[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








                                   
@ כל הזכויות לגבי כל היצירות, מכל סוג שהוא המופיעות בדף
היוצר בבמה חדשה, שמורות ל-: לילית לוי.

כל העושה, עשה בעבר, או יעשה בעתיד שימוש באחת מיצירותיי אלו
(למעט בני משפחה, קרובים וחברים המוזכרים בספר "ישראלייה",
שלהם מותרת הדפסת החומר במדפסת לשם קריאתו), כולל בספר
"ישראלייה", בשירים ובצילומים המופיעים בדף יוצר זה, תוגש
כנגדו קובלנה לבית-המשפט ויינקטו כנגדו/ה/ם הליכים משפטיים.


                   געגועים לכינרת

געגועים לכינרת
הם אף לך.
כינרת של ערב
עם נצנוץ אדום,
חלוקי האבן,
עת נסוגים אתם
ממקום מוצאכם.
היו לי לעולם
אתה והיא, שניכם,
מקורות נחמתי,
כמים חיים, רוויתי.
הרי לא אוכל
לומר לכם שלום,
לשלחכם מאיתי
עד הגיע יום.

נכתב ביום 15.8.2001

שיר זה פורסם גם באתר לשעבר my.co.il "האתר שלי"



                  אחד המקומות הנידחים



הימים הולכים, מתארכים
שמיים שאינם מבורכים
עבים להתנגש לא זוכים
על סף לעולם לא דורכים
כשני ינשופים צווחים
אל תוך הלילה משתרכים
לדאות אינם מצליחים
זה לזה לא מניחים
כנפיהם הלאות מניחים
על ספסל עץ נחים
בשדרה ליד השיחים
באחד המקומות הנידחים.


נכתב ביום 17.8.2000

שיר זה פורסם גם באתר לשעבר my.co.il "האתר שלי"



                       קונכייה שלי

קונכייה שלי, מבצרי
אשליה מתוקה של שקט
אתקפל בך כעובר
בין דפנות אמת
אטומות שלא לשמוע
רחשי המבקש לפגוע
וכל אלה הדורשים
להתיז ראשי בהינף
נסיונות ללא הרף
עת אפנה להציץ
מעבר לפתח האור
בסופו של הפיתול
אשוב על עקבותיי
אמצא לי מחסה
של דממה ואיפול.


נכתב ביום 29.1.2000

שיר זה פורסם גם באתר לשעבר my.co.il "האתר שלי"


                    נ  צ   ח  



כשניתנה ההזדמנות
לזכות באושר מועט
כי הזמן אוזל ותם,
היא באה גלים גלים
מכל הכיוונים,
אך נראתה כחומקת.

כאשר יכולתי לבחור
על איזה ראש
להוריד את המקוש
או על ראשי,
בחרתי רק בשלי,
כן, זהו גורלי.

כי מי ראוי
יותר ממני עצמי
לא לדעת הצפוי?
הן רק אני אוכל,
לא אתה והוא,
לשאת נצח אומלל.

נכתב ביום 31.12.2000

שיר זה פורסם גם באתר לשעבר my.co.il "האתר שלי"

             

                ר ב ע     ה ש ע ה


רבע השעה
אורכת הדרך
אל סוף העולם.
אך ט"ו דקות
ללא דקויות
לקירוב הלבבות.
ממקומי אל שם
מבלי כל אשם
יהיה החיבור.
חמש ועשר
מפרידות
כמו נצחיות,
כאורך הגלויות.
ללא טעויות
יהיו אף יהיו
כל הפגישות.

נכתב ביום 27.3.04



                  נ ק ו ד ת   ה מ ו צ א

כל מה שנותר
בסופו של דבר
לאחר ההתכתשות,
זו רק התלישות.
ומה הייתה התוצאה
של תחינה וקריאה,
וכמה הייתה נוראה
כל זעקה וקריעה
עם כל תלישה,
איש לא ידע
מלבד שניים שלושה,
אשר תמיד שבים
לנקודת המוצא.

נכתב ביום 4.11.2000

שיר זה פורסם גם באתר לשעבר my.co.il "האתר שלי"


                   ל ש ל ו ם   ח י י ל


לשלום חייל, לחייליו
מלווה התפילה
על כל שעל.
ייסורי המסע
בארץ שסועה,
יומם ולילה,
בעין פקוחה,
לא יאונה רע.
עברו הדרך
מתחילתה לסופה
ללא כל מורא,
לכם הברכה.
לשלום חייל, לחייליו
לכם התפילה.

השיר נכתב ב-17.6.2004 ומוקדש לנח"לאים שבינינו.


