מכונית ספורט שחורה נעצרה באוושה קלה מול בית אבן הדור שגינת
נוי יפהפייה סבבה אותו.
דיוויד דומם את המנוע ויצא. דמות גבוהה ומרשימה במכנסי ג'ינס
וז'קט חום פוסעת בפסיעות מהירות לעבר שער העץ המסוגנן, הוא פתח
אותו בדחיפה וסגר אותו בקפדנות. לבו הלם במהירות.
"דיוויד!" קראה מיסיס פרקר עגולת פנים וחייכנית, שפופרת הטלפון
הנצחית צמודה לאוזנה. ליז פרקר עסקה בייעוץ קליני בשילוב רקיחת
עשבי מרפא שהוכיחו זה מכבר את הצלחתם. היא הייתה יועצת מבוקשת,
וידה לא נחה מעבודה. אם זה בטלפון ואם זה בחדר הטיפולים הגדול
שלה.
"שלום, מיסיס פרקר", חייך דיוויד, לחוץ מעט.
"איזה סורפרייז! תיכנס, תיכנס!" היא דחפה אותו קלות בגבו,
ובקול גאה אמרה לאשת שיחתה המסתורית. "את מכירה אותו, זה
דיוויד מילר, החבר של סמי. כן... סרן מוצלח במרינס... בחור
מבריק..."
דיוויד נשם עמוק ונכנס אל חדר האוכל המרווח של משפחת פרקר.
"בוא, תשב לאכול", קראה ליז ונכנסה כעבור כמה דקות לחדר,
אוזניה וידיה פנויות. תופעה די נדירה... "בדיוק הכנתי קרפים
מתוקים!"
כל מחאותיו הנמרצות של דיוויד ("אכלתי כבר, מיסיס פרקר, באמת,
אני לא רעב...") נתקלו בסירוב מוחלט ובהליכה נלהבת תוך כדי
אטימת אוזניים ("לפעמים צריך לעשות גם את זה..." גיחך דיוויד)
של מיסיס פרקר למטבחה. נקל לראות כי דיוויד חביב עליה
במיוחד...
דיוויד התיישב בכיסא העץ המרופד והנוח והעביר את מבטו על פני
החדר המוכר, אולי בפעם האחרונה...
מיסיס פרקר נכנסה שנית בצעדים זריזים וערכה לפניו מגש שלא היה
מבייש אף סעודת מלכים ראויה.
"סמי עדיין ישנה", אמרה במין התנצלות והנידה בראשה. כשעשתה זאת
קפצו תלתליה הבהירים, "אתה רוצה שאני אלך להעיר אותה?"
"לא, לא, זה בסדר", דיוויד קם והעניק לה חיוך חם, "אני אלך".
הוא עלה במדרגות ששטיח עבה כיסה עליהן והבליע את צעדיו, טעם
הקרפים המתוקים עדיין בפיו. הוא הדף, די בחשש, את דלת העץ
הגלופה של חדרה ונכנס. החדר היה שרוי באפלולית. דיוויד התבונן
ברחבי החדר שגם הוא היה מוכר לו היטב. שידת מגירות מעץ בסגנון
המאה השש עשרה ניצבה בפינת החדר, מפה רקומה בצבע לבן כיסתה את
חלקה העליון, שולחן איפור קטן ומראה תלויה מעליו עמדו בקצהו
השני. דיוויד זיהה עליו כמה מהבשמים שהוא עצמו קנה לה עומדים
שם בסדר מופתי, מרוקנים למחצה. וילונות תחרה ורדרדים תלו על
שני חלונות ארוכים - הווילונות היו מוגפים עתה. שטיח ורוד
פוקסיה שרוע על הרצפה לפני מיטה זוגית מעץ מהגוני שפיתוחי עץ
יפהפיים עטרו אותה. מצעי סטן ורודים גם הם כיסו על פני הנערה
היפה ששכבה שם. תלתלים בהירים סתורים על פני אינספור כריות
בגווני הוורוד השונים, שפתיים אדומות מעוקלות, עיניים עצומות
וחזה שעלה וירד בנשימות קצובות ושלוות העידו כי הנערה שקועה
בשינה. דיוויד ניגש והסיט את הווילונות. אור שמש מסנוור פרץ
פנימה באחת, אבל דומה שזה לא עשה רושם על הנערה הישנה.
דיוויד רכן מעל למיטתה ולחש בשקט באוזנה: "גוד מורנינג,
סנשיין".
עפעפיה התרוממו באיטיות והיא הביטה בו במבט מעורפל, "דיוויד?"
