"טוק טוק טוק"
הצליל המוכר של הודעת המשתמש שנכנס הקפיצה את דיוויד ממקומו.
אבל לא, נוכח באכזבה כשהציץ בשם, היה זה רק ג'פרי. ליונקינג
עדיין לא זמין ולדיוויד זה עשה רע בלב. כבר כמעט יום שלם שהוא
לא זמין - והיה זה דבר נדיר אצל לינק.
"דווקא עכשיו הוא נעלם לי?!" קימץ דיוויד את אגרופו בתסכול.
באין לו משהו אחר טוב יותר לעשות, התחבר גם הוא.
Nonick: היי, קומנדר, מה קורה?
Commander Squarepants: כרגיל. אתה די חסר לנו כאן...
Nonick: מי היה מאמין שאני אשמע את זה ממך... איך בדיוק אני
חסר?
Commander Squarepants: אתה יודע... חסרה הנוכחות המעצבנת שלך
(פתאום לא צריך לשים משקפי שמש...), הצעקות המחרישות שלך
(פתאום לא צריך להתהלך עם אטמי אוזניים...) - קיצור, אתה חסר!
Nonick: מאוד מחמיא לי, SpongeBob...
Commander Squarepants: שלך תמיד, חסר זהות... מה קורה אתך?
איך זה להתבטל בבית?
Nonick: איזה להתבטל?! אמא שלי בהכנות קדחתניות לוודינג שלה,
והיא נחושה להתרים גם אותי בכל מצב לעזרתה... החתן שלה נוחת
היום בניו-יורק ואל תשאל מה היא עשתה בשבילו...
Commander Squarepants: משתתף בצערך, מילר. ביי דה ווי, מה עם
סמי מאמי?...
Nonick: נפרדתי ממנה...
Commander Squarepants: סופסוף מגלים בך ניצנים גבריים...
חשבתי כבר שתיתקע אתה עד המוות... (אני רואה שכל הדברים הטובים
קורים דווקא כשאני לא בשטח...)
Nonick: אני רואה שאתה די דואג לי, ג'ף... (הרמז שלך היה מאוד
ברור... חבל שאתה לא מפנים אותו לעתים קרובות יותר...). מה
קורה עם החיילים שלי?
Commander Squarepants: מתגעגעים אליך, מבכים את היעלמותך
הפתאומית ועושים לדילן את המוות (במיוחד כשהוא אמר להם שלמרבה
הצער, אינך כבר בין החיים...).
Nonick: דילן?! הוא בסוף נבחר לאמן אותם? דווקא המלצתי
עליך...
Commander Squarepants: לא, תודה. אני צעיר מכדי למות, מילר.
יש לי עוד הרבה מה להספיק בחיים... (חוץ מזה, מי היה מצליח
לעבוד עליהם ככה יותר מדילן?)
Commander Squarepants: סורי, אני חייב לזוז, דיוויד. לנד
בעצבים ומשהו צריך להרגיע אותו, ועדיף שזה יהיה אני ולא
דילן... תמסור ד"ש לאבא החדש שלך בשמי...
דיוויד גיחך והציץ בשעונו. השעה הייתה אחת עשרה וחצי, הוא
התמתח בכיסאו ובעודו תוהה מדוע, בעצם, לא המשיך לישון, נכנסה
אמו לחדרו והזכירה לו את הסיבה לשמה קם ואף טרח להתלבש...
"אני יוצאת להביא אותם, דיוויד", הכריזה אנה.
"יופי, גם אני הולך", הכניס דיוויד את הפלאפון הזעיר שלו לכיס
האחורי במכנסיו.
"אתה בא אתי?" התרגשה אנה.
דיוויד הביט בה במבט מוזר. "לא", הוא חייך חיוך קטן, "התכוונתי
שגם אני יוצא מהבית... לא ממש מתחשק לי להיות בו כשהחבורה שלך
תגיע..."
"דיוויד, יש לי בקשה..."
"יס, מאם?" דיוויד עסק בחיפוש קדחתני אחר מפתחות מכוניתו
האבודות. "ראית את המפתחות של המרצדס שלי במקרה?"
"לא, ותקשיב לי רגע", אמרה אנה בחוסר סבלנות.
"כן, כן, אני קשוב לכל מילה..." אמר דיוויד והחל פותח מגירות
בשידתו.
"אני רוצה שתחזור לפני השעה שש", פלטה אנה לבסוף, מתכוננת לעוד
ויכוח ארוך ומייגע, כדוגמת אלו שערכו בימים האחרונים...
דיוויד הרים עיניים תוהות, "סליחה?"
"אתה שמעת מה אמרתי..."
"שמעתי. אבל נדמה לי שכבר עברתי את הגיל שבו את יכולה להגיד לי
מתי לחזור, לא מאם?"
"הפעם אני מבקשת את זה ממך כאקט של כבוד בלבד, דיוויד. סיפרתי
לך מה זו שבת בשבילנו. היא נכנסת בשש וכולנו רוצים שתהיה נוכח
בה יחד אתנו".
"סאטרדיי זה מחר, מאם", קולו של דיוויד היה מותש משהו, מפתחות
הרכב (שנמצאו לבסוף באחד מכיסי מכנסיו) הצטלצלו בידו.
"דיוויד, טובה למעני - פשוט תשתדל להגיע לפני שש".
"אוקיי, אוקיי, מאם", קרא דיוויד בקוצר רוח ויצא מהחדר, אמו
אחריו, אומרת בקול הפסיכולוגי שלה, "כשאתה אומר 'אוקיי' - אתה
יודע שאתה צריך לעמוד אחרי זה, כן?"
"אוקיי, מאם", אמר דיוויד שוב, "הלכתי!"
הוא נכנס למכוניתו וראה את אמו נכנסת למכוניתה גם היא, שברולט
כסופה והדורה.
הוא יצא מהעיר ועלה על כביש האוטוסטראדה מבלי שום רעיון לאן
ימשיך משם. המרצדס שלו גמעה מרחקים במהירות. דיוויד חש את
איבריו מתרפים אט אט. רגלו שסחטה את דוושת הגז בעצמה כמו נרגעה
וידיו שהחזיקו בהגה בנוקשות חסרת פשרות הפכו גמישות יותר - עד
שנראה כאילו הן ישות אחת. הוא נפנה באחת היציאות וירד בחדות
מהכביש, מתקדם בשביל חצץ משובש לעבר חורשת העצים העבותה שניבטה
לפניו. הוא עצר את האוטו בשולי היער הקטן והגביה את צווארון
מעילו כנגד הרוח הקרה שהכתה בפניו.
לחשוב - זה כל מה שהיה נחוץ לו כעת. הוא היה מודאג. איב עדיין
לא החזירה לו תשובה - וכבר עברו שבועיים מאז שליחת המכתב! מה
זה אומר??? אולי הוא הבהיל אותה בצורה המהירה שבה הודיע לה על
עצמו? אולי היה צריך לעשות זאת בשלבים? אולי... אולי חוסר
התגובה שלה למכתבו - הוא בעצם התגובה שלה?!
הוא לא היה מסוגל לחשוב על זה.
מה עם סמנתה? הוא חש כל כך לא נעים בעטיה... כל הדת המחייבת
הזאת באה לו כל כך לא בזמן!...
דיכאון כבד עטף אותו כשנשוא מחשבותיו מחליף את עצמו לפי
התור... מי זה החתן המסתורי הזה של אמו? שהצליח לשנות את
השקפותיה כל כך? אמו, הידועה כל כך בעקשנותה הלא קטנה... מי הם
אלו האנשים שהיא הולכת להכניס לביתו?
ונוסף על כל הדאגות המטרידות הללו התווספה לו גם הדאגה ללינק.
היכן הוא? למה הוא אינו זמין באף אחד מ"פלאי הטכנולוגיה" שלו?!
דווקא עכשיו כשהוא כל כך צריך אותו...
הוא הכניס את ידיו לכיסי מעילו ונשען על אחד מעצי האורן
הגבוהים שהקיפו אותו בכל מקום. עיניו התרוממו כמו מאליהן אל
השמיים האפורים מעליו.
"זאת אומרת שתהיה לי תשובה", שמע את עצמו אומר ללינק בשיחתם
האחרונה, "באיזשהו שלב..."
ובכן, האם לא הגיע הזמן?
דמותה של אמו צפה לרגע אל מול עיניו, בלי שום קשר. עומדת לבדה
בשדה התעופה הענק וההומה אדם, עוטה ברישול את מעיל צמר העזים
האפור שלה, שערה הבלונדי החלק מפוזר על כתפיה - מושכת אליה
בוודאי מאות מבטי אנשים מהופנטים... ואז מתקרבות אליה שלוש
דמויות בלבושן המוזר למראה.
דיוויד דמיין לעצמו את האדם שאמור להיות ארוסה של אמו, שאותו
מעולם לא ראה ולא פגש. מתיו מיי בוי - חנוט בחליפה עתיקה מימות
הביניים - מטורלל למראה - כמו שני הברנשים המשונים שהגיעו
אליהם הביתה... הבת שלו, בריטית קרה וסנובה בעלת פני ספינקס
חתומים... ועוד יצור קטן ומעצבן הידוע בכינויו: "מתיו מיי בוי
ג'וניור..."
אמו תחייך אליהם את חיוכה הזוהר ובוודאי תגיד -


"וולקם טו ניו-יורק!" חייכה אנה לשלושת העומדים מולה. גבר נאה
למראה בשנות הארבעים המאוחרות, גבוה, בעל כתפיים רחבות
ומוצקות. מחויט ומעונב בחליפת עסקים יוקרתית, מקרין חביבות
וביטחון עצמי. את הירמולקה השחורה שלו שנחה על קודקוד ראשו
כמעט לא ניתן היה לפספס - וניכר היה שהוא גאה בה. נערה גבוהה
ויפת תואר, בעלת עיניים ירוקות נבונות, עמדה לימינו וחייכה
בביישנות אל אנה, ונער צעיר כבן שתיים עשרה עמד מעט מאחוריהם,
סוקר בעניין את המקום שבו ניצבו. חיוך קונדסי תלה על שפתיו
וניצוץ שובב ריצד בעיניו.
"אנה..." חיוך רחב פשט על פניו של הגבר, מבט חטוף חלף ביניהם
והוא מיהר לומר, "את מכירה כבר את ילדיי, נכון?"
אנה העבירה בהם מבט שהביע חיבה והנהנה, "כמובן!"
"קדימה, בואו נצא", זירזה אותם, "שאבעס נכנסת עוד מעט..."
"כן, את צודקת", הסכים עמה מתיו וסימן לנער ההובלות שנשא עגלת
מתכת עמוסה במזוודות בגדלים שונים לבוא בעקבותיהם.
הם צעדו לעבר השברולט הכסופה שלה, ובעוד מתיו עוזר לבחור
המנומש להטעין את כל המזוודות בתא האחורי המרווח, נכנסו אנה
ושני ילדיו אל פנים הרכב.
"את גרה רחוק מפה?" שאל הנער כשהוא בוחן בעיניים סקרניות כל
פינה במכונית ההדורה.
"דן..." גערה בו הנערה בשקט ונעצה בו את עיניה הביקורתיות, די
היה בזה כדי להרגיעו.
"אוקיי, קדימה, ניסע!" קרא מתיו כשנכנס לבסוף, "רשות ההגה
מועברת אליך..." קרץ לאנה כשהוא חוגר את חגורת הבטיחות, ועד
מהרה החליקה המכונית על הכביש המהיר המוביל לניו-יורק.
אנה הציצה בשני הצעירים מבעד למראה המותקנת לפניה. הנער ישב
כשפניו מרותקות לחלון - גומא בעיניו את המראות הרבים שנשקפו
בדרכם. הנערה, לעומתו, ישבה זקופה במקומה, מבטה מקובע היישר
לפנים ואצבעותיה הארוכות שיחקו מבלי משים בצמתה הבהירה
הארוכה.
אנה שמה לב לפתע לטבעת כסופה, מרשימה למראה, על קמיצת ידה
השמאלית - יהלום נצץ בראשה. היא שמרה את השערותיה לעצמה
והתרכזה בנהיגה.
"מאט", אנה משכה אותו לצד כשיצאו מהרכב אל החנייה הפרטית של
ביתה, "שמתי לב לטבעת מסוימת בידה של -"
"הו, כן..." הצטחק מתיו, "בגלל זה התעכבנו. ההחלטה שלהם הייתה
ממש פתאומית..."
"אז מוודינג לוודינג..."
"ככל הנראה..."


"אמ... אנה?"
"יס, דרלינג..." אנה עסקה בבישולים אחרונים לכבוד שבת כשנכנסה
הנערה. היא הפנתה אליה חיוך חם.
"וור איז דה טואלט?" פניה העדינות של הנערה סמקו.
"בקומה העליונה, מימין".
היא עלתה במדרגות הבית הזר, שאליו הגיעו לפני דקות ספורות.
למטה שמעה את אביה ואחיה משוחחים בקולות חרישיים. 'כנראה מנסים
לברר היכן הוא הסינגוג הקרוב ביותר...' חייכה לעצמה בעודה תוהה
איזו מחמש דלתות העץ היא הדלת של הלו...
מימין, אמרה לה אנה. היא לחצה על ידית הדלת שהייתה הקרובה
ביותר אליה והדפה אותה לאחרו באוושה קלה. חדר שינה גדול ורחב
נגלה לפניה. מיטה גדולה ממתכת עמדה במרכז החדר, שידת מגירות
נמוכה ניצבה לידה ועליה נח לפטופ שחור ברישול. כורסת נצרים מול
חלון מרובע אשר כניסת הבית המסוגננת נשקפה ממנו.
