היום הייתי באזכרה שלך, ועדיין קשה לי לעכל שהלכת.
נורית החזירה לי תמונות שהבאתי לה לפני כמה חודשים, ונשברתי.
ראיתי תמונה מבת המצווה שלי, כשרקדנו צמוד וחיבקת אותי והרגשתי
כאב חזק עמוק בפנים.

נזכרתי בשיחה האחרונה שלנו, שלצערי היתה לפני כמה שנים, וכל מה
שיש לי להגיד זה שאני מצטערת. מתחרטת. שלא שמרתי על קשר איתך.
הצעת להפגש, לדבר, להכיר מחדש, וזה מעולם לא קרה ועכשיו גם
לעולם לא יקרה.
איך איבדתי אותך.

מה ידענו שהיינו ילדים? אני אומרת שידענו אהבה אמיתית, לא אהבת
ילדים ואין לי הסבר לזה, איך שני ילדים יכולים לאהוב כמו
שאהבנו.

היית האהבה הראשונה שלי, הנשיקה הראשונה שלי, החבר האמיתי
הראשון שלי והלכת.
עכשיו אתה שוכב ומעליך אבן קרה שתכסה אותך לעולמי עד וכל מה
שאני יכולה לעשות זה להתפלל שאתה במקום טוב יותר...
רק חבל שלא נתת לי הזדמנות להפרד ממך.

למה הלכת? למה?

הדמעות לא מפסיקות לרדת, ועדיין זה לא נראה לי הגיוני שכל מה
שנשאר לי ממך זה מעט תמונות, שרשרת עם חצי לב עם חריטה של האות
ש' וכמה זכרונות טובים.

היום בערב אני נוסעת למשפחה שלך, וכל מה שיש לי בלב זאת חרטה
באה מתוך ההחמצה הכי גדולה בחיי. כשאח שלך מחבק אותי בא לי
למות, הוא כל כך מזכיר אותך וזה כל כך כואב לשנינו, לכולם,
שהלכת מאיתנו בלי להגיד שלום, בלי להסביר למה, בלי לתת חיבוק
אחרון.

לעולם אשמור לך פינה חמה בלב שלי. תמיד כשאחשוב עליך אראה את
החיוך הגדול שתמיד היה לך על הפנים.

אוהב אותך לנצח.
"You can take away my heroes
Can you take away my pain"