היא לחשה ועצמה את עיניה שנית כנגד האור.
דיוויד התיישב על המיטה. "לא ידעתי שאת כזאת עצלנית", סנט בה
בחיבה.
סמנתה מיהרה לאסוף את תלתליה ואמרה במין זעף עייף: "אוי,
דיוויד, לך מפה! אני נראית נורא - הרגע התעוררתי!"
"אפשר לחשוב שזו פעם ראשונה שאני רואה אותך מתעוררת..." גלגל
דיוויד את עיניו.
הוא התכופף והושיט לסמנתה את חלוק הסטן הלבן שהיה שמוט על
הרצפה. "קחי", הושיט לה, "אחרת תקפאי מקור".
סמנתה לקחה את החלוק ותחבה את ידיה אל תוך השרוולים.
"תכננת משהו להיום?" שאל דיוויד והחל מתהלך ברחבי החדר.
סמנתה פיהקה וראשה צנח חזרה אל הכרית. "לא", אמרה והביטה בו,
"למה?"
דיוויד נעמד ליד החלון, זרזיפי מטר החלו לרדת בחוץ והתדפקו
בקולניות על הזגוגית העבה, "סתם..." אמר בגבו אליה. "חשבתי
לצאת קצת. יום יפה היום..." אמר בלי מחשבה.
סמנתה הביטה בפקפוק בחלון ואחר בחשדנות על דיוויד. "עם הגשם
שמתחיל לרדת בחוץ... לא נראה לי..."
"טוב, נכון, את צודקת", הודה דיוויד, "כמו תמיד..."
הוא ידע, גם אם היום הזה היה יום שמש חמים עמוס פרחים ופרפרים
- הוא לא היה יכול להיות לעולם יפה. סמנתה נעמדה מאחוריו. "על
מה אתה חושב?" שאלה חרש ומבטה נדד לכיוון מבטו.
"אני..." דיוויד טלטל את ראשו. "אני סתם בהיתי..." הוא הסתובב
והביט בה. "למה שלא תתלבשי ואני בינתיים אחכה לך למטה?"
"אמא שלי בטח תשמח..." חייכה סמנתה.
דיוויד יצא מהחדר בתחושה חמוצה. הוא חש רמאי. זה לא מגיע
לסמנתה! חשב בפעם המיליון, זה לא מגיע לה! לקול בראשו היה משום
מה את הקול של לינק...
"דיוויד, מה קרה? לא הצלחת להעיר אותה?" קדמה אותו ליז פרקר
כשקראה לא נכון את הבעתו של דיוויד שנכנס למטבחה המבריק.
"לא", דיוויד מיהר למחוק את ההבעה הזעופה והדביק לעצמו חיוך
מקסים, "היא מתלבשת. אנחנו יוצאים לטייל קצת..."
"בגשם הזה?"
"טוב... לא ממש נטייל בחוץ... נראה כבר..."
דיוויד לא היה מסוגל לדבר.
"דיוויד", העבירה בו ליז מבט מודאג, "אתה בטוח שאתה מרגיש טוב?
אתה ממש חיוור".
"אני בסדר, מיסיס פרקר", מיהר דיוויד להרגיע אותה.
"טוב, אין שום דבר שעוגיית קינמון טרייה לא יכולה לפתור!"
חייכה ליז בשובבות והגישה לו קופסה ריחנית של עוגיות מפתות
בצורת חצי סהר.
"אני מוכנה!" קראה סמנתה ונכנסה למטבח. לבושה במכנס שחור וסריג
שחור אף הוא, תלתליה אסופים לקוקו גבוה ורענן.
"ניחשתי שזה מה שתעשה!" צחקה כשהעיפה מבט על דיוויד שכרסם את
העוגייה בתיאבון.
"כשנותנים לך - תיקח..."
"יוצאים?"
"אפילו לא שתית!" מחתה אמה כשהנהן דיוויד.
"דונט וורי, מאמי, דיוויד לא יפקיר אותי..." היא הפריחה לאמה
נשיקה באוויר ויצאה בעקבות דיוויד מהבית המחומם. האוויר הקר
הכה בפניה יחד עם טיפות טורדניות והיא מיהרה להתכרבל במעיל
הפרווה הלבן.
"יש לך רעיון לאן נלך?" שאל דיוויד כשחימם את מנוע מכוניתו.
"אני מכירה מסעדת קפה מצוינת סמוך לפה..." אמרה סמנתה ואחר
העירה כבדרך אגב, "אתה חיוור נורא, אתה יודע..."
"האם אני עד כדי כך שקוף?!" חשב דיוויד בזעם עצמי.
"בכל אופן", אמרה סמנתה כשדיוויד לא ענה, "כדי להגיע למסעדה
אתה צריך לפנות כאן..."
דיוויד סובב את ההגה שמאלה ותהה האם לא התחיל כל היום הזה ברגל
שמאל...
"סמנתה, אני רציתי לדבר אתך על משהו..."
"חשבתי ככה", מלמלה סמנתה בקול ונעצה עיניים מרוכזות בדיוויד,
"כולי אוזן..."
דיוויד קיבע את מבטו בחלון מול שולחנם שהשקיף על גורדי השחקים
במנהטן. הוא השתדל להינתק רגשית עד כמה שיכול כשדיבר. "לפני
כמה ימים סיפרה לי אמי שאני יהודי".
"יהודי?" קטעה אותו סמנתה בהבעת השתוממות.
דיוויד הניד בראשו. "סמנתה," הוא נאנח והביט בה בעיניים שניסו
לחפש הבנה. היא נראתה לו כל כך פגיעה... כל כך שברירית... כיצד
הוא יכול לפגוע בה בצורה כזאת?! הוא הלקה את עצמו ללא רחם
למרות שידע בבירור שלא ייתכן אחרת.
פתאום, כל המילים שתכנן לומר פרחו מראשו והותירו אותו חסר
הגנה. סמנתה הביטה בו. "זה בסדר, דיוויד, לא מפריע לי שאתה
יהודי. אני אוהבת אותך בזכות עצמך. חשבתי שזה ברור לך..."
"לא, סמנתה". נהיה לו חם, למרות שהתחזית בחוץ הורתה על מעלה
מתחת לאפס. הדברים שאמרה, למרות שדי החמיאו לו, רק סיבכו את
העניין יותר.
"לא מה?" היא חייכה.
הוא נשם עמוק, נזכר במה שאמר לו אחד ממפקדיו בצבא, אי-שם כשעוד
היה טירון פשוט: "גבר תמיד צריך להיות גב ר- גם אם לעתים הוא
לא מרגיש כך כלל..."
הוא אילץ את עצמו לחייך חזרה. "סמנתה, מה שאני אומר לך עכשיו
אולי יקומם אותך, יכעיס אותך וייתכן כי אפילו יפגע בך. לדברים
שאומר אין שום היגיון ובסיס כלשהו הידועים לי - אף שאני יודע
בבירור שהם קיימים, לכן אל תבקשי ממני להסביר את עצמי כיוון
שלא אוכל לעשות זאת - גם אם אתאווה לכך מאוד..."
"נשמע כאילו אתה הולך למות..." העירה סמנתה בבדיחות, אבל פניה
נותרו רציניות.
גם דיוויד נשאר רציני. שפתיו היו מתוחות לפס דק ועיניו התכולות
נמנעו מלפגוש בעיניה, והיא תהתה בינה לבין עצמה, מה כל זה
אומר...?
"אני לא יודע אם את יודעת, אבל סביר להניח שאינך יודעת כשם
שאני עצמי לא ידעתי זאת לפני שנודעה לי דתי האמיתית - אחד
מהחוקים שלא ייעברו של היהודים הוא שאסור ליהודי להינשא או
להיקשר בשום צורה שהיא לאדם שאינו יהודי גם כן..." הוא נתן
למילים לגווע על לשונו, מניח לסמנתה להבין לבד.
היא ישבה שם, פניה חיוורות - מפנה מבטה ממנו. היא לא אמרה דבר
וגם הוא לא חפץ להפר את השתיקה. דלת המסעדה הקטנה נפתחה ונסגרה
בקולניות, אנשים נכנסו ויצאו - מלהגים ביניהם בקולות עליזים
ותוססים, שקשוק כוסות לקולות צחוק צוהלים - כל אלו חלפו ליד
אוזנו של דיוויד מבלי להיקלט במוחו שהיה מרוכז עתה כל כולו
בנערה מולו שהתאמצה להדק את שפתיה זו לזו בחוזקה.
"סמנתה..." דיוויד לא הצליח לשאת זאת יותר. היא חייבת לומר
משהו! לצרוח, לצעוק, להאשים, למחות - אבל לא לשתוק! למה היא
שותקת?!
סמנתה הפנתה אליו את עיניה עטורות הריסים הארוכות באטיות. "אני
מבינה, דיוויד".
דיוויד היה זקוק לשתי המילים האלו, אבל גם ירא מהן באותה מידה.
סמנתה אינה מהטיפוסים המתרפסים והמתחננים או הבכיינים - היא לא
זו שתשפיל את כבודה העצמי בדברים כאלו. דיוויד רק תהה מה היא
חושבת עליו, מה היא מרגישה... אבל הוא פחד לשאול. פחד שתגלה את
עצמת הרגש שרחשה כלפיו...
"נלך?" אמר דיוויד והביט בסמנתה.
היא קמה בלא אומר, דיוויד הלך בעקבותיה, מותיר תשר נדיב על
השולחן המלבני הקטן.
הם נכנסו למכונית, שוקעים אל תוך מושבי העור הרכים.
"אתה לא יכול לעשות לי את זה, דיוויד", אמרה סמנתה בשקט.
מפתחות הרכב בידו של דיוויד נעצרו באמצע דרכן והוא הפנה אליה
מבט מיוסר.
"אתה לא יכול לזרוק אותי רק בגלל איזו שטות קטנונית שגילית
באמצע החיים שלך!" סמנתה הביטה בו ודמעות החלו זולגות על
לחייה.
המחזה קרע את לבו של דיוויד. "אבל, סמנתה, אני לא יכול אחרת!
תביני אותי - אסור לי!..." הוא נשמע אומלל ביותר.
"אני לא יכולה להבין אותך כל עוד אתה לא תבין אותי!" הטיחה בו
סמנתה, אבל קולה לא הורם אפילו לא בדציבל. "אני השקעתי בקשר
הזה את כל כולי, דיוויד. למרות המרחק הרב שהיינו שרויים בו
לעתים קרובות המשכנו לשמור על הקשר! הוא גזל ממני, לפעמים,
המון אנרגיה - אני לא יודעת אם אתה יודע, אבל לפעמים יש לך
מצבי רוח כאלו מעצבנים! ואני המשכתי להתאזר בסבלנות בשבילך! כי
אהבתי אותך! אני עדיין אוהבת אותך!" קולה רעד והיא השפילה את
מבטה, לא רוצה שיבחין בדמעותיה ששטפו כעת את פניה.
"לא אמרתי לך מקודם שלא משנה לי מהי דתך - אני אוהבת אותך איך
שאתה! בזכות מה שאתה! האם אתה לא חש זאת גם כלפיי, דיוויד?!
האם הכול היה משחק?!" קולה נשבר והיא פלטה בקול נמוך, "אני
אוהבת אותך..."
דיוויד התאמץ ככל יכולתו לשמור את קולו יציב. "אני יודע,
סמנתה. ואני מצטער כל כך. גם אני אוהב אותך..."
"ולמען אהבה זו אינך יכול לחרוג הפעם מהכלל המטופש הזה?!"
"לו הייתי יכול לא הייתה מתקיימת, בכלל, כל הסיטואציה הזו...
אני לא יכול, סמנתה. חוק הוא חוק..."
יפחותיה החרישיות של סמנתה כמעט גרמו לדמעות לעלות גם בעיניו.
"סמנתה, בבקשה, אל תבכי..."
"לא לבכות, דיוויד?" שאלה סמנתה בקול עמום וכאוב. "כיצד,
כשהחבר שלך, שבו השקעת את כל אהבתך ואמונך, מודיע שהוא עוזב
אותך ללא כל סיבה הגיונית הנראית לעין?!"
"בבקשה, סמנתה, נסי להבין -"
"אתה מבקש ממני להיות על אנושית, דיוויד", קטעה אותו סמנתה,
מעיניה הלחות נשקף מבט עצוב.
דיוויד שתק. סמנתה צודקת. אבל גם הוא צודק - התקומם קול כנגדו,
והקול הזה לא הרפה ולא הניח לו לרגע...
"אני מצטער, סמנתה. אני כל כך פחדתי לפגוע בך..."
"ופגעת, דיוויד", היא נאנחה ואמרה בעייפות, "קח אותי הביתה,
דיוויד, בבקשה..."
דיוויד בלע את רוקו ודמעותיו והניע את המכונית.
"שלום, דיוויד", אמרה סמנתה לפני שיצאה ונתנה בו מבט שדיוויד
התקשה להבינו.
הוא רכן לעברה והעניק לה חיבוק. היא כרכה את זרועותיה סביבו
והניחה את ראשה על כתפו. "סלחי לי, סמנתה..." אמר דיוויד והביט
בעיניה לאחר שהיא הרפתה ממנו.
היא הנהנה הנהון בלתי מחייב ויצאה. דיוויד הביט אחריה מתרחקת
והרשה לדמעה אחת לזלוג מעינו. "שלום", מלמל.