בראש השנה 2005 יצא לאור הספר: "משיב הרוח" אשר נכתב
ע"י אורלי גורן (לוי).

ניתן להשיג את הספר באתר של "סטימצקי" בקישור הבא:

http://www.steimatzky.co.il/Steimatzky/Pages/Product.aspx?ProductID=11281491




                  מ ר י ו נ ט ה


מי אני בסך הכל?
רק מריונטה שלך
אם תורה, אזיז יד,
אשר בדרך אגב
קשורה בחוט אל ידך.
רק תבקש וארקוד
לפי הקצב אשר תקבע,
אניע רגליי, אף אקוד
ואולי אמשיך לחשוב,
שזה מה שיגרום לי
להפסיק לעולם לנדוד.
ואם לא די בכך,
אף תשים בפי מילים
אוצר שלם, שיג ושיח.
ובתום ההצגה שלנו
תאסוף את כובעך,
תרוקנו מכל תוכן
תניחהו על ראשך,
תחזיר אותי לקופסה,
אשר תישא עמך
ותלך לך לדרכך.

נכתב ביום 7.7.2000

שיר זה פורסם גם באתר לשעבר my.co.il "האתר שלי"



               כ ל ת   ה ש מ ח ה


כלת השמחה,
מעולם לא הייתה
ללא כל הזמנה,
לא לחופתה.
ההייתה הילולא?
הייתה גם הייתה,
שנה אחר שנה.
פרוטה אל פרוטה
לזכות בכניסתה
אל בין חוגגים,
לחלוף שומר הסף,
כקבצן בפתח,
יד פשוטה, פשוטה
מגששת כסומא.
היכן היא החופה?
ביתמות נותרה.

נכתב ביום 18.8.2003




                     ה מ ע ג ל



יש לי מה שקרוי מעגל,
מתוחם בקו ברור,
אף איש ממנו לא נגאל,
כל אחד בו שמור.

כל אחד הם רק שלושה,
נעים ולא נעים
תוך ריצה טרופה, ללא תחושה,
מין חלל של אהובים.

פעמים נראה אתה מוליך,
פורץ לפנים גועש,
אין בך כוח לסיים תהליך,
לפתע מתקדם החושש.

ואני, הנמצאת שם בלב,
נגררת, נסחפת בעצמה,
מנסה לצאת אל השליו,
תוך שימוש בערמה.

אך רק אותי אוליך שולל
ועל אף כמיהתי,
לא אוכל להותיר במעגל,
חלק זעיר מנשמתי.


נכתב בינואר 2000

שיר זה פורסם גם באתר לשעבר my.co.il "האתר שלי"



                      המועד   מקודש

השיר נכתב בהשראת נעמי שמר-הורוביץ, ופורסם גם באתר הזכרון
לזכרה.

המועד מקודש
על כך הוחלט,
עתה נעים
כפי החיים.
היום יפה,
אף זו מעלה
כמעט עונה
לעד עונה.
חידוש שנה
טיפין, טיפין
ניחוח אוויר
הולך וקרב.
הלב מתרחב,
נשימה עמוקה,
ארץ עתיקה,
שנה מתוקה.

נכתב ביום 4.9.2003


                 שורה ועוד חצי


שורה ועוד חצי
ועוד... ועוד... ועוד...
ילדים, משפחות יקרות
האדניות עוד פורחות
ומעל מרחפות הנשמות.
מסביב הדומייה עוטפת
מפירות רק צפירות,
ושוב, מטח יריות.
ואחר קול תפילה
את הלב מרעידה
מי ישיב האבידה?
שורה ועוד חצי
ועוד... ועוד... ועוד...
"אל מלא רחמים"
די, לא עוד.


נכתב ביום 26.4.2007 לזכר הנופלים של שורה וחצי,
בית העלמין הצבאי, חולון.


                 מאבדת פרטיות

הנה שבו ימי הקיץ,
נושמת כמות של לחות,
מתנהלת בכבדות,
מאבדת שוב פרטיות.
ואלו דווקא הימים
האמורים להיות שקטים,
שניים-שלושה חודשים
כמו מים צוננים,
מעלים בי הרהורים.
אולי לא בי האשמה?
על מה כל המהומה?
רק ניסיתי להחליף תוגה
להתעטף בקצת שלווה.
אולי הייתה נימת ערגה,
אך נפשי עייפה
ממשך כל התקופה
וכל שאבקש, מעט הפוגה.

