דיוויד לחץ על דוושת הגז כל כך חזק עד שהיה נראה כאילו היא
עומדת להינתק ממקומה.
מכונית משטרה נראתה דולקת בעקבותיו, אך דיוויד התעלם ממנה
בנחישות. גם מהקול המחוספס שקרא: "מרצדס שחורה לעצור מיד בצד!"
התעלם דיוויד מכול וכול.
הוא כעס. כל כך כעס. מעולם לא כעס כך! גם כשדרשה ממנו אמו
להיפרד מסמנתה - לא הרגיש כך. הוא זגזג בחוסר עקביות, עובר
מנתיב לנתיב - עובר במודע על חוקי תנועה מפורשים. גם הניידת
שרדפה אחריו לא חסה כל כך על חוקי התנועה. היא התפתלה יחד אתו
במסלול המסוכן, צברה תאוצה מפתיעה וחסמה אותו בפתאומיות, לקול
צפירת הנהגים המבוהלים שניסו לשמור מרחק עד כמה שאפשר מהמרצדס
והניידת המטורפות...
"מרצדס שחורה, לעצור!" קרא השוטר שוב ברמקול, ודיוויד, שכמעט
ביצע פנייה חדה ימינה, עצר באקט בלתי צפוי בחריקת בלמים
מחרישה.
השוטרים פתחו בתנופה את דלת מכוניתם והתקדמו בצעד מהיר וסמכותי
לעבר המרצדס.
דיוויד נשען במושב העור, שאננות איומה מרוחה על פניו והוא מביט
בשוטרים הקרבים אליו מבעד לעיניים אדישות.
השוטר המבוגר, מקורח ובעל כרס מזקינה, בחן אותו בעניין. "אני
חושב שעדיין לא קיבלת רישיון טייס, בחור", אמר לו בחביבות,
אולם עיניו קדחו בו בחשדנות, "אפשר לראות תעודות?"
הנימה הייתה מבקשת. אבל שניהם, גם דיוויד וגם השוטר, ידעו שזה
רק לשם הנימוס וזו דרישה שאינה משתמעת לשתי פנים.
דיוויד הגיש לו בשתיקה את רישיון הנהיגה ורישיון הרכב שלו יחד
עם התעודה המזהה.
"אוקיי", אמר השוטר לאחר שסיים לבחון את המסמכים, "אתה יודע
שזכית ביושר בקנס. ותודה לי שזה לא לילה בתחנה מאחורי
סורגים..."
"כמה?" פלט דיוויד בקול מרוחק.
השוטר הביט בו דקה ממושכת, לא מפספס את הבעתו הקרירה והחולמנית
של הבחור תכול העיניים מולו. "אתה בטוח שלא שתית, בחור?"
דיוויד הרים גבה. "בטוח", אמר. "אפשר לקבל את התעודות שלי
חזרה, אם סיימת להנדס אותן?"
השוטר נראה כמסתפק לרגע. "אני חושב שעדיין לא", אמר באותה
חביבות מחויכת, הוא חיטט בכיסו ושלף משם נייר דק. הוא הגיש
אותו לדיוויד. "תנשוף, בבקשה".
דיוויד הביט בו בעיניים תמהות. "אני נראה לך כמו בן אדם
שתוי?!"
"לפי הנהיגה המטורפת שלך - סביר מאוד", ענה השוטר. "לנשוף",
פקד שוב.
דיוויד נשף והשוטר התבונן בדף. הוא הרים אליו את עיניו לאחר
כמה שניות. "אוקיי, בחור, אתה נקי", הוא החזיר לו את התעודות
בתוספת קנס על סך מאה חמישים דולר.
"שמור על עצמך, בחור", אמר לו השוטר לפני שהתרחק למכוניתו,
"חיים רק פעם אחת".
דיוויד גיחך לעצמו שעה שהתניע חזרה את רכבו. "ספר לי על זה..."
מלמל לעצמו.


הוא נכנס הביתה בטריקת דלת שנבלעה בקולות הנינוחים ששוחחו
בסלון. קול צחוק מתגלגל ומוכר מאוד נישא באוזניו והוא נזכר
שהוא עדיין צריך ללבן כמה עניינים בלתי גמורים...