הוא חזר לבית ריק וגילה פתק קצר מאמו על שולחן המתכת הגבוה
בהול, זה ששימש בדרך כלל למכתבים: "יצאתי לקניות, דיוויד
יקירי, אחזור מאוחר יותר. מאם".
הוא קימט את הפתק ועלה לחדרו, נשכב בתשישות על המיטה. ג'פרי
וודאי היה מגחך עליו כעת. "אז נפרדת מבחורה, ביג דיל..." היה
אומר וצוחק.
אבל דיוויד ידע שזה כן "ביג דיל". סמנתה ציפתה ממנו למשהו -
וגם אם לא היה יהודי לא היה יכול מעולם לתת לה את הדבר שרצתה
ממנו. וזה מה שהכאיב לו. הוא שנא להיות רמאי. להיות צבוע...
ואז הוא נזכר באיב ורטט של התרגשות חלף בגופו. מכתבו לבטח כבר
הגיע למענו. איב אולי קוראת אותו ברגע זה - וזהו. התגובה שלה
ודאי תהיה חיובית. הרי גם היא אוהבת אותו - קל היה לראות זאת
במכתביה אליו ובשמחה שהייתה בעיניה כשנפגשו. העובדה שעברה כבר
כמעט שנה מפגישתם הנשכחת - נשמטה מזיכרונו. במוחו, הרי, היא
חיה יום יום...
הטלפון צלצל ודיוויד הושיט יד לענות, "הלו?"
"הלו?" ענה לו קול בריטי מודגש, "אנה נמצאת?"
"לא", אמר דיוויד והשתדל להבליע אנחה. היה זה מאט, ארוסה של
אמו. למרות שלא נפגש עם האדם הזה מעולם - הייתה לו תחושת בטן
חזקה מאוד שהוא לא יסמפט את הברנש הזה במיוחד...
"מי זה? דיוויד?"
"כן, זה דיוויד. אפשר למסור לה משהו?" הוא ידע שהוא מתנהג כעת
בחוסר נימוס משווע יחסית לבן שמדבר עם בעלה של אמו לעתיד...
אבל שילכו לעזאזל כל הנימוסים! מי בכלל המציא אותם?!...
"לא, לא. רק תגיד לה שמאתיו התקשר."
האיפוק הבריטי, חשב דיוויד לעצמו שעה שהשיב בחיוב.
"אוקיי. גוד ביי, דיוויד מיי בוי..."
דיוויד פלט נחרת בוז קולנית כשניתק את השיחה. הוא מגוחך אם הוא
חושב שדיוויד יהיה "היז בוי"...
הוא חש תחושת ריקנות מוזרה, העולם נראה ריק לפתע בלי סמנתה.
וזה היה מוזר לו - הוא התרגל כל כך שסמנתה תמיד נמצאת כאן, לא
משנה מה יהיה. הוא שם לב שהנוכחות השלווה שלה הרגיעה אותו הרבה
פעמים - רק הידיעה שהיא קיימת ותמיד תמצא בקרבתו נסכה בו לא
פעם עידוד וביטחון.
"אבל זה היסטוריה..." חשב דיוויד ולבו התכווץ, כאב מטריד החל
להתדפק בין רקותיו.
הוא יצא מחדרו וירד במדרגות לעבר המטבח ופתח את המקרר הכסוף,
ובעודו מחטט מעט במגירת התרופות בניסיון למצוא את האקמול הנחוץ
תהה לעצמו מדוע מצאה אמו לנכון לעשות סדר חדש במקרר...
הוא פתח את הארון העליון בכוונה להוציא לו כוס ונוכח לגלות,
למרבה התדהמה, שהארון מרוקן לגמרי! הוא פתח דלת ארון סמוכה -
וגם תוכנה היה ריק.
דיוויד פלט אנחה כעוסה. מה שלא יהיה שאמא שלו מנסה לעשות -
ברור לו לגמרי שהיא ירדה מהפסים - והמטורף הראשי האחראי לכך
הוא בוודאי מתיו "מיי בוי"...
בלית ברירה שתה את האקמול בכוס פלסטיק בעלת טעם דוחה. כשאמו
תחזור - הוא ידרוש ממנה הסברים. על כל המילים המוזרות שייכללו
בלקסיקון...
הוא ישב בכורסת העור המפנקת, מעיין במגזין כלשהו כשקרקוש
מפתחות נשמע ודלת הבית נפתחה. קולה של אמו נשמע לאוזנו, פוקד:
"הנה, תניחו את זה כאן. יש עוד שני ארגזים ברכב - תביאו גם
אותם לפה..."
דיוויד המשתומם התרומם, שומט אגב כך את העיתון אל השטיח הרך,
וצעד לעבר הכניסה. אמו עמדה שם, עדיין במעיל ושערה סתור מעט.
שלושה ארגזי פלסטיק כבדים ניצבו בשיירה ואינספור שקיות נחו
לצדם.
"מאם", אמר דיוויד. אמו הסתובבה אליו. "מה כל זה?" הוא החווה
בראשו לעבר הכבודה שנחה למרגלותיהם.
"זה? הו... אלו כל הכלים שטבלתי במקווה ו -" היא נקטעה על ידי
בחור צעיר למראה ששאל בקול עדין: "זה הכול, מיסיס מילר?" ובחור
נוסף הניח עוד שני ארגזים לצד השלושה.
"כן, זה הכול - תודה לכם!"
דיוויד בחן את השניים שעה שאמו חיטטה בארנקה כדי לשלם להם. היה
להם מראה מוזר - בדיוק כמו המילה שפלטה אמו קודם לכן. הם נראו
כאילו יצאו מספר עתיק בן אחת המאות הנושנות - במעיליהם הארוכים
ומכנסי השלושה רבעים התחובים אל תוך הגרביים השחורים, בשתי
קבוצות השער שעיטרו את לחייהם ובמגבעת הנמוכה שנחה על ראשם.
והיה עוד משהו שלא הכיר, זה לא היה מתואר אפילו בספרים -
אגודות חוטים לבנים השתלשלו להם מהמכנסיים עד כמעט לנעליהם...
"הנה לכם", היא נתנה לכל אחד מהם שטר בן חמישים דולר.
"אוף... זה היה מעייף!" התנשפה אנה כשנסגרה מאחוריה הדלת.
"מאם, אפשר לדעת מה כל זה?"
"למה אתה מתכוון כשאתה אומר 'זה'?" שאלה אנה והחלה למיין את
השקיות השונות.
"אני מתכוון במילה 'זה' להכול! כל מה שקורה כאן! יש לך חתן
חדש, נכון - אבל זה לא אומר שצריך להחליף את כל הגרדרובה של
הבית!..."
"החלפנו את כל הגרדרובה של הבית? באמת? לא שמתי לב..."
"אוי, מאם, אל תיתממי!"
אנה נאנחה. "דיוויד, אני ממש עייפה מכל ההתרוצצויות של היום!
ואתה, במקום להקל עליי, רק מכביד עם כל השאלות האלה שלך!"
"טוב, אני באמת מאוד מצטער, מאם", אמר דיוויד, אבל לא נראה
כמצטער כלל. משהו מוזר מתרחש מתחת לאפו, והא היה נחוש בכל
מאודו לגלות מהו!
"אבל לשאלות האלה שלי עדיין לא נתת תשובות..."
"אני רוצה לסיים לסדר את כל הכלים האלו עוד היום, ו -"
"מאם, את מתחמקת! ומי היו השניים האלו שנראו כאילו הם יצאו
מימי הביניים?"
אנה הזדקפה והביטה בבנה. "אתה יודע מה? בוא נעשה עסק: אתה
תעזור לי לגרור את הארגזים האלו למטבח ולסדר את כל הכלים ואחר
כך נשב ונדבר".
דיוויד ידע שאין טעם להתווכח עם אמו. הוא הסכים בלית ברירה והם
החלו לסדר את הכלים החדשים וה"טבולים" כפי שהדגישה אמו.
"יופי", נאנחה אנה בהקלה כשסיימו, "עכשיו נשתה קפה ונדבר על
ה'זה' וה'הכול' שכל כך חפצת לשמוע עליהם..."
"בפעם הבאה שתתלונני שאני ציני - תזכרי רק ממי ירשתי את זה..."
עקץ אותה דיוויד והרתיח מים בקומקום.
"אני רוצה לדעת מה בדיוק עשית ומה בדיוק את הולכת לעשות", אמר
דיוויד בטון פוקד והישיר לאמו מבט, כשישבו שניהם בסלון
המרווח.
"דיוויד, אני לא עוד אחד מהחיילים שלך - אני אמא שלך", אמרה
אנה כשהיא משכלת את רגליה על הספה הרחבה. "אינני חייבת למסור
לך דין וחשבון רק מפני שאתה רוצה..."
"את צודקת כשמדובר בעניינים שלך", הסכים דיוויד, "אבל כאן גם
אני מתחיל להיות מעורב - בייחוד כאשר את דורשת גם ממני לעשות
את כל הדברים המוזרים שהתחלת לעשות פתאום כמו השבא והמקה
האלו..."
"שאבעס ומקווה", תיקנה אותו אמו אוטומטית.
"ווטאבר", הניף דיוויד ידו בביטול, "נו?"
"אוקיי", אמו לקחה נשימה עמוקה, "תראה, דיוויד, לפני שנולדת
הייתי -"
"רגע רגע רגע", קטע אותה דיוויד, "את לא הולכת לספר לי עוד
איזו טרגדיה מהחיים שלך, נכון? הספיקה לי השיחה בשבוע
שעבר..."
"רצית לשמוע מה בדיוק קורה, נכון? אז הנח לי לספר ותשתדל לא
לקטוע אותי בבקשה", אמרה אנה בקול צונן.
דיוויד לא ענה.
"ככה", התחילה שוב אמו, "גדלתי במשפחה יהודייה אורתודוכסית וגם
הייתי כזאת עד לפני שנישאתי לאביך. אז הכול השתנה. הוא לא היה
יהודי אורתודוכסי, בלשון המעטה, בחור שהיה חף מכל מושגי דת
ומסורת כלשהם. התגרשנו, כמו שאתה יודע, כשהיית בן שנתיים. תמיד
רציתי לחזור להיות שוב אורתודוכסית - אבל לא היו לי הכוחות
והאומץ לעשות את הצעד הראשון. מתיו הוא אדם אורתודוכסי - וגם
אני חוזרת להיות כזו. יתרחשו הרבה שינויים, דיוויד. בי, בבית -
ואתה מוזמן להצטרף אלינו..."
דיוויד הרגיש תחושת זעם שעלתה וטיפסה בתוכו, הוא השתדל לשמור
על קול שלו כששאל: "ומותר לדעת מדוע אני יודע את כל זה רק
עכשיו? את רוצה להגיד לי", הוא נעשה מודע לכך שטון קולו הולך
ומתגבה ממילה למילה, "שלולא היית מתארסת למתיו הזה לא היית
מספרת לי שאני יהודי?! לא היית מספרת לי מי אני באמת?!"
"דיוויד, מובן שלא!" קראה אמו ורצתה להוסיף עוד משהו כשדיוויד
שאל בקול קפוא כקרח, שהקפיא אף את דמה של אנה: "אז מדוע את
מספרת לי את כל זה רק עתה?" עיניו התכולות קדחו באמו במבט חד
וחודר.
"אתה היית יודע זאת, דיוויד. מתישהו היית יודע זאת. אבל
המציאות הובילה כך את הדברים... בעצם, זו ההשגחה העליונה
שסובבה כך את הדברים..."
"טוב שיש את אלוקים בכל הסיפור הזה..." פלט דיוויד גיחוך ציני.
אנה לא אמרה דבר. היא רק בחשה בכוס הקפה שלה באלם.
דיוויד פלט נשיפה ונשך מבלי משים את שפתו התחתונה. "ומה כל
הסיפור עם הכלים?" פלט, מניח לעת עתה לאמו.
הוא לא אהב לצער אותה. הוא מעולם לא אהב לגרום לה להרגיש צער
כלשהו או אכזבה ממנו או מכל דבר אחר. תמיד חש צורך, אובססיבי
כמעט, להגן עליה. לדאוג שתהיה שמחה ומרוצה. שלעולם לא תהיה
לבד... המבוכה וחוסר האונים שלה עתה הכאיבו לו לא פחות משגרמו
לה להרגיש לא נעים. אבל הוא היה חייב לדעת! חייב להבין!
"הכלים שאכלנו בהם עד עכשיו הם טרף", אמרה אנה בהתעלמה גם היא
מהתקרית המביכה. לנוכח מבטו התמה מיהרה להסביר: "אכלנו בהם
מאכלים לא כשרים לפי חוקי הדת היהודית. לכן הצטרכתי להחליף
אותם ולקנות חדשים במקומם. את הכלים החדשים האלו צריך לטבול
במקום הנקרא 'מקווה' - שזו מעין בריכה זעירה שהמים בה הם מי
גשם".
"למה לטבול אותם בכלל?!"
"ההלכה היהודית אומרת שכלי שיצר גוי מחויב להיטהר - וזאת נעשה
על ידי המים במקווה", אנה הייתה מסבירה מעולה.
"יכולת להיות מורה לפי כושר ההסבר שלך", הקניט אותה דיוויד.
"לא תודה, יקירי", חייכה אנה, "אני מעדיפה להישאר
פסיכולוגית..."
"ומה כל העניין עם סאטרדיי?"
"זה היום המקודש ליהודים", ענתה אנה אוטומטית, "בעברית קוראים
ליום הזה 'שבת' או 'שאבעס'..."
