חמימות של צהריים שררה באוויר, כמה קרני שמש חדרו דרך החלון
הפתוח ופיזזו בעליזות בחדרו של דיוויד, שישב על מיטתו בחוסר
מעש ובהה בנקודה סתמית על הקיר הלבן.
הלפטופ השחור שלו היה מונח על בטנו והוא שוטט באי חשק באתרים
משעממים ומשמימים.
"טוק טוק טוק."
דיוויד לחץ בעצלתיים על מקש האיי.סי. Semi התחברה.
"יופי", חשב לעצמו דיוויד שעה שהתחבר גם הוא, "לפחות תהיה לי
תעסוקה..."
Nonick: היי, סמי, ווט'ס אפ?
Semi: אוקיי. מה אתך? איך בבית, סרן נבחר שלי?
Nonick: משועמם. בחיי, לא ידעתי שהצבא יחסר לי כל כך...
Semi: זו תגלית! הסרן החרוץ המשווע למעט חופש מעדיף לאמן חבורת
פרחחים פראיים מאשר להתבטל בביתו...
Nonick: מי היה מאמין?! המפקד שלי בוודאי לא...
Semi: אבל אני לא מאמינה שאימא שלך נותנת לבן שלה להשתעמם
ככה...
Nonick: אם היא הייתה שמה לב - היא לא הייתה נותנת, בזה את
צודקת. הבעיה (או הברכה?) שהיא עסוקה כל היום בקניות לוודינג
שלה...
Semi: אוי, נכון, כמעט שכחתי... דיוויד, מה אתה עושה היום?
Nonick: לא יודע... הולך לישון, אני חושב. למה?
Semi: סתם... חשבתי שאולי נצא בצהריים...
Nonick: רגע... את בניו-יורק?!
Semi: כן. לא אמרתי לך?
Nonick: אולי... לא זוכר... לא משנה...
Semi: אז אתה רוצה?
Nonick: רוצה מה?
Semi: לצאת... אתה בפוקוס, דיוויד?
Nonick: כן, כן, בטח!
Semi: בטח למה?
Nonick: בטח לשני הדברים...
Semi: סו... איט'ס א דייט?
Nonick: איט'ס א דייט!


"דיוויד... רילי, הדיסקברי תמריא שוב עד שאתה תנחת..."
דיוויד השיב את מבטו התועה לסמנתה. "אני אתך, סמי, כל
מילה..."
סמנתה העבירה בו מבט מפקפק.
שקט נינוח תלה ברחבי בית הקפה הקטן והפינתי ששכן באחת
מסמטאותיה הצדדיות של ניו-יורק הסואנת.
"אתה מבולבל, דיוויד", קבעה סמנתה ואצבעותיה חיבקו את ספל הקפה
שלה.
"אני יודע", דיוויד כמעט פלט את המילים, אבל עצר את עצמו ברגע
האחרון. "אולי זה החופש..." התלוצץ תחת זאת.
"אתה יכול להתלוצץ על זה כאוות נפשך, דיוויד, אבל אני רצינית
מאוד..."
דיוויד הביט בפניה של סמנתה ורגש מוזר עבר בו. ההייתה זו...
חמלה?
הוא התאווה כל כך לספר לה... לדבר אתה... להגיד לה ש... שמכורח
המציאות הם אינם יכולים... אבל---
זה לא הגיע לה, לסמנתה. היא טובה כל כך... רגישה כל כך... היא
תיפגע - זה לא מגיע לה! הוא לא יכול לעשות לה את זה! היא אוהבת
אותו... היא נותנת בו אמון...
"סמנתה, אמ..." הוא התחיל והיא תלתה בו עיניים מצפות, חושבת
שכעת הוא יסביר את פשר התנהגותו המוזרה.
חכה! מה אתה עושה?! אתה לא יכול לזרוק עליה פצצה ואחר כך
להיעלם, לתת לה להתמודד לבד... זה לא הולך ככה, דיוויד, זה לא
מוסרי!
אבל מה אני יכול לעשות?! הרי אין שום אפשרות שנישאר יחד...
אני... קשה היה לו להודות בזה אפילו בפני עצמו, אני לא אוהב
אותה... לא כמו שהיא אוהבת אותי...
"כן, דיוויד?" קולה היה רך. עיניה היפות עדיין הביטו בו.
הוא התפתל באי נוחות על הכיסא המרופד.
"לא, פשוט..." הוא אמר וחשב לעצמו, מה היו אומרים החיילים לו
היו רואים את הסרן הקשוח שלהם מתפתל כך בחוסר אונים לפני
בחורה...
"פשוט רציתי לומר לך שאני מעריך אותך מאוד..." אמר בשפה עילגת
מעט וכמעט נשם לרווחה, יודע שהקלתו מוקדמת. הוא עדיין לא סיפר
לה את הדבר האמיתי...
"על מה?"
"על שאת לא מתייאשת..." ענה בלחש וחש את מבטה ננעץ בו בתמיהה.


"הנה... הנה... זה כבר מתחבר... רגע, רגע... החיבור האדום לכאן
והירוק לפה... לא! החיבור הירוק לכאן והאדום לפה... הנה, אני
לוחץ..."
קולו של לינק נשמע ברחבי חדרו של דיוויד, מתכתי במקצת, בוקע
דרך שני רמקולים זעירים בצדי הלפטופ שלו.
"זהו!" הכריז קולו של לינק ודיוויד הנמיך קמעה את עצמת
הווליום. "זה מחובר!"
באותו רגע הופיע לינק על מסך מחשבו של דיוויד.
"היי, דייב!" נופף לו לינק המוקטן.
"היי", אמר דיוויד אל תוך הרמקול הקטן, "תתחדש על המצלמה..."
"כן..." חייך אליו לינק, ישוב על כורסה מנומרת. "עוד אחד מפלאי
הטכנולוגיה שעוזרים לי לשרוד ביבשת תת תנאית זאת... מה אתך?
למה אתה לא מראה את עצמך?"
"המצלמה שלי נספתה בתאונה מחרידה עקב ריבוי אקונומיקה בריח
מאמי..."
"אל תהיה רשע כזה..." גיחך לינק ולפתע נשמע מקרבתו גרגור
עמוק.
"לינק", צחק דיוויד, "תזהיר לפני שאתה פולט אחד כזה..."
"לא, זה לא אני..." לינק רכן לרגע והרים בידיו יצור פרוותי
בצבע חום צהוב, זוג עיניים ירוקות מנצנצות ואף קטן. גור
אריות...
"תכיר", קירב לינק את הגור המגרגר אל המצלמה, "לינק ג'וניור!"
"באמת מזכיר אותך... חסר לו רק קוקו ועגיל באוזן - ואי אפשר
יהיה להבדיל..."
לינק ליטף את רעמתו הקצרה של הגור בחיבה גלויה.
"אפשר לחשוב שזה באמת הבן שלך..." אמר דיוויד.
"אם לשפוט על פי צמצום האוכלוסייה הנשית פה, אל ג'יי הוא כנראה
הדבר הכי קרוב לבן שיהיה לי בזמן הקרוב..."
"עד כדי כך לחוץ שם?" מלמל דיוויד בהיסח הדעת, כל ריכוזו היה
נתון לתמונה המתנועעת על גבי המסך בניסיון להבין האם זו היד של
לינק שאל ג'יי מנסה ללעוס...
"לחוץ זו לא מילה... איה!" צרח לינק המופתע.
"אז זו כן הייתה היד שלך..."
"מה? אה?" שאל לינק בעודו נאבק לרסן את אל ג'יי שהתעקש להמשיך
וללעוס איברים חיוניים אחרים בגופו של לינק...
"דייב?"
אין תשובה.
"דייב מיי לאב, פרשת לשירותים?"
"אני כאן..." נשמע קולו של דיוויד, חולמני במקצת, "על מה
דיברנו? אה... כן... דווקא הבנות פה נוטות לחבב חתולים. אם
לשפוט לפי אוסף חתולי הפרווה של סמנתה שלא עושים דבר חוץ
מלגרום לך להתעטש עד שאתה מצטער על הרגע שבו נברא לך אף..."
הוסיף בסינון עצבני.
"לא בגודל הזה בכל אופן... הנקבות היחידות שמסתובבות פה הן
דונה ולילי..."
"נו? ולא היה לך קטע עם אחת מהן?"