הוא זרק את מפתחות הרכב על שולחן המתכת הדקורטיבי שעמד בכניסה,
צועד לעבר המטבח. לפתע יצאה מולו איב מפתח הסלון המקומר. היא
עדיין לא שמה לב אליו ונכנסה, למרבה תדהמתו, למטבח. הוא חייך
חיוך מריר ונכנס אחריה.
"שלום לך", הוא אמר כשגבה מופנה אליו, מתעסקת במיכל המים החמים
שעמד על ה"פלטה", כפי שקראה אמו למגש המתכת העבה והמכוער
שהועמד על הכיריים.
היא הסתובבה בבהילות. "דיוויד!" קראה בלחש ספונטאני, ואז - כמו
נסגר שוב המסך, הושפלו ריסי עיניה והיא הפנתה אליו את גבה
בשנית.
"את לא יכולה להתעלם ממני כך, איב!" הוא אמר והיא שמעה את
העצבנות בקולו.
בעודה ממשיכה להתעלם לחלוטין מקיומו נפנתה מהשיש ופתחה דלת עץ
חומה ונמוכה בצד המטבח. דיוויד נכנס אחריה אל תוך המזווה הקטן
והדחוס וסגר את הדלת. הם עמדו לפתע בחשיכה עמומה. קרן האור
היחידה בקעה מחלון צר ומצומצם שהיה קבוע בתקרת העץ התחובה.
היא הביטה בו בעיניים ירוקות מבוהלות, מבטה חלף על ידו שנשענה
על המשקוף, חוסמת את היציאה מבעד הדלת הסגורה. היא הרכינה את
ראשה ולקחה נשימה עמוקה. "לט מי אאוט, פליז."
"איי דונט ת'ינק סו..." הוא חייך חיוך משועשע וכלל לא אכפתי
שהעלה את רמת עצבנותה של איב.
מה יש? חשב לעצמו דיוויד בסרקזם, שתהיה גם היא מעוצבנת וחסרת
ישע פעם אחת. מגיע לה, לנסיכה המפונקת...
"דיוויד, תן לי לצאת!" קולה היה תקיף הפעם.
החיוך נמחה מעל פניו של דיוויד. די לשחק! הגיע הזמן לעבור לדבר
האמיתי...
"אני פשוט לא מאמין שזו את!"
"Tell me about it..." סיננה איב, אך תחושת המצוקה שעלתה בה
ומבטה הלחוץ שנדד אל הדלת מדי כמה אלפיות השנייה בעוד מוחה
מנסה לחשב בבהילות איך לצאת מהמקום - מנעו ממנה מלומר יותר.
דיוויד לא שם לב. הוא היה שקוע כל כולו בתסכוליו האישיים. "את
מוכנה להגיד לי מה עובר עלייך?! מה... מה, לעזאזל, קורה פה?
אני לא מבין איך מכל האורתודוכסיות באנגלייה - דווקא את היא
הבת של הארוס של אמא שלי..."
היא הביטה בעיניו התכולות שנצצו בחושך. היא לא ידעה מה לעשות.
חוסר אונים נשמע בקולה. "דיוויד, מה אתה רוצה ממני?"
פניו של דיוויד התעוותו. "אוי! תפסיקי להיות כזו קפואה
ומתנשאת! מה עובר עלייך, תגידי לי?!..."
איב שתקה. עיניה סקרו בחוסר עניין את מדפי העץ הגדושים
בחבילות, שימורים, צנצנות מלאות, קופסאות ועוד כל מיני מוצרי
מזון שונים. דומה היה שהמדפים סוגרים עליה, חונקים אותה,
לוחצים עליה. היא השתוקקה לצאת, לנשום אוויר חופשי.
"מה קורה פה?!" מרירות נשמעה בקולו, "למה את לא עונה לי? דברי
אתי!"
היא לא יכלה לסבול זאת יותר! היא מוכרחה, חייבת, לצאת מפה!
מה שהם עושים פה - זו עבירה! עבירה נוראה! איסור ייחוד הוא אחד
מההלכות הבסיסיות והחשובות ביותר בגיל כמו שלהם!...
היא שלחה את ידה, בפתאומיות, בלי מחשבה, והניחה אותה על ידית
המתכת העגולה. דיוויד קלט את התנועה, אך לא רצה לתת לה לברוח.
