדרכו
לעבודה, אלא שהוא ישוב לבתˉים לבדו. דניאלה עמדה להתארח
אצל משפ' סגל למספר ימים. מתברר, שככל הנראה, החלומות מתגשמים,
וכי החלום הזה שחוזר על עצמו שוב ושוב, הכניסה שלה אל הרחוב,
הצעידה בו ומראה האור הצהוב הקלוש הבוקע מן הנברשת הירקרקה
בבית הישן, עומד להתגשם. היה זה בוקר מרגש עבור הילדה, אשר
בתחילת שנת הלימודים הבאה, עומדת להתחיל לימודיה בכיתה א' בבית
הספר "התחיה" שברמתˉיוסף. החיים, ללא ספק, זימנו לילדה
ריגושים והתרגשויות. דניאלה התכוננה מבעוד מועד ליציאה, כך
שבשעה המוקדמת של 7:30 בדיוק, הייתה מוכנה ליציאה עם סלומון,
הוא למקום עבודתו בבנק, והיא אל הבית הישן.

משום מה, נסיעתה אל עיר הולדתה רמתˉגן, נראתה הפעם ארוכה
יותר מאשר בפעמים הקודמות בהן עשתה דרכה בקו רמתˉגן -
בתˉים. דניאלה הייתה קצרת רוח לפגוש את מכריה הישנים.
לבסוף, בשעה 8:30 לערך, הגיעה אל היעד. ברחוב, ליד גרם
המדרגות, כבר המתינו לה הגברת סגל ויונל, בעלה, אשר היו,
כתמיד, מדוייקים להפליא. בצעדה יד ביד עם סלומון אביה במעלה
הרחוב, הבחינה בהם בזוג סגל, מרחוק. מייד עזבה את ידו של אביה,
ורצה לעברם מהר ככל שיכלה, עד אשר הגיעה עד אליהם, כשהגברת סגל
אוספת אותה אל בין זרועותיה בחיבוק חם ואמיץ. סלומון, אשר מיהר
לעבודתו, מסר מייד את חפציה של הילדה לידיו של יונל, ומפאת
קוצר הזמן, הבטיח: "אני אבוא לאסוף את הילדה בעוד יומיים,
לקראת הערב. בעלותם של השלושה במדרגות הבית, הבחינה בדורין,
אשר עסוקה הייתה בשטיפת הרצפות. "מה שלומך?" שאלה במבטא של
יוצאי עירק. "הילדים לא בבית. הלכו עם סלים לבריכה. יחזרו רק
בצוהריים. תבואי, תבואי לקובה." דניאלה נופפה לעברה לשלום
בשמחה. אומנם, רגילה הייתה לעלות את המדרגות כולן ולפנות אל
הדלת שמימין, אלא שהפעם פנתה בשביל הפונה ימינה אל ביתם של בני
הזוג סגל להניח שם את חפציה. מן הבניין הסמוך, הגיעו לאוזניה
צלילים של כלי נגינה. היה זה האח הבכור לבית משפחת מרפל, אורי,
אשר התאמן במרץ בנגינת הגיטרה הראשונה שקיבל מאת אביו, בעל
חנות הירקות. חלומו הגדול של אורי היה, להקים להקה, להקה
מוזיקלית של ממש. הוא חשב גם על שם שייתן ללהקה. שם הלהקה צריך
להיות שונה, לא קשור לשום דבר, לא למוזיקה, בכל אופן, משהו
הקשור לעולם החיות והטבע. באותם ימים החלה לפעול בבריטניה להקת
קצב בשם: "הביטלס", שבתרגום לעברית נקראה "החיפושיות". כן, "
אקים להקה בשם "העכבישים" וזו תהיה הלהקה הישראלית המקבילה
ללהקה הבריטית. היה לו חלום גדול, לאורי, הלהקה שלו תהיה
מוצלחת לא פחות מזו הבריטית. כך הפך ביתם של בני משפחת מרפל
לבית, אשר צלילי מוזיקת הרוק משתלטים במשך הזמן על צלילי
המוזיקה הקלאסית אשר נהגו להשמיע בביתם, וכך גם התרגל האח
הקטן, רני, להקשיב ולחיות את צלילי המוזיקה המודרנית, שהנחיל
לו אחיו הבכור.  

ברח' יהל"ם, הכל נראה לה, לדניאלה, מוכר כאן, אך זר. תחושתה
הייתה כאילו היא שייכת ולא שייכת למקום, אלא שהתחושה לא הקהתה
את אהבתה לבית הישן. בעברם בשביל, לא הבחינה בשום תכונה אשר
הגיעה מכיוון החלון למעלה, ששם הייתה מוצבת מיטתה, ונראה כי
הבית הישן היה ריק מאדם, עובדה אשר שימחה מעט את דניאלה, על כך
שאיש לא תפס את מקומם. לאחר שהגב' סגל הניחה את חפציה של הילדה
על גבי המיטה הרחבה, הכינה לה מייד ארוחת בוקר, שכללה, כמובן,
חביתה הגונה. דניאלה לא סירבה, ואכלה במהירות רבה ככל האפשר.
דניאלה הייתה קצרת רוח וביקשה לבקר מייד בבוקר את חברה משכבר
הימים, הלא הוא חנניה, בעל המכולת. מייד עם סיימה את ארוחתה,
שחררה אותה הגברת סגל, וזו יצאה בחדווה החוצה, פנתה בשביל שוב
לעבר גרם המדרגות התחתון, שוב העיפה מבט כלפי מעלה לעבר מעקה
האבן המוכר, ואחר כך ירדה אל הרחוב. את הדרך אל המכולת עשתה
כמעט בריצה. חנניה, שהיה עסוק בשקילת גבינה צהובה לאחת
מלקוחותיו, היה לגמרי מופתע, משהופיעה הילדה בת השש במכולתו.
"הו, שלום, תראו מי כאן?" הכריז בקול. "מה שלום אבא ואימא? כבר
אני מתפנה אלייך" - אמר לילדה השמחה במאור עיניים. לאחר שסיים
ענייניו עם הלקוחה פנה אל הילדה ושאל: "נו איך הבית החדש?".
הוא אפילו לא המתין לתשובה. "בואי, יש לי משהו טעים בשבילך" -
אמר לדניאלה, ונטל שקית חומה קטנה, כזאת שמחלקים בימי הולדת,
אחר כך פתח את צנצנת הסוכריות הענקית, שלף משם מלוא החופן
סוכריות "טופי" עטופות בנייר, והכניס אל תוך השקית. דניאלה
הייתה מאושרת, על אף שלא באה לקנות לחם שחור וחם, כבימים
ימימה, אלא רק לומר שלום. "תודה רבה" אמרה לחנניה, ממש כפי
ששיננו באוזניה הוריה, שיש לומר "תודה רבה" בכל פעם שמישהו
נותן לך מתנה. "מה אומרים?" נהג סלומון לשאול? "תודה רבה",
הייתה היא משיבה. "אני אבוא גם מחר", הבטיחה חגיגית לבעל
המכולת. "להתראות" - ענה זה בחביבות, והילדה יצאה מחנות
המכולת, מאושרת, וכשהיא אוחזת בשקית החומה הקטנה, מלאת
הסוכריות, שבה אל הבית הישן.

בצוהריים כבר פגשה את כולם, כל הילדים, חברי הפרלמנט היו שם,
לבושים בגדים קייציים, נעולים סנדלים, כשלראשם חובשים הם את
כובעי ה"טמבל" שלהם. אלא שהפעם, נדמו בעיני דניאלה הויכוחים
הקטנים, כלא מספיק חשובים. דניאלה כבר הייתה במקום אחר וסיגלה
לה הרגלים אחרים, והשאלה הגדולה: "למי שייך אוטו מכבי האש",
נראתה לה שולית ולא חשובה. אחר הצוהריים יצאה עם הגברת סגל
והאדון יונל לטיול קטן בסביבה הכל כך מוכרת לה, וניחוחות העיר
הירוקה עלו שוב באפה כבימים ימימה. בלילה ישנה במיטה הרחבה
ביחד עם הגב' סגל ואנה, הבת. יונל פתח לו מיטת סוכנות, שהייתה
פריט חובה בכל בית, שבדרך כלל הייתה מיועדת לאורחים. בתחילה,
לפני שנרדמה, חשה דניאלה כי היא ישנה במעין קופסת סרדינים, שכן
היא ישנה בטווח, בין האם ובתה, מחשש שמא תיפול מן המיטה. הגברת
סגל לא לקחה סיכונים מיותרים, והיא אמורה להחזיר את הילדה
בריאה ושלמה להוריה. אחר כך נרדמה לה וישנה שינה עמוקה עד אור
הבוקר. למוחרת בבוקר סיפרה לה אנה, על אשר עבר עליהם בלילה
הזה. "קשה היה לישון בלילה. דניאלה פשוט השתלטת על המיטה כולה,
דחפת את כל מי שהפריע לך, וזזת במשך כל הלילה, עד שהשינה איתך
הפכה לבלתי אפשרית." ככל הנראה, דניאלה כבר לא הייתה בנויה
לישון בחברותא. דניאלה פשוט הייתה רגילה לישון במיטה משל
עצמה.

בערב הגיע סלומון לקחת את הילדה הביתה, לא לפני ששוחח שיחה
עמוקה ורצינית עם בני הזוג סגל. אלו התעניינו במעבר לדירה חדשה
בסמוך אליהם, בבתˉים. סלומון סיפר כי הרחוב בו הם
מתגוררים הולך ומתפתח. "בניית הבניינים שמעבר לכביש הושלמה,
וישנו בניין נוסף, אשר בנייתו עומדת להסתיים, בניין קטן על
עמודים", ששם רכש גיסי, חיים יבלונקה, דירה יפה. גם זוג החברים
שלנו, משה ולאה כספי רכשו דירה במרכז בתˉים. יש בדירות
הכל, חדרי שינה, מטבח, סלון והול ואפילו מרפסת.  אני ממליץ
מאוד לעבור לכאן" - סיים סלומון דבריו והנחה את בני הזוג סגל
באשר להליכים הקשורים לרכישת דירה חדשה ונוצצת בעיר
בתˉים.

למוחרת הביקור בעיר רמתˉגן,  שבה דניאלה לשגרה המוכרת
והאהובה עליה, אשר כללה סיור בגבעות החול עם ילדי השכונה,
ביקור בחוף הסלע בבתˉים של לפחות שלוש פעמים בשבוע
וכמובן, ביקור בסרטים של ההצגה היומית בקולנוע רמתˉיוסף,
במרכז המסחרי, שכינויו: "המרכז". בימים שבהם לא ביקרו בים,
נהגה דניאלה לבקש 5 גרושים מאימה, ומשקיבלה את מבוקשה, הייתה
ממהרת עם שאר ילדי השכונה, לכיוון בית הקולנוע, שהפך לחממה של
ממש לילדי השכונה, שכן בשעות אחר הצוהריים היו אלו בעיקר
הילדים אשר הגיעו אף מהרחובות הסמוכים, ו מילאו את האולם כולו.
כך נהגו לצפות בסרטים מרתקים כגון: מצ'יסטה, השמן והרזה הלא הם
לורל והארדי, אשר בשעה שדמויותיהם ריצדו על המסך רחב הידיים,
נמלא העולם בצחוק של ילדים, ממש עד לסיום הקרנת הסרט. וכמובן,
היו גם טרזן וצ'ארלי צ'פלין, שהצחיק לא פחות מאשר לורל והארדי.
אולם, את  התואר של הסרט הנצפה ביותר, נטל האינדיאני, "וינטו".
הייתה זו דמות של מנהיג אינדיאני, אשר דמותו ריתקה את כל צופי
הסרט, אשר ביום הקרנתו, נהרו המוני תושבי רמתˉיוסף אל
אולם הקולנוע כדי לצפות בכוכב הזה, אשר בקלות מילא אולם בצופים
קטנים ונלהבים, אשר רותקו אל מסך הקולנוע בסיפורי מלחמות
וקרבות האינדיאנים. לעיתים, קשה היה להשיג כרטיס לסרט, וכל מי
שנותר בחוץ, נהג לעמוד מחוץ לאולם, מאחורי קיר הזכוכית, ובכל
פעם כשהוילון השחור התלוי בכניסה אל האולם התנופף ברוח, היו
אלה העומדים מחוץ לאולם זוכים לרגעי חסד ונחת רוח, למראה
האינדיאני המבזיק לשנייה או שתיים מן המסך מבעד לוילון השחור.


בקיץ הזה של שנת 1961, חלו תמורות רבות בחייהם של השכנים
בבניין. לאחות הקטנה של דניאלה, אורלי, מלאה הקיץ  שנה ובסיום
הקיץ כבר למדה ללכת.  בערבים, לאחר הטבילה באמבטיה, החלה
התינוקת בת השנה להצטרף להאזנה לתקליט הקבוע "לולה" ואף לרקד
לצלילי המוזיקה הבוקעת מן הפטיפון. בקיץ זה נולדה בשעה טובה
למשפחת מאור, השכנים מקומה ראשונה,  התינוקת, הדרה. אמה, מדי,
ייעדה אותה לגדולות. מיום שהתינוקת נולדה, תכננה עבורה את
העתיד, אשר כלל לא פחות מאשר שיעורי נגינה בפסנתר ושיעורי בלט.
משפחת מאור נחשבה ככזו אשר יכולה הייתה לספק מותרות כגון אלה,
בבוא הזמן. בינתיים, בזמן שבעלה, הסא"ל נעדר מן הבית, הפך הנהג
שלו לבן בית, שעזר לה למדי, לערוך קניות ולהסיעה לכל מקום.
הגברת מדי, כאשת סא"ל בצה"ל, נחשבה לגבירה של ממש, גבירת
הבניין כולו. אומנם, אורנה, השכנה בקומה הראשונה שמימין, כבודה
היה מונח במקומו, ואף לה הייתה מילה של כבוד בכל הקשור לענייני
חולין. שושנה לא ייחסה כל חשיבות למעמדן של השכנות, היא פשוט
חיה את חייה, אך השתדלה לחיות בשלום עם כולן. הדבר היחיד
שעדיין היה חשוב לה, לשושנה, לרדת למטה עם רסק העגבניות בבקרים
שטופי השמש של ימי החופש הגדול, ולהאכיל את הילדות. לאחר
שביצעה את משימתה זו, קנתה את עולמה והייתה שבעת רצון ממש.  

לקראת סיום הקיץ, בערב מהביל ולח אחד, שב סלומון עם מתנה ארוזה
היטב בנייר חום עבור דניאלה. בתחילה לא ידעה לנחש מה באריזה
הגדולה. משפתחה דניאלה את האריזה החומה, גילתה שם במלוא
תפארתו, תיק עור מרובע בצבע חום אדמה, בעל אבזמי מתכת ורצועות
עור המחוברתו אליו, כאלו שאפשר להשחילן מבעד לזרועות ולשאת על
הגב. היה זה הילקוט הראשון שלה. דניאלה הציצה פנימה, ושם בין
תאי הילקוט, היה מונח לו אחר כבוד, קלמר עשוי עץ. דניאלה שלפה
את הקלמר, פתחה אותו ובו היה מונח עיפרון צהוב מחודד שקצהו
עשוי עופרת, וגם מחק היה שם, כזה שמוחק שגיאות. כלומר, אם חלה
טעות בכתיבה, בעזרת המחק ניתן למחוק את הטעות לגמרי ולכתוב שוב
בצורה מתוקנת את האות או המילה השגויה. למראה אביזרי הלימוד
החדשים, התעורר בדניאלה חשק עז להתחיל בלימודים כבר למוחרת
היום, אלא שהיה עליה להמתין מעט, כשבוע או שבועיים, עד לתחילת
הלימודים ממש. באחר הצוהריים של הראשון לספטמבר, כמו שאר ילדי
ישראל, לבשה דניאלה את חולצת התכלת שלה ואת חצאית ה"פליסה"
בצורת אקורדיאון, שצבעה כחול כהה, ולאחר שהעמיסה את הילקוט
החדש על גבה, יצאה בלווית אימה אל בית הספר "התחייה", הסמוך
לגן הילדים, למשמרת ב' של אחר הצוהריים.

