לבה של איב החסיר פעימה לשמע המוזיקה הרועשת והפתאומית שבקעה
בעצמה מעברו השני של הקיר.
היא עצמה את עיניה וגופה נשמט ברפיון אל רצפת הפרקט החלקה,
ראשה נשען על הקיר המשותף, אנחה נפלטת מפיה.
צעדים מהירים וכעוסים נשמעו עולים במדרגות, פוסחים על חדרה
בנחישות. דלת סמוכה נפתחה בתנופה עזה והיא שמעה את קולה של אנה
צועק בניסיון להתגבר על המוזיקה המחרישה.
"דיוויד! דיוויד מייקל מילר!"
המוזיקה הונמכה באחת והיא שמעה קולות מתלחשים. המוזיקה הופסקה
לגמרי ואז היא שמעה אותו אומר בכעס: "נמאס לי מכל הדת המטופשת
הזאת, מאם!"
קולה של אנה נשמע, מנסה לפייס אותו בלחש. דלת נסגרת בלאט כעבור
כמה דקות ו... שקט.
היא אהבה את השקט הזה. שקט שאחרי הסערה. ואולי... לפני...?
היא ישבה כשרגליה מקופלות, צמודות לבטנה, ידיה חובקות אותן
וראשה נשען על ברכיה.
האוויר היה שקט כל כך עד שיכלה לשמוע את נשימותיה שלה.
ובתוך כל השקט הזה תהתה לעצמה מה הוא עושה עכשיו. על מה הוא
חושב. תהתה על כל המציאות הבלתי אפשרית הזו... האם זה באמת
קורה? זה לא חלום, אולי...?
היא הסירה את הטבעת מעל אצבעה והתבוננה בה בריכוז. מחשבותיה
נדדו לאחד שהעניק לה אותה באותו יום מתוק-מריר...



אנגלייה, מחוז סטמפורד היל-לונדון.
הם עמדו בגינת הנוי הנאה של משפחת פרלמן. קצת נבוכים, קצת
מבוישים. איב קטפה את אחד מהעלים הירוקים הקטיפתיים שכיסו את
העץ הנמוך לידה. היא עברה באצבע עדינה על עורקיו הבולטים.
הבחור הגבוה שעמד מולה התבונן בעין חולמנית במעשיה.
"מתרגשת?" הוא שאל בקול רך ושקט.
היא הרימה את עיניה והביטה בו, כמו בוחנת אותו בפעם הראשונה.
גבוה ומרשים, לבוש בקיטל שחור ארוך וחגיגי, מגבעת הקטיפה
חבושה, כראוי, על ראשו. שתי פאות בלונדיות מסולסלות ירדו משני
צדי אוזניו וזקן צמוד, בלונדי אף הוא, עיטר קמעה את סנטרו
ולחייו.
ג'ונתן בלום. "העילוי מ-----", כך כינו אותו הכול.
"ג'ונתן בלום", אמרה לה דודתה, ולא מעט הערצה נשמעה אז בקולה,
"שם נרדף לסיפור הצלחה".
"קצת", היא אמרה, משפילה את עיניה.
מי היה מאמין שהיא - היא, איב לורנס השנונה וחדת הלשון, תובך
כך מבחור ישיבה צעיר...
"אני... אני רוצה לתת לך משהו..." אמר ג'ונתן, מעט בהיסוס,
וידו חיטטה בכיס מעילו. הוא שלף משם קופסת קטיפה קטנה בצבע
ארגמן, שהתאים במיוחד לצבע פניה של איב...
לבה של איב החל להלום בקרבה בעודה משערת מה נמצא בפנים.
היא חשה את מבטו ננעץ בה, מוטרד מעט משתיקתה האדישה. היא הפנתה
אליו חיוך מרגיע, והוא חייך חזרה ופתח בזהירות את הקופסה לפני
איב.
נשימתה נעתקה. טבעת עשויה זהב לבן עם עיטורים עדינים וכמעט
בלתי נראים ניצבה שם, גאה וזקופה. יהלום מלוטש נצץ בראשה.
היא נשאה אליו מבט נרגש. "היא... יפהפייה..."
חיוכו התרחב כשאמר: "כמעט כמוך..."
היא הביטה בו בפתיעה. זו הייתה פעם ראשונה שאמר משהו על מראה
החיצוני. בדרך כלל דיברו על השקפות, רצונות, שאיפות, מידות
ושאר דברי רוח. מעולם לא דיברו על עניינים ארציים וגשמיים כגון
זה. מעולם לא חשבה ששם לב בכלל איך היא נראית...
היא גילתה, פתאום, כמה זה היה חסר לה!...
