לגברת רוזה.
אני מתגעגע אלייך! את מאוד חסרה לי... למרות שכבר יש לי משפחה
אחרת.
לפעמים אני נזכר במגע היד השמנמנה והנעימה שלך, ועצוב לי, כי
כבר אין אותה.
כולם אומרים לי שהחיים עדיפים על המוות. ואני שואל, למה?
זה נכון, שגופה היא דבר מסריח... אבל גם החיים מסריחים.
בעצם, המוות משחרר אותך מהעול שבחיים.
את לדוגמא, שמחת למות! אני זוכר היטב כמה חיכית למוות...
גם אני אשמח למות יום אחד... רק אם זה יקרה במקרה,כמובן! כי
אני חושב שמוות לא טבעי, זה סתם בריחה. כמו כל הפחדנים שלוקחים
סמים ברחוב למטה... הם מחפשים את המוות.
וכשאני אמות, אז אולי אפילו ניפגש! אני מאוד מקווה שכן. למרות
שיש לנו אלוהים אחרים...
אבל עד אז, צריך להתמודד עם החיים. ואת הרי יודעת שכך אעשה.
רציתי לכתוב לך שהכל בסדר איתי. כך שלא יהיו לך דאגות
מיותרות...
אני לא סרסר, ויש לי אוכל מסודר, ובית, ואנשים שאוהבים אותי.
לא כמוך, כמובן. אבל הם גם נחמדים...
בהתחלה התכוונתי לשים לך את המכתב בבית הקודם, או בחור היהודי
שלך. אבל זה יהיה מעשה טיפשי. כי ככה לא תוכלי לקרוא אותו...
אז בגלל שאת בגן עדן למעלה, החלטתי לקנות בלון, ולחבר לו את
המכתב.
אני גם לא ממש מאמין שאת תוכלי לקרוא את המכתב, אפילו אם אני
אעיף את הבלון גבוה. את תמיד אמרת לי שאמא שלי רואה את כל מה
שאני עושה, אז אני מקווה שאת גם רואה את המכתב שאני כותב...
אני מבין שלא תוכלי לענות לי... זה בסדר... אני רק רוצה שתזכרי
אותי...
שיהיה לי את מי לבקר כשאני אגיע לשמה...
אוהב אותך מאוד
מומו הקטן שלך...
נכתב בהשראת "כל החיים לפניו" של אמיל אז'אר |