לפעמים אתה אומר לי הכול ואני לא מבינה איך אתה אוהב
אותי.
אתה פותח את הפה המסודר שלך עם השיניים הלבנות ופולט דברים
מכוערים שאני שונאת, הם בעיקר עליי.
אתה זוכר דברים שעשיתי אז, מזמן, ולא מרפה מהשגיאות.
איך אפשר ככה לחיות.


כשהלכתי התנפח לי משהו בגרון ולא ידעתי מה זה ולא התרכזתי כי
הייתי נורא עצובה, ממש על סף דמעות, בגללך.

לפעמים אתה פותח את הפה ואומר לי הכול ואז אני נזכרת שכשאתה
אומר לי שאתה אוהב אותי אתה חושב גם את כל המחשבות השחורות אבל
הן לרגע בצד, בהולד, ממתינות לרגע בו אשגה ואעשה משהו שלא תאהב
ואז תירק אותן לעברי ואז אטבע שוב.

נמאס לי לטבוע ועם כל פעם אני אוגרת מים בתוכי עד לפעם הבאה בה
לא אוכל להתרומם  עוד לצדך.