הוא כנראה קלט את מבט ההפתעה בעיניה כיוון שאמר בחיוך חרישי:
"אנחנו מאורסים, אווה. היית חושבת שהייתי מסכים להתארס למישהי
שאינני יודע מה מראה?"
היא צחקה והרגישה משוחררת יותר.
הוא הושיט לה את הקופסה, נזהר שלא ייווצר ביניהם שום מגע בלתי
רצוי. היא לקחה אותה מידו, באותה זהירות כמוהו, הוציאה בעדינות
את הטבעת והשחילה אותה על קמיצת ידה השמאלית.
"מקסים", מלמל ג'ונתן.
ואז הכול קרה מהר כל כך... הם נכנסו אל הבית. דודתה חיבקה
ונישקה אותה בעיניים דומעות, ג'ונתן נעלם מעיניה, ולפני
שהספיקה לתהות בכלל היכן הוא - החל הבית הגדול להתמלא
באין-ספור אנשים. חברותיה מהסמינר שבגייטסהד הצפונית שסבבו
אותה בפטפוטים נרגשים ובפרצי צחוק נבוכים. בחורים מהישיבה של
ג'ונתן שהתסיסו את האווירה בשירתם המרוממת. "עוד יישמע בהרי
יהודה", נשמע מפיהם חוזר על עצמו בשלל מנגינות שמחות ומרגשות.
מרבית אנשי הקהילה שכמעט נשמו לרווחה על שהיא מתארסת סוף סוף,
"בת לורנס הסוררת נכנסה לתלם", גיחכה לעצמה, בעודה עונה
בחיוכים רחבים על ברכות ה"זייט מיט מאזעל", הרמות והמאושרות.
אחיה, שהסתובב לכולם בין הרגליים ולא הפסיק להרגיז בתעלוליו
הקונדסיים את אנטי פערל שסלחה לו אחר כך מכול וכול...
אמו של ג'ונתן, שלא פסקה מלהציג אותה בגאווה לפני מגוון
חברותיה ומכרותיה.
"אז זוהי הכלה המהוללה לבית לורנס!" קראה אחת מהן, שאיב לא
הצליחה לקלוט את שמה, חסרת טקט בעליל, "משום מה, לא כך דמיינתי
את הכלה הבאה למשפחת בלום. היא לא הייתה צריכה להיות מיוחסת
יותר??"
היא חייכה במבוכה בעוד חמתה לעתיד מנסה לרכך כמה שניתן את
המשפט בעזרת כמה משפטים שנונים משלה, מציינת את העובדה שלמדה
בסמינר גייטסהד ושולפת עוד הערות שגרמו לכולן להעריך יותר את
"הכלה הבאה למשפחת בלום"...
ואז הגיע אביה.
"מאחר, כרגיל", אמרה לו בחיוך כשמצאו פינה שקטה וריקה מאדם
("וזה היה דבר די נדיר למצוא בערב המתיש הזה", כפי שציינה איב
לאחר מכן לאחיה...)
"אני מצטער, יקירה שלי, היו קצת בעיות עם הטיסה וההעברה של כל
החפצים", התנצל מתיו בחיוך ונשק לה על מצחה, "נו... איך את
מרגישה?"
היא משכה בכתפיה. "אוקיי".
"לא זו התשובה לה ציפיתי מכלה ביום ארוסיה", אמר אביה בגבות
מורמות ונעץ בה מבט חודר.
"אני בסדר, טאטי", מיהרה להרגיע אותו, "ממש בסדר... אני
פשוט... עדיין לא עיכלתי את זה..."
הוא נתן בה עוד מבט אחד, ואז התרככו פניו והוא חייך: "מזל טוב,
אוול'ה שלי..."
היא חייכה אליו ואז הכול רץ כמו בסרט נע שמשהו התעקש למשוך את
הסליל שלו במהירות האור...
היא ארזה חפצים אחרונים, נפרדה מג'ונתן שעה לפני הטיסה, ולפתע
מצאה את עצמה יושבת במושב המטוס בדרכם ליונייטד סטייטס - לפגוש
את כלתו המסתורית של אביה. הכלה ובנה...
"זה לא חלום", מלמלה לעצמה איב עכשיו, "זה לא חלום, אני לא
חולמת. זה אמיתי... זו המציאות..."
צלילי גיטרה רכים חדרו פתע אל תוך מחשבותיה והיא מצאה את עצמה
תוהה, בפעם המי יודע כמה לערב הזה, האם זהו אינו עוד אחד
מחלומותיה שוב...
לא. הצלילים היו אמיתיים, כך לפחות הם נשמעו. מישהו ניגן שם,
מעבר לקיר. ובהבזק חד של הבנה קלטה שדיוויד הוא זה שמנגן.