"עם דונה ולילי הנמרות?!" צחק לינק, "דייב, אני יודע שאני
מוזר, אבל עד כדי כך? אתה מנסה לומר שיש פוטנציאל אמיתי שאל
ג'יי הוא הבן שלי?!?"
דיוויד לא הצליח להפסיק לצחוק! הוא ישב מקופל על כיסא הנצרים
בפינת חדרו, המחשב כמעט נופל מברכיו כשכל בטנו מקופלת בצחוק
אילם.
"דייב? עוד פעם נעלמת לי? לאן אתה הולך כל הזמן?" שאל לינק
בבלבול.
"חה... חה... אני פה... אני פה..." הצחוק שהיה אילם הפך עד
מהרה לפרוע ומתגלגל.
"טוב, זה לא היה עד כדי כך מצחיק..." העיר לינק בחיוך.
אבל הפורקן שהביאה אתה השיחה עם לינק היה נחוץ לדיוויד שהלחץ
והדאגות שהביאו אתם מאורעות הימים האחרונים כמעט הכריעו אותו
וגרמו לו להיות עצבני וממורמר מתמיד. אבל יותר מכול הוא היה
טרוד מתגובתה העתידית של איב על מכתבו העושה דרכו כעת ליבשת
אירופה הרחוקה...
לפתע קרא לינק: "רגע, דייב, אני לא מבין... על מה רצית לדבר
אתי? כתבת בהודעה שזה ממש חשוב..."
"אה, כן..." דיוויד נעשה רציני באחת וכחכח בגרונו, אבל לא אמר
דבר מעבר לזה.
"דייב..." התנגן קולו של לינק באטיות, "ברצינות, מה קורה לך?
אל תגיד לי שאתה חולה במחלת הנפילה..."
"אני פשוט חושב איך להגיד לך את זה..." נשמע קולו של דיוויד,
מהוסס משהו. ואחר כך, בפרץ של החלטיות אמר: "זהו, לינק, נמאס
לי מכל הזייפנות הזו! אני עוזב אותה!"
לינק, שנראה המום מעט מהתפרצותו הפתאומית של חברו, ניסה לחפות
על כך בעזרת צחוק קליל. "תמיד ידעתי שיש לך עמוד שדרה! אז...
את מי אתה עוזב?"
"את סמנתה! אני חייב, מוכרח לעזוב אותה! זהו! החלטתי, אני אומר
לה את זה מחר!"
"חכה, דייב, אל תעשה דברים פזיזים כאלו שתתחרט עליהם אחר
כך...!"
"זה לא פזיז - אני חושב על זה כבר כמה ימים..."
"למה, בעצם? בגלל הנערה האנגלייה ההיא?! שכח ממנה, דייב, עברה
כבר כמעט שנה! למה אתה לא שוכח אותה?!" תסכול חסר אונים נשמע
בכל אות ותו בקולו של לינק. תסכול על כל השיחות חסרות התוחלת
שלו עם דיוויד, חוסר אונים על כל השיחות שבהן שימש כיועץ לחברו
- כשבפועל לא יכול היה לעשות בעצם דבר!
"ישנן מיליון בחורות ברחבי ניו-יורק שעומדות בתור כדי לצאת עם
הסרן הנכסף - והוא... תפוס לו באיזה נערה אלמונית שלא מראה
אפילו לא אות חיים, שלא לומר יחס... והוא, בכפיות טובה מוחלטת,
זורק את הנערה המוצלחת ביותר שהיה יכול למצוא בכל רחבי
הגלובוס... וזה מידיעה, דייב..."
כל מילה דקרה בלבו של דיוויד, הוא היה חייב לומר משהו. "זה לא
זה! זה בכלל לא זה, לינק! עליה עוד יכולתי להתגבר, העניין הוא
שאני..." הוא נאבק לרגע בעצמו, ואז שחרר את המילה שגזלה את
מנוחתו באנחה,  "יהודי".
לינק זקף את גבותיו, "באמת? לא ידעתי..."
דיוויד בחן אותו דרך המסך השטוח, לינק לא נראה מזועזע או יוצא
מגדרו. הוא פשוט ישב שלו בכורסתו, ידו הימנית מלטפת כל העת את
רעמתו הבהירה של אל ג'יי.
"אתה... אין לך שום דבר לומר על כך?" התפלא דיוויד.