זו הייתה הזדמנות מושלמת לסגור חשבון - והוא לא היה מוכן לאבד
אותה בכזו קלות. הוא הוריד את ידו לעבר ידה במטרה לאחוז בה
ולמנוע ממנה לצאת. איב ראתה את ידו בעיניים מתעגלות והשיבה את
ידה באותה פתאומיות שבה שלחה אותה, מבוהלת משהו.
המעשה התמוה הזה היה הקש ששבר את גב הגמל. עד מתי היא חושבת
להמשיך בהתנהגות השחצנית הזאת?!
"מה קרה, אסור שידי תיגע, חלילה, בידה הטהורה של הוד מעלתה?"
התיז בציניות.
"בדיוק", ענתה איב באותה ארשת יהירה שכעס נמהל בה. עיניה רשפו
- הוא הרי יודע שהיא שומרת לא לגעת בגברים - יודע זאת בפירוש!
שתיקה שררה בחדרון הצפוף - כל אחד מהם הביט לכיוון אחר. לשניהם
הייתה גאווה בלתי מתפשרת - ושניהם היו נחושים בדעתם לשמור
עליה.
"איב", אמר לפתע דיוויד בנימה אחרת והיא הרימה את ראשה, מופתעת
לשמע הנימה העדינה והחמה. האם זהו עוד תכסיס או שמא זו אמת?
"למה לא ענית למכתב שלי...?"
כעת היה ברור לה שזה זיוף. "על מה אתה מדבר?" היא התפרצה בלי
כל הקדמות על דיוויד ההמום. "אני לא רוצה לחשוב, אפילו, על כך
שפעם בזבזתי דף ובול על נוכל שקרן כמוך!" את כל תסכוליה,
מרירותה המצטברת הוציאה כעת, "ואני... טיפשה שכמותי..."
דיוויד חשב שהוא לא שומע טוב. ברור שהוא נזקק לבדיקת שמיעה
דחופה - אחרת, לא היה מאמין שזה באמת מה שהיא אמרה. אבל הוא
היה חייב לוודא. "למה את מתכוונת?! מה אני עשיתי לך?" הוא שאל
והתאמץ לא להרים את קולו, הוא דפק בזעם עצור על אחד המדפים
לצדו. "למה כל מה שאני עושה אתך יוצא לי הפוך?"
איב חרקה בשיניה. "אתה יהודי".
"מסתבר".
איב הביטה בעיניים קמות באדישותו חסרת האכפתיות של דיוויד,
והוא לא הבין למה. הוא הרי סיפר לה זאת במכתב לפני חודש! במה,
אם כן, היא מאשימה אותו?!
"מסתבר?! איך יכולת?! אני... הייתי כל כך כנה אתך! סיפרתי לך
דברים שלאיש לא סיפרתי! נתתי בך אמון כמעט עיוור! ו..." היא
נצרה בכוח את לשונה. לא. היא לא תגיד לו מה היא חושבת עליו
באמת. זה לא מגיע לו - לנוכל הרמאי. פעם אחת כבר טעתה כשסיפרה
לו - היא לא תחזור על אותה טעות שוב! היא זעמה כל כך על עצמה.
כיצד לא נעלה את רגשותיה?! כיצד נתנה לגבר לסחוף אותה כך,
בקלות כזו? כיצד היא עדיין, בסתר לבה, אוהבת אותו???
הוא בהה בה, מצפה להמשך דבריה.
"ואתה עטית על עצמך מסיכה של משהו אחר! גרמת לי לחשוב ש -"
אולם דיוויד לא נתן לה לסיים את המשפט. הוא התפרץ לתוך דבריה
בכעס. "מה את חושבת שאת? מי את בכלל?! אני לא מכיר אותך כבר!"
"ואני, כנראה, לא הכרתי אותך מעולם!"
המילים שלה פגעו בו. איך היא מעזה לעמוד בסנוביזם השחצני שלה,
להטיח בו מילים קשות ובלתי מובנות ולהציג אותו בתור הנאשם?!
הוא חייב עכשיו לברר מה הולך פה!