דניאלה לא האמינה כי ביום מן הימים, תוכל היא לקרוא ממש ואפילו
לכתוב. זה נראה לה כמו נס אמיתי, שהיא, דניאלה, תוכל לוותר על
שירותי הקראת הספרים של אמה, ותוכל לקרוא מתי שרק תרצה וכמה
פעמים שתרצה את אותו הספר. ואכן, עדיין הייתה רחוקה מעט מן
היעד הזה של קריאה וכתיבה. אך בדרך פלא, בעזרתה של המורה
הנפלאה, דליה, החלה לרכוש אט אט ידע בקריאה ובכתיבת מילים,
ואפילו החלה לקרוא משפטים שלמים. המורה דוניה הייתה שבעת רצון
מאוד מהישגיה של הילדה. הייתה לה למורה הזו סבלנות אין קץ, גם
לתלמידים אשר התקשו מעט בלימודים. בחנוכה, קצת לפני טקס החנוכה
הכיתתי, נערכה אסיפת הורים. היה זה אירוע מרתיע במקצת, אשר
נערך בעיקר בשעות הערב. כלומר, ישנה אסיפה הנערכת בין המורה
לבין הורי התלמידים, ובשיחה הזאת נאמר הכל, לטוב ולרע.
והתלמידים, הם מחכים בבית לבשורות הטובות, או להבדיל, לרוע
הגזירה. כלומר, אם התלמיד טוב, אין סיכוי שידירו אותו ממשחקי
הרחוב ולהבדיל, אם הוא תלמיד לא הכי טוב, ייאלץ לוותר על שבוע
של משחקים מחוץ לבית, עד יעבור זעם ועד אשר עניין אסיפת ההורים
יישכח וידעך, עד לאסיפת ההורים הבאה.

שושנה הלכה אל בית הספר לאסיפת ההורים הראשונה בבית הספר
"התחייה", בדחילו ורחימו, שכן לא ידעה למה לצפות. בהתרגשות
המתינה עם שאר ההורים מחוץ לכיתה א', שם ישבה המורה דליה. מפעם
לפעם יצא את הכיתה הורה מאושר למשמע הבשורות הטובות, או אחד
כזה שארשת פניו מאוכזבת. לבסוף, הגיעה תורה של שושנה להיכנס.
"שלום לך הגב' לוי. שבי בבקשה". שושנה התיישבה על כיסא התלמיד.
"תראי, הגב' לוי, בנוגע לבת שלך, דניאלה. אין לי כל תלונות.
הילדה מתקדמת יפה ומשתתפת בשיעורים. שושנה הייתה שבעת רצון
לגמרי ומייד יצאה לבשר את הבשורות הטובות לדניאלה, אשר המתינה
בבית למוצא פיה, ומשאמה סיפרה לה כי אין שום בעיה מיוחדת,
קיבלה מרץ רב ורצון עז להמשיך ולשקוד על לימודיה. וכך גם
באסיפת ההורים של השליש השני של שנת הלימודים, יצאה שושנה שוב
שבעת רצון מן הפגישה הקצרצרה עם המורה דליה.

בסיום השליש השני, חלה הפתעה גדולה, כאשר בבוקר בהיר אחד, מעט
לפני תחילת הקיץ, נכנסה אל הכיתה מורה אחרת, מורה שלא הייתה
המורה דליה.  שלום לכם, תלמידים. שמי דוניה, ומעתה ואילך אני
אשמש כמורה המחנכת של הכיתה. המורה דוניה, המבוגרת יחסית, בעלת
השיער הבהיר, עלתה מפולין. בהמשך הלימודים עד לסוף שנת
הלימודים, התגלתה כמורה בעלת סבלנות אין קץ, אשר דאגה לכל ילד
וילד באופן אישי. לקראת סיום השנה, שוב נערכה אסיפת ההורים של
השליש השלישי של שנת הלימודים. ושוב, התייצבה שושנה בפעם
השלישית לאסיפת ההורים, הפעם עם המורה דוניה, אשר כמורה חדשה,
לא ידעה לצפות כיצד תתייחס היא כמורה חדשה, אל דניאלה. אך מה
הופתעה, למשמע דבריה של המורה דוניה בשיחתן: "הילדה לומדת
היטב, מקשיבה ורוכשת ידע. אבל... ישנה בעיה אחת. הבת שלך לא
נותנת לאף תלמיד אחר לדבר." למשמע "הבעיה" הזאת, התפשט חיוך
רחב ושבע רצון מאוד על פניה של שושנה. "נצטרך לטפל בדבר" -
הוסיפה המורה דוניה. "יותר מכך, אין לי מה להוסיף" - הודיעה
חגיגית על כך שהפגישה הסתיימה. שושנה יצאה כולה זורחת מאושר אל
מחוץ לכיתה א', ומיהרה הביתה, שם המתינה בסקרנות דניאלה למוצא
פיה. "ובכן, לא  הספקתי לדבר הרבה עם המורה דוניה, ולאחר כשתי
דקות הסתיימה השיחה בינינו, המורה דוניה מרוצה מאוד."

למוחרת אסיפת ההורים, בשיעור של כיתה א', במשמרת ב' בבית הספר
"התחייה",  לאחר שדניאלה קיבלה עידוד,  ולשמע התשבחות באסיפת
ההורים,  הרימה היא ידה להצביע שוב ושוב לכל שאלה אשר הפנתה
המורה דוניה אל תלמידי הכיתה, ובמילים אחרות, דניאלה חזרה
לסורה ובמשנה מרץ. בחופש הגדול, לאחר סיימה את שנת הלימודים
הראשונה, התבשרו תלמידי רח' האשל, כי בשנה הבאה לא ימשיכו
ללמוד כאן, בביה"ס "התחייה". בקצה הרחוב, מעבר לכביש, החלה
בנייתו של בית ספר חדש, אשר בתוך מספר חודשים תסתיים בנייתו,
כך שכל תלמידי הרחוב יועברו אל בית הספר הזה.  למעשה, כל
הילדים, אשר משפחותיהם עברו להתגורר  כאן לא מזמן, לא יספיקו
ללמוד זמן רב בבית הספר הישן, אלא מספר חודשים בלבד. השכונה
כולה הייתה בהליכי בנייה והתחדשות וכעת החלה אף בנייתם של
הבניינים ברח' הדדי.  בבניין מספר 4 עבר להתגורר הרופא עם בני
משפחתו. הרופא הזה דמה כל כך לשחקן הקולנוע רוק האדסון, עד
שלעיתים, כשהיה יוצא אל הרחוב, נדמה היה כאילו רוק האדסון עצמו
יצא מאיזה שהוא סרט הוליוודי והוא מתהלך ממש כאן, ברחוב.
בבניין מספר 6 נכנסו להתגורר, בקומה  הראשונה משמאל, משפחת
נעים, שהבעל יוצא טורקיה והאישה ממוצא תימני ולהם בן ובת,
ואילו משמאלם משפחה נוספת, שהבת הבכורה עדינה והבן הקטן רזי,
והאב בעל דוכן ירקות בשוק הכרמל. בכניסה הבאה, בקומה השנייה,
עברו להתגורר בני משפחת סחרוף עם הבת והבן, שהאב אופטומטריסט
במקצועו, ואילו בקצה הבניין הסמוך לכביש,  אל הדירה שבקומה
הרביעית, נכנסו להתגורר הילד יוסי עם הוריו, ומעת שנכנסו, נתנה
אימו אות וסימן כי היא ויוסי שלה תקעו כאן יתד לתקופה בלתי
מבוטלת של שנים רבות, שכן קולה הדקיק והצורמני נשמע היטב מספר
פעמים ביום, ובעיקר בשעות הצוהריים, שאז הייתה צועקת מבעד
לחלון: "יוסססססייייי, יוססססייי, יוססיייי" וכך לא הרפתה עד
אשר יוסי זה נמצא בסביבה הקרובה והשיב לה: "כןןןןןןןןןן". "בוא
לארוחת צוהריים" - ציוותה עליו. וכך המחזה הזה חזר על עצמו גם
בערבים ומדי יום ביומו, וככל שיוסי גדל, כך הלכו וגברו צעקותיה
של אימו, אשר נשמעו היטב לאורך רחוב האשל כולו. בבניין שמספרו
10, עברו להתגורר בדירה שבקומה ב' משמאל, בכניסה השנייה, מאמע
ואיטק'ה, אימו ואחותו של חיים יבלונקה, אשר עברו לכאן משכונת
עמידר. רוחל'ה, הבת והאחות, הכירה סטודנט במסגרת לימודיה
ב"טכניון" שבחיפה, ושניהם עברו להתגורר במדינה נטולת המלחמות
וגן העדן של אירופה, הלא היא שווייץ, לאחר שנישאו זה לזה.
בינתיים, המשיכו מאמע ואיטק'ה להתפלל מדי שבת ומדי חג בבית
הכנסת אשר ליד מגדל המים של בתˉים, כמובן בצד האשכנזי של
בית הכנסת.

בחופש הגדול של השנה, דניאלה לא שבה לבקר עוד אצל משפחת סגל,
מן הסיבה הפשוטה, שאלה פשוט עברו אף הם להתגורר בעיר
בתˉים, וכך גם בני משפחת כספי, שהם עברו להתגורר ברחוב
ממש טוב, ברחוב רוטשילד. אומנם, מחד, היה עליהם לטפס עד לקומה
הרביעית "על עמודים", אך מאידך זכו למרפסת ענקית ממש. כמובן,
שמייד משעברו להתגורר כאן בבתˉים, הועברו מסיבות משחקי
הקלפים אף הם לכאן, פעם בביתם של משפחת לוי ופעם בביתם החדש של
משפחת כספי. סלומון אהב מאוד לארח ובכלל אהב אורחים, במיוחד את
קרובי המשפחה מאיסטנבול. וכך, מפעם לפעם, נהגו להתארח ו"לפתוח
שולחן" אצל משפחת לוי, משפ' אסיאו, הלא הם אלבירה ובעלה יעקב,
וכמובן שרה אבוט, אשר התגוררה בסמוך לרחוב האשל, ברחוב הגבעות,
אשר מעבר לכביש הראשי. למרבה הצער, הלך בעלה לבית עולמו לפני
כשנה, וכך נותרה היא עם ארבעת ילדיה, שהשניים הבוגרים שבהם,
כבר היו בעצם בוגרים, ולמעשה, הבכור שבהם עמד להתחתן ממש
בקרוב. בן הזקונים של משפחת אבוט, נסים, או כפי שכינוהו:
נסימיקו, היה כעת כבן 6 שנים, והנטל של גידולו וגידול האח
הבוגר יותר, ישראל, נפל על כתפי האם, שרה. כך, מפעם לפעם, נמלא
בית משפחת לוי בצלילים ובריחות, אשר כאילו יובאו היישר מן העיר
איסטנבול, כאשר צלילי הדיבור של שפת הלאדינו מתערבת בצלילי
השפה התורכית, ומעל לכל, ריחות המזטים שהונחו על השולחן, כשריח
הראקי שולט באוויר הבית.

בראשון לספטמבר, לאחר שעורה הפך כהה ממש מרוב בילוי בחוף הים,
החלה דניאלה לבקר בכיתה ב', אלא שהפעם, בניגוד לתחילת שנת
הלימודים הקודמת, ידעה מה צפוי לה. הפעם ביום הראשון ללימודים,
נכנסה בתחושת ביטחון רבה, שהינה מתחילה לה עוד שנת לימודים
טובה בניצוחה של אותה המורה החביבה, המורה דוניה. בראש השנה צף
ועלה שוב נושא העלייה של מנדו ומזל טוב ארצה, מאיסטנבול. הוריו
של סלומון הלכו והתבגרו ואילו בתם ובנם, כל אחד מצא לו את
מקומו, זו באנגליה וזה בישראל. סלומון חשב שמוטב להם, להוריו
לעלות לישראל וכי הדבר ייטיב עם כולם, וזאת למרות שפאני, אחותו
של מנדו, עדיין נמצאת שם בקרבתם. וכך כתב להוריו:
"מאדרה אי פאדרה,
מה שלומכם? בראשית מכתבי, אני מבקש להעלות שוב את נושא העלייה
שלכם לישראל. מה דעתכם לבוא לכאן? כאן לא תהיו לבדכם ואני אוכל
לעזור לכם יותר. כאן תוכלו לקבל תנאים של עולים חדשים. כמובן,
שכאן אפשר לקבל טיפול רפואי טוב, במיוחד מאדרה  שסובלת מסוכרת.
אנחנו נסדר לכם חברות בקופת חולים וכאן תוכלו אפילו לקבל קצבת
זקנה של המוסד לביטוח לאומי. כאן יש לכם משפחה, נכדות,
ובאיסטנבול אתם חיים לבדכם.  אני מציע להיות כאן בקרבת המשפחה.


אני מחכה לתשובה. ברגע שתחליטו, אני אדאג לכל הסידורים הקשורים
לעלייה ארצה.
שלכם, סלומון".

כעבור כחודשיים, הונחה בתיבת הדואר של משפחת לוי, מעטפה שעליו
מודבק בול טורקי. את מכתביו של סלומון לא פתחה שושנה לעולם,
וכך גם היה החינוך בבית. כל מי אשר מקבל מכתב, אין האחר פותח
את מכתביו. וכך המתין המכתב הרשום בשפת הלאדינו, עד לשעות הערב
המאוחרות, שעה שהגיע סלומון ופתח את מכתבם של הוריו.הוא שלף את
דף הנייר הכתוב בכתב ידו של מנדו, אביו, והחל לקרוא את תוכנו,
תוך שהוא וממלמל לעצמו בשפת הלאדינו, את אשר כתוב במכתב.
דניאלה מאוד קיוותה שאכן, סבה, מנדו וסבתה, מזל טוב, ישיבו
תשובה חיובית ויביעו במכתבם את רצונם לעלות ארצה, לישראל, ואף
להן, לה ולאורליקה, יהיו סבא וסבתא משלהם.

במשך החודשיים האחרונים, שקלו מנדו ומזל טוב את עניין העלייה,
לישראל, הפכו והפכו בו מכל היבט אפשרי, כפי שתמיד נהגו לעשות
בכל נושא חשוב בחייהם ולבסוף החליטו:

"סלומון, קרידו

חשבנו על הצעתך לעלות לארץ ישראל והיה לנו קשה להחליט. סלומון,
קרידו, אומנם קשה יהיה לנו לעלות לישראל מבלי לדעת את השפה.
אמך מאוד חוששת שלא תוכל להשתלב בגלל השפה. אומנם, אני למדתי
מעט עברית של התנ"ך, ולכן אולי נוכל להסתדר מעט. בכל אופן,
סלומון, החלטנו בכל זאת לעלות אל ארץ הקודש, ואתה יודע כמה אני
אוהב את ארץ ישראל. לכן, אני נותן לך אישור להתחיל בסידורים
הקשורים לעלייתנו, של אמך ושלי, ובעזרת השם, יתברך שמו, נזכה
לקיים את המצווה של עלייה לארץ ישראל, במהרה בימינו.