מעולם לא ידעה שהוא יודע לנגן... ו... הו, הוא מנגן כל כך
יפה... חשבה לעצמה בחיוך בעודה מקשיבה חרש לצלילים הענוגים
והיפים שמלאו את האווירה הדמומה.
ולפתע, מבלי משים, שמעה את עצמה שרה עם המנגינה. השיר שאהבה כל
כך...
"This is how you remind me..."
"דיוויד", חשבה לעצמה בעונג, "הוא כאן..." ההכרה כמו חדרה
למוחה. "הוא כאן... דיוויד..."
ואז, בהחלטיות פתאומית, ניערה את ראשה בחוזקה וקמה בנחישות
מהרצפה. "אסור לך!" גערה בעצמה בזעף. "את מאורסת!" היא נגעה
בטבעתה, מזכירה לעצמה את חובותיה. "את מחויבת. התחייבת".
היא אוהבת את ג'ונתן בלום. למדה לאהוב אותו. הוא היה הגבר
האידיאלי... יש לה אתו נושאי שיחה משותפים, הוא מבין
בפילוסופיה, אוהב את שיריה, בעל חוש הומור, רגיש... למה עוד את
מצפה מגבר?
ואז שוב הציף הכעס את לבה, לגבר שקרן ומתחמק היא בוודאי לא
מצפה!...
"אה, כן?" לחש קול קטן ועקשני במוחה, שאותו ניסתה לגרש - אך
ללא הצלחה. "אז למה, בכל אופן, את נרעדת בכל פעם מהמחשבה
עליו???"


הוא התעורר אל תוך בוקר סגריר וערפילי כשתחושה מוזרה מעקצצת
במורד בטנו. קולות משוחחים נשמעו מחוץ לחדר, ולקח לו זמן להבין
מי הם אלו שמדברים...
הוא הציץ בשעונו, השעה הייתה שמונה וחצי בבוקר. "מוקדם", חשב
לעצמו, ובדיוק כשהתהפך לצדו השני בהחלטה לישון לפחות עוד שלוש
שעות צלצל הפלאפון שלו בקול רם ומטרטר.
הוא נאנח, התמתח ושלה את המכשיר המזמזם ממעמקי השידה.
"הלו?" לחש בקול צרוד משינה.
"היי, דיוויד, מה קורה?" בקע קול רענן ומוכר עד מאוד.
"היי... סמנתה!" הוא קרא, מופתע, והחל להתעורר יותר, "מה... מה
קורה?"
"בסדר... תקשיב, דיוויד, החולצה האדומה שלי אצלך במקרה?"
"איזה אדומה?" שאל דיוויד בפיהוק אימתני.
"האדומה עם הכתפיות... אני חושבת שהיא אצלך..."
"אמ... כן, כן... היא אצלי..." מלמל דיוויד כשהוא מנסה להיזכר,
מתוך טשטוש, על איזו חולצה מתוך עשרים החולצות האדומות שלה היא
מדברת.
"למען האמת", הוא אמר כששמע אותה נאנחת בהקלה, "יש לי פה מלא
דברים שלך..."
"כן..." היא צחקה, "התקשרתי גם בשביל זה - רציתי להגיד לך
שהכנתי לך פה קופסה עם כל הדברים שלך..."
היא השתתקה וציפתה למענה מצדו. דיוויד בהה לרגע בתקרה הלבנה,
ואחר התנער ואמר: "את יודעת מה, תני לי להתארגן. בעוד שעה בערך
אני אהיה אצלך עם הדברים, אוקיי?"
"אוקיי. ביי, דיוויד".
"ביי, סמנתה".
הוא התמתח שוב וניסה לסדר את הדברים במוחו.
"לישון - אפשר גם מחר..." עודד את עצמו וקפץ מהמיטה בצייתנות
של חייל מיומן.


הוא ירד במדרגות והניח את השקית הגדולה שהחזיק בידו סמוך לדלת
הכניסה, כשקרקור קולני נשמע שוב מבטנו, זו הפעם הרביעית מאז
שהתעורר...
הוא רטן לעצמו ונכנס בלאט למטבח, כשקולות פטפוט וצחוק מלווים
אותו. הדבר הראשון שקלט היה הגז. או יותר נכון, הדבר הגדול
והמבעית שהונח על הגז עם שלל שמיכות משונות - כולל שמיכת הצמר
הקטנה שלו מתקופת היותו בן שנה...
"מה הם מתכננים להקים פה? מאהל צבאי?!" גיחך לעצמו דיוויד
וחיטט במקרר.
"אין מנוס", חשב בעצבנות כשגילה שכל מוצרי החלב נעלמו מהמקרר
לעבר מקור בלתי ידוע. או בעצם כן ידוע. ידוע מאוד... לצערו...
