"כעשרים שעות של עבודה במאפייה הלכו לפח, זו המחשבה הראשונה
שעלתה לראשי כשגילתי ששכחתי את הארנק באוטובוס. אך אל נא תדאגו
לארנק, כי הוא קיבל טיפול מסור ואוהב. מהר מאוד דוד בן התשע
מצא אותו. דוד פתח את הארנק, וגילה שם ארבע מאות שקלים,
כרטיסיית אוטובוס ומין ממתק מוזר שעליו היה כתוב "דורקס".

"מעניין מהו הממתק הזה,בחיים לא ראיתי כמותו". בטרם פתח דוד את
הממתק החליט לשאול את אימו. "אמא, איזה מין ממתק זה?" אימו של
דוד החסירה פעימה ואז שאלה "איפה מצאת את זה חמודי". דוד הראה
לה את הארנק, לאחר דקה בדיוק הארנק מצא את דרכו לידו של הנהג.
בעת שירדו מהאוטובוס, שמע איתמר הנהג  את אימו של דוד שאמרה לו
כי זהו ממתק לגדולים בלבד.

ציחקוק עלה מגרונו של איתמר. איתמר גר בקיבוץ אומגה, שהיה
הקיבוץ האחרון שעדיין לא הונהגה בו שיטת ההפרטה. מכיוון
שהמשמרת נגמרה כשעה וחצי לפני הזמן החליט לצאת לבלות בעיר מעט.
בתחילה ישב בבית קפה נטוש, שאותו לא הכיר(איתמר היה קיבוצניק
מלידה, במשך עשר שנים של עבודה מעולם לא ירד לבלות בתל אביב)
עד שלפתע באה מולו אישה. איתמר היה בטוח כי האישה הזו ענייה,
וכי למה חשב כך, לבטח שאלתם את עצמכם? הבד אשר אותו לבשה הספיק
בקושי על מנת לכסות את אזוריה האינטימים. איתמר הוציא מכיסו את
הארבע מאות שקלים מהארנק שאותו קיבל, ונתן לה. "אין פה תעודת
זהות, כך שאין לי דרך לדעת של מי זה, ובכל אופן האישה הזו
צריכה את הכסף הזה יותר ממני" חשב לעצמו איתמר.

"בוא אחרי חמוד" אמרה האישה לאיתמר, איתמר לא הבין לאן היא
לוקחת אותו, אך הוא נתן לה כסף והוא הניח כי כוונות טובות לה.
הם הגיעו לדירה קטנה, שם הגישה לו האישה כוס מים. על הבקבוק
מים היה כתוב "אבסולוט וודקה", איתמר לא הכיר את החברה הזו
והוא שמח שכך מכיוון שהטעם של המים היו נוראים, אבל איתמר סיים
את כל הכוס, ואחר כך שתה עוד כוס, כי היא הייתה ענייה ואיתמר
לא רצה להעליב אותה.

חושיו של איתמר התערפלו, והאישה הציעה לו לשכב על המיטה. "כמה
טוב לב יש לה" חשב לעצמו איתמר. הוא אמר לה כי הוא מקווה
שתתענג על כל שקל מהארבע מאות שהביא לה, "ועוד איך
אתענג".חושיו של דוד התערפלו עוד קצת, והוא לא הבין בדיוק מה
קורה שם אך הוא נהנה מכל רגע. האישה הנחמדה הייתה שם, וטיפלה
בריפיון חושים שלו. בבוקר הוא גילה כי הוא שוכב על מיטתה של
האישה בלא כל פריט לבוש ליד אותה אישה, שגם היא הייתה ערומה.
לצדו, ניצב הממתק של הילד מאתמול באוטובוס".

"זו בדיוק הסיבה שאמרתי למוכרת במאפייה, שתנאי העבודה הם
זנותיים,אדוני השופט. זו היא אינה קריאת גנאי, מדובר במציאות".
השופט חייך אליי ואחרי התייעצות קרא "הנאשם זכאי".