המאוורר עירבל את האויר החם, בלע אותו והפיץ בחזרה, מדגדג את
כפות רגליה, שחככו אחת בשנייה, משגרות זבוב טורדני, הסתבך
במערבולת הרוח ונפלט ממנה אל החלל. הטלפון הנייד על השידה לצדה
ניגן ללא הרף, היא שלחה יד ומיששה את כל הכפתורים עד שהפסיק.
ידיים נשלחו אליה, הידיים שלו, מנסות ללפות אותה, הקיץ מצלצול
הנייד כנראה וניסה להביאה אל הצד שלו במיטה, כבכל לילה.
העיניים עוד עצומות, הלשון מחפשת רטיבות בפה, הגוף שלו דורש את
קרבתה, ומתוך תירוץ השינה, מותר לו לנסות שוב.
גופה נעתר לו, היא התכנסה בתוך חזהו, מלפפת ירך, מרפרפת נשיקה
על נקודת החן הזקורה מתחת לבית השחי, שקועה בשינה עמוקה. בעוד
דקה תיאסף ממנו בחזרה אל הצד שלה, תפנה לו את גבה, אי אפשר
לישון כשמישהו מחבק אותך, שינה זה משהו שעושים לבד.
הטלפון שוב ניגן, הפעם הקיצה, מתנערת ממנו ומביטה על הצג,
גבותיה מתקרבות, קמטוטים זועפים מתקבצים ביניהן, מה השעה בכלל?
היא ענתה,
"מיכל? את שם מיכל? אני מנסה להשיג אותך כבר שעה... תראי, זה
אבא שלך... את עם יאיר? אולי תתעוררי ותתקשרי עוד כמה דקות...
ותעירי גם את יאיר... טוב, בעצם כבר אגיד את זה וזהו... אבא
שלך מת... התעוררתי פתאום, ראיתי שהוא לא במיטה, קמתי לשתות
משהו, מצאתי אותו על הספה בסלון, כבר היה מת כשמצאתי אותו.
אולי הייתי צריכה לחכות לבוקר..." פתאום מתייפחת, שותקת
לסירוגין, מחפשת תגובה דומה גם בצד השני. מיכל ניתקה את
הטלפון, הביטה על יאיר, הותירה אותו בדיוק באותה התנוחה שקבעה
קודם לכן, מחבק את האויר. היא קמה, על קצות האצבעות, התעטפה
בחלוק רחצה, אספה קופסת סיגריות ויצאה אל המרפסת.
רוח שרבית הסתערה עליה, לפיתתה חזקה יותר משל יאיר, משתחלת בין
האצבעות, מתחת לתנוכים, בוערת בתוך הגרון, הנה מצאה את האדם
הראשון להתנשא עליו הבוקר הזה.

הגנרל מת. היא הציתה סיגריה והשעינה את רגליה על המעקה, החלוק
השתרך לצדדים, ראשה נשמט לאחור, מבטה מעלה, נושפת את העשן
גבוה. גנרלים לא מתים סתם. תמיד יש איזה סיפור מאדיר ופרטים
שנשמרים בזיכרון לאורך שנים. גנרלים לא מתאבדים, אולי בעצם רק
בחירוף הנפש, כדי להציל עשרה אחרים. הגנרל שלה התאבד כדי להציל
את עצמו.
ידעה שהיום הזה יבוא, אולי יותר מכולם ידעה, ולא אמרה מילה,
אולי היתה צריכה להגיד?    
בביתה של הפילגש החביא את הסוד, בין לבניה המשתדלים ועגיליה
המפוארים, עמוק מתחת למיטתה, שנהגה לחשוב שהיא מיטתן, הנה
האישה שהצליחה לביית את הגנרל, שקראה אותו לסדר, והעבירה את
מטלטליו אל דירתה. פתייה שכמותה, לא היה זה גנרל שניתן לביית,
רק את גופו העביר אליה, למשמורת זמנית, עד הדבר הבא.
פעם אחת בלבד ביקרה אותו שם, חלפו מאז שנתיים, הוא הוביל אותה
בפרוזדור צר המוביל לחדר השינה, חיטט מתחת למיטה ושלף משם את
הגלולה. קנה אותה באמסטרדם באחד מטיוליו, אצל סוחר מיוחד ששמע
עליו, והיא חשבה לעצמה ממתי יש לו עניינים כאלה, עם סוחרים
ושמועות, וכמעט שכחה את האדם החדש שנהיה, גנרל מודרני, שבוכה
לעתים תכופות.
אחר כך סיפר לה שהגלולה היא תמצית רעל הביאוזון, הידוע בלפיתת
הלב המדויקת, שמניס את פעימותיו בתוך שנייה בודדה. ואז פסק,
שוב בנימה הגנרלית, באחת מן הפעמים הללו שהאדם שהיית והאדם
שנהיית נושקים: משתילקח ממנו הראייה, יבלע את הגלולה, אין לו
לאדם סיבה להסתובב בעולם מבלי לראות.
הסכרת דגרה בגופו שנים רבות, בפעם הראשונה נאלץ להתמודד עם
יריב שאינו מוחשי, את אלה הביס בהינף יד, והנה בפניו יריבה
ראויה, מעולם לא תכנן להכנע לה, סוף סוף אתגר ממשי. לפרקים
נמנע מאכילת מתוקים ולפרקים החליט במעשה דווקאי של ילד, לזלול
עוגות נפוליאון, קרם שניט ומיני קצפות ללא הכרה. עד שניצחה
במערכה הראשונה וראייתו הדרדרה, זורה עננים לבנים במראות היום,
מתבלת את מראות הלילה בכוכבים כסופים ואדומים, עין שמאל החשיכה
לחלוטין ועין ימין עוד התאמצה להחזיק כשלושים אחוזים מראייתה.
אז פנה אל המומחה הגדול בארץ, מוחה על התבוסה, עוד תבוא המערכה
השנייה ואז יראה לה מי הוא זה המולך על גופו. אבל המומחה גזל
ממנו את רישיון הנהיגה וקבע שבקרוב תאבד ראייתו כליל, תחב בידו
מסמכים והסביר על המשך ההתמודדות: נתחיל בסדנה למוגבלי ראייה,
שם ילמד איך להסתדר עם מקל הליכה ובהמשך נוכל גם להצמיד כלב
נחייה. הגנרל הזעיף פניו, זרק את המסמכים על השולחן ופסע
החוצה, אל תוך המכונית שלו, דוהר ברחובות, נמנע מלציית לחוקי
התנועה.

מיכל ניגשה אל המטבח, העמידה קומקום מים והכינה קפה. הפילגש לא
תתקשר לאחיותיה והיא תהיה זו שתיאלץ לבשר להן ולאימה, מה תגיד
להן? אבא מת? ככה סתם, בפשטות?, כמו שתמיד נהגו כשעלה שמו, אבל
הפעם זה אחרת, אולי תכנס אותן, תשבנה בבית קפה, המחתרת הנשית
בשלמותה, תאכלנה ארוחת בוקר ואז תגיד להן. כבר שנים לא העלתה
את שמו בפניהן, באומרה את הדברים יגלו שהסתירה מהן את הקשר.
ואז מה יעסיק אותן יותר: מותו או בגידתה?
לא יסכימו להופיע בלוויה, זה או הן או הפילגש.
כך הן קראו לה ביניהן, למרות שעזב את הבית בשבילה, וכשם שעזב
את אימן, עזב גם אותן. אין חציצה בדברים הללו. המשפחה עומדת
בראש, נטשת אחד, נטשת את כולם. כבר חמש שנים מסרבות להידבר
עמו, שולח להן מכתבים ומתנות, מופיע על דלתן, אבל אין מחילה.
רק היא הסכימה, פגשה בו במקרה בסינמטק בירושלים, בערב "עיתונאי
המסך" שהגיעה אליו במיוחד, הקרינו שלושה סרטים שעסקו בדמות
העיתונאי בקולנוע ואחר כך דוקטור דורית משיח נשאה הרצאה על
מיתוסים בחברה והחדרתם על המסך. באמצע "כל אנשי הנשיא" רצתה
לעשן סיגריה, כבר צפתה בו שלוש פעמים. ישבה על הרצפה ואיפרה
בכוס נייר, פתאום ראתה אותו יושב על הספסל בפינה, מעיין
בתוכנייה. רעד עז אחז בגופה, היד שמטה את הסיגריה, שחרכה את
שמלתה, היא ניסתה לקום, להיעלם בחזרה באולם, אבל אז הרים את
ראשו ומבטיהם נפגשו.
זאת היתה הפעם הראשונה שראתה אותו בוכה, בהתחלה דמעות אחדות
נקוו בעיניו, ואחר כך התרבו וטפטפו על האף ועל המשקפיים. אף
אחד מהם לא זע, יושבים ומביטים.
קודם חשבה כמה יפה נותר, וכמה כוח יש ביופי הזה שלו, ואחר כך
הבליחה התהייה- מה לו ולערב הזה בסינמטק?

כבר הרבה זמן לא היה גנרל. כך היא כינתה אותו לאחר שקראה
בספרים על דמויות הגנרלים ודמותו התחברה לדמותם באופן מופתי,
כאילו כל הסופרים בעולם מכירים את אבא שלה, מתארים אותו אחד
לאחד.היה אלוף משנה, קודם מג"ד ואחר כך מח"ט, בצנחנים כמובן,
לא היתה לו חטיבה אחרת.
המפקד הנערץ על אלף חייליו, והם היו לו לאלף בנים, מוביל אותם
בדרכים חשוכות, לא מוותר על היותו המוביל בשטח, למרות הדרגות
שהתירו לו לפקד על הכל מאחור ומעל. נשאר שבתות כמו טירון, מכתת
רגליו באימונים, מספר להם על ארץ ישראל אחרת ועל מה שעוד בכוחה
להיות, על מלחמת יום הכיפורים, שאמא שלה תמיד אמרה שהיא ששיבשה
את ראשו, אחדות היחידה, הנצחונות המוחצים וגם על הכישלונות
שהיו "רק בגלל הממשלה המחורבנת ההיא", וכמובן  "אין דבר העומד
בפני הרצון". פעם בחודש היה שב הביתה, לסוף שבוע אחד, דופק על
הדלת ומיד מתפרץ פנימה אל עולם הבנות, אוסף אותן אליו, המלך
שלהן חזר. מיד זורק את המדים על הרצפה, אמא שלה אוספת, מסדרת
את הדרגות, סופרת אותן, שלוש פה ושלוש שם, אם כבר איננו, לפחות
עושה להן כבוד. אחר כך מתפלש על הרצפה, מתקרר, ושלושתן עטות על
בטנו כמו הגורים הנטושים ברחוב, שהנה מצאו את פטמותיה של האם.

לא רצה שלוש בנות. לא רצה בנות בכלל. עם הראשונה ההשלמה היתה
מהירה, לא נורא, הרי יהיו עוד ילדים. השנייה היתה טעות, יצאה
אל העולם בדיוק שנה אחרי הבכורה, לא תכננו, קרה.
ואז חיכו חמש שנים, אמא שלה קראה בספרים והתייעצה עם רופא
נשים, חייבת ללדת לו בן זכר.
במהלך ההריון, סיפר לכולם ביחידה שאשתו נושאת את המפקד הגדול
הבא של צה"ל, ואם לא יבחר בקריירה צבאית, לבטח יעשה משהו
משמעותי, אולי בפוליטיקה, כן, בפוליטיקה...יש לו הרגשה שהבן
שלו ישים סוף לממשלות המחורבנות הללו. תשעה חודשים המתין
בסבלנות ובשיאו של החורף, בסוף דצמבר, נולדה מיכל.
בבגרותה, הסיפורים אודות לידתה רדפו אותה, כמו אגדות אורבניות
הרובצות בפיהם של אלו שלכאורה נכחו שם: "אמרו לאבא שלך בת והוא
שאג עד שכל בית היולדות שמע אותו"... "הבין שזה לא בן, לקח את
המפתחות והסתלק, יומיים לא מצאו אותו"... "תפס את המיילד
בגרון, אמר לו שזה לא יתכן"... אמא שלה אמרה לה שהכל שטויות,
הוא לקח אותה בזרועותיו והשלים עם הדבר.

היא ניגשה אליו, לא נשאה את בכיו, הובילה אותו אל קפה קקאו
הסמוך, ישבו במרפסת, צופים על החומות, שותים שוקו חם. שעה שלמה
ביקש להסביר לה למה עזב, את אמא שלה, אף פעם לא אותן. זה הלב,
שתת לו מדם, לא מאחל לה שיקרה גם לה, אולי בעצם כן מאחל, ואם
כבר הם כנים, זה דבר נפלא. לא הרגיש כלום שנים, פתאום בגיל
חמישים, משהו התעורר.
שאלה אותו בנימה מזלזלת אם בפילגש התאהב. אמר לה שגם, אבל זה
לא העניין, פתאום הבין שהוא לבד בעולם וזה נכון שקשר את חייו
עם האמא שלהן, ובכל זאת בכל השנים היה בעיקר לבד. חיים רק פעם
אחת, והוא אף פעם לא היה אדם ששמים בקופסה וקוראים לה בית. אי
אפשר לקשור אותו לשום דבר, רק לעצמו מחויב. באף מלחמה ובשום
קרב לא היה פחדן, אבל עם האמא שלהן היה מלך הפחדנים, את מבינה
את האבסורד? אבל לא הבינה, רק שמעה אותו מגלגל על הלשון את
"האמא שלכן" והכעס גאה בה.
אחר כך ביקש ממנה לשקול את הקשר עמו, לא יכול להיות לה האבא
שרוצה, אבל יכול להיות חבר, לא אחד כזה שיכול להיות בקשר רציף,
אבל מאוד מעוניין לשמוע ממנה מפעם לפעם, האין היא זוכרת את
הימים שלהם ביחד?
משלא ענתה, לגם מהשוקו והביט בה במבט הגנרל. המבט לפיו היא
הילדה הקטנה, שלא מבינה, וחבל שכך. המבט שנשמר לאירועים
מיוחדים כמו היום שהודיעה לו שחתמה ויתור על הקצונה והיום
שסיפרה לו שנרשמה ללימודי קולנוע במקום להנדסה. אלו היו הימים
שהתריסה, כבר הרימה ממנו ידיים, אם יאהב, יאהב. לא תתאמץ יותר,
כבר עייפה מלהשביע את רצונו. בילדותה, עשתה הכל כדי להיות הבן
שרצה, במקום לשחק עם הבנות קלאס, הסתערה על הבנים במשחקי
כדורגל, גזרה את שיערה והיתה מגושמת, נחבלת ומצטלקת בכל אשר
עושה. לפרקים היה נענה להזמנה שלה-
נסה אותי, לא אאכזב. בשבתות היה לוקח אותה, נוסעים לנחל דרגות,
אוחז מקל בידו, מפלס את דרכם, לא משתהה או דואג לה, אם תאבד
תמצא את דרכה. היתה מתנשמת ומתנשפת, מדביקה את צעדיו, שורטת את
רגליה בשיחים. מדי פעם נעצר, מסביר לה כיצד מנווטים, והיא רק
בת שמונה. כשמגיעים למקווה המים, נעמדים מעליו, שלושה מטר
גובה, היה קופץ ומחכה לה במים. אם השתהתה באו המבט והמילים
שרדפו אותה שנים- "את יכולה". קפצה, כמעט נוגעת בקרקעית ודוחפת
את רגליה מעלה בכל הכוח, נפלטת החוצה ובולעת אויר. ואז המבט
המתרצה שלו, שהתענגה עליו ימים ארוכים.
בוקר אחד החליט לפרוש, היא שמעה את הויכוח שלהם בלילה, מטפס על
כל הקירות, מתנחשל מתחת לדלת, נמאס לה. לא תגדל אותן לבדה,
הגיע הזמן שיטול את התפקיד בבית שלהן ויהיה אבא. עשו לו ערב
פרידה מרשים, ראשי הצבא נכחו בו ונשאו דברים, באותו היום היה
הכי גנרל מאי פעם, היא ישבה על כיסא בשורה הראשונה וצפתה בו,
מטר התשעים שלו הזדקרו מעל הפודיום והבלורית הבלונדינית שלו
נצצה. מן הרגע שפשט את המדים, נגוז מחייהן כמעט לחלוטין, חבר
סיפר לו על תכנית לפתוח חברת תיירות ולהדריך טיולים בעולם. מיד
התחברו והוא נבלע ביבשות רחוקות, פוקד את ביתן אחת לחודש,
חודשיים וגם שלושה.
כשעזב אותן לאלתר, החברים קוננו עם אימה בסלון וסיפרו שהפרישה
והעולם החדש הזה שטפו לו את המוח: הנשפים, האוניות, המותרות,
הריקודים והבחורות, מיכל הציצה עליהם ממפלס חדרי השינה ורגשות
אשם גאו בה על כך שהתקנאה בו ואולי גם קצת הבינה אותו.

לפני שהלכו איש לדרכו, עשה מאמץ ואסף אותה אליו, ומיכל הרגישה
לא בנוח, השדיים שלה נדבקו לחזהו, הידיים שלו איגפו אותה
ולבסוף הדפה אותו בעדינות ואמרה שתשמור על קשר.
לא סיפרה על כך לאיש. בלילות היתה נרדמת בצד שלה, מביטה על
יאיר ישן, מה כבר יודע עליה?
אחר כך קמה ומביטה על עצמה במראה: העיניים - שלו. השפתיים -
שלו. ומה עוד שלו? אם יש דברים כל כך ברורים שלקחה ממנו וכולם
יכולים לזהות, האין זה הגיוני שמתחת למעטפת הזאת שקושרת אותם
ביחד, יש עוד שכבות של דמיון? הרי אף פעם לא הרגישה חלק
מהמחתרת הנשית שלהן, וגם מעולם לא חשה שיכולה למסור את כל כולה
לידי האחר, להתמסר כמו שהן מתמסרות.
באחד מן הלילות לאחר הפגישה חלמה עליו, במדי הצבא שלו, אוחז
בידה וצועד איתה בעיר העתיקה, קונה בייגלה עם זעתר ובוצע אותו
לשניים. יושבים ואוכלים, אחר כך קם ומתחיל ללכת, היא רצה
אחריו, כל כך גבוה, היא מזיקה לצווארה כשמביטה בו, הוא ניצב
לפני סמטת הקצבים, נכנס בה. לא רצתה להיכנס, זכרה את הסמטה
הזאת גם בתוך החלום. הוא הסתובב והביט בה, "את יכולה", הושיט
את ידו. היא רצה אליו, תחבה את כף ידה עמוק בשלו והם פסעו
ביחד. רצועות בשר נוטפות דם נתלו בכל עבר, קצבים גדולים,
מדברים ערבית, מניפים סכינים באוויר, מנחיתים על המשטח, פתאום
ראתה גם חלקי בשר אדם, ידיים משחירות, כפות רגליים מדממות,
ראשים הלומים, כולם מסודרים שורות שורות על חוטי תיל. היא מחצה
את ידו, והוא צעד בביטחון, מנופף להם לשלום, חלקם הצדיעו לו,
קראו לו "הגנרל", היא נרגעה.
מעט לפני שיצאו מהסמטה, הביט בה ופתאום התרחק לאחור, נבלע בתוך
העוברים והשבים, רצה אחריו, מזהה אותו שוכב על משטח העבודה של
קצב שמן עם שפם שחור וגבות סמיכות. רצתה לצעוק, אבל הקצב הקדים
אותה "רוצה אותו רק לעצמך, אה?", הניף את הסכין ובצע אותו
לחתיכות, עוטף את החתיכה הראשונה "זה לאמא שלך", ובזו אחר זו,
"זה לאחותך הגדולה",
"והנה גם לאחותך השנייה", משראתה שנשאר עוד הרבה ממנו אצל
הקצב, אמר לה שגם האחרים רוצים קצת, את יודעת כמה אנשים רוצים
קצת מהגנרל?
התעוררה בבהלה, יאיר רוכן מעליה, הבחין שחלמה חלום רע, הדפה
אותו.

חיכתה שיהיה שבע בבוקר, ואז התקשרה אליהן, בזו אחר זו, מבררת
אם אפשר לשבת לארוחת בוקר. הן צהלו וזימרו, חשבו שיאיר הציע
נישואים, כבר שנתיים מצפות לה שתירשם למועדון הנשואות, ותצא
עמן לטיולי השבת, עם העגלות והמוצצים, והנה שוב יהיה להן מה
לתת לה, ידריכו אותה באמנות החיתול, ובהשתקת הגזים של הלילה.
אם רק היו יודעות שבעוד מספר ימים תיפרד ממנו ותארוז את חפציה
שוב לתל אביב, היו נואמות לה על הפשרה, וכמה מחייבת היא. אפשר
לחשוב שהיא מושלמת, הרי מלאה פצעים, ומה לה לדרוש כל כך הרבה,
לא הגיע הזמן להקים משפחה משלה?
קבעו בצהריים בקפה. יושבות, עורמות חביתות על לחם עם גבינה,
תולות בה עיניים חולמניות, איך עשה את זה? כרע ברך? איפה
הטבעת?
אין טבעת, אמרה להן. אבא מת.
המשיכו לאכול, שותקות, כמה דקות אחר כך ירו בה את השאלות- ממה
מת? מאיפה לך? עדיין עם הפילגש? משגילו כי שם קץ לחייו, זיק
מסופק צף בעיניהן, אחר כך התחלף באשמה ולבסוף ביקשו את החשבון
וקבעו שאבא מת כבר זמן רב, ואין להן עניין בהקמת המתים לתחייה
רק כדי להמיתם בשנית. עדיף להשאיר את השדים באדמה, במיוחד
עכשיו כשיש להן משפחות משלהן (שתי בנות לגדולה ובת לאמצעית),
לא יכולות להרשות לעצמן לחטט בעבר.

היה חוזר מטיוליו ומתקשר אליה, אחת לחודש, אחת לחודשיים ולעתים
גם אחת לחצי שנה, יושבים במסעדה ואוכלים ארוחת ערב. צופה בו
מדבר, מחפשת את עצמה במילים, בהבעות, בשאיפות. העיניים אותן
עיניים, גדולות וסקרניות, לא מסופקות בקלות. גינונים של בליינד
דייט, מתעקשת לשלם את החשבון, אוסר עליה, אני אבא שלך.
האמנם? ישבה מולו וחשה כשם שיושבת מול נשואי המחקר שלה בסרט
הגמר של השנה הרביעית, דולה ממנו פרטים, רושמת בזכרונה, איפה
היה בכל השנים הללו?
הרסיס מהמלחמה עוד הזדקר על ידו הימנית, שלושה סנטימטר גובה,
הצלקת על המצח נותרה רחבה, וניכר שנחשפה למעט שמש מאז הימים
ההם, כשנלחם בדיונות ונתן להם את גופו.
אחר כך היה מספר לה על העולם, וכמה השתעבד לו, התיירים הם רק
תירוץ, מספר להם סיפורים, מצחיק אותם קצת, הם הולכים והוא
נשאר, עובר מעיר לעיר, מטפס על הרים, לן על החופים, אפילו לעשן
יצא לו, האם מאמינה?
מפעם לפעם נאם לה על זוגיות, היא לא צריכה להיות נורמלית, לא
מתחתנים כדי להיות כמו כולם, צריכה למצוא חבר אמת, שגם כשהזין
לא יעמוד יותר, יהיו ביניהם דברים אחרים. לא מוצאים חבר כזה
בקלות, היא צריכה להיות סבלנית. ויחד עם זאת, חייבת לזכור שהיא
לבד. תמיד לבד.
לפרקים חזר הגנרל שבו, בהבלחות, אם במשפט שאמר או במנעד הגוף,
כשביקש את החשבון או נזף במלצרית, נלחם על קיומו, אי אפשר
למחוק לחלוטין את האדם שהיית, חבוי בך כמו וירוס רדום, פגיעה
קלה במערכת החיסונית והוא משוחרר.
בפגישה האחרונה דיבר על המוות, לא מפחד ממנו, כבר היה קרוב
אליו כל כך הרבה פעמים, ממש נגע בו. נזכרה פתאום בשבת ההיא
שחזר הביתה רצוץ ומוטרד, מעט לפני שפרש. הוביל את הצוותים אל
עומק לבנון, התפלשו בשיחים, ראה את המחבל ההוא, חשוף לגמרי,
קפא והביט בו בעיניים. הוא שהרג כל כך הרבה מחבלים, פתאום לא
הצליח לסחוט את ההדק, המחבל נראה אבוד, חיפש את החוליה שלו ואת
הדרך, המג"ד שכב בשקט והמתין, לא רצה להוריד אותו לפני המח"ט,
בסוף לא נותרה ברירה, משראה שאינו זע, ירה בו שלושה כדורים,
שפילחו את בית החזה שלו עד שנפל. אחר כך עלו השאלות ביחידה- מה
שיתק את ידי המח"ט? אולי יוציאו אותו לחופשה קצרה, בטח משבר
גיל העמידה, פגישה או שתיים אצל הקב"ן ומכונת ההרג תיטען
מחדש.
ביקש ממנה לקבור אותו במעלה החמישה, לא רוצה אנשים, רק אותה
ואת הפילגש, אחיותיה בלאו וכי לא יבואו. אולי תנגן בגיטרה את
השיר שלו, אבל זה הכל.

בצהרי היום, עמדו היא והפילגש על החלקה שמאחורי רחוב הברוש
במעלה החמישה, שילמו לפועל ערבי שיפער בור גדול באדמה. הפילגש
הצטנפה בצד ומיררה על מטפחת לבנה, אלמנה בפעם השלישית, ללא
ילדים משלה. הפועל עמל ביזע, עורם על האת את האדמה, עד שהושלמה
הפעולה והבור נראה רחב וגדול דיו להכיל את מימדיו. אחר כך עזר
להן לשאת את גופתו ולהניח אותה במעמקים, פתאום לא נראה לה גדול
כל כך, אבל השמש קרנה על ראשו והבלורית שוב נצצה.
הנה הגנרל שלה, שוכב בעפר, ללא כיתת יורים, ללא אלף חייליו, אף
אחד לא מצדיע והדגל אינו מורכן. הפועל נשאר לעמוד עימן ומיכל
הוציאה את הגיטרה, מתיישבת על אבן סמוכה,
הידיים רועדות לה, הגרון חנוק, הלשון מחפשת את הרוק, ופתאום
עולה בה המבט שלו - את יכולה.
היא מכינה את אקורד סי, המיתרים נמתחים, מנגנת לו את פרנק
סינטרה, שרה את הדרך שלו.