נדמיתי היום כלפיד מהלך
שרירי ועצבי בוערים
עיניי דומעות
ראשי קסדה
בתוכה גחלים רוחשות
עוד מעט הפכתי פחם שחור.
לפתע הבנתי שהגיע הרגע
להניח. לנוח. לשקוט.
ולחש מתוק החל
להרגיעני ולהזכירני:
"הרפו ודעו כי
אני השם אלוקיכם"
וראיתי כי הנני
אוד מוצל מאש
וידעתי ברכה
כנטיפי מים זכים
זולגים
מרווים.
וידיי אוחזות בהגה
ודרכי שלווה
מאיצה
מאיטה
עוצרת באותות אדומים
נוהרת בשמחת ירוקים
ובביתי בשורת השחר.
בירכתי הגומל
וטעמתי מפרי התשוקה
ובעונג טעמו בפי
ושכרון ניחוחו באפי
אמרתי:
ברוך אתה ה' אלוקינו
שהחיינו וקיימנו  
והגיענו לזמן הזה.

וכתבתי לך
מכתב.
הן אתה מבין.
לא תיבהל
לא תיכווה
יודע תהפוכות
האור והחושך.
הצלילה במי תהום
והדאייה
בין ארץ לשמים.
לו תהא נחיתה רכה
לו תבוא שינה מתוקה
בחיק הלילה.
להתעורר
אל שחר מוריד.