היא עמדה ליד המעקה ושתקה. הסתכלה ברצפה. הרצפה בהתה בה בחוסר
עניין. אפילו הרצפה ראתה שאין טעם להתעכב. אולי תמיד כולם חשבו
ככה והיא הצליחה לא לראות. מבעד לכל זה היא חשבה שיש שם משהו.
היא רצתה שהוא יצא. היא עשתה הכל בשביל זה. בסופו של יום
הרצפה, התקרה, ובעיקר המראה הזו, המקוללת, היתה מחזירה לה מבט
משועמם. היא השתקפה לעצמה כמו שהיא, השתברה לאלפי קרניים,
ורצתה להשאר משוברת.
לא ברור מה נתן לה את הכוח להמשיך. היא היתה קמה כל יום ומשקרת
לעצמה שהיא יפה. היתה יוצאת מהבית ובודקת אם מישהו סובב את
הראש. לפעמים מישהו היה מסתכל, אבל אז היא היתה מחפשת את הכתם
על החולצה או את שאריות משחת השיניים בזוית הפה, תוהה מה לא
בסדר. ידעה שסתם לא יסתכל. ואם הסתכל מי שרצתה שיראה, היתה
משפילה את המבט לרצפה, כדי לקבל קצת פרופורציות. הרצפה היתה
מספקת לה את מבוקשה, מזכירה לה שהיא כלום. פיהוק אחד גדול
ורגיל וחסר חשיבות. זה מה שהיתה. מבט אחד ברצפה הזכיר לה את זה
תמיד. ואם הוא באמת הסתכל היא אף פעם לא ידעה, כי מעולם לא
הסתכלה בחזרה.
ליד המעקה היתה מוצאת את השקט שלה. היתה לה שם פינה קבועה.
מעטים חלפו שם מאז שהותקנה המעלית החדשה. רק כמה חולי כושר
ואלו שסחבו עמם פוביית מעליות קשה. ליד המעקה הזה היתה יכולה
לעמוד דקות ארוכות, לקבל מהרצפה את האישור הזה לחוסר הקיום שלה
שהיתה צריכה. אולי יום אחד תצליח. בקצה המדרגות המתפתלות היה
מפגע בטיחותי חמור. מישהו היה יכול להחליק וליפול. הם חיכו
לתרומות של ההוא מברוקלין שהבטיחו לו מעקה מדרגות על שמו.
בינתיים זה עמד ככה. בינתיים היא עמדה ככה. בהתה בתהום הפעורה
בינה ובין הקרקע.
אבל אפילו ממרחק כזה הרצפה היתה מחזירה לה מבט. קראה לה כל
הזמן להתמזג איתה. ראתה בה אחות, אחות קשה, שטוחה, אפורה
ומשעממת. קראה לה לבוא. היא עמדה ליד המעקה ושתקה. לפעמים עבר
מישהו והעיף לעברה, או אולי זה היה לעבר האופק, מבט. היא
כשלעצמה היתה כמעט שקופה. פעם עמדה שם שלוש שעות, ורק אז שאל
מישהו פתאום אם קרה משהו שם למטה. היא התעוררה משרעפיה בבהלה
ומלמלה שלא, כלום, היא חושבת שנפל לה עט, או איזו תעודה. היא
מסתכלת. המתעניין משך בכתפיו והלך משם. היא חזרה להטמע אל תוך
האין, הסביבה המוכרת לה כל כך.
בפעם האחרונה ביקרה בבית הוריה לפני שלושה חודשים. לאמה היתה
אומרת שהנסיעות קשות עבורה. היא היתה מהנהנת ולא שואלת דבר
נוסף. לעצמה היתה אומרת שכל נסיעה לשם מצריכה חודש של חזרה
לכאן. היא העדיפה להמנע. הים היה משאת נפשה האמיתית, והיה רחוק
כל כך. רק אליו כמהה, ורצתה ללטף את גליו הכחולים, המתפתלים
סביב רגליה, ולטעום את האויר המלוח, ולהקשיב לשירת הרוח הצוחקת
באוזניה. ולשתוק במקום שמותר לשתוק בו סוף סוף. הים היה רחוק
כל כך, ולפעמים חשבה שהיא בוכה כל כך הרבה כי דמעותיה היו הדבר
הכי קרוב שיכלה להשיג לים בעיר הקרה הזו.
בשקט שליד המעקה היתה שוקעת בפנטזיות שלה. הוא כל פעם היה
מתחלף. פעם גבוה ורזה, פעם שרירי ומוצק, פעם בלורית חומה
ועיניים כחולות שצוחקות אליה, פעם פנים חדות וגבריות שמזכירות
לה את אבא שלה. זהותו לא היתה חשובה. הוא מילא את חלל המחשבה.
קיומו היה הכרחי. קיומו סיפק לה תקווה. וכשאפסו תקוותיה היתה
מחליפה אותו באחר במחשבתה. אף פעם לא באמת הרגישה, אבל תמיד
האמינה במלוא לבה שכן.
והיתה לה חברה אחת. חברה הכי טובה, כמו שנהגו לומר זו לזו.
מעולם לא היה בקרבתה אדם רחוק ממנה כל כך. לבטח בחרה אותה
בדיוק בשל כך. ככל שתהיה יותר רחוקה, כך תוכל להאשים אותה
שאינה מבינה, שאינה עוזרת, שאינה מקשיבה באמת, ותתרחק עוד. היא
היתה יפה, החברה שלה. היא היתה משקרת לה שגם היא יפה. היא ידעה
שהיא משקרת. היא תמיד היתה אומרת לה מה שרצתה לשמוע. אם רצתה
את הגבוה עם העיניים הכחולות, היתה אומרת לה שראתה אותו מסתכל.
אם התיאשה וטענה שהוא טיפש, והתאהבה במלוא כוחה בבחור הנמוך עם
החיוך החכם, היתה אומרת לה שנראה לה שהם באמת מתאימים. היא
ידעה שהיא משקרת. היא מזמן הפסיקה להאמין.
היא הרגישה כל כך טיפשית. היא ידעה ששום דבר שקורה בחייה אינו
אמיתי. היא ידעה שאין לכל זה טעם. היא ידעה שאם תיפול בטעות
למרווח המסוכן שבין המעקה לקיר, היא תתמזג עם הרצפה, וזו תכיר
לה תודה על שהגיעה סוף סוף למקום האמיתי שנועד לה. ובינתיים
היתה עומדת ליד המעקה ושותקת. הרצפה היתה מסתכלת בה. אם היתה
יכולה היתה מפנה אליה את הגב. כל כך משעממת, כל כך אפורה. לידה
היא נראתה זוהרת. היא רצתה שתגע בה, שתנחת עליה בעוצמה, שתסדוק
אותה , שתותיר בה את סימניה, שכולם יזכרו שזו הרצפה ששרדה, ולא
היא. היא היתה קוראת לה. אבל היא רק עמדה ליד המעקה ושתקה.