תוך התעלמות פרונטאלית מהכול - פתח את דלת חדר האוכל לרווחה
ונכנס, משגר לחלל (בעודו משתדל לא להתעמק בו...) "גוד
מורנינג", לבבי ומחויך.
"בוקר טוב!" קראה אמו שישבה מול הפתח די בהתלהבות.
"בוקר טוב וגוט שאבעס!" קרא קול בעקבותיה ועיניו של דיוויד
הוכרחו לנוע, מפאת סקרנותו הטבעית, אל עבר מקור הקול. הוא פגש
בגבר מוצק וגבוה מעל הממוצע, לבוש בחולצה לבנה ובעניבת פסים
סולידית, על ראשו חבש מין פיסת בד מוזרה בצבע שחור - ומתחתיו
גילה פנים אדיבות שהביטו בו בחיוך.
מבלי שרצה התבונן דיוויד בעיניו האפורות של הגבר ששידרו תחושת
אבהיות וטוב לב יחד עם קשיחות חדה ויציבות בלתי מתפשרת
המאפיינת אנשי עסקים רבים.
חיוך שובב ריצד בזוויות פיו של דיוויד כשאמר: "שוד איי סיי:
גוד סאטרדיי?"
מתיו פרץ בצחוק וסימן לדיוויד לשבת בכיסא לצדו. "דיוויד מיי
בוי!" הוא הכריז וטפח על שכמו, "סוף סוף נפגשים..."
"כן..." פלט דיוויד וכמעט דחף את אגרופו לפיו בניסיון לבלום כל
פרץ צחוק חצוף ובלתי ראוי.
"סו יו אר דיוויד!" קרא קול צייצני מצדו השמאלי ודיוויד הפנה
את ראשו.
נער צעיר ישב שם, כמעט ילד. גם הוא היה לבוש בחולצה לבנה וחבש
את אותה פיסת בד מוזרה במרכז ראשו.
"וול... איי גס איטס מי..." חייך דיוויד ונאלץ לנשוך בכוח את
לשונו כדי לא לומר, "אנד וולקם טו קרייזילנד..."
"יה... אנד איים דן..." הוא הושיט את ידו ללחיצה במין רשמיות
מצחיקה, "דניאל לורנס", הוא חזר על שמו המלא שוב.
דיוויד שיתף עמו פעולה ואמר בסבר פנים רציני. "דיוויד מייקל
מילר".
"הו... וזו אחותי. מיס איב לורנס", הוא החווה בידו על הנערה
שישבה מולם.
דיוויד הרים את ראשו בחדות אליה וראה אותה מביטה בו, שלווה
וצוננת, כמו לא הכירה אותו כלל.
חיוך זעיר ריחף בקצות שפתיה. סנטרה היה זקור במין יהירות
ומעיניה הירוקות נשקפה שאננות קרירה.
"כמו מכלת קרח קפואה..." חשב דיוויד כשהבעתו, גם היא, לא שונתה
כהוא זה.
"נייס טו מיט יו", היא אמרה באותו נימוס אנגלי, קר ואופייני.
דיוויד חייך חיוך רחב כשאמר: "נייס טו מיט יו טו". נדמה היה לו
שקלט מצמוץ חטוף בעיניה - אבל אולי הוא רק מדמיין?
"אבל אני מניח שאינך לוחצת ידי גברים - האם אני טועה?" המשיך
דיוויד.
"אוווו, אנה..." קרא מתיו בעודו מעמיס ממגוון הגבינות והירקות
על צלחתו של דיוויד, "אני רואה שהבן שלך מחונך למופת!..."
"טל מי אבאוט דאט..." רטן דן בעודו מניח בהפגנתיות את מזלגו על
הצלחת בקרקוש קולני (שזכה למבט נוזף מצדו של אביו), "ואני
חיכיתי למצוא אמריקאי ברברי שאוכל להשתעשע אתו..."
דיוויד הביט בו במבט השמור בדרך כלל לאנשים שאינם שפויים כל כך
בדעתם, ואיב אמרה: "דן ודאי לא התכוון לזה..." היא נתנה באחיה
מבט קפדן דרך עיניים מצומצמות.
אנה חייכה ואמרה: "ובכן, תופתע לגלות, דן, שלא כל האמריקאים
ברבריים - בניגוד לשמועות שמהלכות עלינו באירופה..."
מתיו פרץ בצחוק קולני ולדיוויד כל זה כבר נמאס. הוא קם
בפתאומיות. "אני חייב ללכת. האוכל היה מצוין, מאם".
"רגע, דיוויד", עצרה בעדו אמו מלצאת, "לאן אתה הולך?"
"קבעתי עם סמנתה שאני אהיה אצלה עכשיו", הוא אמר בלי ניד
עפעף.
"ומי זו סמנתה?" התעניין מתיו.