"אוקיי, כאן זה ודאי לא הלו..." לחשה לעצמה, ומבלי רצון העבירה
שוב את מבטה על פני החדר הנאה, עד שנעצרה לחלוטין על כוננית
הספרים. היא נמשכה אליה, כמעט בטבעיות, סוקרת במבט חקרני את
הספרים הרבים שגדשו אותה. ספרי לימוד שונים ניצבו עליה, ספרי
מדע, מתמטיקה ופילוסופיה וספרים צבאיים רבים שהוסגרו על ידי
החותמת הכסופה שעיטרה אותם: "U.S. Marines Property".
אך במדף הנמוך ביותר בכוננית נשענו אחד על גבי השני ספרים
שונים לגמרי. היו שם כמה ספרי נובלה ידועים שהנערה הכירה ואף
קראה חלק מהם בעצמה, מבחר עשיר של ספרי שירה ו...
היא שמעה צעדים עולים במסדרון ולפתע, כמו התעוררה מחלום, קלטה
בעצם היכן היא נמצאת.
היא מיהרה לצאת ככל שהתקרבו הצעדים כשמול עיניה ניצב ספר אחד
בודד בין רבים...
"מה את עושה בחדר לא לך?..."
דן קרב לעברה בחיוך וקולו התנגן בטון חשדני.
"שום דבר, דן", היא הפנתה את עיניה מעיניו החודרניות, "פשוט
חיפשתי את הלו..."
"זה התירוץ הכי טוב שיכולת לשלוף?!" גיחך הנער, "אני רואה
שכישורי ההמצאה שלך הולכים ומתנוונים, סיס... לא ידעתי שההשפעה
של ג'ונתן בלום כל כך מהירה..."
"גט לוסט, דן..." אמרה בזעף ופתחה בתנופה דלת עץ נוספת שהתבררה
באמת כחדר השירותים.
היא נכנסה וטרקה אחריה את הדלת.
"מה קרה?" קרא דן מול הדלת הסגורה, "כבר אי אפשר לדבר על יור
הולי ג'וני...?!"
"דן!" נשמעה קריאה רמה מלמטה.
"איים קמינג..." צעק דן בחזרה וירד במרוצה במדרגות. "יס,
טאטי?"
היא נשפה לעצמה במורת רוח שעה שהתבוננה בבואתה שנשקפה אליה
מהמראה המלבנית. פנים חלקות בגון השנהב, עיניים מלוכסנות בצבע
ירוק עז, אף קטן וסולד ושפתיים אדומות. היא שלחה יד והחזירה
תלתל בלונדי סורר למקומו. שאלות התרוצצו במוחה. לבה הלום. מי
זה בעל החדר שאליו נכנסה בלא כל כוונה? קורא גם ספרי מדע
ופילוסופיה וגם צבא? ומה כל ספרי השירה והנובלות קשורים?! האם
הוא איש צבא?
היא נזכרה בעובדה שציין אביה כי בנה של אנה אינו אורתודוכסי.
היא דמיינה אותו - בחור מגעיל וסנוב, יהיר ומתנשא, במדי המרינס
האמריקאי הידועים... אמריקאי ברברי וגס רוח...
אבל... מה הספר הזה עושה שם?! הוא נראה כל כך לא קשור, כה בלתי
נתפס לבחור שאכלס את החדר שראתה. אבל בה בעת מילאה אותה הידיעה
הזו עונג, והנאה החלה להתפשט בגופה - הידיעה כי הספר נקרא...
ולא חשוב על ידי מי...


"יום השישי ויכולו השמיים..." קול הבריטון של מתיו נשמע רם
וצלול בחדר האוכל בבית משפחת מילר. שולחן העץ המוארך נערך בכלי
חרסינה עדינים בדוגמת פרחים יפהפייה וייחודית, בגביעי זכוכית
ארוכי רגל ובסכו"ם כסף נוצץ.
"בורוך אתה ה' בורא פרי הגופן", מתיו שתה מגביע היין המוכסף
שהחזיק בידו לקול הדהוד מענה ה"אוימן".
הוא חילק את היין האדום המתוק לכוסיות כסף קטנות.
רעש מנוע מוכר של מכונית טרטר מחוץ לבית והגיע לאוזניה של אנה.
היא הציצה בשעונה ועיקמה את אפה. המחוגים השחורים העדינים הורו
על השעה שבע וחצי בערב.
"נטילה, נטילה!" זירזם מתיו אל המטבח, ודן, שעדיין לא סיים
לבחון האם זה אכן קישוא בתוך סלט הירקות או שזה סתם דבר ירקרק
רירי ומוזר למראה, נהדף בגבו על ידי אביו.
אנה נעמדה לפני דלת הכניסה, ידיה מונחות על מותניה ופיה קפוץ.
הנערה בדיוק עברה בדרכה אל המטבח ונעצרה להביט באנה כשקמטוט קל
עולה במצחה. "אנה, איז אבריטינג אול רייט?"