"מה אתה רוצה שאגיד? אני עדיין לא רואה שום קשר בין זה לבין
סמנתה..."
שלוותו של לינק הרגיעה במשהו את רוחו הסוערת של דיוויד. "אין
לי כוח להיכנס לכל הפרטים המעיקים האלה, לינק", נאנח דיוויד,
"בשורה התחתונה: אני וסמנתה לא יכולים להישאר יחד".
"למה? אתה יהודי - אוקיי. אתה מבולבל - אני מבין את זה. לא קל
לגלות באמצע החיים דבר כזה - לגיטימי ביותר. אבל מכאן ועד
להיפרד בצורה כה דרסטית מהחברה שלך? סלח  לי, אבל אני באמת
חושב שאתה חולה במחלת הנפילה..."
"אבל, לינק, היהודים הם... הם שונים. הם לא יכולים להתערב עם
האחרים", הוא חזר מבלי משים על מילותיה של אמו.
"דו מי א פייבר, דייב", פלט לינק נחרת בוז, "הרייסיזם יצא מזמן
מהאופנה".
"זה לא קשור לגזענות, זה... טוב, עזוב... אתה לא תבין".
"למה? מפני שאני לא יהודי?" לינק אמר את המילים האלו באפאטיות
רגועה, אבל דיוויד יכול היה לחוש בעלבון הרוחש מתחת לפני
השטח.
הוא ניסה לפייס את חברו. הצרה האחרונה שהייתה חסרה לו עכשיו זה
לאבד גם את לינק. "אני לא אמרתי את זה, לינק. תראה, אתה באמת
לא... לא תבין", הוא לחש את שתי המילים האחרונות.
"נסה אותי", אמר לינק וניצוץ מתגרה בעיניו.
דיוויד בחן את צדודיתו של לינק. בחור גבוה עם זרועות שריריות,
שער חלק חום כעין האגוז אסוף לקוקו קטן בעורפו, פנים צרות עם
עיני שקד נבונות. ניב של אחד מהאריות שלינק אילף בעבר תלוי לו
כעגיל על אחת מאוזניו. הבעה חייכנית וידידותית תלתה תדיר על
פניו - אף שעכשיו התחלפה הבעה זו באחרת. דיוויד לא ידע להגדירה
בשם...
"אוקיי", דיוויד נשען לאחור ושילב את ידיו, הרמקול הקטן צמוד
לפיו. "כיום כמעט לא ניתן להבחין בהם אבל פה ושם יש עדיין
יהודים השומרים על המסורת העתיקה שלהם. בנאמנות רבה הם משמרים
אותה בקפדנות כמעט ניתנת להערצה. אתה מכיר אותם בוודאי רק דרך
השם ההיסטורי שלהם: "יהודים אורתודוכסים". אמי הולכת להינשא
לאחד כזה. לא אורתודוכסי ממש - אבל שומר מסורת", דיוויד נעצר.
"המשך", האיץ בו לינק.
דיוויד לחלח את שפתיו שיבשו משום מה. "ליהודים אסור להינשא
לאדם שאינו בן דתם", והוסיף מיד כשראה את פיו של לינק נפתח,
"וגם לא להיקשר אליו..."
"עדיין לא הסברת לי למה!"
"בגלל ש... היהודים הם מיוחדים. ייחודיים", נענה דיוויד.
"למה?!"
דיוויד היסס, "אני... אני בעצמי עדיין לא בטוח בכך", אמר
בהשפילו מבט, "סימנתי לעצמי לבדוק את זה. לינק, אני חושב שאני
הולך לערוך חיפוש יסודי ומעמיק בעצמי..."
"זאת אומרת שאין לך תשובה".
"זאת אומרת שתהיה לי תשובה", עמד דיוויד על שלו, "באיזשהו
שלב..."
לינק העדיף להתעלם מהספק שבדבר. שיעשה דיוויד מה שהוא רוצה.
"אז מה... אי אפשר להזיז אותך מהעמדה בנוגע לסמנתה?"
דיוויד חשב לרגע. "לא", אמר לבסוף, "ולא רק בגלל שאני בטוח
לגבי הקטע הזה עם היהודים. אמא שלי פשוט איימה להתאבד אם אני
אתחתן עם מישהי לא יהודייה. באמת לא בא לי לעשות לה דבר כזה
לפני החתונה שלה. אני הולך לעשות את זה. מחר בבוקר".