"הו... זו האקסית שלו - בחורה יפהפייה ומקסימה ממש..." הגיבה
אנה.
"אם היא בחורה כל כך יפהפייה ומקסימה  מדוע היא רק לשעבר?"
התערב לפתע דן, בקליטה יוצאת דופן.
"אז בכל זאת", הרהר דיוויד, "יש בילד הזה משהו..."
עיניו נדדו בטבעיות לעברה של איב, אשר נראתה כרגע מתעניינת
מאוד בעיטורי הפרחים העדינים בצלחתה.
"אני ממש חייב ללכת", אמר דיוויד שוב כשראה שאמו מתכוונת לענות
לדן ויצא בחופזה מהחדר.
הוא הניד בראשו וגלגל את אישוניו בעודו מפליט אנחה: "קידס..."


"היי, דיוויד!" קראה סמנתה כשפתחה את הדלת, "האו אר יו?" היא
נשקה לו על לחיו בידידותיות.
"אוקיי", השיב דיוויד בחיוך ונכנס בעקבותיה אל הבית. "יו לוק
גרייט, סמנתה!"
"פעם חנפן תמיד חנפן", צחקה סמנתה כשעלו לחדרה.
הוא הניח את השקית על מיטתה המסודרת בעוד היא מתעסקת בקופסת
קרטון לבנה ומרובעת.
"מה קורה, סמי?" שאל דיוויד והביט בצדודיתה.
"גוד. ורי גוד, דיוויד", היא אמרה והסתובבה אליו, הקופסה אחוזה
היטב בשתי ידיה, סגורה ומסודרת.
דיוויד שמח לראות שהיא נראית טוב. מצוין ממש. שמח לראות שהיא
התגברה, שהמשיכה הלאה...
"מה אתך? הגרום של אמא שלך כבר הגיע?"
"כן..." דיוויד נאנח ומתח את רגליו הארוכות. "תתפלאי לשמוע כמה
צרות יכול לעולל אדם אחד..." אמר בדרמטיות מעושה.
סמנתה צחקה שוב וחבטה בכתפו. "אל תהיה מדוכא כזה... אני בטוחה
שהוא לא כל כך נורא - צריך רק להתרגל, זה הכול..."
"לכי תגידי את זה לבחור מגודל בן עשרים ושלוש כמוני..."
צלצול מתכתי התנגן לפתע בחלל החדר. דיוויד הביט בסמנתה: "שלי
או שלך?"
סמנתה משכה בכתפיה. "שלך, כנראה. הצלצול שלי שונה..."
הוא הוציא את המכשיר הקטן והביט הצג, עליו הופיע באותיות
שחורות מרובעות השם: "לינק".
לבו של דיוויד החסיר פעימה. "הלו? לינק, מה אתך? אתה בסדר?!"
"אני מניח שאם אתה שומע אותי מדבר אליך - סימן שאני בסדר..."
דיוויד נאבק שלא לפלוט אנקת רווחה ואמר: "חשבתי כבר שנטרפת
בידי אחד האריות שלך... איפה היית?!"
הוא יכל, כמעט, לחוש את החיוך בקולו של לינק שאמר: "סתם, לא
משהו... פשוט הייתי בדרך לניו-יורק..."
דיוויד נשנק. "ניו-יורק?!"
"כן, אתה יודע... יש שם איזה בחור אחד שדי התגעגעתי לראות
אותו... אתה בטח מכיר אותו - מילר משהו..."
דיוויד צחק. "לינק, אתה משהו! אז איפה אתה עכשיו?"
"שכרתי לי פה דירה במנהטן ו-"
"מנהטן? יפה... מה אתה עושה שם? זאת אומרת, פה?" קטע אותו
דיוויד.
"אולי תתחבר, מיסטר כירייס - השיחות אליך די יקרות לתפרן
כמוני..."

"אני..." היסס דיוויד, "טוב, אוקיי", הוא ניתק והביט בסמנתה
שעסקה בסידור החפצים שהחזיר לה דיוויד.
"סמנתה".
"אמ..."
"אפשר להתחבר?"
"שור!" קראה והוא התיישב חיש בכיסא מול המחשב.
Semi: היי, לינק, אתה שם?
Lionking: אני פה. אתה אצל סמנתה?!
Semi: כן, באתי להחזיר לה כמה דברים... "החזרת חובות"... נו,
מה אתה עושה באמריקה?
Lionking: אני מקווה שאתה סולח לי על השבוע השותק - פשוט רציתי
לעשות לך סורפרייז...
Semi: בינתיים מה שעשית לי זה התקף לב...
Lionking: חבל שלקחת את זה ככה ללב...
Semi: עזוב, הלב שלי יסתדר... מה המצב אתך?