אני מצפה ומייחל לרגע שבו אוכל לדרוך על אדמת ארץ הקודש.
להתראות בקרוב בארץ ישראל

אמך, מזל טוב ואביך, מנדו".

"הוריי החליטו לעלות ארצה" - בישר סלומון לשושנה, העסוקה בהכנת
ארוחת הערב. "שיהיה במזל טוב" - ענתה שושנה, ואילו דניאלה, היא
לא ידעה נפשה מרוב שמחה. מעתה ואילך, חיכתה בכליון עיניים
לבואם של הסבא והסבתא שלה, מנדו ומזל טוב, ארצה. לה יהיו גם
סבא וגם סבתא, בניחוח ומראה של חוץ לארץ, סבא וסבתא מאיסטנבול.
עוד באותו השבוע פנה סלומון אל הסוכנות היהודית, בבקשה להעלות
את הוריו ארצה.

לקראת חנוכה, ביום גשום אחד, נכנסה המורה דוניה, המחנכת של
כיתה ב', אל הכיתה, כשבשורה בפיה: "תלמידים יקרים, בוקר טוב.
אני מבקשת לבשר לכם, כי כמחצית מתלמידי הכיתה, יחלו החל מהשבוע
הבא, ללמוד בבית הספר החדש, אשר שמו: "ידˉמרדכי".
התלמידים שאקרא בשמם, מתבקשים להתייצב החל מיום א' הבא בבית
הספר החדש בשעה 8:00 בבוקר בדיוק, ולא בשעה 12:00 בצוהריים,
כפי שהיה נהוג עד כה. לשמחתי, אני אמשיך ללמד את תלמידי הכיתה
ב'1 בבית הספר החדש."

דניאלה לא הייתה רגילה למצב החדש, שבו עליה להתעורר מוקדם מן
הרגיל. ושוב, סדר היום שלה, שבו מתעוררים בבוקר, ועוד באותו
הבוקר מכינים את שיעורי הבית לקראת השעה 12:00, השתנה מן הקצה
אל הקצה. ביום א', מעט לקראת השעה 8:00, נהרו אל בית הספר החדש
תלמידי רחוב האשל, כשילקוטיהם תלויים להם על גבם, ובהם אף בני
הדודים, חנה ושוקי לבית יבלונקה, אשר ממש בשבוע האחרון עברו
להתגורר בדירתם החדשה בבניין מס' 2 שברחוב. בהגיעה אל בית הספר
החדש, נכנסה בשעריו דניאלה לראשונה. בבית הספר עצמו שררה
אנדרלמוסיה רבה. תלמידים והוריהם חיפשו את חדרי הכתות החדשות
שבהן עמדו לבלות עד לסוף שנת הלימודים. "איפה כיתה ב' 1" -
שאלה דניאלה, שהגיעה לגמרי לבד אל בית הספר. המרחק הקצר מן
הבית ועד לבית הספר עצמו, נראה לה מגוחך למדי, להבדיל מן הדרך
הארוכה שנהגה לעשות אל בית הספר הישן. "בקומה הראשונה מימין,
השיב אחד המורים, אשר ניסה "לעשות סדר" והפנה את התלמידים אל
כתותיהם. בדיעבד, הסתבר שזהו המורה לטבע, הלא הוא המורה אבא.
כן, זה היה שמו. המורה אבא היה אבא פעמיים. גם האבא של ילדיו
וגם סתם אבא של כולם. דניאלה לא ידעה עדיין להבחין בין ימינה
לשמאלה, לכן פשוט ניסתה מזלה בקומה הראשונה מימין. היא חיפשה
את המורה דוניה. לבסוף מצאה את מבוקשה בסוף המסדרון, מימין,
לאחר שזיהתה מספר תלמידים מוכרים. בכיתה ב'1 המתינה המורה
דוניה לעוד ועוד תלמידים אשר יצטרפו לכתתה. דניאלה נכנסה
לכיתה, ומייד תפסה לה מקום בספסל הקדמי, ממש מול המורה דוניה,
אשר בירכה אותה לשלום. דניאלה הביטה מסביבה, הכל כאן היה חדש.
קירות הכיתה היו צחורים ממש, ועדיין דבק בהם ריח הסיד, הלוח
השחור נראה אף הוא חדש, כזה שעקבות סימני הכתיבה בגיר, עדיין
לא ניכרו בו, וכמובן, שולחנות העץ וכיסאות העץ, שזה עתה הגיעו
מן הנגרייה, היו חדשים ונקיים לגמרי. האווירה הזו של התחדשות,
הגבירה את הרצון ללמוד כאן. כעבור כשלושת רבעי השעה, החלה
האנדרלמוסיה שבמסדרונות בית הספר לשכוח, כשכל התלמידים מצאו
לבסוף את כתותיהם והשיעורים החלו להתנהל. מנהל בית הספר, מר
בוקלמן, החל לעבור בין הכתות לוודא שיום הלימודים הראשון בבית
ספרו, החל ברגל ימין. "הכל בסדר?" שאל את המורה דוניה, כשהוא
מציץ מדלת הכיתה. "כאן הכל בסדר גמור", השיבה לו המורה דוניה,
ולאחר שעזב, המשיכה לנהל את השיעור. וכך, בחורף של שנת 1962,
החל לפעול בית הספר "ידˉמרדכי", אשר נקרא כך על שמו של
מנהיג המרד של גטו וורשה, המפקד מרדכי אנילביץ'.

בחורף של שנת 1962, השמחה הייתה כפולה ומכופלת. השכנים החדשים
אשר מעבר לכביש, בני משפחת יבלונקה, הצטרפו אל דיירי הרחוב,
ואת חלון חדר השינה הפונה אל רחוב האשל, ניתן היה לראות גם
ממרפסת ביתם וגם מחלון חדר השינה של בני משפחת לוי. וכי מדוע
שמחה כפולה ומכופלת? ראשית, שמחתן של שתי האחיות, מרים ושושנה,
אשר מעתה ואילך יכלו לתקשר ממש מחלון אל חלון בשפת הסימנים,
ללא מכשיר קשר כלשהו, שלא לדבר על מכשיר הטלפון, שהוא בגדר
מצרך נדיר בקרב העם, אשר רק לאנשים חשובים באמת, היה להם טלפון
בביתם. וכך הייתה מזמינה שושנה את מרים בתנועת יד, כאומרת:
"בואי" "בואי". מרים השיבה, תוך כדי שהיא מצביעה על השעון
שבידה, אחרי כן עשתה תנועה שמשמעותה: "לא" ואחר כך בתנועה
סיבובית של ידה, שממנה ניתן היה להבין כך: "לא, בדיוק חיים
צריך לחזור הביתה, אני צריכה להכין לו ארוחת ערב". שנית, שמחתם
של בני הדודים לא ידעה גבול. ביום אחד הפכו בני הדודים לא רק
לשכנים, אלא לאחים ממש. לא עבר יום מבלי שבני הדודים יבלו את
שעות הפנאי שלהם בנפרד, ובעיקר במשחקי רחוב. כך מצאו עצמן
האחיות לבית פייט שוב  מחוברות זו לזו כבימים ימימה, כך יכלו
לבקר האחת את השנייה ככל העולה על רוחן, וכמובן, אמצו לעצמן
הרגלים חדשים, כמו: "לנסוע בקו 85 עד לתחנה המרכזית של
תלˉאביב ולשוטט ברחוב נווה שאנן, ושם למצוא את התיקים הכי
יפים ואת הנעליים הכי טובות, ולקראת הערב, לחזור עם השלל הרב
הביתה. וכך, באירועים משפחתיים, נראו האחיות לבית פייט מהודרות
למדי, כאשר בדרך כלל הן מופיעות לאירוע כשעל זרועותיהן הן
נושאות את אותו הדגם של תיק, מאותו סוג וממש באותו
הצבע.לעיתים, צירפו אליהן את הילדים עצמם, וכל החבורה נסעה
בקבוצה אל רחוב נווה שאנן, בכדי למצוא נעליים גם עבור הילדים.
בימי שישי ערכו קידוש כדת וכדין, ולקראת הסעודה הדודה מרים
בישלה בעיקר אוכל שמקורו בפולין. כך שלטו במטבחה הפולני: מרק
עוף עם לוקשין, דג מלוח עם ציבל'ה, קרעפלך ממולאים בשר, וכמובן
- מנת עוף חיוור, או מנת בשר. לקינוח, הכינה לכבוד יום השישי
עוגת שמרים ממולאת בריבה או בפרג, שריח אפייתה נדף למרחוק עוד
משעות הבוקר של יום השישי. כך נהגו, מפעם לפעם להגיע לארוחות
ליל שבת, ביחד עם אורליקה, אשר בקיץ הקרוב עמדה לחגוג שלוש
שנים.  כעת היה חסר כאן רק הדוד צבי.

צביקה עדיין התגורר ברחוב בורוכוב בתלˉאביב. צביקה חי את
הרגע וחגג את החיים ללא גבולות. באחד מימי החורף, משבא לביקור,
תפס אותו סלומון לשיחה. "למה לך לבזבז את כל כספך?" שאל אותו
באופן ישיר ללא כחל וסרק. "לא חבל על כל הכסף הזה? עם הכסף הזה
אתה יכול לקנות דירה, כאן באזור. אני מציע לך לשים בכל פעם קצת
כסף בצד, עד שתוכל להתחייב למשכנתא." צביקה הקשיב ברוב קשב
לעצת גיסו, ואכן מאותו היום החל לחסוך לקניית דירה.

לקראת פסח, בשבוע שלפני ליל הסדר, בארוחת הערב, בישר סלומון
לילדות: "מחר סבא וסבתא מגיעים ארצה. מחר בבוקר אסע להביא אותם
מנמל חיפה". דניאלה התרגשה כל כך. מחר בערב, הסבא והסבתא שלה
יהיו כאן, סבא וסבתא אשר לא היו לה ממש עד היום, והינה, החל
ממחר לה יהיו גם כן סבא וסבתא אמיתים, כפי שיש לכל הילדים ברי
המזל. את הסבא והסבתא האחרים ידעה כי לא תפגוש לעולם. מה אירע
להם בדיוק, ולמה הם אינם כאן, לא ידעה להסביר. שושנה אף פעם לא
סיפרה מה קרה להם, לסבא ולסבתא האחרים שלה, של אורלי וגם של
חנה ושוקי. אומנם, דניאלה צפתה בסרט אודות השואה ואודות המלחמה
האיומה ההיא, סרט בו נראו חיילים גרמנים יורים ביהודים, סתם
ככה. בעיקר הזדעזעה למשמע האזעקה שהושמעה בסרט. האזעקה הזו
זיעזעה אותה עד עמקי נשמתה. לדעתה, היו יום הכיפורים ויום
השואה שני הימים הנוראים ביותר בשנה. מאז אותו הסרט, חזר על
עצמו חלום שפקד אותה שוב ושוב. דניאלה עצמה נמצאת במחנה סגור,
כשגדרות תיל סובבות אותו סביב סביב, ובפתח המחנה, מגדל גבוה
ובמגדל שומרים המכוונים זרקור אשר מפיץ אור לבן, גדול וחד סביב
סביב, הלוך ושוב. והיא, דניאלה, מנסה לברוח עם קבוצת אנשים,
ובשעה שהזרקור מופנה אל הצד השני, נמלטת היא עם הקבוצה כולה,
תוך ריצת אמוק, תוך כדי שהיא משתדלת להתרחק עד כמה שיותר
מאלומת האור, על מנת שלא להילכד בין קרני האור. והיא, דניאלה,
ליבה הולם בה בחוזקה, מרוב מאמץ ומרוב פחד. וברגע שהיא מבינה
כי הצליחה להמלט מאותו מחנה ארור, מתעוררת בבהלה, שיש עימה
הקלה רבה. הינה היא, נמצאת בחדרה ובמיטתה, הרחק מן הזוועה,
והכל בסדר. אפשר להירגע. בכל אופן, שושנה לא סיפרה, ודניאלה לא
שאלה, מה בדיוק אירע לסבא ולסבתא שלה, שמתו שם בסיביר. שושנה
רק סיפרה שלסבתא שלה קראו רוזה ולסבא שלה קראו הרץ, לאימא שלה
קראו שפרינצה ולאבא שלה, גרוינם, שהוא היה נגר. בכך הסתכם כל
המידע אודות הסבא והסבתא שלה. בכל אופן, מחר בערב יהיו לה סבא
וסבתא משלה.

דניאלה לא עצמה עין במשך כל אותו הלילה. למוחרת בבוקר, יצא
סלומון לכיוון תלˉאביב, משם עלה על הרכבת העושה דרכה אל
עיר הנמל חיפה. בהגיעו לחיפה, הלכה וגברה אף התרגשותו שלו.
לאחר נתק של שנים רבות, מאז עזב את איסטנבול בגיל 17, יגיעו גם
הוריו ארצה, והפעם לתמיד. כאן, ללא ספק, יוכל לדאוג טוב יותר
לצרכיהם של הוריו המבוגרים. מנדו ומזל טוב עזבו את ביתם אשר
באיסטנבול, העיר אשר כל פינה בה הכירו כאת כף ידם, בצער. מנדו
עצמו היה חצוי מאוד בהרגשתו. מחד, הוא מנדו, עומד להגשים חלום
שכל יהודי חלם, להגיע אל ארץ ישראל. מאידך, היה עליו להשאיר
מאחור את אחותו האהובה, פאני, אשר נשארה הנציגה האחרונה לבית
לוי, כאן באיסטנבול. (בשנת 1984 עדיין הייתה  בחיים והתכתבה עם
סולאנז'. נפטרה, ככל הנראה, בשיבה טובה בגיל 102 בעיר
איסטנבול).  אולם, לא הייתה לו למנדו כל ברירה. וכך, מספר ימים
קודם לנסיעה, נפרד מנדו מאחותו, פאני אותה לא זכה לפגוש שוב
פנים אל פנים. כעת, המתין לו עתיד חדש, שם בארץ ישראל. מנדו
היה קצר רוח מאוד במשך ההפלגה כולה. מנדו רק רצה להגיע לארץ
הקודש, לנשק את אדמתה ולפגוש בפעם הראשונה את נכדותיו, דניאלה
ואורליקה, וכמובן, את כלתו שושנה. מזל טוב עדיין חששה לעתידם.
אומנם, היה לה ידע עשיר בשפות, והיא ידעה מספר שפות על בורין.
אולם, בגילה המבוגר, חששה שמא לא תלמד את השפה העברית. אלא
שמזל טוב לא הבינה עניין אחד, שכאן בארץ ישראל אפשר לדבר בכל
שפה, ואפילו בשפת הסימנים בעזרת הידיים. בכל אופן, היא כבר
הייתה בדרכה אל ארץ ישראל, בעיצומה של ההפלגה, ואת כל אשר
חייתה עד כה, השאירה מאחור. לכל הפחות, בישראל יש את סלומון,
והוא ידאג לשלומם של הוריו. לאחר מספר ימים בהם הטלטלו שני
המבוגרים באנייה, התבשרו לבסוף על ידי הכרוז: רבותיי
וגבירותיי, בעוד כשעה תעגון האנייה בנמל חיפה. לקראת הירידה מן
האנייה, הכינה מזל טוב מבעוד מועד את מזוודתה, שבה היו ארוזים
היטב, הריבה הדיאבטית שהביאה עימה מאיסטנבול, וכמובן כמה
חפיסות שוקולד דיאבטי ומספר פריטי לבוש ואת מזוודתו של מנדו,
שהכילה אף היא, מספר פריטי לבוש, שתי חליפות, עניבות, כמה
זוגות מכנסיים גרביים וכד'. הוא עצמו היה לבוש בחליפה וענוב
בעניבה. כך היה מוכן לירידה מן האנייה, כשהוא במיטבו.  שאר
חפציהם של בני הזוג לוי, מספר רהיטים כלי מטבח, כלי בית
ושטיחים פרסים אמיתים, היו טמונים כעת במחסן בבטן האנייה, אשר
יאוחסנו במחסן בחיפה, עד אשר יימסרו לידי בעליהם במקום מושבם
החדש. מנדו התרגש יותר ויותר, ככל שהתקרבה האנייה אל הנמל,
וככל שהר הכרמל התקרב עוד ועוד, עד שלבסוף, עגנה האנייה ממש
בקרבת הרציף. שם, על הרציף, נופפו במרץ רב, קרובי משפחתם של
נוסעי האנייה, אשר באו לקבל את פניהם. למנדו לקחה דקה שלמה
לאתר את סלומון, שעמד שם בין מקבלי הפנים, ונופף במרץ לעבר
הוריו. באנייה עצמה פרצה שירה אדירה: "הבאנו שלום עליכם, הבאנו
שלום עליכם...". מנדו לא האמין למראה עיניו. מנדו נמצא כאן,
בארץ ישראל. לאחר שדרכוניהם שלו ושל מזל טוב הוחתמו, כעבור
כמחצית השעה, ירדו לבסוף השניים אל הרציף. ומנדו, ברגע שדרכו
כפות רגליו על אדמת  ארץ ישראל, מייד נפל בבכי על הארץ, נישק
שוב ושוב את רצפת הרציף העשויה עץ, ובירך: "ברוך אתה ה',
אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והיגיענו לזמן הזה". "אמן
ואמן, כן יהי רצון" השיבו מזל טוב וסלומון, אשר  עזר לו למנדו
להתרומם מן הארץ. עכשיו חיבק לסירוגין את אביו ואת אימו. ולאחר
שסידר את הסידורים האחרונים הקשורים באיחסון חפציהם של הוריו,
הזמין מונית, כזו שבדרך כלל לא נהג להזמין, הכניס את שתי
המזוודות אל תא המטען, ולאחר שעזר להוריו להיכנס פנימה אל
המונית, הכניס את המקל סבא אף הוא אל המונית, התיישב הוא במושב
הקדמי שליד הנהג, אשר התניע את המונית, והחל בנסיעה הארוכה
לכיוון בתˉים.