נכתב ביום 17.6.2000

שיר זה פורסם גם באתר לשעבר my.co.il "האתר שלי"


                             ש ת י ק ת ך


שתיקתך, אשר אין להפיר,
דיברה בעד עצמה.
דממתך היתה לצעקה
והמילים, אשר נאסרו
בתבנית של חכמה,
אסרו עליי את החיים.
הרי אתה ידעת,
לכל מילה, או הגה,
שעל ברכיי, להתחנן,
נפלתי, רק לאחרת,
לו נודעה לי האמת,
ידעת כי אותי תאבד.
שתיקתך, אשר אין להפיר,
שכה שמרת בקנאות,
לא התירה אהבות,
הן לנו מותרת הרעות.

נכתב ביום 24.6.2002

שיר זה פורסם גם באתר לשעבר my.co.il "האתר שלי"



                    התא הנוסף



אינך יודע
והרי הנך
התא הנוסף
של לב אחד.
קרוב, מיוחד,
אך לך נועד
לך ואך בלבד.
כלל לא נפרד
מעם השניים,
מיקשה אחת,
חלקך הנכבד,
של לב אחד.


נכתב ביום 27.3.2004


                    להפיג  לבד


היית רוצה לחשוב
שאולי אתה היחיד,
שיכול להפיג לבד
באיזה זמן בעתיד,
ביום גשום אחד.

לא היית מודע,
רק חסר ודאות,
שיש עוד שניים,
אשר שומרים בקנאות,
כמו בבת עיניים.

אורבים לך בחשאי
מחכים לרגע רפה,
שבו ישעטו לעברי,
האחד צעיר ויפה,
השני ממתין לשירי.

וכדי להפיג לבד,
רק אומר: "בוא!"
לעובדי אדמה בצל,
ירוץ האחד מיפו
והשני מן הכרמל.

נכתב ביום 19.2.2000

שיר זה פורסם גם באתר לשעבר my.co.il "האתר שלי"



                     אל עצמי לשוב


אל עצמי לשוב
בדרך פתלתלה, חבולה,
אל זהות ראשונית,
אחזתי בשארית כוחי.
לשוב אל מלוא התום
עד אשר הופיע חלום,
הסיוט הזה, הבלהות,
לא יורשה לגשת,
לא עד הלום.
לחזור אל הראשית,
שאינה זמן הולדתי,
אף לא הנעורים.
במניית מים עכורים,
ספרתי שבע שנים.

נכתב ביום 8.6.2003




                   ועכשיו השקט

ועכשיו השקט
נוסך בי שלווה.
לא חפצתי ביקר
רק במעט אהבה
יש בה ענווה.
ועכשיו דממה.
ואחת,רותי שמה,
שהכל תחת ידה,
לא תדע למה
ואף לא מתי
תוציאני למכירה
עד בלי הכרה,
אפילו על מרקע.
רק אנו שנינו
נדע האמת המרה
הקשר לא יהיה
ואף לא ההתרה
פתאום השקט קרה...



נכתב ביום 26.9.2001

שיר זה פורסם גם באתר לשעבר my.co.il "האתר שלי"


            כארז הלבנון


כארז הלבנון - מוקדש לחייל דוכיפת, ארז עידן
ולמשפחתו - בגירה, עמי, תומר ועמרי.

"ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע
אשר-שם ציפורים יקננו חסידה ברושים ביתה..." (תהילים ק"ד)


לשאת בכאב,
נתח אחד
יכול ויקל
ולו במעט.
המשא כה כבד
כתפי אב, אם,
לשאת זכרונך
בחלק זעיר.
אח ועוד אח
בכורכם הצעיר,
לבו השאיר
משמרת בידכם.
עיניו שלהבת
רוחו לא תיפול,
תעמוד ניצבת,
כארז הלבנון.


נכתב ביום 21.5.2005

לאתר של ארז:
http://erez-idan.co.il/

דף יזכור באתר ההנצחה של משרד הבטחון:
http://www.izkor.gov.il/izkor86.asp?t=516956



                    תמונה אחרת

זו הייתה תמונה אחרת
איזה רגע של עבר,
כבר לא אותו דבר.
כעת שונה כל כך,
אם כי העתיד
נראה ברור, מובטח.
השנים נתנו בי סימן
אף אליי הושיטו ידן,
היו כלא היו,
תווי פניי שונו,
אט אט עם הזמן.
אולי הייתי אך הבל,
אשר כיופי חלף,
כאותה תמונת הלל.


נכתב ביום 28.10.2001

שיר זה פורסם גם באתר לשעבר my.co.il "האתר שלי"



              האושר אינו מתמשך


האושר אינו מתמשך
אף אם נראה לכאורה,
כי זכית בו להתברך
מגיע לאט, במשורה
ואת כבר לא נערה.

ורק אני יודעת
שעל אף התהילה,
למרות שדבר לא חסרת,
הייתה בלבך תפילה
להיות כמו כל כלה.

