לפני שנתיים נקראתי במסגרת תפקידי בצבא לקבל את פני אנשי גוש קטיף במלונות,
להעסיק את הילדים ולהיות לצד המבוגרים. הגעתי לתפקיד ברגשות מעורבים מאוד, שכן
המדים מתייגים אותי בעיניהם כבוגדת, אבל מבפנים כל כולי איתם היות וביתי יכול
להיות הבא בתור. בקורס ההכנה המזורז שעשו לנו היתה סדנה אחת שדיברה אלי,
להוציא את כל המתודות והדיבורים. המנחה הניחה בפנינו ערימות של חומרים מכל
הסוגים ואמרה לנו: 'תראו לי מה אתן רוצות להעניק להם'. רוב החיילות האחרות
מיהרו או לא הרגישו צורך להשקיע בדבר כל כך לא יעיל, בעיניים ריאליות, אבל
הדבר הזה נתן לי דרך לנסות ולבטא את האמביווילנטיות שטרפה את דעתי. ישבתי
בסבלנות ופיסלתי להם בית. כל מה שרציתי להעניק להם זה בית. ובעוד כולן
מתרוצצות סביבי וממהרות לאוכל ולחדרים הייתי שקועה בעבודה שלי, לנסות להבין מה
אני מתבקשת לעשות ואיך בדיוק.
במסגרת ראיון קבלה ללימודים התבקשתי להכין עבודה תלת מימדית ולהסביר את הרעיון
העומד מאחוריה. סופה של אותה עבודה היה שמצאה את עצמה בפח האשפה מכל מיני
אילוצים טכניים.
העבודה שבפניכם היא שיחזור של אותה עבודה מקורית. המקורית היתה מחימר, צבע של
אדמה.
וזו בפניכם- מדאס. הבית פה יותר גדול והפרטים יותר מושקעים, אבל הרעיון והבסיס
הם זהים.