ברחוב האשל, בקומה הרביעית, המתינו דניאלה ואורליקה בקוצר רוח
לבואם של הסבא והסבתא החדשים. כך המתינו שעה ועוד שעה ועוד שעה
ועוד שעה. דניאלה יצאה מדי פעם אל המרפסת, כשאורליקה מתחקה
אחריה, ומפעם לפעם בדקו האם סבא וסבתא הגיעו. אלא שעברו מספר
שעות ולא נראה כל זכר לא לסבא, לא לסבתא ולא לסלומון עצמו.
לקראת השעה 14:00, כאשר כמעט והתייאשו, נשמע קול מנוע של רכב
כלשהו הנעצר שם למטה. דניאלה יצאה כרוח סערה אל מרפסת הבית,
ושם ראתה את המונית. "הם הגיעו, הם הגיעו", הכריזה בקול, כדי
שכל דיירי הבניין כולו ישמעו אף הם. מלמעלה הבחינה בסלומון,
העוזר תחילה לאימו, מזל טוב לצאת מן המונית. אחר כך עזר למנדו
לצאת את המונית, ולאחר שנתן את מקל ההליכה בידו, פנה אל התא
המטען האחורי של המונית, משם הוציא את שתי מזוודותיהם אל
הוריו, הניח אף אותם על המדרכה, ולבסוף שילם לנהג המונית את
המגיע לו. כעת, הפרידו בין הסב והסבתא ובין נכדותיהם, רק גרם
המדרגות המוביל אל הקומה הרביעית, הגבוהה. דניאלה ובעקבותיה
אורליקה, רצו מייד אל עבר הדלת, אותה פתחה דניאלה לרווחה.
במעלה המדרגות נשמע קול צעדיהם של הסב והסבתא, העולים באיטיות,
צעד אחר צעד בגרם המדרגות, עד שלבסוף נראו במלוא הדרם בפתח
הדלת. דניאלה ראתה בפעם הראשונה בחייה את פניהם של הסבא והסבתא
שלה. מנדו מייד פנה לחבק ולנשק את נכדותיו. "ברוך השם, ברוך
השם" שב ומילמל. מזל טוב הנרגשת, רק חזרה על מילה אחת שוב ושוב
"חנום" חנום".אחר כך, פנו לחבק את כלתם, שושנה, אשר מייד
הכניסה אותם פנימה אל  הבית. סלומון הציע מייד להוריו: "קרה
קומר? קרה בבר?"

וכך, בתקופה של כחודש ימים עד אשר יעברו למקום מושבם הקבוע,
בצריף אשר ניתן להם במעברת חולון, השתלטה שפת הלאדינו והפכה
לשפה העיקרית השלטת בבית משפחת לוי. בערב, לאחר הרחצה ולאחר
ארוחת הערב, שהפעם נערכה בחברת הסבא והסבתא החדשים, לאחר
שהילדות נכנסו למיטותיהן, לפני השינה, נכנס מנדו אל חדר השינה
שלהן, התיישב ליד מיטתה של דניאלה, אשר אליה הצטרפה מייד
אורליקה, והחל לשיר  שיר ערש לנכדותיו, ולא סתם שיר ערש, אלא
שיר ערש בשפה הצרפתית: "פררה ז'אקו, פררה ז'אקו, דור מה וו,
דור מה וו? סונה לה מטינה, סונה לה מטינה, דינג דונג דונג,
דינג דונג דונג".  וכך ישב הסב עם נכדותיו עוד שעה ארוכה, ניסו
לדבר, ניסו לתקשר, עד אשר נפלה עליהן תרדמה.

למוחרת בבוקר, משהתעוררה דניאלה, מצאה את הסבא שלה החדש, יושב
ליד שולחן האוכל שבמטבח, ומנסה לדבר עם שושנה,העסוקה במטבח,
כהרגלה, בשעה שמזל טוב, עסוקה הייתה במרפסת הבית, עם חפציה,
אשר הונחו באופן זמני במרפסת הבית. לפתע, זו הפעם הראשונה
בחייה, שמעה את אמה דוברת מעט יידיש. ומנדו, הוא דיבר ממש
גרמנית, שזו הייתה אחת מן השפות בהן שלט, ובשעה ששושנה קילפה
ירקות, התנהלה בין השניים שיחה של ממש. אומנם, השפה הגרמנית
מפיו של מנדו, נשמעה לה קצת מוזרה ועוד כאן, ממש במטבח, השפה
הזאת לא הייתה חביבה עליה בלשון המעטה, אך נראה שהפעם בלית
ברירה, יש צורך לעשות בה שימוש. למעשה, האדם היחיד שעימו
הסכימה שושנה לדבר יידיש, היה מנדו, ושיחות אלה הפכו להרגל
קבוע, גם בביקוריו של מנדו אצלם, בימי חול, לאחר שעברו מזל טוב
והוא להתגורר בצריף שבמעברה. מנדו נהג ללכת רגלית לאט לאט
בעזרת מקל ההליכה שבידו. את כל הדרך עשה עד לרחוב האשל, ואז
נהג לעלות לאט לאט במדרגות הבית עד לקומה הרביעית, להתיישב ליד
שולחן האוכל העשוי פורמייקה ירוקה, ולפטפט שיחות על הא ועל דא
עם כלתו, הוא בגרמנית והיא ביידיש.

את ליל הסדר חגגו כהלכתו בני משפחת לוי בנוסח הספרדי ובהרכב
מלא הכולל הפעם גם סבתא וסבא. הפעם, קראו את ההגדה מתחילתה עד
סופה, ובהגיעם לקטע המפורסם, אשר נחשב לגס, נשמע קולה המזועזע
של מזל טוב, תוך כדי שהיא מנערת את חולצתה בקצות אצבעותיה:
"אדיו סנטו, אדיו סנטו, בר מינן, בר מינן", לקול צחוקם של
המסובין. לסעודת החג, הכינה מזל טוב פשטידת תרד טעימה ופריכה
כל כך, שאפילו דניאלה לא בחלה בה. את ההגדה קראו הפעם עד תומה
ואת הכבוד לשיר את השיר "חד גדיא"  בנוסח הספרדי, נתנו הפעם
למנדו, בכבודו ובעצמו:  
"אוּן קַאבְ'רִיטִיקוֹ, קֵי לוֹ מֶירְקוֹ מִי פַּאדְרֵי, פּוֹר
דוֹס לְבָנִים, פּוֹר דוֹס לְבָנִים.

בִ'ינוֹ אֵיל גָאטוֹ, אִי קוֹמְייוֹ אֵיל קַאבְ'רִיטִיקוֹ, קֵי
לוֹ מֶירְקוֹ מִי פַּאדְרֵי, פּוֹר דוֹס לְבָנִים, פּוֹר דוֹס
לְבָנִים.

בִ'ינוֹ אֵיל פֵּיררוֹ, אִי מוֹרְייוֹ אֵיל גָאטוֹ, קֵי סֵי
קוֹמְייוֹ אֵיל קַאבְ'רִיטִיקוֹ, קֵי לוֹ מֶירְקוֹ מִי
פַּאדְרֵי, פּוֹר דוֹס לְבָנִים, פּוֹר דוֹס לְבָנִים.

בִ'ינוֹ אֵיל פָּאלוֹ, אִי אָחַארְב'וֹ אֵיל פֵּיררוֹ, קֵי
מוֹרְייוֹ אֵיל גָאטוֹ, קֵי סֵי קוֹמְייוֹ אֵיל
קַאבְ'רִיטִיקוֹ, קֵי לוֹ מֶירְקוֹ מִי פַּאדְרֵי, פּוֹר דוֹס
לְבָנִים, פּוֹר דוֹס לְבָנִים..." וכן הלאה וכן הלאה...

היה זה ליל הסדר הקסום ביותר, בנוסח ספרדי, כמיטב המסורת, אשר
נוהל הפעם על פי רוחו של מנדו.  למוחרת ליל הסדר, עלה ריח
טיגון של קציצות מסוכרות שהכינה מזל טוב מקמח מצות, אשר לאחר
שליפתן מן המחבת, פוזר מעליהן סוכר  בנדיבות, כיאה לטעמם של
בני משפחת לוי, אוהבי המתוקים. אחר כך מנדו ביקש לבקר בבית
הכנסת הקרוב. דניאלה התנדבה מייד למשימה, ולאחר ארוחת הבוקר,
עשו דרכם השניים אל בית הכנסת הסמוך למגדל המים, דרך השדרה,
אשר לא מזמן נטעו לאורכה עצים חדשים. הפעם נכנסה דניאלה בגאווה
גלויה אל הצד הספרדי של בית הכנסת, כבעלת זכויות לכל דבר
ועניין, כי הרי לה היה סבא ספרדי. ולא, ממש לא עלה בדעתה לנטוש
את הצד האשכנזי של בית הכנסת. "בראש השנה וביום הכיפורים אלך
עם בני הדודים, חנה ושוקי אל הצד האשכנזי של בית הכנסת" הבטיחה
לעצמה, וכך נעשתה חלוקה צודקת בין הצד הספרדי של בית הכנסת
ובין הצד האשכנזי של בית הכנסת.

כעבור כשלושה שבועות של שהייה בביתם, עברו הסבא והסבתא אל
הצריף אשר הוקצה להם במעברת חולון. מזל טוב סידרה את המקום
כמיטב המסורת. חדר אחד היה חדר השינה, אשר בו הוצבה המיטה אשר
כוסתה במצעי תחרה לבנה. בחדר "הסלון" בו נהגו להתארח, הציבה
מעין דרגש קטן, בעל ריפוד אתני, אשר דניאלה אמצה מייד כמעין
מיטה קטנה לנוח בה, משהייתה מגיעה לביקור אצל הסבא והסבתא. על
קיר הצריף הוצב שעון האורלוגין העתיק, אשר שימש גם את הדור
הקודם בבית אביה ואמה של מזל טוב, לאה ודניאל לוי, עוד
באיסטנבול, וכך מצאה מקומה תלויה על הקיר המנדולינה שהתקבלה
בירושה מאת דניאל לוי, אשר פרט במנדולינה. מאז קיבלו את
המנדולינה, למד מנדו לפרוט על מיתריה, בהשמיעו צלילי מנדולינה
עדינים. כן, למנדו היה חוש מוזיקלי מפותח וגם כישרון ציור לא
מבוטל. על קירות הצריף נתלו אף ציורי השמן שלו, אשר צויירו
בדיוק רב. בפינת המטבח הוצבו הכיריים, ובכל פעם שדניאלה
ואורליקה ביקרו שם בצריף, זכו לטעום מן "הקפטיקאס" ברוטב
עגבניות הכי טעימים, שסבתא בישלה, או, למשל, ה"אנג'ינארה",
שלמעשה היו אלה לבבות ארטישוק מבושלים והדולמה, עלי הגפן
הממולאים. כאן, במטבח של הסבתא מזל טוב, האוכל נדמה טעים יותר
וספרדי יותר.

מנדו שתל בפתח הבית צמחים פרחוניים, ובחצר הבית זרע זרעים של
תירס ממש, כזה שכאשר יגדל, אפשר יהיה לקטוף ולבשל, וזאת במקום
לקנות תירס אצל מוכר התירס, אשר עבר בשכונת רמתˉיוסף עם
העגלה אשר במרכזה הוצב הדוד הענקי הרותח, אשר ממנו היה שולף את
קלחי התירס המבושלים ומוכר תמורת כמה גרושים. ולא רק מוכר תירס
עבר בשכונה. היה גם את מוכר המאפה המיוחד, המבריק מלמעלה, שנהג
תלת אופן, אשר עליו היה מגש ענקי ובו, דברי מאפה, אשר לאור
השמש נצצו ממש מרוב שהבריקו. "דבר בריא, דבר בריא" - צעק
בעוברו ברחוב, ומי שלא הספיק לעצור אותו בזמן, הפסיד את ה"דבר
הבריא" הזה, לאחר שהמוכר ברח  והפליג בתלת האופן שלו הלאה, עד
שנעלם לו לרחוב בתˉימי אחר.

לאחר כל זאת, הושלם מראהו של הצריף של הסבתא והסבא החדשים, אשר
קיבל אופי משל עצמו. כל אשר נותר כעת לעשות, להתחיל את החיים
במדינת ישראל ולצפות ליום בו יקבלו דירה בשיכון.

