לפני שנים, הייתה לי אהבה. אהבה גדולה שלעולם לא אשכח...
אהבה אמיתית... הדדית... אהבת נצח! יעקוב.
אני אהבתי אותו יותר מכל מה שהיה לי. והוא אהב אותי...
רק אותי!
היינו יוצאים יחד לחתונות, לאירועים... חוזרים שיכורים מיין
ומאהבה...
וכשהיינו חוזרים הביתה, מארפה תמיד הייתה שם בשביל להשכיב
אותנו לישון ולדאוג לנו. לעיתים האמנתי שהיא מקנא בי על שיעקוב
מייחס לי חשיבות כה רבה.
אבל יום אחד, מארפה חלתה.
אני זוכר את היום הזה כאילו שהיה אתמול.
יעקוב ניגן בי כל אותו היום. מארפה ניסתה להסתיר את מחלתה, אך
ימים ספורים אחר כך היא נפתרה...
מותה השפיע קשות על יעקוב. יכולתי לחוש זאת בידיו,
בנשימותיו...
אט אט הוא החל לחלות, והמצב רק החמיר.
הייתה לנו שפה משותפת, לי וליעקוב. דרך אצבעותיו הוא העביר לי
את כל רחשי ליבו, ואני בקול מיתריי הייתי משיב לו... מרגיע
אותו, אומר לו שיום אחד הכל עוד יסתדר...
בתחילת הקשר שלנו, הייתי מרגיש שיעקוב מנצל אותי... משתמש בי
רק על מנת להשיג את פרנסתו. אבל לא וויתרתי לו, כי ידעתי שהמצב
עוד יכול להשתנות. המשכתי והענקתי לו צלילים ערבים.
עם הזמן הוא גילה שהוא יכול להנות מנגינתי, וצלילי הפכו לו
למקור אושר, ואף יותר מזה. כשהיה לו קשה, היה בא אלי ושופך את
ליבו. מתמרמר על הפסדים כלכליים או סתם מתייפח. כמו באותו
הלילה שחווה סיוטים קשים... מיד הגיע אלי ונתלה במיתריי,ניגן
בי ללא הפסקה. וברגעים כאלו, מי בכלל היה מעלה על דעתו שבעבר
ניגן בי רק בכדי להעביר את זמנו?
בשפתינו הייחודית הוא סיפר לי הכל! לי ורק לי.
אני זוכר, שיום אחד הוא חיבק אותי חזק, כפי שהיה עושה כשמשהו
רציני מעיק על ליבו.
לפתע רוטשילד הגיע. אבל הוא, כאילו לא הרגיש בו בכלל, המשיך
לדבר אליי.
הוא ניגן בי, וסיפר לי שסופו קרב... שהוא חולה מאוד ואין תרופה
למחלתו.
הוא אמר לי שהוא בזבז את חייו על לא כלום. שאני אזכור תמיד,
שהאהבה והרגש חשובים יותר מכל ממון שהוא.
ואני בכיתי יחד איתו... ראיתי שהוא באמת מתכוון לדבריו, ראיתי
את החרטה בעיניו,על חיים שירדו לטמיון, על עצבים חסרי הגיון
ועל חוסר תשומת לב לדברים הקטנים שמוסיפים לחיינו והופכים אותם
ליפים כל כך.
הרגשתי בקצב הפריטה את הצער והרצון לתקן. כל כך עצוב היה לי
עליו, שהשמעתי צלילי מנגינה שלא ידעתי שקיימים בתוכי. צלילים
עצובים ובלתי נשכחים.
הוא הסביר לי, שהוא לא יוכל לקחת אותי איתו לקבר, כי אני חפץ
וחפצים אינם מתים.
שהוא מעביר אותי לרוטשילד... הוא התייחס אליו ברשעות כל חייו
ולכן הוא רוצה לפצותו, ואני הדבר היקר לו מכל. אני הפיצוי.
ואמרתי לו, שלעולם לא אוכל להחליפו ברוטשילד, שהרי הוא אהבתי
האמיתית, ואיך אוכל להעניק את צלילי מיתריי לאדם אחר?
אך לא נותרה בררה אחרת...
ומאז... כל פעם שרוטשילד מנגן בי, אני מספר סיפור על אהבה
ועצב... על חסר עמוק שלעולם לא יתמלא...
ועל התקווה שלי, שאולי יום אחד, חפצים יוכלו למות.

נכתב בהשראת "כינורו של רוטשילד" של אנטון צ'כוב