שתי דקות לאחר שחזרתי מביקור אצל מוסטי אהובתי, עמוד תאורה
חצוף החליט להיתקל בי חזק מהרגיל. "למה אתם עושים לי את זה?"
עמודי התאורה ואני חברים כבר שנים רבות, אך לאחרונה הם לא
מתייחסים אליי כמו פעם. להפתעתי הרבה הפעם הוא החליט לענות לי
(חשבתי לעצמי שכנראה מדובר בעמוד חדש שעוד לא נדבק במחלת
הסנוביות של העמודים): "מאז שאתה ומוסטי ביחד הפסקת להתייחס
אלינו, פעם היית עוצר ומחבק אותנו, והיום... אם אתה מסתכל לעבר
אחד מאיתנו אנחנו צריכים להודות לאל".

"אני מצטער, אני באמת מחבב אתכם, אבל אתם אף פעם לא ידעתם לתת
לי חיבוק ברגע הנכון, בניגוד למוסטי". "זה לא הפריע לך לחבב
אותנו פעם". הויכוח החריף, אמרתי להם שבעצם, הם מקנאים לא בגלל
שהפסקתי לדבר איתם, אלא בגלל שיש לי פרטנרית ממין נקבה לדבר
איתה (הרי ידוע שעמודים הם רק גברים). הם לא הגיבו לכך. שום
דבר לא עזר. העמודים כעסו ואני הלכתי הביתה אובד עצות.

לפתע עלה בראשי רעיון גאוני, אבקש מאבי העובד במפעל לייצר לי
כמה עמודות, רק אז תהיה להם תחושה אמיתית של השוואה עם דבריי.
העמודים סלחו לי, בגלל רצוני לכפר על טעותי. אך כמובן שלאחר
כמה ימים של בושה העמודים והעמודות חברו אחד לשני, ושוב הם לא
התייחסו אליי. פניתי אל העמוד היחיד ברחוב שלא היה עסוק בפניה
של עמודית (במקרה זה גם היה אותו עמוד ממקודם), "אז מה יש לך
להגיד על זה אדון עמוד? עבר כבר כשבוע ימים מאז השלמנו ואתם
שוב לא מדברים איתי". שאר העמודים שהיו עסוקים קודם בשיחה עם
עמודות שלהם, שמעו את זה, האדימו והסתובבו לפתע, ולאחר כמה
שניות של מבוכה אמרו לי שהם מצטערים, אך אין תחליף לחבר עמוד
אמיתי.

חצי מתוסכל חצי מחוייך הלכתי לכיוון הבית של מוסטי. מוסטי
הייתה כעשרים מטרים מהכניסה לבית שלה, התגפפה עם אותו העמוד
שדיבר איתי. ואז נזכרתי במשפט ששמעתי לא מזמן, אך רק עכשיו
הפנמתי אותו. זה הרי ידוע ש "אין תחליף לחבר אמיתי".