בחופש הגדול, ביום בהיר אחד, התקבלה בבית משפחת לוי בשורה רעה.
בערב הקודם, באופן פתאומי ובלתי צפוי, נפטרה שרה אבוט, והיא בת
50 שנה בלבד, בהשאירה את ארבעת בניה, ובעיקר את הבן ישראל,
שעדיין לא היה בר גיוס לצה"ל, והבן הקטן, נסימיקו, שכעת היה בן
6 בלבד. בימים שלאחר הסתלקותה של שרה, השתררה אווירת נכאים
ויתמות בקרב בני  המשפחה וקרוביה, והשאלה העיקרית שעמדה כעת על
הפרק:  "מה יהא בגורלו של נסימיקו הילד?" היה צורך מיידי למצוא
פתרון לילד הקטן. בערבים הבאים, ערך סלומון התייעצויות חשאיות
רבות עם שושנה באשר לגורל הילד ובאשר לשאלה, האם יוכלו הם
לאמצו כמשפחה אומנת. אומנם, דניאלה ניסתה לכרות אוזניה ולהקשיב
לשיחות ההורים באשר לנושא החשוב הזה, אך בשום אופן לא הצליחה
להבין לאיזה כיוון נושבת הרוח, האם יצורף נסימיקו למשפחה, שהרי
שאלה הרת גורל הייתה זו, האם יצטרף ילד נוסף למשפחה, אם לאו.
לבסוף, לאחר התלבטויות והתייעצויות הוחלט על ידי ההורים:
נסימיקו בן השש יצורף אל המשפחה. בשבוע שלאחר מכן, נוסף חבר
נוסף אל בית משפחת לוי, נסים אבוט, אשר הפך לחלק מן המשפחה לכל
דבר ועניין.



                                          פרק  מ"ג

אם אשכחך ירושלים

בשנה הבאה, בקיץ של שנת 1963, החליט צביקה לרכוש דירה, כמובן
בקרבת מקום לשתי אחיותיו ומשפחותיהן, בעיר בתˉים. אל
משרדי החברה הקבלנית, הגיע צביקה, ובשעה שישב שם מעבר לשולחנו
של הקבלן, לא האמין למשמע דבריו שלו. "אני מבקש לרכוש דירה
במקום טוב ברמתˉיוסף, שגם תהיה קרובה לשתי אחיותיי" -
הכריז באוזני הקבלן.  צביקה, לא האמין, שהינה הוא עומד לעשות
את הצעד הזה. מסתבר שסלומון, גיסו, נתן לו עצה מועילה אחת,
לפחות, וכעת הוא מביא את העצה לידי ביצוע. הקבלן לא השתהה,
ומייד הוציא ממגירתו מעין מפה של האזור בו בנה הוא בניינים
ופרס אותה לרוחב השולחן כולו. "אתה רואה? יש לנו בניינים מצידו
השני של רחוב הדדי, מעבר לכביש. כאן, בבניין בקצה הרחוב, ייבנה
בניין רכבת ובהמשכו עוד מספר בניינים." צביקה הביט במפה המוצגת
בפניו, ושם לבו לכך, כי קצהו של הבניין הראשון המוקם מעבר
לכביש ברחוב הדדי, עתיד להיבנות ממש בקרבת הבניין בו מתגוררת
משפחת יבלונקה, בסופו של רחוב האשל. מייד שם אצבעו על מיקומה
של הכניסה הראשונה בבניין הארוך המשורטט על גבי המפה. "יש לך
דירה בכניסה הזו?" שאל בהיסוס מה. "למזלך, נותרה דירה אחת
למכירה בכניסת הבניין הזו, בקומה השנייה משמאל." עבור צביקה
הייתה זו כמעין זכייה בפייס. יותר טוב מכך לא חשב כי ישיג,
דירה אשר ניתן להשקיף ממנה היישר אל דירתה של אחותו מרים,
כלומר, מרפסת מול מרפסת ממש. "עשינו עסק" - אמר לקבלן. אני
מעוניין בדירה הזו. הכל הלך כל כך בקלות, ולו, לצביקה היה מזל
גדול היום, לרכוש דירה בסמיכות למקום מגוריהן של שתי אחיותיו.
כל אשר נותר לו לצביקה, הרווק המושבע, לעשות החלטה גורלית
נוספת ולהתחתן. איבון רק ציפתה ליום הזה בו יציע לה צביקה
נישואין, אלא שלעת עתה הוא לא מיהר כל כך להתחייב למסגרת
משפחתית. ולה, לאיבון, הייתה סבלנות אין קץ. היא ידעה תמיד
שצביקה יהיה שלה, בסופו של דבר.

לקראת סוף השנה, בחורף של 1963, אירע אירוע אשר זיעזע את העולם
כולו. בביקורו של הנשיא קנדי ורעייתו ג'קלין בדאלאס, אשר
בטקסס, בזמן שנסעו בשיירה הנשיאותית, נשמעו שלוש יריות. היו
אלה שלוש יריות, אשר הכריעו את הנשיא ג'ון פיצ'ראלד קנדי.
הייתה זו הפעם השנייה אשר בה נרצח נשיא של ארצותˉהברית,
והדבר זיעזע את העולם כולו. דניאלה עצמה, גילתה עניין רב
במתרחש, ומראה שני ילדיו היתומים הניצבים לצד אימם בזמן
הלוויית אביהם, נשיא ארצותˉהברית, ומראה הילד הקטנטן
המצדיע לעבר ארונו של אביו, נגע לליבה. כעבור מספר ימים נודע,
כי הרוצח, לי אוסוואלד, בעת שהועבר מבית כלא אחד למשנהו,  נפגע
ונרצח  אף הוא מירי כדור של אדם אחר בשם ג'ק רובי, כנקמה על
הרצחו של הנשיא, כך שהפרשה הפכה יותר ויותר מזעזעת.

כאן, בסביבה הקרובה של מדינת ישראל, במזרח התיכון, המשיכו
מנהיגי ארצות ערב, ובעיקר נשיא מצרים, ג'מאל עבדול נאצר, לאיים
בהשמדתה של ישראל. הגדיל לעשות נשיא מצרים, אשר קיים עצרות
המוניות בקהיר, של תומכיו הנלהבים בהן הכריז שוב ושוב, כי:
"אנחנו נזרוק את היהודים לים". עצם ההכרזה הזאת, היו בה איום
וסכנה ממשים, אשר המחישו היטב את הסכנה הקיומית של מדינת
ישראל, המוקפת אוייבים מכל צד, בהן סוריה ולבנון בצפון, וירדן
ממזרח. בשנה האחרונה גברו אף התקפות ירי הארטילריה של חיילי
הצבא הסורי, אשר ישבו ברמתˉהגולן ומשם טווחו על קיבוצי
צפון הארץ.  מלחמה אזורית כוללת, הייתה רק עניין של זמן.

בינתיים, השתדלו תושבי מדינת ישראל לחיות את חייהם ולקיים את
שגרת יומם. בקיץ של 1964, הייתה דירתו של צביקה ברחוב הדדי 10,
מוכנה למגורים, אלא שצביקה, לעת עתה, המשיך להתגורר ברחוב
בורוכוב בתלˉאביב, מקום שכה היה רגיל אליו בשנים
האחרונות, כך שלעת עתה, נותרה הדירה ריקה. בבית משפחת לוי
התנהלו החיים אף הם על פי השגרה הקבועה. אורלי, אשר זה עתה
מלאו לה ארבע שנים, נשלחה השנה לגן הילדים הדתי, "גן גילה",
אשר הקנה לה ערכים דתיים. מדי צוהריים, בשובם לביתם של שלושת
הילדים,דניאלה, נסים ואורלי הביתה, ישבו בסמוך למכשיר הרדיו,
והקשיבו באדיקות לתוכנית "פינת הילד" של קול ישראל. מדי פעם,
כאשר התקיים משחק כדורגל בינלאומי חשוב, נהגו להקשיב לשדר
נחמיה בן אברהם, אשר תיאורו תמיד כלל את צמד המילים: שפיגל
ושפיגלר. בהקשיבם מתוחים למהלך המשחק, תיאר קריין הספורט,
נחמיה בן אברהם בעיקר כיצד: "שפיגל מעביר לשפיגלר, שפיגלר
מעביר לשפיגל", עד שנדמה שאלו שני השחקנים המרכזיים של נבחרת
ישראל בכדורגל. דניאלה תהתה בינה לבין עצמה, איך זה שהשמות כל
כך דומים וכיצד הקריין, נחמיה בן אברהם, לא מתבלבל ביניהם תוך
כדי תיאור המשחק ברדיו. אלא שהיו בכל זאת שני הבדלים בולטים
בין השניים: היותם שייכים לשתי קבוצות כדורגל שונות, מכבי
נתניה ומכבי תלˉאביב והבדל נוסף, שלשחקן מוטל'ה שפיגלר
נוספה האות ר' לשם משפחתו.  

לקראת האביב, החלה דניאלה להקשיב לסדרת תסכיתים, סדרת מתח בשם
"פול טמפל". מדי ערב התאמצה דניאלה מאוד שלא להירדם, ובשעה
21:00 בדיוק, לאחר שהקריין סיים להקריא את החדשות, נשמע אות
התוכנית הידוע The frightened city בביצוע להקת הצלליות. עוד
לא הסתיים אות התוכנית וקול רחשי צעדים ורמיסת עלים נשמע מעל
גלי האתר. צלילי הרקע וכל רחש, כגון: צלילי זכוכית נשברת, רוח
מנשבת וקול רחשי צעדים, אך הגבירו את המתח, עד כדי כך, שנשימתה
של דניאלה נעתקה ברגעי המתח של סדרת התסכיתים הבלשית בכיכובם
של פול טמפל וסטיב, אשתו. לאחר סיום התוכנית, חשה תמיד מעין
הקלה, על כך שזה "רק רדיו", וכבר ציפתה בקוצר רוח לשידור הפרק
הבא של הסדרה. סדרת התסכיתים הזו היוותה אבן שואבת עבור דניאלה
בת השמונה, וניתן לומר שהיא פשוט התמכרה לה באופן מוחלט. ועוד
תחביב פיתחה לה דניאלה, להקשיב לחידות של שמוליק רוזן
בתוכניתו, "קפד ראשו", ברדיו, וגם לנסות לפתור את חידותיו.
למשל: " מהו ערמומי ומתפתל, קפד ראשו - מרגיש, קפד ראשו הס!".
ובשעה שמאזינים התקשרו אל אולפן "קול ישראל" וניסו לפתור את
התשובה, קיפצה ליד הרדיו דניאלה כאילו יושבת היא בכיתה ובקולי
קולות הייתה קוראת: "נחש, זה נחש, חש ו-ש...", אלא שטלפון
להתקשר אל הרדיו, לא היה עדיין בנמצא בבית משפחת לוי.

בשנה הבאה של שנת 1965, לקראת הקיץ,  הפתיע דוד צבי את המשפחה
כולה ובישר ברוב חגיגיות, כי בגילו המופלג של 33 שנה, עומד הוא
להיפרד מרווקותו הנצחית, ולהינשא לאיבון לבית ענתבי. מרגע
שהתקבלה הבשורה, החלו ההכנות לחתונת השנה, אשר אמורה להיערך
בחודש יולי הקרוב. לכבוד המאורע החשוב הזה, נרכשו בגדים חדשים,
שמלות חדשות לילדות, נעליים וגרביים חדשות, וכמובן שהחגיגה
הייתה כפולה, שכן לכבוד הקיץ היה צורך אף לחדש את זוג הסנדלים
כמדי שנה בשנה אצל חנות הנעליים של "בן ישי" שבמרכז המסחרי.
אחיותיו של החתן, צביקה, תכננו להיראות במיטבן בחתונה, ואף הן
הצטיידו בשמלות מפוארות ולכבוד המאורע החגיגי הזה, כמובן שהיה
צורך להזמין תור במספרה. לאירוע שכזה, התאימה לה שושנה תסרוקת
"חלה" גבוהה,  שיא "המודה" של התקופה. בקיץ הזה, נראה כי
השמחות באות בצרורות, וכי הדוד גרשון מאמריקה, יגיע אף הוא
לחתונה. הדוד גרשון נהג לשלוח מפעם לפעם חבילות מאמריקה ונחשב
לאדם אמיד, שכן היה כעת בעל בית חרושת לטקסטיל. בואו לארץ נדמה
בעיני בני המשפחה, כאילו, לכל הפחות, נשיא ארצותˉהברית
בכבודו ובעצמו מגיע ארצה. אמריקה הייתה כה רחוקה, עולם שונה
ואחר כל כך, שאפיינו אותו השפע והקידמה. שם כבר היו בכל בית
מכשירי טלויזיה ועוד כהנה וכהנה מכשירים חשמליים מתקדמים,
כגון: טרנזיסטורים, ומכשירי הקלטה, שאפשר היה ממש להשמיע את
קולך באמצעות מיקרופון, ומכשיר הפלא הזה, "טייפ הסלילים" מקליט
את הקולות, ואחר כך אפשר להקשיב לקולות המוקלטים, מילה במילה.


בתחילת חודש יולי, ב-7 בחודש, כשבוע לפני החתונה, עמד לנחות
בצהרי היום המטוס מארצותˉהברית של אמריקה ובין נוסעיו,
הדוד גרשון והדודה מתילדה. היה זה אות וסימן לתחילת החגיגה
הגדולה. אל שדה התעופה לוד, כשהם לבושים ברוב פאר והדר,
האימהות בשמלותיהן היפות, הילדות לבושות שמלות אף הן, גורבות
גרביים ונעולות בסנדלי הקיץ החדשים, האבות חיים וסלומון, החתן
והכלה צביקה ואיבון, אחיותיה של הדודה מתילדה, סולצ'י וסולטנה
עם בעליהן, ועוד כהנה וכהנה קרובי משפחה וחברים, כולם עשו דרכם
בחבורה גדולה, אל שדה התעופה לוד. משהגיעו, עלו מייד אל המרפסת
שממנה אפשר להשקיף על הנוסעים המגיעים. מפעם לפעם, נשמעו קולות
נרגשים מבין קהל הממתינים, אשר זיהו את קרוביהם מלמעלה.צביקה,
שמצא לו מקום טוב במרפסת, היה הראשון לזהות את דמויותיהם של
הדוד והדודה מאמריקה: "הינה הם שם, שם, אני רואה אותם מצד
ימין". לא הספיק לסיים דבריו, שעטה חבורת מקבלי הפנים למטה, אל
מקום יציאתם של התיירים המכובדים מאמריקה. כעבור מספר דקות,
נראו לראשונה הדוד גרשון והדודה מתילדה מאמריקה, ממשיים, הוא
לבוש בחליפתו הטובה, כשעל זרועו תלויה רצועת המצלמה, דוחף את
העגלה עמוסת המזוודות, והיא בשמלה קייצית. מייד הסתדרו לצילום
קבוצתי עם התיירים המכובדים. "לא לזוז", נשמע כל הצלם ובקליק
אחד, הנציח את מקבלי הפנים המאושרים, שהבעה של אושר על פניהם.


בשעות אחר הצוהריים, הגיעו התיירים מאמריקה והמשפחה כולה אל
שכונת רמתˉיוסף, ובטפסם במדרגות אל דירת המארחים, משפחת
יבלונקה, שבקומה השלישית, נשמע קול קריין החדשות הבוקע  מן
הרדיו של אחד השכנים: "הרי החדשות ועיקרן תחילה: יושב ראש
הסוכנות, וראש הממשלה לשעבר, מר משה שרת, הלך לעולמו. משה שרת
כיהן כראש ממשלת ישראל בין השנים 1954-1955. ארונו יוצב בכיכר
המוסדות הלאומיים בירושלים. אנו מפסיקים את שידורי הרדיו.
שידורינו יחודשו מחר בשעה 19:00 בערב. וזהו סוף החדשות
מירושלים." בהגיעם אל הקומה השלישית, נשמע בחדר המדרגות צליל
צורם ומתמשך, המבשר על הדממת הרדיו, ולאחר כדקותיים כובה
הרדיו, והשקט חזר לשרור בחלל חדר  המדרגות.