Lionking: מצוין ממש! עזבתי את אוסטרליה המבודדת והתת תנאית
לצמיתות! חזרתי לניו-יורק לתמיד!
Semi: כיצד קרה הפלא? החלטת להתחתן וגילית שלא תוכל לעשות את
זה עם הנמרות באוסטרליה?
Lionking: לא חשבתי עדיין על כיוון כזה... אבל זה חומר טוב
למחשבה...
Semi: אני מקווה שלא באת לאלף אותי במקום את האריות...
Lionking: לא... קיבלתי עבודה במנהטן, ממש מצוינת. משכורת,
תנאים, אוכלוסיה נשית מגוונת (ולא רק בצבעים מנומרים...),
בקיצור - עבודה טובה.
Semi: איפה?
Lionking: פה, בגן החיות במנהטן. הם מקבלים קבוצת אריות חדשה -
מישהו צריך להרגיל אותם לסורגים - וכנראה שהם שמעו על הכישורים
הדי נדירים שלי (וגם על הענווה...) ו - זהו! עכשיו אני פה,
אחרי אינספור סידורים תחת חשאיות מוחלטת...
Semi: והכול רק כדי להפתיע אותי? הו... אני מסמיק ממש... סמנתה
בטח לא מבינה מה קורה לי...
Lionking: ספר לה! מה יש? שתשמח גם היא...
Semi: כן, היא בדיוק קוראת... (ואני באמת שמחה על זה, לינק.
אולי אתה יכול לפרגן לי גם איזו מחמאה - כדי שגם אני אסמיק?
לדיוויד לא נעים להסמיק לבד... סמנתה.)
Lionking: את פשוט נפלאה, סמנתה! (מספיק מחניף?) אוקיי, חבר'ה,
איי'ל סי יו ראונד...
Semi: ביי, לינק. נדבר, אוקיי?
דיוויד סגר את חלון האיי.סי. ונפנה להביט בסמנתה שהתיישבה
מולו.
"אז מה... ספרי לי קצת על עצמך..." הוא אמר בחיוך ונשען
לאחור.
"טוב, אני ממש בדרך לקבל את התואר שלי..." היא אמרה בחיוך שהלך
והתפשט על פניה.
"רילי?!" התלהב דיוויד, "סמנתה, איט'ס וונדרפול!"
היא צחקה בעודה מביטה בדיוויד שחייך גם כן את חיוכו הרחב. "אתה
יודע", היא אמרה, "ממש התגעגעתי לגומות שלך..."
"כן, גם התלתלים שלך די חסרו לי..." החזיר לה.
וליז, שפתחה את דלת החדר באותה עת, מצאה אותם צוחקים
בנינוחות.
"הלו אבריבדי!" היא קראה והפנתה את תשומת לבם אליה. "הבאתי לכם
קצת סנקס..."
"הלו, מיסיס פרקר", קרא דיוויד, "האו אר יו?"
"פריטי וול, דיוויד סוויטי", היא חייכה אליו באותה חמימות כמו
תמיד, "הרבה זמן כבר לא ראינו אותך פה!"
"כן..." הוא המהם ופניו התעננו לרגע, "הייתי קצת לחוץ בתקופה
האחרונה..."
"כן, גם לסמי בקושי היה זמן לנשום. היא סיפרה לך שהיא עומדת
לקבל את התואר?" התרגשות נשמעה בקולה של ליז.
"כן, היא סיפרה לי. ואין מישהו שגאה בה יותר ממני..." הוא שלח
לסמנתה חיוך מעודד.
ליז צחקה וקמה בזריזות מהמיטה שעליה התיישבה. "טוב, אני צריכה
לרדת", היא אמרה, "לקוחה שלי צריכה להגיע..."
היא יצאה והם נשארו לבד שוב. ולפתע נתקפו מין מבוכה. דיוויד
בהה בחוסר מעש בצג המחשב, נמנע, בלי כל סיבה, מלפגוש בעיניה של
סמנתה - וזו הפנתה גם היא את מבטה לכיוון אחר.
הוא לא חשב על דבר. לא רצה לחשוב.
חלון זעיר נפתח, פתאום, על מסך המחשב ודיוויד התרכז בו לכמה
שניות. הוא כיווץ את גבותיו ואז הפנה את פניו לסמנתה: "אחד בשם
סטיב שלח לך הודעה..."
לנגד עיניו המופתעות הפכו לחייה של סמנתה לאדומות בעודה
ממלמלת: "זה... זה בטח סטיבן... אבל, איך לא שמעתי את הצליל של
ההודעה?"
דיוויד התבונן רגע ואמר בחיוך ידעני: "הרמקול, מיי דיר, על
אוף..."