אנה לא הספיקה לענות שכן הדלת מולם נפתחה בסערה. בפתח עמד בחור
גבוה כשהבעה מוטרדת שכנה בפניו הנאים.
"דיוויד מייקל מילר!" קראה אנה וקרבה אל בנה במבט מאשים.
"סורי, מאם", פלט דיוויד בקול מותש, "היו לי בעיות בדרך..."
"ואני מניחה שלא חשבת גם על הבעיות שיהיו לך בבית, הה?"
"כנראה שזה פרח מזיכרוני..."
היא העיפה מבט בנעליו מכוסות הבוץ ובמכנסיו המהוהות. "איפה
היית?" היא שאלה ושלתה ענף חום משערו, "בג'ונגל?!"
הוא חייך והרים לרגע את מבטו לשמע הקולות העולים מן המטבח.
הנערה עמדה מולו, בעיניה הירוקות שנעצה בו מבלי יכולת להינתק
שרר הלם מוחלט, והיא כמו נתקפה שיתוק זמני.
דיוויד ההמום לא עיכל את המראה שנשקף לעיניו. עוד לפני שהיה
סיפק בידו לומר משהו משכה אותו אמו לעבר המדרגות. "בוא,
דיוויד", אמרה בקול לוחש, "אנחנו מוכרחים למצוא לך משהו ראוי
ללבוש..."
הוא לא שמע את דבריה, ואילולא הדחיפה הקלה בגבו היה נותר עומד,
נטוע במקומו מבלי שום יכולת או רצון לזוז...
הוא עלה בצעדים כושלים במדרגות העץ, חש את זוג עיניה הירוקות
נעוצות בתדהמה אילמת בגבו.
כשנכנס לחדרו, מצא את אמו עומדת כבר לפני ארונו הפתוח, מחטטת
בדקדקנות בבגדיו שהיו מקופלים כחיילים במסדר.
"דיוויד, איפה חולצת התכלת והמכנסיים השחורים שלך?" שאלה
כששמעה אותו נכנס, מבלי להפנות את מבטה.
דיוויד לא ענה לה. הוא קרס אל מיטתו הרכה.
"דיוויד?"
אנה הפנתה אליו עיניים תוהות.
"מאם", קולו יצא צרוד והוא מיהר להסדיר זאת בכחכוח חנוק, "אני
חושב שאני לא מרגיש טוב..."
"לא מרגיש טוב?" אנה קרבה אליו בדאגה ומיששה בעדינות את מצחו.
"אתה באמת נראה לא כל כך טוב", הסכימה אתו לאחר התבוננות
מעמיקה.
"אוי, אבל רציתי שתסעד איתנו..." הצטערה אנה.
דיוויד חייך קלושות. "תתחילו לאכול בינתיים. אני חושב שאולי
אחרי אמבטיה אני ארגיש יותר טוב..."
הוא קם ויצא מהחדר, נכנס במהירות אל חדר האמבטיה כשאמו מלווה
אותו במבטה הדאוג.
הוא נשען על קיר החרסינה המעוטר, בוהה בדמותו שניבטה מולו מן
המראה הגדולה. עיניים תכולות, אף ישר, עצמות לחיים גבוהות, שער
שחום כפחם. הוא שלח יד והסיט את הפוני שנפל על מצחו דרך קבע.
שאלות ותהיות התרוצצו במוחו. היא כאן?! מה היא עושה כאן?! זה
לא יכול להיות שהיא כאן! פשוט לא יכול להיות! היא צריכה להיות
עכשיו באנגליה! עם דודה שלה! קוראת, אולי, את המכתב שלו...
מחייכת... צוחקת - הכול! בכל מקום - רק לא כאן! לא קרוב אליו
כל כך! מתיו! הוא נזכר, היא הבת של מתיו... זו "הבחורה העדינה"
שעליה דיברה אמו...
הוא חייב להתקשר ללינק! מוכרח! הוא שלף את הנייד שלו מהכיס
האחורי במכנסיו וחייג את המספר במכניות. צליל החיוג נשמע, והוא
מעולם לא מרט כך את עצביו של דיוויד כמו עתה. לבסוף הגיע
למשיבון. "היי, דאט'ס ליונקינג - אם לא עניתי וכבר הגעתם עד
לכאן, אז חבל שלא תשאירו לי כמה מילים חמות..."
"לינק", קולו של דיוויד נשמע בהול, "זה דייב. תתקשר אליי ברגע
שתוכל - ואפילו לפני! אימרג'נסי...!"
הוא לא ידע מה לעשות. מין תחושת דחיפות ולחץ חסרי פשר עקצצה
בכל איבריו. הנשימה קשתה עליו לפתע - והוא לא ידע אפילו למה!