"איפה הנערה המתוקה והפקחית שחלקה אתי שיחות מיוחדות ועמוקות
כל כך...? איפה הנערה החכמה והמשוחררת שהיה לי כל כך נעים לדבר
אתה? איפה הנערה המיוחדת והמצחיקה, הנערה החמה והרגישה שהתגלתה
לי מבעד לשורות?... הנערה שלמכתביה חיכיתי בקוצר רוח
ובהתרגשות..."
"אז למה לא היית כן אתי? למה?!" היא החלה לתופף ברגלה בעצבנות,
משתדלת לשכוח את המילים המחמיאות שאמר עתה.
"כן?!" הוא לא האמין! "אני שפכתי את הלב שלי בפנייך! מה שלא
סיפרתי לאף אדם בעולם - סיפרתי לך! ולך לא היה ההגינות להחזיר
לי אף לא בדל תשובה, אות חיים - משהו!"
חוצפן! חשבה איב בשצף, איך הוא מעז לומר כך?! הוא שפך את לבו
בפניה... כן, בטח! מתי בדיוק?! בהסתרת זהותו האמיתית?!
הוא הוסיף לדבר, אך היא לא רצתה לשמוע. אולם המילים האחרונות,
שנאמרו בטון גבוה מעט, חדרו בכל זאת לאוזניה. "אני מרגיש כל כך
מטופש!"
והיא לא התאפקה מלהחזיר לו: "מילר, יו גט דה נרבס...! אתה
תמרנת אותי כל הזמן הזה ובסוף אתה מרגיש מטופש?!"
דיוויד הביט בה שותק. הוא שמר על ארשת פנים חתומה, אולם בתוך
תוכו הוא היה המום. על מה בדיוק היא מדברת?! הנערה הזו שוב
מצליחה לבלבל אותו, פעם אחרי פעם. הוא עומד לשים לזה קץ!
אבל קודם כל, עליו להירגע. מכעס ומהטחות זעם האחד בשנייה לא
ייצא כלום מלבד בלגן ואי הבנה גדולה יותר. הוא נשם נשימה עמוקה
ונשף אותה באיטיות.
"איב", הוא אמר ברוגע, בחום. "רוז", רוך אינטימי נמסך בקולו
כשהגה את השם שהעביר רטט בגווה של איב. "תעני לי, למה לא החזרת
תשובה למכתב שלי?"
"מעולם לא פספסתי אף מכתב שלך!" נעלבה איב, "האחרון שכתבת לי
היה מעיראק, אני זוכרת בבירור!"
דיוויד התבונן בה. הנימה במילותיו הייתה כנה ורגישה כל כך
כשאמר: "המכתב שכתבתי לך - היית אמורה לקבל אותו לפני חודש.
הגילוי שגיליתי, ההבנות שהבנתי, ההסברים שכתבתי, הבקשה
שלי..."
"אוי, דיוויד", קולה של איב היה שבור, מיואש. "אין לי מושג על
מה אתה מדבר..."
הוא הביט בפניה שהיו חלקות וחפות - היא אומרת אמת.
"רגע", נשמע קולה מהוסס משהו, "שלחת אותו לפני חודש? כבר יותר
מחודשיים שחזרתי לגור אצל אבא שלי שוב. מאז ש -" היא נעצרה
באופן מוזר לחלוטין, אך המשיכה בטבעיות, כאילו לא קרה דבר,
"בוודאי שלחת את המכתב לכתובת הרגילה, הכתובת של הסמינר שלי.
אם כך, הוא שמור לי בחדר שלי שם... אמ... מה היה כתוב בו?"
שאלה, סקרנית מחויכת.
"So, you really have no idea, ha..."
"No clue..."
"אני לא מאמין..." הוא הרים את עיניו לתקרת העץ הנמוכה ואז חזר
להביט שוב באיב, "אז רגע, את בעצם לא ידעת שאני... יהודי?"
"איך אני אדע אם הסתרת את זה טוב כל כך?!" היא שכחה לרגע
מהמכתב, הכעס עלה והציף אותה שוב. "הולכת אותי שולל בצורה כזו
ש -"
"לא, את לא מבינה!" קטע אותה דיוויד, "אני לא ידעתי שאני
יהודי... אני... אימא שלי גילתה לי שאני יהודי רק לפני זמן
קצר, יום לפני שכתבתי את המכתב. רגע... את חושבת שאם הייתי
יודע שאני יהודי לא הייתי אומר לך?!"