ביקשת לבנות לך קן,
צירפת ענף לענף,
את גוזלך בו לשכן,
אך העץ נטף שרף
על הפרי שנקטף.

האושר אינו מתמשך
ואת נגעת בו מעט,
נותר רק פעמון קולך
ובעצם לא נטשת
ועל קינך, ציפור אחת.

מוקדש לעופרה חזה

נכתב ביום 26.2.2000

שיר זה פורסם גם באתר לשעבר my.co.il "האתר שלי"



           עצה לשארית החיים

אדם הוא אדם, באשר הוא
הכל שווים בלידתם, אחריתם.
חייה את חייך, אהבותיך,
אך היזהר בחיי אחרים,
כי כל חיים הם יקרים.
צעד מסביב בזהירות,
שלא לדרוך על צמחים -
גם לפרחים נשמה בשדות.
דברי נועם לא נשכחים
והיפוכם היא הפגיעות.
התחל בחיים חדשים,
אף אם לא יהיו שונים
ממה שהכרת עד כה.
לא חשובה המסגרת,
הבחירה היא בידך,
זכור מאין אנו באים
והיכן נמצא עצמנו
יום אחד, בין כה וכה.


נכתב ביום 7.1.2007




               רק שנה ותלך

רק שנה ותלך,
כלעומת שבאת,
אל ילדה אחרת.
רק ניצוץ אחד,
נוסף, של עיניך,
עוד מבט מחוצף
ותעבור לך הלאה.
רק יום ותלך
אל ילדים שאיתך.
רק עוד נצנוץ
שושן אחד אדום,
חורף של שמש,
עול ימים, רוגש.
רק דקה ותלך
לחיים שלך, הצעיר,
תהיה לי ההלך
רק שנייה ותלך.



נכתב ביום 15.1.2002

שיר זה פורסם גם באתר לשעבר my.co.il "האתר שלי"


                            י ש ר א ל

לסבתי, שפרינצה, שנספתה בערבות סיביר במלחמת העולם השנייה

מתבגרת, אך מרגישה צעירה
כואב קצת פה וקצת שם
אך עדיין יש תרופה.
גם במשקפיים יש כבר צורך,
מקרוב כבר לא רואים טוב,
אך אם נרחיק, יש למה לצפות.
אולי לשלום, לעתיד יותר ורוד,
אפשר ורצוי תמיד לקוות,
כי תקווה אחת, היא המון תקוות.


נכתב ביום 24.4.2007


                      אל עיר מקדש

אל עיר מקדש,
ירושלים של מעלה
הראשונה במעלה,
פעמיי אלייך
בין חול לקודש,
אל מבואותייך
בדרך השילדות.
פתע נגלית, זוהרת,  
אפופת הילה,
במלוא הדרך,
נשקפת במראך,
פרושה במרחב.
להושיט יד לאבן,
לגעת בכתלייך,
עצומת עיניים,
בתפילת אין קץ,
בכוונה גדולה,
מירושלים של מטה
היישר אל המקום.
ואחר כך ביראה,
לסגת לאחור,
בצעדים מדודים,
אתהלך ברובעייך,
בין סימטאותייך,
אל בתי כנסיותייך,
לעולמי עד -
היי, ירושלם.


נכתב ביום 5.6.2008

                       
לזכרו של אבוט (עבוד) דוד דריו, בן וידה ומישל  
(בן דודו של אבי), איש הפלמ"ח - הגדוד החמישי, חטיבת הראל,
אשר השתתף בליווי השיירות לירושלים. נפל במלחמת תש"ח -1948
במבצע "נחשון" בקרב על הקסטל-ירושלים.
יהי זכרו ברוך.

קישור לדף יזכור של משרד הבטחון:
http://www.izkor.gov.il/izkor86.asp?t=91607

ובאתר הפלמ"ח:
http://www.palmach.org.il/showitem.asp?levelId=3503&itemId=6301&itemType=0&nofelId=5540



                         
ת י ק ו נ י י


כוחי, ריבונו של עולם,
ניתן לי ביד רחבה
תיקוניי הרבית כהון,
הכפלת, גם שילשת
תיקון נוסף ועוד,
ניסוי על נסיון.
תמהתי, תסתיים העת?
לכמה שנים מיכסת האון?
הרי מעם סגולה הנני
הכיצד לא יבחרני
לעמוד מול חטא, עוון?
כוחי, אדון עולם
שמא לא די לי?
התעורר בי ספק...
הרי התמלאה הכוס,
האין די בהספק?
אנא, סוף, הפסק!


נכתב ביום 31.12.2006




                             שיר לך


בכל שבוע היית מתכונן
ולכל סיפור היה לך שיר
כך הקשבנו לליאונרד כהן
יחד איתי ציפית לאביר.

איך למדנו שלושתנו לעוף,
אתה היית השותף הסמוי
עברת איתנו בכל נוף,
הדמיון, לפעמים הוא שגוי.

היה לך מקום ברכבת
שנסעה תמיד לשום מקום
הכרת את השמיים באמת,
הגעת איתנו עד הלום.

ובשישי אחד החלטנו להיעלם
הדמיון כבר לא הספיק
השארנו אותך לבד בגשם,
אך ההרגל קשה להפסיק.

המסך ירד, הסתיים המחזה,
לא של רומיאו ויוליה ההם,
ואתה, מכח ההרגל הזה,
פשוט המשכת לך בלעדיהם.


נכתב בחודש אפריל 1998

שיר זה פורסם גם באתר לשעבר my.co.il "האתר שלי"



                רק להיות

ובכל זאת
ולמרות האכזבות,
רציתי עוד להיות,
לנשום בלי סוף
ריחה המשכר
של ארץ האבות.
ובכל זאת,
על אף המלחמות,
היו תקופות שלוות,
ובין לבין
התרחשו האהבות,
בחלקן הן אבודות,
וכמה ידידויות
של כל הנפשות
זו לזו חוברות.
ובכל זאת,
כששלטו העצבויות,
זהרו גם השמחות,
והייתה לנו סיבה
להיות עוד ועוד,
רק להיות.

נכתב ביום 12.2.2008


                   לך לך לעיר אחרת!!!


היא כבר לא כאן,
עבורך לא תהיה קיימת
לא תצפה על מפתן,
הרי שכנת בעיר אחרת.
כל הרמיות עלו וצפו,
כמי באר על גדותיה,
רווה אין קץ בעליה
וכל שעצר על ידה
שבר צמאונו, לא עוד!
כי יבשה מאוד הבאר,
כשק התרוקנה, שוד!
קצה נפשה עד מאוד,
אט אט שקעו מימיה
לצלילי כל התזמורות.
היא כבר לא כאן,
עבורך לא תהיה קיימת,
לך לך לעיר אחרת!



נכתב ביום 7.8.2000

שיר זה פורסם גם באתר לשעבר my.co.il "האתר שלי"



                    זר דפנה של פלסטיק


זר דפנה של פלסטיק
הנחת על ראשך,
כמו בועה של סבון,
מעוורת את ההמון.
לוקח קצת מזה,
תהילה, אהדה משם,
הונאה של עצמך
ושל כל העולם.
איש כה פשוט
כמה ריקנות,
זיוף אלסטי,
חסר תוכן, משמעות.
בנוצות לא לך
וכל אשר הנך,
זר דפנה של פלסטיק.

נכתב ביום 15.12.02

שיר זה פורסם גם באתר לשעבר my.co.il "האתר שלי"



                               ה נ צ ח ה


הייתה לי פעם משפחה, משפחה עניפה. בא צורר גרמני, שכמוהו צצים
ועולים מפעם לפעם "מנהיגים", חיות אדם, שבמקרה הטוב היו זקוקים
להסגר, והוא גרשם והשמידם באש, בירי וברעב.

הייתה לי משפחה, אשר לא זכיתי להכירה. דוד אחד, מנדל, נער בן
15, שהסתובב בכפרים, בקור ובשלגים והתחנן לפרוסת לחם ולקערת
מרק לשלושת אחיו הצעירים ממנו, כאשר הוא מונע מפיו אוכל, עד
אשר הלך וגווע מרעב. רק צילום שרד מדודי מנדל.

היו לי גם סבא וסבתא, גרוינם ושפרינצה (לבית נייוורט) פייט.
ואיזה געגועים תוקפים אדם, אשר לא זכה לראות את סבו וסבתו
מעולם? געגועים להחזיק בידה של הסבתא, לראות אותה בחגים יושבת
עם כולם ליד השולחן הערוך, לראות את פניה. איך נראתה הסבתא
שלי? אין צילום ואין זכר. הסבתא שלי נותרה עם פנים עלומות.
והסבא, איש דתי, כפי שהיו כל היהודים בעיירה רודניק, נגר
במקצועו, זאת גיליתי לא מזמן באתר ההנצחה של יד ושם, גם הוא לא
זכה להכיר את נכדיו. מת ברעב ובחולי בסיביר שברוסיה.

ככל שנברתי בהסטוריה המשפחתית, גיליתי עוד ועוד בני משפחה,
אחות הסבא, אדל זומפ לבית פייט, מה שנותר ממנה הוא צילום
משפחתי טרום מלחמתי. כן, הדודה אדל נראית שם הדורה לצידו של
אביה, הרץ, ושני אחייניה הקטנים עומדים לצידו, אחייניה שלא
ידעו כי תוך מספר חודשים תאבד ילדותם התמימה והם יחלו במסע
בלהות שכמותו לא ידע העולם. אדל, הדודה, לא ידעה כי למעשה, זהו
אחד מביקוריה האחרונים בבית אביה. אדל נספתה ביחד עם בעלה,
יעקב זומפ ובנם ביבורוב, פולין.

אביה, הרץ, בן פסח ומרים פייט ואשתו, חנה-רוזיה לבית טבעו,
נספו אף הם בעיירה רודניק, פולין. חנה-רוזיה הייתה ידועה כאשה
אשר הגיעה מארץ אחרת והייתה אפופת מסתורין. לא ידענו בוודאות
מהיכן הגיעה חנה-רוזיה. משפחות ששמן טבע, התגוררו בעיקר בעיר
סלוניקי שביוון. האם חנה-רוזיה לבית טבעו היא בעצם מסלוניקי
שביוון? אולי. אין את מי לשאול.

כל בני משפחתו של הסבא רבא, הרץ, נספו וגם בנו הנוסף, משה
והנכד. למעט הבן, גרשון פייט ולמעט הנכדים מרים, צבי ושושנה,
אף אחד מבני המשפחה לא שרד. הבן, גרשון, היגר לארה"ב ביחד עם
אשתו, מתילדה, והוא הדוד מאמריקה שלנו. הוא ואשתו הצליחו
להימלט בזמן משיני ההשמדה, ואנו זכינו מדי פעם לחבילות
מאמריקה, כמו כל עם ישראל שהיה לו דוד באמריקה. כמובן שבכל
ביקור של הדוד מאמריקה, גרשון, הייתה כל המשפחה, לבושה במיטב
מחלצותיה, מתייצבת בשדה התעופה הישן בלוד לקבל את פניו. הדוד
הזה היה מביא תמיד מתנות מדהימות. את טייפ הסלילים הראשון הוא
הביא וגם את הטרנזיסטור הראשון, בעטיפת עור כתומה. עד אז היינו
מצטופפים סביב הרדיו הגדול, כדי להקשיב לתכניות ופתאום היה את
הרדיו הנייד.

גם אח היה לה לאדל, אח נוסף, פסח שמו, שעבר להתגורר בעיר
קטוביץ'. העיר קטוביץ' מזכירה בדרך כלל את ועידת קטוביץ'
משיעורי ההסטוריה, אך בי מייד מעוררת אסוציאציה לגבי האיש פסח
פייט. גם מפסח פייט לא נותר זכר, אפילו צילום לא. הוא, אשתו
והבן יולק נספו בעיר קטוביץ', ממש באותו מקום שבו התקיימה
ועידת קטוביץ'. לארץ ישראל הם כבר לא זכו להגיע.

והנה אני, במאה אחרת, זמנים אחרים, ישראל, שנת 2008, כותבת על
המשפחה העניפה שהייתה יכולה  להיות לי, והסיבה היא הנצחה.
להנציח שמות, להנציח את מה שקרה כאן. הנצחה היא מילת המפתח.
הנצחה למען בני המשפחה הקרובים, הדורות הבאים, שאולי יום אחד
יתעניינו וירצו להציץ כאן ולברר פרטים, ובעצם לכל מי
שמתעניין.

נכתב ביום 17.7.2009


                         על חלומות וחתונות


חתונה. מייד כשהמילה הזו נשמעת או נזרקת בחלל האוויר, אם
בנסיעה באוטובוס ע"י נוסעת צעירה המספרת לחברתה על חתונתה
הקרובה או אם ע"י אם גאה שמספרת לחברתה כי בתה עומדת להתחתן
בקרוב, או בכל סיטואציה דומה, מייד כשנשמעת המילה "חתונה",
הנושא מעורר אסוציאציות ורודות של התחלות חדשות, עושר ואושר
לנצח.

מנקודת מבט של מי שהייתה פעם בת 16, אני מודה שהחלומות הכי
מתוקים של כל נערה, בעיקר בסביבות גיל ה- 16, הם להתחתן, בעיקר
כשיש לך אהבה גדולה, את צעירה ויפה, חולמת על אהבה לנצח ואושר
אינסופי, לי יהיו גם ילדים יפים, כי אני גם יפה (וכך הינך גם
כיום, או לפחות היית כזו עד לפני מספר שנים לא רב), מן הסתם,
הילדים חייבים להיוולד יפים, השאלה רק כמה. האהבה הראשונה שלך
- בחור צעיר שכל עתידו לפניו, העתיד נראה מובטח וורוד. לך תהיה
חתונה עם שמלה הכי לבנה והכי מרשימה, החתן הכי יפה והכי
מוצלח.