הלם משתק אחז בכל חלקי גופו. אך מבעד לכל הבלבול היה ברור לו
דבר אחד - הוא לא רצה לרדת למטה, לחדר האוכל. הוא חשש שלא יוכל
להתמודד...
"הרגע, דיוויד, עכשיו!" ציווה על עצמו בקול חמור, "אתה לוקח את
זה קשה מדי! אתה גבר! אל תתנהג כמו אטרייה רכרוכית!"
תחושת קבס מבחילה עלתה וטיפסה במורד גרונו. הוא הטה את ראשו
וחש שהוא מקיא את נשמתו.
"דיוויד", נשמעה דפיקה חלושה בדלת.
דיוויד לא ענה. הוא ישב על הרצפה כשראשו שמוט בין ידיו.
"דיוויד, הכול בסדר?" המשיכה אמו לקרוא.
הוא המהם משהו לא ברור בתקווה שזה יספק אותה. הוא לא מסוגל
לרדת לאכול אתם עכשיו. להעמיד פנים שהכול בסדר...
רגע! איך היא בעצם מרגישה???


מתיו הפנה את מבטו לארוסתו שנכנסה אל החדר. "נו?"
אנה הנידה בראשה. "זו כנראה שפעת או משהו... מסכן, דווקא עכשיו
הוא חולה..."
איב הביטה בהם מבעד לעיניים מנותקות.
המילים חולפות מבעד לאוזנה מבלי ממש להיקלט במוחה.
היא שיחקה בסלט הכרוב שבצלחתה, חותכת אותו לחתיכות קטנות בעזרת
מזלגה.
"תיזהרי לא לעבור על טוחן..." לחש לה דן שישב לידה והשגיח על
כל מעשיה.
היא לא ענתה לו. מוחה הוצף בחלקיקי הבנה זעירים שהתחברו אט אט
לפאזל שהרכיב את הידיעה המדהימה... דיוויד מילר - אנה מילר...
כיצד לא קישרה?!
היא ישבה קפואה ונוקשה בכיסא העץ המרופד, ידיה נחות כיאות על
מסעדיו הרחבים. עיניה בוהות בשידה המסוגננת שניצבה מאחורי
מושבו של אביה, המלאה בתצלומים נתונים תחת מסגרות כסף יקרות.
מעט מאחור, נסתר וחבוי, היא גילתה לפתע תמונה קטנה של חייל
מרשים - דיוויד מילר, צעיר בחמש שנים, ניבט אליה, מחייך את
חיוכו הרחב והשובה. שפתיה הקפוצות התהדקו יותר כנגד החיוך
שלו.
"אז מה, הוא לא ירד?" שמעה את אחיה שואל, ואנה עונה לו, "כנראה
לא, דן. הוא מרגיש ממש לא טוב... ידעתי שיצטנן אם יצא במזג
אוויר כזה. הוא רגיש מאוד, דיוויד..."
"חבל, רציתי לראות אותו..." נשמע קולו המאוכזב של דן.
"אני בטוחה שמחר הוא ירגיש הרבה יותר טוב..." אמרה אנה ובאחת
פנתה אל איב, "את לא אוכלת דבר, יקירתי", העירה אנה ואיב קלטה,
קצת במאוחר, שהיא התכוונה אליה.
"אני... זה בסדר..." התגמגמה איב, "אני לא ממש רעבה..."
"היא פשוט מנסה לשמור על הפיגורה לקראת החתונה שלה..." הקניט
אותה דן ושלח לעבר אחותו מבט מתגרה, שלמרבה הפתעתו, נענה
באדישות מוחלטת. נראה היה שאיב כלל לא שמעה אותו.
האיפוק הבריטי הקפדן שעליו התחנכה מרגע הולדתה כפה על פניה
הבעה חתומה ושלווה - אבל בתוך תוכה היא סערה. היא הייתה המומה.
המומה וחסרת אונים וגם... היא חשה, בלא מעט בושה, באותה תחושת
כאב מכווץ שלפת את לבה.
מוחה הוצף שאלות ומחשבות והיא ניצבה כנגדן - חסרת יכולת
ושליטה. תחילה הגיעו השאלות המתבקשות: מה הוא עושה כאן? דווקא
הוא?! מכל האמריקאים הניו-יורקים?! למה, אלוקים? עד שהצליחה
ל... ואז התפרצו להן באחת, ללא נטילת שום רשות, שאלות הזעם
המרירות: הוא יהודי, אם כן! מדוע לא אמר לה? הרי, אם רק היה
אומר... כל החודשים הארוכים והבודדים האלו! כל התקופה שבה
ניסתה להתגבר... להתמודד...! מדוע עשה זאת?! אוי, אלוקים!