היא נשענה על החלק המזערי של הקיר שנותר חשוף ממדפים וצנחה אל
הרצפה, אוספת את ברכיה אל בטנה וראשה ספון בין ידיה.
"אז אתה... לא ידעת שאתה יהודי?" שאלה בשקט.
דיוויד הביט בה מלמעלה, ולפתע שוב נראתה לו כמו איב שלו. איב
הישנה והמתוקה כל כך שהכיר - עם דיבורה העדין והמלוטש שאפיין
אותה תמיד - ללא הנימה התוקפנית שבה השתמשה עד עתה.
רעיון עלה בלבו. "אל תזוזי", הוא לחש וקולו נשמע נלהב, "אני
מיד בא..."
"לא, רגע", עצר בעדו קולה של איב, "על מה אתה מדבר?! אנחנו
יוצאים מפה מיד! די..."
אבל היא נותרה לשבת בחוסר מעש.
"אל תזוזי..." הוא אמר שוב והיה כמעט בחוץ, "אני כבר חוזר..."
איב המשיכה לשבת, תוהה מה דחוף כל כך ו... היא נמלאה לפתע
בתחושת התרגשות חמימה. דיוויד... זה דיוויד שהיא מכירה. עם
החיוכים וההתלהבות הצוהלת שלו - לא דיוויד התקיף והציני שנתגלה
אליה בדקות האחרונות...
דלת המזווה נפתחה בפתאומיות, דיוויד עמד בפתח והיא מצאה את
עצמה בוחנת אותו בקפידה. כבר יותר משנה לא ראתה אותו... הוא
נותר גבוה וחסון כמו שזכרה, הפוני שלו התארך קצת וצנח בחינניות
על מצחו הגבוה. עיניו התכולות ברקו בניצוץ שובב. הוא היה לבוש
בסווצ'ר שחור ומכנסי ג'ינס משופשפים, הביטה בצער בראשו נטול
הכיפה. בידו החזיק דף נייר מקופל לשניים.
הוא כופף את ראשו כשנכנס בעד הדלת הנמוכה והתיישב גם הוא על
הרצפה מולה, מקפל את רגליו הארוכות לישיבה מזרחית לחוצה. "לא
נכנסתי לחדרון הזה מאז שהייתי ילד..." גיחך ויישר את הדף.
איב נרכנה כלפיו בעניין.
הוא הביט בדף לכמה שניות ואז, בהחלטה מהירה, הגיש לה אותו.
"מוטב, אולי, שאת תקראי אותו לבד. בשקט".
היא הביטה בו כשלקחה ממנו את הדף, ואחר השפילה את עיניה והחלה
לקרוא. דיוויד התבונן בה כשקראה בנשימה עצורה.
היא הגיעה לשורה האחרונה בלב הולם. היא השתדלה לחנוק בקרבה את
כל הרגשות שעלו בה כשקראה את בקשתו ה... מפתה כל כך...
"May you give us one more chance...?"
"איב", הוא אמר בלחש.
היא קלטה את דיוויד מביט בה, בציפייה מחויכת. הוא נראה בטוח כל
כך בתשובתה החיובית. ולמה שלא יהיה בטוח? זה הרי המצב האידיאלי
ביותר, לכאורה, לא? הוא יהודי... היא יהודייה... תשובה חיובית
מצדה - זה הדבר המתקבל ביותר על הדעת...
"דיוויד..." היא לחשה אליו וחום הציף את פניה.
דיוויד גחן לעברה, היא עצמה את עיניה, חשה בקרבתו אליה. לבה
הלם בעוז כשהוא רכן בלאט. היא פקחה את עיניה במהירות. לא! זה
יותר מדי!
היא דחפה אותו ממנה, מבוהלת, וקמה במהירות מהרצפה, נעזרת באחד
מהמדפים, מנערת את חצאיתה משיירי אבק.
"לא!" אמרה, כמו התעוררה אל המציאות.
דיוויד הביט בה בתדהמה גלויה. "מה לא?" קם גם הוא.
"לא", היא חזרה שוב. ושוב הייתה זו איב הזרה והמנוכרת, עם הטון
התקיף בקולה.