"אהה..."
"לא תאחל לי בהצלחה?"
"לא", אמר לינק, "אבל אני מניח שידעת לבד שזו תהיה התשובה..."
דיוויד חייך חיוך עצוב מעט. "האמן לי שלא הייתי עושה דבר כזה
אילולא כורח הנסיבות..."
"אני אשתדל להאמין לך, דייב, באמת. אני מקווה שאותי לא תעזוב,
לפחות, בגלל שאינך יכול להקשר אליי..."
"אל תדאג, תצטרך לסבול אותי, לדאבונך, לאורך כל חייך. וזה
אפילו יותר גרוע מנישואין..."


"דיוויד!"
"היי, מאם, לא חיכית לי ליד המדרגות מאז שהייתי בן שש..." העיר
דיוויד כשירד במדרגות מחדרו.
"דיוויד!" קראה אמו שוב, בעיניה כוכבים.
הוא נעמד לידה וצחקק. "את חוזרת על עצמך, מאם..."
"הם מגיעים!"
"מגיעים?"
"מאט הרגע התקשר והודיע לי שהם יגיעו לשאבעס בשבוע הבא!"
הכריזה אנה בהתרגשות וציפתה שבנה יתרגש יחד עמה, אבל דיוויד רק
הרים גבה מבולבלת. "שא-מה?"
"שאבעס", חזרה אמו באטיות ומיד המשיכה במהירות מרוגשת. "הם
יגיעו ו... הו, יש כל כך הרבה דברים לעשות!"
"מאם, תירגעי", קטע דיוויד את אמו. "קודם כול, מה זה 'שאבעס'?"
הוא הגה את המילה הזרה בעקימת אף.
"שאבעס זו המילה היידישית לשבת - שזו בעצם המילה העברית. שזה
בעצם סאטרדיי", הוסיפה אמו כשראתה את תמיהתו.
"זאת אומרת ששאבעס זה סאטרדיי?"
"בדיוק", שמחה אנה, "והם ינחתו בסוף השבוע הבא ויש לקנות אוכל
כשר ולקנות בגדים ו-אוי!" היא טפחה בידה על מצחה, "צריך גם
לטבול את כל הכלים החדשים שקניתי במקווה".
"הכלים החדשים שקנית?" שאל דיוויד, מעדיף להתעלם מהמילה המוזרה
השנייה שפלטה אמו.
"בוודאי, הרי לא נאכל יותר בכלים הישנים שלנו. הם 'טרף'!"
"מאם, מאם - בואי נשב לאכול", ביקש דיוויד ואחז בידה, "אני מת
מרעב ואת כבר מנחיתה עליי את הדברים האלו על הבוקר. על בטן
מלאה אני אהיה פנוי לקלוט את כל המוזרויות הללו..."
אנה הבליגה על מילותיו האחרונות של בנה ואמרה: "הו, בוודאי,
מסכן שלי. למה לא אמרת קודם?"
"אי אפשר היה לעצור אותך - היית ממש באקסטזה..."
"אני מוצאת שגברים נוטים להיות ממש ציניים אם הם לא אוכלים..."
הקניטה אותו אמו ומשכה אותו לחדר האוכל כשהוא מצחקק.
"אני מתכנן ללכת היום לסמנתה", אמר דיוויד בפה מלא טוסט בריבת
משמש.
אמו בחנה אותו מעל לרשימת המוזמנים לחתונתה הקרבה שבה עסקה.
דיוויד לא הביט בה כשאמר: "זה רק למענך, מאם, באמת..."
"זה לא רק למעני - זה גם למען הילדים שלך..." נענתה אנה.
"אשרי המאמין..."
צלצולו הרם של הטלפון מנע מאנה לענות לבנה. היא רצה לענות
כשהיא ממלמלת: "זה בוודאי מאט..."
דיוויד הביט אחריה במבט בוחן. היא השתנתה, אמו. ואולי זה הוא
שהשתנה? לא הייתה לו תשובה. ללינק בוודאי היה מענה, חשב דיוויד
במעט גיחוך, ללינק יש תשובה לכל דבר...