מבטה רפרף על פני ידה, על טבעת הכסף העגולה שבראשה נצץ
יהלום...
הרגשת חוסר האונים איימה להשתלט על כולה, הדמעות כבר כמעט
בצבצו להן מבין עיניה הירוקות.
היא מוכרחה לצאת מכאן! היא לא יכולה להישאר! להתמודד רחוק -
עוד היה אפשרי. אבל להתמודד קרוב - כשזה ממש כאן? כשזה קרוב
אלייך כל כך? זה כבר הופך את המצב למסובך...
היא הדפה את כיסאה לאחור בעדינות. "סלחו לי..." היא מלמלה,
משתדלת להימנע ממפגש ישיר עם מבטו של אביה שננעץ בה בתמיהה
קפדנית.
היא יצאה מהחדר בגו זקוף, משתדלת לא לפגום באיכות המשחק. רק
לאחר שיצאה מטווח ראייתם ושמיעתם הרשתה לדמעות החצופות לזלוג
מעיניה...
היא עלתה במהירות לחדרה שהוכן לה ונשענה על אדן חלונו הרחב.
תמונות מטושטשות שנדחקו בקפדנות זה זמן רב לירכתי מוחה צפו
ועלו. מראות נשכחים התנגנו בראשה והיא התמכרה אליהם בתשישות
חסרת ישע...
דיוויד מילר והמכתב הראשון ששלח לה ומילא את לבה ברטט נעים של
עונג והנאה...
דיוויד מילר והמכתב האחרון שלו שריגש אותה כל כך ומילא אותה
בציפייה מיוחלת...
דיוויד מילר והחיוך הרחב והנצחי שלו על פניו הנאות בפעם
הראשונה שראתה אותו בהיתרו...
דיוויד מילר והחיוך שלמדה לאהוב כל כך...
דיוויד מילר והרגישות הרבה שגילה לנוכח מצבה...
דיוויד מילר ומילותיו האחרונות שהציתו בה את ההבנה המוחלטת
והכל כך כואבת...
דיוויד מילר שאת דמותו רצתה כל כך, אבל לא יכלה לשכוח...
דיוויד מילר - כאן. בחדר לידה. ועל מדף כוננית הספרים שלו מונח
לו בתמימות הספר "שירה ופרוזה"...
דיוויד מילר ו... ג'ונתן בלום.


הוא יצא מחדר האמבטיה, שערו עדיין רטוב, וקלט בהרף עין דלת עץ
שנטרקה היישר מולו. דלת חדר האורחים...
הוא התעלם ופתח את הדלת הסמוכה לחדר האורחים. חדרו ניבט מולו,
שקט ומסודר כרגיל - כמו אינו מודע לגורל בעליו...
הוא התיישב על המיטה ובהחלטה של רגע הסתער על הלפטופ השחור שלו
שניצב על השידה באותה תנוחה שבה השאירו בבוקר. האומנם? האם היה
זה רק הבוקר שצחק עם ג'פרי וכל דאגתו הייתה "דה ניו סקרי
פאדר"?! נראה כאילו שנים חלפו מאז...
"לינק", הוא תקתק במהירות מיומנת על המקלדת הזעירה, "אני לא
יודע למה אתה עדיין לא זמין! כבר עבר שבוע שלם(!) מאז שדיברנו
וחוסר הנוכחות שלך כבר מתחיל לעצבן ולהדאיג אותי... כורע כמעט
על ברך בתחנונים: צור קשר!... דייב".
הוא נאנח בעייפות ועיניו נתקלו לפתע בכוננית הספרים מולו. מבטו
נדד, כמעט בטבעיות, אל הספר בעל הכריכה הכחולה הפשוטה.
הוא רכן מעל למיטתו ולקח את הספר, מלטף ביד עדינה את כריכתו
החלקה, חש בבליטת האותיות השחורות שנשאו את השם: "שירה
ופרוזה"...
הוא פתח, זו הפעם הראשונה, את הספר שקיבל ליום הולדתו, אי-שם
בשלהי אוגוסט. שני העמודים הראשונים היו ריקים, כפי שציפה. הוא
דפדף לסוף הספר, שני דפיו האחרונים היו ריקים גם כן. ומבעד
לתחושה הקשה שעטפה אותו כעת, עלה חיוך קלוש על שפתיו בעודו
נזכר בדבריה של איב, באותה פגישה פרהיסטורית, כששאל אותה אז,
בלא מעט תמיהה, מה פשר העמודים הריקים והלא מוגדרים בספרה...
