השעה כה מוקדמת, לא עלה עוד השחר.
הזקן מתעורר, עוד לילה עבר.
לובש את חולצתו, הבלויה והישנה,
ומכניס לתיקו מימיה ותמונה.
בצעדים כבדים, מתקדם לאיטו.
הסירה כבר ממתינה לבואו.
אין כל איש בנמל, רק חתול בודד,
והזקן כבר צולע... כמעט שמועד.
זה רק הוא, הזקן, והים...
החמה כבר עלתה, את אורה הפיצה,
הזקן בסירתו חש בחזהו לחיצה.
אין דגים בחכתו, אין באים הם לקראתו,
הוא יושב לו בסירה, מהרהר על בדידותו.
מהו האדם ללא חבר?
היש דבר חשוב יותר?
ואולי עוד היום- המצב ישתפר.
יעלה ברשתו דג, דג עצום ולא אחר.
וזה רק הוא , הזקן, והים...
שעת צהריים, שמש קודחת
והחום נשפך בצריבה על הפדחת.
הזקן לוגם לגימה מן הבקבוק,
ולפתע- מרגיש מעט חנוק.
הוא משתעל ומשתעל, אך אין זה עוזר,
ופניו מכחילות, הוא חש קודר.
רץ אל התיק, מוציא לו תמונה,
מביט לאחרונה באהבתו הישנה.
וזה רק הוא, הזקן, והים...
ערב יורד, כוכבים מציצים,
וסירה קטנה, נסחפת למרחקים.
איש זקן שם שרוע, ללא נשימה,
אבל איש לא ידע, איש לא ישמע...
והסירה ממשיכה לשוט עם הזרם,
עם תכולה של אדם קפוא ודומם.
אם היה לו חבר, אם היה לו מכר,
זה לא הסוף לחיו, שאותו בחר...
וזה רק הוא, הזקן, והים...
נכתב בהשראת הסיפור "הזקן והים" של ארנסט המינגווי |