נפלה ביניהם שתיקה. לדיוויד לא היה מה לומר ואנה שתתה בלגימות
קטנות את הקפה שלה.
"הם מגיעים לכאן ביום שישי בצהריים בשבוע הבא - כך שהם יבלו
אתנו בשאבעס..." העירה פתאום ומבטה נעוץ אי-שם בחלל.
"מי זה הם?" קימט דיוויד את מצחו. עד כמה שידוע לו אמור להיות
רק אדם אחד...
"מתיו והילדים שלו, כמובן", ענתה אמו.
"למתיו מיי בוי יש ילדים?!"
"מתיו - מי??" נעצה בו אנה עיניים תוהות.
"לא משנה..." מיהר דיוויד להסתייג, "אז יש לו ילדים?"
"אהה... שניים. בת ובן", הנהנה אנה, "דיברתי פעם עם הבת שלו -
נערה עדינה מאוד".
"וגם הילדים שלו אורתודוכסים?"
"אני מניחה שאם האב אורתודוכסי כנראה גם ילדיו כאלו..."
"יופי", רטן דיוויד, "עכשיו את הולכת להכניס לי הביתה חבורה של
אנשי מערות... אני מקווה שהמתיו שלך לא נראה כמו שני המוקיונים
שבאו היום..."
"אתה כבר תראה אותו ביום שישי", אמרה אנה בהבעה חתומה.
"אז... מה אתה אומר, דיוויד? תהיה מוכן לצעוד אתי?" שאלה אמו
כעבור עוד כמה דקות דממה.
"אני לא יודע, מאם. את באה ומנחיתה עליי צרור של מושגים שונים
ובלתי הגיוניים ואחר כך מבקשת ממני לצעוד לפיהם..."
"אבל, דיוויד, אתה לא רואה את האור שביהדות?!" קולה הביע אי
אמון מסוים.
"אמ... לא".
"אבל, דיוויד", נדנדה אמו, "אם רק תנסה להסתכל מעבר! לראות
מבעד לקשיים..."
"סורי, מאם, אבל למיטב ידיעתי איני זקוק למשקפיים...!" קטע
אותה דיוויד מעט בעצבנות.
"חבל", נאנחה אמו, "הייתי רוצה שתספר לי מה מפריע לך. פשוט חבל
שאתה -"
"מאם!" דיוויד קטע אותה בפעם השנייה תוך כדי שקם במחאה, "אני
לא עוד אחד מהלקוחות המטורללים שלך!"
זה היה הקש ששבר את גב הגמל! לחץ הימים האחרונים יחד עם המועקה
שהצטברה לו בלבו בעקבות הפרידה, שנעשתה בעל כורחו, מסמנתה.
וכעת אכזבתה של אמו על שאינו מסכים ללכת עמה בדרך הקריזיונרית
שבחרה לעצמה - פוצצו לו איזה וריד חיוני באחד ממרכזי
העצבים...
אנה הייתה המומה מהתפרצותו. "דיוויד, מה עובר עליך -"
הוא הרים את קולו בקטעו אותה: "את יושבת ומספרת לי בפעם
הראשונה בחיי על איזו זהות מוזרה שיש לי, עבר נוסטלגי ועתיד
הזוי - ונאנחת ואומרת 'חבל' בטון כזה כאילו אני מפסיד לפחות את
אחד משיאי תענוגות החיים וכאילו שאיפתך היחידה היא לראות אותי
הולך יחד עמך בשביל חסר ההיגיון הזה שלא מוביל לכלום מלבד לכאב
לב ולבלבול מוח אחד גדול! כאילו לא את שחינכת אותי על פי
הנצרות, ועודדת אותי וחיזקת אותי בדרך שלי, בכל הקריירה שלי!
כאילו... כאילו לא גילית מעולם אהבה לסמנתה! ותמכת בנו ו...
ועכשיו את נזכרת פתאום לגלות לי מי אני ודורשת דרישות ועוד
מתאכזבת כשאני לא בדיוק רוצה לעמוד בהן - בחוקים הפסיכופטיים
והמופרעים האלה!"
הוא יצא מהחדר בסערה ואמו הלכה בעקבותיו. "אבל, דיוויד -"
"היהדות הזו דפקה לי ת'חיים, מאם!" עיניו התכולות של דיוויד
בערו.
"דיוויד, אתה לא יכול -" ניסתה שוב אמו אבל דיוויד כבר עלה
במדרגות המובילות לחדרו. "די! עזבי אותי, מאם! את לא יכולה
להגיד לי מה אני יכול ומה אני לא יכול! עזבי, את ממילא לא
תביני..."
|