היא חייכה את אותו חיוך מקסים שלה שדיוויד למד לאהוב כל כך
ואמרה, "הו... את זה סבתא שלי ייעצה לי לעשות. כשהייתי קטנה
היא שאלה אותי את השאלה שכל ילד קטן נשאל: מה את רוצה להיות
כשתהיי גדולה? עניתי לה בביטחון ש: איי וויל בי א רייטר! ואז
היא הסתכלה עליי במבט רציני ואמרה: אוול'ה, כשתכתבי ספר -
תשאירי תמיד כמה עמודים ריקים בסוף וכמה בהתחלה. אנשים, בדרך
כלל, לא אוהבים רק לקרוא מה שיש לאחרים להגיד - הם אוהבים
לכתוב גם את מה שיש להם להגיד...
"והנה, הצוואה שלה קוימה במלואה, עשר שנים לאחר מותה..."
היא צחקה שוב וצחוקה מילא כעת את לבו בעונג ובכאב כאחד.
הוא סגר את הספר ופתח אותו שוב באמצעו. כותרת פשוטה באותיות
שחורות מסולסלות ניבטה אליו מהעמוד הימני: "אדם שמו".
הוא השפיל את עיניו ובנשימה עצורה החל לקרוא את השיר:

"אדם משתנה כשעון חול
טיפות רבות עצמה. כל טיפה לעצמה.
ובכל אחת מקופלות תקופות חייו.
והשעון נוזל. והזמן אוזל... גוזל...
ומולו הבזקים.
נערות שובבה של שנים.
בגרות ברבות הימים...
ואין האדם יודע, ואין האדם רואה
מה יהא בסופו של זה...
חי הוא עלי אדמות, כצל נשמות
במחול החיים המטורף, הבלתי פוסק
של חיינו. של חייו...
ואז---
נעצר! מביט הוא אל על
בתקוות האבודות ותוהה...
בוהה---
בעצם עצמו, בתוכו
תוהה על עצם קיומו,
ואז - מבין התלונה הרבה:
מדוע לא היית אתה..."

דיוויד סגר את הספר בחבטה.
"לא לחשוב", שינן לעצמו בקול עקשני, "רק לא לחשוב! לא לחשוב!"
הוא נאחז בצמד המילים כאילו בכך תלויים חייו. חוזר עליהן שוב
ושוב - ידיו תופסות בראשו בחוזקה, הספר מונח שמוט על ברכיו.
הוא פחד לחשוב. המחשבות מייאשות... מדכאות... והוא פחד מזה...
פחד כל כך ליפול בזרועות הייאוש הטובעניות...
"זה כואב לאהוב" אמרה לו אמו כששאל אותה פעם, בתמימות של ילד
קטן, מדוע היא אינה מביאה לו אבא...
"זה כואב לאהוב", אמרה אז בקול מרוחק ומעיניה הכחולות נשקף עצב
שקט, ודיוויד הקטן, שחש בצערה של, אמו ידע שלעולם לא ישאל את
השאלה שהטרידה אותו כל כך יותר...
"זה כואב לאהוב". את המשמעות האמיתית העומדת מאחורי המילים -
על כל התחושות והרגשות הכלולות בהן - הבין לעומק וחש זאת ביתר
שאת רק לפני שנה.
"אני יהודייה", שמע את איב אומרת לו בקולה העדין והמחויך, אבל
את נשימתו היא הקפיאה לגמרי...
"דאמיט!" פלט דיוויד בכעס והשליך את הספר ממנו והלאה.
הוא תפס באיזה דובון לבן ופרוותי שהביאה לו פעם סמנתה ועמד
בחוסר שימוש על שידתו, והטיח אותו בכל כוחו על הקיר מול מיטתו
תוך כדי אנקת זעם חנוקה. הדובי פגע בקיר בחבטה קלה והשמיע
צפצוף מוזר וקול דק ומתקתק שאמר: "איי לאב יו".
זעם חסר שליטה מילא אותו, את כולו. זעם חסר תכלית, חסר ביטוי.
הוא קם וניגש למערכת הסטריאו שלו שניצבה על המדף העליון של
כוננית הספרים. הוא לחץ "פליי" ומוזיקת רוק רועשת של נירוונה
התנגנה. הוא הגביה את הווליום ולרגע התפתה לזרוק את כל העולם
לעזאזל. לעשות מה שהיה עושה כל בחור אמריקאי שהוא במקרה גם
חייל - להתניע את האוטו, לנסוע לאיזה פאב בעיר התחתית ולרקוד
עד אור הבוקר עם בחורה יפהפייה ופנויה...
ידו סובבה את כפתור הווליום עד למקסימום האפשרי כמעט והמוזיקה
הרעשנית מילאה את חדרו בצלילי גיטרות חשמליות ותופים. הוא נשען
על הקיר, ראשו מופנה כלפי מעלה ועיניו עצומות.