תמיד אהבתי אותה. קוראים לה טלי.
אני חושבת שהכרתי אותה מאז ומתמיד אבל לא הרבתי לפגוש אותה או
לדבר איתה.
כשאני חושבת עליה, אני רואה חיוך רחב ושיער קצוץ, כתמתם-אדמדם
שכזה. אני אוהבת את השיער שלה כי רק לה יש כזה.
יש לה בעל, שני ילדים ובית נעים ופשוט, מאוד נוח. טלי אוהבת
לצאת ולבלות. והיא כל הזמן שמחה כזאתי.
אבל טלי היא בעיקר אמא.
לא רק לילדים שלה עצמה אלא לכולם. כל פעם שראיתי אותה ידעתי
שמיד יגיע החיבוק, כמו אמא.
ותמיד היא אומרת מילה טובה כזאת כמו "איך גדלת!" או "איזה יפה
את..." ומלטפת ליטוף רך ועדין.
אני חושבת שהיא אמא של כל מי שמכיר אותה.
כל הזמן עוזרת כשצריך, ואפילו כשלא. יודעת הכל ונותנת הכל -
לכולם. בדיוק כמו אמא.
אבל החלטתי לכתוב כי גיליתי על טלי משהו שלא ידעתי קודם,
גיליתי אותו ממש לא מזמן.
התאספנו כולנו. כל המשפחה שלי, אמא ואבא, ואח שלי. ומלא חברים
היו שם וגם אנשים שלא ממש הכרתי.
בהתחלה עמד במרכז איש חובש כיפה שדיבר. הרמקול שהחזיק בידו
התקלקל, אבל שרר כזה שקט ששמעו אותו גם כך.
הראש שלי היה במקום אחר אז אני לא ממש זוכרת מה הוא אמר.
כשהוא סיים לדבר הוא קרא ל"אמא של טלי".
אף פעם לא ראיתי אותה לפני-כן. היא נראתה דקה ושבורה. מבוגרת.
עם שער לבן חלק.
עם קושי רב היא נעמדה במקום שבו עמד קודם האיש עם הכיפה, מול
המיקרופון שלא עבד.
אותה בקושי הצלחתי לשמוע כי היא דברה מאוד חלש. בהתחלה היא
נעמדה מול טלי ואמרה: "אני לא ידבר הרבה כי אני עדיין לא באמת
עיכלתי את מה שקורה כאן..."היא באמת לא דיברה הרבה.
את הקצת שאמרה אחר-כך לא שמעתי כי כבר הייתי בתוך הבכי.
בהלוויה של טלי הבנתי שחוץ מאמא, טלי הייתה גם בת. |