דיוויד קם ומנע מבעדה לצאת מהמזווה ברגע האחרון כשהוא נעמד
כחוצץ בינה לבין הדלת.
איב הפנתה ממנו את פניה בהפגנתיות מתנשאת. בשתיקה הדקה שהשתררה
מצא דיוויד את עצמו בוחן את הנערה שלפניו בדקדוק קפדני. שנה
וחצי עברה מאז ראה אותה לאחרונה...
היא השתנתה. השתנתה כל כך - והשינוי התבטא בצורה בולטת ביותר
במראה.
תלתליה הבלונדיים, הנהדרים, השופעים נכלאו תחת צמה נוקשה
וחמורה. היא הייתה לבושה במין בגד מוזר למראה שהורכב משלושה
חלקים משונים ועתיקים. חצאית קפלים ויקטוריאנית בנוסח המאה השש
עשרה. חולצת צווארון מבד משי לבן בעלת שרוולים ארוכים קפדניים,
ומין מחוך מורחב בצבע שחור, תואם לחצאית, בעל כתפיות רחבות.
פניה היפות היו חפות מכל איפור כלשהו, ולאוזניה ענדה עגילי
פנינה קטנים וצנועים.
"איב", הוא אמר במין תרעומת, "מה קורה לך?! אני כל כך לא מכיר
אותך! כמו נערה זרה!"
הוא קרב אליה מבלי משים, והיא התרחקה, גבה נוגע כבר במדף הקשה.
"דיוויד!" היא קראה בטון נוקשה, "תתרחק בבקשה!"
"אני לא מאמין שאת באמת הנערה המדהימה שהצהירה לפניי בנחישות
ששום דבר לא יוכל להשפיע עליה".
איב השפילה את פניה במין הודאה מבוישת.
"מה זה הלבוש הזה? את נראית כמו הנערות היהודיות שהיו לבושות
בזמן מסעי הצלב..."
היא הרימה את ראשה, ניצוץ בלתי מוסבר נדלק בעיניה הירוקות:
"וכך נראות גם היום הנערות היהודיות האורתודוכסיות ששומרות על
כבודן העצמי..."
"איב!" דיוויד בלע את רוקו, "תביטי בעצמך! תשמעי מה שאת אומרת!
את באמת מאמינה לזה?! זאת אומרת, לא את זו שאמרת לי שכל הדרך
הזו רחוקה ממך?! את פשוט..." הוא לא מצא מילים שיבטאו את מה
שחש כלפיה באותם רגעים.
"דיוויד -"
"לא! אל תגידי 'דיוויד' בכזה טון קפוא. מה קרה? כשסוף סוף הבנו
אחד את השני - פתאום את קמה לך באיזו ארוגנטיות ו... מה קרה?
אני כבר לא טוב להוד קדושתה הזכה? מיס אווה לורנס, מה יהיה
אתנו?!"
היא טלטלה את ראשה בחולשה והרימה את ידה השמאלית, מעבירה אותה
על שערה במבוכה. ופתאום הוא ראה אותה... את הטבעת הכסופה
המשובצת יהלום.
"את..." הוא לחש בעיניים פעורות והיא הביטה בו בשאלה.
"את לא... תגידי לי שאת לא..."
"לא מה?"
"לא מאורסת..."
היא תפסה את קמיצת ידה השמאלית ביד ימינה, כמו מנסה להסתיר.
"אני... אני מאורסת, דיוויד".
לפתע נשמע קול גברי קורא סמוך אליהם: "איב דרלינג, וור אר
יו?"
איב הסיטה את ראשה בחדות אל הדלת. "אני..." היא לחשה, "אני
חייבת ללכת..."
"לא, איב, חכי!" לחש גם דיוויד, אבל איב כבר פתחה את הדלת.
"מה שאנחנו עושים כאן זו עבירה! זה ייחוד!"
"ייחוד?" דיוויד לא הבין, מנסה לשמור על רגיעה כלשהי בתוך
הכאוס שאפף אותו.
"זהו חוק בסיסי ביהדות שתכליתו ללמד את האדם שאינו יכול לסמוך
על עצמו".
"מה?!"
"אסור לגבר ואישה לא נשואים להתייחד במקום סגור", היא הפטירה
בקרירות ויצאה, מותירה את דיוויד עומד נדהם בחדר החשוך.