מדירתם של משפחת יבלונקה, נשמעו קולות עליזים ונרגשים, של
פטפוטים בשפת היידיש בעיקר, ומייד לאחר שהוגש לכל הנוכחים מיץ
פטל אדום וקר, נטל הדוד גרשון את אחת המזוודות, ופתח אותה
לרווחה. כן, הדוד גרשון לא התמהמה, ולעיניהם הפעורות של
הילדים, הוציא בזה אחר זה, טייפ סלילים של ממש, אשר נמסר אחר
כבוד לחנה ושוקי, וטרנזיסטור מלבני, עטוף בעטיפת עור בצבע
כתום, אשר מסר לידי דניאלה, עבורה ועבור אורלי. למתנה יקרת ערך
שכזו, לא ציפתה דניאלה. מייד ניסתה להפעיל את הטרנזיסטור, אלא
שהצליל היחיד אשר בקע ממנו, היה אותו צליל צורם ומתמשך אשר בקע
קודם לכן מדירתם של השכנים, או וסימן כי אדם חשוב מאוד הלך
לעולמו.  למוחרת בערב, התחדשו שידורי הרדיו של תחנות "קול
ישראל", ובשעת לילה מאוחרת של יום חמישי, זכתה דניאלה זו הפעם
הראשונה, להקשיב לתסכית המתח "פול טמפל" מן הטרנזיסטור החדש.

כעבור מספר ימים, נהרו בני המשפחה הלבושים במיטב מחלצותיהם,
לרבנות של בתˉים, שם נערך טקס החופה של צביקה עם בח"ל
איבון. "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל", הכריז החתן בן ה-33
וענד את הטבעת הנכספת על אצבעה של איבון, לקול תשואות הקהל. אל
מסיבת החתונה שנערכה באחת מן הדירות הריקות בבניין של בית
משפחת יבלונקה, הגיעו הכלה והחתן ברכב ה"אוסטין"  המעוטר בשני
סרטי בד סאטן לאורכו, של אחות הכלה פולין, אשר כעת עזרה לכלה
לצאת מן הרכב בשמלתה הצחורה, התפוחה. בקומה השלישית של הבית
מספר 2, נערכה מסיבת החתונה העליזה של בני הזוג פייט, כאשר
יוצאי פולין מתערבים ביוצאי מצרים ובאורחים החשובים מאמריקה,
אשר נמשכה עד לשעות הלילה המאוחרות, ובשעה טובה, הצטרפו הדייר
החדש וכלתו אל המשולש הנצחי של משפחות, יבלונקה, לוי ופייט.

בשכונת רמתˉיוסף, לאחר החתונה הגדולה ולאחר שהדוד גרשון
והדודה מתילדה שבו לניו-יורק סיטי, שבו אף החיים למסלולם
ולחגיגת ה"חופש הגדול", שמשמעותה, ביקורים בשפת-הים, משחקי
רחוב לרוב, צפייה בסרטים בקולנוע "רמתˉיוסף", ושאר מנעמי
החיים. מעתה, ניתן היה גם לבקר אצל איבון, אשר הזמינה את כולם
לארוחות ומעדנים אשר בישלה, וכך הפך גם ביתם של איבון וצבי
לביתם השלישי של בני משפחת לוי ויבלונקה, שם בילו שעות רבות
בחברתה, טעמו ממאכליה בנוסח מצרי, ולמדו לפצח גרעינים שחורים,
שעניין הפיצוח היה חביב עליה ביותר, כמו גם עניין הסריגה שהוא
תחום מומחיותה הבלעדי. בתוך יומיים סיימה לסרוג סוודר שלם, ואת
מסרגותיה הייתה מפעילה בקצב כה מהיר, עד שבילבל את עיני העוקב
אחר סריגתה. "אחד למעלה, שניים למטה, אחד למעלה, שניים למטה",
כך הדריכה את דניאלה ולימדה אותה את מלאכת הסריגה וכמובן, כיצד
לפצח גרעינים שחורים, ומאז הפכו שני אלה לתחביביה העיקריים של
דניאלה, סריגה ופיצוח גרעינים שחורים. אומנם, הסוודר הראשון
אשר יצא תחת ידיה לא היה מושלם, אך עניין הסריגה הלך והשתפר עם
הזמן.

בבוקר קייצי אחד שכזה, בעוד ילדי השכונה עסוקים בלהט רב במשחקי
הרחוב שלהם, הגיע לפתע אחד מילדי השכונה מכיוון החולות, וסיפר
בהתרגשות: "בחולות מצלמים סרט עם שחקנים מפורסמים. כל מי
שיגיע, יוכל להשתתף בסרט". כבמטה קסם, עצרו הילדים את משחקיהם,
ומייד החלו לנהור בהמוניהם אל עבר החולות, אשר הפכו באחת לאתר
צילומים הוליוודי. משהגיעה דניאלה אל אתר הצילומים, הבחינה
במנוף ענק. למעלה ישבו צלם הסר, הבמאי ומפעילי המנוף, אשר הוזז
תוך כדי צילום על פי תנועת השחקנים שלמטה. למטה, במכונית
פונטיאק שגגה פתוח, ישבו צמד שחקנים יפי תואר, שאחד מהם, קירק
דאגלאס בכבודו ובעצמו, נהג במכונית ה"פונטיאק" בדרך עפר ללא
מוצא, אשר בקציה תלולית עפר, תוך כדי שהוא משוחח שיחה רבת
משמעות עם בת זוגו למשחק, שחקנית יפהפיה בשם סנטה ברגר,
ובהגיעם לקצה דרך העפר, עצר מנהיגתו והשניים התנשקו בלהט רב,
עד שקשה היה לדעת אם מדובר במשחק או במצב אמיתי. אלא שבמאי
הסרט, לא היה מרוצה לגמרי וחזר וצעק שוב ושוב: "קאט",שלאחר מכן
היה על זוג השחקנים לשוב אל תחילת דרך העפר, לחזור ולשחק את
אותו הקטע המיועד להיות משולב בסרט. כך נמשך הדבר עד לשעות
הערב המאוחרות. בינתיים, הוכרז במגאפון על ידי עוזר הבמאי, כי
כל מי שמוכן להיות ניצב, עליו להתייצב עם קבוצת הניצבים במרחק
מה באזור החולות. "כשאקרא לכם לרוץ, התחילו לרוץ  אל גבעת החול
שממול". הורה לניצבים. דניאלה החליטה שאף היא רוצה להצטלם
לסרט. "RUN"!!! נתן עוזר הבמאי את הפקודה לרוץ. ודניאלה, היא
רצה כמו כולם מקצה אחד של החולות אל הקצה השני של החולות.
"קאט"!! נשמע שוב קולו של עוזר הבמאי. ושוב חזר הדבר על עצמו:
RUN!!! נשמעה שוב הפקודה לרוץ ושוב רצו כולם בריצה פראית, ותוך
כדי צחוק אדיר, אל גבעת החול שממול. שלושה ימים רצו כך ילדי
השכונה בחולות הלוך ושוב הלוך ושוב, עד שביום השלישי לצילומים,
הודיע עוזר הבמאי: "ממחר אנחנו מצלמים בחוף הים. אני מבקש מכם
להגיע מחר בבוקר אל חוף הים". עם רדת החשיכה, בתום שלושה ימי
צילומים, שבהם רצה דניאלה הלוך ושוב, הלוך ושוב עם שאר
הניצבים, החליטה כי די לה במשחק, וכי לא תגיע אל אתר הצילומים
שבחוף הים.

בסיומו של החופש הגדול, הצטרפה אורלי אל גן הילדים של הגננת
לאה, ובשנה הבאה, שנת 1966 הוצג הסרט: "הטל צל ענק" המספר את
סיפורו של הגנרל האמריקאי, דוד מרכוס, מתנדב מח"ל (מתנדבי חוץ
לארץ) בכיכובם של השחקנים ידועי השם: ג'ון וויין, פרנק סינטרה,
קירק דאגלאס, וכמובן השחקנית היפהפיה, סנטה ברגר.

עם בוא האביב, והשנה שנת 1966, הניצנים נראו בארץ, ואיבון
נראתה סורגת במרץ סריגים לפעוטות. בתחילה, נראה הדבר תמוה
בעיני בני המשפחה, שהרי נהגה לסרוג בעיקר סוודרים גדולים
ורחבים, אשר תאמו את מידותיו של צביקה, בעיקר, וכמובן ע"פ
הזמנה, סרגה במרץ סוודרים בשלל דוגמות, עבור כל מי שביקש זאת
ממנה. עבור שושנה, ע"פ בקשתה, סרגה שתי שמלות מושלמות בצבעי
תכלת ובורדו, אשר תאמו את גזרתה הדקיקה באופן מושלם. כעת,
עסוקה הייתה בסריגת סריגים זעירים לרוב, אשר כל סריג שכזה
השלימה לסרוג בתוך יום אחד. בחודשים הבאים, החלה אף להתלבש
בשמלות רחבות, עד שלא נותר כל צל של ספק. בחורף הבא, בעזרת
השם, יצטרף צאצא חדש אל משולש המשפחות, יבלונקה-לוי-פייט, וכעת
ציפו כל בני המשפחה, דודים ודודות, בני דודים ובני דודות,
למאורע המכונן הזה.

בצפון הארץ, הלכו ותכפו הפגזות הסורים את קיבוצי הצפון: דן,
שמיר, חולתה, תלˉקציר, אך נדמה כי הסורים שמו להם כמטרה
עיקרית, להפגיז בעיקר את קיבוץ גדות. ההתעקשות של חברי
הקיבוצים בצפון הארץ, להיאחז באדמה למרות ועל אף ההטרדות הקשות
היומיומיות, עוררו הערצה בקרב תושבי מרכז הארץ. בימים אלה, היה
זה עניין שבשגרה, כאשר קרייני החדשות בישרו: "הבוקר, בשעה 8:00
הופגז  קיבוץ גדות בידי הסורים. נזק קל נגרם ללול התרנגולות.
צה"ל השיב באש. אין נפגעים לכוחותינו". וכך, תחת אש וסכנת
חיים, נאלצו חברי יישובי הספר לעבד את אדמותיהם, עד שהחיים
הפכו בלתי נסבלים ממש. הסורים ידועים היו באכזריותם הרבה, ואת
שיא האכזריות הפגינו, כאשר כשנה קודם לכן, ביום
ה-18 במאי, 1965, הוציאו להורג בתלייה את המרגל אלי כהן, אשר
נתפס בידיהם בזמן ששידר הודעות מודיעיניות אל אנשי הקשר
בישראל. מראהו של האיש היקר לאחר ביצוע גזר הדין, בכיכר מרג'ה
שבדמשק, כפי שהופיע בצילום של כותרות העיתונים, זיעזע את
המדינה כולה, ובעיקר את תושבי העיר בתˉים, אשר עד ללכידתו
לא ידעו כלל על קיומו של האיש, וכי בני משפחתו מתגוררים מעבר
לכביש, מול בית הספר הממלכתי, "התחייה". לימים, כאשר נבנתה
שכונת "רמת הנשיא" נקרא שם הרחוב הראשי הנמשך משכונת
"רמתˉיוסף" ועד למעברה, על שמו של המרגל אלי כהן, אותו
הרחוב בו נהג מנדו לעשות דרכו רגלית מדי שבוע אט אט, נעזר
במקלו, עד שלבסוף היה מגיע אל הבית מספר 3 ברחוב האשל, ומלמטה
קורא לדניאלה: "דניאלה !!!"  ומשזו הופיעה מייד במרפסת הבית,
הוסיף בשפה תנ"כית, שבה הרבה להשתמש. : "בואי, בואי,  ונלך
לבית הכנסת".

בעיצומו של הקיץ הלוהט, כחודש לאחר יום הולדתה השישי,
וכשבועיים לפני סיום ה"חופש הגדול", התעוררה אורלי בבוקר אחד
בהתרגשות רבה. היום אימא והיא הולכות אל המרכז המסחרי, אל חנות
התיקים, לבחור לה ילקוט לכיתה א'. הילדה הזאת, ללא ספק, הייתה
ילדה אנינת טעם, ועוד בהיותה רכה בשנים, ידעה בדיוק איזה לבוש
מתאים לה, ואיזה נעליים להתאים ללבוש. אהבת חייה, נעליים מכל
הסוגים ומכל המינים, וככל שיהיו צבעוניות יותר, מעוטרות
בעיטורים שונים ומשונים, כך יעלה ערכן בעיניה. וכך, בשעות
הבוקר, הלכה עם אימא לבחור לה ילקוט. לאחר שבדקו את כל התיקים,
בחרה לה ילקוט נחמד, שצבעו צבע חום אדמדם, בעל אבזמים מרובעים,
ממש על פי טעמה. אלא שלילדה לא הייתה סבלנות להמתין עד לתחילת
הלימודים, ומייד כאשר שבה הביתה, הסירה את אריזת הנייר שבה
עטוף הילקוט, והשחילה זרועותיה מבעד ללולאות רצועות התיק, וכך
נשאה את הילקוט על גבה. לקראת אחר הצוהריים, כאשר הגב' סגל
ובתה אנה עמדו לבקר אצל משפחת לוי, נעמדה בגאווה גלויה ובראש
מורם במרפסת, בהמתינה לאורחות החשובות, כשהיא נושאת על גבה את
הילקוט החדש, למען יראה כל העולם, כי היא, אורלי, עומדת להתחיל
לימודיה בכיתה א'. לקראת יום הלימודים הראשון, נרכשה עבור
התלמידה החדשה מערכת "בדידים", שזו השיטה החדשה ללימוד חשבון.
לדניאלה היה כל עניין הבדידים מוזר. "איך ניתן ללמוד חיסור,
חיבור, כפל וחילוק באמצעות גזרי עץ צבעוניים, מלבניים?" תהתה
בינה לבין עצמה. להבנתה, היה צורך רק בשינון החומר, כלומר לוח
הכפל הספיק ללימוד התורה כולה. לאחר שנשאה כך את הילקוט על גבה
במשך כשבועיים נוספים, הגיע לבסוף היום המיוחל, היום הראשון
ללימודים של אורלי, הילדה הקטנה לבית לוי. באותו אחר צוהריים,
כבר ישבה עימה דניאלה ועזרה ללמדה כיצד כותבים בידה השמאלית
הקטנה: "שלום כיתה א".

מספר חודשים לאחר מכן, ביום חורפי של החמישי לינואר, שנת 1967,
הגיח בשעה טובה ומוצלחת לאוויר העולם, התינוק החדש לבית משפחת
פייט  ושמו בישראל, גדי, ומיום שנולד, הפך לילד השעשועים של
המשפחה כולה. התינוק החדש נעטף כולו באהבה גדולה ובתשומת לב
מצד בני המשפחה כולם, אשר דאגו לטיפוחו. מייד לאחר הוולדו, זכה
התינוק לביקורים יומיומיים של בני המשפחה, בבית הפתוח ומכניס
האורחים, שאיבון דאגה לארח במיטב המאכלים בנוסח מצרי, כשבמרכז
החיים, נמצא התינוק, גדי. התינוק הזה, לעולם לא ידע טעמו של
לול מהו, וכך החליף ידיים בכל פעם כשאורח כזה או אחר, דודה,
בני דודים וכד', נקלע לבית משפחת פייט, ומייד היה נוטל אותו
בזרועותיו, משעשע ומשתעשע עימו. עדיין לא עמד על רגליו, וכבר
לימדוהו לרקוד את ריקוד "הטוויסט", כאשר אוחזים בו בשתי ידיו.
בחגיגת בר המצווה של בן דודו הבוגר שוקי, אשר נערכה באולם
השמחות הנוצץ והיוקרתי "גילטון", תפס את מירב תשומת הלב, כאשר
פצח בריקוד "טוויסט" סוער, כשהוא אחוז בידי אימו, איבון,
ומסביבו נוצר מעגל של בני דודים נלהבים המוחאים לו כפיים. ללא
ספק, בעיניהם, גדי היה התינוק הכי חמוד בעולם כולו.

אל האירוע המפואר בר המצווה של שוקי, הגיעו אחר כבוד במיוחד
משוויץ, אף הדודה רוחל'ה ושני ילדיה - מרגה ואדי, בני הדודים,
אשר הביאו עימם ארצה מקצת מחוץ לארץ. הילד והילדה היפים,
התלבשו בטוב טעם, וכדוברי השפה הצרפתית, הלכו קסם על כל
הסובבים אותם. מאז בר המצווה, נהגו לבקר מדי פעם בישראל ולשהות
את ימי החופשה אצל מאמע ואיטקה ברמתˉיוסף. למען האמת,
ילדי השכונה וביניהם מאיר, הבן של רודה מרח' האשל 8, ממש ציפו
לבואם במשך השנה, ומשאך הגיעו, נפוצה מייד השמועה, כי הינה
מרגה ואדי הגיעו לחודש תמים. אין ספק, כי ילדי השכונה אהבו
להתחכך קצת עם משב הרוח האירופי הרענן, אשר הביאו עימם ארצה,
מרגה ואדי.  

בצל רוחות המלחמה, הממשמשת ובאה,  התנהלו החיים בשכונת
רמתˉיוסף על-פי השגרה הישראלית האופיינית שבין ימי מלחמה
ובין ימים של שלום יחסי. לקראת האביב הגיע לחופשה מן "הכפר
הירוק" תמיר, בנם של משפחת מאור, שהחל השנה לימודיו בבית הספר
החקלאי. תמיר הביא עימו מספר שתילים, ומכיוון שאהב את העיסוק
בחקלאות, החליט להביא את "הכפר הירוק" אל השכונה. ביום בהיר
אחד, נטל כחמישה שתילי עצים ונטע אותם באדמת הגינה אשר ברחוב
האשל מס' 3. כך נטע, שני עצי אורן בצידה השמאלי של הגינה, שני
צאלונים מכל צד של הכניסה לבית, ועוד צאלון אחד אשר נותר לו,
החליט לשתול בצידה השמאלי של הגינה, בפתח הכניסה האמצעית של
הבניין הארוך, המלבני. את אחותו בת החמש, הדרה, שלחה האם,
כצפוי, לשיעורי בלט. כך הייתה הילדה הקטנה נראית, לפחות פעמיים
בשבוע, יוצאת מביתה לבושה בבגדי בלט, בגד גוף שחור וחצאית,
ונעולה נעלי בלט ורודות, הקשורות בשרוך ורוד, כאשר נהג הג'יפ
הצבאי נוהג להסיעה אל השיעור ובחזרה. כך ידעה להדגים תנועת
"פלייה" בפני חברותיה, מיקה ואורלי. בשנה הבאה, תכננה עבורה
אימה, מדי, להתחיל שיעורי נגינה בפסנתר. אצל משפחת אלדמע, החלו
לייצר שקיות ניילון, שהשימוש בשקיות ניילון החל להיות נפוץ
בחנויות, וכל בגד היה נארז עוד במפעל, בשקית ניילון. לשם ייעול
ייצור הניילונים, גייס מר אלדמע את ילדיו רובי וצילה, וגם את
ילדי השכנים. כך, החלו לעבוד בקצב די מהיר באיטום שקיות
הניילונים מצדן האחד, כאשר לשם כך השתמשו במכונה לאיטום
ניילונים. כך קיבלו גם כמה מעות כשכר על פועלם. משפחת שפירא,
המשיכו אף הם בעיסוקם - אפיית עוגות, אשר ריח אפייתן נתן השראה
לשכנות לאפות עוגות ריחניות בעצמן, וכך מדי שישי, לקראת שבת,
עלה ריח אפייתן של עוגות ממטבחם של השכנים, אשר ע"פ ריחן ניתן
היה לזהות איזה סוג של עוגה נאפה בכל קומה. את ריחה של עוגת
השוקולד, ניתן היה מייד לזהות, ע"פ ריח השוקולד החזק, אשר
עורבב בנדיבות בעיסת הבצק.  הגברת זמסקי, יוצאת רומניה, אשר
נישאה לבעלה, יוצא מרוקו, התמחתה בהכנת עוגות מסוג "קרם שניט",
שבכל פעם כאשר הכינה עוגה כזו, נהגה לפרוס פרוסת עוגה הגונה,
ומכבדת את שכניה לקומה, משפחת לוי. לעוגת הקרם שניט שלה היה
טעם "גן עדן". משפחת דיכטר הייתה אמונה על ענייני הסדר והנקיון
של הכניסה. מר דיכטר דאג לטיפוח הגינה, להשקייתה, וכחשמלאי של
חברת החשמל, דאג תמיד לכל תקלה חשמלית אשר צצה מפעם לפעם בחדר
המדרגות, ואילו נינה, ניגנה במשך שעות בפסנתרה בעוד ילדיה
עסוקים במשחקי הרחוב.

בחודש אפריל של השנה, החלו רוחות המלחמה לנשוב ביתר שאת, וכך
גם האיום מצד מדינות ערב הסובבות את מדינת ישראל מכל עבר,
להשמידה, פשוטו כמשמעו. מצפון גברו הפגזות הסורים את קיבוצי
הצפון, וטייסי חיל האוויר נאלצו לנהל קרבות אוויר אל מול טייסי
חיל האוויר הסורי, ואף הצליחו להפיל מטוסי "מיג 21", אשר סיפקה
להם בריתˉהמועצות. למרות שמדינות ערב היו מסוכסכות
ביניהן, לגבי עניין אחד הייתה למנהיגיהן הסכמה: כיבוש פלשתין
והשמדת מדינת ישראל. את כוחות הצבא של ירדן תיגבר כח צבאי
עירקי. ביום העצמאות התשעה עשר של מדינת ישראל, נערך המצעד
הצבאי הפעם בירושלים ובו ביום, החלו כוחות הצבא המצרי לחצות את
תעלת סואץ אל חצי האי סיני, לאחר שכח האו"ם סולק משם. כל
הסימנים לימדו על כך, שהצבא המצרי עומד לתקוף את מדינת ישראל
מדרום. המתיחות אף החריפה, כאשר לאחר מספר ימים, החליט נשיא
מצרים, גמאל עבדאל נאצר לחסום את מעברן  של אניות ישראליות
במיצרי טיראן, אשר היוו קיצור דרך לאניות אשר הגיעו מן המפרץ
הפרסי.

ברחוב האשל, הלכה וגברה המתיחות בקרב תושבי השכונה, כמו גם
בשאר המדינה. החשש הגדול היה, שמא מדינת ישראל לא תוכל לעמוד
אל מול אוייביה המכתרים אותה מכל עבר. בבית הספר
"ידˉמרדכי" החלו התלמידים לתרגל ירידה למקלט הענק, אשר
בימים כתיקונם, שימש ככיתה לשיעורי המלאכה של הבנים, ובימי
מלחמה, נועד להכיל את כל ילדי בית  הספר על מוריהם. בכיתה א'
לימדו שיר להעלאת ה"מוראל" בשם: "כך אני ממש גיבור", אשר נכתב
ע"י דן אלמגור והולחן ע"י מאיר נוי. אורלי מייד התאהבה בשיר
הזה, וכך, מרגע ששבה לאחר הלימודים לביתה, נמלא הבית בקול
שירתה, החוזרת ונשנית, וכך עד רדת הלילה, עד שיכולה הייתה
לקיים תחרות עם מבצעת השיר, הזמרת יפה ירקוני: "כך אני ממש
גיבור, על הבית כאן אשמור, ואראה לכל אחד, כי גיבור אינו
נפחד". ברדיו הושמעו שירי מלחמה, ואפילו שיר חדש וסוחף נכתב
בתגובה לחסימת מיצרי טיראן, ע"י יחיאל מוהר ומשה וילנסקי, אשר
בוצע ע"י צמד "הדודאים", הלא הם: בני אמדורסקי וישראל גוריון
"אנחנו נעבור, בחושך ובאור, בדגל כחול לבן, במיצרי טיראן". אלא
שלמרות כל אלה, התגבר חששה של דניאלה, תלמידת כיתה ה', באשר
לשאלה: "מה יקרה אם נפסיד את המלחמה?" עיקר החשש היה מהשתלטות
של הערבים על תושבי השכונה, אשר עלולים להביא לתוצאות של ביזה,
הרג וכד'. ואכן, היה זה חשש אמיתי, אשר אפילו המבוגרים חשו, אך
השתדלו להסתיר חששותיהם מפני הילדים.    

ע"פ הוראת המחנכת של כיתה ה', המורה, חיה צדיקריו, בהישמע
צלצול פעמון בית הספר במהלך השיעור, היה על התלמידים כולם
לעזוב מיידית את מקומותיהם ולרדת בשקט ובמהירות מירבית אל מקלט
בית הספר. למען האמת, דניאלה די שמחה לאתנחתא הקלה הזאת של
אמצע השיעור, בהשאירה מאחור את הספרים והמחברות לאנחות, כאשר
כל ההמולה הכרוכה בירידה למקלט, המולה שיש בה גם עליצות, הייתה
מעין חוויה שהרפתה מעט את אווירת המתיחות והחששות הכבדים של
ימי טרום מלחמה שכאלו. על פי הוראות הג"א, צוו האזרחים שוב
לצבוע את חלונות הבתים בצבע כחול, ואילו סלומון, הוא התגייס
מייד לחפירת תעלות הגנה בסמוך לצריפי המעברה, היכן שהתגוררו
הוריו, מנדו ומזל טוב. בניצוחם של השכנים, הוכן המקלט לשהייה
ממושכת, כאשר צוייד בכיסאות, מיטות סוכנות עבור הילדים,
ובמים.

בבוקר החמישי ביוני, של שנת 1967, בעוד התלמידים שוהים בבית
הספר, נשמע קריין החדשות של קול ישראל המבשר בקולו הדרמתי (?):
נשמע קולו המהדהד של הקריין, יורם ארבל, אשר בקע ממכשירי
הרדיו שבבתי השכנים הדרוכים: "כאן קול ישראל ברשת ב'. השעה
9:00 והינה החדשות. המצרים פתחו הבוקר בהתקפה אווירית
ויבשתית... " ובהמשך החל לקרוא את הסיסמות, על פיהן על כוחות
המילואים להתייצב במקום אשר נקבע מראש ע"י יחידותיהם: " 1.
אהבת ישראל.  2. אורות הכרך. 3. אנשי עבודה..." וכן הלאה וכן
הלאה.
בבית הספר "יד מרדכי" הוחלט, בו במקום, לשחרר את כל התלמידים
לבתיהם. דניאלה, אספה מייד את חפציה, ובחופזה הכניסה לילקוטה
את המחברת, הספר והקלמר שהיו מונחים על שולחנה, נטלה את ילקוטה
בידה, ויצאה מייד עם שאר התלמידים אל ביתה, תוך שלראשונה היא
מעכלת את דבר פרוץ המלחמה: "אין ספק, המלחמה כבר כאן.".
במהירות רבה ככל האפשר, הגיעה הביתה. מן המקלט עלו כעת קולות
השכנות והילדים, אשר איכלסו כעת את המקלט. אלא שלמרבה התדהמה,
התברר לה לדניאלה, כי אורלי לא שבה עדיין מבית הספר. "איפה
אורלי?" שאלה את אמה. "עדיין לא הגיעה" - השיבה שושנה, אשר מן
הסתם שיערה כי עדיין לא שוחררו ילדי כיתה א' לביתם. "אני הולכת
להביא אותה מייד" - התנדבה דניאלה למשימה, וללא שהיות, יצאה
בדרך לבית הספר. את המרחק הקצר לבית הספר עשתה בבהילות,  ובחשש
גדול, שמא יטיל מטוס מצרי פצצה היישר על ראשה. חסרת נשימה,
חצתה את הכביש, ונכנסה בסערה בשעריו של בית הספר. מייד פנתה
לכיתה א', שם ציפתה לה בסבלנות אורלי. ללא שהיות, אחזה בידה,
ושוב עשו השתיים דרכן בהליכה מהירה לעבר הבית מספר 3 ובהגיען,
ירדו היישר אל המקלט הבטוח, ההומה שכנות וילדים.  

במקלט שהו השכנות עם הילדים, אשר משום מה, השהות בחברותא, גרמה
להם להתרוממות רוח. גם העובדה כי אפשר לבקר את יושבי המקלט,
השכנים מכניסה ב', ע"י מעבר צר, מעין מנהרה קצרה, גרמה לילדים
להתלהב מן המשחק החדש אשר זימנה להם המלחמה. המקלט השומם בימים
כתיקונם, הפך בן יום למקום הבטוח עלי אדמות. אלא שאת הגב' בלה
מן הכניסה האמצעית, כל העניין הזה של מלחמה, לא שעשע כלל. בלה
חרדה הייתה לגורלו של בעלה, שלום, ומדי פעם פרצה בבכי, תוך
שהיא ממלמלת: "שלום, שלום, מה יהיה עם שלום?". הגב' מדי, שבעלה
הסא"ל נלחם ממש באותה שעה עם גדוד השריון בדרום, גילתה אומץ
רב, כאשר נשארה בביתה בקומה א',כשצלילי הרדיו, בעיקר חדשות,
דיווחים וסיסמות גיוס לכוחות המילואים, בקעו ממרפסתה והגיעו עד
למקלט. במשך היום דיווחו קרייני החדשות, כי: "קרבות אוויר מרים
מתנהלים מול המצרים". הדבר הגביר עוד את החשש מהפצצות האוייב.
דניאלה רצתה לעלות למעלה, אל הדירה בקומה הרביעית על מנת לקחת
חפצים להם הייתה זקוקה, אלא שחששה מפני הפגזה בדיוק באותם
רגעים, היה רב. בינה לבינה שקלה: "האם לעלות למעלה, או לא?"
לבסוף אזרה אומץ, ובדילוגים של שתי מדרגות, עלתה במהירות רבה
אל הקומה הרביעית, נטלה מספר חפצים, ומייד ירדה במדרגות, כאשר
בסיום כל גרם מדרגות שכזה, קפצה שלוש מדרגות בבת אחת, כפי
שסיגלה לה נוהג שכזה מאז עברו להתגורר כאן. כעת, עשתה זאת
במיומנות רבה, ותוך שניות שבה שוב אל המקלט הבטוח. באותן שעות
ממש, החל הצבא הירדני בהפגזת ירושלים המערבית, אשר גרמה
לאבידות בנפש בקרב תושבי העיר. הפסקת האש, אשר הושגה בין הצבא
הירדני לצבא הישראלי, הופרה מייד ע"י הירדנים, דבר שאילץ את
צה"ל לתקוף ולהתקדם אט אט, תוך השתלטות על ארמון הנציב ומוצבים
ירדנים, בקרבות שנמשכו אף בשעות הלילה ועד לפנות בוקר.


את הלילה הראשון למלחמה, עשו השכנות והילדים במקלט של הבית
מספר 3 ברחוב האשל, ובעוד אלה ישנים נים לא נים, המשיכה המלחמה
במלוא עוזה. באותן שעות לילה, קיימה ממשלת האחדות, "הליכוד
הלאומי", אשר בראשה ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול, דיון בשאלה
הגדולה והגורלית עבור העם היהודי כולו: האם לנהל את המערכה מול
הירדנים ולנסות ולהשיב את העיר העתיקה של ירושלים, את הרובע
היהודי ואת הכותל המערבי לידי ישראל. השר מנחם בגין בממשלת
ישראל מטעם גח"ל ושר העבודה יגאל אלון, הפעילו לחץ על מנת לנצל
הזדמנות פז שלא תחזור על עצמה עוד זמן רב, לאחיוד ירושלים
המערבית והמזרחית. שר הביטחון, משה דיין, לא נתן ידו בתחילה
למהלך שכזה, אלא העדיף השתלטות על השטחים שמסביב לעיר העתיקה,
עד אשר הצבא הירדני ייכנע. אומנם,  רוב חברי ממשלת ה"ליכוד
הלאומי" הגיע לידי הסכמה, כי יש לבצע את המשימה עוד לפני שתושג
הפסקת אש, אך לעת עתה, נותרה התלבטות זו בעינה.


במשך הלילה נמשכו הקרבות בכל החזיתות ואילו בגזרת ירושלים,
הוצבה מטרה: לכבוש את הדרך להר הצופים, שמאז קום המדינה היה
מנותק מן המדינה והיווה מובלעת ישראלית בשטח ירדן, כך שהגישה
אליו עד כה הייתה באמצעות שיירות, אשר דאגו לאספקה שוטפת אל
ההר. למשימה של השתלטות על הדרך להר הצופים, גוייסה חטיבת
הצנחנים מספר 55 ובראשה, המח"ט מוטה גור, אשר מתפקידה לפלס את
הדרך אל הר הצופים וליצור דרך רציפה בשליטה ישראלית אל ההר.
המכשולים העיקריים בדרך לשם, היו מוצבים של הירדנים, ביניהם
בבית הספר לשוטרים ובגבעת התחמושת. בשעות אלה ממש, הועלתה  ע"י
אלוף פיקוד המרכז, האלוף עוזי נרקיס, האפשרות של השתלטות מחדש
על העיר העתיקה שבמזרח ירושלים. בבית הספר לשוטרים, השתלטות
הצנחנים הייתה מהירה וללא התנגדות, עד שנדמה היה שגם הקרב על
גבעת התחמושת יסתיים באותה הקלות. אלא שחיילי הצבא הירדני גילו
התנגדות קשה, וגרמו אבידות רבות בנפש לכח הצנחנים, אשר נאלץ
להזעיק תגבורת. כעבור כשעתיים מתחילת הקרב, כשהם נעזרים באש
טנקים ישראלים, אשר הפגיזו את הבונקרים הירדנים, השתלט כח
הצנחנים על גבעת התחמושת לאחר קרב עיקש ועקוב מדם.  

בבוקר היום השני למלחמה, ציפתה לדיירי רח' האשל 3, הפתעה, כמו
גם לשאר אזרחי המדינה. מאן דהוא דאג להביא עיתונים, אשר הוצאו
בכמה הוצאות במשך היום.  כותרות העיתונים של המהדורה  הכריזו
באותיות דפוס  של קידוש לבנה: "120 מטוסים מצרים הושמדו".
הידיעה המרעישה גרמה בבת אחת לירידת המתח בקרב יושבי המקלט
וכמה מהם אף העזו לצאת החוצה, כדי לנשום מעט אוויר צח.. דניאלה
חשה, כי לעת עתה, הסכנה חלפה וכי המלחמה מתנהלת רחוק מכאן.
בשעת אחר הצוהריים הבחינו כמה מבוגרים במטוס מצרי בשמיים
דרומית לבתˉים, אשר יורט על ידי מטוס קרב ישראלי. "הינה
הוא, הינה הוא, שם" - הצביע אחד השכנים לכיוון השמיים. דניאלה
הביטה למעלה, אך למען האמת, לא הצליחה להבחין במטוס קרב כלשהו
בשמיים. מדי, כמובן, דאגה לדווח ממרפסת ביתה, כי על פי החדשות
האחרונות, השמיד חיל האוויר הישראלי אף מטוסי קרב של הצבא
הסורי ושל הצבא הירדני. כל הסימנים הראו, כי לפחות באוויר נוחל
הצבא ניצחון. במשך היום, נפוצה השמועה, כי החיילים המצרים
מגלים סימני כניעה, וכי הוא נפוץ לכל עבר. למוחרת ביום השלישי
למלחמה, נודע כי כוחות צה"ל השתלטו על רצועת עזה, שהיוותה איום
על יישובי דרום הארץ מאז מלחמת העצמאות.

גם את הלילה השני למלחמה, בילו הנשים והילדים במקלט, וניתן
לומר שהדבר די מצא חן בעיניהם, בעיקר בעיני דורון ונועה,
הילדים של נינה, הפסנתרנית מן הכניסה האמצעית. אם הדבר היה
תלוי בהם, המלחמה הזאת לא הייתה מסתיימת לעולם. דניאלה,
שהצליחה לעבור דרך המעבר הצר אל המקלט של השכנים מכניסה ב',
יכלה להבחין כי אלו סידרו להם מזרנים ושמיכות על הרצפה, וניתן
לומר שהשניים די נהנו לשהות שם במקלט. בבוקר השלישי למלחמה,
בישרו כותרות העיתונים על עוד ועוד ניצחונות בכל הגזרות, והדבר
תרם לתחושת ניצחון שהולך ונרקם ממש בימים אלו, על האוייבים.
בשעות הבוקר חשו יושבי המקלט כי הסכנה הראשונית שריחפה על ראשם
עם פרוץ המלחמה, חלפה וכי עם ישראל עומד בפני ניצחון גדול.
אומנם, עדיין שהו בסביבת המקלט הקרובה, אלא שבשעת בוקר זו שהו
יותר מחוץ למקלט. בעודם נהנים משמש קייצית של תחילת חודש יוני,
בשעות אחר
צוהריים מוקדמת,  יצאה מדי אל המרפסת בדרמתיות בהכריזה:
"ירושלים העתיקה בידינו, הכותל בידינו". השכנים הביטו במדי
בתמהון. "מה?" "הכותל בידינו" הכריזה שוב לכל דיכפין בהתרגשות.
דניאלה כמו גם שאר השכנים, לא האמינו למשמע אוזניהם. "הכותל
המערבי בידינו". לשמע הבשורה, הציף אושר גדול את השכונה כולה.
שמחה כזו לא ידעה המדינה מיום הכרזת המדינה. מן הרדיו בקע עתה
קולו של הקריין משה חובב: "קול ישראל מירושלים, ברשת השידורים
העבריים. דובר צה"ל מודיע. היום לפני הצוהריים, פרץ צה"ל לעיר
העתיקה של ירושלים. אני חוזר: היום לפני הצוהריים, פרץ צה"ל
לעיר העתיקה של ירושלים." ומייד החל בתפילה: "שיר המעלות לדוד:
שמחתי באומרים לי: "בית ה' מלך". עומדות היו רגלינו בשערייך
ירושלים. ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו..."  עתה בקעו
מן הרדיו קולות הצנחנים המאושרים מגדוד 55, אשר פרצו דרך "שער
האריות" וחיילי החטיבה הירושלמית, אשר פרצו דרך "שער האשפתות"
וזכו להיות הראשונים לגעת באבני הכותל . בשעה 10:00 בדיוק, ע"פ
שעון ישראל, לאחר שמח"ט הצנחנים, האלוף מוטה גור הכריז באופן
רשמי: "הר הבית בידינ, עבור!",הגיע הרב הצבאי של צה"ל, שלמה
גור וקרא: "ברוך אתה ה', מנחם ציון ובונה ירושלים" ן ולקול
תרועת החיילים: "כפאק, היי! כיפאק, היי! כיפאק, היי היי היי!"
תקע בשופר, שם ליד הכותל המערבי. הכותל המערבי הפך ביום הזה
שוב לממשי ונגיש לכל יהודי החפץ להתפלל שם. ברדיו של "קול
ישראל" ו"גלי צה"ל" המשיכו לשדר ללא הפסק את קולות החיילים
הנרגשים ליד הכותל, ותיאור כניסתם מבעד ל"שער האריות" ע"י הכתב
יוסי רונן, נשנה שוב ושוב, כאשר קולה של הזמרת שולי נתן, נשמע
שוב ושוב בבליל הקולות:  "ירושלים של זהב, ושל נחושת ושל אור,
הלא לכל שירייך אני כינור". במהדורה האחרונה של עיתוני הערב,
הופיעה תמונתם של הרמטכ"ל, רב אלוף יצחק רבין, שר הביטחון, משה
דיין ואלוף פיקוד המרכז, עוזי דיין, העושים דרכם דרך "שער
האריות" לכיוון הכותל המערבי, צילום אשר היווה למעשה, חותמת
גומי לכך שהעיר ירושלים חוברה לה יחדיו.

אלא שבכך לא הסתיימה המלחמה. המערכה בצפון עמדה בפתח, ושר
הביטחון, משה דיין, החליט לרכוב על גל הניצחון בדרום ובמזרח,
ולפתור אחת ולתמיד את הבעייה הקשה של הפגזת יישובי צפון הארץ
בידי הצבא הסורי ולהביא לשקט גם בגזרה הצפונית של מדינת ישראל.
לאחר קרבות קשים, נכבשו המוצבים הסורים שברמתˉהגולן, אשר
הפגיזו במשך שנים רבות את העיר קריתˉשמונה ואת קיבוצי
ויישובי הצפון. ביום האחרון, לפני הכרזת הפסקת האש, נכבשה פסגת
החרמון ללא התנגדות כלשהי.

לאחר ששה ימים של מלחמה, התברר כי צבא ההגנה לישראל נחל ניצחון
מוחץ על אוייביו, כשהוא קוטף את פירות המלחמה, המקומות הקדושים
ליהדות. קבר רחל בביתˉלחם, מערת המכפלה בחברון והכותל
המערבי, הרובע היהודי והעיר העתיקה כולה. כעת היו בידי ישראל:
רמתˉהגולן והר החרמון בצפון, יהודה ושומרון במרכז וחצי
האי סיני כולו עד לשארם א-שייך בדרום. לאחר המלחמה קצרת הימים,
חשו מייד בהקלה מיידית תושבי הצפון, אשר למרבה הפלא, יכלו כעת
לצאת ולעבד את שדותיהם בשקט ובשלווה, מבלי אשר יופגזו בידי
הסורים. בדרום שוב נפתח הציר הימי של מיצרי טיראן לאניות
ישראליות, ואילו בירושלים פסק באחת המטרד של ירי צלפים ירדנים,
על כל מי שהעז לשהות בקרבת הגדר החוצה את העיר.

בערב חג השבועות, כשבוע לאחר המלחמה, נפרץ הסכר ונהר אדם,
ילדים נשים וגברים שטף את העיר העתיקה, כשהוא עושה דרכו אל
הכותל המערבי. שמחת הניצחון גרמה גם ליוצרים להביע עצמם -
יוצרי שירי הניצחון. "ראי רחל ראי, ראי ריבון עולם, ראי רחל
ראי, הם שבו לגבולם" - שר אריק לביא. "את שארם א-שייך, חזרנו
אלייך שנית, את בליבנו, ליבנו תמיד...", וכמובן, השיר המתאר את
הקרב הקשה ב "גבעת התחמושת". דניאלה נשבתה מייד בקסמי השיר
"עמק דותן" שכבש את ליבה לגמרי, עוד מהאזנה ראשונה, ותוך שיבוש
קל של מילות השיר, אותן חיברה המשוררת, דליה רביקוביץ והלחין
שמעון ישראלי, נהגה להצטרף אל זמרתם של מבצעי השיר, להקת פיקוד
מרכז, או סתם כך פיזמה להנאתה : "עמק תבואות וכרם זיתים, עמק
חיטה לבנה כשנהב, וגדי וצבי בהדר גבורתם. הרשו ניפגש (במקור
צ"ל: "הלא שוב ניפגש") בלי קרב ובלי אש, עוד נשובה אל עמק
דותן".

כעבור כשלושה שבועות, ארגן בנק דיסקונט טיול לעובדי הבנק אל
"המקומות הקדושים". לדניאלה הייתה זו הנסיעה המרגשת ביותר
בחייה, כאשר עלתה עם הוריה לאוטובוס המלא מפה לפה. כעת עשתה
דרכה בפעם הראשונה אל מערת המכפלה בחברון, אל קבר רחל
בביתˉלחם ואל הכותל המערבי בירושלים העתיקה. נפעמת עמדה
במערת המכפלה לנוכח הסברי מדריך הטיולים, כי ממש כאן, קבורים
אבות היהדות, אברהם, יצחק ויעקב והאימהות שרה, רבקה ולאה,
ובהגיעם אל קבר רחל, התפעמה לנוכח העובדה, כי ממש כאן, במקום
הזה, נטמנה לפני אלפיים שנה רחל אמנו. בביתˉלחם עברו בשוק
המקומי, שם רכש סלומון עבורה ועבור אורלי עטים צבעוניים בצורת
מטריות, עטים אשר שימשו לאחר מכן, עדות לכך שהיא אכן ביקרה
בביתˉלחם. לבסוף עשו דרכם אל העיר ירושלים, ירושלים
העתיקה, אשר על ביקור בכותל המערבי אפשר היה רק לחלום. בהתקרבם
אל העיר העתיקה, נגלתה זו במלוא הדרה, על חומותיה המקיפים אותה
סביב סביב. מראה כזה, של עיר המוקפת חומה עתיקה, השווה לעיר
מראה מופלא, של עיר קדומה ביותר, אשר הוותה למעשה, עדות לכך כי
עם ישראל היה כאן לפני אלפי שנים, עדות לכך כי תיאורי התנ"ך את
העיר ירושלים מדוייקים להפליא. בהתרגשות עברה ביחד עם מטיילים
רבים דרך "שער האריות", היכן שרק לפני מספר שבועות עברו כאן
לוחמי צה"ל, משחררי העיר העתיקה. הינה, עוד מספר צעדים, והם,
המטיילים והמוני עם ישראל, הגיעו עד לכותל ממש.

מול הכותל הענק, המדהים, עמדה כעת נפעמת ונרגשת ספק ילדה, ספק
נערה מבתˉים, והביטה מעלה מעלה אל כל ההדר וההוד הללו,
הניצבים בפניה. דניאלה  חשה בשינויי הזמן וההיסטוריה היהודית,
אשר היא עדה להם, ואשר מתרחשים ממש כאן במקום הקדוש הזה. כעת,
חשבה לעצמה, כי ניתן לומר בפה מלא: "לשנה הזאת, בירושלים
הבנויה". לאחר שנשבתה בקסמי המקום הקדוש הזה, חשה לראשונה
במלוא העוצמה של מהותה וזהותה, כי: "אני לא רק ישראלייה, כי אם
יהודייה במלוא מובן המילה", ובו במקום נשבעה לעולמי עד:

"אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי,
תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא
אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ ש-ִמְחָתִי"
                                                           
                         תהלים קלז, ה-ו



בשעה טובה וב"ה, תמה ונשלמה כתיבת ספרי "ישראלייה".