[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מאיה ינקו
/
זמן סיגריה

אוטובוס לילי לעבודה מסתחרר בתוך עיר לבושה באפור, הפנים שלי
שעונות על השמשה הקרה. בחוץ רוקד חושך בין אורות צבעוניים,
טיפות גשם גדולות נחבטות בשמשה מסמנות בה מסלולים אלכסוניים,
חודרות דרך סדקים בזכוכית הישנה נספגות בריפוד המשומש, הקרוע
שהצהרות אהבה כתובות עליו בטוש שחור ילדותי.
אלינור הכוסית הייתה פה. 21.7.06.
שבריר מוזיקה מפאב או קפה יסתנן לרגע פנימה דרך סדק שנשכח
בחלון להתאוורר, יציץ על האנשים הרבים הנוסעים מכונסים בתוך
מעילים חמים וצעיפים צבעוניים. רועשים. וכשיראה שכל אחד שקוע
בעצמו יסתובב וייצא חזרה אל הרחוב.
אני מנקה ריבוע שהתכסה אדים באצבע קפואה, רואה דרכו בניינים
צפופים ורטובים. חלונות קטנים קרועים בהם, ואישה או איש מציצים
דרך חרכי תריס.
פסי אור מתמזגים באוויר שמערבל פנים וחוץ מביא איתו את המולת
העיר.
בשיחת צ'אט אמר לי מישהו מוקדם יותר הערב, שלפי תאריך הלידה
שלי המקום החשוב לי ביותר בבית הוא חדר השינה, חושבת על כך
עכשיו שזה דווקא הבחוץ. תמיד צריכה שיהיה לי בחוץ. שאוכל לצאת
להתאוורר. שדברים חדשים יוכלו להגיע.
במושבה הגרמנית ליד הבתים הישנים שנצבעו חול האוטובוס כבר כמעט
ריק מאדם.

אני ארד בתחנה האחרונה. הרוח שבאה מהים תצחק על המטריה שלי היא
תמשוך לי אותה מהידיים בכוח, תקפל לי אותה בפנים, תעקם את
הברזלים הדקים ואחר כך תיקח אותה אליה לכסות את עצמה מהגשם.
זה האוטובוס האחרון אל התחנה המרכזית, איש מבוגר וגבוה במעיל
עור שחור ארוך וכובע צמר שמגלה שער מאפיר מצלצל בפעמון, הוא
נעמד ליד הדלת הקדמית, אומר לנהג -  משנת חמישים לא היו גשמים
כאלה. בועת החמימות הרועשת נפרצת לרגע בשתי דלתות שנפתחות באחת
פנימה ופולטות אותו בשנייה החוצה אל הקור.
הנהג ואני שטים עכשיו רק שנינו בתוך אוניה גדולה בפתחים מכוסים
אדים ובגשם שוטף שמתדפק מבחוץ. תיבת נוח שלנו.
הוא מסתכל עלי דרך המראה המרכזית כשנכנסים אל התחנה האחרונה.
לאן את צריכה? שואל אותי.
עונה לו. ברגל, לא רחוק.
אני אקח אותך לשם. את ממהרת?
יש לי עוד זמן.
בואי תעשני איתי סיגריה בסלון שלי הוא אומר.

הוא מסיע אותנו לפינה אחורית במבנה הישן הנטוש של התחנה
המרכזית. שלטים תלושים ממתכת שפעם בישרו מספרים של קווים שוקקי
חיים ואדם, מתנדנדים עקורים ברוח. שלט זוהר עשוי נורות
צבעוניות "תענוגות" תלוי על כניסה לחנות שפעם הייתה הומה,
ועכשיו אנשים נבלעים בה בחושך לספק את רעבונם.
הוא נועל את דלתות האוטובוס החשוך ומדומם את המנוע. בתנועת יד
אבירית מזמין אותי אל ארבעת הכיסאות הנגדיים שבמרכז האוטובוס
מתיישב על שניים מהם ומסמן לי לשבת מולו.
הוא מרים את הרגליים שלי ומניח על המושב לידו. להבה קטנה מוצתת
בחושך מדליקה שני קצוות אדמדמים .
אנחנו יושבים עטופים בבועה אינטימית בשקט שמופר ברעש הגשם
שמוטח כל הזמן הזה בחלון, קולות הנשימה שלנו, יונקים ונושפים
עשן.
מסתכלים אחד בשני בדממה.

הוא יספר לי על החיים האחרים שלו. על החיילים שלו שנהרגו לא
מזמן. על חופש מתפקיד בכיר בצבא, על תאריך חזרה. על צער
וגעגוע.
הזמן שלנו מחובר בחוטי עשן דקיק .יש לנו זמן סיגריה. שבע דקות
עד הפילטר.
אחר כך הוא יקום. ימעך את הקצה הכבוי בסוליה כבדה במעבר. הוא
יתקרב אלי ואני לא אנחש.
יניח את השפתיים שלו על שלי, זרות חמה ורכה מתעכבת. לא ממהר
לעזוב.
הוא יחזור לכסא הנהג, יסיע אותי באוטובוס ריק וחשוך עטוף טיפות
גשם נוצצות באור הרחוב עד פתח הכניסה לעבודה. אני אצא אל
האוויר הקר שהגשם נעצר בו לרגע. אקח נשימה עמוקה, בלון קור
ימלא לי את הריאות, יעביר בי רעד.
הוא יסגור את הדלתות וייסע משם בלי לומר דבר.
אני אסתכל באוטובוס הנוסע וימים רבים באלו שיבואו אחריו. ואני
לא אמצא.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
החצי תימני הוא
גם חצי משהו אחר
או שפשוט יש לנו
רק חצי ממנו?

מתמטיקאי בסטארט
אפ



תרומה לבמה




בבמה מאז 2/10/07 21:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מאיה ינקו

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה