כולנו כותבים וכותבים וממשיכים לכתוב על כל דבר בעולם. גם אם
הוא הכי שטותי שיש, עדיין יכתבו עליו, לא משנה מה הוא. אנשים
אוהבים להעביר אל הדף את מה שהם חושבים, אבל לא תמיד חושבים
שהמחשבות הן מה שהדף רוצה לשמוע. הדף, בעצם, מסמל את האנשים.
או שלא? לא תמיד אפשר להבחין בין ביקורת של הדף לביקורת של
עצמך. הביקורת של הדף, מדי פעם תאמר לך: "פיכס. מה זה השטויות
האלה?" גם בלי שהוא קרא בעצם מה נאמר עליו. ואז, מיד אחרי שאתה
שומע את זה, אתה מוחק את זה, כי הדף אמר לך. ומה אם הדף טועה?
צריך להשקיע בזה מחשבה מרובה. אם הדף בעצם טועה, אז מי צודק?
אתה? לא יכול להיות. הדף אף פעם לא טועה. יש לו שתי אפשרויות:
או לצדוק או לצדוק. זה פשוט לא יכול להיות אחרת. ואם בכל זאת,
אתה מצליח להלחם בדף וכותב את מה שאתה חושב ואומר לדף, כדווקא
"הא!", הוא עלול להסתכל שוב ולהבין שטעה. אבל איך אפשר לדעת
שהוא טעה? הרי הדף לא טועה לעולם. אי-אפשר לצאת מהמחזור הזה
לעולם. אולי לא לשאול את הדף? ולשאול את המגירה? המגירה בעצם
תמיד סגורה. היא לא יכולה להביע את דעתה. היא גם הרבה יותר
סלחנית מאשר הדף. והיא בעצם לא נותנות לו להתבטא, כי יש שם
חושך והדף לא יכול לקרוא בחושך. ואם הדף בכל-זאת מתאמץ לצאת
מהמגירה, הוא משנה פאזה ועובר להיות מפורסם. וכבר כולם מכירים
אותו, והוא כבר לובש משקפי שמש כנגד הפלאשים של המצלמה, הוא
סלב. והולך ישר והמילים לפניו. ואתה נשכח, כי הדף הבטיח לך
אחוזים מהרווחים שיעשה, אבל שום דבר יותר. וכולם מתפלאים
מעוצמתו של הדף, המילים, הכתוב. אבל בעצם, זה הכל עניין של
מודה. יום אחד הוא הולך עם כובע, יום אחר עם צמיד, שבוע
אחרי-כן בכלל עם פירסינג. ואחרי חודשיים כבר נשכח. כי כמו כל
סלב, גם הוא עבר זמנו. והוא חוזר למגירה, ומוצא משם מדי פעם רק
כדי להיות מוזכר באנחה נוסטלגית של אחרית הימים.
צריך לקחת סיכונים.