לאט לאט, עם חלוף השנים, את מתחילה להיות יותר מציאותית. לא
כולם יפים ולא כולם מוצלחים. חלומות הם בעיקר ורודים, אבל רק
חלומות.

לאחר כך וכך שנים, האמא מתחילה ללחוץ: "איך זה שרק הבת שלי לא
מתחתנת?" ואני אומרת: "מה קרה? סוף העולם עדיין לא הגיע. זה לא
כל כך נורא."

ולילה אחד מגיעים חלומות מסוג אחר. את נרדמת לך בלילה בתקוה
לשינה עריבה במיוחד בלילה הזה, מחר צריכה להתעורר ליום חדש
ולעוד יום עבודה. אבל, ממש בלילה, צץ לו חלום, חלום מסוג
החלומות שאת או אתה מתעוררים ממנו מיוזעים, מלאי חלחלה
ואומרים: זה לא חלום, זה חלום בלהות.

ואצלי, לילה אחד, לפני שנים רבות, הופיע חלום מן הסוג הזה,
שהיה חוזר על עצמו בדיוק רב מדי תקופה כלשהי, חלום שמתעוררים
ממנו בבהלה. ומה בחלום? אני מתחתנת.  וביום החתונה המשפחה
מתכוננת לחתונה. מתלבשים יפה, חליפות, שמלות ובסביבות השעה שש
בערב, נכנסים כולם למכוניותיהם ומתחילים בנסיעה אל מקום
החתונה. החופה מתחילה, הרב עורך את הקידושין, אבל לחתן אין
פנים. לא יודעים מי החתן. הוא עומד שם אבל אין לו דמות. החופה
נערכת והקידושין נעשים וזהו...

ו...החגיגה מסתיימת... חוזרים הביתה, לבית שלי...אבל למה יש
תחושה של מאסר? למה התחושה כל כך קשה? אוי, מה עשיתי? לא רציתי
בכלל להתחתן עם האיש הזה, שעדיין אין לו פנים ולא דמות.
ואני... רק לברוח מפה. אבל איך בורחים? עכשיו צריכים לעבור
הליך מסוג ההפוך לחתונה. איזה עונש... אלוהים ישמרני...מה
עושים עכשיו?

ואז.... מתעוררת בבהלה מסיוט הבלהות הזה, כולי שטופת זיעה קרה,
מלווה בקוצר נשימה....

רגע, זה רק חלום...חלום בלהות, אבל רק חלום. ואז משתחרר האוויר
בבת-אחת, נושמת לרווחה. "איזו רווחה, זה רק חלום." איזה
אושר... פתאום העול של לקום מהמיטה ולצאת לעוד יום עבודה, נראה
כאושר גדול.

כן, זה חלום שחוזר על עצמו בדיוק רב מדי פעם, אותם פרטים, אותו
חתן שאין לו פנים, אותו סיוט והאושר הגדול בסיומו לאחר
ההתעוררות.

תמיד תהיתי ביני לביני, מיהו החתן הזה שאין לו פנים?

לאחרונה, גיליתי מיהו אותו חתן.

יש שישאלו: "מה זאת אומרת? האיש הופיע לבסוף בחלום? אפשר היה
לראות אותו ואת דמותו בחלום האחרון?" והתשובה היא: "לא
ב-ל' רבתי." למעשה, על החתן הזה לא חלמתי אף פעם, לא בחלומות
הטובים ולא באחרים וככל הנראה, לחתן הזה לא היו פנים בחלומות
החתונה, כי פשוט הוא לא היה שייך לשם. פתאום נפלה עליי התובנה
כרעם ביום בהיר: אני יודעת מי האיש הזה והוא לא החתן הנכון.

ועל זה הייתה סבתי, מזל טוב, נוהגת לומר:

"adoi santo. bar-minan, bar-minan..."

ומיהו אותו חתן? זהו סוד שנשאר ביני לביני. יש כאלו שיודעים את
הסוד ויש כאלו שאשאיר להם את האפשרות לנחש...  

ו... כל זה קרה באמת...