"הו... כן, בטח... הרמקול מכובה... כמובן - איך חשבתי
לשמוע..." המילים יצאו מפיה מבולבלות ולא קשורות וחושיו
הערניים של דיוויד ניצתו בחשד.
"אמ... סמי?"
"יס..." קולה היה פזור נפש למדי.
"הו איז דיס סטיבן?"
"סטיבן קלארק. סטודנט למדעים בקולומביה. אנחנו עובדים על
פרויקט משותף... בחור נחמד מאוד..." היא דיברה כשגבה מופנה
אליו, ודיוויד לא יכל שלא לפספס את הטון שהתלווה למילים. הוא
הנהן לעצמו וקם, בעוד סמנתה תופסת את מקומו מול המחשב.
הוא תקע את ידיו בכיסי מכנסיו והחל מתהלך בחדר הלוך ושוב.
שקט יחסי שרר בחדר, ורק תקתוק מקשי המקלדת נשמע בקצב מונוטוני.
לפתע פסק גם הרעש הזה ודממה מוחלטת שררה.
הוא הסתובב וראה את סמנתה מאחוריו, עומדת קרוב אליו.
"אתה מודאג", היא קבעה בהביטה בפניו בריכוז.
דיוויד לא ענה. הוא התבונן מעבר לכתפה, דרך זגוגית החלון
המבהיקה, בשמש הבוקר ששלחה קרניים חיוורות, מנסה לבקוע דרך
בחומת העננים העבה.
מבטיהם הצטלבו לפתע - סמנתה הסיטה ביד עדינה את קווצת השער
השחורה שנשמטה דרך קבע על מצחו. הם עמדו קרובים. "דיוויד..."
לחשה סמנתה ולחלחה את שפתיה. הוא רכן, ואז היטה את מבטו בחדות
והתרחק.
"הכול בסדר, דיוויד?" שאלה שוב סמנתה, עומדת עדיין במקומה.
"מצוין, סמי", הוא פתח את הקופסה הלבנה שהכינה לו וחיטט מעט
בדבריו הנשכחים.
היא משכה בכתפיה והתיישבה שוב מול המחשב.
"דיוויד?" היא הסתובבה אליו פתאום.
"כן..." מלמל דיוויד בעודו בוחן בקבוק אפטרשייב, שכבר התייאש
מלמצאו, מכל הכיוונים.
"אתה עושה משהו היום בערב?"
"לא עד כמה שידוע לי..." ענה דיוויד מבלי משים.
"לבת דודה שלי יש יומולדת היום - ארגנו לה מסיבה באחד הפאבים
פה. כניסה חופשית. מה דעתך לבוא ולהביא אתך את לינק?"
דיוויד חשב רגע. נראה היה שהוא לא יחסר לאיש אם ילך - אמו
תסתדר מצוין, ככל הנראה, עם מתיו מיי בוי ומשפחתו...
"איטס סאונדס גרייט!" חייך דיוויד, "עכשיו הבנתי למה החולצה
האדומה הייתה דחופה לך כל כך..." הוא קרץ לה בשובבות.
הם צחקו ושוב חזרו להיות ידידים כרגיל.
"תישאר לארוחת צהריים, דיוויד?" הציעה סמנתה.
"אני חושש שלא אוכל, סמי..." הוא אמר ובאמת נשמע כמצטער, "אבל
אני חייב לזוז... הבטחתי לאמא שלי שאגיע לארוחת צהריים. יש לי
משהו כמו עוד שעה נסיעה - אז כדאי שאתחיל להזדרז..."
"כדאי באמת - כדי שאמא שלך לא תהפוך אותך לארוחת צהריים..."
כשנפרדו ליד דלת הכניסה נזכר דיוויד: "תגידי, סמנתה, איך את
נוסעת היום?"
לסמנתה לא היה רכב משלה.
"אמ... עוד לא חשבתי על זה, ת'אמת..." נבוכה סמנתה לרגע.
"מה דעתך שאאסוף אותך בתשע?"
"זה יהיה פרפקט, דיוויד", שמחה סמנתה, "תודה..."
"טוב", אמר דיוויד, "אני ממש מוכרח לצאת..."
הוא סובב את ראשו לעבר הקור שבחוץ וחשב על מה שמצפה לו בבית.
המחשבות דהרו בפראות במוחו. הוא הביט בסמנתה ונזכר בתקופה
המאושרת שחוו יחד. התקופה שהייתה, אולי, הבטוחה והיציבה ביותר
בחייו. הוא אהב את סמנתה וציפה... כל כך רצה להמשיך... הוא
הביט בפניה וראה מבעד לחיוך המתוק שלה גם את הדאגה אליו. הדאגה
והאכפתיות שלה כלפיו שנתנו לו תמיד את הכוח להמשיך... הוא נזכר
בכל אותם הלילות שבהם הייתה מתקשרת לאחל לו לילה טוב, סתם למען
ההרגשה הטובה. לא משנה איזה מבחן - וכמה קשה הוא - היה לה
למחרת, מעודה לא פספסה אף לילה... וכמה שהייתה הפעולה הזו
פשוטה לכאורה - כמה כוח היא נתנה לו. זה היה פשוט נוגע ללב,
המסירות שגילתה אליו, ההקרבות הקטנות שהקריבה למענו. הקרבות
שהוא, למרבה הבושה, לא תמיד ידע להעריך...
לא משנה מה היה - סמנתה תמיד הייתה שם בשבילו. תומכת ומעודדת
להביט קדימה. לא להרפות, לא להתייאש - זה היה המוטו שלה.
בהבזק חד ומהיר הוא נזכר גם בה. ההשוואה הייתה בלתי נמנעת.
איב, שלא טרחה כלל לענות למכתב שלו ומתנהגת כמו נערה זרה
ומתנשאת. הוא נמלא זעם על ההתעלמות המוחלטת שלה בנוגע למכתבו.
המכתב שבו שפך את כל רחשי לבו הכמוסים - מה שמעולם לא עשה בפני
איש. לא לפני סמנתה ואפילו לא בפני עצמו! המכתב שבו הסיר את כל
המחסומים, סילק את כל החומות... הוא בטח בה! הוא סמך עליה! היא
הייתה הנערה שעליה חלם יום וליל. כמה ציפה לתגובה שלה... הוא
הרגיש כל כך מטופש!
הוא לא הבין כיצד יכול היה לעזוב מישהו שכל כך אהב לטובת דבר
שלמד כל כך לתעב. היהדות.
ומבעד לכל זה אפפה אותו דמותו של סטיבן קלארק המסתורי. סטודנט
למדעים - אמרה סמנתה. האומנם מסתכם הקשר ביניהם רק בהיותם
עובדים על פרויקט משותף? או שזה כבר הרבה מעבר לכך?
"דיוויד, אר יו ליסנינג אט אול?!"
קולה של סמנתה עוררו ממחשבותיו. "יס... יס, סמנתה..."
הוא הסיט אליה את מבטו בהיסח הדעת, עיניהם נפגשו, ואז הוא קלט
משהו שמעולם לא קלט קודם!
וכמו בדחף רגעי ובלתי נשלט, הוא כרך את זרועותיו סביב מותניה
הדקות, משך אותה אליו ונשק לה בפתאומיות.
לאחר שלוש שניות, שנדמו בעיניהם כנצח, הדפה אותו סמנתה
בעדינות. "דיוויד, מה אנחנו עושים?!"
קולה היה לחוץ מסיבה שדיוויד לא הבין. או לא רצה להבין...
"אני נישקתי אותך, סמי. ואת נישקת אותי חזרה", ענה דיוויד
בשלווה מעושה, והמשיך לאחוז בה.
"לא, דיוויד", היא אמרה באותו קול בהול. "אנחנו מגיעים שוב
לנקודת ההתחלה. אז מה יצא לנו מזה עכשיו? לא, דיוויד, זה לא
טוב!"
"סמנתה", אמר דיוויד ברכות והביט בעיניה שנשאו מבט נמוג,
"תניחי את השכל בצד ותפעלי, ולו פעם אחת, לפי הרגש. תקשיבי ללב
שלך, תעשי מה שהוא אומר לך, תעשי מה שבא לך. מה שמתחשק לך
לעשות..." הפציר בה דיוויד חרש.
הוא רכן ונשק לה שוב, והפעם היא לא נענתה לו. היא התנתקה ממנו
והניחה את ידה על כתפו, מרחיקה אותו ממנה. "עצור, דיוויד!
אנחנו עושים דבר טיפשי! אז נהנה עכשיו, נשכח את הכול ונתמכר
להנאה הרגעית הזאת. נברח מהמציאות. ומה הלאה? אתה יודע בבירור
שאני ואתה לא יכולים להמשיך יחד! למה לגרום לשנינו לסבול
שוב?!"
"אבל, סמי..." העביר דיוויד יד מרגיעה בלחייה.
"לא, לא, דיוויד", היא אמרה שוב, נינוחות כלשהי נמזגה בקולה,
"בוא נעצור בשלב הזה, לפני שנדרדר לדרך שאין ממנה חזרה".
"לא, סמנתה, את לא מבינה!" מחה דיוויד.
היא החזיקה את עצמה בכוחות איתנים על מנת שלא להינמס תחת מבטו.
"לא", היא הסיטה את ראשה, "זה לא רק זה. אני..." לפתע הישירה
אליו את עיניה, "דיוויד, יש לי מישהו..."