נכתב ביום 30.9.2009



השבוע פגשתי סבא אחד - של יונתן עברון


השבוע ביקרתי סתם כך בקניון הזהב של ראשון לציון. ומה עושים
בקניון? מבלים שעה שעתיים, יושבים באיזה בית-קפה, מציצים
בחנויות ואולי גם קונים איזה בגד לשיפור המצב-רוח. נכנסתי שם
איפה ש"מקדונלד" ועצרתי לי ליד דוכן הפיס, מי יודע אולי הפעם
יתמזל מזלי ואזכה. לידי נעצר סבא אחד חביב. והוא אומר לי: "רק
יצאתי קצת החוצה, אני לא בא לכאן לעתים קרובות." שאלתי אותו:
"מאיפה אתה?" ענה: "ממטולה."-  "איך הגעת ממטולה?" - "אני
צוחק" - ענה לי. "מתי עלית לארץ?" - "בשנת 1949". "מאיפה הגעת
לארץ?" "מאיסטנבול". "וואו, גם אבא שלי מאיסטנבול".... וככה
התפתחה לה שיחה שנמשכה שעתיים, על שפת הלאדינו, על יום העלייה
שלו מאיסטנבול...

לפתע, שלף מכיסו תמונה. "את רואה את הפרח הזה? זה הנכד שלי,
יונתן עברון". "מה אתה אומר? נתקלתי בשם הזה באינטרנט, גם בימי
הזכרון". כן, התברר לי שפגשתי ממש במקרה את הסבא של יונתן
עברון. ואז סיפר לי בגאווה שהנכד שלו שירת ביחידת מגלן ומה קרה
שם ליד ג'נין ושנינו הזלנו דמעה, ככה באמצע הקניון. ומה אני
יכולה להוסיף מכאן? סבא של יונתן עברון ואמא ואבא של יונתן ואח
של יונתן: אנחנו זוכרים את כולם והשתדלו להיות חזקים"...

http://www.maglan.org/apage/15518.php


נכתב היום, 28.10.2010


אשלייה של אור היום


אשלייה של אור היום
משרת השקט, הבטחון
מאורותיה שאבתי עצמה
אך ברדת החשיכה
התנפצה לרסיסי הלילה.
לא טל ולא מטר,
לא ברק ולא רעם
אף לא זיקוקין די-נור
של ימי העצמאות,
אשליית השקט הופרה
לקול רסיסי המתכת,
ולפתע, באחת, ניטלו ממני
כל מקורות גאוותי:
ילדותי, נעוריי ועלומיי.
לאור אחרון של שמש
מעט לקראת זיקנה
התנפצה לה אשליית חיי
             
נכתב ביום 5.2.2012



פגישה בצומת תל-אביבי

מוקדש בהערכה ובהוקרה לזמר אריק איינשטיין, המקסים, השנון,
המצחיק, ובעיקר - הזמר הענק הזה, (שאגב, הכי אהוב בעיקר על
סימה :))


אולי ניפגש שוב, ביום שמשי
באיזה צומת תל-אביבי
בפינת אלנבי-בן-יהודה
ואתה כלל לא תדע.
ושם, ליד פינסקר,
מעבר למוגרבי
נעלה זכרונות מתל-אביב
עת אתה היית שם דבר
ואני רק נערה מפרבר.
עם תיק אדום מפלסטיק
פעמיים, שלש,אחר-הצהריים
עושה דרכי לאוסישקין,
כי יעקובסון מצ'רנר אמר.
וב"שבת בבוקר, יום יפה"
בדרך לשייט בירקון
נעבור שם שוב,במיוחד
א', אני ואבינו, סלומון.
נראה להם את המקום
איפה שהמגרש הישן,
ונספר על פ. דמבינסקי
שנדמתה כמגדל השן.
ומספר שנים, מאוחר יותר,
ניפגש מרחוק ב"כסית"
לאחר ש"נזדנגף", אני ו-ר'
ידידתי משכבר הימים.
נעצור שם כדי לבדוק
האם באמת חצקל שם
ואולי יושב שם אריק
עם כל המפורסמים,
נעצור רק לרגע אחד
מול המפות המשובצות
אך לא נעז כלל וכלל
לשבת שם, רק ב"רוול".
ויום אחד ניפגש באמת
ואתה תחייה עוד המון
כי איך נוכל להסתדר
בלי א"א האדום?


נכתב היום, 9.2.2012 בצירוף איחולי בריאות, אריכות ימים
ו"פשיסקה גודוברגו"

השיר פורסם שוב ב-ynet תגובה 1119 תחת ראשי תיבות של שמי,
לאחר לכתו לעולם שכולו טוב, של אריק איינשטיין, יהי זכרו ברוך.


http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4458392,00.html











                                                           
 







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
באמת מעיינים
משפצרים
וממחזרים את
הסלוגנים?


תגובת מערכת:
לא.


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/2/10 11:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לילית לוי

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה